קסם הדגים

האיש ללא תכונות, ספרו של רוברט מוסיל, מספק לי שוב ושוב תובנות ורעיונות, ומבחינה זו הוא מצדיק את המשך הקריאה גם מעבר לחלק בו הפן הספרותי מאזן את הפן ההגותי. למשל, בעמוד 493 בחלק הראשון (אני עדיין בחלק הראשון, מודה) אני מוצא את הקטע הזה:

%d7%93%d7%92%d7%99%d7%9d-001הקטע מעלה הוא ממוחו של וולטר, דמות שולית בספר, הרואה את עצמו כאמן, לא ממש עם סיבה, ומהרהר  שלכל אדם יש זיקה לבעל חיים מסויים. בעניין זה, לפחות לגבי, הוא צודק. אפילו כתבתי על זה, מבחינתי זה עז. אבל אצל וולטר אלו דגים, אותם הוא נהנה הנאה פרברטית לשלוף מהמים בחכה, להטיל על הדשא ואחרי כן הוא שוכב לידם, מתבונן בהם גוססים. הוא לא עושה את זה כדי לאכול אותם, אבל לדוג למטרות מאכל לא פחות מפלצתי בעיני.

מה שהוא מספר לעצמו, על מקור המשיכה שלו לדגים, הוא יותר אבסטרקטי ו"גבוה" מסתם סדיזם. זה מאפיין של לא מעט מהדמויות בספר. הן מספרות לעצמן שמה שמניע אותן הם רעיונות גבוהים ולא צרכים "נמוכים".  הרעיון של וולטר הוא, שהדגים מושכים אותו כי הם חיים כל חייהם בתוך תווך אחיד, לעומתו, שאר בני האדם ושאר חיות היבשה (למעט הציפורים), החיים על התפר בין שני תווכים. רגליהם על הקרקע וגופם באוויר. לדגים, אין קרקע. הם נעים באלמנט המניע אותם, בו הם אוכלים, נעים ומתים.

אפשר לומר שהדגים לא יצאו מהרחם. הם עדיין צפים בנוזל בו הם נוצרו, וממשים בכך את ערגת האדם, שאינה יכולה להיות ממומשת, לחזור אל הרחם. אבל מה שוולטר כמו גם הסופר שיצר את דמותו לא מעלים בדעתם, הוא שיש אפשרות לא רעה לשחזר את החוויה. מה שוולטר מתאר כ"חוויה שהאדם מתנסה בה רק בחלום", התחושה של ציפה חסרת משקל בתווך נוזלי, היא בדיוק אחת משמונת הסיבות שבגללם כדאי להתנסות בצלילה. הספר נכתב לפני שז'אק קוסטו המציא את המערכת לנשימה מתחת למים שאנו מכנים scuba.

בסוף הקטע המצוטט מעלה, תוהה המספר ממוחו של וולטר: "אם כך, על שום מה הוא מוציא אותם מהמים והורגם?" ומנמק:"משום שזה גרם לו תענוג קדוש שאין לבטאו במילים, והוא מאן לדעת מדוע". זו גם התהייה שלי, כאשר אני רואה אנשים עומדים עם חכה על המזח, בים התיכון בו הדגה כל כך מדולדלת, ובהשקעה של שעות מצליחים להוציא דגיג עלוב אחד או שניים. גם אני חטאתי בטמטום הזה בילדותי, והדגים שהייתי דג בנמל חיפה היו כל כך מסריחים מנפט שברור שאי אפשר היה לאכול אותם. בכל מקרה, מעולם לא אכלתי דגים, גם כשעדיין אכלתי בשר. תמיד שנאתי את הריח.

הדייגים בחכה של היום, וגם אני בזמנו, לא עושים את זה בכדי שיהיה להם מה לאכול. אם כך, על שום מה הם מוציאים אותם מהמים והורגים אותם? בשביל ההנאה הסדיסטית? בגלל הקנאה ביכולת הדגים "לחזור אל הרחם" אותו הם לא עזבו מלכתחילה?

היחס של בני האדם אל הדגים הוא בכל מקרה ביזארי. הרבה חושבים למשל שזה בסדר לאכול דגים גם אם הם נמנעים מאכילת בעלי חיים יבשתיים. קוראים לסוּגַנים שכאלה "פסקטוריאנים". משום מה, לדגים יש בעיניהם פחות "חיים", פחות "נשמה". הם כביכול לא סובלים. אבל גם אם נאמר שקל יותר להתעלם מכאבם של דגים, קשה יותר להתעלם מהשואה האקולוגית שהדייג התעשייתי ממיט על האוקיאנוסים. רוב הדגים המגיעים למאכל אדם נדוגו במכמורות ענק הנגררות על קרקעית הים ומוחקות את כל החי והצומח שבו, משאירות אחריהן מדבר.maxresdefault

יש היום בים פחות מעשרה אחוזים מכמות החיים שהייתה בו לפני חמישים שנה, אבל מצד שני יש בו פי מאה פלסטיק. the great pacific garbage patch, איי ענק של פסולת פלסטיק באמצע האוקינוס השקט – כמעט יבשות של זבל אנושי. מצד שני, אנשים מוכנים לטוס לקצה השני של העולם (ואני ביניהם), לאיים נידחים שבהם עדיין שרדה הדגה, בכדי לראות את השרידים האחרונים של שיפעת בעלי החיים שפעם כל הימים כולם הכילו. זה כבר כמעט כמו הגורילות באפריקה, שהפכו מצרך כל כך נדיר וקשה לראייה.

אפילו לא צריך ללכת לצלול בכדי לראות את השואה שהמטנו על הים. אני עדיין זוכר את חוף הכרמל בחיפה לפני ארבעים וחמישים שנה. בכל אחת מהפעמים בהן הסתלקתי מבית הספר וחציתי את הכביש אל שפת הים. ברכות הגאות לאורך החוף שפעו אז תמנונים, סרטנים, קיפודי ים ודגים. היום זו שממה מוחלטת.

טמפרמנט מחקרי

תכניותיו של בני הצעיר להמשיך לתארים מתקדמים (בפיזיקה) ולכוון פניו לאקדמיה, גרמו לי לחשוב מחדש על הבחירה שלי לפני אי אלו שנים ללכת לתעשיה.

תחילה, זה היה אמור להיות זמני. אחרי תואר שני בהנדסת חשמל רציתי להתנסות בעבודה בתחום שאותו למדתי: תדר גבוה, תקשורת, התפשטות גלים, כדי שאוכל להחליט בצורה מושכלת אם אני רוצה להמשיך בתחום הזה לתואר שלישי ואז אולי, לקריירה אקדמית. טוב שכך עשיתי, כי אחרי שנים לא רבות של עיסוק בצד ההנדסי של התחום, הבנתי שאיני מעוניין להמשיך ולעסוק בתחום הזה. הפריע לי בין היתר שהישומים צבאיים כמעט כולם, ושהמודלים התאורטיים רחוקים מרחק כה רב ממה שיוצר על פיהם. יש בתחום הזה כל כך הרבה "מגיה שחורה", של כוונונים במעבדה שרק ניסוי ותעיה הביאו לתוצאות. טכנאי מנוסה היה יותר אפקטיבי בתחום מבעל תואר שלישי.

וויתרתי על התואר השלישי,  החלפתי תחום, ועברתי לעסוק בתכנון מעבדים, בחברת אינטל. זה היה מקום העבודה הטוב ביותר שהיה זמין בחיפה בזמנו. התחלתי כמהנדס תכן ונהניתי מאד מעבודתי. גם עשיתי אותה טוב, לדעתי. אלא שלא עברו שנתיים, וכבר אובחנתי כ"בעל טמפרמנט מחקרי".

זה תואר שהוא לאו דווקא מחמאה, במקומות עבודה בה רוצים לראות את  עבודת המהנדס כעבודה על פס יצור, ממנו יוצאים מוצרים בקצב קבוע וידוע מראש. זה אומר אולי שיש לך רעיונות טובים, רק גדולים מדי. שאי אפשר לסמוך עליך לספק את הסחורה בזמן.

אז נשלפתי מצוות התכנון והוטל עלי, "כבעל טמפרמנט מחקרי", להתחיל "פעילות מחקר". לבדי. המטרה היחידה שהוגדרה לי הייתה "שתהיה פה פעילות מחקר, במרכז התכנון בחיפה". כאחד שרק שנתיים קודם עבר לתחום, הטמפרמנט לבדו לא הספיק. ללא הנחיה כלשהי, שבמסגרת אקדמית הייתה מן הסתם של המנחה שלי לדוקטורט, ישבתי וקראתי מחקרים בתחום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות מעניין לחברה בה אני עובד.

באותם השנים, מה שעניין את עולם המעבדים היה לבצע במעבד יחיד כמה שיותר פקודות במקביל, מה שנקרא אז סופר-סקלר. אחרי שנה בערך בה דפקתי פחות או יותר את הראש בקיר, וקראתי פחות או יותר את כל הפרסומים על "גבולות המקביליות" היה לי רעיון והתחלתי לפתח מודל של מעבד בו כמה שיותר מהדברים נעשים פעם אחת ונשמרים, במקום שוב ושוב. משהו שקראתי לו Translated Instruction Cache. אין טעם לפרט פה מה זה היה, אבל זה היה מעניין, וזה היה לא רלוונטי. לגמרי.

