אובססיביים


שמעתי לאחרונה, מאחד האנשים שאתם עבדתי (עד לפני יותר משלוש שנים)  בחברת אינטל, ש"ארכיטקט" הפך שם להיות מילת גנאי.

גם קראתי הבוקר במדור הסטירי המצוין "באנה באנה" (מי היה מאמין שיש נשים עם חוש הומור כזה משובח?) של מוסף הארץ מהי ההגדרה החדשה ל"אובססיבי" (אחרי שגם ג'ון קרי וגם ציפי לבני כונו "אובססיביים"): אובססיבי הוא כל מי שמנסה לקדם תהליך שלום שאי אפשר לקרוא לו "סמולן מסריח".

מה עניין שמיטה להר סיני, תשאלו מן הסתם. אז יש ויש קשר.

היום, אני יכול להזדהות, אפילו להבין לעומק, איך ציפי לבני מרגישה כשהיא מנסה לדחוף את עגלת המשא ומתן בעלייה, ונתקלת במקרה הטוב באדישות, במקרה הפחות טוב, באופוזיציה לוחמת. אני רק צריך להיזכר בניסיונות שלי לקדם טכנולוגיה כזו או אחרת בתקופה בה הייתי ארכיטקט של מעבדים בחברת אינטל. בלי שום קשר לשאלה האם הטכנולוגיה בה מדובר נקלטה בסופו של דבר או לא. (ברוב המקרים, לא.)

כי "ארכיטקטים" תמיד היו "אותם נודניקים שהתעקשו להכניס כל מיני שיפורים ושכלולים", ו"לייצר עבודה" למהנדסים "האמיתיים": אלה שב Design, או אלה שב Validation. למהנדסים האמיתיים לא היה אף פעם ברור למה צריך לשנות משהו. מה רע בסטטוס קוו. אמנם היה צריך להוציא לשוק מוצר חדש כל שנה, אבל הרי יש טכנולוגית  יצור חדשה המופיעה כמו שעון כל שנתיים, ומאפשרת להקטין הספק ולהעלות את תדר הפעולה, וכך לתת יותר ביצועים במחשבים יותר ויותר קטנים (הכל נכון). אז למה צריך ארכיטקטים? זה ברמת הרגש.

ברמת ההכרה, היה ברור לכולם שכן, צריך לעשות משהו, לפחות משהו שאפשר לנפנף בו ולשכנע את הצרכנים שהם ממש חייבים שיהיה להם את זה. ששווה לשדרג בגללו.

היום, אפילו זה כבר זה לא קיים. שוק המחשבים האישיים הולך ומתכווץ, ושום שיפור שארכיטקט יכול להוסיף למעבד של המחשב האישי לא ישנה את זה. הנהלת אינטל הבינה את זה כבר מזמן, ולכן הפכה להיות יותר ויותר עוינת לכל שינוי שמישהו רוצה להציע, אלא אם כן השינוי עשוי להוריד את העלות ולא דורש הרבה מאמץ. שינויים המוסיפים עלות, או הספק, או דורשים מאמץ, לכאלה אין סיכוי, והאמת – די בצדק. בגלל זה אני כבר לא שם, ובגלל זה "ארכיטקט" הפך להיות מילה גסה.

הרגשתי לא מעט שנים קודם את מה שרוב הארכיטקטים, וגם ציפי לבני, מרגישים היום; שאין ביקוש לסחורה שלהם, שמנהליהם מקשיבים להם בעיניים מזוגגות כשהם באים לשווק את מרכולתם.שהם רק מחפשים פגמים בסחורה המוצעת, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הסיבה האמיתית שבגללה הם לא מעוניינים לקנות ממנה. כמי שבא מפוזיציה של "מחקר" (לא שהיה הרבה מחקר "אמיתי" מאחרי רוב הטכנולוגיות שהצעתי, יותר פיתוח), רוב הדברים שהצעתי לאינטל לכלול במוצריה הקדימו את זמנם בהרבה, ולא "בקטע טוב". היו לי רעיונות טובים, מעולים אפילו, אבל לא ידעתי איפה אני חי. הם היו נועזים הרבה יותר מדי, היה בהם סיכון גדול מכפי שמנהל שפוי היה אמור לקבל, וחלקם, אפילו היו רעיונות עוועים. אלגנטיים, סינתזה מוצלחת של הרבה דברים, אבל לא באמת נחוצים.

