אודות הבלוג

שם הבלוג, הסתום משהו, לקוח מתרגום שיר הנמצא בתחילת הספר Holzwege של מרטין היידגר (תרגם שלמה צמח 1968)

משמע עצים שם-קדומים ליער. בעצים דרכים,
רבם כוסו פרא ופתאום חדלים ואין הולך,
דרכי עצים שמם.

כל דרך ודרך נמשך בפני עצמו, אבל בזה היער.
יש, דומה, שווים הם זה אל זה. אך כן דומה בלבד.
העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה.
יודעים הם להיות בדרך עצים מהו.

ובגרמנית:

Holz lautet ein alter Name für Wald. Im Holz sind Wege, die meist verwachsen jähimUnbegangenen aufhören. Sie heißen Holzwege. Jeder verläuft gesondert, aber im selbenWald. Oft scheint es, als gleiche einer dem anderen. Doch es scheintnur so. Holzmacher und Waldhüter kennen die Wege. Sie wissen, was es heißt, auf einem Holzweg zu sein.

Holzwege – כשם אוסף מאמרים של מרטין היידגר שביניהם נכלל גם מאמר בשם מקורו של מעשה האמנות (במקור: Der Ursprung des Kunstwerkes ), מאמר אותו קראתי במסגרת קבוצת הקריאה החודשית שלנו בנושאי התאוריה של האמנות שחשף בפני לראשונה את הגותו של היידגר, שאותה אני לומד ועליה אני גם כותב לא מעט, כאן.DSC01936

Holzwege אלו "שבילים ביער" , "דרכי עצים", דרכים שפולסו על ידי חוטבי העצים ביערות. דרכים שאינן מובילות לשום מקום ספציפי, המסתיימות  לעתים קרובות במבוי סתום. ובהשאלה – מחשבות בעלמא.

בדף הפתיחה לקובץ המאמרים, היידגר כותב: "העושים בעצים והנוטרים ביער יודעים דרכים אלה. יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא" (היידגר,דרכי-עצים)

מתאים לי.  אני אכן "עושה בעצים" להנאתי.  גם בעצי הפרי בבוסתן אותו אני מטפח – להנאתי, וגם בעצים אתם אני עושה נגרות – להנאתי. ואני כן מתעתד ללמוד פילוסופיה, לפחות מספיק בכדי להימנות גם בין ה" יודעים הם להיות בדרך-עצים מה הוא".

גם הרשומות בבלוג הזה – הן לבטח לא על דרך המלך למקום כלשהו.

אבל כיוון ש Holzwege הוא שם סתום משהו בפני עצמו, וגם השפה גרמנית עדיין צורמת באוזניהם של לא מעטים במקומותינו (לא באזני).  שיניתי את שם הבלוג לדרכי עצים. נשמע לי יותר מתאים מ"דרכים ביער", או "שבילים ביער".גם בגלל חיבתי לעיסוק בעצים וגם בגלל שדרכים אלו תכליתן היא העצים, לא היער.

disclaimer

בעקבות  הכתבה הבאה, ולמען הסר כל ספק: כל הכתוב בדרכי עצים הוא בדיוני לחלוטין. אם מוזכר שם של אדם, לא מדובר באדם קיים במציאות, זהו רק קוצר דמיוני הגורם לי להשתמש בשמות אנשים קיימים. וכיוון שכך, אין מוטלת עלי חובה לבקש תגובה מדמויות בדיוניות אלו. אם מי מהקוראים מקשר בין דמות (בדיונית כאמור) בבלוג לדמות בעולם האמתי  אנא יעשה זאת על אחריותו בלבד. מקווה שההצהרה זו מבהירה שאין בשום דבר הכתוב בבלוג משום לשון הרע.

