בצפון

מה מחבר בין תערוכת הסיום של (חמשת) בוגרות ה MFA באוניברסיטת חיפה ותערוכת זומו, המוזיאון הנודד במפעל הנטוש של זוגלובק בנהריה? פשוט: רכבלית לתחנת מרכזית המפרץ ורכבת משם לנהריה.

אז זה מה שעשיתי אתמול, יום שישי. עליתי לאוניברסיטה (במכונית, אף שיש מיניבוס ישירות מביתי לתוך האוניברסיטה כל 20 דקות), כי משום מה, תחנת הכניסה לרכבלית, הרכבל החדש של חיפה, דרך הגשר מעל הכביש הראשי, הכניסה המיועדת לקהל הרחב, לא נפתחה. שם "חנכתי" את הרכבלית (כיף, אני ממליץ) בנסיעה למרכזית המפרץ (3 ש"ח, 6 לאזרחים לא ותיקים) ומשם המשכתי ברכבת (רק אחת לשעה) לנהריה. חציתי את שדרות הגעתון, 3 דקות הליכה ונשארה לי שעה וחצי לתערוכת זומו, שבה לא מעט עבודות שוות, עד לרכבת חזרה.

נועה למדן

וחזרה ברכבת, וברכבלית אל תערוכת ה MFA במשכן לאמנות באוניברסיטה. רק חמש בוגרות, אך לשלוש מתוכן היו עבודות מצויינות.

שירה ריימן
ענבל כהן-חמו
מירי מור

ומה משותף לרובוטים ואוכל טבעוני? קיבוץ אשדות יעקוב מאוחד! נסענו היום (שבת) למוזיאון אורי ורמי נחושתן, שם ראינו תערוכה ממש מדהימה של גיא בר אמוץ, "מופע התקוממות הרובוטים", בה רובוטים שרו ודיברו בשלושה מופעים שונים בתאום מופלא עם סרט וידאו בה אותן המסיכות של הרובוטים הורכבו על אנשים / רקדנים. חייבים לראות את זה…

גיא בר אמוץ

וכשסיימנו, נכנסנו ל"חומוס 90", בתחנת הדלק בכניסה לישוב, מסעדה טבעונית פשוט מעולה. אוכל טעים, עיצוב מדליק, ממש מפתיע. השילוב של שני אלה, המוזיאון והמסעדה, כבר שווה נסיעה לבקעת הירדן, גם בחום הכבד ששרר שם היום (מעריץ אותם על שהם שורדים שם.) גם כשהחופים סגורים.

מרוקו – יומן מסע

זה סיפור טיול של שבועיים במרוקו. רובו בנהיגה ברכב שכור בדרום המדינה. מרוקו לא מדינה שהיה לי מובן מאליו שטיול כזה, בארגון עצמי, אפשרי, כמו למשל באירופה או צפון אמריקה. מקווה שהנסיון המאד חיובי שלנו (שלי ושל זוגתי שתחייה) יעודד אנשים לעשות טיול כזה, בארץ שממש ממש שווה ביקור.

טסנו עם ארקיע לעיר מרקש, שהינו בה יום ואז אספנו את הרכב שהזמנו מראש בסוכנות השכרה מקומית בחלק החדש של העיר, נסענו בו 12 ימים באזורים מדרום למרקש, וחזרנו ליום אחרון במרקש.

אז ככה: לא קשה לנהוג לבד במרוקו. הכבישים במצב די טוב, הנהגים פחות אלימים מאלו כאן, הדלק זול מאשר בישראל, בערך שני שליש מהמחיר. רכב קטן ל 13 ימים כולל ביטוח ביטול השתתפות עצמית, עלה כ $500. המרחקים גדולים. נסענו ב 12 יום 2830 ק"מ, כשלוש שעות נסיעה בממוצע ביום. אולי שלוש וחצי. בכל מקום בו תרצו לחנות יצוץ מישהו ש"ישמור" לכם על המכונית ו"יכוון" אתכם. לא שווה להתרגז בגלל זה. זה יעלה לכם שקל-שקל וחצי, נאמר 5 דירהם.

מה שכן מטריד בנהיגה במרוקו הוא בכל ישוב קטנטן, בכל צומת שכוחת אל, המהירות המותרת יורדת מ 100 ל 80, ומיד אחרי כן ל 60, ועולה חזרה בשלבים אחרי. לפעמים היא יורדת גם ל 40 ול 20. עדיף לציית לתמרורים האלה, כי יש מצלמות מהירות מאוישות בהרבה מאד מקומות. אותנו תפסו פעמיים, פעם ויתרו ופעם שילמנו קנס, לא גדול, במקום. יש גם מחסומי משטרה בהמון מקומות, אך הם ינפנפו לכם לעבור כשיראו שאתם תיירים.

נסיעתנו הייתה מסוף אפריל עד תחילת מאי וחפפה חלקית את חודש הרמדאן. היו יחסית מעט מאד תיירים, לפחות במקומות בהם היינו. גם מעט תיירות פנים – הם לא מטיילים ברמדן. אולי בשל כך יכולנו בקלות רבה להזמין בערב כל יום, מקום לינה לערב הבא ולמצוא חדרים במלונות שרובם היו ממש נהדרים ומאד מיוחדים (בקטע טוב) במחירים ממש מגוחכים בסדר גודל ישראלי: בין 30-60 יורו, כולל ארוחת בוקר. למעט אחד, את כולם עשינו תוך שימוש בישומון של booking. לשם כך השתמשנו בעיקר ב wi-fi של מקום הלינה שהיה תמיד זמין באיכות טובה בכל מקום לינה, כולל מאהל במדבר….

חלק לא קטן מהחוויה של טיול כמו זה שעשינו קשור למקומות בהם ישנו, והדרך אליהם. כמעט באף אחד מהם לא הייתם מתאכסנים אם הייתם בטיול מאורגן. באלו הממוקמים ב Riad, בית עתיק משוחזר, יש רק 4-8 חדרים, ואוטובוס/מיניבוס כלל לא יכול להגיע אליהם. גם יותר קל להגיע אל מקומות כאלה אם אתם לא עם המון מטען – אין מעלית אף לא באחד מהם.

לא מקבלים כרטיס אשראי ברוב בתי המלון האלה, גם אם הזמנתם דרך בוקינג, כרטיס האשראי שנתתם בהזמנה לא מחויב והמלון יגבה את התשלום במזומן. צריך שיהיה אתכם/ן מספיק כסף מקומי מזומן (אם כי מוכנים בדרך כלל לקבל יורו) לשלם. יש בכל עיירה או עיר סניף דואר ובו כספומט שבו אפשר למשוך עד 2000 דירהם בכל פעם (כ 200 יורו) כך שאין בעיה להצטייד במזומן. בארץ, לא מצאתי מקום בו ממירים לדירהם מרוקני.

אין בעית גישה סלולרית לאינטרנט פרט לקטעים מאד נידחים של כבישים מאד צדדיים. בחרנו לקחת חבילת גלישה לא זולה של הוט-מובייל כי היא מאפשרת roaming על שלושת רשתות המפעילים המקומיים וכך מבטיחה כיסוי יותר מקיף באזורים הבאמת שכוחי אל בהם היינו. אבל אנשים הסתדרו מצויים עם סים מקומי, וכמובן שרצוי מאד להוריד מפות גוגל אופליין לנייד ממילא, לניווט בלי גישה לאינטרנט. כנראה שגם ווייז עובד שם.

עד כאן מנהלה כללית. מכאן תיאור המסלול שלנו שתוכנן חלקית על בסיס מסלול שלפני שנתיים תכננה עבורי ועבור ידידה סוכנות נסיעות מקומית, טיול שלא יצא לפועל בגלל הקורונה, וסיפרתי על זה באריכות כאן, וחלקית על בסיס מדריך lonely planet מהדורת 2014. המסלול, גם בגלל הקורונה, פסח על כמעט כל הערים הגדולות של מרוקו כגון קזבלנקה, פז, רבאט, טנג'יר ועוד, שאין לי ספק שהן שוות ביקור, בעיקר בגלל שיקולי קורונה, וגם כדי להקטין זמני נסיעה (מה שהצליח רק חלקית). מרוקו ארץ גדולה, ושבועיים זה לא הרבה זמן בכלל לראות אותה.

נחתנו במרקש מאוחר מאד, לקראת חצות, אחרי שארקיע הזיזו שוב ושוב, לא רק את שער היציאה, זמן הטיסה, אפילו את תאריך הטיסה. ממש לא רציני. למרבה המזל, בגלל שעת הנחיתה המאוחרת, ביקשתי מהמלון שישלחו נהג לאסוף אותנו, בתשלום נוסף (בדרך כלל 15-20 יורו). הוא אכן היה שם, לא עם שלט ועליו שמנו אלא עם שם המלון. ניחא. שדה התעופה אגב, מאד יפה ומפואר, אפשר להתרשם ממנו כשצועדים אליו ברגל מהמטוס. ביקורת הדרכונים זריזה, ישראלים צריכים ויזה אותה אפשר לקבל בנציגות ברחוב הירקון עם תשלום 75 ש"ח, מילוי טופס ותמונה פספורט אחת. לא נחוץ שום דבר חוץ מזה.

הנהג לא הביא אותנו למלון אלא אל שפת מדרכה, שם חיכה לנו איש מהמלון שחטף את שתי הטרולי אתם נסענו והחל לצעוד איתן אל תוך הלילה. הלכנו בעקבותיו לאורך שיירה ארוכה של כרכרות עם סוסים, חצינו כיכר ענקית בשם Jamma el Fna, הלכנו לאורך רחוב שנראה כמו שוק בו התריסים היו מוגפים כולם ואחרי כקילומטר כזה סטינו לתוך סבך סמטאות ה"מדינה", הרובע העתיק של העיר. אחרי כעשרים פניות, שלא הייתי בטוח שאצליח לשחזר כדי לצאת משם, עברנו דרך דלת נמוכה שמעליה לא היה שלט, ונכנסנו לחצר הפנימית הקסומה של הריאד. שם, בשתיים לפנות בוקר הכינו לנו שייק פירות מרענן והראו לנו את החדר.

ההגעה הלא שגרתית אל מקום הלינה הייתה אופיינית כמעט לכל מקום בו לנו, אבל זה ממש חלק מחווית הטיול בארץ כזו. ובסופו של יום, תמיד מצאנו את המקום בו היינו אמורים ללון. ותמיד יש את האופציה לוותר על המלון המיוחד ולישון במלון סטנדרטי שבו גם יש חניה למכונית. הבעיה שבהזמנות באתר כמו בוקינג, קשה הרבה פעמים להבין איך מגיעים למלון ומה בסביבה.

יום 1: מרקש, אתרי התיירות צפונה מכיכר Jemaa el-Fna.

יום 2: אספנו את הרכב עם חצי מיכל מלא ויצאנו לדרך. מיד מילאנו את המיכל כי לא ידענו מראש עד כמה זמינות תחנות דלק במקומות אליהם אנחנו נוסעים. וכך נהגנו גם בהמשך, אף שרוב הזמן לא הייתה בעיה לממצוא מקום לתדלק בו. בכל תחנת דלק גם ישטפו לכם את המכונית, פנים וחוץ בצורה יסודית מאד, תמורת כעשרה שקלים. שווה לעשות את זה לפני שמחזירים את הרכב לחברת ההשכרה. יעשו לכם פחות בעיות.

המקום הראשון אליו ניווטנו היה הכפר Tighedouine, (הקישור מימין הוא למפות גוגל) שבו אין שום דבר מיוחד (היה שם דווקא יום שוק והיה מאד מאתגר לנהוג דרכו) אבל המקום נמצא בתוך עמק נהר (oued) ה Zat והניווט לשם נועד להסיט אותנו מהכביש הראשי N9 אל הכביש המשני P2016 העובר בעמק היפה הזה, וחוזר לכביש הראשי לאחר הרבה פיתולים ממש לפני שהכביש הראשי מתחיל לטפס אל מעבר ההרים (Tizi) N'Tichka ועובר לצד השני של הרי האטלס, שעל פסגותיהם עדיין נותרה שכבה דקה של שלג.

ממש אחרי הפסגה סטינו שוב מהכביש הראשי ופנינו שמאלה לכביש הצדדי P1506 בדרך ל Telouet, קסבה יפיפיה, הראשונה מני רבות שראינו בטיול הזה, הנמצאת בעמק נהר ה Ounila. נופי הטבע בדרך לקסבה הזו ובהמשך הקניון העמוק של הנהר מימין לדרך מצדיקים סטיה זו גם בלי הקסבה ב Telouet, אבל בהמשך אותו הכביש מחכה גם הקסבה המפורסמת ביותר במרוקו, זו שסרטים רבים צולמו בה (כמו למשל "גלדיאטור") Aït-Ben-Haddou (שיש עליה אפילו ערך בויקיפדיה בעברית).

את היום תכננו לסיים בעיירה ורזאזאת / Ouarzazate אך הסתבר שהמלון שלנו ששמו Hôtel Riad Dar Daïf נמצא בכלל בעיירה סמוכה ולא מלבבת במיוחד. המלון עצמו היה מאד יוצא דופן, ממוקם בתוך קסבה עתיקה משוחזרת כשכולו ערב רב של חדרים בגדלים שונים, במפלסים שונים, עם פינות אכילה ורביצה בכל מקום, מרפסות לכל מיני כיוונים וחצר עם גינה ובריכת שחיה. צריך לראות את זה, ושווה לנסות.

