רה-מתאזרחים

במונדיאלים הקודמים היה די בולט שאחוז לא מבוטל מהשחקנים בנבחרות האירופיות הם מתאזרחים, כמובן שמארצות יותר "דרומיות" או דור ראשון של מהגרים בארצות אירופה. זה די הגיוני – בכל זאת, למהגרים מארצות עניות, עם נחיתות בהון סימבולי והשכלתי, ספורט הוא מסלול פתוח למוביליות חברתית וכלכלית.

במונדיאל הזה שמתי לב לראשונה לתופעה הפוכה – אחוז לא מבוטל של השחקנים בנבחרות מהמדינות הדרומיות, מרוקו למשל, הם אזרחי מדינות אירופה. חלקם אפילו נולדו באירופה. הם משחקים באירופה, למדו לשחק באירופה וחלקם אפילו משחקים באחת הקבוצות בהן משתכרים משכורות עתק. אבל במונדיאל, הם לא משחקים בנבחרת הארץ בה הם גרים, לא בארץ בה הם משחקים, לא בארץ בה הם אזרחים אלא בארץ "מוצאם". מעין חוק השבות לכדורגלנים. בנבחרת מרוקו למשל יש שישה מתוך אחד עשר כאלה, ביניהם מוצאים שחקן בן לאמא הולנדית ואבא מרוקני, שהוא אזרח גרמניה, ומשחק בכלל באנגליה.

בסטיה קלה הצידה, (תיכף חוזרים) יותר ויותר ברור לי שההבדל בין מישהו שהוא לא אזרח למישהו שהוא כן אזרח משמעותי כיום בהרבה מההבדל בין אשה לגבר, בין שחור ללבן, בין עני לעשיר. למי שהוא לא אזרח אין למעשה גם זכויות אדם. סייג חשוב: כשאני אומר אזרח, כוונתי אזרח של מדינה בה מכבדים את זכויות האדם של כל אזרחיה. כן, המונח שבישראל נחשב משוקץ: "מדינת כל אזרחיה".

יש את כל המדינות האלה, שרובן נמצאות מדרום לים התיכון, שתושביהן מעדיפים להיות חסרי אזרחות מאשר להשאר אזרחים שלהן, מעדיפים לסכן את חיי עצמם ומשפחתם בסירות רעועות רק כדי להיות חסרי אזרחות בצידו השני של הים. כי במדינות האלה, אין משמעות לזכויות האדם שלהם. לפעמים בגלל משטר, לפעמים בגלל הכלכלה, אבל בעצם שני הדברים האלה חד הם.

(חוזרים) אז למה אחרי שהוריהם טרחו וזרקו מאחור את אזרחות המדינה בה נולדו בכדי שהם או צאצאיהם יוכלו ליהנות מזכויות במדינה בה יש לאזרחים זכויות אדם, מוכנים אותם מתאזרחים לעשות את הדרך חזרה ולשחק בנבחרת הלאומית של המדינה שבה יתכן שלא היו קודם?

אז מסתבר שלאזרחות של מדינת shithole כמו שטראמפ מכנה זאת (בצדק לשם שינוי) יש בכל זאת ערך. ערך כלכלי. שחקן כדורגל שלא הצליח להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא אזרח יכול להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא הופך אזרח לשעה (רה-מתאזרח?), ואם יפגין יכולות לפני הקהל האדיר הצופה במשחקים, יעלה את ערכו הכלכלי ויוכל להתקדם בעולם, לעבור לקבוצה יותר בכירה (באירופה כמובן), בליגה יותר יוקרתית, וכמובן בשכר הרבה יותר גדול. קפיטליזם פשוט.

בישראל זה יותר פשוט. לקראת כל אולימפיאדה, ישראל נהנית מתגבור של אנשים אתלטיים שלא היו מספיק טובים להתקבל לנבחרת ארצם, אבל חוק השבות מאפשר להם להתקבל לנבחרת אחת המדינות הפחות אתלטיות מבין מדינות "הצפון". בניגוד לרה-מתאזרחים, אלו אנשים שהוריהם לא מישראל, שלא חשבו על ישראל דקה וחצי דקה עד לנקודה זו, שלא נולדו בישראל והיגרו, שאפילו לא בהכרח חולקים את דתם עם דת המדינה היהודית. אז לישראלים התופעה מוכרת משכבר. אבל במדינות אחרות, רק במונדיאל הזה שמתי לב שזה קורה, וקורה לא מעט. (יתכן שזה לא חדש, אבל כדורגל אני רואה בערך אחת לארבע שנים, וגם זה לא ברור לי למה).

בישראל זה טוב לשני הצדדים. לישראל אמנם לא יצאו מזה מדליות אבל לפחות יהיו קצת יותר ספורטאים בין העסקנים הצועדים שם במצעד הפתיחה של המשלחות. אבל במדינות הדרום, שיותר מחצי הסגל שלהם תפוס על ידי שחקנים מארצות הצפון, זה לא כל כך הוגן כלפי השחקנים שעוד לא השכילו לעזוב את ארצם ולהגר צפונה. הם מפסידים הזדמנות להיחשף בפני העיניים שכן משמעותיות לעתידם הכלכלי, העיניים של אזרחי מדינות הצפון.

סוג חדש של קולוניאליזם?

מודעות פרסומת

הפוסט-תודעה שלי

במסגרת מלחמת המאסף של המין האנושי, במאמציו למצוא מה עדיין מייחד אותו מבעלי החיים, ולאחרונה גם מבינה מלאכותית, הוצעה לאחרונה על ידי מספר הוגים, ביניהם Katherine Hayles הפרדה של המונח "תודעה", שרבים היו רוצים לראות כיחודי למין האנושי, ל"תודעה" ו"קוגניציה".

"קוגניציה" כוללת את כל הפונקציות התודעתיות שהמין האנושי כבר לא מסוגל יותר להכחיש שיש גם לבעלי חיים מסוימים (למשל "הבנת" המושג "אפס" על ידי דבורים או היכולת לספור עד ארבע שהודגמה אצל תרנגולים) או לתכניות בינה מלאכותית. "תודעה" כוללת את הפונקציות שתכניות בינה מלאכותית עדיין לא מסוגלות בשלב זה לבצע, או שעוד לא הבנו שיש בעלי חיים המממשים את הפונקציות האלה.

וכמובן שבקוגניציה נשים גם את כל היכולות בהן המין האנושי נחות, למשל במהירות הזיהוי של דברים (לעומת מחשבים), או ביכולות תקשורתיות מסוימות בין בעלי חיים הנשגבות מבינתנו (למשל שירת הלוויתנים).

כתבתי בעבר על הנטיה של יותר מדי הוגים, כולל כאלו שאני מאוד מעריך, להציב את הפילוסופיה שלהם על מסד של ייחודיות מסוימת של המין האנושי, גם כשאפשר היה להימנע מזה. הצורך הזה של המין האנושי מגונה בעיני, ומשרת בעיקר את רצון המין האנושי לנכס לעצמו את משאבי כדור הארץ כולם. למזלנו, המין האנושי (ואני לא כולל בזה את הנשיא טראמפ) החל להבין שגם הדורות הבאים שלו עצמו ינזקו מהביזה חסרת המעצורים הזו, ואולי אפילו כבר הדור הנוכחי (שאני לא נמנה עליו, לצערי. אני הדור שעדיין יצא מזה חלק).

שמחתי להתוודע לזרם המחשבה בפילוסופיה הנקרא פוסט-הומניזם, וגם ניסיתי להסביר לעצמי ברשומה זו על ההבדל בינו לבין הומניזם עם קידומות אחרות. פוסט-הומניזם מדבר גם על פוסט-תודעה, תודעה שאינה ארוזה בתוך מוחות אנושיים, ושמוח אנושי הוא אולי מרכיב בה, בפוסט-תודעה מבוזרת שכזו. אחת הסיבות שאני נמנע מאוכל הכרוך בהרג בעלי חיים (יעני טבעונות) היא שאני מסרב למסר העליונות המוחלטת של ההומו ספיינס, לבלעדיות שהוא טוען ל"תודעה", ונגמלתי מהחשיבה שהשמש זורחת לו מהפתח האחורי. ובאשר למחשבים, כמי שהיה שותף בתכנונם, יש לי סימפטיה מסוימת לנושא, וגם חוסר פחד, אולי לא מוצדק, הנובע מההיכרות עם הנושא.

למה סימפטיה? כי כמו כל מי שעבד בתעשיה, ספציפית בתכנון המעבדים שבלב המחשבים שעליהם מתבצעות תכניות הבינה המלאכותית, אותה ה"קוגניציה" חסרת הגוף, אני מרגיש שהתודעה שלי משוכפלת בתוך הפוסט-תודעות האלו (כן, תודעות. אני לא מקבל את ההפרדה מעלה). התודעות שאינן "מוגפנות" (embodied) בתוך גוף אנושי.

איך זה? המעבדים של חברת אינטל, בה עבדתי מעל עשרים שנה, הם רוב המעבדים במחשבים ניידים ונייחים. נכון שמספרם קטן ממספר המעבדים שבטלפונים חכמים, אבל טלפונים לא מריצים בינה מלאכותית, עדיין. ובתוך המעבדים האלו, שיש מהם כמה מיליארדים בעולם, יש חלקים שאני הגדרתי ו/או תכננתי. לא המון, כי רוב הדברים הגרנדיוזיים שחלמתי בכובעי כחוקר לא זכו להתממש בסיליקון, אבל עדיין, יש נאמר כמה מאות-אלפי טרנזיסטורים  בכל מעבד החייבים את קיומם לי, או למוחי. וחלקים אלו, חלק הפונקציות שהוא ארכיטקטוני (שהתוכנה מודעת לקיומו), ישארו בכל הדורות הבאים של המעבדים של חברת אינטל, וגם של המתחרה שלה, מטעמי תאימות לאחור.

במובן זה, חלקים ממוחי משוכפלים (וימשיכו להיות משוכפלים) מיליארדי פעמים במחשבים ברחבי העולם. יש להם, ויהיה להם גם בהמשך, חלק מסוים בביצוע הפקודות שמהן ממומשת בינה מלאכותית. כך, רסיסי מוח שלי ישרדו את כליון הגוף הפיזי שלי. ואז, בעתיד הרחוק, אם המחשבים יהיו מספיק חכמים, בעצם מספיק טיפשים, בשביל לנסות להכחיד את בני האדם, (כמו שבני האדם כיום מספיק טיפשים לנסות להשמיד את הסביבה בה הם חיים,) אפשר יהיה להאשים בזה גם אותי…

זו הפוסט-תודעה שלי, הלא מגופנת.

HAFA-300

זו רשומה על מאוורר. ראו הוזהרתם.

בחדר השינה, לא התקנו מאוורר תקרה מעל המיטה. טעות. אולי כי תלויה שם מנורה, ולא ראיתי בימי חלדי מאווררי תקרה הכוללים גם תאורה שאינם מכוערים. אבל מצידו השני של החדר, יש גומחה, ובה לא עומדת טלויזיה, אבל עמד תמיד מאוורר. מהסוג השולחני. שיש לו 3 מהירויות, ויודע גם לצודד ימינה שמאלה. ולעשות רעש.

מאווררי השולחן האלה מאד זולים, ויש גם כאלה שלא מאד מכוערים, אבל עם הזמן, לא הרבה זמן, הם מתחילים להרעיש יותר ויותר. לא מספיק בשביל להעיר אותי משנתי, אבל אני מאמין שגם כאשר המוח מסנן בהצלחה רעש רקע שכזה, זה מעייף.

כשמפלס הרעש הפך בלתי נסבל, הלכתי לחפש מאוורר חדש. מה רציתי בסך הכל? שיהיה שקט, שאפשר לכוון את זרימת האויר גם מעט כלפי מטה (הגומחה גבוהה מהמיטה) ושיהיה לו שלט, כך שאוכל להדליק ולכבות, ולשנות עצמה, בלי לקום מהמיטה. מוגזם?

כנראה שמוגזם, כך לפחות חשבתי אחרי שעברתי חמש חנויות מכשירי חשמל העומדות אחת ליד השני במתחם קניות בנשר ותארתי למוכרים מה שאני מחפש. אין דבר כזה, הייתה חוות הדעת של כל המוכרים שהצלחתי לצוד.

למכור מאווררים לא ממש בראש של המוכרים. מסכי ענק כנראה יותר רווחיים ואכן תופסים את רוב נפח החנות. יש בכל חנות כמה מאווררים מבוישים באחת מפינות החנות, לצאת ידי חובה, אבל אף מוכר לא בסביבה למכור אותם.

