אודותי

As for us, common men to whom heaven has not allotted such great talents and destined for so much glory, let us remain in our obscurity.                        Jean-Jacques Rousseau

למה הבלוג לא מופיע תחת שמי?
למה אני לא מספק פרטים אודותי, כאלה שיאפשרו לקוראים לשפוט מהו "מקור הסמכות" של הדברים שהם קוראים? האם זה בגלל שאני לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים שאני כותב?

חלק מהקוראים יודע מי אני, אבל אני חושד שלרוב הקוראים יש בסך הכל מושג די טוב מי אני. הרי רוב הזמן אני מדבר על עצמי בבלוג הזה, על דברים שבעולמי, על העבר שלי ושל משפחתי. לא צריך להיות בלש מיומן לצרף את הדברים לתמונה די שלמה. אני מודע לזה שאני חושף את עצמי בבלוג הזה, מאד אפילו. אבל אני לא מנסה להסתתר, ואני עומד מאחורי כל מה שאני כותב, שהוא כולו בדיון מוחלט כמובן..

אז מה הקטע? למה לא להזדהות וזהו? כמה סיבות:

כי מה שאגיד על עצמי בראשי תיבות: גיל, מקום מגורים, השכלה, מצב משפחתי, דברים כאלה, לא ממש משנים. הם לא באמת "מי שאני". סך הרשומות בבלוג הן יותר "מי שאני", רק בקצת יותר מילים…

כי אני כופר בחשיבות היתר הניתנת ל"מקור הסמכות". ל"תגיד לי מי אתה, איפה למדת, מה מסמיך אותך להגיד מה שאתה אומר", כל זה "כדי שנדע אם בכלל להתייחס למה שאתה אומר, ואיך". אנשים ממש לא נוטים להתייחס לדברים הנאמרים כשלעצמם, אלא להעביר אותם דרך הפילטר של דעתם על האומר. אם הגעתם לעמוד הזה, כנראה שגם אתם רוצים לגבש דעה איך להתייחס לדברים אותם אני כותב. אז אני מבקש שתשתדלו להתייחס אל הדברים שאני כותב לגופם. הם ממילא גם מכילים כמויות גדושות של "אני". לשיקולכם.

מה שאני כן מוכן לומר על עצמי הוא שאני מאד נהנה לכתוב, ופורמט הבלוג מאד מוצא חן בעיני. יש בכתיבת בלוג צדדים חיוביים רבים. בין היתר, זו כתיבה נטולת אלימות, כי יכולתך להתבטא לא באה על חשבון יכולתו של אף אחד אחר, האינטרנט מספיק גדול ורחב. מצד שני, קשה לכתוב אל תוך החלל הריק, ולכן – תגובות לרשומות משמחות אותי, גם אם הן נועדו להעמיד אותי על טעותי..

אה, אני גם טבעוני. ההרצאה מטה היא זו שאחרי יותר מ 35 שנים של צמחונות עזרה לי להפנים שאני חייב לעבור לטבעונות:

ההרצאה הזו גרמה לי להפנים סופית את התובנות שהייתי אמור כבר להפנים בעצמי,  אחרי שחקרתי ובדקתי וכתבתי רשומות כגון אלה: על תוחלת החיים של זכרים, והמסקנות ממנה ברשומה גם מזה עוד נצטרך להיגמל. יש לא מעט רשומות בבלוג העוסקות כך או אחרת בטבעונות,  ויש גם מתכונים טבעוניים.

ויש גם את מונה המוות העולמי.

אפשר לשלוח לי אימייל באמצעות הטופס מטה:

מודעות פרסומת

רשומות אחרונות

Criticism, Critique, Criticality

שלושה מושגים הנשמעים דומים, ומתארים שלבים בהתפתחות היחס לאמנות, בכל אופן על פי מאמר של Irit Rogof בשם Looking Away: Participation in Visual Culture אליו כבר התייחסתי ברשומה קודמת (שווה קריאה עם הרשומה הנוכחית מעניינת לכם). ויש לה גם מאמר מוקדם יותר בשם From Criticism to Critique to Criticality.

כרונולוגית Criticism, שאפשר לתרגם כביקורת, היא היותר ותיקה היסטורית, ומתמקדת באיתור פגמים בעבודת אמנות ספציפית, למשל האופן בו מתוארת דמות כזו או אחרת והאם היא תואמת את קונבנציות תיאור אותה דמות באותה תקופה ובאותו אזור גיאוגרפי.

בערך בשנות השבעים, מאד בערך, התחלף סוג זה של התייחסות לאמנות למה שמכנים פה Critique, שהייתי אולי מתרגם כ"מחשבה ביקורתית". המיקוד זז אל בדיקת הנחות היסוד המאפשרות למשהו (למשל אובייקט אמנותי) להופיע (בחלל ובזמן) כמשהו הגיוני, ראוי, הן מצד היוצר והן מצד הצופה / צרכן. סוג של חשיבה שכולל בדיקה עצמית של פוזיציה, פריבילגיה, חשיבה פוסט-קולוניאלית, הרבה רפלקציה.