היה יום ארוך, וסיימנו אותו בארוחת ערב במלון, כמו ברוב הערבים בהמשך. בגלל הרמדאן לא היה אפשרי למצוא מסעדה פתוחה בצהריים, ובערב המלונות היו לא ממש בסביבה עתירת מסעדות. מצד שני, בכל המלונות כמעט יכולנו לקבל אוכל טבעוני, טעים אך לא מאד מגוון. פחות או יותר לסירוגין קוסקוס ירקות וטאג'ין ירקות. אין לי ספק שיש למטבח המרוקני מבחר יותר גדול להציע, אבל לא בטוח שלטבעונים. היו גם מרקים טובים, כולל גרסה טבעונית של מרק חרירה. על הסלטים אין הרבה מה לספר. לא צד חזק של מרוקו.

יום 3: ניווטנו אל קניון Dadès. בדרך עצרנו לזמן קצר, כנראה קצר מדי, בקסבה המשוחזרת Taourirt Kasbah אשר בורזאזאת, אבל ידענו שדרך ארוכה לפנינו, ותכננו באותו יום לבקר גם בקניון Dadès וגם בקניון Todgha. בהמשך, על פי המלצת בעל המלון בו לנו, ביקרנו ליד העיירה Skoura ב Kasbah Amridil היפה מאד (מופיעה על השטר של 50 דירהם!) ובהמשך, ליד Kalaat M'Gouna ביקרנו בעמק הוורדים, בו מגדלים וורדים לתעשיית הבשמים, בחלקות המפוזרות בין עצי התמר. מקום יפה, ויש תצפית יפה עליו מ Kasbah Itran, כמה קילומטרים לאורך כביש עמק הוורדים מהכביש הראשי.

קניון Dadès

בסופו של יום, נסענו רק לנקודה מסויימת בקניון Dadès, בה הכביש נמצא ממש במפלס הנהר והסתובבנו לאחור, אל מלון La Perle du Dades המאד מאד יפה ומיוחד, אך נמצא גם הוא בקצה דרך עפר באמצע שום מקום. יתכן שהיינו צריכים להמשיך ולנסוע בקניון, אבל לא הצלחתי לברר עד היכן הקטע ששווה ביקור בקניון, ועד הנקודה בה הסתובבנו ראינו הרבה צורות סלעים מעניינות המכונות "אצבעות קופים", וגם לא מעט קסבות הרוסות באופן ציורי ומשולבות היטב במטעי תמרים.

אם היה לנו רכב קשוח יותר, והיינו מתחילים את הטיול בבוקר שם ולא שלוש שעות קודם במקום אחר, אפשר היה לנסוע בקניון Dadès ולעבור אל קניון Todgha בדרך עפר בהרים. שווה לשקול לעשות את זה. להבנתי לא ממש צריך 4X4 לשם כך, אך זה טיול של יום שלם ממש ודורש לישון במקום לילה קודם ולילה אחרי.

יום 4: יצאנו לבקר בקניון Todgha, המכונה טודרה, כמו השיר "אצלנו בכפר טודרה" של הברירה הטבעית. לא ראיתי כפר בשם זה במפות גוגל, לא באזור זה בכל אופן. בקניון המאד יפה זה, אבל יפה באופן מאד שונה מקניון Dadès, מאד קל להבחין איפה להסתובב ולחזור חזרה. יש קטע מאד מובחן, ולא מאד רחוק בעומק הקניון, בו הקירות מאד גבוהים והקניון בו עובר הכביש מאד צר. רוב האנשים עוצרים לפני קטע זה והולכים שם ברגל. אפשר גם לזהות קטע זה לפי דוכני השטיחים והמזכרות לאורכו, ולפי האנשים המטפסים שם על הקירות. עברנו קטע זה בנסיעה במטרה לעלות ברגל למעלה מבחוץ (יש מדרגות מצד שמאל מיד אחרי היציאה מהקטע המדובר). פדלאות שכמונו, לא עלינו עד למעלה, אלא חזרנו לרכב ונסענו עוד כעשרים קילומטרים בהמשך הקניון, שהיו אולי פחות צרים וגבוהים, אבל יפים בפני עצמם.

Oued Ziz

ואז נסענו דרך עמק נהר ה Ziz אל הכפר Khemliya, שם היינו אמורים לפגוש את הג'יפ שיקח אותנו למאהל בלב הדיונות באזור שסביב העיירה Merzouga. כדי לעבור בעמק נהר ה Ziz בחרנו במסלול היותר ארוך, כשעה נוספת של נסיעה, העובר דרך Errachidia. לא בטוח שההחלטה מוצדקת משני סיבות. האחת כי יתכן שעמק נהר ה Ziz יפה יותר דווקא מצפון ל Errachidia בקטע בו לא עברנו, והשניה כי הקטע בו כן עברנו בתוך מטעי הדקלים, אחרי הפניה מכביש N10 ל N13 והירידה הדרמטית מהמצפור לתוך אפיק הנחל ומטעי הדקלים המשתרעים שם עד לאופק, מתאושש משריפה מאד מסיבית, ועצוב לראות את זה.

בכפר Khemliya שבו גרים צאצאי עבדים אפריקאים, כהים משמעותית מהברברים שגרים באזור, נפגשנו עם הג'יפ ולהפתעתנו (בשלב זה היינו כבר אמורים להבין שאין שום דבר שגרתי בהגעה לכל מלון בו נבחר) הורה לנו לנסוע אחריו כמה עשרות קילומטרים דרומה, אל הכפר המאד נידח Bagaa, שם השארנו את הרכב, עברנו אל הג'יפ שלקח אותנו אל ה luxury bega camp, מאהל נחמד, ומאד "מפנק" ליד הדיונות, שאליהן הספקנו לטפס לאור השקיעה הדועך.

Erg Znaigui

היה טיפה מאכזב לגלות שהמאהל בו בחרנו לא נמצא בגוף הדיונות העיקרי, הנקרא Erg Chebbi (אזור של דיונות נקרא Erg) בו הדיונות גבוהות מאד והחול יותר כתמתם. אלא באזור דיונות אחר בשם Erg Znaigui בו הדיונות נמוכות יותר. מצד שני, באיזור הדיונות הראשי המאהלים הרבה יותר צפופים וקרובים זה לזה, וטרקטורונים דוהרים בשטח, כך שיש יתרון בבחירת מאהל באזור קצת יותר שולי. וכל העסק עלה כ 50 יורו ללילה, כולל ארוחת ערב מצויינת וארוחת בוקר. אולי היינו צריכים להשאר שם ללילה נוסף ולהתפנן על הדיונות.

יום 5: קמנו אט אט, ואחרי שהג'יפ הקפיץ אותנו לראש גבעה סמוכה לתצפית והדגים איך יורדים (בזהירות) מהדופן היותר חדה של דיונה, יצאנו לדרך אל N'Kob, העיירה בת 54 הקסבות, שאף לא אחת מהן ראינו, בה תכננו לעצור לארוחת צהריים ולהמשיך לביקור ולינת לילה ב Agdz.

אבל תחילה עצרנו ב Risani, עיירה שפעם הייתה צומת מסחר חשובה בנתיב השיירות מאפריקה, אבל היום כבר לא. רצינו לבקר בשוק המקומי ובמאוזולאום שיש שם, זה של  Moulay Cherif, אבל היה סגור "מטעמי קורונה" ויכולנו רק להציץ אל תוך החצר היפה. (זו אגב הייתה פחות או יותר הפעם היחידה בה נזכרנו בעניין הקורונה בכל החופשה הזו, ואחרי שנתיים וקצת שהמגיפה לא ירדה לנו מהתודעה לרגע, זה היה שינוי מבורך.)

אבל, מיהרו לנחם אותנו המקומיים, שזיהו מיד שאנו מישראל, "אתם יכולים לבקר בקבר רבי דוד אבוחצירה", ו"אתם יודעים שהבבה סאלי נולד פה?". בדקתי בויקיפדיה, ואכן כך. העבר היהודי של מרוקו נוכח בכל מקום, לא רק בערים הגדולות. בכל כפרון ועיירה יש רובע יהודי הנקרא Mlach, בית קברות יהודי ובית כנסת. מלך מרוקו אגב, מממן שיקום 160 בתי קברות יהודיים ברחבי מרוקו. אז לא. לא ביקרנו בקבר הצדיק דנן, אבל כן הלכנו לשוק, והיה שווה.

גם לא באמת ביקרנו ב N'Kob כפי שתכננו, כי ידענו שעוד ארוכה הדרך ולא נראה שם סימפטי. אחרי סלט קצוץ דק (סוף סוף!) בתחנת דלק ב N'Kob ניווטנו אל מלון Kasbah Itrane Agdz שהסתבר שכלל לא נמצא בעיר Agdz במקום המסומן במפה (אבל דיווחתי לגוגל וזה תוקן!), אלא בעיירה אחרת, שעל פניה חלפנו כמה דקות קודם בשם Tamnougalt, בה ממילא תכננו לבקר למחרת. "אנשים טובים באמצע הדרך" הראו לנו איפה המלון באמת נמצא וסיימנו יום קצת מבאס במלון שנראה כמו קסבה מסורתית מבחוץ אך טיפה מוזנח מבפנים. אבל היי, היה ממש בתוך מטע תמרים יפיפה.

יום 6: קמנו, ולשם שינוי לא מיד נכנסנו למכונית אלא יצאנו לטיול רגלי במטע התמרים הסמוך, מה שנקרא Palmeraie, מטע טיפוסי כזה מושקה במערכת של תעלות השקיה, ולרוב יש בין התמרים גם גידולים אחרים כמו רימונים וחיטה. המטעים האלה נמצאים תמיד בעמקי נהרות וממלאים את תחתית העמק מצד לצד, כאשר מקום הישוב ימצא בשיפולי העמק, לא על חשבון קרקע חקלאית. ב Tamnougalt יש כפר מבוצר שכזה, שנשמר כמעט ללא שינוי מהמאה ה 16. לשם שינוי התרצינו לקחת מדריך מקומי לסיור ב Kasr (כפר מבוצר) הזה, וזה היה מוצלח. בכלל, מציע להיות קצת פחות חשדנים מאיתנו וכן להסכים לקבל את שרותי המדריך המקומי. ואל דאגה, אתם לא תצטרכו לחפש אותו. הוא כבר ימצא אותכם.

Kasr Tamnougalt

יש ב Tamnougalt גם קסבה מאד יפה, על הגבעה בשם Kasbah des Caids שספר ההדרכה בו נעזרנו ממקם בטעות בעיר הסמוכה Agdz. ראינו אותה רק מלמטה, אבל יתכן ששווה לעלות על הגבעה ולראות אותה מבפנים. לא שווה לבקר בעיר הסמוכה Agdz כי ה"אטרקציה" השניה שהספר ממליץ לראות שם, עוד קסבה, סגורה לקהל ואי אפשר לבקר בה, למרות שנראית מאד יפה מבחוץ

מ Agdz שמנו את פעמינו אל העיר Zagora אשר בעמק ה Draa (הנחל הארוך ביותר במרוקו) ולכפר הסמוך אליה בשם Tamegroute, בו יש ספריה איסלמית יפה (וסגורה בעיד אל פיטר) וקואופרטיב של קרמיקאיות (מרוקו מלאה בקואופרטיבים של מלאכות יד, הפקת שמן ארגן ועוד ועוד) בו אפשר לראות את התנורים ואת מערכת היצור של הקרמיקה. קצת בהמשך הכביש יש מתחם קטן של דיונות ב Tinfou בו אפשר גם לרכב על גמלים. בסוף אותו הכביש, אליו לא הגענו, נמצאת נקודת היציאה לסיורים רכובים במתחם החולות הגדול ביותר במרוקו, Erg Chigaga אבל לבקר בו זה עניין של 4-7 ימים. בדרך חזרה למלוננו ב Zagora (Riad Le Jasmin Du Sud – די מומלץ) עצרנו לביקור בבית הכנסת היהודי בתוככי הקסבה ב Amazraou. גם שאר הקסבה שם שווה ביקור, אבל לא אהבנו את המדריך שם וויתרנו, כנראה בטעות. בדיעבד, אפשר היה לוותר על כל מה שראינו באותו יום ובכך לקצר את מרחקי הנסיעה בטיולנו משמעותית.

יום 7: חיכתה לנו נסיעה מאד ארוכה ליעד הבא – Tafraoute – למעלה מחמש שעות נסיעה. התלבטנו אם לעשות את זה בנסיעה רצופה או לעצור באמצע הדרך במקום בשם Tata שתחילה חשבנו שהוא סתם מקום לעצירה אך בקריאה במדריך גילינו שזה בסיס טוב לסיורים באזור וביקורים באתרים של ציורי סלע מהתקופה הנאוליטית וממגורות מבוצרות, משהו הנקרא Agadir (יש גם עיר בשם זה על חוף הים שם).

אז התמקמנו ב Tata ויצאנו לחפש ציורי סלע ואגדירים. לשם כך נסענו עוד שעה דרומה ,אל ישוב בשם Akka שבכל מיני כפרים בדרך אליו, על פי הספר, היינו אמורים למצוא ציורי סלע. אז תשכחו מזה. לא מצאנו אף אחד בישובים האלה שידע לכוון אותנו אליהם, וגם אתם לא תמצאו. לדעתי מי שכתב את הספר היה בטיול מאורגן כלשהו עם מדריך שידע למצוא את הציורים האלה. ובאשר לאגדירים: מצאנו אחד, ליד Akka בשם Agadir owzro שאליו היה דווקא שלט הכוונה בכניסה ל Akka – כפר שלם מבוצר על ראש גבעה. בהחלט יפה. האם שווה שעה נסיעה הלוך ושעה חזור? לשיקולכם.

