שלום לנשק

כבר כמה שנים שאני מתלבט באם לחדש את רשיון הנשק שלי. יש לי אקדח זעיר מתוצרת צ'כיה שקניתי בזמן שרותי בצבא הקבע לפני כמה עשרות שנים (וגם סיפרתי את עלילותיו כאן) שלא ברור לי למה אני עדיין אוחז בו. קל וחומר היות שעם הזמן התענוג הולך ונהיה יקר יותר.

לפני חודשיים קיבלתי מסרון מהמשרד לבטחון פנים שעלי לחדש את רשיון הנשק עד סוף השנה. וכדי שזה יקרה, כל מה שעלי לעשות הוא לשלם את האגרה בסך 182 ש"ח, למלא הצהרת בריאות ולהחתים עליה את רופא המשפחה שגבה ממני תמורת חתימתו 117 ש"ח, וללכת למטווח ל"רענון" במהלכו אצפה בקלטת וידאו עתיקה תמורת 200 ש"ח ואצטרך לרכוש ואף לירות 50 כדורים – עוד 145 ש"ח (וזה כי התחמושת הזו זולה). 644 ש"ח בסך הכל, אחת לשנה.

בי נשבעתי שהשנה אני עושה זאת בפעם האחרונה. אבל משום מה נמלכתי ועשיתי כל זאת. רק כדי לגלות, בזמן שניסיתי לירות אל המטרה את הכדורים שרכשתי, שהאקדח לא מתפקד. לא הצלחתי לדרוך אותו. כנראה כאשר ניקיתי את האקדח אחרי הריענון של שנה שעברה, איבדתי את הקפיץ של הנוקר. וקשה עד בלתי אפשרי להשיג קפיץ שכזה לאקדח בן חמישים. כך על פי הנַשַק שבמקום. אני לא משוכנע שזו אכן הסיבה, אבל פאק איט, משמיים משדרים לי מסר חד וברור שדי, הגיע הזמן להפרד.

אז "מכרתי" את האקדח תמורת 0 שקלים למטווחי הצפון, עמדתי בגבורה בהפצרותיהם לרכוש לי אקדח חדש חדיש, ויצאתי בלי אקדח ועם 644 ש"ח פחות בכיסי.

מבחינה אחת אני יכול להיות רגוע – גם השר החדש לבטחון המולדת והלאום (היהודי, כן?), וגם אשתו, נושאים שניהם אקדחים. אז כנראה שאני פטור.

על התמכרות

מאמר שקראתי השבוע על התמכרות טוען שאין עלינו לראות התמכרות כמחלה של המערכת הנוירופסיכולוגית וגם לא כסתם סטיה מוסרית של אנשים שוחרי הנאות. התמכרות מוגדרת במאמר כצריכה של סמים (כולל טבק ואלכוהול) כאשר הנזק מההרגל עולה על התועלת.

אבל, גורסת הכותבת, יש פן של התועלת מסם שקשה למי שאינו מכור לראות. תועלת שהיא מעבר להנאה האמיתית שאנשים עם בעיות נפשיות מפיקים מסימום עצמי, או אנשים עם כאב כרוני מאופיאטים. התועלת שהיא מדברת עליה היא זהותנית והיא (הכותבת) מסתמכת על סטטיסטיקה המראה שרוב המכורים נגמלים מעצמם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, אך המיעוט שלא נגמל מגיע בדרך כלל מסביבות של עוני ופשע, מרגע סוציואקונומי נמוך. אנשים שהעולם לא מציע להם דברים ואופק שהם מפסידים בגלל היותם מכורים לסם.

כדי להגמל מכורים צריכים להיות מסוגלים לדמיין את עצמם כ"לא מכורים", כבעלי מיקום ותפקיד בחברה ששמורה לאנשים מתפקדים. למי שבא מרקע של עוני, פשע ובערות, קשה לדמיין את עצמו שם, מחוץ לעולם הסמים. זה לא שהוא היה שם בעולם בזהות מוגדרת ונורמטיבית שאבדה לו עם ההתמכרות ושהוא יכול לדמיין לעצמו חזרה אליה. המכורים ההם שבאו מחיי עוני ודלות, אין להם את זה.

מה המסקנה מכל זה? שהחברה נוח לה לתייג מכורים תחילה כא-מוסריים ובהמשך, כחולים, במקום לטפל בשורש הבעיה. בזה שיש הרבה אנשים שבאים מרקע וסביבה בהם הסמים הם למעשה המקום היחידי בו יכול להיות להם טוב. שבו יש להם קהילה (של מכורים), מקום בו יש להם זהות, בו הם יודעים מי הם. ובלי לתת למכורים חסרי בית או סתם זרוקים אופק של תמיכה, תעסוקה ומגורים, של חברה של לא מכורים, אין להם סיכוי רב לצאת מזה.

מה שמביא אותי לחשוב על התמכרות מסוג אחר, לעבודה. לא מעט אנשים שאני מכיר הם בחרדה אמיתית מפרישה מעבודה. הם ימשיכו לעבוד גם כאשר כבר אין להם צורך כלכלי בזה, גם כאשר נמאס להם לגמרי והעבודה משעממת אותם, גם כאשר הם יודעים שהם מיותרים ורק מתוך אינרציה משאירים אותם שם, גם כשעמוק בפנים הם מודעים שתרומתם לא משהו, לבטח לא תואמת את שכרם. כי העבודה היא מה שמגדיר מי הם. נכון, הם גם אבא וסבא, בעל / אשה, ועוד זהויות המגדירות אותם. אבל העבודה, והאנשים שעובדים אתם הם הקהילה המשמעותית ביותר שלהם, והקהילה הנותנת להם ערך והכרה.

וכמו מכורים לסמים, לפורשים מעבודה יהיה יותר קל לעבור לשלב הבא אם הם היו יכולים לדמיין את עצמם שם בצורה פוזיטיבית. זה הרבה יותר קל אם הם יכולים לבסס את הזהות החדשה שלהם על סמך דברים שהיו קיימים בחייהם כבר קודם, לפני הפרישה, למשל פעילויות שהיו בחייהם לפני הפרישה ותמיד רצו שיהיה להם יותר זמן עבורן.

זה יכול להיות יותר קל אם הגמילה מעבודה לא צריכה להיות מה שנקרא אצל המסוממים cold turkey ואפשר היה לרדת בהדרגה באחוזי המשרה ולאט לאט לטפח אדנים אחרים שעליהם עומדת הזהות של האדם הפורש מעבודה, אולי עם תמיכה מערכתית ויעוץ של מקום העבודה.

גם הון חברתי חשוב. אם יש לפורשים מספיק אנשים שישארו בקשר אתם בלי קשר עם העבודה, זה יכול להיות מסד מסויים לגיבוש זהות חדשה, זהות שלא נסמכת על עבודה מסודרת בשכר. אני רואה למשל את חבורות הגברים היושבים ומשחקים שש-בש או שח מט על טיילת דדו בשמונה בבוקר, כשאני בדרך לרכבת, לרכוש לי "הון סימבולי" באוניברסיטת תל אביב, ולא רואה את עצמי שם, אבל אין לי ספק שיותר קל להם להגדיר את עצמם כלא-עובדים ממי שאין לו חבורה שכזו.

לאן?

בכל פעם שאני שומע חדשות (בפייסבוק, בטוויטר, באפליקציה של "הארץ", חס וחלילה לא בטלויזיה) בא לי לקחת את הרגליים ולעוף מפה. אבל העובדה היא שאני לא עושה את זה. למרות הכל, נוח לי כאן, לפעמים אני אפילו מצליח לשבת ברכבת לתל אביב, ויש לי דרכים קצת למרק את מצפוני, בפעולות התנדבותיות סמליות כאלה ואחרות.

אבל מצד שני, אני חושב לעצמי, אם לעקור מכאן, צריך לעשות זאת כשיש לך עדיין את האנרגיות לעשות את זה. למכור את הבית, לסגור את כל העניינים כאן והכי קשה – למצוא מקום לגור בו שם, מעבר לים. ואני מתכוון למקום בו ארצה לגור, לא לבקר. למצוא מקומות לבקר בהם, זה קל.

אני יודע די בוודאות, שהמקום הזה הוא לא בארצות הברית (קפיטליזם דורסני מדי לטעמי), וגם לא בקנדה (קר מדי). כנראה באירופה. מקום לא קר מדי, אבל מצד שני איכות החיים טובה יותר לפי כל מדד אפשרי דווקא בארצות היותר צפוניות, בעיקר סקנדינביה. מקום שבו יהיה לי נוח מבחינת השפה בה אני שולט הכי טוב (למעט עברית) – אנגלית, אבל אנגליה הבדלנית של הברקזיט לא ממש מעוררת תיאבון ואני גם לא ממש מכיר את אנגליה שמחוץ ללונדון. מצד שני, יש לי דימוי, אולי שגוי, של האנגלים כפחות גזענים מעמים אירופאים אחרים. אולי אירלנד היא התשובה?

אני גם דובר גרמנית, ובגרמניה זה עדיין לא מנומס להביא דעות גזעניות, (אבל זה עובר להם לאט אבל בטוח). ארץ די מתוקנת אבל בכל זאת, אני לא יכול לדמיין את עצמי חי בגרמניה או אוסטריה. זוגתי שתחייה גם לא דוברת את השפה וגם לא אוהבת את הצליל. אז לא.

