אודותי

As for us, common men to whom heaven has not allotted such great talents and destined for so much glory, let us remain in our obscurity.                        Jean-Jacques Rousseau

למה הבלוג לא מופיע תחת שמי?
למה אני לא מספק פרטים אודותי, כאלה שיאפשרו לקוראים לשפוט מהו "מקור הסמכות" של הדברים שהם קוראים? האם זה בגלל שאני לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים שאני כותב?

חלק מהקוראים יודע מי אני, אבל אני חושד שלרוב הקוראים יש בסך הכל מושג די טוב מי אני. הרי רוב הזמן אני מדבר על עצמי בבלוג הזה, על דברים שבעולמי, על העבר שלי ושל משפחתי. לא צריך להיות בלש מיומן לצרף את הדברים לתמונה די שלמה. אני מודע לזה שאני חושף את עצמי בבלוג הזה, מאד אפילו. אבל אני לא מנסה להסתתר, ואני עומד מאחורי כל מה שאני כותב, שהוא כולו בדיון מוחלט כמובן..

אז מה הקטע? למה לא להזדהות וזהו? כמה סיבות:

כי מה שאגיד על עצמי בראשי תיבות: גיל, מקום מגורים, השכלה, מצב משפחתי, דברים כאלה, לא ממש משנים. הם לא באמת "מי שאני". סך הרשומות בבלוג הן יותר "מי שאני", רק בקצת יותר מילים…

כי אני כופר בחשיבות היתר הניתנת ל"מקור הסמכות". ל"תגיד לי מי אתה, איפה למדת, מה מסמיך אותך להגיד מה שאתה אומר", כל זה "כדי שנדע אם בכלל להתייחס למה שאתה אומר, ואיך". אנשים ממש לא נוטים להתייחס לדברים הנאמרים כשלעצמם, אלא להעביר אותם דרך הפילטר של דעתם על האומר. אם הגעתם לעמוד הזה, כנראה שגם אתם רוצים לגבש דעה איך להתייחס לדברים אותם אני כותב. אז אני מבקש שתשתדלו להתייחס אל הדברים שאני כותב לגופם. הם ממילא גם מכילים כמויות גדושות של "אני". לשיקולכם.

מה שאני כן מוכן לומר על עצמי הוא שאני מאד נהנה לכתוב, ופורמט הבלוג מאד מוצא חן בעיני. יש בכתיבת בלוג צדדים חיוביים רבים. בין היתר, זו כתיבה נטולת אלימות, כי יכולתך להתבטא לא באה על חשבון יכולתו של אף אחד אחר, האינטרנט מספיק גדול ורחב. מצד שני, קשה לכתוב אל תוך החלל הריק, ולכן – תגובות לרשומות משמחות אותי, גם אם הן נועדו להעמיד אותי על טעותי..

אה, אני גם טבעוני. ההרצאה מטה היא זו שאחרי יותר מ 35 שנים של צמחונות עזרה לי להפנים שאני חייב לעבור לטבעונות:

ההרצאה הזו גרמה לי להפנים סופית את התובנות שהייתי אמור כבר להפנים בעצמי,  אחרי שחקרתי ובדקתי וכתבתי רשומות כגון אלה: על תוחלת החיים של זכרים, והמסקנות ממנה ברשומה גם מזה עוד נצטרך להיגמל. יש לא מעט רשומות בבלוג העוסקות כך או אחרת בטבעונות,  ויש גם מתכונים טבעוניים.

ויש גם את מונה המוות העולמי.

אפשר לשלוח לי אימייל באמצעות הטופס מטה:

מודעות פרסומת

רשומות אחרונות

engagement

הקשה כפולה מהירה באצבע צרידה על מסך הטלפון, זה כל מה שנדרש כדי "לחבב" תמונה באינטסגרם. הפלטפורמה בה מילת המפתח היא "engagement". (אולי מעורבות, קשר?)

זו אכן הפלטפורמה בה אני מבלה יותר בזמן האחרון, כמעט וזנחתי את פייסבוק, וגם את הבלוג אני מזניח קשות. הטלפון שלי פשוט כבר עולה על גדותיו מצילומי "פרצופים / ראשים" שצילמתי לאחרונה, בעיקר בדרום תל אביב. הקמת התערוכה (שאתם חייבים לראות! באמת) של זוגתי בגלריה אלפרד (סימטת שלוש 5,  ליד מפגש הרחובות אילת ואליפלט) הביאה אותי הרבה לאזור פלורנטין רבתי, שם למצוא ולצלם ראשים משובחים יותר קל מאשר לירות בדגים בחבית (מתורגם מילולית מאנגלית) מה שממילא לא יעלה בדעתי לעשות.