ב Tata עצמה יש לא מעט ציורי גרפיטי מצויינים. בכלל, מרוקו היא מקום טוב למי שחובב גרפיטי, וספציפית, קירות כל מוסדות החינוך מכוסים בציורים, לא ממש גרפיטי, יותר מה שנקרא murals בעלי אופי חינוכי. העיר הזו הייתה גם המקום היחידי בו אתר בוקינג לא ידע להציע מקום לינה, ונאלצנו להשקיע זמן לא מבוטל בלמצוא מקום. בעל המקום בו לנו, איש מבוגר שלמד עברית באוניברסיטה מסיבה כלשהיא, ידע להמליץ לנו איפה למצוא אגדיר יפה, במקום בשם Aït Kine ושם אכן התחלנו את היום הבא.

יום 8: כדי להגיע ל Aït Kine, וממש שווה להגיע, יש לעלות על הכביש הצדדי P1805, שעובר בנופים עוצרי נשימה, שהם עצמם שווים את בחירת הנתיב הפחות מהירה הזו, ובישוב Tleta Tagmoute לפנות ימינה אל Aït Kine, כפר יפה, מוקף מטעי זיתים, בעמק יפה, עם שער יפה וממגורה מבוצרת ומשומרת בת שלוש קומות בה לכל משפחה היה תא עם מרפסת כניסה וגרם מדרגות נפרד.

בכלל, שווה לעשות "סיור אגדירים" שכזה באזור, בהם לא היינו (אבל אולי עוד נהיה) כמו למשל ב:

Tasguente, Agadir tiskmoudine, Agadir Ifri Imadiden, Agadir Aguellouy

המשכנו דרך העיירה ההררית והמאד קרירה, גם בקיץ, Irherm אל Tafraoute, תחנתנו הבאה. מרכז העיירה הוא סתם כזה, אבל פרבריה ממוקמים בין סלעי ענק, חלקם על סלעי ענק והשילוב מאד יפה. שווה לבקר ב La Maison Berbère Traditionnelle de Tazka הממוקם על גוש סלע ענק שכזה ומדגים איך נראה בית טיפוסי כזה. המדריך שם גם יראה לכם את ציור הסלע של האיילה על הסלעים כמה מאות מטרים משם, ובכך, אנחנו לפחות, יצאנו ידי חובתנו לתקופה הנאוליטית.

יום 9: התחלנו בסלעים הצבועים, Les Roches Peintes פרוייקט מרהיב של אמן בלגי שצבע בעמק ליד Tafraoute כמה מצבורים של סלעי ענק, בעיקר בכחול. כ 8 ק"מ של סטיה על דרך כורכר לא רעה מכביש R104 המוביל אל חוף האוקיינוס האטלנטי, בו המשכנו אל Tiznit שאמור היה להיות בה שוק צורפים עם מסורת יהודית מפוארת, אבל לא nna התרשמנו. לעומת זאת יש שם מסעדה נחמדה בשם "צל התאנה"
A l'Ombre du Figuier להפסקת צהריים. יש מצב שיש עוד דברים ששווה לראות ב Tiznit, אך חוף הים קרא לנו, והמשכנו הלאה לעיירת החוף Mirleft למקום לינה חביב ביותר – Sally's , עם חדר ובו חלון הצופה אל גלי האוקיינוס האטלנטי, וגרם מדרגות סמוך היורד אל חוף חולי, גדול, עם מעט מאד אנשים, ומאד נקי.

יום 10: היה לנו כל כך כיף שם, על שפת הים, שהחלטנו להשאר לילה נוסף. תכנית הטיול הכילה מראש שני ימים לדברים מעין זה. יום אחד מראש החלטנו להוסיף למרקש, בסוף הטיול, וכך היה לנו גם יום-ים נוסף. יום חוף בעצם, כי מי האוקיינוס קצת קרים (17 מעלות) למפונקים כמונו. וגם נסענו בכל זאת קצת, חצי שעה דרומה לעיירה Sidi Ifni, עד 1969 מושבה ספרדית והיום מקום מאד רדום עם כיכר מרכזית מוקפת בניני אר-דקו מוזנחים. יש שם גם חוף, אך כזה שנראה פחות יפה מזה שלידו גרנו. ובדרך חזרה ל Mirleft עצרנו בחוף Legzira שם היו פעם שתי קשתות סלע טבעי ענקיות, והיום נותרה אחת, שבהחלט מצדיקה ירידה לחוף הזה.

יום 11: החלטנו לפסוח על העיר Agadir שמקריאה התרשמנו שהיא עיר חדשה ולא ממש יפה. בעיקר מרכז לטיסות שכר הכל-כלול כאלה. במקום זאת החלטנו לבקר בעמק ה Souss ובעיר Taroudant המכונה "מרקש הקטנה". עיר קטנה, מוקפת חומה מקורית, ושווקים בה הרבה. ישנו שם במלון היפיפה Riad Taroudant הנמצא בלב סמטאות המדינה ובליבו בריכה. שוב – נדרש מישהו על טוסטוס שיוביל את מכוניתנו פנימה והחוצה אל המלון – מפות גוגל חסרות תועלת בסמטאות כאלה. כנראה גם וייז אף שלא ניסינו. אכלנו שם את הקוסקוס הטעים ביותר שאכלנו במרוקו (קוסקוס בימים אי-זוגיים, טג'ין בזוגיים…).

השווקים בעיר הזו נחמדים, המחירים בלי ספק זולים מאלו של מרקש, מקום טוב לקניות. האם חוץ מזה שווה להקדיש יום לעיר או לעמק בו היא נמצאת? לא בטוח. אולי שווה לעצור שם אם זה בדרך שלכם מהחוף או אל החוף, אבל אנחנו באנו מהחוף וחזרנו למחרת אל החוף.

יום 12: מ Taroudant יצאנו אל עיר החוף Essaouira. בניגוד ל Taroudant העיר Essaouira היא ממש ביקור חובה. בדרך אליה, כדי לשבור את הנסיעה הארוכה, עצרנו בחוף העיירה Imsouane, חוף בעיקר של גולשים עם אווירת שאנטי כזו. ובדרך בין החוף לעיר, סוף סוף ראינו אותן: "עיזים על עצים" – עדר עזים שמטפס על עצי אגוז הארגן ואוכל את פרחי העץ ועליו. התמקנו במלון, קונבנציונלי לחלוטין לשם שינוי, על שפת הים וכמה מאות מטרים מהרובע העתיק של העיר והקונסיירג' מצא לנו מקום חניה ממש לפני המלון. מרענן.

אחרי טבילה קצרה בים (ברררר) יצאנו לסיור בעיר העתיקה, אך החשיך די מהר ודחינו את רוב ה"אתרים" ליום שלמחרת. מצאנו שם חצר ובה ריכוז של מסעדות, שתיים מהן טבעוניות! ממוקמות אחת ליד השניה. בחרנו באקראי באחת, Le Corail שהציעה מבחר גדול של סוגי טג'ין יצירתיים, והיה לא רע בכלל.

Essaouira

יום 13: סיור בעיר העתיקה, בנמל הדייגים, על חומות העיר, ברובע היהודי, כולל בבית הכנסת (כניסה בתשלום..) וכמובן בשווקים שגם בהם הצלחנו למצוא מה לקנות. (מזל שיצאנו רק עם טרולי קטן לאדם, בלי מזוודה לצ'ק אין וכך יכולנו להביא רק 3 שטיחים, 6 כלי קרמיקה, גלביות וצעיפים לרוב, נעליים מרוקניות, תבלינים ותכשיטים, …). אחרי הצהריים יצאנו לדרך למרקש שם לנו בריאד (סביר, לא יותר) בלב הסמטאות המאד צרות של הרובע היהודי (לשעבר), ריאד שהיה ממוקם בדיוק באמצע בין האתרים שתכננו לראות למחרת.

מפות גוגל סימנו לנו דרך להגיע ברכב אל המלון, אבל בשלב זה כבר הבנו מה נוסע ומי הולך.והשארנו את המכונית במגרש חניה בתשלום (20 ש"ח ליום), כמה מאות מטרים מבית המלון.

יום 14: מזג האויר הפסיק להאיר לנו פנים – הטמפרטורות נסקו לטמפרטורת גוף. בימים שחלפו מזג האויר היה ממש מצויין, אפילו דרש סוודר פה ושם. אבל בכל זאת ביקרנו בארמון Bahia, בארמון החרב El Badii-Ksibat Nhass, בקברי ה Saadien ובמוזיאון האריגה והשטיחים הממוקם בבית פרטי מפואר מאד בשם Dar Si Said. כל ארבעת האתרים דנן שווים ביותר, ויכולים לתת לכם מושג על הרמה המדהימה של מלאכת היד, והבניה של מרוקו דאז, ואני חושב שגם כיום.

חזרנו לריאד לרביצה של כמה שעות בחצר הפנימית המוצלת והקרירה יחסית שלו – הארכיטקטורה של הריאדים מאד אפקטיבית בתנאי חום, ואחרי הצהריים אספנו את הרכב מהמגרש, ונסענו לחלק החדש של העיר, המכונה Gueliz. שם הצטיידנו בקילו דברי מתיקה להביא ארצה מפטיסרי מומלצת (היה עוד מקום בטרולי….), דגמנו כמה גלריות לאמנות עכשווית ברחוב יוגוסלביה (שם הן מרוכזות) והיידה לשדה. היה מאתגר למצוא את מקום החזרת הרכב – שכרנו מחברה מקומית שאין לה משרד בשדה, והמיקום ששלחו לנו ממפות גוגל לא הוביל אותנו במדויק. כיוון שלא אספנו את הרכב מהשדה אז גם לא ידענו לאן לחזור. סוף טוב, מצאנו את המקום, לא עשו לנו בעיות ולא חיפשו דפיקות קטנות בפח. גם לא היו כאלה, וגם כנראה עזר שרחצנו את הרכב יום קודם. זה תמיד עוזר. הם לקחו אותנו לטרמינל, ארקיע לא ביטלו את הטיסה, יצאנו שליליים ב PCR בנתב"ג למרות שממש לא נזהרנו, והנה אנחנו פה.

שאלות? עצות? מוזמנים להשתמש במנגנון התגובות מטה.

למה גרפיטי?

עשרות אלפי אנשים עמדו שעות בתור בכניסה לשני בנינים המיועדים להריסה בצפון תל אביב שבהם היה במשך שבוע אירוע פופ-אפ של אמנות רחוב (מודל VR של הפרוייקט, עשוי מצויין, נגיש כאן). יותר אנשים ביקרו בשני הבנינים, בני שלוש קומות בפנקס 11 ו 13, מאשר ביקרו במוזיאוני ישראל, חיפה, הרצליה ופתח תקווה גם יחד במשך שנה שלמה. מוזיאון תל אביב לא ברשימה בגלל התערוכה של קוסמה שהצליחה להביא גם היא המונים.

גם קבוצת הפייסבוק אומנות רחוב,ציורי קיר וגרפיטי בארץ ובעולם היא קבוצת הפייסבוק היותר פעילה שאני מכיר. כמעט שלושים אלף חברים, עשרות פוסטים ביום, כל פוסט זוכה לעשרות או מאות לייקים. אין ספק – הרבה אנשים אוהבים גרפיטי.

ויש גם סצינה שלמה של סיורים באיזורים של אמנות רחוב. בתל אביב וגם בערים רבות בעולם. יש לאמנות רחוב קהל גדול. כמה גדול? אולי מספר המבקרים באירוע מעלה הוא אינדיקציה, כי בשאר הזמן, קשה לדעת כמה אנשים סתם מסתובבים ברחובות במטרה לראות אמנות רחוב.

למה זו אמנות כל כך פופולרית, לעומת ההתעלמות הכל כך מוחצת של הרבים מאמנות עכשווית כפי שמוצגת בגלריות ומוזיאונים? את זה יצאתי (למרשתת) לבדוק. לא מצאתי שם הרבה, הרוב כאן אלו תובנות שלי.

גרפיטי זה הרבה דברים, אבל אליטיסטי זה לא, וכנראה שלזה יכולים רבים להתחבר. לא נדרש הון סימבולי כלשהו ליהנות ממנו. הוא לא מונח בתוך "קופסה לבנה" כלשהי, שאליה גם אם לא צריך לשלם דמי כניסה, יש "דמי כניסה" סימבוליים: צריך למשל לדעת מתי פתוח (לא הרבה…), מי מציג מה ומתי – המידע לא מאד זמין, וצריך לעקוב אחרי הדברים ולדעת מראש מי, מה, איפה. נכון, גם בגרפיטי נחמד לדעת מי, אם כי לא חייבים. גם איפה ללכת כדאי לדעת, אבל תמיד כיף לגלות באקראי. לגבי מתי? כשלא יורד גשם חזק מדי….

מצד שני, מה קורה כאשר אותם אמנים המציירים על קירות, עושים זאת ברשות, בהסכמה, לפעמים אפילו תמורת תשלום? האם משתנה משהו באופן ההתיחסות של ה"קהל" המדומיין (שאני מתיימר לייצג) אל העבודות? האם זה משמעותי לעבודה עצמה?