לא היה שום סיכוי שחברה שפוייה הייתה משנה כוון לרעיון כזה. אינטל עשתה זאת במידה מאד חלקית במעבד שנשלחתי לשנה וחצי לארה"ב להשתתף בהגדרתו, בשם פנטיום 4, שעליו התבסס קו מעבדים שעם הזמן נזנח, דווקא לא בגלל החלק בו השתמשו ברעיונותי.

מה שכן קרה, הוא שבגלל שעשיתי את המחקר ההוא במסגרת התעשיה, נמנע ממני לפרסם את תוצאות המחקר. מצד שני, כיוון שזה נחשב "מחקר טהור" מדי בעיני האנשים שהיו ממונים על הוועדה שהחליטה אילו רעיונות לרשום כפטנטים, ההצעות לפטנטים שהגשתי, כמה עשרות מהם, לא הפכו לפטנטים. כמה שנים אחרי כן, חברה בשם Transmeta תבעה את אינטל על הפרת פטנטים דומים שלה וזכתה בכמה מאות מליוני דולרים. כסף שאם היו מניחים לי לרשום פטנטים על תוצאות מחקרי הראשון ההוא, היו נחסכים. מילא.

המשכתי להיות "חוקר" במשך רוב שנותי באינטל. לפעמים במסגרת ארגון מחקר, לפעמים כחלק מקבוצת התכנון עצמה. ה"טמפרמנט המחקרי" ההוא הוביל אותי לא פעם לכיוונים מאד מרחיקי לכת שאיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה משהו שממש כדאי לעשות, כבר בדור הבא של המעבד. כיוונים שבדיעבד ברור לי שהיו מרחיקי לכת הרבה יותר מכפי שחברה גדולה כמו אינטל יכולה להמר עליהם.

בהמשך כבר כן רשמתי פטנטים על לא מעט מהדברים, לפחות הלקח הזה נלמד. לא פרסמתי מאמרים בכנסים של התעשיה או בכתבי עת, למרות שבמחשבה לאחור, יתכן שהייתי יכול לקבל אישור לחלק מהדברים, אם זה היה לי חשוב. אבל זה לא היה, כי הפרסומים לא היו חשובים לקידום שלי או לקבלת קביעות כמו למי שבחר באקדמיה, ועדיין ראיתי את עצמי כטיפוס מוכוון מוצר. בכל זאת, עשיתי מחקר בתעשייה, והייתי חייב לספר לאחרים, ולעצמי, שזה מחקר יישומי.

אבל כל הרעיונות שהיו לי, (שעליהם יש לי כוונה לכתוב, באנגלית, בבלוג מקביל, אחרי שכבר חלה עליהם התיישנות) נגזרו מצרכי התעשיה ממש, מבעיות שאני לפחות חשבתי ששווה לפתור, מגרויים שבאו מהיותי חלק מצוות תכנון של מעבד ממשי. היו לי רעיונות לטכנולוגיות שגם היום אני חושב שהיו פתרונות לדברים חשובים. כמו תמיכה בתכניות מקביליות על ריבוי מעבדים, כמו תמיכה במימוש ריבוי פרוטוקולים של תקשורת – בתכנה. כמו ארכיטורת מעבד שהייתה יכולה להיות מאד חסכונית בהספק.

בסיכומו של דבר, ה"טמפרמנט המחקרי" שלי מצא בסביבה התעשייתית את הגרויים ליצירתיות שסביבה אקדמית אולי לא הייתה מספקת, בשכר שהסביבה האקדמית לבטח שלא הייתה מספקת. אין בי חרטות על הכוון שבחרתי אז. אבל מה שנכון אולי ל"בעל טמפרמנט מחקרי" בתחום כמו הנדסת מחשבים אולי לא נכון לבעל טמפרמנט שכזה בתחום כמו פיזיקה תיאורטית. שם, האקדמיה היא כנראה המקום הנכון לספק את הסביבה שתהפוך יצירתיות לאפקטיבית.

כשרון

הלכתי עם חברים ל"סרט הבנים" השבועי שלנו, שבזמן האחרון הוא יותר הסרט החדשי שלנו. הפעם זה היה "אוטובוס 657", מותחן פעולה די אפקטיבי. לא יצירת מופת, אבל בכל זאת, במהלך הסרט, כמו שקורה לי לא פעם גם כשאני צופה בסדרת טלוויזיה נוסחתית כלשהי, התמלאתי קנאה ביכולת היצירה של הכותבים.

תגידו מה שתגידו על סדרות טלוויזיה כמו "המנטליסט" או "מחשבות פליליות", אבל בכל פרק הכותבים מנפקים עלילה, מפותלת להחריד בדרך כלל, עם דמויות מתחלפות, לא לגמרי שטוחות, ועם דמויות קבועות שזוכות לחיזוק וגיוון של אפיוניהן כמעט בכל פרק. אותי זה מרשים.

זה מרשים אותי במיוחד בגלל שאני כשלון מוחלט בתחום הזה. ולא שאני לא מנסה. הייתי כבר בשתיים וחצי סדנאות כתיבה, הששתתפתי במשך חדשים רבים בקבוצת כותבים שנפגשה אחת לשבועיים וניסתה לעזור האחד לשני לכתוב. וגם כתבתי כמה סיפורים הנמצאים פה בבלוג איפהשהו. אבל העלילות פשוט מסרבות להגיע אלי, מהמקום המסתורי הזה בו הן נמצאות.

אני מוברג לקרקע כל כך חזק כנראה, שהדמיון שלי לא מצליח להמריא. אני לא מצליח לברוא דמויות שהן לא אני, לדמיין אירועים שלא קרו לי, לברוא עלילה שהיא לא עלילת חיי. וזה מאד מתסכל אותי.

זה לא מתסכל אותי בגלל שאני חושב שחסרים סיפורים בעולם. זה לא שרק הספר שאני אכתוב חסר שם על המדפים העמוסים בחנויות הספרים. שהספר שאכתוב חייב להיות אחד מאותם ההארבעה שימכרו יחד ב 99 שקלים במבצע ב"צומת ספרים".

זה גם לא מתסכל אותי בכגלל שאני חושב שיש לי איזה מסר מאד חשוב להעביר לעולם דרך ספר.
לא. זה מתסכל אותי כי אני פשוט אוהב לכתוב, ולכתוב רק על מה שקורה לי זה די מגביל.
לא קורה לי מספיק בשביל שיהיה לי מספיק על מה לכתוב….

הלכתי אצל אפלטון, וקראתי יחד עם ידידתי רחל את הדיאלוג "איאון" העוסק ממש בנושאים אלה. הפתרון של סוקרטס לתהיה הזו הוא שליפת קלף הג'וקר שתמיד שימש, ועדיין משמש, לבני אדם רבים להסביר כל מה שהם לא מסוגלים להסביר: אלוהים. הכישרון הפואטי, שבו עוסק סוקרטס, בניגוד לפיסול ולציור אותן הוא רואה כאוּמנויות גרידא, הוא מתת אלוה. המטפורה שבה הוא משתמש היא מגנטיות. כמו אבן מגנטית הנמצאת בטבע בגלל שאלוהים הכניס בה את היכולת למשוך אליה חלקי מתכת, כן אלוהים מעביר ליוצר, הומרוס בדוגמה של הדיאלוג הזה, את היכולת למגנט, והמגנטיות הזו עוברת הלאה למבצעים, "הרפסודים", שאיאון האיש נמנה עליהם, הנמשכים מגנטית ליצירה כזו ולא אחרת. אלו בתורם, בסוג של השראה מגנטית, מעבירים את מתת האלוה הזו הלאה אל הקהל.

מילא. הייתי יכול אולי לקבל שההשראה לחיבור מוזיקה, או לכתיבת שירה, באה ממקום לא מוגדר כלשהו, נשגב אפילו. מי שרוצה, יכול לקרוא לזה אלוהים, מי שרוצה יקרא לזה "המוזה", או מה שלא יהיה. יתכן שזה פשוט משהו שחומק ממילים, שאין אפשרות אמיתית להמשיג אותו. בסדר.

אבל מה בדבר סתם לבדות עלילות? להמציא דמויות? לכתוב איזה סיפור קצר? גם בשביל זה נדרש חיבור ישיר אל השכינה? מה, גם אותם תסריטאי סדרות הטלוויזיה האמריקאיות מחוברים לכוח מסתורי שם למעלה (או מאחור..), כזה שמעביר אליהם את יכולת היצירה בסוג של השראה מגנטית?
באמת זה לא משהו טכני, שאפשר פשוט ללמוד?

אנרגיות

בני הבכור וזוגתו שתחייה בדיוק חזרו מטיול של ששה חדשים בסין, ניו-זילנד וסרי-לנקה. בני הצעיר מטייל כרגע בדרום הודו.  חוץ מהרהורי על אופן הטיול השונה של כל אחד מאיתנו, ממנו אפשר ללמוד לא מעט על אישיות המטייל, חשבתי שוב על עניין האנרגיה הנדרשת להוציא טיול כזה לפועל, ועל אנרגיה אנושית בכלל.