מצאתי בחנות אחת מאוורר להתקנה על קיר, עם שלט אבל ממש לא שקט, וגם לא מתאים לגומחתנו. טוב, חשבתי לעצמי, גיליתי עוד דבר אחד שנראה לי מובן מאליו שיהיה קיים בעולם, אבל מסתבר שלא. מספיק חשוב לי שיהיה בעולם? עד כדי שאתחיל קמפיין מימון המונים? שאסע לסין למצוא יצרן שייצר לי ולאחרים כזה? כנראה שלא…

ואז, בחנות חמרי בניין אחת, ראיתי אותו, את ה"מאוורר רצפתי דיגיטלי סוּפַה HYUNDAI מדגם HAFA-300". בדיוק מה שפינטזתי, ויותר. שקט? מאד. יש שלט? כן! אפשר אפילו לכוון את זרימת האוויר מטה! קטן, מוצק, ונראה מאד שונה ממאווררים רגילים. יותר כמו תנור חימום קטן.

נכון שהוא עולה כפול מהמאווררים הפשוטים, יותר מכפול, אבל הוא באמת שקט, נראה שהוא בנוי כך שישאר שקט, ויש לו אפילו טיימר. גם העיצוב לא רע, והצבע לבן. שווה. לי לפחות. כמו שסבתי הייתה אומרת (לא אמרה, אבל נגיד שאמרה, זה לא סוג הדברים שסבתות אומרות?): זול זה לפעמים יקר.

מישהו, מעצב תעשייתי איפה שהוא, כנראה בקוריאה, עשה את עבודתו נאמנה. מישהו אחר, הגדיר את הדרישות כמו שצריך. לייצר, זה כבר קל, היום. אפשר למצוא יצרנים זולים וטובים לכל דבר. בסין כמובן.

מישהו, לא חשוב מה שמו, שאל למה הרשומות שלי כל כך כבדות. אז הנה, אבי, אחת מאווררת. בשבילך.

הפוסט הזה הוא דרכי להודות לאותו מהנדס קוריאני אלמוני שתכנן את המאוורר הזה:  고맙습니다 
אני ישן יותר טוב בזכותו.

טבעונות זה קלללל

מלא מעט אנשים אני שומע את הטענה שבישול טבעוני הוא הרבה יותר טרחה/ לכן, חלקם טוענים, הם לא מאמצים תזונה כזו – החיים שלהם עמוסים מדי. או שכן מאמצים, אבל קונים מיני מזונות טבעוניים מוכנים, שיש הרבה יותר מהם כיום ואז נשמעת הטענה שטבעונות זה יקר מדי.

אז איך לעשות את זה זריז, זול, ועם מינימום מאמץ?  עושים אוכל לא מתוחכם, אבל טעים וחף מאכזריות. הנה כמה עקרונות:

ראשית, אפיה לוקחת הרבה פחות זמן מבישול או טיגון, וגם יותר בריאה. כל הערכים התזונתיים נשארים בתבנית. נייר אפיה גם חוסך לשטוף את התבנית (כמעט לגמרי). ולא צריך לעמוד ליד התנור ולהשגיח. שמים והולכים. אז צריך תנור, אבל גם טוסטר-אובן יספיק במטבח קטן.

שנית, לא לקלף את (רוב) הירקות! צריך מברשת קשה (יש כאלה שמיוחדות לדבר, אבל לא חייבים) ולהבריש תחת מים זורמים: בטטות, תפוחי אדמה, גזר, שורש פטרוזיליה, קישואים. כרובית מספיק לשטוף, עדיף אחרי הפירוק לפרחים.

שלישית, צריך קערה גדולה מפלסטיק או מתכת בה תערבבו בעזרת שתי כפות את הירקות שחתכתם לקוביות או סירות עם שמן זית, מלח, ותבלינים שבא לכם. מהקערה לתבנית עם ניר האפיה, ולתנור.

מדדתי קצת זמנים על כמה דברים שאני מכין, והנה המסקנות:

  • 3 בטטות גדולות, שטיפה, חיתוך, שימון ותיבול ולתבנית: 4 דקות. כולל שטיפת כלים ונקיון: 5 דקות.
  • כרובית: פירוק, שטיפה, שימון, תיבול (מלח ואגוז מוסקט מגורר…) ולתבנית: 3 דקות גג.
  • מגש מלא תפוחי אדמה קטנים (מגיעים בשקית רשת עם מעט מאד אדמה): שטיפה, בלי חיתוך, שימון, מלח פפריקה ולתנור: 3-4 דקות, תלוי בכמות.
  • 2 חבילות טופו: לחתוך לקוביות, לשים בתבנית, ליצוק רוטב סויה וקצת שמן סומסום. לתת לשרות שעה ולתנור: 3-4 דקות נטו.
  • קילו גזר: להבריש, לא לקלף, להוריד קצוות ולחצות לאורך, לערבב עם שמן, בלי תיבול והיידה לתנור: 5 דקות.
  • דלורית גדולה: לקלף, להוציא גרעינים, לחתוך לפרוסות או קוביות, לערבב עם שמן ומלח, לתנור: 6-7 דקות. מעדן.

בתנור עם טורבו אפשר לעשות במקביל 2-3 תבניות, חוסך עוד יותר זמן. להכניס את מה שדורש יותר זמן (תפוחי אדמה וגזר) קודם. לא קריטי להוציא בדיוק על הדקה, רק לא מוקדם מדי.

לגבי דברים יותר מורכבים, למי שמרגיש צורך ל"מנה עיקרית", יש את הלביבות שאני מכין. כ 50 לביבות יקחו כשעת עבודה (נדרש מעבד מזון….),  לארוחה מספיקות שתיים לאדם, מה שאומר שזה בערך 2 דקות עבודה לכל ארוחה. אני מקפיא את השאר. כדאי שיהיה לכם מרסס שמן, חוסך המון שמן.

חומוס גם הוא מזון מהיר הכנה. אם מבשלים קילו פולים ומקפיאים במנות, זה עניין של כחמש דקות בכל פעם להכין חומוס לשלושה-ארבעה אנשים. צריך מעבד מזון, ומסחטת מיץ פשוטה. מתכון פשוט כאן.

טחינה דורשת רק קערה ומזלג, ומשדרגת כל ירק אפוי. אפילו הזלפה של טחינה גולמית.

מה עוד חוסך זמן? כשלא צריך להסתכל במתכון. מרגע שיש לכם רפרטואר של דברים שאתם מכינים או מהזיכרון או שהבנתם את הפרינציפ ואתם מאלתרים מחומרים שיש (ככה אני אוהב מתכונים, כאלגוריתם…) זה הרבה יותר מהיר. העבודה הרבה יותר יעילה, אפשר לעשות דברים במקביל. בלי להציץ במתכון מקצר בחצי את זמן ההכנה של רוב הדברים. מניסיון. אז אם חשוב לכם גורם הזמן והטרחה, וחיי בעלי החיים כמובן, עשו את זה פשוט והתמקדו במספר לא גדול של מנות שאתם יודעים להכין בשליפה.

זהו. בהצלחה.

שנאת המקפים

חמש מאות ימים לכהונת דונאלד טראמפ, ואני עדיין מחפש הסברים.

יש את התיזה (שקראתי אצל טוני מוריסון)  שהיו אלו הלבנים החרדים מאובדן צביונה הלבן של ארצם. נשיא אחד, שחור למחצה, (וחלקו השחור אפילו לא מצאצאי העבדים…) היה מוקדם מדי מבחינת הציבור הרחב בכמה עשרות (או מאות) שנים. אבל לא מעט לא-לבנים הצביעו לפגע הרע הזה, שהכתום שלו יותר לבן מלבן, שדרש לראות את תעודת הלידה של אובמה. 

יש את התיזה המייחסת את זה למיזוגניות. להרבה אמריקאים אישה-נשיאה, ועוד אחרי נשיא שחור, זה כבר הרבה יותר מדי, מהר מדי. אז אפילו הפגע-רע הזה כבר עדיף. גבר, לבן, "מצליח" כלכלית. אבל לא מעט נשים הצביעו לתופס בערוות הזה, ובכך חשפו את ערוותן.

את שני האנומליות מעלה אפשר לייחס אולי לתודעה כוזבת, לשאיפה להזדהות עם זה החזק, ההגמוני. האתוס הקפיטליסטי האמריקאי הרי גורם לך לייחס את מצבך הרע לא לנסיבות כאלו ואחרות, אלא להיעדר מאמץ "אמיתי" שלך, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עאלק.

אבל התפלגות ההצבעה לא על פי מדינות אלא על פי מחוזות, מראה שבכל המחוזות הלא עירוניים, ניצח הדונלד, (גם אם לא בהפרש גדול) גורמת לי לחשוב שהיו אלו המקפים. ליתר דיוק השנאה אליהם, שהעלתה לשלטון את הנבל הכתום.

כשהוא רץ עם הססמה "להפוך את אמריקה לגדולה, שוב", מה שאנשים שומעים מזה ש"די כבר עם המקפים האלה". כל האפרו-אמריקאים, ונייטיב-אמריקאים, ולטינו-אמריקאים שרוצים גם הם פרוסה מהעוגה. מי שאין לו מקפים, הלבנים, האמריקאים בלי מקפים, הם הדבר האמיתי, ולהפוך את אמריקה לגדולה זה להפוך את אמריקה לשלהם, רק שלהם, שוב.

גם המקפים שהתחילו להפציע אצל האמריקאים הלבנים שלא הגיעו עם המייפלאואר, גלי ההגירה המאוחרים יותר, שבשנים האחרונות החלו להתחבר מחדש אל מורשתם התרבותית, מעצבנים אותם. אנשים שהסבא של הסבא שלהם הגיע מאירלנד, פתאום מכנים את עצמם אירים-אמריקאים. די כבר עם המקפים האלה – או שאתם אמריקאים נטו, או שתעופו מפה. מקפים שקולים לניואנסים, וניואנסים זה לחלשים. (מלניה לא מגדירה עצמה סלובנית-אמריקאית…)

סוג אחר של מקפים, שעוד פחות אהודים על מצביעי טראמפ, הם של נשים, כמו של הילארי רודהם-קלינטון. כל הנשים האלה ששומרות את שם נעוריהם (בעצם שם הנעורים של אביהם), ורק מצרפות את שם בעלן אחרי המקף, במקום להשתלב בלי חריקות בהגמוניה הגברית (כמו מלניה וקודמותיה), מערערות סדרי עולם. להחזיר את אמריקה לגדולתה זה להחזיר את אמריקה לתקופה בה הנשים ידעו את מקומן. וגם השחורים, והלטינוס הסתפקו בעבודה עונתית בקטיף ולא דרשו להיות אזרחים, והמהגרים השתדלו למחוק כמה שיותר את זיכרון ארצות מוצאם ולהיבלע בלי להשאיר עקבות בהמון האחיד בלובנו.

הכי גרועים הם המקפים שבאים לפני המילה סקסואל: בי-, טרנס-, א-, או המקפים אחרי המילה gender. כל אלו לא אמריקאים בעליל. להחזיר את אמריקה לגדולתה משמע לגלגל את הזמן אחורה לתקופה בה הארון היה משכנן הראוי של כל המקפים האלה. אמריקה גדולה היא אמריקה נטולת מקפים.

דלות השיחוח?

V אחד נדלק, אחרי כן גם השני. שניה אחרי כן, שני ה V הפכו כחולים. דקה עוברת, עוד דקה, והוא או היא לא עונים לך בווטסאפ. למה? לְמַה זה סימן? מה זה מסמן? ואז אתה מתחיל לחשוב, אולי הוא בנהיגה (אז איך הוא קרא את ההודעה? תוך כדי נהיגה?) או שאולי היא כועסת עלי? אמרתי משהו שעצבן אותו/ה כשנפגשנו אתמול? כל מסכת היחסים בינך לבין האיש שאתו אתה (מנסה) לנהל שיחה בצ'אט (שיחוח) הופכת לחלק ממערכת הסימנים של השיחה הזו, שאפילו עוד לא התחילה.

בינתיים אתה רואה שהוא כן מגיב בקבוצת ווטסאפ אחרת, המונית, בה שניכם חברים. אז הוא לא נוהג, מסתבר. אבל למה שם הוא כן מגיב ואלי הוא לא מתייחס? או שהוא מתחיל כן להגיב, ואתה רואה בישומון שהוא typing…. . ואחרי שאתה רואה שהוא מקליד במשך זמן מה, לא מופיע כלום על המסך, ואתה שואל את עצמך, מה קורה פה? הוא כותב ומוחק? או שאולי נכנסה לו שיחת טלפון והוא ימשיך להקליד אחרי כן? מה קורה פה?

