אודות הבלוג

שם הבלוג, הסתום משהו, לקוח מתרגום שיר הנמצא בתחילת הספר Holzwege של מרטין היידגר (תרגם שלמה צמח 1968)

משמע עצים שם-קדומים ליער. בעצים דרכים,
רבם כוסו פרא ופתאום חדלים ואין הולך,
דרכי עצים שמם.

כל דרך ודרך נמשך בפני עצמו, אבל בזה היער.
יש, דומה, שווים הם זה אל זה. אך כן דומה בלבד.
העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה.
יודעים הם להיות בדרך עצים מהו.

ובגרמנית:

Holz lautet ein alter Name für Wald. Im Holz sind Wege, die meist verwachsen jähimUnbegangenen aufhören. Sie heißen Holzwege. Jeder verläuft gesondert, aber im selbenWald. Oft scheint es, als gleiche einer dem anderen. Doch es scheintnur so. Holzmacher und Waldhüter kennen die Wege. Sie wissen, was es heißt, auf einem Holzweg zu sein.

Holzwege – כשם אוסף מאמרים של מרטין היידגר שביניהם נכלל גם מאמר בשם מקורו של מעשה האמנות (במקור: Der Ursprung des Kunstwerkes ), מאמר אותו קראתי במסגרת קבוצת הקריאה החודשית שלנו בנושאי התאוריה של האמנות שחשף בפני לראשונה את הגותו של היידגר, שאותה אני לומד ועליה אני גם כותב לא מעט, כאן.DSC01936

Holzwege אלו "שבילים ביער" , "דרכי עצים", דרכים שפולסו על ידי חוטבי העצים ביערות. דרכים שאינן מובילות לשום מקום ספציפי, המסתיימות  לעתים קרובות במבוי סתום. ובהשאלה – מחשבות בעלמא.

בדף הפתיחה לקובץ המאמרים, היידגר כותב: "העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה. יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא" (היידגר,דרכי-עצים)

מתאים לי.  אני אכן "עושה בעצים" להנאתי.  גם בעצי הפרי בבוסתן אותו אני מטפח – להנאתי, וגם בעצים אתם אני עושה נגרות – להנאתי. ואני כן מתעתד ללמוד פילוסופיה, לפחות מספיק בכדי להימנות גם בין ה" יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא".

גם הרשומות בבלוג הזה – הן לבטח לא על דרך המלך למקום כלשהו.

אבל כיוון ש Holzwege הוא שם סתום משהו בפני עצמו, וגם השפה גרמנית עדיין צורמת באוזניהם של לא מעטים במקומותינו (לא באזני).  שיניתי את שם הבלוג לדרכי עצים. נשמע לי יותר מתאים מ"דרכים ביער", או "שבילים ביער".גם בגלל חיבתי לעיסוק בעצים וגם בגלל שדרכים אלו תכליתן היא העצים, לא היער.

disclaimer

בעקבות  הכתבה הבאה, ולמען הסר כל ספק: כל הכתוב בדרכי עצים הוא בדיוני לחלוטין. אם מוזכר שם של אדם, לא מדובר באדם קיים במציאות, זהו רק קוצר דמיוני הגורם לי להשתמש בשמות אנשים קיימים. וכיוון שכך, אין מוטלת עלי חובה לבקש תגובה מדמויות בדיוניות אלו. אם מי מהקוראים מקשר בין דמות (בדיונית כאמור) בבלוג לדמות בעולם האמתי  אנא יעשה זאת על אחריותו בלבד. מקווה שההצהרה זו מבהירה שאין בשום דבר הכתוב בבלוג משום לשון הרע.

To the extent possible under law דרכי עצים  has waived all copyright and related or neighboring rights to this work. CC-BY-SA

רשומות אחרונות

bloomsday

ב 2.2.1922 יצא בפריז ספר אחד, יוליסס שמו, שעלילתו מתרחשת כולה באירלנד, בעיר דבלין, במהלך יום אחד – ה 16.6.1904. זה היום בו פגש הסופר, ג'יימס ג'ויס את אשתו, נורה. אבל בספר, שתי דמויות עיקריות מעבירות יום סתמי למדי בשוטטות בעיר דבלין. האחת, לאופולד בלום, הוא בן לאב יהודי הונגרי ולאורך הספר הוא לא אחת מושא להערות אנטישמיות. החל מ 1956 החלו לציין בדבלין את היום הספציפי הזה בו מתרחשת עלילת הספר, ולכנות את היום הזה Bloomsday.

יוליסס הוא ספר שנחשב יצירת מופת, שחייבים לקרוא, אך כזו שמאד קשה לקרוא. כ 850 עמודים הכתובים במנעד מאד גדול של סגנונות וזרועים התייחסויות לאינספור דברים שהקורא הממוצע צריך לעצור ולחפש במה דברים אמורים. ממובאות מכתבי הקודש הקתוליים, חלקים משירים של משוררים איריים עלומים, שיבושים של משפטים משייקספיר, ועוד ועוד, מכל טוב. כל אלה תוקעים את רצף הקריאה וגורמים לכך שבמשך עשרות שנים לא הצלחתי לעבור מעבר לפרק השלישי (מתוך 18) של הספר.

אבל השנה קרה הבלתי יאומן. כבר ב 2.2.2022, במלאת מאה שנים לצאת הספר (שהפצתו נאסרה באנגליה של אז בשל כמה פסקאות, כנראה אלו מזרם התודעה של אשתו של בלום, מולי) אמרתי לעצמי שאולי מספיק כבר, והגיע הזמן לגמור לקרוא את הספר?