זה לא סוד שלאנשים שונים יש רמות אנרגיה שונות. כמובן שלא מדובר בפרמטר אנרגיה אחד ויחיד, יש סוגי אנרגיה שונים: לילדים, לעבודה, לבילויים, לסידורים, אין מספר יחיד שאפשר לשים ליד אדם ולהגיד: זו רמת האנרגיה שלו. אך יש ויש הבדלים בסך כל כמות האנרגיה שיש לאנשים, וההבדלים האלה ניכרים, למשל באופן בו הם מטיילים.

2000px-activation_energy

אנרגית שפעול

נדרשת אנרגיה, שמקבילה אולי ל"אנרגית שפעול" בפיזיקה, בכדי לשלוף את עצמך משגרת החיים שלך ולצאת לטיול ארוך. זה יותר קל כאשר אתה מסיים שרות צבאי, או תיכון, או אוניברסיטה, ואתה עוד לא יודע מה ולאן אתה הולך. כאשר אתה עוד לא כבול במקום עבודה, במשפחה, במשכנתא, עם שני חתולים שצריך להאכיל… בשביל לשלוף את עצמך מכל אלה צריך ממש לרצות את זה. וצריכה להיות לך האנרגיה הנדרשת בכדי להוציא את זה לפועל, למשוך כנגד כל החבלים השואפים להשאיר אותך במקום בו אתה נמצא.

מעבר לזה, נדרשת לא מעט אנרגיה לנסיעה ארוכה, כזו בה גם זזים ממקום למקום וממש מתיירים, לא רק רובצים חודשים על גבי חודשים במנלי או על שפת הים בגואה, ו"סופגים את האווירה" בחברת ישראלים אחרים. אחרי שכבר עקרת את עצמך ויצאת לדרך, יש כמות אנרגיה בלתי נתפסת כמעט, המושקעת בלזוז ממקום למקום, למצוא מקום לישון, לאכול, לבקר, לעשות. נסיעה בארגון עצמי של כמה חדשים (או שנים) היא סכום של מאות פעולות ארגוניות שכאלה שאו שיש לך או שאין לך את האנרגיה לבצע אותן.

לרבים אין את האנרגיות האלה, ולצורך זה יש טיולים מאורגנים שאליהם אתה רק צריך להביא את עצמך (ואת ממונך). אלא שטיולים מאורגנים לא מתאימים לנסיעה של שנה, רובם אפילו לא לחודש. הם ממילא גם מעבר לאמצעים של רוב הציבור. אפשר, ורבים גם עושים את זה, לצאת לשבוע לחופשת "בטן-גב" או "הכל כלול" ואין בזה פסול, אלא שפה מדובר על רמות אנרגיה מסדר גודל אחר לגמרי. אלו חופשות שבהן אתה אמור לצבור אנרגיה, לא להוציא אנרגיה.

יש לי חשד שסוג האנרגיה עליה אני מדבר פה, אנרגיה "עודפת", במובן זה שהיא מעבר לאנרגיה הנדרשת לקיים את החיים היומיומיים ולתחזקם, היא משהו שמתנדף עם הגיל. אני מקווה שהיא תשרוד אצלי עוד כמה שנים, כי עוד בא להיות בסין, במאלי ובמרוקו, באינדונזיה ובאיסלנד, בהונדורס ובגואטמלה, בברזיל ובארגנטינה, בגרוזיה ובארמניה, והרשימה עוד ארוכה. יש לי את הזמן, עכשיו רק נשאר לראות אם עדיין תהיה לי האנרגיה.

13-14: הפנימיה הצבאית לפיקוד, חיפה

סיפור עקירתה האכזרית של משפחת נתניהו מבית ראש הממשלה, ב 1999 עם הפסדו בבחירות, שאותו חלק עם מתנחלי עמונה, הזכיר לי שגם לי יש סיפור עקירה משלי.

שלושים שנה בדיוק לפני שמשפחת נתניהו וילדיה הרכים נעקרה מרחוב בלפור, נעקרתי גם אני על ידי כוחות הבטחון, ממש כמו מתנחלי עמונה (ו"ילדיהם הרכים" שיובאו מישובים אחרים במיוחד ליום הפינוי), ואני רק בן 14, מצריף עץ בראש גבעה אותו חלקתי עם עוד כעשרים "נוער גבעות" בני גילי.

ממש כמו תושבי עמונה וממש כמו משפחת נתניהו, נעקרתי ממקום בו לא הייתי מלכתחילה אמור להיות. לצריף העץ הזה, בראש גבעת דאונס, בחיפה הגעתי בזכות מסירותי היתרה למדינת ישראל של אז, שהייתה לא פחותה ממסירות נוער הגבעות של היום לחזון המשיחי שלהם. עובדה – בגיל 13 בלבד, אולי בהשפעת אלבומי הניצחון של ששת הימים, חתמתי על התחייבות לשרת בצה"ל לעשר השנים הבאות, ארבעת הראשונות מתוכם כצוער בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה.

בניגוד למשפחת נתניהו, לא נזקקתי לקבלן עמדי ולששה שבועות בכדי לארוז את חפצי, ובניגוד תושבי עמונה שסירבו לארוז את חפציהם במו ידיהם גם לא הייתי צריך שחיילים יבואו לארוז את חפצי בעבורי. את כל חפצי האישיים עד האחרון שבהם החזרתי אחר כבוד הביתה כבר ב"אפטר" הראשון שלי מהפנימיה. זה היה ההלם הראשון שלי: העובדה שהיה יעוד מדוקדק לכל סנטימטר בארונית החפצים מפח שהייתה לי בחדר, אבל חפצים אישיים לא נכללו ביעוד הזה. צוערים היו נעדרי ציוד אישי לחלוטין. אפילו לא צימידן עם כמה דברים מתחת למיטה. שום פריט שלא נופק על ידי צה"ל.

החדר בו מצאתי את עצמי, ובו ארבע מיטות, שתיים מכל צד של המחיצה שחילקה את החדר חלקית לשתיים, היה אחד מארבעה חדרים זהים בתוך צריף עץ, יתכן מנדטורי, ששכן בתוך מתחם הפנימיה הצבאית. למעשה על רחוב זמנהוף, אך גדר גבוהה הפרידה בין בתי התושבים שמעבר לכביש לביני. אל מחוץ לגדר יכולתי לצאת רק באפטר, בימי שלישי בערב, או בהסעה מאורגנת אל בית הספר הריאלי באחוזה. או בריצות שדה, על הגבעות שכיום עומדות עליהן שכונות רמת אלמוגי, בגין, גולדה והוד הכרמל.

החדר היה מאד ספרטני, ובו רק ארבע מיטות וארון פלדה שהיה מחולק לארבעה תאים. שולחנות ללמוד עליהם היו בחדרים אחרים, שם עשינו שיעורי בית בליווי של חונכים, שעזרו לנו להשלים את החומר שהפסדנו כאשר ישנו שנת ישרים בכיתה. מצד שני, גם לא בילינו הרבה בחדר הזה, בערך שלוש שעות – מסיום ריצת הלילה הרבה אחרי חצות ועד ההשכמה לפני הזריחה למסדר בוקר, אחרי כמה עשרות שכיבות שמיכה בבוץ שלפני הצריפים.

הגעתי אל החדר הצפוף הזה דווקא אחרי שסוף סוף היה לי חדר משלי. עד גיל ארבע, גרתי במרפסת מקורה. מגיל ארבע עד שלוש עשרה, במיטת קומתיים בחדר אותו חלקתי עם אחותי, ואז, ב 1968, עברנו לגבעה השוממת שעליה עומדת היום שכונת כרמליה, והיה לי שם חדר גדול, כולו רק שלי. ובכל זאת, העדפתי את הפנימיה.

אבל לא להרבה זמן. ששה חדשים שרדתי שם. מחזור רגיל בפנימיה הצבאית היה שלושים צוערים, אבל במחזור שלי, אולי באמת בעקבות מלחמת ששת הימים, היו כ 4000 מועמדים והם נאלצו לקלוט ששים, מחציתם בנים של קצינים בכירים שאותם היו חייבים לקבל. ובמחצית השניה, לגמרי בטעות, נכללתי אני. כבר באמצע השנה, צה"ל פינה אותי אחר כבוד מהצריף ההוא בראש הגבעה, וחזרתי לחדרי, ולשלל חפצי, שאותם, אחרי חסך של ששה החודשים, אגרתי בשקיקה.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט "החללים בהם חייתי", בה אני כולל כל מקום בו גרתי רצוף לפחות חצי שנה.

טראומות של מעבר דירה

כל הבוקר אני שומע ברדיו את זעקת הקוזקים הנגזלים המפונים, באיחור של שנים, מעמונה. השדרנים האולטרא-ימניים של גלי צה"ל מזדהים ללא סייג עם פורעי החוק האלה, ונותנים בידם ממש גל פתוח שבו הם יכולים לספר לעם ישראל כולו איך הם מרגישים, כמה העקירה מעמונה היא טראומטית עבורם ועוד יותר, עבור ילדיהם, שמעולם לא ידעו מקום אחר. נפש ילדיהם, הם אומרים, תהיה מצולקת לעד.