מתבקשת פה דוגמה או שתיים, אבל להסביר לקהל "הרחב" (חחחח….) אפילו אחת מהטכנולוגיות שניסיתי לשווא לקדם ידרוש סדר גודל של רשומה שלמה, ואני מודע לכמות הזמן ותשומת הלב שרשומה בבלוג (לפחות הזה שלי) יכולה באופן ריאלי לצפות לו. אבל אני מתכוון בהחלט לכתוב על אחדות מהן, בראייה מהמקום בו אני נמצא היום. עברו מספיק שנים לגבי רובן עד שסיפור המעשה לא יהיה בגדר הפרת אמונים או גילוי סוד מסחרי, ובהתחשב במספר הקוראים של הבלוג, לספר את זה פה יהיה רק קצת יותר חושפני מאשר לכתוב את זה על פתק, להצמיד אותו לאבן ולהטיל את האבן אל הים מעל תהום מריאנה (22 ק"מ עומק) שבאוקיינוס השקט. על רוב הדברים יש גם פטנטים, הרשומים על שמי ושייכים לאינטל, כך שכל מי שרוצה, יכול לברר במה דברים אמורים, בדיוק, בלי להתאמץ יותר מדי.

אני חושב שלכתוב על הדברים האלה, שלגביהם הייתי בזמנו יותר אובססיבי מקרי ולבני גם יחד,  יכול להיות מאלף מבחינתי. אולי גם מבחינת חלק מהקוראים. לא יהיה בזה סתם משום התרפקות על תהילת העבר, במיוחד כי תהילה רבה לא הייתה שם – הייתה שם אפילו לא מעט התבזות. דומה לא במעט למה שליבני וקרי חווים בימים אלה.

יש לא מעט מקבילות ביו התירוצים שבעטיים לבני לא קמה והולכת, והתירוצים שבגללם אני נשארתי: השכר מצוין, התנאים טובים, והיו לא מעט נסיעות בעולם שאני יכולתי אז ולבני עדיין יכולה לקמבן, היא בבתי מלון מפוארים בהרבה ממני, אבל לא משנה. לי היה מעניין בעבודה, ותמיד יכולתי לספר לעצמי שאני מקדם את "הטכנולוגיה" ושתמיד משהו מזה יגיע לאן שהוא, גם כשזה לא היה מציאותי. אני לא יודע אם לליבני "מעניין", אבל גם ליבני יכולה לשכנע את עצמה שהיא מקדמת את "התהליך", ושתושג איזו שהיא הסכמה שממנה אפשר יהיה להמשיך בעתיד הלאה, וגם זה לא ממש מציאותי.

זה לא מציאותי, כי כבר אין דרך חזרה. בניגוד לרעיונות שניסיתי למכור, שהקדימו את זמנם, מה שליבני מנסה לעשות, זמנו כבר עבר. יש מאיפה שנו נמצאים רק דרך קדימה, אל מדינה רב לאומית, מדינת כל אזרחיה, על כל השטח שבין הים לירדן. לא צריך יותר מכמה שעות של נסיעה בכבישי הגדה כדי להבין את זה. אני חושד שרוב מי שחושב שאפשר לפנות ולסגת, לא ראה את הדברים במו עיניו.

אז הנה לכם שתי מילות גנאי: "אובססיבי" ו"ארכיטקט". והנה קטע מפסקול  "כרס של ארכיטקט" (לי יש כיום רק "כרס של ארכיטקט לשעבר" שאני עמל להפוך ל"כרס לשעבר של ארכיטקט לשעבר"), סרטו המופתי של פיטר גרינווי, כפיצוי למי שטרח והגיע עד הלום.

חוץ מזה, כמו תמיד, חיפשתי תמונה לכותרת הרשומה שתתאים ל obssesive, והנה מה שחיפוש ב google image search העלה:

Fullscreen capture 18042014 130357

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אובססיביים

  1. אתה נשמע אולטרה אובססיבי לקיים 'תהליך שלום' גם כשברור לך שאין תהליך ואין שלום, ולא בגללנו אלא בגלל הערבים!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s