כל הפסיכולוגיה בגרוש הזו, (שאכחיש כל קשר בינה לביני,) הן מחשבות שהתעוררו אצלי בעקבות הרצאה ששמעתי לאחרונה, שקוננה על דלותן (הפנומנולוגית, מרלו-פונטי אוזכר שם) של שיחות בצ'אט, (למשל בווטסאפ) וגם על הירידה ב"פְנִיוּת" לזולת ולצרכיו (מרטין בובר אוזכר שם) בעולם בו יותר ויותר תקשורת היא דיגיטלית, ולא פנים אל פנים.

יש לזה פנים לכאן ולכאן. המדיום הדיגיטלי הוסיף עושר גדול של ערוצי תקשורת, וגם הוסיף משטר שלם של מסמנים שנוצרים מאפשרויות אלו, וגם יוצרים אותן.

אמנם אמוג'ים הם לא ממש תחליף למה שבשיחה פנים אל פנים מספקים 44 שרירי הפנים של הדוברים – עושר גדול של מסמנים (וגם שפת הגוף משמעותית בשיחה), ובה הניואנסים של הקול מוסיפים על זה עוד שכבה עבה של "פנומנולוגיה" או סתם תופעות חושיות שניתן לפענח. אבל בתקשורת האלקטרונית, ככל שאנחנו נעשים בה יותר מיומנים, יש סוג אחר של תופעות שאפשר וצריך להיות מסוגל לפענח כדי להבין מה יש בה, בשיחה שאדם מנהל, כשמשמעות המילה "שיחה" הורחבה, ויכולה להיות גם פוסט בפייסבוק והתגובות עליו, תמונה באינסטגרם והתגובות עליה, ציוץ בטוויטר והתגובות עליו (או שיתופים) ועוד ועוד.

אז הנה כמה דוגמאות, ממש לא ממצות, לאופן בו תקשורת דיגיטלית יש לה פנומנולגיה ופרגמטיקה משלה, שהיא בעלת עושר תוכני שהוא פשוט אחר.

בניגוד לשיחות פנים אל פנים, שיחות בספירה הדיגיטלית לעתים קרובות חופפות זו את זו. אנשים משתתפים במקביל במספר צ'טים, חלקם אישיים וחלקם קבוצתיים, ובמקביל גם מעורבים בעוד אחת או יותר רשתות חברתיות שגם שם הם מנהלים סוג של שיחה, הכוללת תגובות, לייקים ושיתופים, עם מספר גדול של אנשים במקביל. זה דורש סוג של אוריינות תקשורתית מסוג אחר, וכאמור מבוסס על מערכת עשירה של סימנים ומשמעויותיהם, שכמובן אי אפשר לחלוטין לנתק מהרקע המשותף הקודם של המשוחחים, בעולם הפיזי או הוירטואלי.

יש לצ'אט גם היבט מגדרי: בשיחת פנים אל פנים בין אישה לגבר, קולו של הגבר, שמטבעו רם יותר יגבר על זה של האשה (לא פעם…). קול הגבר בוקע גם ממקום רם יותר, כי הגבר גבוה יותר ובעל יותר מסת גוף. הגודל היחסי של הגופים הדוברים, היחס בין עוצמות הקול, מהווים חלק בלתי נפרד מהפנומנולוגיה של השיחה פנים אל פנים. ה"יתרון" היחסי הזה של הגבר בשיחה פנים אל פנים נעלם בצ'אט ואפשר לטעון שהוא מומר ביתרון יחסי של האשה, שאצבעותיה (הקטנות יותר) זריזות יותר על המקלדת, ביחוד זו של מסך הטלפון.

שיחות דיגיטליות יכולות גם להתמודד עם הפסקות בשיחה, וזה אפילו בסדר, חלק מהעניין. חלק מהשיחות, זה פשוט טיבען. כשקבוצה של אנשים מנסה לקבוע משהו, נאמר פגישה, בקבוצת ווטסאפ, כל אחד מגיב כשיוצא לו, ובסופו של דבר, לרוב, יוצאת מזה גם פגישה. גם כאן לא כולם מבינים את משטר המסמנים הזה באותה צורה, ויש כאלה שאתה תמיד יודע שצריך להעיר אותם להגיב. ואלו לא תמיד אלו שפחות "אוריינים דיגיטלית", לפעמים זה פשוט עניין של אופי, או פנאי, או פניוּת  לנושא.

מה שמביא אותי לבובר. האם טענת המרצה שהזכרתי, שבשיחה דיגיטלית אנחנו פחות פנויים לזולת רגשית ו/או מעשית, נכונה? כי השיחה יותר "שטוחה" אולי? אם למשל מישהו שופך את דם ליבו באיזה פוסט בפייסבוק, או בבלוג, ואנו לא מגיבים, או לכל היותר מלייקקים בקטנה – האם זה אומר שאנו לא קשובים לצרכיו? כן, זה אומר. אבל זה הצד השני של זה שרובנו מחוברים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. אז אנחנו יותר זמינים לפניית הזולת ביותר הזדמנויות, אבל אנחנו גם מוצפים, וחלק מהפניות נופל בצד הדרך. ביחוד כאשר הפניות לא מותאמות למדיום.

עוד על הטענה בנוגע לדלות החומר של שיחות צ'אט: זה הרי מזמן לא רק טקסט. כמות התמונות והסרטונים של נכדתי המדהימה והמקסימה בת החדשיים, המועברים באותם האמצעים ממש אלי יום-יום, שקולה בהחלט לתכולת האינפורמציה שהייתי מקבל לו הייתי מדבר עם בני בטלפון ושואל לשלומה, בשיחה קולית ב"רוחב סרט נמוך". גם הניואנסים העדינים של קולו לא משתווים בעושר המידע שבהם לחיוך שלה בסרטון שאני מקבל פעם ביום, או יותר.

ויש גם את המעצבנים האלה שמתעצלים להקליד, ושולחים במקום זה קטע קולי קצר. זה מעצבן מכמה סיבות: קודם כל, יש נסיבות (נאמר כשאתה יושב בפגישה או בהרצאה) שבהן אפשר לקרוא טקסט אבל לא לשמוע הקלטה. (אבל אני מודה שיש נסיבות שבהן דווקא אפשר להקשיב אבל לא לקרוא). אבל מי ששולח לך הקלטה של קולו, בעצם לא מנהל אתך דו-שיח. הוא שולח לך הקלטה, בדרך כלל ארוכה מדי, ולא נותן בידך אפשרות להתפרץ לדבריו (כמו שכולנו אוהבים לעשות) או להגיב במהלך הדברים. (מצד שני, גם לפוסט כמו זה אי אפשר להגיב בתוך "אמירת" הדברים… אולי לכן יש כה מעט תגובות כאן.) הנקודה הרלוונטית לנושא הפוסט היא שהבחירה בין טקסט והקלטת קול גם היא אומרת משהו על היחסים בין המוען לנמען בשיחה, ועל הסיטואציה החברתית בה נמסרים הדברים ולכן גם "צובעת" את הדברים הנמסרים.

ועוד לא הגענו לדבר על האפשרות להקראה אוטומטית (בקול רובוטי, אבל הולך ומשתפר) של טקסט כתוב, או להקלדה בעזרת המרת דיבור לטקסט (ממש עובד טוב, גם בעברית), שני דברים שאני ממעט להשתמש בהם אבל יש רבים אחרים שדווקא כן. הנה עוד רובד של "פנומנולוגיה" בתקשורת דיגיטלית שמעשיר את משטר הסימנים של התקשורת הזו.

שיחות בקבוצות הן סיפור אחר משיחות אחד-על-אחד, עם משטר סימנים שונה. הנה לדוגמה קבוצת הווטסאפ של רכז ההסעות של סניף צפון של "בדרך להחלמה", קבוצה בה הרכז כותב לכל קהל המתנדבים כאשר חסר לו מסיעי חולים מבית החולים חזרה לגבול או להיפך. התגובות לרכז הולכות רק אליו, כך שלא כל עשרות המתנדבים מוצפים בזה, אבל הרכז גם דואג להודות בפני כל הקבוצה למי שהתנדב למלא את החסר, וגם מוסר את בקשותיו בצורה שממש קשה לא להיענות לה. יכולתם למשל לסרב להחזיר הביתה את "מחמוד החמוד בן הארבע"? הנקודה כאן היא שלמרות שזו קבוצה מאד "פונקציונלית", יש בה "נוהל דיבור" שהופך אותה מאוד אפקטיבית, יש בה רגש, יש בה מערכת מוסכמת, ודי עשירה (אם חופרים לעומק) של סימנים ומסומנים, למרות שלא רואים בה את הבעות הפנים של אף אחד, ורוב האנשים בקבוצה לא ראו אחד את השני אי פעם.

גם "שיחות פייסבוק", תגובות על פוסטים שלך או של אחרים, יש בהן משטר מאד מאד עשיר של סימנים, שהופך עוד יותר עשיר בגלל שתכופות  "אנשים זרים" נדחפים (כביכול) לשיחה. אפשר לעשות טקסונומיות מאד עשירות של סוגי פוסט ותגובות עליהם, ותגובות על התגובות, ושיתופים של תגובות ותגובות על שיתופים. (כל זה בעצם נכון לכל הרשתות החברתיות, אלא שאת פייסבוק אני מכיר יותר.) להגיד שכל סוגי השיחה האלה הם "דלים" בתוכן משמעותי הוא סירוב להפנים שאנחנו חיים בעולם בו יש משטרים רבים ומגוונים מאד של סימנים.

מעבר למשטר הסימנים של כל אחד מאמצעי התקשורת הספציפיים יש את מה שאפשר לכנות ה"מטא-משטר", זה שמכתיב את הערוץ ה"מתאים" ביותר לכל סוג של תקשורת. (יש אנשים שאני יכול לשלוח להם הודעות בעשרה אפיקים שונים לפחות, כולל לינקדאין…). יש דברים שהגיוני לשלוח במייל, יש כאלה שבמסנג'ר. יש כאלה שווטסאפ הוא הכלי המושלם ויש כאלה (מטפלים פיליפינים בקשישים) שרק viber עושה להם את זה. לפעמים זה מתדרדר על לצורך לשלוח SMS, לאלו שמתגאים ש"להם" אין טלפון חכם.

יש גם כאלה, שרובם נמנים על אלו שאת משכורתם אנו משלמים ממיסינו, שמעדיפים ערוץ תקשורת חד כיווני – פקס, והמהדרים דורשים גם שיחת טלפון לוודא שהפקס אכן הגיע ואכן היה בו נייר (מה שלא מבטיח התייחסות לתוכן הפקס). שמעתי שעדיין יש כאלה שמדפיסים על דף נייר ודוחפים אותו מכנית לפקס, ולא שולחים ישירות מהמחשב… גם זה משטר של סימנים, שהסימן הבולט בהם הוא אצבע משולשת עליך, זה שנדרש לשלוח את הפקס. קיבלתי לאחרונה מכתב (מנייר! במעטפה!) מהעיריה, שמודיע לי שמשהו לא היה ברור (לא נאמר מה) בפקס שהעברתי אליהם חודשיים קודם, וגם וידאתי טלפונית שהגיע. לא צריך יום לימודים ארוך להבין מה המכתב הזה מסמן.

מיזורי

בסינט לואיס, מיזורי, ארה"ב, יצא לי לבקר יותר מפעם אחת, ואף לא פעם אחת מבחירה. זו הייתה תקופה בה הייתה עדיין קיימת חברת תעופה בשם TWA, שהציעה טיסה ישירה לניו יורק, עם חיבור נוח לטיסת המשך אל החוף המערבי, לשם טסתי בענייני עבודה. אלא שמטוסי החברה היו מדגם מאד מיושן של 747, ואלא אם הטיסה נהנתה מרוח גבית כל הדרך, הם היו עוצרים עצירה "בלתי מתוכננת" באירלנד או איסלנד, לתדלוק. העצירה הזו גרמה תמיד להחמצת טיסת ההמשך, ולכן בדרך כלל הועברו הנוסעים לטיסת המשך אל סיינט לואיס, ומשם, אחרי המתנה של כשבע-שמונה שעות, לפעמים בקור של 30- מעלות, המשיכה טיסה ליעד הסופי, אליו היית מגיע באיחור קליל של כ 12 שעות.

למה המשכתי לטוס איתם יותר מפעם אחת? כי הם נתנו 3 מיילים על כל מייל שטסת בפועל. האם יצא לי לנצל מיילים אלה? אני לא זוכר, אבל חושד שלא. מאז כבר נגמלתי משיקולי "מיילים" וזה כבר לא שיקול בבחירת חברת תעופה. אז בכל אופן, היו לי לא מעט שעות לחקור את סינט-לואיס בשעות ההמתנה ההן, למשל הקשת הענקית של "השער למערב".