מוזר. ניסיתי להזכר בכל הפעמים שבהם עברתי דירה: בגיל 4, בגיל 14, בגיל 22… לא החלפתי הרבה מקומות מגורים בחיי, בערך שש פעמים עד כה. ובכל הפעמים, משום מה נשכחה ממני ה"טראומה" של מעבר הדירה. ברוב הפעמים זו דווקא הייתה חוויה חיובית.

היתכן שילדי גזלני עמונה יחוו בכל זאת טראומה? ואם תהיה להם טראומה שכזו, האם יתכן שזה קשור לעובדה שהוריהם מתבצרים יחד אתם בקראוון, ומתנגדים "פסיבית" לפינוי משם? יכול להיות שלהוריהם חשוב יותר למקסם את שטח מדינת ישראל מאשר למזער את הצלקות בנפשות הרכות של ילדיהם? האם הצלקות בנפשות ילדי עמונה יכולות להיות קשורות לזה שהוריהם מעדיפים שחיילים יגררו את ילדיהם החוצה מביתם מאשר להוציא אותם משם בשקט? ואולי ההורים שכל כך מתיימרים לדאוג לילדיהם, אך מצד שני דואגים לא להוציא שום חפץ מהבית לפני הריסתו, הם אלו שיגרמו במו ידיהם את הנזק לנפשות ילדיהם?

ההורים של ילדי עמונה הם מצד אחד חבורת פנאטים לאומנית המשתמשת בילדיה כמגן אנושי בנסיונם להמשיך ולהחזיק במה שהם גזלו, ומצד שני חבורת דמגוגים מהסוג הירוד ביותר המתיימרת לדאוג לנפשות אותם ילדים.

בכלל, הדמגוגיה של אנשי הימין המתנחלי מצליחה להרתיח אותי כל פעם מחדש. "דעאש על כביש שש" הוא הפזמון החדש של נפתלי בנט. האיש הרוצה פה חליפות יהודית, מנסה להפחיד עם חליפות אסלאמית? יש לו יותר מן המשותף אתם מאשר אתי. המתנחלים כבר הקימו דעאש יהודית ממזרח לכביש שש.

כנועים

זה לא רק אני. אני רואה יותר ויותר איך שאנשים הופכים להיות יותר ויותר סבלניים במקומות ובסיטואציות בהן מבזבזים את זמנם. והמכשיר שעושה את זה, הופך אותנו כנועים, פסיביים, סבלניים, נמצא אצלנו בכיס כל הזמן, מוכן לשליפה. הטלפון הנייד.

אז הרכבת מאחרת? לא נורא, נמשיך לדפדף עוד קצת בפייסבוק, או לשחק עוד קצת (מה שהולך עכשיו, אני לא מעודכן כי אני לא אדם משחק) או משהו. הרופא הזמין לארבע אך ברבע לחמש עוד לא פתח את הדלת? נתמרמר קלות, אך לא מאד. כי יש לנו במה להעביר את הזמן, וכך הזמן שחיכינו שם במרפאה לא נראה לנו זמן מבובז. לכן גם לא נלך להתלונן במשרד המרפאה. לכן גם הרופא ימשיך להיות פוץ ולזלזל במטופלים שלו. יתכן בכלל שהוא שם בתוך החדר, בצאט עם ילדיו בקצה השני של העולם. אז מה, שיחכו להם שם בחוץ. יש להם טלפון ביד, לא? אז שלא יתלוננו.

מצד אחד, מה רע? הטלפון "הופך שעה אבודה לשעת עבודה" כמאמר סיסמת הפרסומת מפעם. בעצם אין כבר שעות אבודות, לא בתחושתנו. כי הזמן שלנו הרי מאד גמיש, ואפשר לעבוד, לשחק, ללמוד בכל מקום ובכל מצב בזכות מכשיר הפלא הזה.

מצד שני, המכשיר הזה הופך אותנו כנועים. הוא אמצעי הכנעה אפקטיבי ממש כמו הכנסת ה soma למי השתיה, כפי שאלדוס האקסלי מתאר ב"עולם חדש, נועז". אנו הופכים סובלניים במידה לא סבירה לסיטואציות שמורידות את האפקטיביות שלנו ושל האנשים האמורים לתת לנו שירות. כך שיום יום , כאשר למשל אנו יושבים באוטובוס והוא מזדחל לו בפקקים, נאמר בכניסה לירושלים, לא נעלה על הבריקדות בכדי שיהיה שם נתיב לתחבורה ציבורית, אלא נשב בשקט ובהכנעה באוטובוס, ונשלח מיילים.

ומצד שלישי, נעלם מחיינו השיעמום, אותו מצב תודעתי שבו אנחנו נחשפים להוויה שלנו (מרטין היידגר) או שלפחות בו באים לנו הרעיונות הכי טובים. זה האסון האמיתי.

27-37: ארלוזורוב 87 / בר גיורא 1, הדר הכרמל, חיפה

בקומה העליונה של בית בהדר הכרמל, בפינת הרחובות ארלוזורוב ובר גיורא, יש שתי דירות.
אחת קטנה בת שני חדרים, פונה אל רחוב בר-גיורא. השניה גדולה, בת ארבעה חדרים, תופסת את כל החזית הפונה לרחוב ארלוזורוב וצופה אל כל מפרץ חיפה. בתחילת שנת החמישים עברו סבי וסבתי מהדירה הקטנה יותר, בה התגוררו  אתם גם הורי שאך זה עזבו את הקיבוץ, אל הדירה הגדולה יותר (במקביל, עברו הורי לדירה קטנה בקומת הקרקע של אותו בניין.)

אל הדירה הנפלאה ההיא, עברתי עם זוגתי שתהיה, בשנת 1982,  כמה חדשים אחרי פטירת סבי.p1050127

זו הייתה אולי הדירה היותר משמעותית בחיי. זו הייתה הדירה שאליה טיפסתי כל בוקר מדירת הורי בקומה הראשונה באותו בניין, מהיום בו למדתי ללכת עד גיל שלוש, אז עברנו משם לקרית אליעזר. זה היה טקס קבוע, העליה אל כוס החלב החם שחיכתה לי על השולחן במטבח. אל יקל הדבר בעינכם, זו הייתה תקופת הצנע. זו הייתה גם הדירה בה ביקרתי במשך שלושה עשורים את הורי אבי. זו הדירה בה היו גם ברית המילה שלי וגם הבר מצווה. זו הדירה הראשונה שהיית ממש שלי, בבעלותי. זו הייתה הדירה הראשונה אותה שיפצתי/נו. אל הדירה הזו חזרתי מחתונתי (רב אורתודוסי, לא פחות). בדירה הזו, הפכתי אבא. הדירה הזו הייתה בסיס לשני טיולים ארוכים שלנו "בעולם".

הדירה הזו הייתה במקור דירתו של הבעלים של זה שבנה את כל הבניין והיה בעליו. הוא אותה לעצמו על גג הבניין, וניכר היה בדירה שזו דירה שמישהו בנה בעבור עצמו. זה ניכר בתקרות הגבוהות, בחדר המבואה הנדיב בו שני חלונות בתקרה ומשממנו ממשיך גרם המדרגות מעלה אל חדר האמבטיה, שנבנה בעצם מעל תקרת גרם המדרגות של הבניין. זה ניכר בהרבה נגיעות לא סטנדרטיות כמו המרפסות הנדיבות, החלון העגול בחדר האמבטיה, וגודל הדירה.p1050092

שנתיים גרנו בדירה הזו בלי לשנות כלום, ישנים על מזרון על רצפת חדר צדדי בדירה שבתקופת חיי סבי וסבתי היה תמיד "החדר שלי". לא נורא – עשרה חדשים מתוך התקופה הזו טיילנו בעולם, טיול של "אחרי לימודים." כשחזרנו, במהלך לימודי התואר השני (היה לי המון זמן פנוי…) עשינו שיפוץ מסיבי, הפכנו את כל סדר החדרים, והדירה הפכה מ"בעלת פוטנציאל", למדהימה.20170130_075523-001

בימי סבתי וסבי היו שני "סלונים" בדירה – אחד שלהם ואחד "לאורחים". זה של האורחים, בו נחגגו הן הבר מצווה שלי והן הברית (יש תעוד צילומי…) הפך למטבח פתוח (בתמונה מעלה) ופינת אוכל, המטבח הפך לחדר ילדים עתידי (שתוך שלוש שנים יהפוך לחדר ילדים בפועל), ושאר החדרים נשארו בתפקודם המקורי. פעם ראשונה בחיי שעיצבתי/נו את חלל המגורים שלי/שלנו, וזה היה מרגש, ומלחיץ. הקבלן, חבר של אבי, היה בחירה לא מוצלחת, פשוט דביל. כשנשאל לדוגמה למה חיבר את המים הקרים למקום בברז המסומן ב H ולהיפך, הסביר שבהונגרית, קר זה Hideg. הגיוני.ארלוזורוב 87 כיום

החדר "שלי" הפך להיות החדר "שלנו", חדר "עבודה" שלתוכו בניתי את הרהיט הראשון (אך לא האחרון) שעשיתי במו ידי, ספריה ענקית שכיסתה קיר שלם והגיעה עד התקרה המאד גבוהה. ובמחסן הקטן ונטול החלונות שהיה צמוד לחדר הזה בניתי לי חדר חושך מאובדר היטב ופיתחתי סרטי צילום והדפסתי תמונות.  ובין המחסן והחדר הפרידה דלת שהייתה גם ארון. עוד אחד מהנגיעות שיחדו את הדירה המאד מיוחדת הזו.