מה לגבי דרום אירופה? יוון? איטליה? ספרד? פורטוגל? דרום צרפת? מזג האוויר יותר טוב, יש ים, אנשים יותר חביבים. אני לא דובר את השפה אבל אולי יש פה ושם קהילות של זרים הדוברות אנגלית בינן לבין עצמן. בכל זאת, צריך קהילה, לא? אולי זה יהיה המחסום העיקרי שישאיר אותי פה – הבדידות.

ומה לגבי המקום הספציפי המדומיין שם בדרום אירופה? כפר או עיר? די בטוח שאם כבר, אז עיר. ועדיף עיר שקורים בה דברים. האם מחסום השפה בעייתי? לא לאמנות פלסטית, לא למחול ולא לתיאטרון (שאליו אני גם פה לא הולך). כן בקולנוע, אבל יש נטפליקס. לא אוכל ללכת לשמוע הרצאות כשומע חופשי באוניברסיטה איטלקית או ספרדית אבל אוכל להמשיך ללמוד לבד מקריאה או באינטרנט. מה עם לדבר עם אנשים? יהיה לי בכלל עם מי לדבר שם? באנגלית? השפה היא כן בעיה.

אבל אולי הקושי הגדול ביותר ביציאה לגלות בגיל מבוגר הוא איכות הטיפול הרפואי ותוחלת החיים הנגזרת ממנה. יהיה זה עסק יקר מאד להבטיח לעצמך מחוץ לישראל טיפול רפואי המשתווה לזה שפה בישראל מספק לך הביטוח הממלכתי, אולי עם חיזוק קל של ביטוח פרטי. גם רמת הרפואה חשובה וגם זמינותה. בגיל מבוגר רצוי לגור במרחק לא גדול מדי מחדר מיון טוב, מה שפוסל את רוב האזורים הכפריים. גם מדינות מזרח אירופה לשעבר מפגרות עדיין ברמת הרפואה אחרי ישראל, ואין לי ספק שגם יוון ופורטוגל. בעיה.

לפעמים זה מצליח

"I love it when a plan comes together" היה המשפט החביב על "חניבעל" סמית, מפקד ה A-team, אותה סדרת טלויזיה משנות השמונים שאהבתי. כמובן ששם זה היה תמיד אחרי שתכנוניו נפלו/קרסו/נכשלו ובעזרת אלתורים ומזל רב בכל זאת נחלץ הצוות מצרה וביצע את משימתו.

לא כך היו פני הדברים בנסיעתנו האחרונה, ממנה חזרנו אתמול. התכנית בגדול, כן התממשה, על פי התכנון שהיה פחות הדוק מהרגיל. עכשיו שאנחנו בחזרה בבית, אנחנו מופתעים כמו תמיד שהדברים קרו פחות או יותר על פי המצופה, ויצאנו בשלום, וחזרנו בשלום, וטוב להיות בבית.

ה"תכנון" החל די מזמן, לפני חצי שנה לערך, אז סיפר לי בני גיא הצופה תמיד קדימה שהחגים יצאו השנה מאד טוב, ונדרשים רק יומיים וחצי ימי חופשה עבור נסיעה ארוכה למדי – מערב ראש השנה ועד סוף סוכות, ואי לכך ובהתאם לזאת הוא רכש כרטיסי טיסה, שאז לפני חצי שנה עדיין אפשר היה לרכוש ממש בזול, לוינה. לו, לזוגתו ולשתי בנותיו, נכדותי בנות השנה והארבע. ושאל אם נרצה להצטרף אליהם לחלק מהתקופה, בה הם תכננו לשהות באיזו חווה במקום ירוק וציורי, אחת מאלו שאוסטריה משופעת בהן, עם גדיים, סוסי פוני, וטרמפולינות.

כך זה החל. כמה שבועות אחריו רכשתי גם אני כרטיסי טיסה לזוגתי שתחייה ולי, לוונציה, בכוון אחד. המחירים כבר החלו לטפס, אבל עדיין היו סבירים. למה וונציה? כי בוונציה יש כעת ביאנלה לאמנות וזה אירוע חשוב ושווה. (גם וונציה שווה, אבל היינו בה כבר 5-6 פעמים). ומוונציה לא ארוכה הנסיעה אל האיזורים הכפריים של אוסטריה, בטירול.

ויש גם מה לראות בדרך, מוונציה אל אותה חווה, שמיקומה התחוור לנו רק כשבוע לפני שיצאנו בדרך. אני נוהג לסמן במפות גוגל מקומות בהם ארצה לבקר בעתיד כלשהו, והיו לא מעט סימונים כאלה בין וונציה לטירול. אז הקצבנו שלושה ימים לדרך צפונה (5-6 שעות בנסיעה רצופה) אל אותה חווה, ארבעה ימים שם, בהם נעשה מה שיגידו לנו לעשות, ובעיקר נבלה עם הנכדות המתוקות מדבש, בני וזוגתו המאממים, נתמסר (לשם שינוי) לאופי הטיול שמתאים להם, בלי מוזיאונים/עתיקות/אמנות/ערים/עיירות ציוריות.

ושלושה ימים חזרה לוונציה בהם נעשה משהו שעליו נחליט מתישהו. אבל למה לחזור לוונציה אם קנינו רק כרטיס בכוון אחד? כי צריך להחזיר את המכונית למקום שממנו לקחת אותה, או לשלם ביוקר על דמי החזרה. וכי מוונציה רכשתי לנו כרטיס בכוון אחד לאיסטנבול, כי גם באיסטנבול יש ביאנלה לאמנות. פחות ידועה ופחות מושקעת מזו שבוונציה, אבל שמענו טובות על גרסאותיה הקודמות, ואיסטנבול עיר מהממת (גם בה היינו כבר 4-5 פעמים בעבר). ומה אחרי כן? כרטיס בכוון אחד חזרה הביתה, אחרי 5 ימים באיסטנבול.

כיף שאפשר לקנות כרטיסי טיסה לכוון אחד ולא כמו בעבר (ואולי עדיין באל-על) שכרטיס בכוון אחד היה יקר מכרטיס הלוך ושוב. מאפשר טיולים יותר מגוונים. חבל שבמכונית שכורה אין אפשרות כזו.

ונסיעתנו זו אכן הייתה מגוונת:
– שתי ביאנלות לאמנות, והמון אמנות עכשווית מסביבן ולידן.
– ביקרנו בשתי ערים יפיפיות בהן התחבורה הציבורית מתבססת כולה או חלקה על שייט. הפלגנו 4 פעמים בוונציה (כולל מ ואל שדה התעופה) ו 4 פעמים באיסטנבול (כולל הפלגה בין-יבשתית מאירופה לאסיה וחזרה)
– היינו בארבע ארצות שונות, כי בדרך דרומה מטירול לוונציה, חיפשנו מלון מבודד בהרים, אולי ביקתה, ומצאנו משהו מקסים ונהדר דווקא בסלובניה, בשמורת Triglav, בפיסה של סלובניה הבולטת אל תוך חיבור הגבולות בין אוסטריה לאיטליה.
– ובזכות סלובניה, יצאנו לנו גם קצת לטפס ברגל, ועלינו אל פסגת Slemenova.
– כן, הכנו שיעורי בית. אספנו רשמים של אנשים מביקורים בביאנלה בוונציה, וגם קצת באיסטנבול, ובדקנו מה פתוח באיזה ימים ובאיזה שעות, כך שלמרות שהחלטנו מיום ליום מה עושים, יצא פחות או יותר בסדר. בטוח שפה ושם פיספסנו דברים (למשל הביתן היווני בוונציה), ןבטוח שאם היינו באים לוונציה לעשרה ימים ולא לחמישה, עדיין לא היינו ממצים את תערוכות הלווין וביתני המדינות הפזורים בעיר.
– בננו הכין שיעורי בית גם הוא, ביסודיות, על המקומות בהם טיילנו יחד, תוך הסתמכות על מקורות מידע שאני בדרך כלל לא בונה עליהם: למשל "מטיילים באוסטריה עם ילדים" בפייסבוק. ולכן יצא לנו לעלות במיניבוס לראש מפלי קרימל ולרדת ברגל כל הדרך (לא קל עם ילדה בת שנה ורבע שלא אוהבת להיות במנשא), לנסוע במגוון של סוגי רכבלים, לגלוש בשלג על פסגת Kitzsteinhorn, לעלות ברכבלים של העיירה בה התאכסנו, (דווקא בשתי דירות נופש צמודות ולא בחווה בסופו של דבר), שהעליה בהם חינם למתארחים בעיירה (עסק יקר הרכבלים האלה), ולצלוח עם נכדתי בת הארבע (שש פעמים רצופות!) מסלול נינגה לילדים בין עצי היער על אחד הפסגות שם, ושתינו שוקו חם בחצר מלון מאד מפואר וקלאסי על שפת אגם ב zell am see, ועוד ועוד. היה ממש כיף, לא שהן תזכורנה משהו מכל זה כשתגדלנה.
– חוץ מהכיף של לבלות עם המשפחה, את הדברים שעשינו אתם/ן, כנראה שלא היינו עושים אחרת. וזה טפשי. כי המפלים יפים, והאגמים בראש הסכרים מעל Kaprun יפים מאד גם הם, וכו'. אז זה רעיון טוב לזרום עם התכנונים של מישהו אחר (עם לקח זהה חזרתי גם מטיול מאורגן של שבוע לאמירויות).
– כן השכלתי להזמין באינטרנט מספיק מוקדם כניסה ל Cappella degli Scrovegni בפדובה, ליום שאחרי וונציה, קפלה שצייר ב 1303 ג'וטו ושלא הצלחתי לראות בביקורים קודמים ומאד רציתי לראות (היה שווה)
– כן הצלחנו לבקר בשני מוזיאונים המוקדשים להרים והטיפוס עליהם (MMM), בראש שני הרים בדולומיטים, שבשני ביקורים קודמים בדולומיטים לא הצלחתי "להשחיל" למסלול. הפעם יצא. אפשר למחוק מה bucket list… מתוודה שברוב בטלנותנו, אל פסגה אחת עלינו במיניבוס ואל השניה ברכבל (ולא ברגל).
– יצא גם שאת רכס האלפים בכוון צפון חצינו במעבר הרים מאד גבוה, ה Großglockner-Hochalpenstraße, שעות של נסיעה בתוך ארץ-קסם מושלגת. ובכוון דרום – עם המכונית על רכבת במנהרה, קצת מדרום ל Bad Gastein. יצאנו מדרום לרכס, אפילו בלי לשלם – כי הגענו רק 5 דקות לפני יציאת הרכבת, והפקיד האוסטרי בכניסה העדיף לוותר לנו על התשלום כדי שלא נצטרך לחכות שעה לרכבת הבאה.
– מפה ושם יצא שגם ביקרנו בארבעה מבנים שתכנן הארכיטקט קרלו סקרפה, שאת עבודתו אני מאד אוהב, שניים בוונציה, אחד בבית הקברות brion, וגן ב treviso. האיש היה גאון.
– היה כל כך ירוק בעיניים, בדולומיטים ובטירול. האפרים המוריקים האלה, אין כצבע הירוק הבוהק הזה במקומותינו.
– וצבעי השלכת. לא היה הפעם בתכנון, אבל בכל זאת, באוקטובר יש שלכת. ואת צבעיה המרהיבים חווינו גם באיטליה, גם באוסטריה וגם בסלובניה. העצים האלה, הנראים כשלהבת בוערת – כל כך יפה. וכשכן מתכננים על נסיעה בצבעי השלכת, כמו בנסיעה קודמת בנוי-אינגלנד המפורסמת בצבעי השלכת שלה, דווקא לא יצא – כי התזמון לא היה מושלם..