במקביל, אמרתי לעצמי שעוד לא הבשילה השעה מבחינתי לחזור ללימודים פרונטליים באוניברסיטת תל אביב (לימודים בזום מאד התאימו לי..) וגם לא לנסוע לתל אביב ברכבת. אז התפנה לי המון זמן במהלך היום לקריאה.

חוץ מזה, מצאתי אתר בשם thejoyceproject בו נמצא הטקסט של הספר כולו, כאשר קטעים רבים מתוכו, הנדרשים להסבר, מכילים קישור לטקסטים מלווים המאפשרים בנוחות לקפוץ הצידה, לקרוא קצת ביאורים, ולחזור בנוחיות להמשך הסיפור.

וכדי לסנדל את הנחישות סופית, הבטחתי לעצמי שאם אגמור לקרוא את הספר עד לתאריך בו הוא מתרחש, אקח את עצמי לדבלין, ואציין את יומו של בלום שם, יחד עם חובבי ג'ויס אחרים שיתכנסו שם לציין את היום. ועמדתי בזה. גמרתי לקרוא את הספר הן במקור והן בתרגום (המצויין באמת, של יעל רנן) שבועיים לפני התאריך, וגם, במהלך הליכות, שמעתי את הספר מוקרא בקול, במבטא אירי חביב.

מכאן, לוח הזמנים הפך להיות ממש צפוף. לא מעט בגלל חתונת בני הצעיר, שלא תואמה עם bloomsday משום מה, ונועדה להתרחש שבוע אחרי. זוגתי שתחייה מאד חששה שאם אדבק בקורונה במהלך הנסיעה, אחמיץ את החתונה. חשש לא לחלוטין חסר בסיס. אבל אחרי ששנתיים וחצי חמקתי בין הטיפות, ואחרי שהוזרקתי ברביעית, חשבתי שאצליח להשמר, ולחזור בריא.

מה שלא קרה. נחתתי ביום ראשון אחר הצהריים (החתונה בשישי, כן?) , אספתי את המכונית ונהגתי הביתה. בדרך הרגשתי טוב. אבל אך נכנסתי הביתה, הרגשתי חם. אכן היה לי חום, ובדיקת אנטיגן הראתה קו חלש ליד ה T, חיובי-חלש כזה. מיד הסתגרתי בחדר של "הילד" – זה שמתחתן, ושם התבודדתי מדוכא עד עפר. את החתונה, הייתי בטוח, כבר החמצתי. אבל לחתן עוד לא העזתי לבשר את הבשורה.

במחשבה לאחור, אני יכול די בוודאות למקם את המקום בו נדבקתי. למחרת bloomsday, כיוון שדבלין הפכה לי קצת צפופה מדי, לקחתי סיור מאורגן אל צוקי Moher אשר בחוף המערבי. טיול באויר הפתוח נראה לי יותר בטוח. אלא שמזג האויר לא שיתף פעולה – ערפל כבד וגשם לא איפשרו לא לראות את הצוקים, ולא לטייל באויר הפתוח. וכך, נוסעי כל עשרות האוטובוסים שהגיעו לשם הצטופפו במרכז המבקרים, שעתיים כל קבוצה, שכן אי אפשר לשנות את תכנית הסיור בשל משהו כמו פגעי הטבע. וגם אי אפשר לחזור לאוטובוס לפני הזמן, כי הנהג במקום בו נמצאים הנהגים, והאוטובוס נעול. אני די בטוח ששם נדבקתי, יומיים לפני שטסתי חזרה.

המחלה עצמה? ממש לא נורא. חום נמוך יום וחצי, מעט ליחה, בלי נזלת. וקצר. מיום ראשון בערב עד יום חמישי בבוקר – אז יצאתי שלילי לראשונה. ליתר בטחון חזרתי על הבדיקה בצהריים, בערב, ושישי בבוקר, ועדיין שלילי. אז היית בחתונה לשמחתי הרבה. אבל זה היה ממש בדקה התשעים, ומזווית קשה.

לא הייתי צריך לקחת את הסיכון. וגם אם הגעתי לאירוע, העכרתי את מצב הרוח ללא מעט אנשים. היה שווה את זה? לא!

נסיבות מקלות? בדקתי היטב את מצב התחלואה באירלנד לפני שנסעתי ונראה היה שהגל השישי עדיין לא הגיע לשם. בדבלין עצמה, לא ראיתי בדל מסיכה. בטיסות הייתי בין הבודדים עם מסיכה (ועוד N95) ואחרי שנתיים וחצי של מגיפה באמת כבר מאד רציתי להאמין שהמחלה כבר מאחורינו, שאפשר לחזור לשגרה.

אז לא, אי אפשר לחזור לשגרה. ואני כלל לא בטוח שאי פעם יהיה אפשרי לחזור לשגרה. וזה מאד מדכא. לא עוד הרבה שנים של בריאות טובה וכושר סביר נותרו לי לטיולים, אבל התשוקה עדיין קיימת, ויש לי את הזמן ואת האמצעים. (לא בטוח לגבי האמצעים, בקצב שבו הטיסות מתייקרות….)

אז מה עכשיו? "בעקבות הזמן האבוד". אחלו לי הצלחה.

  1. בצפון כתיבת תגובה
  2. מרוקו – יומן מסע 2 תגובות
  3. למה גרפיטי? כתיבת תגובה
  4. צ'ילי 5 תגובות
  5. מזימות בינלאומיות תגובה אחת
  6. 2.2.22 3 תגובות
  7. חיפה, ביחוד בקורונה 2 תגובות
  8. זה טבעוני זה? תגובה אחת
  9. הכוהן תגובה אחת
  10. נתב"ג כתיבת תגובה
  11. מסרונים וצילומי מסך 8 תגובות
  12. הרצון לעוצמה כתיבת תגובה
  13. כמעיין המתגבר 4 תגובות
  14. מסך הבערות כתיבת תגובה