אבל ב"אטרקציה" העיקרית של העיר, לפחות מבחינת נשות מדינת מיזורי, לא יצא לי לבקר. אולי כי למדתי על קיומה רק השבוע, בסרט תיעודי. האטרקציה הזו היא מרפאה, המקום היחידי בכל מדינת מיזורי גדולת המימדים בה מבצעים הפלות.

מסתבר שמדינת מיזורי, שאינה אפילו בדרום הנחשל של ארה"ב אלא רק במרכז המאד דתי-מסורתי שלה, משתדלת להקשות על הנשים המתגוררות בה לבצע הפלה, למרות פסק הדין הפדרלי התקדימי מ 1973 (Roe vs. Wade) שקובע חד משמעית שלנשים הזכות לבצע הפלה כל זמן שהעובר לא יכול לשרוד מחוץ לרחם.  חייבים שתהיה בכל מדינה מרפאה להפלות? אז מאפשרים רק אחת. ואליה נשים צריכות להגיע לפעמים ממרחק של שש שעות נהיגה.  ולא פעם אחת, שלוש. פעם ראשונה לפגישה עם רופא שבה "יוסברו לה האופציות", פעם שניה לבצע את ההפלה, אחרי תקופת המתנה של שלושה ימים שבמהלכם מוסרים את שמה לארגונים שמנסים להניא אותה מלבצע את ההפלה, ופעם שלישית לביקורת.  יש עוד מכשולים רבים ומגוונים. קטינות למשל צריכות את הסכמת שני ההורים, ובמקרים לא מעטים האב לא ידוע או מקומו לא ידוע מה שמהווה מחסום לא עביר להפלה. אבל עצם הצורך להגיע ממרחק גדול למרפאה שלוש פעמים (הביקור המקדים ותקופת ההמתנה הם חידוש של הזמן האחרון) מהווה מחסום לא עביר ללא מעט נשים צעירות שלא רוצות שמשפחתן תדע, שאינן במערכת יחסים, שצריכות לעשות את כל הדרך לבד, ולבסוף לעבור מהחניה אל המרפאה דרך שכבה עבה של נוצרים אדוקים המגדפים אותן ומאיימים עלין במארת נצח. הנשים, אלו הבאות להפלה, מאד דתיות גם הן, אבל אין להן ברירה, לדעתן.

רוב הטיעונים נגד ההפלה הם דתיים נוצריים. אותם נוצרים מתנגדים אפילו לאמצעי מניעה או לקיום יחסי  מין מחוץ לנישואין. אמריקה שבין החופים היא המקום אליו התנקזו הרבה כתות נוצריות פנאטיות שחלקן גורשו מאירופה או נאלצו לברוח. מה שמדהים, שהם היו מוכנים להצביע לנוכל-נואף כמו טראמפ, אבל זה עוד אחד מהדברים שלעולם לא אבין.

מה שעוד לא אצליח להבין זה את הגישה האמריקאית (שמחלחלת גם הנה) שאין לעזור לאדם שלא עשה כל מה שאפשר לעשות בכדי לעזור לעצמו. אם אדם נפגע מהוריקן, או כוח עליון כלשהו, אז בסדר, אפשר מוסרית לעזור לו. לא שזה תמיד קורה, למשל ההתמהמהות לעזרה לניצולי הוריקן קתרינה קשורה להיותם אוכלוסיה מוחלשת מלכתחילה.

כך גם ההתייחסות לנשים העניות המבקשות לבצע הפלה כי הן כבר אמהות חד-הוריות לשניים, מרוויחות 3 דולרים לשעה ואין להן יכולת לגדל עוד אחד. לנשים מבוססות אין בעיה לבצע הפלה באופן פרטי. אבל הנשים העניות? "למה הם לא השתמשו באמצעי מניעה"? (רובן אכן לא השתמשו, אולי בגלל שאסור להסביר בבתי ספר במיזורי על אמצעי מניעה, אולי בגלל שהתקן תוך רחמי יקר מדי לרובן ואין להן ביטוח רפואי שיממן אותו.). "ולמה הן נכנסו להריון כאשר הן לא בקשר זוגי יציב"? ו"איפה האבא בכל התמונה". שאלות רבות ושונות שקל לשאול ממקום לבן-שבע-צדקני אבל שקשה לנשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לגדל שני ילדים לבדן ממשכורת של מלצרית בדיינר, לענות עליהן.

מבחינת מתנגדי ההפלות, ביקום מקביל הנשים האלה היו יכולות תיאורטית "לאסוף" את עצמן, (זה המיתוס האמריקאי, של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות), לעבוד מאד קשה, לרכוש השכלה גם בלי תמיכה הורית, להתחיל לעבוד, ליצור קשר זוגי יציב ורק אז, להיכנס להריון וכמובן לא להפיל. אבל אם אבא שלך אנס אותך והכניס אותך להריון בגיל 13 (והיו דוגמאות לזה בסרט ממנו למדתי את כל זה), זו בעיה שלך. היית יכולה איכשהו, למנוע את זה. (למשל להיוולד במקום אחר ובזמן אחר, או לא להיוולד כלל?). אצלם, אצל הנוצרים הצדקנים האלה, דברים כאלה לא קורים…נניח.

מה שמחזיר אותי הנה. לעזה. גם ביקום מקביל היו יכולים תושבי עזה, המקום הכי צפוף בעולם ואחד העניים ביותר בו, "לאסוף" את עצמם, ועם סיוע שקיבלו ממדינות הנפט, להפוך את עזה לסינגפור במזרח התיכון. וכיוון שביקום הזה הם לא עשו את זה, מצוקתם היא לא הבעיה שלנו, וזה בסדר לסגור אותם הרמטית מכל הצדדים, יבשתי-ימי-אווירי (כן, אני יודע, יש להם גבול עם מצרים, ואם הם לא השכילו לגרום למצרים לפתוח אותו, פאק שלהם), ולזרוק את המפתח.

עזה לא הפכה לסינגפור. אין לשלטון שם אפילו יכולת בסיסית לספק מי שתיה וחשמל לתושבים. מי אשם בזה? הם כמובן. כי תיאורטית הם היו יכולים אותי להתארגן יותר טוב, להסתפק בפיסת האדמה הצרה בה הם צופפו, להסתדר בלי יכולת לסחור עם שאר העולם, בלי יכולת לייצא כוח אדם (גם לישראל) שיוכל להרוויח שכר יותר גבוה מזה שהמשק העזתי יכול להציע בשלב זה ולשלוח כסף בחזרה (כך מתקיימים הפיליפינים למשל) שיאפשר להרים בהדרגה את המשק העזתי.

אם למשל הם היו מוותרים על חלומות השיבה שלהם, או על מדינה משלהם ביחד עם הגדה, ובמקום לחפור מנהרות תקיפה היו בונים מתקני התפלה, (מונעים באנרגיה סולרית), והיו מקימים מרכזי פיתוח במיקור חוץ לתעשיית התכנה העולמית, ועוד עצות כהנה וכהנה שאפשר להציע להם, אז ביקום מקביל היינו יכולים להתייחס אליהם כשווים, או להתעלם מהם, אבל זה היה פותר לנו את הבעיה.

אבל הם עניים, והביוב זורם שם ברחובות, והם פוצצו את צינורות הגז שמעבירים אליהם אנרגיה, וגרמו לסגירת אזור התעשיה בארז בפיגועים, ושבעים האחוזים מהתושבים שם שהם פליטים מפה, גם אחרי שבעים שנה, (לנו מותר אחרי 2000 שנה, לא?) עדיין רוצים לצאת מה shithole  ההוא ולחזור ליפו, אשקלון ורמלה. זה הם אשמים, כבר אמרנו?

אולי הם אכן אשמים, כמו אותן נשים עניות ממיזורי שבגלל נסיבות חייהן לא השכילו להכנס להריון רק אחרי שכבר יש להן מספיק כסף ובעל. אבל כמו שאפילו בארה"ב הליברטריאנית יש פסיקה פדרלית שחייבים לאפשר להן הפלה, למרות ש"זו אשמתן", כך גם אצלנו, עזה היא בעיה שמונחת תרתי משמע, לפתחנו. ולהגיד שהם היו יכולים להתנהל אחרת לא יגרום לבעיה להיעלם. לנו יש את הכוח לעזור להם לפתור את הבעיה, נדרשת רק את ההכרה ש"זה עלינו".

Parallax

ואי ואי כמה שאנחנו נאורים! שלחנו שמנה לאירויזיון! שלחנו אישה טרנסית עשרים שנה קודם! (שתיהן זמרות מ ד ה י מ ו ת) אנחנו מובילים את העולם בטבעונות! תל אביב ידידותית להומואים! אז מה אם אנחנו הורגים פלסטינים בסיטונות, כולאים אותם, גוזלים את אדמתם…

זה בסך הכל עניין של פרלקסה (parallax) – אם מציבים "אחר" בעל אחרות מתונה כמו למשל בעל(ת) דימוי גוף אלטרנטיבי (ומי מאתנו מרוצה לגמרי מהגוף שלו?), או בעל(ת) מיניות אלטרנטיבית, או עגל(ה) חמוד(ה), קרוב לעין, זה מאפשר להסתיר משדה הראיה "אחר" אחר, גדול הרבה יותר שאותו לא רוצים לראות, קרי – הפלסטינים. כי אתם, אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות. אנחנו לא רוצים אותם פה, אבל הם מסרבים להיעלם.

כמו שאגוז המוחזק קרוב לעין יכול להסתיר מאחוריו הר שלם. עניין אופטי פשוט.

זו אולי דרך אחרת להגדיר pinkwashing או greenwashing (או fatwashing  / כבר המציאו את המונח הזה?)

זה לא שהפלסטינים הם באמת מאד "אחר". הם הרבה פחות אחרים ממה שאנו מנסים לעשות אותם. אנחנו הרבה יותר דומים מכפי שרבים היו רוצים לטעון. יש לנו את אותן שאיפות, השקפת עולם מאד דומה, מנטליות מאוד דומה. יש הבדלים נכון, אבל בקטנה.

הם גם הרבה פחות רחוקים ממה שאנחנו נוטים לחשוב. יש פלסטיני חסר זכויות במרחק ממוצע של 20-30 ק"מ מהישראלי הפריבלגי הממוצע (וזה כולל את יוצאי ארצות ערב..).

אבל יש הרבה יותר מדי מהם, לטעמנו. בין הים לירדן יש יותר פלסטינים מיהודים. באזור כולו יש עוד הרבה יותר פלסטינים בעלי זיקה לקרקע שכאן (פליטים, צאצאי פליטים..) מאשר יש יהודים בעולם בעלי זיקה לכאן (למרות המספרים המופלצים של הצוות שמינה בנט. 60 מיליון? רבאק.). השמאלנים הגדולים ביותר שאני מכיר לא רוצים לחיות כמיעוט יהודי במדינה מוסלמית. אין אפילו מדינה מוסלמית אחת שנדמית, לפחות לי, כיעד נחשק להגירה. (לביקור – המון)

אז מה עושים? מסתירים. איך מסתירים? פרלקסה.

ובינתים נהנים. כמו למשל מ"אני לא יכולה בלעדיך", של דנה, שלא עוזב אותי כבר שבועות.

סיבתיות

בסמסטר האחרון אני יושב בימי רביעי בבוקר בחדר הסמינרים של החוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, שומע חופשי בקורס, לא משנה איזה. על הקיר מימיני תמונה של כל חברי הסגל בחוג, לא מאד מעודכנת. בפינה הימנית התחתונה של התמונה, יש תמונה של פרופסור אמריטוס אחד של החוג, היום כבר לא בין החיים.

ביום רביעי האחרון הסתכלתי שוב בתמונה ולפתע נפל לי האסימון: זה האיש שהניע שרשרת סיבתית שהביאה אותי שבעים ושלוש שנים מאוחר יותר אל החדר ההוא, שרשרת שאני מתאר בקיצור כאן. אולי יש פה לקח מסויים על האופן בו מתגלגלים חיינו, אולי זה סתם מקרה אופייני לתקופה הזו של "שואה ותקומה", לבטח זו הדגמה של "מושלכות" היידגריאנית. ככה זה  הולך:

1945: מלחמת העולם נגמרה, אבי והוריו שבו לעיר מגוריהם ממקום המסתור שלהם בכפר נידח. אבי רוצה לחזור לבית הספר התיכון ממנו סולק כיהודי ארבע שנים קודם, להשלים תעודת בגרות כדי שיוכל ללמוד באוניברסיטה. מוכנים אפילו לקבל אותו לכיתה י"א, אף שסולק בכיתה ט. אמא שלו לימדה אותו בזמן הזה, במסתור, כך שמצבו סביר יחסית לתלמידים האחרים.