אז מגוון או לא?

גם וונציה וגם איסטנבול היו צפופות במידה בלתי נסבלת. באיסטנבול הכבישים פקוקים ללא תקנה, אבל גם המדרחובים. אולי בגלל שאנשים חזרו לטייל במשנה מרץ אחרי הקורונה, או שהעולם קורס תחת משקל המין האנושי בכלל וחלקו המטייל בפרט. איך אפשר לתכנן נסיעה שלוקחת את זה בחשבון? לא יודע. ברור שלא הביאנלות לאמנות הן שהביאו את הקהל הרב לשתי הערים האלה אבל הן כן די מכתיבות את מועד הנסיעה. שמעתי מאנשים שהיה תענוג בוונציה בזמן הקורונה, אבל לא הייתה ביאנלה.

ובעניין האוכל: אלמלא הייתי טבעוני, הנסיעה הייתה יכולה להיות מאד מגוונת גם מבחינה קולינארית. אני מודע שיש פה פספוס, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם. פה ושם חטאתי בצמחונות, רק בקינוחים. כי לבקר באוסטריה ולא לאכול פעם אחת אפילו kaiserschmarrn יהיה סוג של בגידה בזכרון בית אבא. אז החלטתי שפעם אחת, פעם אחת לכל מאכל, כן? זו בגידה בעקרונותי שהחלטתי שאני יכול לשאת, רק הפעם.

יש אנשים שמוקד הנסיעה עבורם, והתכנון שלה בהתאם, הוא האוכל. לא שזה נראה לי לא ראוי. זה פשוט לא רלוונטי לטבעונים, אפילו לא לצמחונים.

אבל לקח אחד בנושא יש לי מהנסיעה הזו: בדרך כלל עדיף (לי) למצוא משהו טבעוני במסעדה "רגילה", אולי עם שינויים והתאמות. עדיף על חיפוש מסעדה טבעונית גרידא, בה האוכל ברוב המקרים פשוט צחיח, עם היא בלל עדיין קיימת כשאתה כבר מגיע אליה. לקח שבהחלט נכון לאיסטנבול.

ילדים בדרכים

הצצה בויקיפדיה אישרה לי את מה שזכרתי. קטע כביש 2, כביש החוף מחדרה צפונה ועד חיפה, נפתח רק ב 1969, מה ששאומר שנכון זכרתי, ואכן בשנתיים הראשונות בהן נסעתי מחיפה לבקר את אמי, תחילה ברמת גן ואחרי כן בתל אביב, הנסיעה הייתה מאאאאד ארוכה. האוטבוס לתל אביב שיצא מתחנת אגד הישנה ברחוב יפו (לא "הישנה" שנבנתה אחרי כן בבת גלים וגם היא ננטשה) נסע עד חדרה בכביש 4, עצר לעצירת מנוחה בתחנת הדלק שליד בנימינה, שם היו כלובים ובהם קופים לבדר את קהל הנוסעים שירד מהאוטובוס להתרעננות, נכנס לאסוף נוסעים במלון דן קיסריה, והמשיך לתחנה המרכזית בתל אביב, שאז טרם כונתה "הישנה".

זו הייתה נסיעה ממש ארוכה והאוטובוסים נסעו אז הרבה יותר לאט מאשר היום (אבל אני מניח שהיו פחות פקקים). הייתי בן 13 כאשר התחלתי לנסוע בקו זה, אני לא זוכר אם אחת לחודש או אחת לשבועיים, לבקר את אמי, על פי הסדרי המשמורת שנקבעו כאשר הורי התגרשו שמונה שנים קודם. אחותי, הצעירה ממני בשנתיים, עשתה את אותו המסלול בכיוון ההפוך, מבית אמי בתל אביב לביקור אצל אבינו בחיפה, מן הסתם באותה התדירות. והיא הייתה רק בת 11 בשנת 1967, כשאמי עזבה את חיפה.

בסטנדרטים של היום, זה די ספרטני. ילדה בת 11 יוצאת מבית הספר לאחר גמר הלימודים ביום שישי בצהריים, תחילה נוסעת באוטובוס ואחרי כן ברכבת לחיפה. נסיעה ארוכה כאמור. ובמוצאי שבת עושה את הדרך חזרה באוטובוס. ואני, הולך ברגל מבית הספר בחיפה, (בקריית אליעזר בשנה הראשונה לנסיעות האלה) לתחנה המרכזית, וחוזר במוצאי שבת. בצד החיפאי של הנסיעות האלה, אחותי לפחות זוכרת שאבי הסיע אותה במוצאי שבת לתחנה המרכזית. בצלע התל אביבית של המסע, הסתמכנו שנינו על אוטובוסים.

לפני המעבר של אמי מחיפה, בילינו הרבה פחות בדרכים – למרות שתדירות הביקורים הייתה גבוהה יותר. אחת לשבועיים ביליתי סוף שבוע אצל אמי ואחת לשבועיים באה אחותי לסוף שבוע אצל אבי. כך שבכל סוף שבוע היינו יחד, אני ואחותי. וגם נפגשנו למיטב זכרוני בימי שלישי, פעם פה ופעם שם, אף שאחותי זוכרת שבימי שלישי הייתה מבקרת את סבי וסבתי שגרו באמצע הדרך פחות או יותר בין בית אמי בכרמל ובית אבי בקרית אליעזר. יתכן שגם אני הייתי שם. אבל בכל מקרה, גם בחיפה, נסענו המון בתחבורה ציבורית, לבד, וגם חצינו לא מעט כבישים. אני מגיל שבע לערך, אחותי אפילו מגיל צעיר יותר.

אין ספק שגירושין מסבכים את החיים, וכשיש ילדים, מסבכים אותם הרבה יותר, גם לילדים. וכשההורים לא גרים באותה העיר, הברירה היא בין בילוי זמן לא מבוטל בדרכים לבין נתק מאחד ההורים. אני מניח שקראתי לא מעט ספרים, באותן נסיעות ארוכות באוטובוסים. קראתי המון בילדותי.

לשכב בחיבוק ידיים

לשכב בחיבוק ידיים, כשאתה צף בחוסר משקל במים חמימים, פניך מטה, צופה ממרחק מטר באלמוגים בשלל צבעים, בדגים בשלל צבעים אף יותר מגוון, הוא מבחינתי המודל המושלם של "פעילות ספורטיבית".

למה חיבוק ידיים? כי רק צוללנים מתחילים מנופפים בידיהם ללא הפסקה בכדי להתמקם ולשנות כוון וגובה. ידיהם גם שלוחות שוב ושוב אל המאזן, מוסיפים וגורעים אוויר בכדי לעלות או לרדת, במקום למלא קצת יותר או קצת פחות את הריאות, לרוב אפילו לא בצורה מודעת, כביכול בכוח המחשבה, כשיש צורך לעלות או לרדת. צוללנים מנוסים צוללים בחיבוק ידיים, אלא אם הם מצלמים, גם כדי להפגין שאין להם צורך בידיהם בכדי לנוע בחלל, מספיק להם רק טילוף עדין בסנפירים שעל רגליהם, וגם, במיוחד אם הם צוללים כמוני בלי חליפת צלילה, כי חיבוק הידיים הזה עוזר לשמור על חום הגוף.

