אודותי

As for us, common men to whom heaven has not allotted such great talents and destined for so much glory, let us remain in our obscurity.                        Jean-Jacques Rousseau

למה הבלוג לא מופיע תחת שמי?
למה אני לא מספק פרטים אודותי, כאלה שיאפשרו לקוראים לשפוט מהו "מקור הסמכות" של הדברים שהם קוראים? האם זה בגלל שאני לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים שאני כותב?

חלק מהקוראים יודע מי אני, אבל אני חושד שלרוב הקוראים יש בסך הכל מושג די טוב מי אני. הרי רוב הזמן אני מדבר על עצמי בבלוג הזה, על דברים שבעולמי, על העבר שלי ושל משפחתי. לא צריך להיות בלש מיומן לצרף את הדברים לתמונה די שלמה. אני מודע לזה שאני חושף את עצמי בבלוג הזה, מאד אפילו. אבל אני לא מנסה להסתתר, ואני עומד מאחורי כל מה שאני כותב, שהוא כולו בדיון מוחלט כמובן..

אז מה הקטע? למה לא להזדהות וזהו? כמה סיבות:

כי מה שאגיד על עצמי בראשי תיבות: גיל, מקום מגורים, השכלה, מצב משפחתי, דברים כאלה, לא ממש משנים. הם לא באמת "מי שאני". סך הרשומות בבלוג הן יותר "מי שאני", רק בקצת יותר מילים…

כי אני כופר בחשיבות היתר הניתנת ל"מקור הסמכות". ל"תגיד לי מי אתה, איפה למדת, מה מסמיך אותך להגיד מה שאתה אומר", כל זה "כדי שנדע אם בכלל להתייחס למה שאתה אומר, ואיך". אנשים ממש לא נוטים להתייחס לדברים הנאמרים כשלעצמם, אלא להעביר אותם דרך הפילטר של דעתם על האומר. אם הגעתם לעמוד הזה, כנראה שגם אתם רוצים לגבש דעה איך להתייחס לדברים אותם אני כותב. אז אני מבקש שתשתדלו להתייחס אל הדברים שאני כותב לגופם. הם ממילא גם מכילים כמויות גדושות של "אני". לשיקולכם.

מה שאני כן מוכן לומר על עצמי הוא שאני מאד נהנה לכתוב, ופורמט הבלוג מאד מוצא חן בעיני. יש בכתיבת בלוג צדדים חיוביים רבים. בין היתר, זו כתיבה נטולת אלימות, כי יכולתך להתבטא לא באה על חשבון יכולתו של אף אחד אחר, האינטרנט מספיק גדול ורחב. מצד שני, קשה לכתוב אל תוך החלל הריק, ולכן – תגובות לרשומות משמחות אותי, גם אם הן נועדו להעמיד אותי על טעותי..

אה, אני גם טבעוני. ההרצאה מטה היא זו שאחרי יותר מ 35 שנים של צמחונות עזרה לי להפנים שאני חייב לעבור לטבעונות:

ההרצאה הזו גרמה לי להפנים סופית את התובנות שהייתי אמור כבר להפנים בעצמי,  אחרי שחקרתי ובדקתי וכתבתי רשומות כגון אלה: על תוחלת החיים של זכרים, והמסקנות ממנה ברשומה גם מזה עוד נצטרך להיגמל. יש לא מעט רשומות בבלוג העוסקות כך או אחרת בטבעונות,  ויש גם מתכונים טבעוניים.

ויש גם את מונה המוות העולמי.

אפשר לשלוח לי אימייל באמצעות הטופס מטה:

רשומות אחרונות

האיזון הקדוש

ניתן היה לחשוב שאחרי כמה מאות צלילות, עם כל סוגי החליפות אבל בעיקר בהעדרן, בכל רמות המליחות האפשריות – ממים מתוקים באגם ועד למים האולטרא מלוחים בים המלח, ועם כל סוגי המיכלים – אלומיניום ופלדה, מ 12 ועד 18 ליטר, הייתי כבר יודע כמה משקולות אני צריך בכדי להגיע לאיזון טוב בצלילה, או לפחות לשקוע בתחילת הצלילה אחרי שרוקנתי לחלוטין את המאזן.

בכלל, המאזן הוא משהו שבעצם מיותר מבחינתי, כי אצלי הוא ריק לחלוטין בכל שלבי הצלילה – אני אף פעם לא מכניס לתוכו אויר, פרט לציפה בסוף הצלילה, כשמחכים לסירה שתגיע. למה צריך מאזן כשיש לבן אדם ריאות?