To the extent possible under law דרכי עצים  has waived all copyright and related or neighboring rights to this work. CC-BY-SA

רשומות אחרונות

Année zéro – Visagéité

זו התחלת תרגום של הפרק השביעי מתוך הספר "אלף מישורים" של דלז וגואטרי. אוסיף כאן קטעים עם התקדמות התרגום. אשמח להערות והצעות.

לפנינו שני צירים: של משמוע ושל סוביקטיפיקציה. אלו שתי סמיוטיקות מאד שונות, אולי אפילו שני רבדים. אבל משמוע זקוק לקיר ריק שעליו יוכל לרשום את סימניו ואת עודפותו (redondances). סובייקטיפיקציה (מצד שני) חייבת חור שחור בו תוכל למקם את תודעתה, את תשוקתה, את עודפותה. מכיוון שיש רק סמיוטיקה מעורבת, ושכבות באות בזוגות, אל לנו להיות מופתעים למצוא מכשיר מאד מיוחד בהצטלבות שלהן. באופן מוזר – זהו הפרצוף. מערכת של קיר לבן – חור שחור. פרצופים גדולים עם לחיים לבנות, פני גיר עם עיניים מנוקבות, כמו חור שחור. ראש ליצן, ליצן לבן, פיירו הסהרורי (שנברג), מלאך המוות, התכריך הקדוש (מטורינו).

הפרצוף אינו מעטפת חיצונית של מי שמדבר, חושב או מרגיש.  צורת המסמן בשפה – עצם יחידותיה היו נשארות בלתי מוגדרות אלמלא היה המאזין מנחה את בחירותיו בעזרת פני הדובר. ("הי, הוא נראה כועס", "אין מצב שהוא אמר את זה…", "אתה רואה את פני כאשר אני גורם לך…", "הבט בי…"). ילד, אישה, אם, גבר, אב, מנהל, מורה, שוטר –  לא מדברים שפה באופן כללי כי אם שפה שמאפייני סימניה קשורים למאפייני פרצופיות (visagéité ) ספציפיים.

פרצופים אינם בראש ובראשונה אינדיבידואליים, הם מגדירים אזורים של תדירות והסתברות, תוחמים שדה המנטרל מראש חיבורים מרדניים ומישמועים צייתנים. ובאופן דומה, צורת הסובייקטיביות, כתודעה או כתשוקה היתה נשארת ריקה לחלוטין אלמלא היו הפרצופים יוצרים אתרים של תהודה, הבוחרים את הנפשי, האמיתי או זה המוחש, וגורמות לו להתאים מראש למציאות הדומיננטית. הפרצופים עצמם הן עודפות. זה הופך אותם ליותר עודפות מהעודפות של משמעות או של תדירות, כמו באלו של תהודה או של סובייקטיביות.הפרצוף מכונן את הקיר לו זקוק המסמן כדי להיות מוחזר חזרה (rebondir), הוא מהווה את קיר המסמן, המסגרת או המסך.

הפרצוף חפר את החור שעל הסובייקטיבציה לחדור, הוא מהווה את החור השחור של הסובייקטיביות כתודעה או כתשוקה, את המצלמה, את העין השלישית.

או שמא עלינו לומר דברים אחרת? הפרצוף לא בדיוק מהווה את קיר המסמן, גם לא את חור הסובייקטיביות. הפרצוף, לפחות הפרצוף הקונקרטי, יתחיל להופיע במעורפל על הקיר הלבן. יתחיל להופיע במעורפל בחור השחור. בקולנוע,ניתן להשוות את  צילום הקלוז-אפ של הפרצוף לשני קטבים, באחד הפרצוף משקף את האור בעוד בשני, בניגוד אליו, יודגשו הצללים עד שיטילו את הפרצוף לחשיכה חסרת תחתית.