למה בלי חליפה? כי אנשים בעלי משקל סגולי נמוך (יעני שמנמנים) כמוני, גם פחות רגישים לקור, אך גם צריכים המון משקולות בכדי להגיע לציפה מאוזנת. חליפת צלילה שלה יכולת ציפה משלה, מחייבת תוספת של עוד משקולות כדי להגיע לאיזון. וכיוון שגם ככה יש לי כמעט תמיד ויכוחים עם מדריכי הצלילה, המסרבים להאמין לי שאחרי כמאתיים צלילות אני כבר יודע כמה משקל נדרש לי בכדי לשקוע אל מתחת לפני המים אחרי שרוקנתי את המאזן לחלוטין מאוויר, עם חליפה או בלי.

מסתבר שגם אני לא באמת ידעתי. הפעם, אחרי שהשלתי לאחרונה כשמונה אחוזים ממשקלי, הייתי צריך פחות משקולות בכדי להגיע לאיזון. אשרף, מדריך הצלילה המאד מנוסה ומאוד נחמד, במועדון הצלילה מיראג' אשר בדהב, הסתכל עלי, פסק "תנו לו עשר קילו", וצדק. וזה כמה קילוגרמים פחות ממה שנזקקתי לו בעבר. הירידה במשקל הייתה ממש משמעותית כאן.

וגם משמעותית מבחינת צריכת האויר בזמן הצלילה. בעבר השתדלתי תמיד לקחת מיכל גדול יותר, של 15 ליטרים, במקום הסטנדרטי של 12 ליטרים, אף שזה כרוך בעלות נוספת, לא מבוטלת כלל (עושקים את הנושמים הרבה). גם כדי שלא לקצר לשותפי לצלילה את משך הצלילה, וגם כי המיכל הגדול יותר בדרך כלל עשוי פלדה ולא אלומיניום, וחוסך קצת משקולות. וגם עם מיכל מוגדל שכזה, הייתי לרוב מסיים את הצלילה עם 40-50 בר במיכל, לא ממש מומלץ. הפעם, אחרי הצלילה הראשונה שבמהלכה המדריך בודק מה אתה יודע ואיך אתה צולל, הוא (אשרף) פסק מיד שאני לא צריך מיכל גדול יותר. וראה זה פלא, עם מיכל רגיל סיימתי צלילות עם 90-100 בר במיכל, והיו אלו צלילות באורך ועומק שבעבר הייתי צריך מאד לחשב את הנשימות שלי כדי להגיע לקו הגמר! הפעם, בכל עשרת הצלילות שאחרי צלילת ההיכרות, לא הייתי אפילו צריך לחשב את נשימותי ויכולתי פשוט לצוף בחיבוק ידיים, מפעם לפעם לצלם קצת, וליהנות.

את נס הירידה בצריכת האוויר (וגם בלחץ הדם, אגב) אני יכול לייחס גם (במידה רבה) לירידה במשקל, גם לזה שהתחלתי לאחרונה לשחות בבריכה ולשפר כושר גופני, וגם לאיזון ציפה טוב עם כמות נכונה של משקולות, שלא דרש ממני מאמץ שרירים בכדי שוב ושוב שלא לצוף למעלה. וגם קצת תכנון חכם של פרופיל הצלילה שעשה המדריך.

מאחל לעצמי שיש לפני לפחות עוד עשר שנים של צלילוֹת ושלא אאלץ לוותר על הטוב הזה.
כך גם קראתי בטעות (פרוידיאנית, אלא מה?) את הראיון במוסף עיתון הארץ, בו השחקן אבי פניני בן ה 75 איחל לעצמו עוד עשר שנים של צלילוּת – מה שאני קראתי שם היה "עשר שנים של צלילוֹת" ולא הבנתי למה עניין הצלילה לא מוזכר בגוף הכתבה. אז אולי הצלילוּת אצלי כבר לא משהו, אבל אני בכל זאת מקווה לעוד עשרים וחמש שנים ממנה, לפחות כמות שהיא כעת..

ללא משוא פנים

עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, בעיקר חלק הפרצוף בפסלים או בציורים.

בעבר אספתי גם צילומים של חפצים או מראות נוף שמזכירים פרצוף אנושי, (בשל תכונה אנושית הנקראת פרדוליה, המזהה פרצופים כמעט בכל מקום בו יש משהו שנראה כמו עיניים, אף או פה.) אבל גם אלה, הבנתי עם הזמן, פחות מדברים אלי.

Bell pepper duo laughing

אין גבוה ונמוך באוסף הפרצופים הזה – אין משוא פנים. גם פרצופו של דוד (הפסל של מיכלאנגלו) וגם שרבוט בגיר שעשה איזה ילד על רצפת גן המשחקים, שניהם אורחים רצויים ושווי כוח.

מה עוד מאפיין את אוסף הפרצופים האלה? שהם לא חייבים להיות דימוי של מישהו ספציפי. אולי אפילו להיפך. דימויי פרצופים מאמנות "דקורטיבית", כמו למשל הפרצופים על ריהוט בארמונות לואי ה14, הפרצופים מעל דלתות הכניסה לבתים ומעל משקופי החלונות, פרצופים שהם כולם "סימון" ונעדר מהם לגמרי סובייקט ספציפי, יפים בעיני. (אני משתמש פה בהמשגה שאני שואל מהפילוסופים דלז וגואטרי, שאת הפרק שכתבו על "פרצופיות" מתוך הספר "אלף מיישרים" תרגמתי מצרפתית ושמתי כאן בבלוג).

אז מה כן מושך אותי בפרצופים האלה? ולמה אני אוסף דווקא אותם (חוץ מיצר האספנות שלי)? מתוך מה שכן ומה שלא מדבר אלי בתחום הזה, אני יכול אולי להסיק שמה שאני מוצא מעניין הוא השילוב שקיים בפרצופים אלה של האדם (לא בהכרח אמן) שחולל את דימוי הפרצוף אותו אותו אני מצלם, והחברה בתוכה נוצר הדימוי הזה, החברה שגרמה לדימוי הזה לקרות.

ניסיתי גם להבין את עניין הפרצופים מתוך המקום והזמן בו זה התחיל. זה התחיל ב 2016, בשהות של ששה חודשים בפריז, כשזוגתי שתחייה הייתה שם בשהות אמן. שמתי לב שאני מרגיש סוג של חמלה לפרצופי הפסלים העומדים להם בגנים, כשרק היונים המחרבנות על ראשם נותנות להם תשומת לב כלשהי. איש אינו מתייחס אליהם, גם אם האנשים המתוארים בהן נחשבו לגדולי הדור. גם לפסלים שמעל משקופי החלונות ועל הגשרים, חלק מהמבנה, גם אותם איש לא רואה ולא סופר. אלו פסלים שלא מתארים אף אחד ספציפי, שעשו אותם בעלי מלאכה, לא אמנים, אבל הם לגמרי מעוצבים על ידי החברה שבה הם יוצרו והותקנו, החברה שהייתה זקוקה לזה שהם יהיו שם.

והיו גם הפרצופים של המסיכות האפריקאיות שפריז, אולי בזכות עברה הקולוניאלי, משופעת בהן. במוזיאון קה-בראנלי לתרבויות לא אירופאיות הבנתי סופית את סוד המשיכה שהאחֵרות בפרצופים אלה הפעילה על אמנים כמו פיקסו ואחרים. גם מי שעשה בעבודת יד את הפרצופים האלה לא היה אמן, ולא ניסה לתאר מישהו ספציפי, אולי משהו ספציפי. אבל התרבות והחברה בתוכה חי, לגמרי נמצאת שם. (דלז וגואטרי מבחינים בין מסיכות לפנים, אבל אני מבחין בין פרצופים (דימויי פנים) לפנים (פנים אנושיות)).

לא שיש לי עניין להשתמש בפרצופים האלה כדי לחקור "מדעית" חברה כזו או אחרת. אני מסתפק באופן הבלתי ישיר שהחברה הזו "נמצאת" בדימויי הפרצופים האלה ומשפיעה עלי, בדיוק כפי שאין ממש טעם לחקור למה ציור של צייר מסויים תוהד עם הנפש שלי.

אין בכל ההסברים מעלה שום דבר שקשור בתכלית. אני לא אוסף את הפרצופים האלה מתוך איזו תכלית שאני מודע אליה. אני משתדל להשתמש בהם ככל שאני יכול. שיתפתי אלפי פרצופים באינסטגרם, אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בפרצוף אחר מ"האוסף" כל יום, ויש לי מחולל מסכים המחליף פרצופים באופן רנדומלי בתוך מסגרת של 3X4 פרצופים. אבל זו לא באמת הסיבה שבגללה אני נמשך אליהם ומצלם אותם. אולי זה עוד יגיע. אבל אם לא, אני גם בסדר עם זה.

אני מתנחם בזה שהאוסף הזה הוא לא אוסף של חפצים. הוא תופס רק נפח אכסון בענן, לא נפח מאד גדול. הוא לא צורך אנרגיה, לא מבזבז יותר מדי את משאבי העולם, רק את משאבי הזמן והתשוקה שלי.

ברוסיה

לפני כמה שנים פנה אלי מישהו, שהיכרתי רק דרך פייסבוק, בהצעה. "אני רואה שאתה אוהב לטייל", אמר "וגם אני", הוסיף. "אולי נטייל ביחד?" נפגשנו בביתו, ונראה היה שיש התאמה מסויימת, גם בגיל וגם, חלקית לפחות, בתחומי העניין. גם הוא וגם אני רצינו לטייל יותר מבנות זוגנו, וחלקית גם למקומות שבנות זוגנו לא רצו לטייל בהן. והתחלנו לתכנן את טיולנו המשותף הראשון. שותפי לעתיד מצא חברת טיולים רוסית שמוציאה טיולי הליכה משולבים ברכב שטח כאזור געשי שבחצי האי קמצטקה, במזרח הרחוק של רוסיה. נראה מעניין, שונה ואפילו זול והחלטנו להרשם לזה.