אבל לא. בכל פעם שאני מגיע למועדון צלילה חדש ואומר להם כמה משקל אני צריך, אני נתקל בהתנגדות ובחוסר אמון. יש לי מן הסתם משקל סגולי ממש נמוך, כי בלי חליפה, בים, עם מיכל אלומיניום של 12 ליטרים, אני נזקק ל 24 פאונד (11 ק"ג) כדי שבסוף הצלילה, כשהמיכל התרוקן חלקית מאוויר, עדיין לא אצוף למעלה כמו פקק ואצליח לעבור שלוש דקות של עצירת בטיחות בלי לשחות מטה בלי הפסקה, או להאחז באיזה חבל עגינה.

אני שומע כל מיני התנגדויות מפגרות, כמו טענות שמליחות הים במקום הזה שונה אולי מהמליחות בים בו אני רגיל לצלול, או שאולי אני פשוט לא נושם נכון, או משהו. "לא יתכן שאתה צריך כל כך הרבה", "נסה עם פחות ואוסיף לך משקולת אם תזדקק". לא מבין מה הבעיה שלהם, מה הקמצנות הזו במשקל. הרי זה אני שצריך אחרי זה להיסחב עם המשקל הזה, ולעלות בסולם אל הסירה בתום הצלילה עם כל המשקל הזה.

כשאני לפעמים נכנע להם, זה פשוט מחרב לי את הצלילה. אני כל הזמן עסוק בלרוקן את הריאות לחלוטין כדי לשקוע, בסוף הצלילה אני מחפש אבנים להחזיק ביד כדי שאשאר למטה או משהו להיאחז בו. עם המשקל הנכון אני פשוט צף באיזון מוחלט בלי לחשוב על זה אפילו, עולה ויורד רק בעזרת הריאות.
המקרה המסובך ביותר היה לי בצלילה ב cenote בשם the pit במקסיקו שם 20 המטרים העליונים הם מים מתוקים, אחרי כן יש שכבה שבה המים מעורבבים, ותחתיה עוד כמה עשרות מטרים עומק של מים מלוחים, המגיעים במערכת מערות מהים. שם שוכנעתי לקחת משקולות על פי המים המתוקים ורק עוד קצת, וכשעברתי אל שכבת המים המלוחים שבין 20 ל 30 מטר עומק, פשוט לא הצלחתי אפילו לשחות כלפי מטה. המדריך גרר אותי למטה למקום בו יכולתי לאחוז בסלע – היה די מביש.

המשקל הזה גם גורם לי לצלול כשגופי לא אופקי – כי המשקל מרוכז בחצי הגוף התחתון. זה לא נראה מאד אלגנטי כשאני רואה את עצמי בסרטונים שידידי ס. מצלם במהלך הצלילה. אבל אני לא רואה לזה פתרון.

בלא מעט מקרים אני בוחר אפילו לצלול בלי חליפה גם כטמפרטורת המים היא 24-27 מעלות, כדי שלא לבקש עוד משקולות. וכדי לצמצם ויכוחים אני בדרך כלל מבקש כך וכך משקל בחגורה, כך וכך בכיסי המאזן, ועוד משקולת אחת על החגורה האוחזת במיכל. רוב העובדים במועדוני צלילה לא טורחים לסכם את סך המשקל ולכן אני נתקל בפחות תגובות מבטלות. או שפשוט פירוט היתר משדר להם שאני יודע מה אני מדבר.

אני תוהה אם יש נוסחה של ערך משולש שבעזרתה אני יכול לחשב כמה משקל אני צריך בצלילה במים עם ריכוז מלח X אם אני יודע את המשקל בריכוז מלח Y.

זהו, פרקתי.

  1. 150 כתיבת תגובה
  2. התגלה תת"מ תגובה אחת
  3. הבית השלישי כתיבת תגובה
  4. בדרך לשלטון האייטולות 3 תגובות
  5. מחאה! תגובה אחת
  6. סתכל לי בעיניים כתיבת תגובה
  7. מסלולי מגורים כתיבת תגובה
  8. מסלולי נדודים תגובה אחת
  9. על העלות האפיסטמית של דעות קדומות 4 תגובות
  10. בגיל, אך לא ברינה 2 תגובות
  11. שלום לנשק כתיבת תגובה
  12. על התמכרות כתיבת תגובה
  13. לאן? 6 תגובות
  14. לפעמים זה מצליח כתיבת תגובה