פסיכולוג יאמר שהפרצוף הוא תפיסה חזותית המתגבשת מ"מגוון  סוגים של זוהר מעורפל, ללא צורה ומימד ". לובן מרמז, חור לוכד, פרצוף. החור השחור חסר המימד, הקיר הלבן חסר הצורה כבר היו שם קודם. ובמערכת זו כבר היו אפשריים שילובים רבים: או חורים שחורים מופצים על הקיר הלבן; לחילופין הקיר הלבן מתכווץ והולך לעבר חור שחור שמפגיש את כולם, מפיל אותם או "צובר" אותם. לפעמים היו מופיעים פרצופים על הקיר, עם החורים שלהם; לפעמים הם היו מופיעים בבור, עם הקיר הקווי שלהם, מגולגלים. סיפור אימה, אך הפרצוף הם סיפור אימה.
המסמן אינו בונה לבד את הקיר לו הוא נדרש; לבטח שהסובייקטיביות לא חופרת את החור שלה בעצמה. אך אי אפשר להניח שהפרצוף הקונקרטי מוכן מראש – הוא תולדה של מכונת "פרצופיות" מופשטת, המחוללת אותן בו בזמן שהיא מעניקה למסמן את הקיר הלבן שלו, ולסובייקטיביות את החור השחור שלה. מערכת הקיר הלבן והחור השחור לא תהיה כבר פרצוף, תהיה זו המכונה המופשטת שמייצרת אותם, על פי השילובים ברי השינוי של גלגלי השיניים שלה. אך אין לצפות שהמכונה המופשטת תיראה כמו מה שהיא מייצרת, כמו מה שהיא תייצר. המכונה המופשטת מתעוררת כשאין מצפים לה, כהירדמות, כמצב דמדומים, כהזיה, כחווית פיזיקה משעשעת.

 בנובלה "בלומפלד" של קפקא, הרווק חוזר הביתה בערב ומוצא שני כדורי פינג פונג קטנים קופצים מעצמם על "קיר" הרצפה, מקפצים לכל מקום, מנסים אפילו להכות אותו בפרצופו, ונראה כי הם מכילים כדורים חשמליים אחרים, קטנים יותר. בלומפלד מצליח בסופו של דבר לכלוא אותם ב"חור השחור" של חדר האחסון. הסצנה ממשיכה למחרת כשבלומפלד מנסה לתת את הכדורים לילד קטן ורפה שכל ולשתי ילדות קטנות ומגחכות, ומשם למשרד, שם הוא מוצא את שני עוזריו רפי השכל מנסים לתפוס מטאטא. בבלט ראוי להערכה של דביסי וניג'ינסקי, כדור טניס קטן מקפיץ על הבמה בשעת בין ערביים; גם כדור אחר יעלה בסוף. בבלט הנפלא של דביסי וניז'ינסקי, כדור טניס קטן מקפיץ על הבמה בשעת בין ערביים; כדור אחר יעלה גם הוא בסוף. במקרה זה, בין שני הכדורים צופים, תחת בוהק מעורפל, שתי נערות צעירות וילד, ואלו מפתחים מאפייני ריקוד ו"פנים" נלהבים (סקרנות, "להכעיס", אירוניה, אקסטזה …). אין מה להסביר, אין מה לפרש. מכונת דמדומים מופשטת טהורה. קיר לבן  – חור שחור? אבל, בצירופים שונים, הקיר יכול להיות שחור, החור להיות לבן. כדורים יכולים להדף מהקיר או להסתובב לתוך חור. מפגיעתם בקיר הם יכולים למלא תפקיד של חור בהשוואה לקיר, כמו שבמהלך מרוצתם קדימה הם יכולים למלא תפקיד יחסי של קיר לעומת החור אליו הם מכוונים. הם מסתובבים במערכת הקיר הלבן – החור השחור. שום דבר כאן לא נראה כמו פרצוף, ולמרות זאת הפרצוף מופץ בכל המערכת, ומאפייני הפרצוף מתארגנים. אבל ניתן להפעיל את המכונה המופשטת הזו על משהו שאינו פרצוף; אך לא בשום סדר, וגם ללא סיבות הכרחיות. (סוף עמוד 207)