ובינתיים, עד אותו טיול משותף, יצא אותו שותף בלעדי לטיול הליכה בשלג בבולגריה, ואני התחלתי במקביל לתכנן לנו עצירה בדרך לקמצטקה, בימת בייקל ובסביבתה. הייתה תכנית מעולה, אך היא לא יצאה לפועל, כי שותפי המיועד לא חזר בחיים מבולגריה.

עכשיו, גם אם הייתי מוצא שותף לטיול כזה, בא השטן הזה פוטין, וחוץ מהסבל וההרג שהוא גורם בסוריה ובאוקראינה, חסם כל אפשרות של ביקור באותם חבלי ארץ (נרחבת) שתחת שליטתו. והיו לי לא מעט תכנונים כאלה. ה bucket list שלי, רק הולך ומתארך. אבל כדי שלא אשכח עד שיתאפשר, אני רושם לי את זה כאן.

הייתי פעם אחת בלבד ברוסיה. באמתלה די קלושה, (אני חייב להודות בדיעבד) אירגנתי לעצמי ולעמית לפרוייקט (היי מוסטפה) ביקור עבודה בשלוחה של החברה בה עבדתי, במקום בשם Akademgorodok, קריה אקדמית למחקר הנמצאת 30 ק"מ מהעיר Novosibirsk, בסיביר. וגם, בדרך משם הלאה לארה"ב, לפגישות עבודה יותר ממשיות, עצרתי כמה ימים במוסקבה, גם שם היו לי כמה פגישות "עבודה", יותר יצירת קשרים, וגם קצת ראיתי את העיר. וזהו לגבי רוסיה עד כה.

בחורף האחרון היו לי תכניות לנסוע לסקי בסוצ'י, רוסיה. לא קרה מכל מיני סיבות, חלקן קשורות לקורונה, וחלקן כי לא מצאתי מישהו שיהיה מוכן לוותר על תפנוקי הסקי באיטליה או צרפת לטובת משהו ביזארי כמו סקי ברוסיה. כנראה גם שלמרות ההשקעה הענקית שהושקעה שם לקראת אולימפיאדת החורף הלפני אחרונה, התנאים פחות טובים מאשר באלפים. אבל עבורי, שלג פלוס תרבות שונה שווה את זה.

יש לי גם הרבה שנים רצון לבקר במובלעת הרוסית קלינינגרד, לחוף הים הבלטי בין פולין לליטא. זו הייתה פעם עיר גרמנית בשם  Königsberg וחי בה הפילוסוף עמנואל קאנט. למה לבקר שם? העיר יפה, חוף הים הבלטי יפיפה, ויש שם אי חולי ארוך מאד בשם Curonian Spit ששווה ביקור. (מסתבר שאפשר לבקר גם בחלקו הנמצא בליטא, בלי טובות מפוטין.) וחוץ מזה, מובלעת מעין זו, נראית לי מעניינת, ואם משלבים את זה בביקור באזורים הסמוכים של פולין וליטא, אז נראה לי טיול מצויין. אבל – פוטין. כרגע בכל מקרה, אין מעבר יבשתי אל ומהמובלעת הזו. רק טיסות.

סנט פטרבורג גם היא ברשימה. אולי בשילוב עם אסטוניה הסמוכה, אולי כעצירת ביניים בדרך (בטיסה) לקליניגרד. העיר כנראה מאד יפה, מוזיאון ההרמיטג' גדול ועשיר, יש מה לראות ומה לעשות. והיו לי גם פנטזיות לטיול משם ברכב לצפון הרחוק של רוסיה, למורמנסק. אני מכיר מישהו שעשה את זה, אבל נהיגה ברוסיה היא כנראה דבר מאתגר למי שלא דובר רוסית וגם לא יודע איך להתנהל מול המשטרה (אולי אני טועה, אבל שמעתי סיפורים). אפשר גם לעלות צפונה ברוסיה ולחזור דרומה דרך פינלנד. עדיף כמובן בקיץ.

והטיול האחרון שתכננתי, למה שהיום רוסיה, היה לחצי האי קרים. תכננתי את זה עוד כשזה היה שייך לאוקראינה, ואחרי שחצי האי נכבש ב 2014 על ידי רוסיה לא הרגשתי נוח לטייל לשם. בתכנית המקורית הייתה גם הפלגה מאיסטנבול לקרים דרך הים השחור, אבל גם מעבורות אלו, כמו מעבורות רבות בעולם, חדלו מלפעול, בלי קשר למפעלות פוטין.

אולי אני צריך לפתוח משרד נסיעות שבו אתכנן לאנשים תכנון טיולים פסיכיים כאלה. כי הרשימה מעלה היא רק לרוסיה רבתי. יש עוד תכנונים רבים בקנה.

קולנוע

תשוקתי לקולנוע ירדה ממאה לאפס בזמן די קצר, ואני מנסה להבין למה. גם החשק ללכת לאולם קולנוע, וגם החשק לצפות בסרט באורך מלא, לא משנה איך ואיפה. "מאה" היה בשנותי בבית הספר התיכון – היו ימים שבהם הייתי מתפרפר מבית הספר, רואה בקולנוע חן בכרטיס אחד שלושה סרטים ב 10,12 ו 14, ממשיך להצגה יומית ב 16, להצגה ראשונה ושניה, והיה גם פעם או פעמיים שהמשכתי להצגת חצות (היה פעם דבר כזה), שמונה סרטים ברצף אקלקטי שנע מסרט סקס-רך יווני בבוקר לאיזה גל חדש צרפתי בחצות הלילה, וכל דבר בין לבין. אני לא אנין טעם- אוהב באותה מידה סרטים של ברוס לי וסרטים של טרקובסקי, אבל בעיקר אהבתי לשבת באולם בחושך ולראות סרט אחרי סרט. וזה עבר לי לגמרי.

גם בפסטיבלי הקולנוע של חיפה וירושלים, ופסטיבל דוק-אביב הייתי נוסע מתמיד. תמיד רכשתי מספר מנויים והייתי צופה בממוצע ב 20-30 סרטים בכל פסטיבל. כמעט כמו מבקרי הקולנוע העושים זאת לפרנסתם. וגם זה עבר לי לגמרי. בשני הפסטיבלים האחרונים לא ראיתי אף סרט ואפילו לא בדקתי מה יש. בדוק אביב רכשתי סרט אחד לצפיה בבית, על אנשים שאני מכיר פה מחיפה, וגם ראיתי אותו. וזהו.

לקורונה יש חלק בזה. שנתיים שבהם התרגלתי לצרוך מדיה בבית שינו את הרגלי הצפיה שלי, לא רק שלי אני מניח, ואני חושד שלרבים באופן לא הפיך. פתאום נראה לי טרחה לא קטנה לצאת מהבית, לנסוע ולחנות, לשלם מעל 40 ש"ח לכרטיס, לצפות בסרט ולחזור. מילא אם זה למטרת מפגש עם חברים, אבל אם רוצים להפגש ולדבר, אז סרט הוא לא מקום אידאלי למטרה זו. כמו שפתאום קשה לי לחשוב על הרצאות שאינן בזום, כך גם הצפיה באולם קולנוע.

וגם עניין האורך השתנה. מצד אחד – האורך המוגזם של סרטים עכשויים. כבר אין כמעט סרטים של שעה ועשרים דקות, שעה וחצי. כל סרט בקולנוע נמרח מעל שעתיים, ולרבים מהסרטים אין לזה ממש צידוק תוכני. אין לי כבר סבלנות, ואני חושד שאני לא לבד בזה. לדוגמה – התחלתי לצפות בבית ב"הנהג של מר יוסוקה" שרבים דיברו בשבחו, והפסקתי בשליש הדרך.

מצד שני – כמו רבים אני מניח, התרגלתי לצרוך סדרות, שזה בעצם קולנוע במנות של 40-50 דקות, עם עלילה מהודקת, שחקנים טובים, ותוכן שאפשר לצרוך באורך משתנה – מפרק אחד ועד בינג' של שעות רבות. אני מתרשם שעולם יצור התוכן מהגר לכוון זה, של פרקים, של תוכן יותר קצר והדוק, אולי נטפליקס ושרותי הזרמת התוכן האחרים "אחראים" לזה (לא השתמשתי במילה "אשמים" כי זה לא רע בעיני). אבל אולמות הקולנוע הם לא המקום בו תצרוך פרק של סדרה כזו או אחרת.

ויתכן שגם עולם התוכן של פרקי סדרות, בהם צופים מעל מסך הטלויזיה או המחשב, או המחשב המחובר לטלויזיה / מקרן, גם הוא בדרכו החוצה, והדבר הבא הוא הסרטונים בני 30 השניות מטיק-טוק או אינסטגרם, בהם צופים על מסך הטלפון. תשומת הלב האנושית הולכת ומתקצרת. גם שלי. לא משהו להשתבח בו.

מצד שני, אני עדיין קורא ספרים בני מאות רבות של עמודים, אבל זו תשומת לב מסוג אחר, אני מניח. גם אותם אני קורא כעשרה עמודים בכל פעם, בערך כמשך הזמן שנדרש לצפות בפרק מסדרה כלשהי.