מה קורה כאשר אותם אמנים מציגים גרסאות ממוסגרות של עבודותיהם בגלריות (שחלקן מתמחות בהצגת אמנות של אמני רחוב) זו כבר לא אמנות רחוב על פי ההגדרה, האם הריגוש, החוויה, שונים מאשר התקלות מקרית בעבודה של אותו אמן על קיר בטון מתקלף בחלק היותר עני של עיר מסויימת?

ואיך ניתן להתייחס לעבודות של אמני רחוב בתוך פרוייקט כמו למשל הפופ-אפ התל אביבי של חברת הנדל"ן "אנשי העיר" באוצרות של יערה זקס? מצד אחד, העבודות חולקות את אותה זמניות, ה"בר-חלופיות" של אמנות הרחוב, אבל פה מרחב הזמן נעדר את המימד האקראי של אמנות רחוב "ברחוב". הוא תחום בעשרה ימים וזהו. (לא שזה הפריע לי להתפלח לבינינים כמה שבועות אחרי גמר התקופה, ולצפות בעבודות שנותרו – אלו שצויירו על הקירות לפחות, בחברת כמה בוזזי מזגנים..). זה שהייתה פעולה אוצרותית פה, בהחלט משנה את אופן ההתייחסות (שלי) לעבודות אלה. כשאתה מסתובב ברחובות ומסתכל בעבודות, התחושה היא שאתה "האוצר" – אתה מחליט לאן ללכת ומתי, למה להתייחס (במקרה שלי – בעיקר לעבודות שיש בהן פרצופים…) וממה להתעלם. הבחירה שלך.

אה, ועניין הצפיפות. זו חוויה שונה לחלוטין כשאתה ועבודת האמנות שניכם באויר הפתוח, כשאתה לא דחוס בין המוני אנשים שכל אחד מהם מנסה בו-זמנית לתעד את העבודות יחד עם עצמו (ובלעדיך), קל וחומר כשמגיפת הקורונה עוד לא עזבה אותנו, לא באמת.

הפן האנרכיסטי, הוא שזה חסר (לי לפחות) בשלושת ה"אתרים" מעלה: ציורי קיר מוזמנים (murals), גלריות לגרפיטי ואירועי פופ-אפ. אבל מצד שני, האנרכיזם הזה מתבטא כמעט רק באזורים היותר עניים בעיר. באיזורים היותר מבוססים או שאין גרפיטי או שהוא נמחק חיש מהר. לאיזורים היותר מוזנחים של עיר, יש אולי מעט רווח כלכלי מאנשים שבאים לבקר בהם, ולא היו עושים זאת אחרת, ואולי הסביבה הבנויה הופכת קצת פחות מכוערת (לדעתי לפחות, יהיו רבים שיחשבו להיפך). אבל כן, יש טעם לפגם ש"המרחב הציבורי" פרוץ כמעט רק באזורים מוחלשים (או שעוברים גנטריפיקציה).

מה שעוד אטרקטיבי בגרפיטי זה שכל אחד יכול למצוא בו משהו לטעמו. אני למשל לא מתלהב מעבודות טקסטואליות סבוכות, אולי כי אני לא מצליח לפענח את הכתוב ביצירות היותר מתוחכמות (המכונות Wildstyle) אבל יש רבים אחרים שכן.

Wildstyle 

יש שפע כה גדול של סגנונות, לכל טעם. ולא מעט עבודות הן "פיגורטיביות" וגם זה גורם לא קטן בהעדפת הקהל, שלא מתחבר לעבודות מושגיות ו/או מופשטות.

ויש את הקטע של זיהוי סגנונות האמנים וחתימתם (רובם שומרים על אנונימיות) ו"ציד" העבודות שלהם בכל רחבי העיר.

לא יודע אם מיציתי את הנושא. אני בטוח שיש עוד סיבות. ספרו לי עליהן, בתגובות מטה…

מילון מושגי גרפיטי לשרותכם..

צ'ילי

שלשום הצלתי חתול ממוות. אתמול נכשלתי בזה.

שלשום זה היה חתול זר. אתמול זו הייתה חתולתנו צ'ילי, שמזה כ 14 שנים נהנתה לרבוץ עלי, כשלא יכלה למצוא מקומות יותר חמימים.

את החתול הזר גיליתי כאשר ניסיתי להבין מה מקור צווחות האימה ששמעתי כשירדתי אל קומת העמודים שתחת ביתנו כדי לנסר איזה כיסא שרכשנו בשוק הפשפשים ושיותקן בחלקים על קיר ברחוב החשמונאים בחיפה כחלק מעבודת אמנות בחוצות העיר,ב"רובע המדרגות" (אבל זה לפוסט אחר, אולי). שמעתי צריחה, ואחריה שקט. ואחרי עוד זמן מה, שוב צריחה.

זה היה מדאיג. עוד יותר מדאיג כשגיליתי שמכסה הבור בו אנו אוגרים את מי הגשם היורדים על הגג (סתם יריעת ניילון שעליה לבני "אקרשטיין" מסביב – בעיקר נגד יתושים) איננו. הצצתי פנימה, וגיליתי את יריעת הניילון צפה במי המאגר, וגם זיהיתי שהצרחות באות משם. אלא שבהצצה לתוך הבור החשוך לא הצלחתי להבחין מיהו זה שצורח שם.

הצריחות נשמעו כמעט אנושיות. על פיהן לא יכולתי לנחש איזו חיה זו יכולה להיות מתוך מגוון החיות החי פה איתנו בחצר: דורבנים, חזירי בר (חיפאיים), תנים, נמיות, שפני סלע וגם חתולים וכלבים משוטטים.

החשד המיידי שלי היה שזה דורבן, כי יש זוג דורבנים שבאים כל לילה לישון תחת ביתנו, וגם מסמנים את הטריטוריה שלהם שם ובעוד מקומות בצואה ובשתן (אחרי שקינחו בצמחי האמנון ותמר שאך הגיעו מהמשתלה). חריוני הדורבנים היו ממש ליד פתח הבור, אבל בשיחת טלפון עם רשות הטבע והגנים, אליהם התקשרתי לבקש שישלחו מישהו לחלץ את החיה משם, אמרו לי שדורבנים לא צורחים, אלא רק נושפים כשהם בלחץ (ידעתם את זה?).

אז אולי זה גור של חזיר בר? כי גם חריוני חזירים היו לא רחוק משם, וגם אדמת הגינה באזור נחפרה בחרטומי חזירי הבר בצורה די יסודית (הם חוסכים לי לתחח את הגינה, אף שעל פי עקרונות הפרמקלטור עליהם אני אמון, עדיף לא להפריע את מנוחת המיקרו-אורגניזמים בשכבת האדמה העליונה). או שאולי זה תן? גם הם משמיעים את קולם במקהלה ממש פה קרוב. ואולי זו נמיה, שגם משפחה שלה גרה פה בגינה, אבל נמיות הן חיות מאד שקטות, בניגוד לתנים למשל. ואולי שפן סלע? אבל בשבועות האחרונים לא ראיתי אותם בסביבה.

טוב, אחרי שעה וקצת הגיע הבחור מרשות שמורות הטבע (והגנים), לא ממש לבוש לטבילה במאגר מי גשם קפואים בו עומק המים כמטר. אבל הוא ירד באומץ כמה שלבים בסולם, עד גובה המים, וגילה מי זה ששם צורח. חתול. סתם חתול שלמזלו מצא מקום אחיזה מעל מפלס פני המים, על שורשי עץ השסק הסמוך שפלשו לתוך המאגר, דרך פתח יציאת עודפי המים (לא היתה עד כה שנה גשומה עד כדי כך שהפתח הזה תפקד ככזה).

טוב, בחיות שאינן חיות בר הוא לא מתעסק, כך הודיע לי. מצד שני, נציגת הוטרינר העירוני שהגיעה גם היא בשלב זה (רט"ג דרשו שאזמן גם את העיריה), גם היא לא ממש ששה לרדת לתוך מי המאגר הקרים. אז עליתי על בגד ים וסנדלים, וירדתי אני אל תוך המים.

החתול אכן היה שם, ובמצב רוח מאד קרבי, בחרדה אדירה. לא היה לי שום סיכוי לתפוס אותו בידיים חשופות ולהוציא אותו החוצה בלי לשלם על זה ביוקר. ניסיתי לשכנע אותו להכנס למיכל פלסטיק גדול, אך הוא לא השתכנע. התקרבתי אליו עם מגבת גדולה פרושה לצדדים, אך גם בזה הוא נלחם בחירוף נפש, הטמבל. בסופו של דבר, העפתי אותו אל המים וכשהוא שוחה במים, ראשו מעל מפלס המים (חתולים שוחים לא רע, הם רק לא אוהבים את זה) וציפורני רגליו בתוך המים, הצלחתי לעטוף אותו במגבת ולהעלות אותו בסולם החוצה במחיר צנוע של שריטה ביד שמאל של כעשרים ס"מ ומכה בצלעות אותה אני מרגיש גם היום.

הוא רץ והתבצר בתוך שולחן הנגרים שלי, ואני עליתי הביתה, לחטא את השריטה ולהחליף בגדים. ואחרי כן חשבתי שהוא לבטח רעב, אחרי זמן לא ידוע שם למטה במאגר. אלא שכאשר הכנתי לו צלחת עם מזון חתולים יבש שמתי לב שחתולתנו אנו לא אכלה את האוכל שהשארתי לה ושבעצם היא לא אכלה כבר כמעט יומיים. אחרי שהורדתי למטה את האוכל לחתול הצוללן, שכבר לא היה שם, עליתי חזרה לבדוק מה שלום צ'ילי ושמתי לב שהיא בהתקפת שיעול יבש כפי שהיתה לה מפעם לפעם, אבל יותר חמורה, ואחרי כן היא נשכבה באפיסת כוחות על הרצפה ליד ארגז החול שלה.

היה ברור שהיא צריכה לראות רופא בדחיפות. בעצם היא הייתה צריכה לראות רופא הרבה קודם, כי כבר כמה חודשים הנשימה שלה הפכה מאד מהירה, וגם היו השיעולים היבשים האלה. אבל נראה לי שהיא מרגישה טוב, שאיכות חייה טובה, ולא רציתי למרר את זיקנתה אצל הוטרינר. אבל הפעם לקחתי אותה מיד לביקור חירום במרפאת מדי-וט החיפאית, מרפאה מצויינת, אלא שעקב מחסור בכוח אדם הם לא פתוחים 24/7 אלא רק עד שבע בערב. שם עשו לה בדיקות דם וצילום רנטגן. בדיקות הדם היו תקינות אבל מהרנטגן עלה שיש לה (כנראה) בקע בסרעפת, שדרכו עלו איבריה הפנימיים וחסמו את אפשרות הריאות להתפשט כיאות. זו הייתה ההשערה, ועל פי השערה זו, הדבר מצריך ניתוח.

אלא שהמנתח היה בחופש. התלבטנו יחד אם לחכות כמה ימים שיחזור ובינתיים לאשפז אותה תוך שהיא מקבלת עירוי נוזלים, תרופות ומעוררי תיאבון, או לקחת אותה לאחד מארבעה בתי חולים וטרינריים, שכולם לצערי באיזור המרכז. במהלך הלילה נעלמה ההתלבטות ובבוקר התקשרו להודיע לי שמצבה החמיר ואי אפשר לחכות. למעשה, שאפילו לא בטוח שתשרוד את הנסיעה לאיזור המרכז.

התקשרתי ל"חוות דעת", בית חולים וטרינרי בכפר סבא, אחד מהארבעה עליהם המליצו לי, שאליו קיוותי אוכל להגיע יותר מהר, ולהמנע לפקקים של גוש דן, וקבעתי תור לניתוח. המנתח יצא לניתוח חוץ נמסר לי, אבל יחזור בצהריים. אז יצאתי לדרך. וכל הדרך הצצתי בצ'ילי המתנשפת בכלוב שלידי, נושמת בפה פתוח, ומפעם לפעם עצרתי בצד הדרך, למרות הסיכון, לתת לה ליטוף קצר. והיא הייתה עדיין בחיים כשהגענו לקבלה של "חוות דעת". אבל לא הרבה אחרי כן.

בית החולים לחיות "חוות דעת" הוא מקום מדהים. חדש, גדול, משוכלל. הלוואי שהיה פה בית חולים כזה מתוקתק לבני אדם. הם הכניסו את צ'ילי אליהם מיד והחלו ממש להיאבק על חייה. מפעם לפעם קיבלנו עדכון, אבל כעבור שעתיים באה הבשורה: למרות שניקזו נוזלים מצד אחד של בית החזה שלה, ואויר מהצד השני (חזה-אויר זה משהו שהוא לחם חוק של כל סדרת חדר מיון המכבדת את עצמה) צ'ילי הפסיקה לנשום. שאלו אם להנשים ו/או להחיות. אמרנו שלא.

שאלו מה נרצה לעשות עם הגופה והציעו לנו את שרותיה של חברה שתמורת 450 ש"ח תקבור או תשרוף את הגופה. את החתול הקודם קברתי בגינה, אבל עם מצב חזירי הבר כפי שהוא כיום, רוב הסיכויים שהם היו חופרים החוצה את הגופה ואוכלים אותה. אז בחרנו באופצית הקבורה אי שם בכפר סבא (אני מניח), קבר החתול האלמוני. המציבה היחידה היא בליבנו.