אבל אז מגיע העירה שליח מישראל, זה שיהיה לימים פרופסור, ומסביר לאבי, ציוני שרוף שכמותו, שבארץ ישראל החלוצים לא צריכים לא תעודת בגרות ולא תואר אוניברסיטאי ועדיף שיכשיר עצמו למקצוע שיכול להועיל בהקמת המדינה שבדרך. אבי משתכנע, והולך להיות שוליית חשמלאי. מגיע לארץ, עולה על הקרקע בקיבוץ בעמק בית שאן ומתפקד כחשמלאי הקיבוץ. השליח מהארץ לא קונה את הסחורה שהוא מוכר, ממשיך משם הלאה לוינה המעטירה, ומסיים לימודי דוקטורט בספרות. חוזר לארץ, מצטרף לקיבוץ כפר המכבי בפאתי חיפה, ומלמד באוניברסיטת חיפה עד פרישתו לגמלאות. פגשתי אותו שם בקיבוץ כבר אחרי, קצת לפני מותו.

1950: הקיבוץ (אבוקה) מתפרק, אבי ואמי עוברים לחיפה ואבי מתפרנס כל חייו, כחשמלאי, כמורה לחשמל בבית ספר מקצועי, כקבלן לעבודות חשמל בתעשיה. חשמל זורם בכפות ידיו.

1969: חשמל החל זורם גם בכפות ידי – לא היה זה מקרה שכאשר הועפתי אחר כבוד (למזלי) מהפנימיה הצבאית ומבית הספר הריאלי גם יחד (תהילת הניצחון של מלחמת ששת הימים איימה להסיט אותי מהשרשרת הסיבתית אותה אני מתאר כאן) הגעתי למגמת החשמל והאלקטרוניקה בבית ספר מקצועי. זה גם בית הספר היחיד שהיה מוכן לקבל אותי בנקודת הזמן ההיא, כך שלמרות שאף פעם לא הייתי "הטכנאי הצעיר", ותמיד חשבתי שנטיותיי "הומניות", שרשרת הסיבתיות הייתה חזקה מניסיונותיי לברוח ממנה, והסלילה אותי חשמַלַה…

1974: סיימתי את הלימודים, אחרי תהפוכות מה, כטכנאי אלקטרוניקה והתגייסתי לצבא כטכנאי בחיל הקשר. הציוד שבו טיפלתי בצבא היה ציוד רדיו בתדר גבוה, מיקרוגל בעצם, ובעקבות שיבוץ מקרי זה חשבתי שטוב יהיה להתמחות בתחום הזה גם בטכניון. למדתי הנדסת חשמל ואף עשיתי תואר שני בתחום. למזלי לא המשכתי ישר לתואר שלישי אלא הלכתי לבדוק קודם איך זה לעבוד בתחום.

1989: אחרי שלוש שנות עבודה מעשית בתחום המיקרוגל, (בחברה כושלת כלכלית במגדל העמק בשם אופטומיק) הבנתי שני דברים: שאני גם לא באמת נהנה מעבודה בתחום, וגם שאופק השכר שלי לא מתקרב לזה של חברי לספסל הלימודים שהחלו לעבוד באינטל (ושלא הפסקתי לשמוע על הבונוסים שלהם, ועל המניות שהם מקבלים ומכפילות את ערכן אחת לכמה שנים.) אז למרות שכבר "הייתי מושקע" בתחום התדר הגבוה, גם בתואר שני, "הלכתי אחרי הכסף" ושמתי את העניין המקצועי במקום השלישי. היה לי תואר שני בהנדסת חשמל, למדתי ולימדתי בטכניון מבנה מחשבים, וזה היה מספיק בשביל לשנות תחום ולהפוך ארכיטקט של מעבדים. אפילו היה לי מעניין לעבוד בתחום.

2011: עשרים ושתיים שנה אחרי ההחלטה הזו, שהחזירה אותי לשרשרת הסיבתית המקורית, גם מיציתי עניין וגם יכולתי להרשות לעצמי להפסיק לעבוד ולהתחיל ללמוד דברים שגם באמת מעניינים אותי, ושגם מאתגרים את מוחי המסתייד.

2018: היום, עשרים ותשע שנים אחרי ההחלטה דנן, שבעים ושלוש שנים אחרי ההחלטה ההיא, של אבי, אני לומד, מטייל, נהנה (מזה ששה שבועות) מהנכדה. טוב לי. וזה הכל הונע שם, ב 1945.

על הפנומנולוגיה של קריאה

פנומנולוגית, קריאה היא כבר לא מה שהייתה פעם: בספר, מודפס על נייר כזה או אחר, כרוך (כריכה רכה או קשה), חדש או ישן, שלי או מושאל – עם המדבקות של קוד דיואי עליו. היום, קריאה מבחינתי היא שילוב של קריאה בנייר, במחשב, בטלפון, בשמיעה. חווית הקריאה, ומה שנשאר ממנה בסוף, שונה למדי בין מדיום למדיום, ושווה להבין איך ולמה.

שבועות על שבועות שהיחס בין הקלט והפלט אצלי משובש לגמרי. אני רק קורא וקורא. (ועדיין, מניין שנות החיים שעלי לחיות כדי לקרוא את כל מה שיש לי כבר ועוד לא קראתי, גדול מ 200).
אז הנה, גם כשאני כבר כותב, אני כותב על קריאה.

כאמור, הפנומנולוגיה של קריאה הפכה להיות מסובכת בהרבה מזו שהייתה פעם, כשקראנו ספרים של פעם. הקריאה שונה כאשר רק חוש הראיה פועל, או רק חוש השמיעה (ספרים מוקראים) או שניהם יחד – כאשר מקשיבים לספר המוקרא ועוקבים אחרי הטקסט במקביל. חוויות שונות לגמרי. הקריאה שונה כאשר האור המגיע אל עיניך הוא זה המוחזר מהדף (נייר, או מסך כמו של קינדל) או כזה הבוקע מאחורי האותיות, כמו במסך המחשב או הטלפון. הקריאה שונה כשיושבים בחושך, האור היחידי הוא זה הבוקע מהמסך ממנו קוראים, ואין שום קלט חזותי אחר בסביבה. חווית הקריאה שונה כאשר הספר יוליסס מוקרא לך בקריינות מעולה במבטא אירי משובח או בקול מסונתז וצורם המופק על ידי אחת מהתוכנות ההופכות טקסט לקול. הקריאה שונה כאשר אתה יושב בכורסה וקורא ספר בנייר, יושב ליד שולחן עם מרקר וורוד, קורא ומסמן שורות בערימת דפים שהדפסת בעבודה (כי זה חינם, ועל הזין איכות הסביבה), יושב ברכבת עם הטלפון ביד וקורא על המסך, או יושב עם הלפטופ על הברכיים, הספר פתוח בחלון אחד ופייסבוק בשני. המכניקה של אופן החזקת המקום בו מוצג הטקסט, האופן בו מעבירים דפים, המיקום היחסי של הטקסט ביחס לעיניים ולידיים, כולם משנים את הקריאה. קריאה במחשב עם מסך מגע שונה מקריאה ללא מסך מגע, מחוות היד בדפדוף קרובה יותר לקריאה בספר. גם האופן בו אתה מתמקם בדף, וברצף הדפים, ומסמן לעצמך פנימית (וחיצונית) איפה אתה קורא כרגע: בדף, בפרק, בעלילה, בספר כולו.

אני מוצא את עצמי יותר ויותר קורא בטלפון. למה? יש לזה סיבות לא מעטות. נכון שהקריאה בטלפון בקבצי PDF מאד לא נוחה, כי רובם פורמטו לדף A4. צריך להחליק את הדף ימינה-שמאלה ולמעלה-למה המון פעמים כדי לראות את כל הדף – אם רוצים שהאותיות יהיו בגודל סביר. קשה לזכור איפה מרחבית נמצאים בדף. עוד יותר קשה כאשר שני דפים נגדיים בספר נסרקו יחד לדף אחד.

אבל ספרים בפורמט EPUB, ממש קל ונוח לקרוא בטלפון. ספרים בפורמט הזה, שיש יותר ויותר מהם, בעצם לא מפורמטים. הם טקסט נקי, מחולק לפרקים, ואולי גם לפסקאות. אתה קובע באיזה גופן הם יוצגו, כזה שנוח לך בעיניים, ובאיזה גודל (הולך וגדל עם השנים…), והתכנה תתאים את מספר המילים המוצגות על מסך אחד בהתאם. בהתאמה, מספר המילים על מסך קטן כמו זה של הטלפון הוא קטן יחסית.

כמה סיבות שבגללן אני אוהב את זה בטלפון: פחות קורה לי שאני הולך לאיבוד במיקום שלי בדף.
בעצם במסך, כי בפורמט הזה מספר הדפים (שבעצם אין כאלה) לא זהה למספר המסכים השונים. מה שאומר שמצד שני קשה יותר לסמן לעצמך איפה אתה נמצא בתוך הספר כולו. אותו הקובץ, המוצג בפלטפורמות שונות, יכיל מספר שונה של דפים. בחלק מתוכנות הקריאה מספר העמודים משתנה עם גודל הגופן הנבחר, בחלקם לא – ואז עוברים דף באמצע מסך למשל. ותשכחו להשוות מספרי דפים עם גרסה מודפסת של הספר (מה שלרוב גם לא אפשרי בין מהדורות שונות מודפסות של אותו ספר). בפורמט הזה יש אמנם תוכן עניינים, ואפשר לקפוץ לתחילת פרק, (או לסימניה,) אבל אין לפרקים מספרי דפים, כי הפורמט כאן הוא תוכני, לא צורני.

חוץ מזה, איכות המסך, כפי שהיא נמדדת בצפיפות הפיקסלים, כמעט כפולה (554 ppi) במסך הטלפון שלי מזו של מסך המחשב הנייד שלי (UHD, 13.3" 334 ppi) וגבוהה משמעותית מזו של מסכי קוראי ספרים אלקטרוניים כמו קינדל או קובו (200-300 ppi). זה משמעותי, אני חושב, לאיכות הקריאה, לדיוק בו מוצגות האותיות.

במחשב לעומת זאת, התוכנות שאני מכיר להצגת קבצים מסוג זה (אני מעדיף את Freda ) מציגות את הטקסט על המסך בגוש די אחיד של מילים, כזה שאני לפחות נוטה ללכת לאיבוד בו.

בפורמט הזה אין צורך לנווט לכל רוחות השמיים כדי לראות את כל הדף – נגיעה בימין המסך (במסך מגע שכיום יש כבר ברוב המחשבים הניידים ולבטח בטלפון, אבל גם קליק של עכבר עושה את העבודה) מספיק כדי לזמן מסך נוסף של מילים.

בטלפון יש צורך לגעת במסך יותר פעמים, כי הספר מחולק ליותר מסכים. בניגוד למסך המחשב, אין צורך להרים את היד לגעת במסך, כי היד כבר אוחזת בטלפון – צריך רק להזיז אצבע. מכנית, זה פחות מאמץ, אבל לא זה עיקר העניין. יותר קל לי להרגיש שאני מתקדם כאשר אני מעביר מסכים לעיתים יותר תכופות. אולי זה קשור לזה ש"הדור שלי", שהוא בעצם לא הדור שלי, התרגל לקרוא טקסטים מאד קצרים, ציוצים בצויצר, עדכון בפייסבוק, דברים כאלה. אבל אני לא באמת חושב כך. גם ספר של 800 עמודים ומעלה, יותר קל (לי) לקרוא מסך קטן אחד בכל פעם. אני גם פחות נוטה להירדם במהלך הקריאה – כשזה בטלפון ("בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם – פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ: "אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה", וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה." (משנה, מסכת יומא – פרק א, משנה ז)).

מה עוד עובד לטובת הטלפון? שהוא תמיד איתי, בכיסי. אני יכול לשלוף אותו ולקרוא דף או שניים, או אפילו כמה עשרות, כשאני מחכה אצל רופא השיניים, באוטובוס או ברכבת. יש ביום שלנו המון פרקי זמן קצרים כאלה, פנויים, שבהם לא היינו מגיעים לפתוח ספר או מחשב, אבל כן היינו יכולים להתקדם קצת ב(מטלות ה)קריאה. (חלק מהקריאה שלי היא במסגרת קורסים באוניברסיטה). בטלפון אפשר גם לקרוא בלי להדליק אור, למשל מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר במיטה. לא מעט עמודים אפשר להספיק ככה.