יש 20 רשומות בבלוג הזה (כולל הרשומה הזו) בקטגוריה "קולנוע". עשרים מתוך כאלף. כשהקמתי את הבלוג, לפני יותר מעשור, בחרתי את הקטגוריות שחשבתי שאכתוב עליהן. הקטגוריה היחידה שכתבתי עליה פחות מ"קולנוע", מאלו שהגדרתי בתחילת דרכו של הבלוג, היא "חתולים"…

אחרית דבר: רצה המקרה, וביום בו פרסמתי את הרשומה הזו, מת / נפטר / הלך לעולמו (לבחירתכם) מבקר הקולנוע ה"אגדי" של עיתון הארץ, אורי קליין. והכתבה האחרונה שלו במוסף גלריה, בה קראתי בדיוק כשזוגתי באה לבשר לי את דבר מותו, הייתה על הסרט הישראלי הישן שחודש זה עתה "אדי קינג". ואחרי קריאת הכתבה ההיא, בשילוב עם הפוסט הזה, חשבתי לי שגם לאורי קליין קצת עבר מהקולנוע, לבטח העכשווי. היו לו המון כתבות על סרטים בני עשרות שנים, והוא לא הסתיר את דעתו שסצינת הקולנוע הנוכחית היא קצת צחיחה. את אורי קליין תמיד אהבתי לקרוא, אף שהוא לא ממש השפיע על בחירת הסרטים אליהם הלכתי. המשכתי לקרוא את הטור שלו גם אחרי שהתחלתי להמעיט לצרוך קולנוע, וכתיבתו בשנים האחרונות, אני חייב להגיד, לא החזירה לי את התשוקה ההיא.

הדורבן שאהב תות

מהכתבה במוסף הארץ השבוע אני למד שהחל מהמאה השש עשרה כבר אין יותר אריות במקומותינו, ומכאן אני יכול להסיק שמי שבא בלילה ואוכל את התות על המרפסת שלנו הוא לא "האריה שאהב תות" (טוב, לא באמת אהב, עשיתי לכם ספויילר לסוף ספר הילדים המקסים דנן) אלא חיה אחרת. וכבר כמה פעמים יצא לי לראות מי העבריין – דורבן. לפעמים זוג דורבנים, גדולים ומפוארים, ושקטים מאד.

גם פורטולקה (צמח נוי) הם אוהבים לאכול, הדורבנים, ועוד כמה צמחי נוי. והם לא מסתפקים בנשנוש ב"מרפסת" (בעצם רחבה מרוצפת) הפונה אל הואדי, אלא שהם גם עוברים לחזית הבית, לרחבה המרוצפת שבין הבית לכביש, וגם שם פגיעתם רעה.

ואלו רק הדורבנים. ועוד לא הגעתי לתיאור "דו-הקיום" שלנו עם חזירי הבר, שפני הסלע, הנמיות, התנים, הקמטנים וסתם עכברי השדה. דו הקיום הזה ממש מותח כבר את גבולות האידאליזם שהדריך אותי כאשר תכננו והתחלנו לבנות לפני שני עשורים.

הייתי אז בקורס של משהו שנקרא "פרמקלטור", חקלאות מקיימת, והייתי גם מאד מודע, ועם רגשי אשמה, לאופן ולמידה בה בני האדם דוחקים את רגלי בעלי החיים עם התפשטות השטחים הבנויים על חשבון השטחים הטבעיים (אם עוד אפשר לדבר על שטח "טבעי" לגמרי בארץ ישראל שלא ננטע ללא הבחנה באורנים על ידי הקק"ל.) ולכן, כאשר התחלנו בתכנון ביתנו, שמתי לב שהמגרש נמצא בתוך אפיק נחל טירה, ולא זו בלבד, אלא שבאמצע המגרש יש מעין תת-אפיק המתנקז אל תוך הנחל (האכזב, כן?).

והרגשתי לא נוח עם זה שאני הולך לחסום את המוצא האחרון של בעלי החיים מהנחל כלפי מעלה – המגרש אותו רכשנו היה האחרון שנותר לא בנוי בסביבה כולה, "הודות" לשכנים חובבי בתי משפט שסיכלו עד אותו זמן כל ניסיון לבנות במגרש הזה.

שמחתי על כן כאשר האדריכל (השני , אבל לא האחרון שהעסקנו) הציע סקיצה של בית ש"מרחף" מעל אותו תת-אפיק, ועומד על שני חלקים נפרדים משני צידי תת-האפיק הזה. אוה – אמרתי לעצמי, הנה השארנו פה מסדרון אקולוגי שבעלי החיים יוכלו להמשיך ולעבור באין מפריע. כמובן, בתנאי שלא נגדר את היקף המגרש.

מה נותר מאותו חזון תמים אך נאצל? המגרש אכן לא מגודר. אמנם הייתה גדר מתכת לתקופה קצרה, על פי דרישת העיריה (למה, לא ברור) אך זו הוסרה. הייתה גם "גדר בקר", חוט דק מחושמל שחוסם את מעבר הבקר בשוק חשמלי לא מזיק, אך החזירים קרעו אותה שוב ושוב עד שנכנעתי וויתרתי.

"המסדרון האקולוגי" שמתחת לבית הלך והצטמצם תוך כדי הפיכת הסקיצה הראשונית של אדריכל 2 לתכנית של ממש העונה על אילוצי התקנות וצרכי הלקוחות (אנו) על ידי אדריכל 3. מסתם מדרון משופע ולא מעובד נותר רק גרם מדרגות העולה ממפלס הואדי אל הכביש. אבל כזה שהדורבנים והנמיות צולחים ללא קושי.

ומה נותר מאידאל דו-הקיום? אני עדיין מתעצבן כשהחזירים מפרקים לגורמים את הקומפוסטר אבל חוזר ומבצר אותו כל פעם מחדש. על דשא ויתרתי אחרי שהם חפרו אותו שוב ושוב. כשהדורבנים אוכלים לי את התותים אני מקלל, וכשהם עושים את צרכיהם בכל מקום אני מתעצבן (השתן שלהם מאד כהה, והם נהנים לסמן טריטוריה בכל מקום אתו). אני לא מנסה יותר לגדל ירקות על האדמה כי אני יודע שלא אני אהנה מהתוצרת. מפרי העץ אין לי בעיה לחלוק עם חיות הבר – הן אוכלות את הפרי שנופל על הקרקע וזה ממש בסדר מבחינתי. אני רק צריך לזכור לעשות רעש לפני שאני ניגש לקטוף מעץ התות, כדי שהחזירה וגוריה שרובצים שם רוב הזמן יעשו טובה ויתפנו.

במחשבה שניה, הבית הפרטי שלנו וסביבתו היא רק מיקרה פרטי של מה שקורה בחיפה. כמעט כל לילה אני שומע את החבטות העזות של חזירי הבר בפחי האשפה בנסיון להעיף אותם מעל השרשרת שמקבעת אותם למקומם. יש להם ממש כוח אדיר, ולא אחת הם גם מצליחים. הלילה הזעקתי את מוקד 106 כי הפח שהם הפכו וגררו לכביש חסם את הכביש. גם בגן המשחקים אליו אני הולך עם כרמל, נכדתי המתוקה, חזירי הבר מצליחים לפתוח את פחי האשפה הירוקים העגולים שצריך לסובב כדי לשחרר את נעילתם והעורבים משלימים את המלאכה ומפזרים בצורה אחידה את אריזות החטיפים על פני כל הגן.

קשה להגיד מהו שיווי משקל נאות ביחס בין בני האדם לבעלי החיים הלא מבוייתים המעטים שנותרו בסביבתו. יהיה לי מאד עצוב כאשר לא יהיו פה יותר בעלי חיים שאינם אנושיים. אז נכון, זה מעצבן, וצריך לעשות פשרות. אבל בינתיים, הפשרות הן כאלה שאני לפחות, מוכן לסבול.

Data ports

הרשומה הזו היא באנגלית בעיקר כי הכתיבה באנגלית היא שריר שכבר מזמן לא תירגלתי. כשהתחלתי את הבלוג הזה, לפני כמעט אלף רשומות, החלטתי שהוא יהיה בעברית למרות שזה מצמצם מאד את קהל היעד, כי אז, אחרי עשרים ושתיים שנים של עבודה בחברה אמריקאית (בישראל), כתיבה בעברית הייתה שריר שהתנוון אצלי והייתי צריך לתרגל. הכתיבה באנגלית הפעם היא גם כי הנושא הספציפי הזה הרבה יותר טבעי לכתבו בשפה האנגלית. זו השפה של התחום ואין מה לעשות. אז סליחה ממי שקשה לו בלע"ז.

Lately, I've been introduced to the term "dark silicon"' – a term denoting the area in an integrated device ("chip" from now on) that has to stay "dark", that is – inactive, while other parts of the chip area are active, due mainly to power dissipation constraints in the modest thermal envelope of modern computers.

That “dark silicon” is one way of describing the lack of scaling from one process generation to the next because the transistor count is growing faster than the ability to run all of them concurrently at full speed (or at all, sometimes, due to leakage) without them overheating.

Back in the day, when I was doing computer architecture research, I had an idea for something I termed “data ports”, which now, in retrospect, I think might have been able to provide extra scaling for processors. 

I adopted the idea from the domain of special-purpose accelerators and goes something like this:

Build, on the side of the processor, a configurable data pipeline that delivers data to the processor’s execution units and takes the data computed by these execution units and writes them out.