החדר הזה היה בהחלט יכול לשמש חדר ילדים שני – זו הייתה כאמור דירה גדולה, וגם יפה מאד, עם נוף מרהיב צפונה עמוק לתוך לבנון. למרות זאת, אחרי עשר שנים עזבנו אותה, בלב כבד. המיקום מעל רחוב ארלוזורוב ההומה הפך אותה מאד רועשת, האויר הסריח מאוטובוסים, ולטפס שלוש קומות, גבוהות, קצת נמאס לנו. אז מכרנו את הדירה, עברנו משם, ושברנו רצף של מעל ארבעים שנה בהן משפחתי גרה בבניין הזה.p1050105

כיום הבניין כולו די מוזנח. במפלס הרחוב חנות הירקן שהייתה שם הפכה לפיצוציה של רוסים, ויש שם גם מסעדה גרוזינית. הדירה עצמה היא היום דירת נופש, המשמשת לביקורי מולדת של גברת אחת המתגוררת בפלורידה. היא עדיין יפה, די כמו שהשארנו אותה, למעט תוספת של גומחות גבס בחדר המגורים. היום היא כבר לא נראית לי כל כך גדולה, וחלוקת החללים בתוכה די לא יעילה, אבל הקסם לא פג.

זו תמיד תהיה הדירה הכי משמעותית בחיי. לא במקרה לקח לי הרבה זמן לכתוב עליה, במסגרת הפרוייקט שלי לתעד את כל חללי המגורים בחיי.

על הארכיטקטורה של דוכני ירקות

This collection of stands is along route 60, in front of Chandela, an Arab village, on the road to the border crossing leading into Jenin. At the day these were takes, only two were active, selling fresh spinach and radishes straight off the fields behind them. Most it would seem, are “placeholder”, designed to maintain […]

באמצעות The architectue of roadside spinach stands — Tree ways – Images

יוגה בצוללת

אם לא הייתי יודע שאת שיטת היוגה אותה אני מתרגל המציא ב.ק.ס. איינגאר זצוק"ל, הייתי חושד שנשים המציאו אותה בכדי להפגין את עליונותן הפיזית המוחצת על הגברים, את אורך שריריהן העדיף, את גמישות מפרקי…

מקור: יוגה בצוללת

The ineluctable modality of the audible

גיליתי את הספרים בקריינות, Audio-books, בכיתה על James Joyce אליה הצטרפתי במסגרת מאמצי להצליח ולקרוא את "יוליסס", אחד מארבעת הספרים ה"כבדים" שאני שואף לקרוא, הנמצאים ברשימת הדברים לעשות לפני שאתפגר. כיוון שאין למרצה (המצויינת) אשליות שהסטודנטים יקראו את כל הספר בארבעת השבועות המוקדשים לדיבור עליו, היא משמיעה בכיתה גרסה מקוצרת של פרק אחד או שניים בכל פעם ואחרי כן מדברת על אותו הפרק. זה עובד לא רע.

כותרת הרשומה היא מתוך הפרק השלישי של הספר, פרוטאוס.

מה שעובד פחות טוב, זה האופן בו נארזים הספרים בקריינות האלה וצורת השימוש בהם. אין לי נסיון בהרבה פורמטים של ספרים כאלה, אבל הורדתי את הגרסה הלא מקוצרת של הספר מהאתר של חברת Audible, כיום חברת בת של אמזון. 42 שעות ו 19 דקות בלבד. אפשר לקבל ספר אחד במתנה אם נרשמים למנוי אצלם, ואת המנוי אפשר לבטל טרם תום תקופת הנסיון חינם. אין לי מושג מה יקרה לקובץ האודיו שהורדתי הן למחשב (1.2 GB צנועים) והן לטלפון (0.6 GB בלבד). יתכן שרק עם הישום שלהם אפשר להשמיע אותו.

יש לספרים בקריינות יתרונות מובנים: זה פחות מעייף את העיניים, אפשר להתקדם בספר גם תוך כדי נהיגה או הליכה, וקריינות טובה מוסיפה עוד נופך משלה, ביחוד כשלקריין יש את המבטא הנכון, אירי במקרה של יוליסס.  הקראה ממוחשבת, text to speech, היא בלתי נסבלת ולא ממש אופציה.

אבל היתרון העיקרי, במיוחד בספר כמו יוליסס, הוא שהקריינות נושאת אותך קדימה, בקצב שלה, ומונעת בעדך מלעצור ולבדוק מילה כלשהי במילון או לסטות לאחד מאלפי הערות השוליים שיש לספר, הערות שמצד אחד עוזרות מאוד להבין את הספר, לעומק, ושאפשר לקרוא, יחד עם הספר, בצורה מאד נוחה, בהיפרטקסט, באתר כמו זה: http://www.joyceproject.com. אכל מצד שני מאיטות מאד את קצב ההתקדמות והופכות ספר של מאות דפים לספר של אלפי דפים.

לקריינות, לעומת קריאה, יש עוד יתרון אחד. היא יותר מותאמת לאופי הטמפורלי של האדם. לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ההקראה (ניתן לעצירה, אבל ניחא) יש דמיון רב לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ימי האדם. הצליל הנוכחי מזכיר מאד את ההווה של האדם, המורכב בעיקר מזיכרון העבר וציפיה לעתיד.

אני נתלה פה באילנות גבוהים, אם גם עתיקים, ב Georg Wilhelm Friedrich Hegel הכותב בעמוד 908 בכרך השני של הגרסה האנגלית (תרגום T. M. Knox) של הרצאותיו על אסתטיקה כך:

hegel-p908-001

בתרגום חפשי: "העצמי הוא בזמן וזמן הוא ההיות של הסובייקט עצמו. וכיוון שזמן ולא מרחב ככזה הוא שמספק את האלמנט החיוני שבו הצליל מתקיים (ביחס לערך המוזיקלי שלו – הגל כותב על מוזיקה) וכיוון שהזמן של הקול הוא גם הזמן של הסובייקט, בהתאם לעיקרון זה, צליל חודר אל העצמי, אוחז בו בהוויה הבסיסית ביותר שלו, ובאמצעות התנועה בזמן (הטמפורלית) והקצב שלו, מניע את העצמי".

עד כאן על יתרונות הקריינות של ספרים. אבל הישום, הישום הוא כל כך גרוע. אולי בגלל שרוב המכשירים שעליהם חשבו שאנשים ישמעו את הספרים האלה, הם דברים כמו מערכת השמע של מכוניות שברולט, אחת מהאופציות שאליהן אפשר להוריד גרסאות של ספרים.

יוליסס למשל, שנכתב במקור בשמונה עשר פרקים, שלכל אחד יש שם, (אמנם לא כזה שג'ויס נתן לו רשמית אך כזה שהתקבע) נמצא בקובץ האודיו במחשב ב 100 פרקים (98 בטלפון), ואין דרך לדעת איזה פרק במקור נמצא באיזה פרק בקריינות. לא רק זה, בגרסה למחשב ובגרסה לטלפון, החלוקה שונה.

בכדי להוסיף חטא על פשע, בחלק מהגרסאות, סודרו פרקי הספר מחדש, על פי סדר כרונולוגי של התרחשות הדברים בחיי שני הגיבורים הראשיים של הספר: סטיבן דדאלוס ולאופולד בלום. זו נראית התערבות ממש לא סבירה לדעתי ביצירה, וחוץ מזה, היא מקשה עוד יותר על גישה ישירה לפרק כזה או אחר בספר, שגם ככה היא מאד קשה. כי כל המחשבה מאחורי הישום של Audible (או, דביל! כך אני קורא לו, לישום) היא שאנשים יאזינו לספר כמו לקלטת או טייפ סלילים. מהתחלה ועד הסוף ברצף, בלי דילוגים ובלי גישה ישירה לחלקים ספציפיים.

הגרסה שיש לי מהספר היא באורך מלא, והפרקים בסדר המקורי, אבל הגרסאות המקוצרות, ורובן כאלה (הן גם משום מה יותר יקרות, בבחינת less is more) לוקחות לעצמן חירות יצירתית אף יותר מסידור הפרקים מחדש. מישהו החליט ש 60% מהטקסט, אפשר להסתדר בלעדיו. הוא גם יודע מהם ה- 40% שצריך להותיר מהיצירה. ג'ויס מן הסתם מתהפך בקבר. אני הייתי.

אמזון, בחוצפתם, כשאתה קונה את גרסת הקריינות של הספר, מיד מציעים לך לרכוש גם את גרסת הקריאה של הספר. ויש בזה הגיון, צורך אפילו, כי פרקים שלמים בספר נשמעים כאוסף מלמולים חסר שחר אם לא עוקבים במקביל אחרי הטקסט. מילא הרצון של אמזון למכור לך את הספר פעמיים, (במקרה של יוליסס פגו זכויות היוצרים והספר זמין ב wikibooks  ועוד מספר רב של מקומות, אפילו עם הרים של הערות ופירושים) אבל לא פשוט לעקוב אחרי הטקסט וההקראה במקביל, במיוחד לו בגרסאות המקוצרות. אבל גם לא במלאות.