בדיעבד אני מצטער על שלא ביקשנו לראות את הגופה ולהפרד ממנה. אני מודה שחששתי לראות את מצבה אחרי כל הטיפולים, והעדפתי לזכור את צ'ילי כפי שהייתה תמיד: מטומטמת ונחמדה.

לא יהיו לנו חתולים אחריה. לא מוסרי בעיני להחזיק חיה שחייבת לאכול בעלי חיים אחרים כדי לשרוד. אני לא אוכל מוצרים מבעלי חיים, ולהחזיק חתול להנאתי לא מהווה מבחינתי סיבה לגרום להרג בעלי חיים אחרים.

מזימות בינלאומיות

מחשבות בעקבות פגישה עם עוד אחד מ"אלה", שגילה את אזני ששער הניצחון בפריז הוא קבל חשמלי גדול שבעבר לא ידוע הזין את כל פריז בחשמל. וסיפר לי על צילום של סן פרנציסקו מ 1830 שבו לא רואים אנשים, מה שמוכיח ש… (לא הבנתי מה זה מוכיח, חוץ מזה שהחשיפות שנדרשו בשנים ההן אפשרו לצלם רק אוביקטים נייחים לחלוטין, אבל זה לא רלוונטי לאיש ההוא.) לא הייתי גם צריך לשאול מה דעתו בקשר לקורונה, זה היה ברור מראש, אבל כמובן שהוא נידב לי את דעתו המלומדת גם בלי שאשאל.

מאד מעניין, עניין הקונספירציות האלה, שמופרכותן, עושה רושם, רק עושה אותן יותר אטרקטיביות לקהל היעד שלהן. אז החלטתי לזרום עם זה גם אני, ולראות איזו תיאורית קונספירציה יכולה להסביר את הופעת תיאוריות הקונספירציה האלה, ומי עשוי להיות מאחורי זה.

אפשרות אחת היא פוטין. מאז הפלישה לאוקראינה למשל, צצים בקרב "אלה" (קיצור בו אשתמש מכאן לחובבי הקונספירציות וה"מתנגדים" למיניהם) דיעות ש"הנה, סוף סוף דיקטטור ללא כחל וסרק, גבר גבר, לא כמו הדיקטטורים בשאר העולם המאחזים את עינינו בשירות הביג-פרמה." (אלון מזרחי) או "שפוטין ימשיך מערבה ויחסל את כל המנהיגים המכריחים אותנו לשים מסיכות בחללים סגורים" (אבשלום כרמל). אם פוטין ומכונת התעמולה המשוכללת ברשתות החברתיות העומדת לרשותו (הי, ב 2016 הוא הצליח להמליך את טראמפ…) הם אלו שאחראים למגיפת הקונספירציות, אז הוא בלי ספק הצליח לערער בצורה מאד משמעותית את אמון הציבור במדינות הדמוקרטיות בשלטון בו הם בחרו. עד כדי שכך שהם כבר לא רואים את ההבדל בין שלטון של אנשים כמו פוטין, ושלטון האוכף סגרים בזמן מגיפה ודורש תו ירוק.

הרי אם הכל רק מראית עין, ובעצם הכל זה משהו אחר, וגורמים ניסתרים מאחורי הקלעים (אולי זיקני ציון?) מתעתעים בנו לחשוב שהשלטון דורש את טובתנו, דואג לבריאותנו, בעוד שבעצם אינטרסים אחרים הם המניעים אותם, אז בעצם אין הבדל בין שלטון סמכותני/רודני לשלטון דמוקרטי שבעצם נשלט על ידי איזה deep state. שניהם הם רק חזיתות שקריות לשלטון ניסתר של גורמים עלומים.

ואין מה להתרגש מפלישה לאוקראינה, כי זה כלום לעומת הדיקטטורה שנותנת אפשרות להורים לחסן את ילדיהם נגד קורונה. מה לא?

אז פוטין הוא אפשרות אחת. אפשרות אחרת עלתה במוחי כאשר ראיתי את מנהיג שיירת המשאיות בקנדה (שלה יש אוהדים רבים גם בישראל) מסביר בסרטון שכל ענין החיסונים מיועד בעצם להקטין את אוכלוסית הלבנים האנגלו-סקסים. התחלתי לחשוב איזה אוכלוסיות באמת נפגעו ממגיפת הקונספירציות, ומה יכולה להיות המוטיבציה של מי שמפיץ את הקונספירציות האלה (כמו למשל Paul Furber ו Ron Watkins שהתחילו את קונספירצית Q) והנה שלוש אפשרויות:

– מישהו מנסה להעלות את ה IQ הממוצע של האוכלוסיה, להשביח את הגזע האנושי. לשכנע את הטפשים להתעלם ממגיפה, לא להגן על עצמם בעזרת חיסונים, מסיכות, ריחוק. מי זה יכול להיות? אולי ביל גייטס? ג'ורג' סורוס?

– מישהו מנסה להקטין את מספר העניים שלא תורמים מספיק לתל"ג. (אצלנו זה יהיה בעיקר הערבים והחרדים, בארה"ב אנשים בעלי צבע עור יותר כהה). כשיש מגיפה ולא מרסנים אותה, מי שמת יותר, באחוזים ניכרים הם העניים, שאינם יכולים להיעדר מעבודה או לעבוד מרחוק ולכן סגרים מגנים עליהם באופן יחסי יותר. מי יכול להיות מאחורי מזימה כזו? אולי מעריצי אין ראנד לדורותיהם? כת נסתרת של ליברטריאנים?

– מישהו מנסה להצעיר את אוכלוסית העולם המערבי, השבע. מישהו שמודאג מזה שהירידה בהולדה במדינות השבעות גורמת לאוכלוסיה להיות בממוצע יותר זקנה, ותגרום לכך שכאשר הדור שלו יגיע לגמלאות, חוסר האיזון האקטוארי שיווצר בקרנות הפנסיה יגרום לדור שלו לחיות עוני בזקנתו. אז עדיף לדלל את האוכלוסיה הזקנה והחולה, להוריד את תוחלת החיים (שאכן ירדה, בשנתיים בארה"ב, בכמה חודשים בישראל) שעלייתה משבשת את חישובי החיסכון הנדרש לקצבה מסויימת. השיקול פה, של גורמים עלומים שכאלה, הוא שלא נורא אם כמה קשישים, שממילא יש להם כל מיני מחלות ומצופפים את בתי החולים, יפסידו מספר חד ספרתי של שנות חיים. מי יכול להיות מאחורי זה? אולי תעשיית ה big pensia? (הי, מי אמר שתאורית קונספירציה צריכה להיות סבירה?)

2.2.22

מפוסטים בפייסבוק למדתי השבוע שבתאריך מיוחד זה – 2.2.22 מלאו בדיוק מאה שנים לצאתו לאור של "יוליסס", ספרו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. הספר שהכי הרבה אנשים התחילו לקרוא אך לא סיימו.

רציתי גם אני לכתוב פוסט בפייסבוק, להראות (להתהדר?) שגם אני נמנה על קהל הקוראים של הספר הבלתי אפשרי הזה, אבל הייתי עם זוגתי שתחייה בירושלים, בלי המחשב הנייד, ומהטלפון אני מעדיף לכתוב רק פוסטים בני שורה אחת או שתיים. אז התאפקתי עד עכשיו. אבל עכשיו הנה…

קודם כל – לא גמרתי לקרוא את הספר. אני כעת באמצע חלק א של הספר (בתרגום העברי המעולה של יעל רנן), אבל הפעם, אני נחוש לגמור את הספר, ולהקדיש לזה את הזמן (שיש לי). אפילו רכשתי (משומש) את חלק ב בעברית. חוץ מזה, יש לי את הספר גם באנגלית בקובץ PDF, גם כספר שמע (במבטא אירי מקסים) ואני גם קורא אותו באינטרנט באתר http://www.joyceproject.com שם הספר מופיע כאשר כמעט רבע מהמשפטים בו מודגשים בצבעים שונים ויש מאחוריהם קישור לביאור והרחבה על משפטים אלו. אני מסתפק באלה ובחרתי לא להוסיף את ספר הפירושים שכתב עופר שלח.

אבל אם אודה על האמת, אני לא באמת קהל היעד של הספר, ואני מניח שזה נכון גם לרוב קוראיו אשר מחוץ לאירלנד, גם אלו שהתמידו וסיימו אותו. אני מתרשם כיאות ממגוון סגנונות הכתיבה, השונים מפרק לפרק, ומ"זרם התודעה" ממוחם של שני גיבורי הספר: לאופולד בלום וסטיבן דדלוס.

אבל – וזה אבל גדול, האסואציות העולות במוחם של שני גיבורים אלה בשפע אדיר, זרות לי. הן לא חלק מהמטען התרבותי שלי. אני עוקב באדיקות אחרי הערות השולים והקישורים באתר מעלה, אבל זה הופך את הקריאה לאתגר שכלתני, לא לחוויה בלתי אמצעית בה אני תוהד עם עולמם של גיבורי הספר. לדוגמה – עשרות המשפטים באותו זרם מחשבות, שהם בעצם משפטים מתוך מחזות של שקספיר, או משירים של משורר אירי מהמאה השלוש עשרה שאת שמעו לא שמעתי, או מגרסה משובשת של תפילה נוצרית כלשהי, לא פועלים עלי באופן בו הם יתכן ופועלים על מישהו שלפחות חלק מזה מוכר לו.

גם פסקאות ארוכות שבהן מוזכרים אנשים שבמאות שונות התחזו לבני מלכים כאלה ואחרים בנסיון להתקבל כיורשי העצר של שליט חשוך ילדים כזה או אחר, משעשעות אותי. משעשע אותי ללמוד על פרשיות היסטוריות עלומות אלו, אבל ללימוד זה נדרש אותו מטא-דאטה שמספקים הפרשנים והמתרגמים – הספר לא מספק את הסחורה כמו שהוא.

אז אולי לא צריך עוד להתייחס אל "יוליסס" במובן הצר כטקסט שכתב ג'ויס, אלא להתייחס לכל מה שהצטבר במאה השנים מאז הוצאתו לאור (באלף עותקים בלבד) סביב ועל הספר, בנוסף לספר עצמו, כ"יוליסס".

גם לדברים כגון ההון הסימבולי שנרכש על ידי קריאת הספר אפשר לקרוא "יוליסס". במיוחד – יידוע המיליה המתאים שאתה נמנה על קומץ הנבחרים שהשקיעו את מאות השעות בקריאת הספר (או את 42 השעות בהאזנה לו), מה שמסמן אולי שיש בידך את הפנאי הנדרש לזה ואת היכולת האינטלקטואלית להתמודד עם טקסט סבוך זה, ולהתמיד בכך. גם זה הפך להיות "יוליסס". (יש עוד כמה ספרים כאלה, למשל "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט).

האם כל זה מהווה צידוק מספיק להמשיך בקריאה? מבחינתי התשובה בשלב זה היא כן.

חיפה, ביחוד בקורונה

בסגר הראשון ירדנו לחוף הים, והלכנו בבדידות מזהרת על החול דרומה. בערך עד כפר גלים וחזרה. כשחזרנו, כבר חיכתה לנו ניידת, ממשטרת טירת הכרמל, והשוטרים בה הואילו לרשום לנו רק אזהרה על הפרת הסגר, והודיעו שאם שוב נתפס, זה יעלה לנו 5000 ש"ח.

מאז, הרשויות (בכל העולם אגב) הבינו ששהיה באויר הפתוח תוך שמירת מרחק אינה מסוכנת ואף עדיפה על שהיה במרחבים סגורים, מה שגרם לי להבין שחיפה היא מקום לא רע להיות בו כשבחוץ מגיפה. למה? כי פחות צפוף כאן. מהרבה בחינות.

למשל חוף הים. הוא ארוך מאד בתחומי העיר (למרות הנמל) וגם נמשך דרומה, עד עתלית בעצם. נכון שגם לתל אביב יש חוף ים ארוך, אבל אין באמת אפשרות להגיע אליו ברכב פרטי, כי אין חניה. ובתקופה הזו, עדיף לא להתנייד בתחבורה ציבורית, בטח שלא בשביל הליכה על יד הים. בחיפה יש אינסוף חניה, לא בתשלום, לאורך כל החוף. מאפשר לנצל את חוף הים גם אם זה לשעה של הליכה נינוחה או נמרצת, בקיץ וגם ברוב ימי החורף. בריאות.

ויש את פארק הר הכרמל הצמוד, עם אינספור שבילים שבהם אפשר ללכת, ברובם אפילו בלי להתקל באף אחד. בטח ובטח באמצא השבוע. מביתנו, לצאת להליכה בהר, זו קפיצה של 10 דקות, וגם שם אין בעיית חניה. אפשר ללכת על הצלע הפונה צפון-מזרחה או על הצלע הפונה דרום-מערבה, לפי מצב השמש והרוחות. בריאות כבר אמרתי?

גם בתוך הבתים פחות צפוף בחיפה, אני מניח, ולו רק בגלל שדירת 4 חדרים בחיפה עולה פחות מדירת 2 חדרים בגוש דן.

וגם בין הבתים פחות צפוף בחיפה. גם בגלל הבניה היותר נמוכה וגם בגלל שרוב העיר משופעת, כך שהבית ליד הוא או יותר נמוך או יותר גבוה במדרון, וברוב המקרים שדה הראיה לא תחום על ידי הבתים הסמוכים.