מה שמפתה באינסטגרם הוא שלוקח כדקה וחצי להעלות שם תמונה, כולל עיבודי תמונה לא מבוטלים כלל (אני משתמש הרבה ב structure), הוספת תגיות ומיקום, ושתי שניות אחרי שהעלית את התמונה, יש כבר מספר לא קטן של אנשים שהקישו עליה באצבע פעמיים וציינו בכך שיש בליבם לב אדום קטן לתמונה הזו. סיפוק אינסטנט.

בניגוד לבלוג הזה למשל שבו לוקח שעה לכתוב כאלף מילה, וכל אלף המילים האלה נתקלות בדממה רועמת. (מקובל עלי שהבעיה היא לא רק במדיום והבחירה לכתוב בשפה העברית אלא גם במסר).

אני לא מכיר כמעט אף אחד מהא/נשים העוקבים אחרי החשבון שלי באינטסגרם, או שאולי עוקבים אחרי התגיות בהן אני משתמש. מוזר לי שלמרות שהמדיום הוא כולו של דימויים, ללא טקסט כלל, עדיין רוב המגיבים הם מישראל. אבל יש גם ממקומות אחרים בעולם. חובבי פרצופים אולי, שגיליתי שיש לא מעטים מהם. גם כאלה שרואים פנים בכל צירוף של שני דברים עגולים ומשהו שיכול להזכיר פה או אף מתחתיהם. (קוראים לזה פרדוליה)

הלכתי לבדוק מה הקטע של התיוגים האלה, שאנשים מרבים להשתמש בהם, וקראתי על כך מעט באינטרנט. הבנתי שעניין ה engagement הזה מאד רציני ללא מעט אנשים, ויש מדע שלם מאחורי זה. ברור לי שחשבונות מסחריים צריכים אקטיבית לקדם את המעורבות בחשבון שלהם, ואכן לא מעט חשבונות (מאלה שמגיבים לי) הם של אנשים שמנסים לקדם עסק כלשהו, בעיקר דברים "חזותיים" למשל קוסמטיקאיות, מדריכי כושר, מורות ליוגה או אמנים. יש כמובן גם חשבונות של סלבריטאים – זו כבר אופרה אחרת לגמרי, אבל גם הם מקדמים מותג.

ויש גם כאלה הרואים באינסטגרם צורה של אמנות, מעין גלריה חינמית להציג לקהל את היצירות שלהם, אם זה ציורים, צילומים, או סרטים קצרים. לא כפיתוי לדבר אחר, יותר גדול במקום אחר, אלא כדבר עצמו. זה מודל השימוש שמדבר אלי, למרות שאני לא מוכן לקרוא לעצמי אמן, או יוצר. זה נראה לי ה"משקל" הנכון של הדברים. זה, והדפסה על חולצות.
אני כן מרגיש שהבחירה במה לצלם (טוב, אני מצלם כל פרצוף שאני מוצא, אז לא באמת יש בחירה), מסגור הצילום, ואחרי כן בחירת חלק התמונה שיכנס לפורמט המרובע של אינסטגרם, עיבוד התמונה באופנים כאלה ואחרים בכל זאת עושים את זה יותר "שלי", יש יותר "ממני" בתוצאה. תוצר לוואי: יש לי את כל התמונות שערכתי לאינסטגרם שמורות בגודל אחיד ויחס אורך-רוחב אחיד (מרובע) מה שיקל עלי בהמשך לעשות מזה סרט, מה שאני עדיין זומם. שם תהיה לי עוד הזדמנות לעשות את זה יותר "שלי" בעזרת בחירת הדימויים וסדרם, הזמן בו כל אחד מוצג, התאמת פס-קול ועוד. ועדיין, לא בטוח שאעיז לקרוא לזה "עשייה" אומנותית.

  1. רה-מתאזרחים תגובה אחת
  2. הפוסט-תודעה שלי כתיבת תגובה
  3. HAFA-300 6 תגובות
  4. טבעונות זה קלללל 5 תגובות
  5. שנאת המקפים 3 תגובות
  6. דלות השיחוח? כתיבת תגובה
  7. מיזורי 3 תגובות
  8. Parallax 12 תגובות
  9. סיבתיות 2 תגובות
  10. על הפנומנולוגיה של קריאה 9 תגובות
  11. הם התפנו מעיסוקיהם תגובה אחת
  12. מי היא תהיה? 8 תגובות
  13. נשר אנליטיקס 3 תגובות
  14. מעבדות לחירות 5 תגובות