אז למה לעזאזל הגרסה בקריינות לא כוללת בתוכה גם את הטקסט, ועובדת כך שהטקסט נגלל אוטומטית בתיאום עם ההקראה? במחשב או בטלפון אין קל מלעשות את זה. לא יאומן שזה לא כבר ככה.

אבל מצד שני, גם אין כמעט ספרים אלקטרוניים מתורגמים שהמקור, בשפת המקור, מוטמע בתוכם, כך שאם לא מבינים משהו, אולי זה בגלל התרגום (בדרך כלל בגלל שתרגום הוא תמיד בגידה מסויימת במקור, Traduire, c’est trahir אומרים הצרפתים) ואז אפשר היה ללכת להציץ במקור. זה לא צריך להיות צימוד ברמת המילה, וזה לא יכול להיות. אבל ברמת הפסקה זה ממש אפשרי, ונורא רצוי.

האם גרסאות אודיו משולבות טקסט, או טקסט משולב מקור לא בשוק משיקולים מסחריים? אתגר טכני ממש אין כאן. אולי חסרים סטנדרטים לזה? אבל גם העדר גרסאות כאלה וגם העדר סטנדרט לגרסאות כאלה (מה רע ב HTML?) נובעים כנראה שטקסט הוא לא סחורה אטרקטיבית במיוחד.

מצד שלישי, זה לא מטריד אותי עד כדי שאעזוב הכל ואקים סטארט-אפ שיספק את הכלים להוצאת ספרים כאלה. ואני גם לא משוכנע שהעדר הכלים הוא הבעיה כאן. אמשיך לסבול בשקט, בחושך.

קינאתי בדוד אטנבורו

באמצע שיעור יוגה, נזכרתי בדוד אטנבורו.

ישבתי, רגלי ישרות לפני, פשוקות ככל שאני מצליח לפשק, וידי מכוונות נואשות אל הכיוון הכללי של קרסולי שבהם הייתי אמור לאחוז, וניסיתי לנחם את עצמי במחשבה, בעקבות דוד אטנבורו, שאולי אני השלב הבא בהתפתחות המין האנושי.

באופן כללי, אני מקנא בדוד אטנבורו, Sir David Attenborough בשבילכם, קנאה עזה. לא רק על זה שהוא היה פחות או יותר בכל מקום על כדור הארץ וחי חיים מאד מעניינים. גם על זה שהוא בן 90, ועדיין מפזז מסין לאנטארקטיקה וחזרה יותר פעמים מאשר אני הולך למכולת. הוא צלול, עירני, אנרגטי, ואנפוף קולו שכל כך מזוהה, לא רק אצלי, עם כל סרטי הטבע המרהיבים ביותר, לא השתנה. אבא שלי, מקור הגנים שלי, צעיר ממנו בשנתיים, וכבר חמש שנים פחות או יותר לא מש מכורסתו. אז כן, אני מקנא.

בסדרה המוקרנת בערוץ הראשון, הוא מתאר את עליית בעלי החוליות, את המסלול הארוך בו הם פיתחו שלד, ריאות, גפיים ועוד כמה איברים חיוניים. כרגיל, עשוי להפליא ומאיר עיניים. והפרק הראשון הזה בסדרה, שבסופו עדיין לא הופיעו היונקים בזירה הוא זה שעליו אני בונה את תיאורית הפח שלי, שאני דוגמית לשלב הבא של המין האנושי. השלב בו אנו מתרחקים עוד ועוד מהקופים וגמישות גופם, ובדרך מאבדים את גמישות הגוף שלהם. במאפיין הזה, אני מצטיין.

כי המין האנושי הופך זקוק בעיקר לאצבעות ידיים זריזות. שאר הגוף האנושי הופך אט אט למשהו שצריך לתחזק אבל לא ממש משמעותי ברוב תפקודי האדם. לרוב עיסוקי האדם, העדר הגמישות של גווי לא מהווה חיסרון משמעותי, ולראיה, בני האדם, גם טובי היוגיסטים, פחות גמישים בסדרי גודל מהקוף הממוצע. מינים של בעלי חיים מאבדים יכולות שלהן הם לא זקוקים להשרדות, ומפתחים במקומן יכולות להם הן כן זקוקים, למשל ריאות. או גפיים. כך אני למד מסרטי הטבע המרהיבים שמקריין דוד אנטבורו.

אני רק מקווה שמי שהגיע עד כאן ברשומה, לא האמין שזה מה שאני  באמת חושב…

הוגו

תנועת היד, האגודל מונח על הראש וארבעה אצבעות מונפות מעלה, הזכירה לי את הוגו.

את התנועה הזו, המדמה סנפיר עליון של כריש, עשה לעברי ניר, חמישה מטרים מתחת לפני הים, בתוך זרם המים העכורים במוצא נחל חדרה, לסמן לי שהכרישים, לפחות אחד מהם, הגיעו. והם אכן הגיעו, ובתוך ערפל המים הם אכן הבליחו מפעם לפעם, סביב עשרת הצוללים ששכבו על הקרקעית שם, אוחזים בגושי בטון ופיסות ברזל בניין חלודות בכדי שלא להסחף בזרם המים החמים היוצאים מצינור מוצא מי הקירור של תחנת הכוח בקיסריה.whatsapp-image-2017-01-22-at-22-47-53

תחנת הכוח בקיסריה, לא בחדרה. כי תחנת הכח נמצאת מצפון לנחל חדרה, בפועל הרבה יותר קרוב לקיסריה מאשר לחדרה. גם הזיהום מארובותיה הולך בעיקר צפונה, לעבר שדות ים, קיסריה ומגיע עד לחיפה, כאילו שחיפה אין לה מקורות זיהום משלה. יתכן שהארנונה שחברת החשמל משלמת עבור תחנת הכוח, אם היא משלמת, מגיעה לחדרה, אבל לתושבי קיסריה זה כנראה שווה, העיקר שהמותג "קיסריה" לא יפגע מצרוף המילים "תחנת הכוח בקיסריה". אבל מה לעשות, פיזית, היא שם.

לאחר סטיה קלה זו, נחזור להוגו, שעל ראשו ראיתי לראשונה את תנועת היד הזו, המסמנת כריש, יחד עם עוד סדרה שלמה של תנועות המשמשות לצוללים לציין הופעת בעלי חיים ימיים כאלה ואחרים. המשעשעת ביותר מביניהן היא זו בה כף יד ימין מופנית מטה, מכסה את כף יד שמאל, המופנית גם היא מטה, ושני האגודלים מתנפנפים משני הצדדים מעלה מטה. משמשת לסימון צב.

שמו של הוגו הוא בעצם אחמד-זאהר, את שם משפחתו איני יודע. "בדרך כלל, קוראים לי הוגו", הוא מסביר. כנראה כך יותר נוח לו. הוגו הוא מוסלמי כמו רוב תושבי המלדיבים, כבן ארבעים, מדריך צלילה מזה שמונה עשר שנים. יש לו ארבעה ילדים, והוא מתגורר בבירה מאלה. מקום הולדתו, שם הוריו עדיין חיים, הוא באי קטן שאותו ראינו מרחוק באחד מקטעי ההפלגה שם, על הספינה Ari Qween. אחד מ 1092 האיים המאד נמוכים המרכיבים את המדינה הזו. איים שרובם הולכים להעלם אל מתחת לפני המים, באדיבות מחצית האמריקאים שבחרו לנשיאם דביל אחד שבין היתר, גם מכחיש כל קשר בין הגזים שהם פולטים (פר אדם יותר מכל מדינה אחרת) להתחממות כדור הארץ.

התנועות בהן הוגו מדגים את שפת הסימנים התת מימית הזו הן אכן מאד משעשעות, אבל עד סוף ששת הימים שביליתי במחיצתו על הספינה לא הצלחתי לפענח אם יש לו להוגו חוש הומור או לא. אני חושד שיש לו, דק מן הדק, אבל שהוא בעיקר מפעיל אותו בינו לבין עצמו, על קהל הצוללים שבאים לשם. הקהל לו הוא צריך לספק את הסחורה: לוודא שבמהלך מספר ימי צלילה הצוללים יראו את כל היצורים הגדולים יחסית השוחים שם באַטולים המרובים, בלגונות מי הטורקיז שבתוך האטולים האלה, ובתעלות שבין האטולים האלה. כרישים, צבים, חתולי ים, ועדיף גם כריש לוויתן.

