אודות הבלוג

שם הבלוג, הסתום משהו, לקוח מתרגום שיר הנמצא בתחילת הספר Holzwege של מרטין היידגר (תרגם שלמה צמח 1968)

משמע עצים שם-קדומים ליער. בעצים דרכים,
רבם כוסו פרא ופתאום חדלים ואין הולך,
דרכי עצים שמם.

כל דרך ודרך נמשך בפני עצמו, אבל בזה היער.
יש, דומה, שווים הם זה אל זה. אך כן דומה בלבד.
העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה.
יודעים הם להיות בדרך עצים מהו.

ובגרמנית:

Holz lautet ein alter Name für Wald. Im Holz sind Wege, die meist verwachsen jähimUnbegangenen aufhören. Sie heißen Holzwege. Jeder verläuft gesondert, aber im selbenWald. Oft scheint es, als gleiche einer dem anderen. Doch es scheintnur so. Holzmacher und Waldhüter kennen die Wege. Sie wissen, was es heißt, auf einem Holzweg zu sein.

Holzwege – כשם אוסף מאמרים של מרטין היידגר שביניהם נכלל גם מאמר בשם מקורו של מעשה האמנות (במקור: Der Ursprung des Kunstwerkes ), מאמר אותו קראתי במסגרת קבוצת הקריאה החודשית שלנו בנושאי התאוריה של האמנות שחשף בפני לראשונה את הגותו של היידגר, שאותה אני לומד ועליה אני גם כותב לא מעט, כאן.DSC01936

Holzwege אלו "שבילים ביער" , "דרכי עצים", דרכים שפולסו על ידי חוטבי העצים ביערות. דרכים שאינן מובילות לשום מקום ספציפי, המסתיימות  לעתים קרובות במבוי סתום. ובהשאלה – מחשבות בעלמא.

בדף הפתיחה לקובץ המאמרים, היידגר כותב: "העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה. יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא" (היידגר,דרכי-עצים)

מתאים לי.  אני אכן "עושה בעצים" להנאתי.  גם בעצי הפרי בבוסתן אותו אני מטפח – להנאתי, וגם בעצים אתם אני עושה נגרות – להנאתי. ואני כן מתעתד ללמוד פילוסופיה, לפחות מספיק בכדי להימנות גם בין ה" יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא".

גם הרשומות בבלוג הזה – הן לבטח לא על דרך המלך למקום כלשהו.

אבל כיוון ש Holzwege הוא שם סתום משהו בפני עצמו, וגם השפה גרמנית עדיין צורמת באוזניהם של לא מעטים במקומותינו (לא באזני).  שיניתי את שם הבלוג לדרכי עצים. נשמע לי יותר מתאים מ"דרכים ביער", או "שבילים ביער".גם בגלל חיבתי לעיסוק בעצים וגם בגלל שדרכים אלו תכליתן היא העצים, לא היער.

disclaimer

בעקבות  הכתבה הבאה, ולמען הסר כל ספק: כל הכתוב בדרכי עצים הוא בדיוני לחלוטין. אם מוזכר שם של אדם, לא מדובר באדם קיים במציאות, זהו רק קוצר דמיוני הגורם לי להשתמש בשמות אנשים קיימים. וכיוון שכך, אין מוטלת עלי חובה לבקש תגובה מדמויות בדיוניות אלו. אם מי מהקוראים מקשר בין דמות (בדיונית כאמור) בבלוג לדמות בעולם האמתי  אנא יעשה זאת על אחריותו בלבד. מקווה שההצהרה זו מבהירה שאין בשום דבר הכתוב בבלוג משום לשון הרע.