The idea is that for code in compute loops, a few instructions in a preamble to the loop will set up a few control registers, for example, the starting memory address for the data that is input to the loop and the address “stride” in-between consecutive data elements. Following that setup stage, the data pipeline starts to run for a preset number of iterations, without any instructions being repeatedly fetched, decoded and executed by the processor. The processor is mostly idle while the loop is running.

This kind of computation paradigm required new code to be generated by a compiler, or by hand. New code, especially one for a new compute paradigm, is something that Intel, my employer, was not fond of. Especially after the phenomenal flop of the Itanium series of processors that were based on a new architecture handed down from the HP labs, in which the compiler, rather than the processor, was supposed to expose all the parallelism in the code. This was perhaps the main reason the idea did not take hold, back then. Also, 20 years ago, Dennard's law still was believed valid – the fact that operating voltage does not go down at the same rate as the device size was not yet internalized to the degree it is today.

Those data ports were supposed to be very efficient in power for code in loops and could have addressed a wide range of applications, especially in which the data is organized in vectors or matrices. However, with the current understanding that all the silicon cannot be used concurrently anyway, a setup in which these data pipelines "waste transistors" and have their own separate set of execution units, and do not use the main processor units, makes more sense.

So – while executing code in loops, the rest of the processor can cool down. Thus – the surplus transistors in that “dark silicon”  are being put to good use that way, with power being dissipated at different areas of the chip for different types of code.

As I'm writing this post, I realize that I still have hope that someone will re-invent this idea and implement it. Perhaps someone already did – I wouldn't know – for the last 11 years I've been mostly reading philosophy and have lost almost all contact with the state of the art in the field of computer architecture. Oh well…

אינטל

שיחת טלפון עם איתמר, אתו עבדתי באינטל עד לפני כעשור, הזכירה לי שהתכוונתי לכתוב, אחרי שאפרוש, כמה רשומות על רעיונות כאלה ואחרים שהיו לי במהלך עשרים ושתיים שנות עבודתי שם, רעיונות שבזמנו חשבתי שהם נהדרים, מגניבים אפילו, ושעם חלוף השנים היו לי מחשבות שניות לגביהם.

הצרות שיש לאינטל בשנים האחרונות, בפיתוח דורות חדשים של טכנולוגית יצור, ושעליהן קראתי בעיתונות המקצועית של התחום (ממנה לא לגמרי התנתקתי) גרמו לי לחזור ולחשוב על התחום בו עבדתי, ולנסות, במבט לאחור, להבין אם מה שאני עשיתי שם היה בכוון שהביא את אינטל לצרותיה הנוכחיות, או לא.

אין בכוונתי לטעון שיש רק סיבה אחת לפיגור אליו נקלעה החברה שתמיד הובילה כמעט בשנות דור (כלומר שנתיים) את תעשיית המוליכים למחצה (צ'יפים). יתכן שפשוט לא לעולם חוסן, ושאי אפשר לנצח תמיד ובכל מצב. ונכון שמסירת הנהלת החברה לידי אנשי כספים ולא אנשי מקצוע, תרמה לזלזול מסויים בחשיבות של השקעה בפיתוח טכנולוגיה. אבל יש לי השערה אחרת.

אז ככה: זו תעשיה שבה מספר הטרנזיטורים העומדים לרשות המהנדסים בצ'יפ אחד מוכפל מדי שנתיים, פשוט כי המימד של כל טרנזיסטור מתכווץ כל שנתיים בשורש ריבועי של שתיים (השטח קטן פי שתיים). מה עושים עם כל הטרנזיסטורים האלה? יש לכך שתי תשובות אפשריות.

האפשרות שבה נקטה אינטל הייתה לנסות ולתרגם את התקציב הגדל של טרנזיסטורים לביצועים גבוהים יותר, ולא סתם ביצועים גבוהים יותר, אלא בעיקר ביצועים של thread אחד ויחיד, כלומר חוט יחיד של פקודות שבו יש מידה מאד מצומצמת של מקביליות. יש לזה שתי בעיות: ההספק (החום) שכל הטרנזיסטורים אלה מייצרים לא ניתן לפיזור, לבטח לא במחשבים ניידים שנעשים יותר דקים וקלים כל הזמן, ושחיי הסוללה שלהם משמעותיים למשתמש. וכמו כן, יש תמורה שולית פוחתת להשקעה בביצועים מסוג זה. הרבה יותר טרנזיסטורים מספקים מדור לדור של מעבדים פחות ופחות תוספת של ביצועים.

גם השקעה של תקציב הטרנזיסטורים במספר גדל והולך של מעבדים במקביל, כיוון שאליו אינטל די נגררה בעל כורחה, כי ביצועי חוט פקודות יחיד היו די ענין אמוני אצלה, לא פותר את בעיית ההספק. פשוט אי אפשר להפעיל כל כך הרבה טרנזיסטורים במקביל בכל המהירות שאליה הם מסוגלים להגיע.

אז מה כן?

האפשרות השניה היא להשתמש בטרנזיסטורים המתווספים מדי דור למימוש פונקציות שלא עובדות באותו הזמן. אינטגרציה של פונקציות. זה מה שעושות חברות כמו Qualcomm, המתכננות רכיבים לטלפונים סלולריים, שוק שאינטל בזמנו סירבה לקחת ברצינות. גם אינטל עושה זאת במידה מסויימת עם אינטגרציה של מאיץ גרפי. יתכן שחלק מהפונקציות הממומשות פועלות רק אחוז קטן מהזמן, או לעתים נדירות, אבל זה בסדר, זה מה שהטכנולוגיה "דורשת". וזה מה שלא נראה לי בסדר בזמנו, כשהייתי ארכיטקט של המעבדים של אינטל.

באותם השנים הייתי שבוי בקונספציה שהכל יכול וצריך להיות ממומש על ידי מעבדים שמריצים תוכנה. ולכן הייתה למשל תקופה לא קצרה שבה חקרתי (ונתנו לי לחקור, בנחת אפילו – זה אחד הדברים המעולים באינטל) איך אפשר לממש טכנולוגיות תקשורת שונות, חוטיות ואל-חוטייות בתוכנה, על ידי תוספת של מספר קטן של פקודות למעבד שיהיו מותאמות לפונקציות שונות המשמשות במערכות תקשורת. היה לי מאד מעניין לחקור את זה, והגעתי לפתרונות יפים ודי יעילים ללא מעט מהבלוקים השונים המרכיבים מערכות תקשורת שהיו בשיא הטכנולוגיה של אותם הזמנים בעזרת תוספת די צנועה של חומרה למעבד לטובת מספר לא גדול של פקודות חדשות. אבל אינטל יצאה מתחום רכיבי תקשורת, אחרי שקנתה המון חברות שפעלו בתחום, וסגרה אותן.

בדיעבד אני שמח שרעיונותי אלה לא התממשו. כי זה היה רק גורם לאותם הטרנזיסטורים שהיו מושקעים בתוספת הפקודות המיוחדות דנן למעבד לעבוד בו-זמנית עם שאר הטרנזיסטורים של המעבד ובכך מחריפים את מצוקת פיזור ההספק והחום.

לעומת זאת, אם רכיבי התקשורת האלו ממומשים בחומרה, ורק נמצאים לצד המעבד ולא חלק ממנו, הרבה יותר קל לפזר את ההספק, וגם – ללא ספק מימוש חומרה יעודי יהיה תמיד יותר יעיל אנרגטית, גם אם פחות יעיל במספר טרנזיסטורים – יחסית למימוש שרובו בתכנה.

אז זה העניין – להיות יעיל במספר הטרנזיסטורים זה לא המדד הנכון. אבל זה מה שניסיתי לעשות באינטל. וזה מה שרבים מעמיתי עשו גם הם. ויש בליבי חשד שהסיבה שאינטל כשלה בפיתוח טכנלוגית יצור מתקדמת, ובמקום להיות בהובלה של שנה-שנתיים עברה לפיגור של שנתיים-שלוש, הייתה קשורה בזה שהיא לא הצליחה, במגבלות ההספק והפיזיקה, למצוא שימוש של ממש ליותר טרנזיסטורים שדורות חדשים של טכנולוגית יצור מספקים. אחרים, שהיו בעסקי האינטגרציה, של system on a chip, כן ידעו מה לעשות עם תועפות הטרנזיסטורים שטכנולוגית יצור מתקדמת יותר נותנת, ולכן גם עשו מה שנדרש לעשות כדי שתהיה בידם טכנולוגיה שכזו.

בהמשך, כשניסיתי להבין למה מעבדים לעיבוד אותות כל כך יעילים באנרגיה, פיתחתי רעיון אחר, שקראתי לו data ports ושאם אינטל הייתה מאמצת אותו, היה לה משהו מועיל לעשות בכל אותם טרנזיטורים נוספים. אבל זה כבר יהיה ברשומה אחרת, אולי.

פריש-מיש

הגעתי אחר הצהריים למלון שלי בדבלין, יומיים לפני בלומסדיי, רעב מת. יצאתי מהמלון, חציתי את הכביש ונכנסתי למסעדה המגדירה את עצמה מסעדת סושי. אבל בתפריט מצאתי ירקות מוקפצים, והזמנתי. כמה דקות אחרי, נחתה על שולחני מנה פשוט מופלאה, של ירקות טריים שהוקפצו קלות, בלי לאבד מפריכותם. מנה שמי שהכין אותה ידע בדיוק מה הוא עושה. זה לא היה האוכל הסיני עם הרוטב החמוץ מתוק שמישהו סינטז לישראלים. זה היה הדבר האמיתי, הפשוט.