בדרך כלל הוא מצליח. אני מניח שבזה הוא נמדד, על ידי בעלי הספינה. אם הצוללים חוזרים מרוצים, והעבירו V על כל אחד מהדברים שאמורים לראות שם, אזי הבעלים מרוצה ולמדריכי הצלילה יש מקום עבודה, כנראה טוב יחסית לאפשרויות התעסוקה שם, באיים הדי עניים האלה.dscn0588

את כריש הליוויתן הוגו דווקא לא הצליח לנפק, אף שהפלגנו בשיירה במשך כמה שעות, עם שאר הספינות, במקום בו הוא אמור להיות בדרך כלל. הוגו, כמו כל שאר הצוותים, פקח עיני נץ מגג סירת ה Dhori, סירת העץ המסורתית עליה הציוד וממנה יורדים למים.  ללא הועיל. כנראה שמישהו שכח להודיע לו, לכריש-ליוויתן, או שהוא נדד למקום יותר שקט בו לא יטרידו אותו המוני הצוללים.

כדי להבטיח שהצוללים יוכלו במידה גדולה של וודאות לראות את מה שהם באו לראות, יוצאות כל הספינות שמהן צוללים באותו מסלול בדיוק, מסלול בו ידוע בכל מקום מה אפשר לראות, על סמך נסיון העבר. אלא שכל הספינות יוצאות להפלגות של שבוע משבת עד שבת, ולכן כל הספינות גם מגיעות לכל אחד מאתרי הצלילה הידועים כ"טובים", באותו זמן בדיוק. התוצאה: רוב בעלי החיים הגדולים בהם אתה נתקל באתרי הצלילה השונים, לובשים ציוד צלילה. כן, יש ביניהם גם פה ושם כרישים, חתולי ים, צבים וכו, המנסים לצלוח את נחילי הצוללים בלי שהצוללים יגעו בהם. האתגר של הוגו, ומדריכי הצלילה האחרים: להצליח לשמור על קשר עין עם הצוללים שאותם הם מדריכים בתוך כל נחיל הצוללים המקיף את אתרי הצלילה.dscn0542

יתכן שאם היציאות של הספינות היו מדורגות בימים הצפיפות הייתה יותר קטנה, אבל מה שכל סיפור ההפלגה הזו עם הוגו מלמד אותי, הוא שהמין האנושי דילל את אוכלוסית בעלי החיים בים כל כך עד שמקומות כמו איי המלדיבים הם כבר מעין פארק ספארי, בו (כך שמעתי, לא מנסיון אישי) סביב כל צ'יטה כחושה מצטופפים עשרות ג'יפים ומאות תיירים. כך גם מתחת למים, למשל במקום אליו צוללים  בלילה כדי לראות nurse sharks. יש כמה כרישים בתמונה מעלה, בינות להמון הצוללים.

האזהרה הזו, "לא לגעת", חוזרת על עצמה בכל התדרוכים שהוגו מעביר לפני כל צלילה. הסכנה העיקרית, הוגו מזהיר שוב ושוב ללא לאות, היא מבעלי החיים האנושיים. מזעמם של הצוללים האחרים. אם בעלי החיים הימיים בהם תגעו יברחו, הם לא יקבלו את הסחורה המובטחת. הדברים הגיעו כבר בעבר לידי החלפת מהלומות, מעיד הוגו, עד כמה שזה קשה לעשות מתחת למים. אבל לא רק על האזהרה הספציפית הזו הוגו חוזר. צורת הדיבור שלו, באנגלית לא רעה כלל, מעבירה את המסרים שלו עם יתִירות ניכרת. פעמיים-שלוש במקרה הטוב. זה קצת מיגע, אבל אני מניח שהוגו הוא כבר למוד נסיון.20161225_113414

מצאתי את התדרוכים שלו אינפורמטיביים, במיוחד הציורים המלווים אותם, ציורים שהוגו משרטט לפני כל תדרוך על לוח מחיק לבן. בשרטוטים, הוא מצייר מהזכרון ציור סכימטי של אתר הצלילה, ברוב המקרים מה שנקרא Thila, גבעה תת מימית שפסגתה כ 15-20 מטרים מתחת לפני המים. בציור, גם המיקום המשוער של כל אחד מהדגים הגדולים שאפשר לראות בדרך כלל באתר הצלילה הזה. אני תוהה אם הוא מראה את הלוח גם לדגים, כדי שידעו איפה בדיוק להתמקם.20161229_141330_hdrכיוון שלוח הזמנים של הספינה מוכתב במידה רבה על ידי 3-4 צלילות ביום, הוגו מנהיג את העניינים גם מעל לפני המים, לא רק בזמן התדרוכים. חלק מזה, מתוך איזו מנהיגות שבאה לו באופן טבעי. המנהיגות הזו באה לידי ביטוי באחד הימים, אחרי שצולל בריטי, טיפוס נאלח למדי, שעליו כתבתי שלח מייל לבעלי הספינה, ובו אוסף תלונות די לא מוצדקות. בלי להתעצבן, בלי לשנות ממנהגו, הוגו פשוט המשיך להנהיג את ענייני הספינה בצורה מסודרת עד פדנטית, מאד לא הודית, מקפיד לרשום על הלוח בכניסה לספינה את רשימת כל הצלילות ומיקומן.20161229_173317למי שהיה בהודו, או סרי-לנקה או שניהם, הוגו בפרט ותושבי המלדיבים בכלל, הם מקרה די מבלבל. הם נראים הודים, כהים כמו הטמילים או הסינהלזים, אבל שפת הגוף שלהם היא כלל לא הודית. אין להם את תנועת הראש הכה הודית הזו, שלא ברור לך אם היא מסמנת כן או לא (היא מסמנת למעשה:"אני שומע אותך"). גם תנועות הידיים ממש לא הודיות. שפתם, Diwahi, דומה לאורדו, הם אומרים, אבל נשמעת לאזני יותר כמו malayalam, שפתם של תושבי Kerala, בדרום הודו. אותיות האלף-בית שלהם לא דומות לשום דבר. מרשים אותי ש 300 אלף תושבים מצליחים לקיים שפה מדוברת וכתובה, ותרבות, כאשר הם מפוזרים על פני אלף איים קטנטנים. יש דיאלקטים מקומיים, מספר הוגו, שבהם דוברים מאות ספורות של אנשים. כמו במקומותינו, שבהם אפשר למקם דובר ערבית-פלסטינית מדוברת עד לרמת הכפר הספציפי, כך גם שם.

וגם שם מברכים "סלאם עליכום".

החיים בלי

אחרי שבוע בו נאלצתי להפרד גם מהמחשב האישי וגם מהטלפון (כמובן שאישי) שלי, התחלתי להרגיש כאילו נפרדתי משני איברים של גופי.

זה לא שהייתי, חס וחלילה, בלי טלפון או בלי מחשב. אבל אלו שבהם השתמשתי לא היו שלי. ההתאמה לגופי ולאופן השימוש שלי לא הייתה שם. זה היה כמו פרוטזה במקום בו היה קודם איבר, איבר שלא היית צריך בכלל לחשוב עליו.

להיידגר היו בדיוק את המונחים לזה. קודם לכן המחשב והטלפון היו מה שהוא קרא ready-to-hand, זמינים לי בלי שאהיה מודע רוב הזמן לשימוש בהם, ממש כמו שלא צריך לחשוב על כל צעד וצעד בזמן ההליכה. הטבלט ששאלתי מזוגתי שתחייה כתחליף למחשב האישי (שרוב מה שאני עושה עליו זה קורא), והטלפון שרכשתי כתחליף זמני אמנם תיפקדו, לאט ופחות טוב, אבל בעיקר הם לא היו שלי. הם היו מה שהיידגר כינה present-at-hand, כמו ידית דלת שנתקעת כשאתה מנסה להכנס לחדר ופתאום אתה שם לב לקיומה.

הבלוג שלי פשוט שתוק כל זמן שהמחשב האישי שלי לא אתי. אני לא מסוגל להקליד על טאבלט, ואפילו על המחשב הנייד של זוגתי, האותיות פשוט לא זורמות לי דרך המקלדת. המרחק בין המקשים שונה, המיקום של המחשב ביחס אלי שונה, הכל שונה רק קצת, אבל מספיק שונה כך שאני לא מסוגל להכנס לזן של הכתיבה.

גם הטלפון שלי החל להתחמם ולצרוך בקצב מוגבר את הסוללה, כך שמיד רצתי ומסרתי אותו לתיקון – לשם שינוי עדיין בתקופת האחריות. היה לי ברור שזה עניין של שבועות, לא ימים עד שהוא יחזור אלי, וממש לא הייתי מסוגל לדמיין איך אסתדר שבועות בלי טלפון נייד. אפילו לא ימים. כיוון שאני לא מחליף מכשיר לפני שהמכשיר שיש כבר בידי מתפגר לגמרי, לא היה בידי מכשיר חליפי. כיוון שבניגוד למוסך הסדר בו מקבלים רכב חליפי, אין הסדר דומה לגבי טלפונים, קניתי טלפון חכם זול, כתחליף זמני.

לעבור זמנית לטלפון אחר, עוד יותר קשה מלעבור זמנית למחשב אחר. אמנם לא אבד לי שום קובץ -הכל נמצא בענן, אבל פתאום יצאתי מהמכונית ולא הצלחתי להפעיל חניה, כי עוד לא התקנתי פנגו. ולא יכולתי לענות לטלפון במכונית כי עדיין לא הצלחתי לשייך את הדיבורית ברכב אליו. ובשיעור ערבית רציתי למצוא מילה במילון ולא מצאתי – את המילון. וכשהכנתי שיעורי בית בצרפתית, ורציתי לברר את ההטיה לעתיד קרוב של פועל מסויים, שמתי לב שהישומון להטיית פעלים בצרפתית לא שם.

