אודות הבלוג

שם הבלוג, הסתום משהו, לקוח מתרגום שיר הנמצא בתחילת הספר Holzwege של מרטין היידגר (תרגם שלמה צמח 1968)

משמע עצים שם-קדומים ליער. בעצים דרכים,
רבם כוסו פרא ופתאום חדלים ואין הולך,
דרכי עצים שמם.

כל דרך ודרך נמשך בפני עצמו, אבל בזה היער.
יש, דומה, שווים הם זה אל זה. אך כן דומה בלבד.
העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה.
יודעים הם להיות בדרך עצים מהו.

ובגרמנית:

Holz lautet ein alter Name für Wald. Im Holz sind Wege, die meist verwachsen jähimUnbegangenen aufhören. Sie heißen Holzwege. Jeder verläuft gesondert, aber im selbenWald. Oft scheint es, als gleiche einer dem anderen. Doch es scheintnur so. Holzmacher und Waldhüter kennen die Wege. Sie wissen, was es heißt, auf einem Holzweg zu sein.

Holzwege – כשם אוסף מאמרים של מרטין היידגר שביניהם נכלל גם מאמר בשם מקורו של מעשה האמנות (במקור: Der Ursprung des Kunstwerkes ), מאמר אותו קראתי במסגרת קבוצת הקריאה החודשית שלנו בנושאי התאוריה של האמנות שחשף בפני לראשונה את הגותו של היידגר, שאותה אני לומד ועליה אני גם כותב לא מעט, כאן.DSC01936

Holzwege אלו "שבילים ביער" , "דרכי עצים", דרכים שפולסו על ידי חוטבי העצים ביערות. דרכים שאינן מובילות לשום מקום ספציפי, המסתיימות  לעתים קרובות במבוי סתום. ובהשאלה – מחשבות בעלמא.

בדף הפתיחה לקובץ המאמרים, היידגר כותב: "העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה. יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא" (היידגר,דרכי-עצים)

מתאים לי.  אני אכן "עושה בעצים" להנאתי.  גם בעצי הפרי בבוסתן אותו אני מטפח – להנאתי, וגם בעצים אתם אני עושה נגרות – להנאתי. ואני כן מתעתד ללמוד פילוסופיה, לפחות מספיק בכדי להימנות גם בין ה" יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא".

גם הרשומות בבלוג הזה – הן לבטח לא על דרך המלך למקום כלשהו.

אבל כיוון ש Holzwege הוא שם סתום משהו בפני עצמו, וגם השפה גרמנית עדיין צורמת באוזניהם של לא מעטים במקומותינו (לא באזני).  שיניתי את שם הבלוג לדרכי עצים. נשמע לי יותר מתאים מ"דרכים ביער", או "שבילים ביער".גם בגלל חיבתי לעיסוק בעצים וגם בגלל שדרכים אלו תכליתן היא העצים, לא היער.

disclaimer

בעקבות  הכתבה הבאה, ולמען הסר כל ספק: כל הכתוב בדרכי עצים הוא בדיוני לחלוטין. אם מוזכר שם של אדם, לא מדובר באדם קיים במציאות, זהו רק קוצר דמיוני הגורם לי להשתמש בשמות אנשים קיימים. וכיוון שכך, אין מוטלת עלי חובה לבקש תגובה מדמויות בדיוניות אלו. אם מי מהקוראים מקשר בין דמות (בדיונית כאמור) בבלוג לדמות בעולם האמתי  אנא יעשה זאת על אחריותו בלבד. מקווה שההצהרה זו מבהירה שאין בשום דבר הכתוב בבלוג משום לשון הרע.

To the extent possible under law דרכי עצים  has waived all copyright and related or neighboring rights to this work. CC-BY-SA

מודעות פרסומת

רשומות אחרונות

Criticism, Critique, Criticality

שלושה מושגים הנשמעים דומים, ומתארים שלבים בהתפתחות היחס לאמנות, בכל אופן על פי מאמר של Irit Rogof בשם Looking Away: Participation in Visual Culture אליו כבר התייחסתי ברשומה קודמת (שווה קריאה עם הרשומה הנוכחית מעניינת לכם). ויש לה גם מאמר מוקדם יותר בשם From Criticism to Critique to Criticality.

כרונולוגית Criticism, שאפשר לתרגם כביקורת, היא היותר ותיקה היסטורית, ומתמקדת באיתור פגמים בעבודת אמנות ספציפית, למשל האופן בו מתוארת דמות כזו או אחרת והאם היא תואמת את קונבנציות תיאור אותה דמות באותה תקופה ובאותו אזור גיאוגרפי.

בערך בשנות השבעים, מאד בערך, התחלף סוג זה של התייחסות לאמנות למה שמכנים פה Critique, שהייתי אולי מתרגם כ"מחשבה ביקורתית". המיקוד זז אל בדיקת הנחות היסוד המאפשרות למשהו (למשל אובייקט אמנותי) להופיע (בחלל ובזמן) כמשהו הגיוני, ראוי, הן מצד היוצר והן מצד הצופה / צרכן. סוג של חשיבה שכולל בדיקה עצמית של פוזיציה, פריבילגיה, חשיבה פוסט-קולוניאלית, הרבה רפלקציה.