והכי חשוב – הגיאיות. רוב שכונות חיפה נמצאות על פסגת שלוחות ההר, וביניהן מפרידים הגיאיות. אחוז גבוה של הבתים בחיפה רואים את הבית השכן רק מעבר לואדי, במרחק של כמה עשרות או מאות מטרים. מהמקום בו אני יושב כרגע למשל, אני לא רואה אף בית. העצים משני צידי אפיק הנחל מסתירים אותם לחלוטין. התחושה, הלא רק סובייקטיבית, היא של צפיפות נמוכה, וכאשר עדיף לשמור מרחק מאנשים אחרים, כמו בימים אלה, זה ממש לא רע. עניין של בריאות אפילו.

כן, יש גם את עניין זיהום האויר מהמפעלים במפרץ חיפה, לא באמת מאד בריא. אני מספר לעצמי שמצד הזה של ההר, הפונה מערבה אל הים, ונמוך בהרבה מקו הרכס, יש פחות זיהום.

חוץ מעניין הצפיפות, הנמוכה יחסית לרוב הישובים העירוניים (אני לא משווה לישובים כפריים) גם רלוונטי לענין הקורונה זה שיש בחיפה שלושה בתי חולים, גדולים, וגם כנראה לא רעים. כלומר חיפה לא צפופה – כמו הפריפריה, אבל איכות וזמינות הטיפול הרפואי טובה מזו שבפריפריה. וגם זמן ההגעה למיון, קריטי במקרים רבים, קצר יחסית לפריפריה הכפרית.

גם ה"רמזור" של משרד הבריאות האיר את חיפה יותר באור ירוק (יחסית) ברוב השנתיים האחרונות, אפילו בשכונות שבדירוג סוציו-אקונומי נמוך. ברמת ויזניץ החרדית למשל, הבנתי שאנשים אצו להתחסן מוקדם יחסית, וגם לא הגזימו בהתקהלויות עוד לפני תקופת החיסונים.

למה אני מספר את כל זה פה? רק בגלל שאני מודע כמה מעט אנשים יקראו את זה, ולכן אני לא מודאג שתתחיל מחר נהירה המונית מאיזור המרכז לחיפה, כזו שתגדיל פה את הצפיפות. ממש לא הייתי רוצה בזה. בטח שלא בזמנים כאלה.

זה טבעוני זה?

הבוקר, אחרי שקמתי משנת לילה בה הייתי מכוסה עד הסנטר בכסת מלאת נוצות (!), ניגשתי למטבח ופתחתי קופסת שימורים של בשר (!) והפרשתי ממנה מנת אוכל לחתולתנו הקשישה צ'ילי. אחרי כן יצאתי לחצר נעול בנעלי עור (!) כדי להשליך לקומפוסטר בין היתר את הכנאפה הלא טבעונית שבמאפיית אבולעפיה אשר ביפו דחפו לי כ"צ'ופר" לתוך השקית (בה היו רק מוצרי מאפה טבעוניים שרכשתי), אחרי שנגסתי ממנה ביס (!), ולבסוף התישבתי על הספה לכתוב את הרשומה הזו, כשאני נשען על כריות ממולאות בנוצות (!) גם הן.

אז הנה התירוצים להגנתי, לפני שחבר המושבעים יגזור את דיני לגירוש מחוגי הטבעונים.

כסת הנוצות: מכילה נוצות שנמרטו מאווזים אי שם בשלהי האימפריה האוסטרו-הונגרית, לפני כמאה שנים. הן היו מתנת החתונה של סבתי. מאז הם עברו כמה פעמים ניקוי והחלפת מעטפת, אך קורבנם של האווזים הסלובקיים האלה זוכה להערכה הראויה עד היום, לארבעה דורות במשפחתנו לא היה קר בלילה בזכותם. השלכת השמיכות האלה או הפסקת השימוש בהן לא יצילו ולו אווז אחד. זה יהיה בגדר מה שנקרא "virtue signaling", דרך להפגין עד כמה הטבעונות שלי "טהורה", אולי "אדוקה", וגם אקט צרכני שאינו מחוייב המציאות.

הבשר בו אני מאכיל את חתולתנו: ניסיתי כמה פעמים סוגים שונים של מזון יבש טבעוני לחתולים, והיא לא אכלה אותו אף שהיה יקר פי שלוש מהמזון המשובח ביותר שאינו טבעוני. היא גם זקנה מדי מכדי לאכול מזון יבש, אותו היא נהגה להקיא כל פעם על שטיח אחר. אז נכנעתי. זו תהיה כנראה החתולה האחרונה שלנו – אני לא רואה איך אחזקת חיית מחמד שאינה יכולה לחיות בלי בשר תואם טבעונות.

נעלי העור: אודה על האמת, נעלי העור האחרונות שלי ששרדו מהתקופה הטרום טבעונית כבר התפרקו מזמן והושלכו לפח, אבל כן, המשכתי לנעול אותן עד שנגמרו, גם אחרי שעברתי מצמחונות לטבעונות. נראה לי שמבחינת בעלי החיים, לא הוספתי בזאת על סיבלם, להיפך – נתתי כבוד לקורבנם. וגם צרכתי פחות.

כריות הספה: כן, גם היא מהתקופה הטרום-טבעונית, והנוצות כבר נמרטו. אם אחליף אותן בחומר סינטטי, לא אגרע מסבלו של אף בעל חי אך אגרום לצריכה נוספת ומיותרת של משאבים בעולם. אני חי עם זה בשלום.

הכנאפה מאבולעפיה: אם הברירה היא בין לזרוק או לאכול משהו לא טבעוני, אז בניגוד לדעת רוב הטבעונים שהגיבו לשאלה ששאלתי בנידון בקבוצת הפייסבוק "טבעונות ישראל", התשובה שלי אינה החלטית לזרוק – כמו של רוב האנשים שהגיבו שם. (אבל יתכן שמגיבים בעיקר אנשים שיש להם דיעות נחרצות בענין ויש הטיה מסויימת ב"משאל" שכזה). בשר הייתי זורק (או נותן לחתולים כפי שרבים הציעו) כי אחרי 47 שנים שבהן בשר לא בא אל פי, לא הייתי מסוגל נפשית לאכול בשר. אבל דבר מאפה שיש בו (אולי) ביצה או משהו חלבי, יתכן שהייתי כן אוכל ולא זורק. (אבל אני מודה שאני מעגל פינות לפעמים כשזה נוגע לדברי מאפה, בעיקר אם הם משובחים ואינם "גבינתיים" במופגן).

בכל אופן, הכנאפה מאבולעפיה מכילה גבינה, והגבינה מחלב שכבר נגזל מפי עגל תמים כלשהו, ולאותו העגל כבר לא משנה ממש אם אוכל או אזרוק את פיסת הכנאפה הזו, ששום דבר שעשיתי לא גרם לה להופיע בעולם (וגם בשקית המצרכים שקניתי). גם השיקול הבריאותי לא ממש משמעותי – גם המאמינים האדוקים ביותר ביתרונות התזונה הטבעונית (שגם אני נמנה עליהם) לא יחששו שתוחלת החייים שלהם תתקצר בעקבות ביס בכנאפה. גם הנזק הסביבתי מיצור הגבינה ההיא הוא כבר עובדה מוגמרת. ואם אין ברשותכם קומפוסטר, עדיף מבחינה סביבתית כבר לאכול את הכנאפה הזו מאשר לזרוק אותה לפח אשפה רגיל. אז אולי הקריטריון פה צריך להיות לא זה הטבעוני, אלא הטעם מצד אחד והמחיר הקלורי של המאכל המאד משמין הזה. והטעם במקרה הספציפי הזה ממש לא הצדיק את המחיר הקלורי.

ואם אתם מזדמנים לחיפה, אני ממליץ בחום על הכנאפה הטבעונית בשוק תלפיות, וגם על זו הטבעונית בכנאפה שפירא, במרכז הכרמל.

עוד רשימות בנושא טבעונות

הכוהן

הרשומה הזו אינה על טפשותו ורשעותו של ראש עירית רמת גן, כרמל שאמה, שהוסיף לשמו את הסיומת "הכוהן" כדי שלא יחשדו בו חס וחלילה שהוא דרוזי (האמת, הוא נראה דרוזי), וגם הוריד מתערוכת הפתיחה המחודשת של מוזיאון רמת גן (מבנה יפיפה אגב) ציור של דוד ריב שלא בא לו טוב בעין (באופן מטאפורי – כי הוא כנראה עשה את זה על סמך תלונות של אנשים, ולא בגלל שחס וחלילה הוא בא לראות את תערוכת הפתיחה אישית). לא, הרשומה הזו היא לא על "הכוהן" הספציפי הזה, אלא על מושג הכוהן.

לפרידריך ניטשה יש הרבה מה להגיד על "כוהנים", וכמעט כל מה שיש לו להגיד (ב"מעבר לטוב ולרוע – הגניאולוגיה של המוסר") הוא רע. הוא מוכן לתת קרדיט לכוהנים (כוונתו בעיקר לאנשי הדת הנוצריים) על שיש בהם עוצמה, דבר טוב בפני עצמו. ניטשה מאד בעד אנשים בעלי עוצמה, בעד העל-אדם. אלא שכוהני הדת משתמשים בעוצמתם בכדי לשלוט באנשים ה"חלשים", אלו שחווית החיים שלהם לא טובה, כואבת, רעה, בשכנעתם שיהיה בסדר בעולם הבא, שכולם חוטאים ממילא (ביהדות – כי אי אפשר לקיים את כל המצוות ממילא). והכוהנים הללו גם חוטאים לדעת ניטשה בחטא הפרישות – באי-אחיזה בחיים במלאותם, במלוא התשוקה, במה שהוא מכנה (בתרגום ישראל אלדד) "חיים אסקטים" (אולי "סגפניים" היה תרגום יותר טוב).

טוב, אבל לניטשה יש גם מה לומר בגנות הצמחונות. בסעיף 17 של המאמר השני באותו הספר, הוא אומר כך: "... מזמן לזמן משתלטת כמעט בהכרח בקרב המונים נרחבים במקומות מסויימים על פני הארץ תחושת מעצורים פיסיולוגיים, אשר מחוסר ידע פיסיולוגי אינה מודעת מצד שרשה זה, ועל כן מתייגעים וגם מוצאים את "סיבתה" ואף מנסחים את ארוכתה בתחום הפסיכולוגי-מוסרי…. תחושת מעצורים זאת עלולה לנבוע ממקורות שונים ביותר: כגון מפרי מיזוגם של גזעים רחוקים זה מזה יתר על המידה, … או בעטיה של תזונה רעה (האלכוהוליות של ימי הביניים, השטות שבצמחונות,…)".
לא הייתי רוצה לחשוב מה היה לו להגיד על טבעונות…

מה שמביא אותי סוף לסוף לסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את הרשומה הזו: על הנזק שבכוהנים, וספציפית, בנזק לטבעונות משתי "כוהנות" הטבעונות בישראל. האחת, מפורסתמת (הלחם של מפורסמת וסתם) מבית האח הגדול ובעלת קהל מעריצות/ים גדול, רתמה את כרכרתה לישבנו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו והפכה "היועצת לעניני בעלי חיים" שלו. תחילה חשבתי שיש פה משהו ראוי לשבח, שממקום קרוב לשררה אפשר יהיה לקדם את נושא הטבעונות וזכויות בעלי החיים, אלא שקרה בדיוק להיפך, כוהנת הטבעונות דנן פועלת מאז בעיקר בכדי לקדם את דת הביביזם בקרב קהל הטבעונים, במקום לקדם את "דת" הטבעונות בקרב קהל הביביסטים. אני לא יודע עד כמה זה מצליח לה, אבל אני חושד שהיא כן גורמת לניכור בקרב לא מעט טבעונים שלא רואים בעין יפה את הצימוד שזו עושה בין הערצת המנהיג הדגול לנצח ובין אי התאכזרות לבעלי חיים, ויתכן שעקב כך מתרחקים מאורח חיים טבעוני, שכבר נראה להם פחות מוסרי, פחות "ראוי" כשהוא מוצמד בכוח לאידאלוגיה פוליטית כזו או אחרת, מימין או משמאל. לבעלי החיים לא ממש מזיז אם מי ש(לא) אוכל אותם בעד התנחליות או נגד הכיבוש, עבורם זה עניין של פיקוח נפש (כן, יש להם נפש).

הכוהנת השניה, בעלת בלוג פופולרי, שהוציאה שני ספרי בישול, הופכת יותר ויותר לנוהה אחרי תאוריות אזוטריות כאלה ואחרות, מה שאני קורא "רוחניקיות", בעצם סוג של דת / מערכת אמונות ניו-אייגית, אולי בעקבות אכזבה מסוימת שחוותה ממערכת הרפואה הקונבציונלית בטיפול במחלת הסרטן שלה. היא עדיין מפיצה לקהל עוקביה את אמונותיה אלו בזהירות יחסית, לבטח לעומת כוהנת הטבעונות הראשונה, הביביסטית, ועדיין – הגדיים הנשלחים לשחיטה בשל אי יכולתם לספק חלב בעתיד, או האפרוחים הזכרים הנגרסים חיים ביום לידתם בשל כשלונם העתידי להטיל ביצים, לא ממש ישפר גורלם אם הטבעונות תיכרך בדעת הרבים עם אמונות הבל חסרות כל ביסוס מדעי, משהו של מוזרים ותמהונים ולא של אנשים מן הישוב.

