"לוחמי האש"


שמם החדש והמגוחך של מכבי האש הזכיר לי את סבא לודוויג, ואת ה"פיירפר אוטו" – אופן הבילוי המשותף שלי ושלו, שאהבתי יותר מכל. סבא שלי גר ברחוב ארלוזורוב בחיפה ולא רחוק משם, ברחוב פבזנר, ממש ליד התאטרון העירוני וגן בנימין, הייתה תחנת מכבי אש, מקור בלתי נדלה לשעשוע בשבילי כילד. לסבא שלי אף פעם לא נמאס לקחת אותי לשם ולחכות בסבלנות בעוד אני חוקר שוב ושוב כל חלק של מכוניות הכיבוי.

"פיירפר אוטו"

 וגם את הצינורות התלויים במגדל העשוי לדבר, ואת קסדות הכבאים וכל דבר אחר שהיה קשור ולו בעקיפין לכיבוי אש. התחנה הזו, שכבר לא קיימת היום, הייתה הראשונה בחיפה, והוקמה ב 1933. שם הקוד שלי ושל סבא שלי למקום הזה כולו, לפחות כך קראתי לו אני כילד, היה "פיירפר אוטו", כנראה שיבוש של המילה הגרמנית Feuerwehr, שבתרגום מילולי משמעותה "הגנה מאש". שם פחות לוחמני מ"לוחמי אש", אבל עדיין, "מכבי אש" נשמע לי יותר קולע אל תכלית העניין.

הפֶטיש שלי כילד למכבי אש אף פעם לא גרם לי לרצות להיות אחד מהם, אך השאיר בי כבוד רב לאש, כנראה. אחרת לא ברור למה יש לי גלאי אש בכל חדר, ומטפי אש מפוזרים בכל הבית. יצא לי רק פעם להשתמש בהם, ואפילו לא אצלי בבית. זה היה בביתנו הקודם, בהיתי בטלוויזיה מאוחר מאד בלילה, ושמעתי צעקות "שריפה – שריפה" מבית שנמצא מצידו השני של הפארק, ברחוב הנטקה. לקחתי מטף אבקה של 10 ליטר ורצתי לשם. כל דיירי הבית היו במרפסות, ועשן יצא מחדר המדרגות. נכנסתי, עליתי שתי קומות וראיתי דלת כניסה עולה באש. כיביתי אותה והלכתי.

בדרך החוצה, ראיתי את מכבי האש שהגיעו רק אז, פורשים להם בשופי ובנחת את הצינורות והסולמות. אמרתי להם שכבר כיביתי את האש, והם בתגובה צעקו עלי על שאני מתערב להם בעניינים, אמרו לי לעוף משם, והמשיכו לפרוש בנחת את הצינורות. בשלב זה פחתה מעט הערצתי אליהם, בטח לעומת זו של ימי ילדותי.

הדלת שכיביתי מסתבר, הייתה דלת הכניסה  לדירת מנהל החברה קדישא האשכנזית בחיפה, והאש הייתה אמורה להעביר לו מסר. יותר מאוחר גם התפרסמו בעיתונים כתבות על מאפיה סביב מסחר בחלקות קבורה בבית העלמין בכפר סמיר, וזה כנראה היה קשור. הוא הופיע אצלי בבית עם עוגה ופרחים כמה ימים מאוחר יותר, והרגשתי ממש גיבור, עאלק. אבל אם אכן הצלתי את חייו אז, הייתה זו אך דחיית הקץ. שנה מאוחר יותר שפכו חומצה בפניו והוא כמעט התעוור, ולפני שנה בדיוק, הוא נרצח על ידי מתנקשים, בפתח דירתו. יתכן והיו אלה ה un-grateful dead ?

לפני שנה, בזמן השרפה הגדולה בכרמל, נסתם הגולל סופית על הערצת הכבאים שלי. אפשר היה להתפעל רק מהשלומיאליות שלהם. רחובות שכונתנו היו דחוסים בכבאיות, שעמדו חסרות ישע בפני האש שרק כיוון הרוח הוביל אותה למקומות אחרים במקום אלינו, ולילה אחד אף פינו אותנו מהבית. למחרת הסתננתי חזרה הביתה, ישבתי על המרפסת, והסתכלתי בהתפעלות על המטוסים הספרדים הנחמדים האלה שטסו ברביעיה, והופיעו כל כמה דקות עם עוד מטען של מי ים לשפוך על הלהבות.

ברור שלא מטוסים יעילים כאלו קנינו לאחר מעשה. גם היום אין לנו מטוסים שיכולים לרדת אל הים, להתמלא תוך דקות ולעשות סבב נוסף. אבל יש לנו  את אלי ישי ששום דו"ח מבקר לא יפריד בין ישבנו לכיסאו. ויש "לוחמי אש"כבאית-002

חזרה לסבא שלי, ובילויי ה"פיירפר אוטו" שלנו.  תחנת הכיבוי ההיא ברחוב פבזנר בהדר כבר מזמן לא קיימת, אך יש עדיין תחנה שכונתית קטנה ברחוב היינריך היינה שבכרמל, עם שתי כבאיות נושנות. וכל פעם שאני עובר שם, אני מציץ לראות האם עומד שם אולי איזה ילד עם הסבא שלו ומסתכל עליהן בהתפעלות.

יוחזר ה"פיירפר אוטו"! ויוחזר סבא שלי…

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “"לוחמי האש"

  1. הקטעים על הילד והסבא – גם אלה שהיו ברחוב פבזנר וגם אלה שאתה עדיין מחפש ברחוב היינריך היינה – נוגעים מאוד ללב. צד של כתיבתך שלא הכרתי.

  2. אני כמעט רואה אותך עומד שם בתחנה בפבזנר וחוקר כל צינור וברז, כל סולם וצופר.

  3. פינגבק: הכינו שקיות גדולות | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s