הפסיכולוגיה האמריקאית הייתה עסוקה מאוד בפרצוף, במיוחד במערכת היחסים של הילד עם אמו, eye to eye contact. מכונה בעלת ארבע עיניים? נזכיר שלבים מסוימים במחקר זה: 1) מחקרי Isakower על ההירדמות, בהם התחושות שנאמרו כפרפריוצפטיביות, ידניות, דליפות, עוריות או אפילו חזותיות מעורפלות, מתייחסות ליחסי פה ושד ילדיים; 2) תגליתו של Lewin לגבי המסך הלבן של החלום, המכוסה בדרך כלל על ידי תוכן חזותי, אך שנשאר לבן כאשר לחלום יש רק תחושות פרופריוצפטיביות (מסך זה או הקיר הלבן הזה, יהיה שוב השַד המתקרב, הולך וגדל, נצמד). 3) הפרשנות של Spitz שהמסך הלבן, תחת לייצג את השד עצמו כמושא למישוש או מגע, מהווה כבר תפיסה חזותית, בה מופיעות הפנים האימהיות כמדריכות את  הילד אל עבר השד. לפיכך יהיה זה שילוב שני סוגים שונים מאד של אלמנטים: התחושות הפרופריוצבטיות הידניות, של הפה ושל העור; התפיסה החזותית של הפרצוף נראית מלפנים כמעל גבי מסך לבן, עם ציור העיניים כחורים שחורים. תפיסה חזותית זו מקבלת במהירות חשיבות מכרעת ביחס לפעולת ההזנה, ביחס לשַד כנפח מלא ולפה כחלל שחווה במגע. 

נוכל אם כן להציע את ההבחנה הבאה: הפרצוף הוא חלק ממערכת חור-משטח, משטח מחורר. אך אין להתבלבל בין מערכת זו לבין מערכת הנפחית, הספציפית לגוף (פרופריוספטיבית). הראש כלול בגוף, אך הפרצוף לא. הפרצוף הוא משטח: תווי פנים, קווים, קמטים בפנים, פרצוף ארוך, פרצוף מרובע, פרצוף משולש, הפרצוף הוא מפה, גם אם היא מיושמת על ועוטפת נפח, גם אם היא מקיפה ותוחמת חללים הקיימים רק כחורים. נוכל אם כן להציע את ההבחנה הבאה: הפרצוף הוא חלק ממערכת חור-משטח, משטח מחורר. אך אין להתבלבל בין מערכת זו לבין מערכת הנפחית, הספציפית לגוף (פרופריוספטיבית). הראש, גם זה האנושי, אינו בהכרח פרצוף. הפרצוף מתרחש רק כאשר הראש מפסיק להיות חלק מהגוף, כאשר הוא מפסיק להיות מקודד על ידי הגוף, כאשר הוא עצמו מפסיק להיות בעל קוד גוף רב קולי ורב ממדי – כאשר הגוף, ראש כלול, מפוענח ויש לקודד אותו על ידי משהו שנקרא לו "פרצוף". די לומר כי הראש, כל יסודות חלל הנפח של הראש, חייב להיות מסוגל "להתפרצף", להפוך לפרצוף (visagéiflés). הם יהיו ליד המסך המחורר, ליד החור-השחור/הקיר-לבן, המכונה המופשטת, שתייצר את הפרצוף. (סוף עמוד 208)