מה שחסר לי, הוא שמקום הקריאה שלי בספר יהיה מסונכרן בין המחשב והטלפון. לתוכנה בה אני קורא במחשב יש אמנם גרסה לטלפון שמבטיחה סנכרון כזה, שהיה מאפשר בקלות לקרוא לסירוגין כאן ושם, אבל ממשק המשתמש שלה בטלפון ממש גרוע, אז אני משתמש באחרת. למרבה המזל אפשר בקבצי EPUB לחפש מילים בטקסט, ולכן מספיק למצוא מילה מספיק לא שכיחה במקום בו קראת לאחרונה ולחפש אותה בפלטפורמה אליה עוברים. עובד אם המעברים לא תכופים. אבל זה יפתר.

עוד סוג של קריאה לסירוגין הייתה לי השבוע בספר של טוני מוריסון בשם paradise. היו לי שלושה ימים לקרוא את הספר, בן 313 העמודים, באנגלית לא קלה, ובתוך שלושת הימים האלה הייתי גם צריך לנסוע הלוך וחזור לעין גדי, ועוד כל מיני עיסוקים אחרים. אז למרות שהיה לי כבר את הספר בבית, בנייר (!) ואפילו בכריכה קשה, רכשתי את גרסת האודיו שלו ב Audible, (אותה מקריאה הסופרת עצמה,) בכוונה לנצל את זמן הנסיעה הלוך חזור, כמעט שש שעות במצטבר, להקשיב לחלק מתוך 15 השעות ועשרים הדקות שאורכת הקראת הספר. בסופו של דבר שמעתי כשבע שעות, חלקן באוזניות, חלקן ברמקול בלוטוס קטן ונטען שרכשתי בהזדמנות זו (טוב לנסיעות) וחלקן דרך כניסת ה aux של הרדיו במכונית (שסוף סוף גיליתי איפה היא – בתוך תא הכפפות…). את שאר הספר קראתי (לסירוגין) בגרסה המודפסת, וגם הקשבתי וקראתי במקביל לחלקים ממנו. מה אני לא מוכן לעשות לטובת מחקר פנומנולוגי..

פנומנולוגית, אלו חוויות קריאה שונות לחלוטין. סוג האינפורמציה שנשאר לך בראש גם הוא שונה לגמרי. קשה בשמיעה להתרשם מטכניקת הכתיבה המצוינת של טוני מוריסון למשל, הרבה עידונים לשוניים הולכים לאיבוד, וגם סוגי אינפורמציה מסוימים נשמטים. קל גם לאבד ריכוז בשמיעה, למשל כשזה תוך נהיגה ונופי ים המלח המרהיבים נגלים לעיניך. עמודים שלמים של טקסט יכולים להיבלע בהיסחי דעת כאלה ורק כשאתה פתאום לא מבין את העלילה, אתה שם לב שאיבדת ריכוז (או נרדמת..).

גם לא נוטים לעצור ולברר מילים או מונחים לא מוכרים. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. בספר כמו יוליסס, של ג'ויס, השמיעה (מוקראת או מסונתזת, במקביל או במקום הקריאה) מאפשרת לך לא להתקע על בירור אינספור הרמזים והאזכורים שג'ויס פיזר ביד נדיבה בספר (מספיק לשלוש מאות שנים של חוקרים, התרברב). אני מניח שהיתרונות או החסרונות הם תלויי תוכן. כשטוני מוריסון מקריאה את הספר שלה, מתווסף לחווית הקריאה גם המידע לגבי האופן בו נהגות המילים, רבות מהן אני לא מכיר משמיעה, כולל סלנג אפרו-אמריקאי, שרובו הולך לאיבוד בקריאה של טקסט כתוב.

בכל מקרה, בפורמט אלקטרוני, כזה שבו הטקסט הוא טקסט ולא סתם צורות על עמוד, שבו אפשר לבחור מילה בנגיעה או בהקלקה ובעוד הקלקה למצוא את משמעותה, לבחור שם, ומיד למצוא במי מדובר ועל מה, בסוגי קריאה מסויימים, זה לא יסולא בפז. למשל, הקריאה (החוזרת!) שלי ב"אלף מישורים" (של דלז וגואטרי), בה מאד עוזר לברר מונחים מתחום הבלשנות, הביולוגיה או הגיאולוגיה שהם משלבים בטקסט. קריאה שאני ממש עכשיו מפסיק את הכתיבה כדי להתקדם בה עוד קצת.

חוזר לכתוב:
אבל כיוצאים לבדוק מושגים, בודקים על הדרך גם מה חדש בפייסבוק, או מעלים לאינסטגרם משהו, ועד ששמת לב, עברה רבע שעה או יותר.  בעיה. גם כשקוראים במחשב בטקסט בו יש קישורים מוטמעים, כמו בוויקיפדיה. אתה יוצא לדרך אל תוך קישור בטקסט, ומוצא את עצמך רחוק מאוד מאיפה שהתחלת. עידן הסחות הדעת. ספר בנייר הוא לא מרובה חלונות, ופחות חשוף להסחות דעת, אלא שלידו מונח הטלפון…

את הבלוג הזה אני חושב שמאד קל, פנומנולוגית, לקרוא. אין הסחות דעת בצידי הדף כמו באתרי אינטרנט. הטקסט מתאים את עצמו לגודל המסכים בהם הוא נקרא, אני מקפיד לשבור את רצף הטקסט לפסקאות קצרות, משלב תמונה מפעם לפעם. בחרתי ערכת נושא עם גופן שנראה לי מאוד קריא וגם עכשווי (יש אופנה בגופנים, ויש גופנים שונים שנראים "נכונים" בתקופות שונות. כיום, זה לרוב sans serif לצורותיו.) ואני לא מרבה בקישורים בתוך הטקסט.

אני אף פעם לא מדפיס וקורא טקסט שיש לי בפורמט אלקטרוני, על נייר. נראה לי מופרך להשקיע דף נייר בטקסט שאקרא במשך כמה דקות ואחרי כן אשליך, אפילו אם אמחזר. בזבוז של משאבים וזמן. להדפיס כדי לקרוא פעם אחת ולזרוק? לא סביר. יש כאלה שעושים את זה כדי ל"מרקר" קטעי טקסט, מה שעוזר להם בחווית הקריאה, וגם מסמן לך בדרך אגב עד לאן הגעת בדף. אני ממעט למרקר, אבל אין שום בעייה למרקר בקבצים בהם הטקסט הוא טקסט ולא תמונה.

יש כאלה המדפיסים כי הקריאה בנייר פחות מעייפת להם את העיניים. עם זה אני יכול להתחבר, כי זה מעייף גם לי את העיניים. התשובה לזה יכולה להיות מסכים של שחור על לבן כמו הקינדל של אמזון, שאני מתכוון לנסות, אלא שהקינדל להבנתי מגביל אותך לקריאת טקסטים שרכשת אצלם. אבל זה כבר לא עניין פנומנולוגי. מה שפנומנולוגי כאן הוא הגודל של קוראי הספרים האלקרוניים, יותר מטלפון ופחות מטאבלט, וקלות משקלם. יתכן שזה צירוף מנצח. צריך לבדוק. נראה אם מישהו מידידי יסכים להשאיל לי מכשיר (כן, כן, כוונתי אליך…).

אני מניח שאמשיך לברר את הפנומנולגיה של הקריאה, ואמשיך לשנות ולהוסיף כאן, אבל עכשיו אני חוזר שוב לקרוא. כדי שאוכל להפסיק לכתוב, אני הולך ללחוץ על כפתור ה"פרסם את הפוסט הזה". מעל 1640 מילה, זה כבר ממילא ארוך מדי.

מאז שגמרתי (לא סיימתי, גמרתי!) לכתוב את הפוסט הזה עדיין לא התנסיתי בקריאה בקינדל או דומיו, אבל כן התנסיתי בקריאה מהירה בשיטת Rapid Serial Visual Presentation או בקיצור RSVP, שיטה המציגה על המסך בכל פעם מילה אחת, במרכז המסך, בקצב בו אתה שולט, אבל יכול להגיע למאות רבות של מילים בדקה, אחרי אימון. בלי אימון אפשר בהחלט לקרוא כך 200 מילים בדקה, אבל צריך מפעם לפעם לעצור ולברר דברים. (תוכנה לאנדרואיד שמאפשרת את זה). פנומנולוגית, זו קריאה אחרת לגמרי. מעניין מה הוסרל היה אומר על זה, בטח היה מזדעזע מחילול הקודש.

ומעבר ל RSVP יש גם את שיטת ה SPRITZ, המדגישה בכל מילה אות אחת באדום, בדרך כלל במרכז המילה, ((Optimal Recognition Position (ORP) כמעין מפתח חזותי העוזר לעין ללכוד את המילה בשלמותה (קצת כמו שאנו מסוגלים לזהות בקלות מילים בהן סדר האותיות מעורבב) ומציגה את המילה כך שהאות המודגשת תמיד במרכז המסך. זו שיטת קריאה שהפנומנולוגיה  של הקריאה במרכזה, מקום בו הטכנולוגיה מוזנת ישירות מפנומנולוגיה. (הסבר על המדע מאחורי זה).

הם התפנו מעיסוקיהם

השנה היא 1942. שכן של אבי והוריו, אדריכל אם אני לא טועה, ראה שאוספים את שכניו היהודים, והיה  ברור לו למה. הוא גם ידע שהוא היחידי בבניין שיש ברשותו מכונית. לכן לא פנה לעיסוקיו אלא נכנס למכוניתו ונסע לעיר סמוכה שם ידע שנמצא מפעל הזכוכית בו עבד סבי. הוא ביקש לדבר עם המנהל, וסיפר לו מה שקרה.

מנהל המפעל גם הוא לא פנה לעיסוקיו, להיפך. הוא ניגש לכספת המפעל, הוציא ממנה את כל הכסף המזומן, נכנס למכוניתו ונסע לבירת סלובקיה, מהלך שלוש שעות משם. שם קנה בכסף רב אישור שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית" (הוא לא ממש היה…). עם אישור זה דהר חזרה והגיע לתחנת הרכבת דקות לפני שזו יצאה לכוון אושוויץ.

מנהל מבשלה בעיר אחרת בשם Tvarushek שמנהל המפעל הכיר, התפנה מעיסוקיו וסידר למשפחת אבי מקום מסתור בכפר נידח. הוא גם קיבל את "משכורת" סבי שהמשיכה להגיע מהמעביד שלו, וקנה בזה מזון עבורם בשוק השחור.

וכמובן המשפחה שבפועל הסתירה אותם והוכרו כחסידי אומות עולם. הם ממש סיכנו את חייהם.

והאלמנה שהסתירה אותם בעלייית גגה  בחודשי המלחמה האחרונים אחרי שמישהו הלשין.

והיו עוד.

ואיפה הייתי אני, כשממשלת הזדון והרוע שבכאן באה לאסוף ולגרש את העבדים שהצליחו לברוח מאפריקה? בפייסבוק? איך אני הולך להסתכל על עצמי בראי?

אם יש טעם בקיום יום השואה, זה הטעם. כדי לזכור את זה.

לא כדי לחדש את היתרה בכרטיס אשראי הקורבנוּת של מדינת ישראל באופן שיאפשר לעם היושב בציון לקרבן אחרים, הרבה אחרים, במצפון שקט. לא כדי שחיילים יוכלו לצלוף באנשים חסרי נשק, ממרחק בטוח, קצת ב"זכות". כי שנה קודם, תיכנתו אותם – לקחו אותם לאושוויץ לטיול אינדוקטרינציה. נכון, השואה הייתה יותר "שואתית". אז מה?

מי היא תהיה?

לפני כשבוע הפכתי לראשונה לסבא. לנכדה, 3 קילוגרם של מתיקות. היא כמובן הכי יפה והכי מתוקה שיש, והוורוד הולם מאד את לחייה הוורודות (אין פה הסללה מגדרית, באמת. יש לה גם בגדים בכחול, אבל רוב בגדיה הם hand me down)

אני מתמוגג ממנה, באמת. אז למה יש לי את המחשבות המורבידיות האלה?

אילו מחשבות? למשל שפטירת אבי, אחרון דור ההורים שלנו, שמונה חדשים לפני הלידה היא סוג של "פינוי מקום" על פני כדור הארץ. דור הולך ודור בא. וגם, הידיעה המכאיבה שגם אם היה עדיין בחיים, הידיעה על הנינה לא הייתה באמת "מגיעה" אליו.

בעיקר כי כאשר אני מסתכל על הפרצוף הזערורי הזה ומנסה לנחש איזו בת אדם תצא ממנה, אני מבין, בצער גדול, שלעולם לא אדע.

כאשר היא תהיה בת עשרים, אני כנראה כבר לא אהיה בסביבה, או שכבר לא במלוא חושיי. אני יודע שזה טבע הדברים, אבל אילו היינו מתחילים יותר מוקדם את עניין הילדים, ואילו גם הם היו מתחילים מוקדם, הדברים היו אחרת. אבל גם כל חיינו היו נראים אחרת, ולאו דווקא לטובה.