ועכשיו, גורס המאמר, המקום בו אנו נמצאים ביחס לאמנות יכול להתכנות Criticality, ואת זה אין לי עדיין מושג איך לתרגם. אולי "קריטיות" אף שזה לא ממש תרגום. להבנתי זהו אופן של התכוונות לאמנות שעומד על קרקע לא יציבה במודע, ואף שהוא מתבסס על המחשבה הביקורתית, הוא אינו מחפש לאתר פגמים, לאבחן השמטות, למקם אשמה, להצביע על יהירות אפיסטמית. אופן התכוונות זה מנסה לאתר מושאים חדשים לחקירה, כאלו שלא אובחנו ככאלה תחת "משטר" המחשבה הביקורתית. במקום חקירה של היחס בין סובייקטים לאובייקטים (ספציפית, עבודות האמנות), אופן התכוונות זה תופס את מושג הידע כ"שיטוט נרחב בין שדות של סובייקטיביות (ברבים) אינטר-טקסטואליות" (knowledge as an extended wander through fields of intertextual subjectivities). יתכן שאופן זה, שאנו עדיין בתוכו ולא ברור לנו לגמרי מה כללי המשחק שלו, יתאפשר על ידי הסטת מבט מכוונת מהאובייקט המוצג, והסטה שכזו יכול לאפשר ניסוח מחודש של היחסים בין יוצר-תוצר-צרכן. הסטת מבט כזו יכולה לאפשר לנו להגיע להכרה שיש דברים נוספים הקורים שם, במקום המפגש בין העבודה לצופה, או בין היוצר לעבודה. (במאמר (PDF כאן) יש דוגמאות, דוגמאות זה טוב…)

‘criticality’ is taking shape through an emphasis on the present, of living out a situation, of understanding culture as a series of effects rather than of causes, of the possibilities of actualising some of its potential rather than revealing its faults.

‘criticality ‘is therefore connected in my mind with risk, with a cultural inhabitation that performatively acknowledges what it is risking without yet fully being able to articulate it.

נשמע אולי טיפה "רוחְני": "לחיות את הסיטואציה", "להדגיש את ההווה" (כאילו שההווה דורש הדגשה, בזמן בו אנו לגמרי חיים בהווה. "הלם ההווה" כינה זאת דאגלס ראשקוף), להבין תרבות כסדרה של אפקטים ולא כשרשרת סיבתית. הדגש כאן הוא בהדגשת הפרפורמטיביות של הפעולה התרבותית, של מעשה האמנות. במקום מעשה "פיענוח" של הצופה, בהווה, של המשמעות שהוטמנה בעבר על ידי היוצר בתוך עבודת האמנות, ראיית המשמעות כארוע אקטיבי, כפרפורמנס שמבוצע גם על ידי הצופה, המתרחש בין הצופה ועבודת האמנות, בהווה, ובין הצופים השונים בין באותו זמן ובין בזמנים שונים. ניסיתי לא מזמן למצוא דוגמה לאיך פרפורמנס כזה יכול להתרחש, דרך ניתוח האופן בו אני "צד" פנים בתוך יצירות אמנות וממחזר אותם, וכתבתי על זה כאן.

אני לא בטוח שעבר מספיק זמן כדי להגדיר בדיוק מה הוא המקום בו אנו נמצאים בימים אלה, זה שרוגוף מכנה criticality. זה אופן בהתהוות. בהחלט יש פה סיכון וגם המחברת מודה בזה. לא רק במובן של "לקחת סיכון" אלא במובן של סיכון בריצה לאבחון של מצב ההווה, בלי פרספקטיבה של זמן, במיוחד בתקופה כל כך "מואצת" כמו הנוכחית.

Obviously influenced by the work of Deleuze, Nancy and Agamben, by their undoing of the dichotomies of ‘insides’ and ‘outsides’ through numerous emergent categories such as rhizomatics, folds, singularities, etc.’ that collapse such binarities and replace them with a complex multi-inhabitation…

את דלז אני מכיר קצת, את אגמבן וננסי פחות, ועדיין אני לא בטוח בסמיכות הרעיונות בינם למה שרוגוף מתארת כאן. המקום בו אני יכול אולי לראות חיבור לאותה משמעות הנוצרת מתוך אינטראקציה בין הצופים לעבודה (שכבר עומדת בפני עצמה) ובין הצופים לעצמם הוא במה שדלז מכנה הסינטזה השלישית של הזמן, בספרו "הבדל וחזרה", שם תוצר פעולתו של ה"סוכן" הסובייקט, האמן היוצר במקרה שכאן, מתנתק מהסובייקט ונכנס למעגל של "חזרה נצחית" בה הוא כבר עומד בפני עצמו ומייצר הבדל בינו לבין סביבתו.

  1. אני הייתי פה קודם 6 תגובות
  2. ועכשיו לפרסומות תגובה אחת
  3. האדם לא מחפש משמעות כתיבת תגובה
  4. מות הצופה 3 תגובות
  5. ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית תגובה אחת
  6. מודה ועוזב 6 תגובות
  7. יום השואה, בכל זאת כתיבת תגובה
  8. אוסנת תגובה אחת
  9. גבירתנו כתיבת תגובה
  10. צומחות לי שיניים כחולות כתיבת תגובה
  11. פנים 9 תגובות
  12. ספרים 9 תגובות
  13. מי נוסע לאן 2 תגובות
  14. Te coop 10 תגובות