אודותי

As for us, common men to whom heaven has not allotted such great talents and destined for so much glory, let us remain in our obscurity.                        Jean-Jacques Rousseau

למה הבלוג לא מופיע תחת שמי?
למה אני לא מספק פרטים אודותי, כאלה שיאפשרו לקוראים לשפוט מהו "מקור הסמכות" של הדברים שהם קוראים? האם זה בגלל שאני לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים שאני כותב?

חלק מהקוראים יודע מי אני, אבל אני חושד שלרוב הקוראים יש בסך הכל מושג די טוב מי אני. הרי רוב הזמן אני מדבר על עצמי בבלוג הזה, על דברים שבעולמי, על העבר שלי ושל משפחתי. לא צריך להיות בלש מיומן לצרף את הדברים לתמונה די שלמה. אני מודע לזה שאני חושף את עצמי בבלוג הזה, מאד אפילו. אבל אני לא מנסה להסתתר, ואני עומד מאחורי כל מה שאני כותב, שהוא כולו בדיון מוחלט כמובן..

אז מה הקטע? למה לא להזדהות וזהו? כמה סיבות:

כי מה שאגיד על עצמי בראשי תיבות: גיל, מקום מגורים, השכלה, מצב משפחתי, דברים כאלה, לא ממש משנים. הם לא באמת "מי שאני". סך הרשומות בבלוג הן יותר "מי שאני", רק בקצת יותר מילים…

כי אני כופר בחשיבות היתר הניתנת ל"מקור הסמכות". ל"תגיד לי מי אתה, איפה למדת, מה מסמיך אותך להגיד מה שאתה אומר", כל זה "כדי שנדע אם בכלל להתייחס למה שאתה אומר, ואיך". אנשים ממש לא נוטים להתייחס לדברים הנאמרים כשלעצמם, אלא להעביר אותם דרך הפילטר של דעתם על האומר. אם הגעתם לעמוד הזה, כנראה שגם אתם רוצים לגבש דעה איך להתייחס לדברים אותם אני כותב. אז אני מבקש שתשתדלו להתייחס אל הדברים שאני כותב לגופם. הם ממילא גם מכילים כמויות גדושות של "אני". לשיקולכם.

מה שאני כן מוכן לומר על עצמי הוא שאני מאד נהנה לכתוב, ופורמט הבלוג מאד מוצא חן בעיני. יש בכתיבת בלוג צדדים חיוביים רבים. בין היתר, זו כתיבה נטולת אלימות, כי יכולתך להתבטא לא באה על חשבון יכולתו של אף אחד אחר, האינטרנט מספיק גדול ורחב. מצד שני, קשה לכתוב אל תוך החלל הריק, ולכן – תגובות לרשומות משמחות אותי, גם אם הן נועדו להעמיד אותי על טעותי..

אה, אני גם טבעוני. ההרצאה מטה היא זו שאחרי יותר מ 35 שנים של צמחונות עזרה לי להפנים שאני חייב לעבור לטבעונות:

ההרצאה הזו גרמה לי להפנים סופית את התובנות שהייתי אמור כבר להפנים בעצמי,  אחרי שחקרתי ובדקתי וכתבתי רשומות כגון אלה: על תוחלת החיים של זכרים, והמסקנות ממנה ברשומה גם מזה עוד נצטרך להיגמל. יש לא מעט רשומות בבלוג העוסקות כך או אחרת בטבעונות,  ויש גם מתכונים טבעוניים.

ויש גם את מונה המוות העולמי.

אפשר לשלוח לי אימייל באמצעות הטופס מטה:

רשומות אחרונות

המשוטט

"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"

כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".

הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.

היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.

למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.

אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.

גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.

אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.

  1. משהו על טביעת רגל פחמנית 3 תגובות
  2. Criticism, Critique, Criticality 2 תגובות
  3. אני הייתי פה קודם 6 תגובות
  4. ועכשיו לפרסומות תגובה אחת
  5. האדם לא מחפש משמעות כתיבת תגובה
  6. מות הצופה 3 תגובות
  7. ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית תגובה אחת
  8. מודה ועוזב 6 תגובות
  9. יום השואה, בכל זאת כתיבת תגובה
  10. אוסנת תגובה אחת
  11. גבירתנו כתיבת תגובה
  12. צומחות לי שיניים כחולות כתיבת תגובה
  13. פנים 9 תגובות
  14. ספרים 9 תגובות