To the extent possible under law דרכי עצים  has waived all copyright and related or neighboring rights to this work. CC-BY-SA

רשומות אחרונות

ילדים בדרכים

הצצה בויקיפדיה אישרה לי את מה שזכרתי. קטע כביש 2, כביש החוף מחדרה צפונה ועד חיפה, נפתח רק ב 1969, מה ששאומר שנכון זכרתי, ואכן בשנתיים הראשונות בהן נסעתי מחיפה לבקר את אמי, תחילה ברמת גן ואחרי כן בתל אביב, הנסיעה הייתה מאאאאד ארוכה. האוטבוס לתל אביב שיצא מתחנת אגד הישנה ברחוב יפו (לא "הישנה" שנבנתה אחרי כן בבת גלים וגם היא ננטשה) נסע עד חדרה בכביש 4, עצר לעצירת מנוחה בתחנת הדלק שליד בנימינה, שם היו כלובים ובהם קופים לבדר את קהל הנוסעים שירד מהאוטובוס להתרעננות, נכנס לאסוף נוסעים במלון דן קיסריה, והמשיך לתחנה המרכזית בתל אביב, שאז טרם כונתה "הישנה".

זו הייתה נסיעה ממש ארוכה והאוטובוסים נסעו אז הרבה יותר לאט מאשר היום (אבל אני מניח שהיו פחות פקקים). הייתי בן 13 כאשר התחלתי לנסוע בקו זה, אני לא זוכר אם אחת לחודש או אחת לשבועיים, לבקר את אמי, על פי הסדרי המשמורת שנקבעו כאשר הורי התגרשו שמונה שנים קודם. אחותי, הצעירה ממני בשנתיים, עשתה את אותו המסלול בכיוון ההפוך, מבית אמי בתל אביב לביקור אצל אבינו בחיפה, מן הסתם באותה התדירות. והיא הייתה רק בת 11 בשנת 1967, כשאמי עזבה את חיפה.

בסטנדרטים של היום, זה די ספרטני. ילדה בת 11 יוצאת מבית הספר לאחר גמר הלימודים ביום שישי בצהריים, תחילה נוסעת באוטובוס ואחרי כן ברכבת לחיפה. נסיעה ארוכה כאמור. ובמוצאי שבת עושה את הדרך חזרה באוטובוס. ואני, הולך ברגל מבית הספר בחיפה, (בקריית אליעזר בשנה הראשונה לנסיעות האלה) לתחנה המרכזית, וחוזר במוצאי שבת. בצד החיפאי של הנסיעות האלה, אחותי לפחות זוכרת שאבי הסיע אותה במוצאי שבת לתחנה המרכזית. בצלע התל אביבית של המסע, הסתמכנו שנינו על אוטובוסים.

לפני המעבר של אמי מחיפה, בילינו הרבה פחות בדרכים – למרות שתדירות הביקורים הייתה גבוהה יותר. אחת לשבועיים ביליתי סוף שבוע אצל אמי ואחת לשבועיים באה אחותי לסוף שבוע אצל אבי. כך שבכל סוף שבוע היינו יחד, אני ואחותי. וגם נפגשנו למיטב זכרוני בימי שלישי, פעם פה ופעם שם, אף שאחותי זוכרת שבימי שלישי הייתה מבקרת את סבי וסבתי שגרו באמצע הדרך פחות או יותר בין בית אמי בכרמל ובית אבי בקרית אליעזר. יתכן שגם אני הייתי שם. אבל בכל מקרה, גם בחיפה, נסענו המון בתחבורה ציבורית, לבד, וגם חצינו לא מעט כבישים. אני מגיל שבע לערך, אחותי אפילו מגיל צעיר יותר.

אין ספק שגירושין מסבכים את החיים, וכשיש ילדים, מסבכים אותם הרבה יותר, גם לילדים. וכשההורים לא גרים באותה העיר, הברירה היא בין בילוי זמן לא מבוטל בדרכים לבין נתק מאחד ההורים. אני מניח שקראתי לא מעט ספרים, באותן נסיעות ארוכות באוטובוסים. קראתי המון בילדותי.

  1. לשכב בחיבוק ידיים תגובה אחת
  2. ללא משוא פנים תגובה אחת
  3. ברוסיה כתיבת תגובה
  4. קולנוע 2 תגובות
  5. הדורבן שאהב תות 3 תגובות
  6. Data ports 2 תגובות
  7. אינטל 3 תגובות
  8. פריש-מיש 6 תגובות
  9. bloomsday תגובה אחת
  10. בצפון כתיבת תגובה
  11. מרוקו – יומן מסע 2 תגובות
  12. למה גרפיטי? כתיבת תגובה
  13. צ'ילי 5 תגובות
  14. מזימות בינלאומיות תגובה אחת