חמאס הוא העלמת עין. לא במובן הטריוויאלי הזה בו ישראל מעלימה עין מהתעצמותו כי היה לה נוח, כי היא לא ידעה מה לעשות אחרת, חוץ מאשר לחזור ולשלוט בעזה כמובן.
זו העלמת עין באופן שבו המעשה שלנו הוא כבר חלק ממצב הדברים שאנו בוחנים. במובן זה בו מסרבים להאמין שהדברים כבר השתנו, ורק בדיעבד מבינים שמה שקרה, למשל בשביעי לאוקטובר, הוא לא היה טעות של מישהו, ומה שקרה בעקבותיו הוא חלק מסדר חדש שאותו אנו עוד לא רואים בשלמותו. העתיד יכתוב את ההווה שלנו, העבר שלו, ואז נבין. אבל כבר ניתן לראות שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.
ברשותכם אגרור לכאן את ז'יז'ק, ודרכו את לאקאן והגל (מתוך "האובייקט הנשגב של האידאולוגיה").
" זה מה שעומד גם במוקד התיאוריה של הגל על תפקיד החזרה בהיסטוריה: "מהפכה פוליטית זוכה לרוב להסכמת העם כאשר היא מתחדשת" – כלומר, היא יכולה להצליח רק כחזרה על ניסיון כושל קודם."
האם מכאן אפשר להסיק על הצלחת חזרת המחאה לצמתים בהפלת הממשלה? או על סיכויי ההפיכה המשטרית במידה והשלטון לא יתחלף? נדע רק בדיעבד.
"הגל פיתח את התיאוריה שלו על החזרה בהקשר למותו של יוליוס קיסר: כאשר קיסר גיבש את כוחו האישי וחיזק אותו לממדים מלכותיים, הוא נהג באופן "אובייקטיבי" (כשלעצמו) בהתאם לאמת ההיסטורית, לכורח ההיסטורי – מאחר שהצורה הרפובליקאית החלה לאבד את תוקפה, צורת הממשל היחידה שיכלה לשמור על אחדות המדינה הרומית הייתה המונרכיה, מדינה המבוססת על רצונו של אדם אחד; אולם הרפובליקה הוסיפה לשלוט מבחינה פורמלית (בשביל עצמה, בדעתם של האנשים) הרפובליקה "הוסיפה לחיות רק משום ששכחה שהיא כבר מתה"
בשביל "דעתם של האנשים", שעדיין הייתה שקועה באמונה ברפובליקה, צבירת הכוח האישי של קיסר – תהליך זר לרוח הרפובליקה – נראתה כמעשה שרירותי, ביטוי של רצון עצמי אינדיבידואלי וקונטינגנטי: והמסקנה הייתה שאם יסולק אינדיבידואל זה (קיסר), הרפובליקה תשוב למלוא הדרה. אולם היו אלה דווקא הקושרים נגד קיסר (ברוטוס, קסיוס והאחרים), אשר בהתאם ללוגיקה של "עורמת התבונה" אישרו את האמת (כלומר, את הכורח ההיסטורי) של קיסר: התוצאה הסופית של רצח קיסר הייתה שלטונו של אוגוסטוס, ראשון הקיסרים. האמת צמחה אפוא מתוך הכישלון עצמו: בכישלון שלו, בהחמצת המטרה המפורשת שלו, רצח יוליוס קיסר מילא את המשימה שהוקצתה לו באורח מקיאבליסטי על ידי ההיסטוריה: להציג את ההכרח ההיסטורי דרך חשיפת אי האמת שלו עצמו – חשיפת טיבו השרירותי.
זהו ההיגיון של "עורמת" הלא-מודע, האופן שבו הלא מודע מרמה אותנו: הלא מודע אינו דבר טרנסצנדנטי, בלתי מושג, בלתי ניתן לידיעה. אם נשתמש במשחק המילים שטבע לאקאן, כשתרגם את המושג "לא־מודע", Unbewusste,ל־une bévue, אזי לא מודע הוא העלמת עין: נשמט ממבטנו האופן שבו המעשה שלנו הוא כבר חלק ממצב הדברים שאנו בוחנים, האופן שבו השגיאה שלנו היא חלק מהאמת עצמה."