יש גם יתרון להפיכתי לסבא בגיל מבוגר יחסית – יש לי את הזמן להיות שם איתה. וזה שאנחנו גרים באותה העיר, ואפילו די בשכנות, יקל מאד. אני עוד לא יודע איך העניין הזה, הסבאות, הולך להשפיע על חיי, אבל מאד הייתי רוצה להיות מעורב, להיות דמות משמעותית בחייה, לטובה כמובן. ברור לי שאהיה פחות משמעותי בחייה משהייתי בחיי ילדי, אבל זה בסדר גמור מבחינתי.

נשר אנליטיקס

צמוד לכניסה של סניף "רמי לוי" בנשר יש דוכן הימורים מהסוג הממלכתי. זה שלוקח כסף מאנשים שאין להם ובונה עם הכסף הזה מרכז ספורט ברמת אביב (למשל). וכמובן מממן משכורות עתק למקורבים כמו העלוב במיל עוזי דיין. ביום שישי ישבו שם סביב שולחן שישה גברים, בגילאי 50-65 להערכתי, כולם חובשי כיפות (סרוגות, בגוונים שונים של כחול) ודיברו אחד עם השני, בקול רם. בכל זאת זו סביבה מאד רועשת, עשרות עגלות עמוסות מתמרנות מסביב בכניסה לסופרמרקט גדול, יום שישי, אחד עשרה בבוקר, בהמולת קניות שכבר מוגברת לקראת חג הפסח.

אבל הגברים האלו לא באו לקנות אוכל. הם באו לקנות תקווה. בידם האחת הם אחזו (לא מוכן להשבע שכולם, אבל רובם) את טופס ההימורים שכבר מילאו ועוד לא מסרו, או זה שהמכונה מילאה עבורם. אני לא בטוח איך זה עובד, אבל הם כנראה עדיין לא ידעו אם הם זכו או לא (אני ידעתי – הם לא..). הם החזיקו את הטופס ביד האחת, סיגריה בשניה, אוחזים עוד קצת בתקווה שמשהו ישתנה בחיים שלהם. שלשם שינוי, המזל יהיה לצידם.

יש לא מעט דברים שהייתי יכול לנחש לגבי הגברים האלה. כמו למשל מצבם הסוציו-אקונומי, ההשכלה לה (לא) זכו, הנטיה הפוליטית שלהם, הארץ ממנה הוריהם היגרו לישראל, איך יראה סל המוצרים שלהם בסופר (אם הם ולא נשותיהם היו עושים את זה) ודעותיהם בעוד מגוון לא קטן של נושאים. הייתי יכול להרהר גם על המתאם בין האמונה שלהם באלוהים והאמונה שלהם במפעל הפיס. וכל זה אפילו בלי להקשיב לשיחתם או למבטא שלהם. אבל אם הייתי אומר פה משהו מכל הדברים שהייתי יכול לנחש, הייתי חוטף על הראש. עצם ההצהרה בפיסקה זו, שאפשר לנחש, כבר יכולה להחשד באי תקינות פוליטית.

אבל לתוכניות הלמידה הממוחשבת, ה"למידה העמוקה", אין שום בעיה לעשות את זה. איש לא יכול להאשים תוכנה באי תקינות פוליטית, גם כאשר תוכנות אלו משמשות להטיית מערכות בחירות, באנגליה, בארה"ב ובסבירות די גבוהה גם אצלנו. איש אינו מזין תוכנות אלה במערכות של חוקים שהובנו חברתית. התוכנות האלו מגלות בעצמן את ההבניות החברתיות של האנשים שאת הדטה שלהם היא מנתחת. כולל הבניות שהאנשים עצמם לא מודעים לקיומן, גם לא מדענים מתחום הסוציולוגיה או הפרסום. הן מייצרות קטגוריות של מיון אנשים שההגיון מאחוריהן לא בהכרח ברור או ניתן להסבר בשפה של בני אדם, אבל הן תקפות סטטיסטית. אם לדוגמה הייתי אני מייצר נוסחה המראה מתאם בין מספר שגיאות הכתיב בפוסטים בפייסבוק של אדם לנטייתו לגרש מבקשי מקלט, אפשר היה לטעון שזו אך דיעה קדומה שלי. כשתוכנה עושה את זה, על בסיס מאות אלפי ואולי מיליוני פוסטים בנושא, אי אפשר לטעון טענות כאלה.

את החצי השני של המשוואה הנדרש להטיית דעת הקהל בכלל ותוצאות בחירות בפרט, ייצור המסרים עבור קהלים ספציפיים, (זה שהחצי הראשון במשוואה איתר ומיין,) אני לא בטוח שאפשר עדיין לייצר באופן ממוחשב. ההנדסה החברתית הסמוייה והגלויה באמצעות מסרים וחדשות, מפוברקות או ממויינות בקפידה, היא כנראה בעתיד הקרוב עדיין מקור פרנסה לבני אדם. היא יכולה להיעזר בכלים ממוחשבים, למשל לבדיקת יעילות המסרים הנשלחים ובכך לאפשר חידוד המסרים על פי המשוב המתקבל. אבל כלי הנדסה חברתית כמו ישראל היום, אתר וואלה וערוץ 20 עדיין צריך לאייש בבני אדם. אבל כיוון שהמסרים לשלושתם מגיעים כולם מאותו המקום, מ"קירבת" ראש הממשלה, לא צריך לזה המון אנשים.

זוקיני לא היה להם שם, בסניף רמי לוי בנשר, שורש החזרת שמצאתי שם היה מכוער וקשה לקילוף, והתורים בקופות היו זוועה, אבל לפחות יצאתי עם תובנות. גם זה משהו.

מעבדות לחירות

ארבעה דברים שקראתי השבוע התחברו כולם לדבר אחד: עבדות. וזה עוד לפני שהגעתי לקרוא את "עבדים היינו לפרעה במצרים".

הראשון, Beloved (תורגם לעברית כ"חמדת" אבל קראתי אותו באנגלית), של טוני מוריסון היה אחד משני הספרים (באורך מלא, ובאנגלית, (שגם עובדו לסרטים, אבל אני שמח שעמדתי בפיתוי ולא צפיתי בהם כתחליף לקריאה), (לגיטימי קינון של סוגריים בכתיבה בבלוג?)) שקראתי בשבוע אחד במסגרת "חובותי" האקדמיות בשני קורסים (אליהם אני לא רשום) באוניברסיטת חיפה. נושא העבדות, של השחורים בדרום ארצות הברית, מרכזי לספר. שם גם למדתי על ה fugitive act  מ 1850, שחייב אזרחים ושוטרים בצפון ארה"ב, שם לא הייתה עבדות, להסגיר כל אדם שחור לכל אדם לבן מהדרום שטען שהנ"ל הוא עבד שנמלט ממנו. לא הייתה לשחור דנן (שיכול היה להיות אדם חפשי ולא עבד נמלט) שום זכות לשימוע או לטיעון כנגד, והקנס על אי-שיתוף פעולה בהסגרה היה כ 30,000$ (במונחים של היום).

השני הוא ריאיון עם ד"ר אלגנש פיסהה במוסף הארץ (קטעים נבחרים מצוטטים בסוף הרשומה למי שלא מוכן לשלם על העיתון היחידי בארץ הראוי לקריאה). הראיון מתמקד במה שעבר על העבדים שנמלטו ממשטר העבדות באריתריאה, של הרודן איסיאס אפוורקי. עבדים שנמכרו לסוחרי איברים אם לא שולם לבדואים בסיני כופר נפש בעבורם. ואלו שכן שולם כופר בעבורם, והצליחו להגיע לישראל, הגיעו מבחינתם לאוטופיה. מה שלנו הולך ונראה כמו דיסטופיה, להם נראה כמו אוטופיה.  רק בשביל להזכיר לנו את זה, שווה לשלטון הימין להשאיר אותם פה. הם ממש לא "חמוצים". הם רק כהים.

הספר השני שקראתי השבוע הוא Never Let Me Go, רומן דיסטופי של Kazuo Ishiguro (גם הוא באנגלית, גם הוא באורך מלא, וגם אותו קראתי בתוך אותו שבוע אחד במסגרת קורס על "אוטופיה ודיסטופיה בתרבות הפופולרית"). גיבורי ספר זה, שרב המשותף בינם לבין גיבורי ספרה של טוני מוריסון, הם משובטים (לבנים, בריטיים) הגדלים בפנימיה בריטית לשמש כתורמי איברים. הם מתבגרים ואחרי 2-4 תרומות שכאלה, מתים. completed קוראים לזה בשפה המכובסת שם. הם עבדים לכל דבר ועניין, שגופם הוא רכוש בדיוק כמו זה של העבדים בדרום ארצות הברית, בדיוק כמו כל תושבי אריתראה שבין גילאי 17 ל 50 (50 הוא הרבה מעל תוחלת החיים שם).

כמו גיבורי Beloved, גם להם אין שמות משפחה. כמו גיבורי Beloved יש להם תקופה כביכול אידילית בה הם חיים תחילה ברווחה יחסית, באחוזה כפרית. בספרו של אישיגורו זו פנימיה "יוקרתית" בשם Hailsham, אצל טוני מוריסון זו האחוזה sweet home. עדיין עבדים, אבל עם בעלי עבדים "נאורים". אצל מוריסון הם נמלטים, אל הצפון בו אין עבדות (אבל יש חובת הסגרה). אצל אישיגורו הם לא נמלטים, ולא ברור בספר למה. אצל אפוורקי, הם נמלטים בהמוניהם, אבל ישראל השקיע מיליארדים בגדר כדי למנוע מהם לברוח, ואת אלו שכבר נמלטו, רוצה להשליך חזרה אל התופת.

אני תוהה אם היה גם פה קנס של 30K$ על הסתרת עבדים נמלטים, האם הייתי מוכן להסתכן בהסתרתם, או שהייתי מוצא תירוצים למה אני לא צריך לעשות את זה? כרגע אני מוכן, ואף הצעתי לכמה שאת בקשות המקלט שלהם כתבתי בעבורם בזמנו (כדי שיהיה לפקידי משרד הפנים ממה להתעלם) לבוא להסתתר אצלי.

הכתבה בעיתון המצוטטת מטה, לא באמת חידשה לי הרבה. שמעתי על הדברים מפי האנשים עצמם, וגם ראיתי את הצלקות. (פלסטיק מומס על הגב משאיר צלקות מכוערות מאד). גם ב Beloved,  הצלקות על גב הגיבורה Sethe, דמויות עץ, תוצאת ההצלפות בשוט שקיבלה אחרי שהתלוננה על אונס הן מרכיב משמעותי בסיפור. גם ב Never Let Me Go, למרות שהן לא מוזכרות במפורש, הזמן שנדרש להגלדת הצלקות בגופות ה"תורמים", אחרי כל "תרומה" הוא זה שקוצב את אורך חייהם.

הספר האחרון שקראתי (את זה בשבוע שעבר, אבל דיברנו עליו השבוע) הוא של סימון דה-בובואר, "לקראת מוסר של דו-משמעות", במסגרת של עוד קורס שאני לוקח בחיפה. בעמוד 47 של התרגום העברי היא אומרת: "כך למשל, העבדים שעדיין לא רכשו מודעות לעבדותם. בעלי המטעים הדרומיים לא לגמרי טעו כשהתייחסו אל השחורים, אשר הסכינו בצייתנות למרותם, כאל ילדים מגודלים". בניגוד לבן זוגה סארטר, דה-בובואר מוכנה לקבל שישנם לא מעט אנשים, שאין בידם לממש את "חירותם" באופן אותנטי, כמו כל פילוסוף צרפתי עשיר ולבן ממוצע בפריז, בחצי השני של המאה העשרים. למשל העבדים בדרום ארה"ב, או נשים במדינות איסלם קיצוני אותם היא משווה לילדים, הפטורים ממימוש "חירותם". אבל גם אליה יש לי השגות. האם העבדים אכן פשוט "לא רכשו מודעות" לעבדותם, או שחיו תחת משטר דיכוי קיצוני שנשען על קני רובים? ואולי ה"תורמים" של אישיגורו אכן מוכנים להיפרד מאיבריהם ולמות צעירים רק בגלל "העדר רכישת מודעות"?

העבדים האריתאים כן "רכשו מודעות". כמו הגיבורה ב beloved המעדיפה לשחוט את ארבעת ילדיה תחת שיהיו מוסגרים חזרה לעבדות, גם האנשים שהגיעו הנה מאריתראה וסודן עשו מאמצים לא נתפסים ממש כדי לברוח, ועברו יסורים והתעללות (גם מינית) לא נתפסים ממש בדרך הנה. והמדינה המנוולת בה אני חי, לא מוכנה להכיל את מתי המעט האלה שעשו את זה, את יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

להקיא.

