אודות הבלוג

שם הבלוג, הסתום משהו, לקוח מתרגום שיר הנמצא בתחילת הספר Holzwege של מרטין היידגר (תרגם שלמה צמח 1968)

משמע עצים שם-קדומים ליער. בעצים דרכים,
רבם כוסו פרא ופתאום חדלים ואין הולך,
דרכי עצים שמם.

כל דרך ודרך נמשך בפני עצמו, אבל בזה היער.
יש, דומה, שווים הם זה אל זה. אך כן דומה בלבד.
העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה.
יודעים הם להיות בדרך עצים מהו.

ובגרמנית:

Holz lautet ein alter Name für Wald. Im Holz sind Wege, die meist verwachsen jähimUnbegangenen aufhören. Sie heißen Holzwege. Jeder verläuft gesondert, aber im selbenWald. Oft scheint es, als gleiche einer dem anderen. Doch es scheintnur so. Holzmacher und Waldhüter kennen die Wege. Sie wissen, was es heißt, auf einem Holzweg zu sein.

Holzwege – כשם אוסף מאמרים של מרטין היידגר שביניהם נכלל גם מאמר בשם מקורו של מעשה האמנות (במקור: Der Ursprung des Kunstwerkes ), מאמר אותו קראתי במסגרת קבוצת הקריאה החודשית שלנו בנושאי התאוריה של האמנות שחשף בפני לראשונה את הגותו של היידגר, שאותה אני לומד ועליה אני גם כותב לא מעט, כאן.DSC01936

Holzwege אלו "שבילים ביער" , "דרכי עצים", דרכים שפולסו על ידי חוטבי העצים ביערות. דרכים שאינן מובילות לשום מקום ספציפי, המסתיימות  לעתים קרובות במבוי סתום. ובהשאלה – מחשבות בעלמא.

בדף הפתיחה לקובץ המאמרים, היידגר כותב: "העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה. יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא" (היידגר,דרכי-עצים)

מתאים לי.  אני אכן "עושה בעצים" להנאתי.  גם בעצי הפרי בבוסתן אותו אני מטפח – להנאתי, וגם בעצים אתם אני עושה נגרות – להנאתי. ואני כן מתעתד ללמוד פילוסופיה, לפחות מספיק בכדי להימנות גם בין ה" יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא".

גם הרשומות בבלוג הזה – הן לבטח לא על דרך המלך למקום כלשהו.

אבל כיוון ש Holzwege הוא שם סתום משהו בפני עצמו, וגם השפה גרמנית עדיין צורמת באוזניהם של לא מעטים במקומותינו (לא באזני).  שיניתי את שם הבלוג לדרכי עצים. נשמע לי יותר מתאים מ"דרכים ביער", או "שבילים ביער".גם בגלל חיבתי לעיסוק בעצים וגם בגלל שדרכים אלו תכליתן היא העצים, לא היער.

disclaimer

בעקבות  הכתבה הבאה, ולמען הסר כל ספק: כל הכתוב בדרכי עצים הוא בדיוני לחלוטין. אם מוזכר שם של אדם, לא מדובר באדם קיים במציאות, זהו רק קוצר דמיוני הגורם לי להשתמש בשמות אנשים קיימים. וכיוון שכך, אין מוטלת עלי חובה לבקש תגובה מדמויות בדיוניות אלו. אם מי מהקוראים מקשר בין דמות (בדיונית כאמור) בבלוג לדמות בעולם האמתי  אנא יעשה זאת על אחריותו בלבד. מקווה שההצהרה זו מבהירה שאין בשום דבר הכתוב בבלוג משום לשון הרע.

To the extent possible under law דרכי עצים  has waived all copyright and related or neighboring rights to this work. CC-BY-SA

רשומות אחרונות

המשוטט

"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"

כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".

הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.

היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.

למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.

אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.

גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.

אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.

  1. משהו על טביעת רגל פחמנית 3 תגובות
  2. Criticism, Critique, Criticality 2 תגובות
  3. אני הייתי פה קודם 6 תגובות
  4. ועכשיו לפרסומות תגובה אחת
  5. האדם לא מחפש משמעות כתיבת תגובה
  6. מות הצופה 3 תגובות
  7. ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית תגובה אחת
  8. מודה ועוזב 6 תגובות
  9. יום השואה, בכל זאת כתיבת תגובה
  10. אוסנת תגובה אחת
  11. גבירתנו כתיבת תגובה
  12. צומחות לי שיניים כחולות כתיבת תגובה
  13. פנים 9 תגובות
  14. ספרים 9 תגובות