ועכשיו, גורס המאמר, המקום בו אנו נמצאים ביחס לאמנות יכול להתכנות Criticality, ואת זה אין לי עדיין מושג איך לתרגם. אולי "קריטיות" אף שזה לא ממש תרגום. להבנתי זהו אופן של התכוונות לאמנות שעומד על קרקע לא יציבה במודע, ואף שהוא מתבסס על המחשבה הביקורתית, הוא אינו מחפש לאתר פגמים, לאבחן השמטות, למקם אשמה, להצביע על יהירות אפיסטמית. אופן התכוונות זה מנסה לאתר מושאים חדשים לחקירה, כאלו שלא אובחנו ככאלה תחת "משטר" המחשבה הביקורתית. במקום חקירה של היחס בין סובייקטים לאובייקטים (ספציפית, עבודות האמנות), אופן התכוונות זה תופס את מושג הידע כ"שיטוט נרחב בין שדות של סובייקטיביות (ברבים) אינטר-טקסטואליות" (knowledge as an extended wander through fields of intertextual subjectivities). יתכן שאופן זה, שאנו עדיין בתוכו ולא ברור לנו לגמרי מה כללי המשחק שלו, יתאפשר על ידי הסטת מבט מכוונת מהאובייקט המוצג, והסטה שכזו יכול לאפשר ניסוח מחודש של היחסים בין יוצר-תוצר-צרכן. הסטת מבט כזו יכולה לאפשר לנו להגיע להכרה שיש דברים נוספים הקורים שם, במקום המפגש בין העבודה לצופה, או בין היוצר לעבודה. (במאמר (PDF כאן) יש דוגמאות, דוגמאות זה טוב…)

‘criticality’ is taking shape through an emphasis on the present, of living out a situation, of understanding culture as a series of effects rather than of causes, of the possibilities of actualising some of its potential rather than revealing its faults.

‘criticality ‘is therefore connected in my mind with risk, with a cultural inhabitation that performatively acknowledges what it is risking without yet fully being able to articulate it.

נשמע אולי טיפה "רוחְני": "לחיות את הסיטואציה", "להדגיש את ההווה" (כאילו שההווה דורש הדגשה, בזמן בו אנו לגמרי חיים בהווה. "הלם ההווה" כינה זאת דאגלס ראשקוף), להבין תרבות כסדרה של אפקטים ולא כשרשרת סיבתית. הדגש כאן הוא בהדגשת הפרפורמטיביות של הפעולה התרבותית, של מעשה האמנות. במקום מעשה "פיענוח" של הצופה, בהווה, של המשמעות שהוטמנה בעבר על ידי היוצר בתוך עבודת האמנות, ראיית המשמעות כארוע אקטיבי, כפרפורמנס שמבוצע גם על ידי הצופה, המתרחש בין הצופה ועבודת האמנות, בהווה, ובין הצופים השונים בין באותו זמן ובין בזמנים שונים. ניסיתי לא מזמן למצוא דוגמה לאיך פרפורמנס כזה יכול להתרחש, דרך ניתוח האופן בו אני "צד" פנים בתוך יצירות אמנות וממחזר אותם, וכתבתי על זה כאן.

אני לא בטוח שעבר מספיק זמן כדי להגדיר בדיוק מה הוא המקום בו אנו נמצאים בימים אלה, זה שרוגוף מכנה criticality. זה אופן בהתהוות. בהחלט יש פה סיכון וגם המחברת מודה בזה. לא רק במובן של "לקחת סיכון" אלא במובן של סיכון בריצה לאבחון של מצב ההווה, בלי פרספקטיבה של זמן, במיוחד בתקופה כל כך "מואצת" כמו הנוכחית.

Obviously influenced by the work of Deleuze, Nancy and Agamben, by their undoing of the dichotomies of ‘insides’ and ‘outsides’ through numerous emergent categories such as rhizomatics, folds, singularities, etc.’ that collapse such binarities and replace them with a complex multi-inhabitation…

את דלז אני מכיר קצת, את אגמבן וננסי פחות, ועדיין אני לא בטוח בסמיכות הרעיונות בינם למה שרוגוף מתארת כאן. המקום בו אני יכול אולי לראות חיבור לאותה משמעות הנוצרת מתוך אינטראקציה בין הצופים לעבודה (שכבר עומדת בפני עצמה) ובין הצופים לעצמם הוא במה שדלז מכנה הסינטזה השלישית של הזמן, בספרו "הבדל וחזרה", שם תוצר פעולתו של ה"סוכן" הסובייקט, האמן היוצר במקרה שכאן, מתנתק מהסובייקט ונכנס למעגל של "חזרה נצחית" בה הוא כבר עומד בפני עצמו ומייצר הבדל בינו לבין סביבתו.

  1. אני הייתי פה קודם 6 תגובות
  2. ועכשיו לפרסומות תגובה אחת
  3. האדם לא מחפש משמעות כתיבת תגובה
  4. מות הצופה 3 תגובות
  5. ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית תגובה אחת
  6. מודה ועוזב 6 תגובות
  7. יום השואה, בכל זאת כתיבת תגובה
  8. אוסנת תגובה אחת
  9. גבירתנו כתיבת תגובה
  10. צומחות לי שיניים כחולות כתיבת תגובה
  11. פנים 9 תגובות
  12. ספרים 9 תגובות
  13. מי נוסע לאן 2 תגובות
  14. Te coop 10 תגובות