—————————————– קטע מהריאיון בהארץ —————————–

איך שמעת לראשונה על מה שמתרחש בסיני?

לפני כחמש שנים פנתה אלי משפחה אריתראית וסיפרה לי שבנה נחטף ומוחזק בסיני, והבדואים דורשים כופר גבוה עבור שחרורו. נסעתי מיד למצרים, כדי לראות מה קורה שם.

מדובר בפליטים אריתראים, בני ארצך, שניסו לחצות את הגבול לישראל.

זו בעצם שרשרת ארוכה, אנשים שרצו לברוח מאריתראה שילמו למבריחים הבדואים־סודנים. הבדואים הסודנים כמובן הבטיחו להם שיגיעו לישראל בביטחה, אבל למעשה פשוט מכרו אותם לבדואים במצרים. הם עברו חמש או שש ידיים במסע הזה מסודן, דרך הפריפריה של אל עריש, והלאה עד חמדיה, הנקודה שקרובה לגבול עם ישראל. שם רבים מהם נרצחו או נחטפו ועונו עבור כופר. קשרו אותם, הצמידו מגהצים לוהטים לגבם, טיפטפו עליהם פלסטיק רותח, התעללו בהם מינית בדרכים שאי אפשר אפילו לדמיין, ותוך כדי העינויים התקשרו למשפחות שלהם, השמיעו להם את הבכי והצרחות ודרשו מהן כסף. הסכומים הלכו ועלו ככל שהבדואים הבינו שיש זרם קבוע של פליטים. אם בהתחלה הכופר היה 1,000 דולר לראש, אחר כך כבר ביקשו פי 60.

למשפחות, מן הסתם, לא היו סכומי הכסף הללו.

נכון, ואז היו מוכרים אותם לסוחרי איברים. רבות מהגופות שמצאנו במדבר היו מושחתות כליל. אפילו לא תפרו אותן אחרי שלקחו מהן את האיברים הפנימיים או את הקרניות.

הראית לי תמונות שלא אשכח כנראה לעולם.

נשים שנאנסו במשך שבועות וחודשים, כל יום, כל היום. גם ילדים וילדות נאנסו. ביקשו מאחים לשכב עם אחיותיהם. הם התייחסו אליהם כמו אל בובות מין, כאילו הם מצלמים פורנו. רבים מהאריתראים שנמצאים כעת בישראל ומועמדים לגירוש הם ניצולים מהתופת הזאת בסיני. האנשים שרוצים לגרש אותם לא יודעים איזה גיהנום הם עברו כדי להגיע לכאן. קראתי הרבה ספרים ועדויות של אנשים שעונו במהלך ההיסטוריה. מעולם לא שמעתי על אכזריות כזו.

trans,post,ultra,anti,meta} Human}

ההומניזם, עושה רושם, דורש שדרוג. שלל קידומות שהתווספו אליו בעשורים האחרונים מסמנות שההומניזם הוא או משהו שצריך לעבור דרכו למקום אחר (trans) או מעבר לו, אל משהו אחר (post). חיפשתי וגם מצאתי כמה מאמרים (בעיקר זה) וגם כמה ערכים בויקיפדיה, בעזרתם ניסיתי לברר מה מאחורי שלל ההמשגות האלה המסתיימות במילה הומניזם.

ברשומה הקודמת ניסיתי לבדוק את פשר השימוש הגובר והולך בקידומת "טראנס", ויחסתי אותה להלך רוח המונע מאמונה בקידמה, בטכנולוגיה ובאפשרויות הנפרשות לפנינו בזכותה (שם, לשינוי מגדר, גזע או מין). טראנס-הומניזם (Trans-Humanism) הוא "מאותה התפוצה" – המשך לוגי של "מחשבה מודרנית", של "הנאורות". הוא מתמקד בגוף האנושי וביכולות הטכנולוגיות / מדע בדיוניות לשדרג אותו למשהו יותר טוב. עם תאריך תפוגה ארוך יותר, עם זכרון פחות נדיף, עם סוג של חיי נצח בגוף לא ביולוגי אליו תועבר התודעה מהגוף הביולוגי, המתכלה. יש כמובן גם אינספור ווריאנטים בתנועה הטרנס-הומניסטים. חלקם חושבים שרצוי שטכנולוגיות כאלו יהיו זמינות לקהל הרחב, חלקם חושבים שרק מי שיכול להרשות לעצמו את זה יוכל להיות מוקפא עד שנגיע לעתיד מרהיב זה בו נחייה מאות שנים, וגם נזכור איך קוראים לנו אחרי שמונים השנים הראשונות. חזון של עתיד שיש המכנים אותו אולטרה-הומניזם (Ultra-Humanism).

ההתחלה של חזון זה כבר כאן. בניסוי כבר יש שתלי מוח שמדרבנים את התאים העייפים שלנו לזכור או לשלוף זכרונות ועוד שלל דברים אקזוטיים, שאני חושד שאפשר יהיה ליישם רק אחרי תקופתי. יש טרנס-הומניסטים שהתקינו לעצמם עזרים המאפשרים להם לראות בתחום האור האינפרא-אדום ואולטרא סגול.  עד שיהיו כל האמצעים האלה זמינים, אפשר לטעון שהעלאת התודעה לגוף לא ביולוגי ולא מתכלה כבר פה במידת מה. אני טוען שמה שאני עושה בכתיבה בבלוג הזה הוא בעצם להעלות לגוף הלא ביולוגי שלי הנקרא "דרכי עצים" פוסט אחרי פוסט שבהם אני משמר שביבים מהתודעה שלי. אולי בעתיד כלשהו אפשר יהיה לשחזר מהם חלק מהתודעה שלי ולייצר עותק לא ביולוגי של ה"אני" שלי (אבל זו לא הסיבה שבגללה אני עושה את זה). בעותק ההוא לא יהיו כל הזכרונות שלי, אבל גם בעותק הנוכחי, הביולוגי, נעלמו כבר רוב הזכרונות. רוב מה שחוויתי וראיתי, קראתי ולמדתי, כבר ממילא לא איתי. אבל צורת המחשבה, משהו מן האישיות, אולי תוכל איזו אינטליגנציה מלאכותית עתידית לשחזר. (למה, לא ברור לי).

פוסט-הומניזם (Post-Humanism) הוא מושג קצת יותר מסובך והרבה יותר מעניין. ההתמקדות היא פחות טכנולוגית וגם פחות ממוקדת גוף. זו תנועה פילוסופית והגותית מעיקרה, אותה רואה אותה כהמשך טבעי של תהליך היסטורי במהלכו הורחב בהדרגה מושג האדם. להגדרת הסובייקט האנושי, זה שיש לו סט מלא של זכויות אנוש התווספו עם השנים גם נשים, גם אנשים בעלי צבע, גם לא-נוצרים, גם לא-אירופאים, גם אנשים בעלי מוגבלויות, גם אנשים בעלי נטיות מיניות לא הטרוסקסואליות. מצד שני, במהלך מצער של מאה השנים האחרונות, להיות אזרח, עדיף של מדינה עשירה, הפך להיות יותר משמעותי ויותר חשוב מלהיות "אדם". הפליטים הטובעים בהמוניהם בנסיון לחצות את הים התיכון מדגימים את ההבדל.

פוסט-הומניזם יצא מתוך הפוסט-מודרניזם, קודם על ידי ההוגות הפמיניסטיות של שנות התשעים ובשנים האחרונות הושפע מהמחשבה האנטי-סוגנית (הגורסת שההבדל בין האדם לשאר בעלי החיים הוא פחות משמעותי מכפי שאוכלי החיות בינינו היינו רוצים לחשוב). זו גישה המנסה לפרק את ההנחות המובלעות בפילוסופיה אנתרופוצנטרית (post-anthropocentrism) הרואה את העולם באופן הנגזר מהדגשת ההבדלים בין האדם לטבע, בין האדם לשאר היצורים.

אפשר לראות את הפוסט-הומניזם כסוג של פוסט-אקסקלוסיביזם (post-exclusivism). צורת חשיבה המציעה ליישב את ה"קיום" במשמעות הרחבה ביותר, להתנער מכל צורה של אקסקלוסיביות המפרידה בין מי שיש לו תכונה (בדרך כלל מדומיינת) כזו או אחרת, למי שאין לו. כסוג של פוסט-דואליזם
(post-dualistic) הקורא להיפרד מצורת מחשבה "דואליסטית". אני רואה פה השפעה של חשיבה דלזיאנית המעדיפה את הריבוי על היחיד, השניים או השילוש. פוסט-הומניזם מנסה גם להתנער מצורת מחשבה של תזה ואנטי-תזה.

פוסט-הומניזם הוא גם פוסט-הירארכי (post-hierarchical), מבטל הירארכיות  ופוסט-מירכוז (post-centralizing) בבטלו את ההבדל בין מרכז לפריפריה, בין חדש לישן (חדש בהשוואה למה? בהשוואה למרכז כלשהו, שאותו שוללים) . הוא גם post-exceptionalism, ושולל את זכויות היתר שמדינות או גופים טוענים לעצמם בזכות איזו זכות (אבות, אלוהית) כמו למשל הציונות בארץ ישראל או איפיון (ארה"ב כ state of exception) או כמו זכויות היתר (למשל בניצול משאבי כדור הארץ) שבני האדם תובעים לעצמם לעומת שאר בעלי החיים, שבני המדינות הקולוניאליות תבעו לעומת בני הקולוניות, ועוד ועוד.

פוסט-הומניזם שואף להכיל בתוך הגדרת הקיום שלו לא רק בעלי חיים שהם לא האדם אלא גם ישויות כמו רובוטים, חוצנים, בינה מלאכותית.

ממש כמו שהנחות של רציונליות, רצון חפשי וקדמה עומדים בבסיס הטראנס-הומניזם, הביקורת על אותן ההנחות ממש עומדת בבסיס ה Anti-Humanism, תת זרם במחשבה הפוסט-הומניסטית העוסק בדה-קונסטרוקציה (פירוק, חשיבה מחדש) של עצם המושג "אנוש". את הנביעה של זרם מחשבה זה אפשר אולי למצוא ב"המילים והדברים" של מישל פוקו, בה הוא מברר את ההיסטוריה של משמעות המונח "אנושי", מראה שמשמעות זו היא "היסטורית", תלויית תקופה, מיקום, תרבות ומעמד וצופה את "מות האדם", את העתיד בו תהיה משמעות שונה לגמרי למונח "אנושי" או "אדם".

Meta-Humanism: חיפוש באינטרנט למושג זה יעלה בעיקר את השימוש במונח הזה בעולם הקומיקס של DC comics, שם גיבורי העל רוכשים את יכולותיהם (בעיקר היכולת להתעלם מחוקים פיזיקליים) או בזכות מוטציות או בזכות תאונות "מדעיות". מטא-הומניזם זה דומה יותר לטרנס-הומניזם בהתמקדותו בגוף ויכולותיו, אבל המאבקים בין המוטנטים לבני האדם ה"רגילים" משקפים ואולי גם מתווכים לקהל הרחב את השאיפה הפוסט-הומניסטית להרחיב את מנעד הקיום האנושי. (יש גם רשומה פה בבלוג על הקידומת "מטא"). Meta-Humanism הוא זרם במחשבה הפוסט-הומניסטית המושפע מהמחשבה של דלז (וגואטרי), זרם המדגיש את הגוף (רשומה פה על הפנים והראש של הגוף הדלזיאני הזה) ואת המישמוע-מחדש שאפשר להפיק מהצד החמרי של הישים. מדגיש פחות את הצד הקונסטרוקטיבי ושיחני של מושג "האנושי". חוץ מביקורת של האוטונומיה, של הרצון החופשי ושל העליונות (בזכות הרציונליות) של האדם, יש כאן שימוש במונח הדלזיאני של "להיעשות חיה", ומבט אל עתיד בו יהיה מה שהם קוראים amorphogenesis, התפתחות מהאנושיות כפי שהיא כיום הלאה, אל צורות אנושיות אמורפיות יותר, מגוונות יותר, שאולי היום יראו לנו כמפלצות. (בכנסים שלהם מותקן למרצים מאוורר על הראש, דברים כאלה) יש להם עוד כמה מושגי מפתח מעניינים כגון ה Meta-body, הגוף הפוסט-אנטומי (post-anatomical), והאדם המטא-סקסואלי (meta-sexual) שהוא post-queer, ריבוי של micro-sexes.  אבל אלו כבר קצת יותר מדי מושגים לרשומה אחת. (שווה לקרוא את המניפסט המטא-הומניסטי הנמצא כאן).