וקיצורי הדרך לטלפונים העיקריים על מסך הטלפון פתאום לא שם, וההקלדה שלי פתאום יוצאת משובשת כי עדיין לא מצאתי איך מבטלים את "תיקון השגיאות" האוטומטי של המקלדת, והמצלמה הרבה פחות טובה פתאום ואני צריך להתחיל לקחת מצלמה "רגילה" אתי, ותיבת המסרונים שלי פתאום מתמלאת במסרוני זבל, כי רשימת מספרי הזבל נשארה בטלפון שהלך לתיקון, ועוד ועוד.

וכל אלו, רק הטרדות שאני זוכר משלוש שעות בבוקר יום רביעי אחד. ועוד לא הגעתי לזה שלמרות שהטלפון הקבוע (LG) והזמני (SAMSUNG) שניהם מריצים שניהם אנדרואיד, הבקרים שלהם נמצאים במקומות אחרים ומתפקדים אחרת. אני לא חושב שאני מקובע בדברים האלה, אבל השימוש הרגיל בטלפון הוא כל כך אינסטינקטיבי שפתאום, בטלפון אחר זה מרגיש כאילו שהרצפה עליה אני הולך לא ישרה ואני צריך לשים לב לכל צעד.

עצם קיום השיבושים האלה לא מטרידים את מנוחתי. אני לגמרי בסדר עם זה ששני המכשירים האישיים האלו, המחשב והטלפון החכם, נוחים לי עד כדי כך וניתנים להתאמה כל כך טובה לצרכי עד שלא פשוט לי להסתגל לתחליף זמני. גם אין לי בעיה עם זה ששניהם משרתים אותי בכל כך הרבה פונקציות במהלך כל יום ויום. בעת צוק ומצוק אסתדר גם בלי שניהם, אבל בנסיבות רגילות, אני חושב שזה נפלא שהמכשירים האלה הפכו להיות כל כך שימושיים ונוחים לשימוש.

עכשיו רק נשאר לי להחזיר למחשב את כל האפליקציות שהיו לי עליו קודם, כי בהזדמנות זו גם החלפתי את הדיסק הקשיח שכבר היה מלא לגמרי באחד גדול כפליים. לא פשוט, כי שתי האפליקציות לניהול צילומים בהן השתמשתי, Picasa  וה Microsoft photo gallery שתיהן כבר לא זמינות יותר להורדה. צריך למצוא תחליף.

עדיין לא קיבלתי חזרה את הטלפון מתיקון. המעבדות שמטפלות במכשירים שבתקופת האחריות לוקחות את הזמן שלהן כאילו הן לא מבינות עד כמה המכשירים הרובצים אצלם שבועות על המדפים לפני שמישהו בכלל מסתכל עליהם הם חלק אינטגרלי מחיי האנשים המשתמשים בהם. עד שהטלפון יחזור, כבר יהיו לי שוב קשיי הסתגלות, אליו. יש לי הרגשה שגם שם אצטרך להתקין מחדש את הכל. אבל לפחות בטלפון, כל האפליקציות נמצאות במקום אחד, יתרון אדיר של הטלפון על המחשב האישי.

<סוף קיטורים>

למה עיתונאי

אתמול בבוקר, שמעתי את יגאל סרנה וירון לונדון, הכותבים שניהם בידיעות אחרונות, מתראיינים אצל אילנה דיין ומדברים בגילוי לב, באומץ אפילו, על השיחות שהוקלטו בין ביבי לנוני (איך זה שלאנשים "רציניים" יש תמיד כינויים כל כך לא רציניים?) המו"ל שלהם. שמחתי שאני לא עיתונאי, כי חוץ מהשניים האלה, כל העיתונאים האחרים בידיעות אחרונות צריכים לבחור בין להתכופף ללהתפרנס. ואני לא בטוח שגם שניים אלה באמת מסתכלים לעצמם בעיניים (בראי) במצפון נקי לגמרי.

במקרה, אתמול בערב הייתי במוזיאון ארץ ישראל, בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", וקראתי את ההקדמה של אוצר התערוכה, מיכה קירשנר. תצלומי העיתונות, בדרך כלל תיעוד האירוע עצמו, נעדרו מהתערוכה. התיעוד הזה הוא כיום כמעט תמיד או ממצלמות אבטחה, או ממצלמות של עדים בשטח, למשל מצלמות ש"בצלם" מחלקים לאוכלוסיה הכבושה או מצלמות הטלפון של עוברים ושבים. כשצלם העיתונות מגיע, נותר לו לצלם דברים כמו אבל המשפחות. תמונת השנה הייתה אכן תמונת משפחת מאיר מעותניאל, בדרום הר חברון, מתאבלים על מות דפנה מאיר.

כך או כך, הן העיתונות המצולמת והן הכתובה, שתיהן בצרה. צרה רצינית – הן פשוט לא רלוונטיות. שתיהן מגיבות מאוחר מדי, בצורה שטחית מדי, ובמדיומים שקהליהם הולכים ומתדלדלים. מעטים קוראים עיתון מודפס (ואני לא כולל בזה את עיתוני הזבל המחולקים בחינם של ישראל היום, ידיעות אחרונות ופוסט) ולדעתי אנשים צעירים (וגם אני) כבר לא מתייצבים לפני הטלוויזיה למהדורת החדשות של שמונה בערב. גם לצילומי העיתונות, בעידן שאחרי מות המגזינים, כבר אין בעצם במה להציג בה.

אז למה, אני שואל את עצמי, אנשים עדיין רוצים להיות עיתונאים? מצד אחד, זה לא מקור פרנסה מוצלח במיוחד, וגם מצב התעסוקה בתחום בו עיתונים יותר נסגרים מנפתחים, לא מזהיר. מצד שני, אתה בעצם עט להשכיר, המשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מישהו אחר, וכנראה מוצא את עצמך במקומות משפילים לעתים די תכופות, אלא אם אתה ממש טוב בלשקר לעצמך.

שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן:
הראשונה היא שיש אנשים שממש אוהבים לכתוב. גם אני נמנה עליהם, אבל בניגוד אלי, רוב האוהבים לכתוב צריכים גם להתפרנס ממשהו, וכיוון שלכתוב ספרות ולחיות מזה זה בסיכוי קלוש ביותר, עיתונות היא כמעט ברירת המחדל.
השניה, שזה אגו-טריפ לא קטן. זה שעשרות אלפים, או אפילו רק אלפים, קוראים את מה שאתה כותב. חשבתי על זה לא מזמן, כאשר הבלוג שלי עבר את סף 200,000 הצפיות, אחרי שש שנים ו 720 רשומות. זו בערך כמות הצפיות באתר של ynet בשעה. אני שמח שמחת עניים כאשר כמה עשרות, לעתים נדירות מאות, קוראים פוסט שלי. באינדוקציה, אני יכול לתאר לעצמי את תחושת הסיפוק כאשר עיתונאי יודע שחצי מדינה קראה את מה שהוא כתב, והם גם מדברים על זה. זו תחושת כוח שכנראה שווה לשלם בעבורה במשכורת נמוכה יחסית (להיי-טק למשל), בסביבת תעסוקה לא יציבה, ובצורך להתקרנף מפעם לפעם.

רק שאין לזה באמת אופק. כאשר כל אחד יכול לסדר לעצמו את הפיד שלו בפייסבוק, על ידי בחירת ה"חברים" המתאימים ועשיית לייק לדברים שבא לו לראות עליהם יותר, כך שזרם החדשות הזה יכיל את מיקס העדכונים המתאים לו, למה יש לו צורך במיקס העדכונים בזרם החדשות של עיתון, חברת טלויזיה או אתר אינטרנט שתכניו מוכתבים, עכשיו זה כבר גלוי לחלוטין, על ידי אינטרסים נסתרים מצד אחד, ועל ידי מכנה משותף רחב שתחומי העניין שלו חופפים מעט מאד את שלך מצד שני?

אנחנו חיים בעידן שבו אפשרי, אפילו קל, להתאים כל דבר לצרכיך. אפילו מכשיר הטלפון החכם, כביכול דבר סטנדרטי, משקף מאד את אישיות ותחומי העניין של בעליו. בחירת הישומים, סידור המסכים, תמונות הרקע, הטלפון הוא תבנית נוף בעליו. גוגל ניסו, לא בהצלחה גדולה, לאפשר לאנשים לייצר לעצמם זרם חדשות בעזרת google news, אלא שזרם זה מיוצר מתוך אתרי חדשות שגרתיים, ולכן קשה לו להיות רלוונטי או מעניין. אני די ויתרתי על הניסיון הזה. פייסבוק חוסך לי זמן מבחינה זו.

עשר שנים קדימה, אני צופה שיהיו הרבה פחות אנשים המגדירים עצמם עיתונאים. יהיו אנשים שישלמו להם לכתוב, אבל זה יהיה בקונטקסט אחר לגמרי. אני תוהה האם הסטודנטים שלומדים כיום בחוגים לתקשורת מבינים לקראת מה הם הולכים.