מה אני לוקח מזה? יתברר בהמשך, אך אני מתחיל לחשוד שמתקפת השביעי באוקטובר, ובעיקר התגובה הבלתי נמנעת לה (שני הדברים הם בעצם דבר אחד) לא היו טעות, לא "פאשלה", לא משהו מקרי, במובן הזה של עורמת התבונה. הלא מודע קפץ, ונשך אותנו בתחת, וזה לא באמת ניתן היה למניעה.
לחמאס היה ברור שהוא גורר את ישראל פנימה לתוך הרצועה. הם חשבו שזה יהיה זמני, אנחנו נכנסנו במחשבה שזה זמני. אבל סירוב הממשלה לדון ביום שאחרי הוא רק סימפטום שהלא מודע שלנו משדר בעניין אותה זמניות, ושאותו ההיסטוריה מפענחת עבורנו, ממש כעת.
הלא מודע שלנו, של הישראלים כולם – לא רק של הממשלה האסונית הזו, וגם הלא מודע של העזתים עצמם אני חושד, משדר לנו שבין הים לירדן יש בפועל, יכולה להיות, ותהיה רק מדינה אחת. ישראל חזרה לעזה, ועזה חזרה לחיק ישראל. החמאס הזדכה על עזה. באופן לא מודע, הם רוצים שישראל תתפוס את ההגה ותשלוט בעזה במקומם. זה ההגה הלוהט שאף אחד לא רוצה לאחוז בו, עכשיו הוא של ישראל.
איזה ישראל זו תהיה? לא ברור. אבל כמו הרפובליקה הרומית, גם אופצית שתי המדינות היא כבר לא. כבר לא מזה זמן רב למעשה, אבל נדרש השביעי באוקטובר בכדי להסב את תשומת לבנו לכך. ואם לא יובן המסר, אז כפי שכבר הגל מספר לנו, זה ההיסטוריה תחזור על עצמה שוב, עד שנבין.
ובחזרה לז'יז'ק:
"מה שנעלם מעיני כיוון המחשבה הזה הוא האופן שבו הכורח ההיסטורי עצמו נקבע דרך אי־הכרה, דרך הכשל הראשון של ה"דעה" לזהות את אופיו האמיתי – כלומר, האופן שבו האמת עצמה עולה מתוך זיהוי שגוי. הנקודה העקרונית כאן היא השינוי במעמדו הסמלי של אירוע: כאשר הוא מתפרץ בפעם הראשונה הוא נחווה כטראומה קונטינגנטית, כחדירה של ממשי לא מעובד; רק דרך החזרה אירוע זה מזוהה בהכרח הסמלי שלו – הוא מוצא את מקומו ברשת הסמלית; הוא ממומש בסדר הסמלי. אבל גם כאן – הכרה דרך חזרה מניחה מראש בהכרח את הפשע, את מעשה הרצח / טבח: כדי להגשים את עצמו בהכרח הסמלי כתואר שלטוני צריך היה קיסר בשר ודם, באישיותו שלו האמפירית, למות, בדיוק מכיוון שה"הכרח" הזה הוא סמלי.
זה לא רק שבצורת הופעתו הראשונה, האירוע (למשל, השביעי באוקטובר) היה טראומטי מכדי שיוכלו האנשים לתפוס את משמעותו האמיתית – האי הבנה הזאת של המופע הראשון היא באופן מיידי "פנימית" לכורח הסמלי שלו, היא מרכיב ישיר של הזיהוי שלו לבסוף. הרצח הראשון פתח פתח לאשמה, והכוח המניע האמיתי של החזרה היה אותה אשמה, אותו חוב. האירוע לא חזר על עצמו בגלל איזשהו כורח אובייקטיבי, נפרד מהעדפותינו הסובייקטיביות ולכן בלתי נמנע, אלא מכיוון שהחזרה הייתה תשלום של החוב הסמלי שלנו."
ואם לגרור לכאן את שרת החדשנות (הלשונית בעיקר), המדע והטכנולוגיה, לא בטוח שהצלחתי "לתכלל את מנעד הידע", מטבע הלשון שלנצח ירשם על שמה של גילה גמליאל. אבל ברצינות, לא בטוח שהסברתי יותר מדי טוב למה כוונתי, ובנושאים שכאלה אני (בניגוד לגמליאל) שומר על פרופיל נמוך ובונה על נידחות פלטפורמת הבלוגים בכלל והבלוג הזה בפרט. פחדן, אבל לא חסר מודעות כמו אותה שרה ביזיונית.
אבל כן, יש לי יותר בטחון בזה שישראל לפני שינוי עמוק ומהותי.
דרכי עצים 