וגם לא ממש אכפת יהיה לעגלים אם האנשים שלא אוכלים אותם אלא אוכלים מן הצומח בלבד, יאכלו את מזונם מבושל או נא (raw). אני ממש בעד זה שאנשים יבחרו בטבעונות מכל סיבה – יהיה זה משיקולים בריאותניים או סביבתיים, אף שמבחינתי השיקול המוסרי הוא המכריע והאחרים הם רק בונוס. אבל אני חושד שכדי שטבעונות תהפוך להיות מיינסטרימית, עליה להיות לא משוייכת למחנה פוליטי כזה או אחר, וגם לא מוגבלת לנחלתם של מחבקי עצים / כרכוריסטים בואכה פרדס חנה / מתנגדי רפואה מערבית בלבד.

הדרך להפיכת רוב האנושות לטבעונית עדיין ארוכה, קשה ותלולה. לעשות את הדרך הזו עם מטען עודף של האמנות שאינן ממין העניין, שלבעלי החיים לא ממש משנה מהן, לא מקל על המטרה המאד ראויה הזו. ההאמנות האלה משנות אולי למאמינים בהן, אבל היה עדיף לזכור מי הם אלו שמתים במיליארדים כל יום.

כדי שטבעונות תהפוך ברירת המחדל, ה"מובן מאליו", עליה להיות לא מבוססת על כוהנים וקהל מעריציהם, כבר לא משהו שחושבים עליו כ"אידאולוגיה", אלא משהו שכל אחד יכול לחיות אתו, דעת הרוב. כוהנות הטבעונות השתיים, הצובעות את הטבעונות על פי עיניינן הפרטי, זו בכחול-לבן פוליטי, וזו בצבע כורכום רוחניקי, מזיקות למטרה זו.

נתב"ג

על פי התנהלות רשות שדות התעופה אפשר היה לחשוב שישראל טהורה (מקורונה) ושאר העולם נגוע, ולראיה – ביציאה מהארץ דואגים לצופף את הנוסעים כמה שיותר, ובחזרה לרווח אותם ככל האפשר.

איך זה מתבצע? לבידוק הבטחוני הראשוני, שם תוהים אם ארזת לבד, ציוותו רק ששה בודקים, מתוכם רק ארבעה עובדים בפועל, לשלושת אזורי הבידוק גם יחד. תור צפוף של כמעט 40 דקות רק כדי לחסוך 3-4 בודקים (בשכר סטודנט מן הסתם)? ובהמשך, במקום בו משקפים את תיקך, פעלו 4 מתוך 11 עמדות. למה? כדי שיצטופפו עוד 20-30 דקות כמו סרדינים? לפחות הצק-אין לטיסה עצמה הלך מהר. אנשים כבר מתורגלים להראות את תוצאות הבדיקה בטלפון בלי לפשפש (ממליץ על צילום מסך…), וחברת טרנסאויה לא מתקטננת אתך על מה שאתה לוקח למטוס, את התרמיל שלי אפילו לא ביקשו לשקול – חוסך המון ויכוחים וזמן.

ובחזרה? פיזרו עמדות קריאת דרכונים בכל רחבי הטרמינל ודאגו שתשתמש בהם ולא תצטופף בתור במקום אחד. במתחם הבדיקות היו כשבעים עמדות פעילות ואפס תור. אפילו האוטובוס לחניה לטווח ארוך יצא חצי ריק. מ.ש.ל.

ובין לבין? איך היה? הייתי בפריז, חמישה ימים. היה קר, אבל שמשי, הימים היו קצרים, אך ראיתי כמה תערוכות טובות, ולא אכלתי משהו משובח במיוחד. ולפחות הספקתי לנסוע ולחזור, אפילו בריא, לפני שצרפת האדימה. גם זה משהו.

מסרונים וצילומי מסך

כבר חשבתי שהמסרונים מתו, כי מי כבר שולח מיסרון למי בימינו? ממש כמו עניין ההודעות הקוליות בטלפון. מת לגמרי. כבר שנים לא בדקתי אם השאירו לי הודעה קולית. אני כבר לא זוכר אפילו איך עושים את זה.

אבל מסרונים? אני מופצץ בהם. עד כדי כך שנאלצתי להתקין ישומון שמאפשר לסנן את מסרוני הזבל. אבל תחיית המסרונים קשורה בעיקר לזה שסימון הזהות שלנו הפך להיות שילוב של תעודת זהות (או שם משתמש) ומספר הטלפון שלנו, ויש רק דבר אחד שיש בוודאות בטלפון של כל אחד – מסרונים (למעט כמה טלפונים של חרדים, שם יש להתבסס על טכנולוגיה עוד יותר עתיקה – אותן ההודעות הקוליות).

ולכן, בכל פעם שאני מנסה להכנס לאתר עם מידה כזו או אחרת של אבטחה, תמיד ישלח אלי מסרון עם קוד בן 4-6 ספרות, לטלפון שרשום כבר במערכת כמזהה אותי, שאני אמור להקליד פנימה, ממש לפני שאני אמור להוכיח למערכת שאינני רובוט.

אבל בימי הקורונה, המסרונים הפכו להיות כלי ממשי בתפעול המערכה כנגד הנגיף. את תוצאות בדיקת ה PCR תקבל מקישור לאתר, את את קישור האתר תקבל במסרון (לרוב, לפעמים גם במייל, אבל משום מה כתובת אי-מייל פחות "מזהה" אותך ממספר הטלפון).

או – כדי להרשם לבדיקה במתחם הבדיקות של פיקוד העורף עליך לשלוח מסרון עם המילה "בדיקה" למספר מסויים וכך, טכנולוגית המסרון תתניע את התהליך שבו ישלח לך, במסרון, קישור לטופס שאותו תמלא ברשת, ואחריו תקבל מסרון עם מספר הבדיקה, שאותו תציג כדי שידחפו מטוש לאפך וגרונך (בלי מסרון), ובסופו של התהליך תקבל מסרון שמדווח שתוצאת הבדיקה שלילית (לא מפתיע – דוחפים את המטוש אצלם בקושי פנימה) ועוד מסרון ממשרד הבריאות שמדווח לך שהבידוד שלך התקצר, ועוד מסרון מהמשטרה, שלא מחוברת מספיק הדוק למערכת, שרוצה שתשלח להם את מיקומך בעזרת לחיצה על קשרון במסרון.

ויחד עם המסרון, מככב לאחרונה (אצלי לפחות) צילום המסך. חזרתי משבוע בפריז, שם הייתי חייב לרכוש מראש כרטיסים לכל מקום אליו רציתי להכנס. כל הכרטיסים נשלחים אל הרוכש בפורמט PDF ובתוכם הקוד לסריקה. אז כדי שלא לעכב את התור בכניסה, לחפש בתיקיה את הקובץ ולפתוח אותו, עשיתי צילום מסך מהקטע הרלוונטי בכל כרטיס, ושמתי את כולם באלבום תמונות יעודי, בה נמצא גם צילום המסך של התו הירוק (שאותו אפשר גם להציג על ידי פתיחת ישומון, אם יש לכם צורך מיוחד לעכב את התור). כך גם בשדה התעופה, בהלוך וגם בחזור. לפחות שלושה מסמכים להצגה בכל כיוון. אם כולם היו נוהגים כך, היה התור בשדה התעופה מתקצר פלאים.

מסך הטלפון הפך להיות המפתח למעבר ממקום למקום. צריך להראות אותו עשרות פעמים בשבוע כשמטיילים. בכל מוזיאון, מסעדה, אתר. צילום מסך, הפתרון היותר פשוט טכנולגית (למעט הדפסה בנייר..) הוא התשובה. כמו המסרון, הפתרון הפשוט יותר מספק את המענה הרחב ביותר, והקל ביותר. יש בזה איזה לקח, אני מניח.

הרצון לעוצמה

הרשומה הזו היא על נגיף הקורונה.

ראו את הקטע המצורף מטה, מתוך מאמר של ניטשה בשם "לגניאולוגיה של המוסר". מדובר פה על הכפירה של ניטשה בטענה שהסיבה (או יותר מדוייק ה"טעם") לקיומם של דברים כפי שהם היום הוא גם הטעם להיווצרותם. הוא גם טוען שדברים (למשל היד האנושית, או העין) עברו גלגולים רבים במשך ההיסטוריה של קיומם, ולאורך הדרך, התחלפו שוב ושוב השימושים של הדברים, הטעם לקיומם.

לטענת ניטשה, מה שמניע את ההתפתחות של דברים הוא משהו (ערטילאי מבחינתי בשלב זה) לו הוא קורא "הרצון לעוצמה". אבל קיראו את הטקסט המצורף כאן (ופגשו את המשך הפוסט אחריו) ואמרו לי האם זה לא מזכיר לכם בדיוק את האופן בו מתפתח נגיף הקורונה ומתאים את עצמו לסביבה האנושית המשתנה?

ביומיים האחרונים קראתי קצת על התפתחות הוריאנט האחרון של הנגיף, שזכה לאות היוונית אומיקרון. אנשים שמבינים בתחום מנסים להסביר להדיוטות כמוני איך יתכן שהופיע וריאנט עם כל כך הרבה מוטציות בבת אחת, שיתכן שימנעו מהמערכת החיסונית שלנו לזהות אותה כאותו הנגיף שאליו התחסנו (בזריקה או במחלה).

ההסבר ששמעתי הוא שהוריאנט התפתח בגופם של אנשים מדוכאי חיסון, כנראה נשאי HIV, מהם יש הרבה באיזור ממנו הגיח הוריאנט בדרכו לכבוש את העולם, (ועל הדרך להכחיד את כל הגירסאות האחרות של הנגיף, כפי שעשה לפניו וריאנט הדלתה). המערכת החיסונים שלהם לא דיכאה את הנגיף מספיק מהר, ואלו שהנגיף לא המית מהר היו מקום אידאלי לנגיף להתאים את עצמו, לעבור המוני מוטציות, ואלו שיצאו הכי "מוצלחות" מבחינת הנגיף, שביטאו באופן המושלם ביותר את "הרצון לעוצמה" שלו, אלו יצאו לכבוש את העולם.

אם לאמץ את מינוחי ה"עוצמה" של ניטשה, יש לנו פה עם שני אורגניזמים שואפי עוצמה. המין האנושי והנגיף. במקומות שבהם המין האנושי מפגין חולשה, הנגיף מנצל את ההזמנות בכדי להתעצם. החולשה יכולה להיות חולשתן של אוכלוסיות עניות וחסרות נגישות למערכת בריאות שתוכל לחסן אותם, או חולשת השכל של אנשים המסרבים להתחסן מסיבות הזויות יותר או פחות ומעדיפים להסניף אקונומיקה או משהו. בגופם של אלו יכול הרצון הנגיפי לעוצמה לבוא לידי ביטוי בסדרה רציפה, ב"דורות" רבים של הנגיף, שבהם הוא יכול להשתנות בצורה שתקשה על הרצון לעוצמה האנושי לבלום אותו. מי ינצח? לא ברור.

וגם "ההתקדמות האמיתית מופיע תמיד בדמות רצון ודרך לעוצמה רבה יותר, ומושגת תמיד במחיר עוצמות רבות ופחותות ממנה" אומר ניטשה. כך הכחיד לא מזמן וריאנט הדלתה רב העוצמה את ה"עוצמות" הרבות הפחותות ממנו, (למשל ביכולת ההדבקה,) את הוריאנטים השונים. זה המקורי, האב הקדמון של הנגיף, כבר נמצא היום רק במעבדות.

אצל בני האדם, האבולוציה עובדת הרבה יותר לאט, דור אנושי הוא מיליוני דורות של הנגיף. האם המדע יכול לגשר על הפער הזה? אם תצלח דרכם של "חשדני" המדע, בכלל לא בטוח.

ויש את ההרצאה הזו ב YouTube ששווה לראות, הרחבה על אותו נושא.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

כמעיין המתגבר

שוב אני חוזר אל אותם האנשים הנשבעים בנקיטת חפץ שלעולם לא יצביעו (שוב?) למר"צ, בעקבות הצעדים "מרסקי הדמוקרטיה" (תו ירוק וכאלה) שמשרד הבריאות, והשר הממונה עליו, ממר"צ, נוקטים. אני חוזר אליהם כי הגעתי למסקנה שבאמת אין לכל אותם אנשים סיבה להצביע למר"צ בפרט ולשמאל בכלל.

עזר לי להגיע לתובנה הזו מרצה אחד (שלא אנקוב בשמו) המלמד חשיבה ביקורתית באחת האוניברסיטות (שלא אנקוב בשמה) בעזרת מיטב ההוגים הצרפתיים (שכן אנקוב בשמם – פוקו וכאלה…), ומשתמש במגיפת הקורונה כדוגמה לאופן שבו יש לפתח ולטפח חשיבה ביקורתית. מהקורס שלו פרשתי כי פתאום הבנתי שבעצם, אני שומע שם את הגרסה העברית של Tucker Carlson, המגיש האולטרא ימני של רשת fox, מכחיש מגיפה ידוע. שמה שהמרצה הזה, ומתנגדי החיסונים, הסגרים והמסיכות בכלל מדגימים הוא אידאולוגיה ליברטריאנית קיצונית, אפילו פינת תנועת האלט-רייט האמריקאית. שההוגים הרלוונטיים להתהדר בהם הם לא אלו הצרפתים אלא הוגים שמרניים כמו Friedrich Hayek ומילטון פרידמן.