אך הפעולה לא נפסקת שם: הראש והאלמנטים שלו לא יהפכו לפרצוף בלי האפשרות שהגוף כולו יהפוך לפרצוף, או שיהפוך להיות פרצוף כחלק מתהליך בלתי נמנע. הפה והאף, וקודם כל העיניים, אינם הופכים משטח מחורר מבלי לזמן את כל שאר נפחי וחללי הגוף. מבצע הראוי לד"ר מורו: מחריד ומפואר. היד, השד, הבטן, איבר המין והנרתיק, הירך, הרגל וכף הרגל – כולם יתפרצפו. פטישיזם, ארוטומניה וכו ', אינם ניתנים להפרדה מתהליכי פירצוף אלו. זה כלל אינו קשור לנטילת חלק מהגוף כדי לגרום לו להיראות כמו פרצוף, או לגרום לפרצוף-חלום להופיע בענן. אין אנתרופומורפיזם. הפירצוף אינו פועל על ידי דמיון, אלא על פי סדר הסיבות. מדובר בפעולה הרבה יותר לא מודעת ומכנית הגורמת לכל הגוף לעבור במשטח המחורר, והיכן שלפרצוף אין תפקיד של מודל או תמונה, אלא זה של קידוד יתר עבור כל החלקים המפוענחים (décodées). הכל נשאר מיני, ללא סובלימציה, אבל בקואורדינטות חדשות. דווקא מכיוון שהפרצוף תלוי במכונה מופשטת הוא לא יסתפק בכיסוי הראש, אלא ישפיע גם על שאר חלקי הגוף, ואפילו במידת הצורך על חפצים אחרים שאינם דומים. השאלה היא באילו נסיבות מכונה זו, המייצרת פרצוף ופרצופיות, מתחילה לפעול. אם הראש, אפילו זה האנושי, אינו בהכרח פרצוף. הפרצוף מיוצר על ידי האנושות, אבל לא בהכרח על ידי בני אדם "באופן כללי". הפרצוף אינו של חיה, אך באופן כללי הוא גם לא יותר אנושי, יש בפרצוף אפילו משהו לא לגמרי אנושי. זו טעות להעמיד פנים שהפרצוף הופך לא אנושי רק אחרי סף מסוים: תקריב, הגדלה מוגזמת, הבעה חריגה וכו '. הלא אנושי בבני האדם, זה מה שהפרצוף הוא מלכתחילה, עם המשטחים הלבנים הדוממים שלו, החורים השחורים המבהיקים שלו, הריקנות והשעמום שלו. פרצוף-בונקר. עד כדי כך שאם יש לאדם ייעוד, יהיה זה לברוח מהפרצוף, לבטל את הפרצוף ואת הפרצופיות, להפוך לבלתי מורגש, להיות חשאי, לא על ידי חזרה לחייתיות, אפילו לא על ידי חזרה אל הראש, אבל על ידי הפיכה-לחיה מאוד רוחנית ומאד מיוחדת, על ידי הפיכה מוזרה לאמת שתחצה את הקיר ותצא מהחורים השחורים, מה שיגרום לכך שאפילו מאפייני הפרצופיות יפחתו סוף סוף מארגון הפרצוף, יתנו לעצמם להיות יותר משוקעים בפרצוף, נמשים המסתובבים אל האופק, שיער מתנפנף ברוח, עיניים שאנחנו עוברים על פניהן תחת להסתכל עליהן, או להסתכל עליהן בחולמנות, פרצוף אל מול פרצוף של סובייקטים מסמנים (subjectivités signifiantes). (סוף עמוד 209).

המשך יבוא

מתורגם מצרפתית ממהדורת LES ÉDITIONS DE MINUIT 1980

  1. באלי אינסטגרם 2 תגובות
  2. הים שלנו 3 תגובות
  3. multiliteracy כתיבת תגובה
  4. המשוטט כתיבת תגובה
  5. משהו על טביעת רגל פחמנית 3 תגובות
  6. Criticism, Critique, Criticality 2 תגובות
  7. אני הייתי פה קודם 6 תגובות
  8. ועכשיו לפרסומות תגובה אחת
  9. האדם לא מחפש משמעות כתיבת תגובה
  10. מות הצופה 3 תגובות
  11. ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית תגובה אחת
  12. מודה ועוזב 6 תגובות
  13. יום השואה, בכל זאת כתיבת תגובה
  14. אוסנת תגובה אחת