גם אני הייתי שם, בגיל 15 או 16, כשקראתי והתלהבתי מספריה של איין ראנד כמו "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים". אבל די מהר עבר לי, התבגרתי. אבל האנשים המגדפים את ניצן הורוביץ על כל מה שהוא עושה, הם עדיין שם. במקום הזה של האינדיבידואליזם הבוטה, במקום של "אני אדאג לעצמי" ושהאחרים יתפגרו. של "אתם לא תגידו לי מה לעשות".

לפחות בארה"ב זה קוהרנטי. למשל בסרטון בטיק-טוק בו מתלוננת מישהי שלא נותנים לה להכנס להופעה שהיא קנתה לה כרטיס ב 150$, (ואף הזמינה מלון למקום בו ההופעה ב $500,) כי היא מסרבת לבצע בדיקת קורונה ב $40, (אף שהיא אישרה שתעשה זאת כתנאי לרכישת הכרטיס.) למה? כי "פה זה אמריקה", ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.

מה יש לנו פה בעצם? יש לנו אנשים שמסרבים לקבל את התפיסה שתפקיד המדינה (אחד מהם) הוא לשמור על שלמות גופם ובריאותם של אזרחיה. שזה החוזה שיש בין האזרחים – העברת האחריות אל המדינה לשמור עליהם אחד מהשני, ומאחרים שמחוץ לקולקטיב. שלשם כך מוטלות הגבלות כאלה ואחרות שבין היתר נועדו למנוע פגיעה של אזרח אחד באחר (רק למדינה מותר לעשות את זה, רק למדינה יש מונופול על אלימות).

לא מדובר פה על ערבות הדדית וולונטרית. אפילו לא מדובר פה על נטילת החוק לידים של עסק פרטי (למשל האמרגן של ההופעה ההיא). המדינה חייבה את מפעילי האירועים לתפעל אותם כך שהבאים אליהם לא יפגעו. בדיוק כמו שדורשים מהם אישור של מכבי אש. אם זה נראה למישהו פגיעה לא מידתית בזכויותיו, בתי המשפט הם המקום לפנות אליו. בארה"ב יותר מאשר במקומות אחרים, כי שם הרפובליקנים הצליחו למלא את בתי המשפט בשופטים "שמרניים", כאלה שהשקפת עולמם היא בכיוון המצמצם את תפקיד המדינה ולכן גם מצמצם את סמכויותיה. בישראל אולי גם בעתיד, אם איילת שקד תצליח במה שהיא התחילה כשרת משפטים.

בישראל האידאולוגיה בקטע זה פחות ברורה. אין פה באמת הבדל בין ימין לשמאל ברצון לצמצם או להרחיב את סמכות המדינה. המריבה היא יותר מי דואג לאיזה ציבור ובאיזה מידה. גם הימין (פרט למעט ימנים אידאולוגים כמו איילת שקד) הפופוליסטי לא שואף לצמצם את התערבות המדינה בחיי האזרחים, ולראיה הגישה המרחיבה של ממשלת נתניהו בתקופת הקורונה. ואין להתבלבל בין ניסיון נתניהו ל"הגביר משילות" ו"לצמצם את שלטון הפקידים" לבין אידאולוגיה ימנית קלאסית. יש פה אך ורק ניסיונות מילוט של מישהו ששנים רבות מדי בשלטון גרמו לו לחשוב שהוא מעל החוק, והתבדה.

לסיכום – כל מגיבי השיטנה ל["display-posts include_excerpt="true" wrapper="div" tag="covid]הורוביץ, כל סרבני החיסונים ומתנגדי התו הירוק, כל אנשי "מרד הנפילים" – חישבו טוב איזו אידאולוגיה אתם מגלמים בהתנהגותכם, מאיזה פוזיציה אנוכית אתם פועלים, ואז או שתתבגרו, או שתמצאו לכם איזו מפלגה ימנית קלאסית (למשל פייגלין?) שמייצגת באמת את מה שאתם באמת מאמינים בו.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

מסך הבערות

זמן טוב, מבחינה היסטורית, לבקר מחדש את מושג "מסך הבערות", שטבע הפילוסוף  ג'ון רולס. המושג מתאר כריתת אמנה חברתית שבמסגרתה תוקם קהילה פוליטית הפועלת על פי כללי "צדק כהוגנות" (Justice as Fairness), כאשר המתדיינים על האמנה אינם יודעים כלל מהו מעמדם החברתי. (הגדרה מויקיפדיה)

במסך הבערות מדומיין מצב מקורי, דימוי מחשבתי שכזה, שבו אין עדיין אמנה חברתית, חברה אנושית לא מכוננת עדיין, אבל האנשים במצב זה שואפים להקים קהילה שתהיה צודקת והוגנת לכולם. יש הוגים שגרסו שמצב מקורי כזה היה בשחר המין האנושי, יש שרואים זאת רק כדימוי מחשבתי, סוג של "אילו היה…" שמאפשר לחשוב איך, ממצב מקורי כזה מקימים חברה צודקת.

הזדמן לנו, באופן די נדיר בהיסטוריה, להיות ממש בפועל במצב מקורי כזה, אך לפני שנתיים. לפני שמגפת הקורונה פרצה בעיר ווהאן אשר בסין ומשם התפשטה בעולם. מצב מקורי בו לא היו עדיין לא סגרים, לא חיסונים, לא התנגדות לחיסונים, לא מסיכות (במערב…). השיח האנושי היה חף מכל אותם (עשרות!) מושגים שקשורים למגיפה ושמתגלגלים על לשוננו באופן טבעי כיום.

ובתחילת המגיפה, גם היה ידוע מעט מאד על הוירוס הזה. איך הוא מתפשט, מי פגיע אליו ומי פחות, איך אפשר לטפל בחולים, האם הוא יעלם בקיץ? האם יהיה חיסון? מתי? ממש מסך הבערות הרולסיאני.

אבל ככל שהמסך החל מתפוגג אט אט, אפשר היה לראות עד כמה המודל שהציע רולס להקמת חברה צודקת לא יכול להתממש. חיש מהר התברר שאנשים מגבשים את דעתם על הצעדים שצריך לנקוט (או לא לנקוט) לרוב מתוך פוזיציה תועלתנית, אך גם מתוך פוזיציה אידאולוגית.

אין לי ספק שבאותו מצב מקורי מדומיין הייתה הרבה יותר נכונות לצעדים נמרצים אם האנשים שקיבלו את ההחלטות לא ידעו באותו הזמן אם המחלה מסוכנת להם או לא. אם המחלה מסוכנת יותר לזקנים, אזי הם לא ידוע אם כשיורם מסך הבערות יתברר להם אם הם צעירים או מבוגרים, עם מחלות רקע או בלי.

האם האנשים מאחורי המסך היו מחליטים לסגור בבתים לשנים את בני ה 60+ ולתת לשאר לחיות כרגיל אם לא יכלו לדעת בני כמה הם עצמם יהיו כשיצאו מאחורי מסך הבערות (בהנחה שיש הגיון במדיניות כזו)?

באופן דומה, מעניין לתהות אם המחליטים מאחורי מסך הבערות לא היו יודעים אם הסגר יהיה הרסני כלכלית עבורם אישית, או שלא יזיז להם, איך הם היו מחליטים על פיצוי כלכלי לניזוקים. האם היה פיצוי נדיב יותר? פחות?

לגבי החיסונים ותקנות התו הירוק – אם האנשים המסתופפים באותו מצב מקורי, מאחרי מסך הבערות, לא היו יודעים שכאשר יורם המסך הם יאחזו באמונה שגילם הצעיר, או אמונתם בכדורים משלשלים לבעלי חיים, או ברפואה אלטרנטיבית, או בטראמפ, או בתזונה כזו או אחרת יגנו עליהם מתחלואה, האם גם אז הם היו מתנגדים לנסיון לחסן את כל האוכלוסיה, להפריד בין המחוסנים ואלו שלא?

האם מאחורי מסך הבערות אפשר היה למצוא פתרונות חברתיים, כגון לימוד מרחוק בזום, לפני שהאנשים התנסו במצב בפועל? או האם צריך להשליך את האנשים למים בכדי שילמדו שיש מים, וצריך ללמוד לשחות?

האם חברה שנוצרת כתוצאה מהמהלך המחשבתי הזה של מסך הבערות תהיה חברה יותר או פחות סמכותנית? חברה בה תהיה יותר או פחות התערבות של הכלל בעניני הפרט? אם הדוגמה של השנתיים האחרונות מלמדת משהו, זה שהדעות חלוקות לחלוטין אם יש יותר מדי או פחות מדי התערבות של המדינה.

יתכן שמסך הבערות עוד עימנו – ככל שהמין האנושי והמין השני – הוירוס, לומדים זה את זה, ומתאימים את עצמם זה להשתנות של השני במחזורים של תחלואה ותמותה, החברה האנושית נעה ונדה בהתאמה, הלוך וחזור, בין יותר ופחות התערבות, בין סגרים להתרתם, בין הקשחת תקנות וריכוכן.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

ניצן

רחמי על שר הבריאות ניצן הורוביץ. בתחום הבריאות בכלל ובטיפול במגיפת הקורונה בפרט, המשרד והעומד בראשו עושים עבודה לא רעה, וגם הצליחו להכניס לתקציב המדינה, בנושאי בריאות, לא מעט דברים טובים וחשובים. הנה למשל מבחר מנושאי הפוסטים האחרונים של שר הבריאות: "תקציב הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.", "רפורמה מהפכנית בתחום בריאות הנפש", "קיצור תורנויות המתמחים", "פיתוח מערכת הבריאות בחברה הערבית.", "הרחבת מערך הטיפול בהפרעות אכילה" ועוד ועוד. נושאים שהם בלי ספק חשובים וראויים ששר הבריאות יקדם אותם.

אבל התגובה לכל הפוסטים האלה היא אחידה. מאות, לפעמים אלפי תגובות, שכולן שוטמות, אלימות בצורה קיצונית. כולן מתעלמות מנושא הפוסט עצמו ומתמקדות רק בדבר אחד: בהתנגדות לחיסונים, לבדיקות, למסיכות, לתו הירוק וכו. תגובות המהדהדות זו את זו, וכולן משקפות חשדנות קיצונית לתיאור המציאות כפי שמשרד הבריאות, הממשלה (הנוכחית וגם הקודמת), ממשלות אחרות בעולם, רוב מוחלט של הקהילה המדעית והרפואית משקפות אותה, ארגון הבריאות העולמי, ועוד.

אך בעיקר – התגובות שונאות. התגובות האלה חושפות שסע עמוק מאד, שקשה עד בלתי אפשרי ליחס אותו לשסעים אחרים בחברות (בארץ ובעולם) כמו בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, בין סוציאליסטים (יש עוד כאלה) לליברטריאנים.

מפעם לפעם אני נכנס לפרופילים של המגיבים היותר קיצוניים, אלו שהם בדרך כלל גם הראשונים להגיב לכל פוסט של ניצן הורביץ, בפייסבוק ובטוויטר, כדי להבין במי מדובר. ובכן, לא מדובר בבוטים. אלו שבדקתי הם פרופילים אמיתיים, א.נשים בשר ודם. רוב מוחץ הן נשים, ורוב אלו שלפרופיל שלהן הצצתי, עוסקות במקצועות הרכים יותר, הטיפוליים, האלטרנטיביים. הרבה למדו במכללת רידמן. הרבה מאמנים ומאמנות, יועצים לדברים כאלה ואחרים, חלקם אמורפיים למדי. בעצם די הגיוני שמי שמתפרנס או עוסק בעיסוקים שאינם קשיחים מדעית, יהיו לו/לה ספיקות לגבי כל מה שמגיע מהצד השני של החומה, מהצד של "חברות הפרמה", של "המדענים", של הדיפ-סטייט. "ספקנות בריאה", "אני עושה את המחקר שלי", "אני רק שואל שאלות", "בואו נחכה עוד קצת זמן עד שיהיו תשובות לשאלות האלה (אבל אז יצוצו חדשות)".

כל זה טוב ויפה אם כי מופרך לדעתי, במיוחד שלמרות הבוז למדע הקונבנציונלי ולמדענים, המחנה שמנגד כן נוטה לצטט כאורים ותומים אנשים בעלי תארים מתקדמים, לא משנה באיזה תחום, שאפשר לתלות בהם את החשדות, שאפשר להלביש תאוריות קונספירציה סביב ציטוטים מהם שאולי היו נכונים לזמן מסויים או שהוצאו מהקשרם. המחנה המתנגד לא יצטט כסמכות בדרך כלל את "יפעת בן משה בניית ציפורניים" (סתם שם בדוי). עדיף אחד מבעלי התארים הגבוהים שהתארגנו במח"צ (מתנגדי חיסונים צווחנים?) לקורונה.

את הדוקטורים במח"צ אני יכול להבין, הם לא מתלהבים מזה שהם לא במוקד קבלת ההחלטות, שלא קיבלו אותם למעגל הפנימי. אני לפעמים קצת מאוכזב מקטיף הדובדבנים שהם עושים בלי בושה, מהזזת השער הבלתי פוסקת, מההתכחשות לאמירות עבר שלהם שהתבדו קשות. אבל לפחות הם לא שונאים. הם לא משפריצים שנאה כמו המגיבים לניצן המסכן. את אלו ממש קשה לי להבין. קשה לי להבין את עוצמת השינאה, את הבסיס להשוואות עם הנאצים, עם התחזיות על חורבן הדמוקרטיה, את ההקצנה. מה לעזאזל קרה פה? איך יוצאים מזה?

עוד רשומות סביב נושא הקורונה