וזה היה גם הנסיון שלי עם מסעדה דרום-הודית, למחרת. אוכל פשוט, טעים, שהכין מישהו שזה האוכל שלו מהבית. לא מישהו שעבר בהודו והחליט שזה מספיק בשביל לפתוח מסעדה.

וגם שמתי לב שברחובות דבלין אני שומע כל הזמן בליל של שפות. בנוסף לאנגלית, בעיקר ספרדית ופורטוגזית, אך גם הרבה צרפתית ואיטלקית. ואלו לא היו תיירים. אלו היו אנשים שפשוט באו לחיות באירלנד, כמו ההודים, הסינים והיפנים, במסעדות ולא רק.

והבנתי, שבניגוד למדינת היהודים, האירים לא חרדים לטוהר הגזע שלהם, והחשש הדמוגרפי לא מדריך את התנהלותם. הם עם קטן, כחמישה מליון, בארץ לא מאד קטנה בשטחה, והם בחרו להיות חלק מהקהילה האירופית, בניגוד לשכניהם מצפון וממזרח, האנגלים, שבחרו להתבדל.

האירים כבר נהנים, והולכים ליהנות אף יותר מאותו ערב רב של תרבויות המגיע אליהם, וזה בניגוד לישראל, המממררת אפילו את חיי הקשישים והנכים הסיעודיים הצריכים להיאבק ברשות האוכלוסין וההגירה על הישארות המטפלים שאליהם הם כבר הסתגלו. האירים או שהבינו או שעוד יבינו את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, חברת מהגרים מגוונת תרבותית. ההשלכות של חברה כזו הן הרבה מעבר ליכולת למצוא מנת ירקות מוקפצים כהלכה.

חברה כזו תהיה בהכרח יותר פורה תרבותית, יותר סובלנית ורחבת דעת, יותר פתוחה למגוון דיעות וכפועל יוצא מכל אלה, גם יותר מצליחה כלכלית.

גם ישראל הייתה כזו, כשקלטה עליה, יהודית אמנם (על פי הגדרת חוק השבות) ממדינות רבות (למעט מזרח אסיה) וההצלחה של המדינה הייתה לא מעט בזכות ההטרוגניות ממנה נהנתה החברה הישראלית. אבל מאז עברה החברה היהודית-ישראלית תהליך הומוגניזציה, שבעטיו הפכה יותר לאומנית ויותר חרדה לטוהר הגזע שלה. היתרונות של העליה ההמונית נמסו בכור ההיתוך הציוני, והתרבויות שאיתן באו העולים הושלכו לאחור והוחלפו באתוס ציוני לאומני כוחני שה"היי טק" הוא האלוהים החדש שלו.

וכך, חרדה אוחזת את המדינה מהסיכוי שכמה אלפי פליטות אוקראיניות לא יהודיות על ילדיהן יקלטו כאן, אפילו זמנית. שילדים להורים מאריתראה או סודן שנולדו כאן וחשים ישראלים לכל דבר ישארו כאן ולא יושלכו חזרה לגהינום ממנו נמלטו הוריהם. שאשתו מזה ארבעים שנה של אזרח ישראלי פלסטיני תקבל חס וחלילה דרכון ישראלי ותוכל לנסוע לחו"ל.

כל התופעות המגעילות האלה של שנאת זרים וחרדה דמוגרפית לא לוקחות בחשבון את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, רב-תרבותית, שאינה מחוייבת לאתוס יחיד. כפי שיודע כל מנהל מוצלח, בסיעור מוחות יש לדאוג לגיוון רב ככל האפשר של המשתתפים. משם יוצאות פריצות הדרך, הפרדיגמות החדשות.

חברה החושבת כאיש אחד היא חברה שסופה כבר נראה באופק.

אז נכון שמדינת ישראל היא מקום צפוף. אבל היא מקום צפוף מיצור מקומי, לא מיבוא. המספר הדו-ספרתי של ילדים במשפחות חרדיות מצופף אותה יותר מאשר כמה עשרות אלפי פליטים ו/או מטפלים סיעודיים. ואשתו של אזרח ישראלי שמסורבת אזרחות על פי החוק המתועב הזה, כבר חיה פה ממילא, כמו אשתו השניה, השלישית והרביעית של אותו בדואי. זה שאין לה אזרחות לא אומר שהיא לא חיה פה, ושילדיה לא מקבלים קצבה מהמדינה.

גם אי אפשר להתעלם שבין הים לירדן, בשליטה כזו או אחרת של ישראל, יש כ 14 מליון אנשים, שיותר ממחציתם לא יהודים. אם היה מתווסף אליהם עוד ציבור לא קטן שלא מחוייב לא לנרטיב הציוני ולא לנרטיב הלאומי-פלסטיני, אלא רק לרווחת חייו ולמנהל תקין, אז אפשר אולי היה להגיע פה לפתרון.

הפתרון לצפיפות הוא לא סגירה הרמטית של הגבולות והכנסת רק "אנשים כמונו". אנשים שלא כמונו, אותם אנו צריכים. כמונו, יש פה כבר די והותר.

bloomsday

ב 2.2.1922 יצא בפריז ספר אחד, יוליסס שמו, שעלילתו מתרחשת כולה באירלנד, בעיר דבלין, במהלך יום אחד – ה 16.6.1904. זה היום בו פגש הסופר, ג'יימס ג'ויס את אשתו, נורה. אבל בספר, שתי דמויות עיקריות מעבירות יום סתמי למדי בשוטטות בעיר דבלין. האחת, לאופולד בלום, הוא בן לאב יהודי הונגרי ולאורך הספר הוא לא אחת מושא להערות אנטישמיות. החל מ 1956 החלו לציין בדבלין את היום הספציפי הזה בו מתרחשת עלילת הספר, ולכנות את היום הזה Bloomsday.

יוליסס הוא ספר שנחשב יצירת מופת, שחייבים לקרוא, אך כזו שמאד קשה לקרוא. כ 850 עמודים הכתובים במנעד מאד גדול של סגנונות וזרועים התייחסויות לאינספור דברים שהקורא הממוצע צריך לעצור ולחפש במה דברים אמורים. ממובאות מכתבי הקודש הקתוליים, חלקים משירים של משוררים איריים עלומים, שיבושים של משפטים משייקספיר, ועוד ועוד, מכל טוב. כל אלה תוקעים את רצף הקריאה וגורמים לכך שבמשך עשרות שנים לא הצלחתי לעבור מעבר לפרק השלישי (מתוך 18) של הספר.

אבל השנה קרה הבלתי יאומן. כבר ב 2.2.2022, במלאת מאה שנים לצאת הספר (שהפצתו נאסרה באנגליה של אז בשל כמה פסקאות, כנראה אלו מזרם התודעה של אשתו של בלום, מולי) אמרתי לעצמי שאולי מספיק כבר, והגיע הזמן לגמור לקרוא את הספר?

במקביל, אמרתי לעצמי שעוד לא הבשילה השעה מבחינתי לחזור ללימודים פרונטליים באוניברסיטת תל אביב (לימודים בזום מאד התאימו לי..) וגם לא לנסוע לתל אביב ברכבת. אז התפנה לי המון זמן במהלך היום לקריאה.

חוץ מזה, מצאתי אתר בשם thejoyceproject בו נמצא הטקסט של הספר כולו, כאשר קטעים רבים מתוכו, הנדרשים להסבר, מכילים קישור לטקסטים מלווים המאפשרים בנוחות לקפוץ הצידה, לקרוא קצת ביאורים, ולחזור בנוחיות להמשך הסיפור.

וכדי לסנדל את הנחישות סופית, הבטחתי לעצמי שאם אגמור לקרוא את הספר עד לתאריך בו הוא מתרחש, אקח את עצמי לדבלין, ואציין את יומו של בלום שם, יחד עם חובבי ג'ויס אחרים שיתכנסו שם לציין את היום. ועמדתי בזה. גמרתי לקרוא את הספר הן במקור והן בתרגום (המצויין באמת, של יעל רנן) שבועיים לפני התאריך, וגם, במהלך הליכות, שמעתי את הספר מוקרא בקול, במבטא אירי חביב.

מכאן, לוח הזמנים הפך להיות ממש צפוף. לא מעט בגלל חתונת בני הצעיר, שלא תואמה עם bloomsday משום מה, ונועדה להתרחש שבוע אחרי. זוגתי שתחייה מאד חששה שאם אדבק בקורונה במהלך הנסיעה, אחמיץ את החתונה. חשש לא לחלוטין חסר בסיס. אבל אחרי ששנתיים וחצי חמקתי בין הטיפות, ואחרי שהוזרקתי ברביעית, חשבתי שאצליח להשמר, ולחזור בריא.

מה שלא קרה. נחתתי ביום ראשון אחר הצהריים (החתונה בשישי, כן?) , אספתי את המכונית ונהגתי הביתה. בדרך הרגשתי טוב. אבל אך נכנסתי הביתה, הרגשתי חם. אכן היה לי חום, ובדיקת אנטיגן הראתה קו חלש ליד ה T, חיובי-חלש כזה. מיד הסתגרתי בחדר של "הילד" – זה שמתחתן, ושם התבודדתי מדוכא עד עפר. את החתונה, הייתי בטוח, כבר החמצתי. אבל לחתן עוד לא העזתי לבשר את הבשורה.

במחשבה לאחור, אני יכול די בוודאות למקם את המקום בו נדבקתי. למחרת bloomsday, כיוון שדבלין הפכה לי קצת צפופה מדי, לקחתי סיור מאורגן אל צוקי Moher אשר בחוף המערבי. טיול באויר הפתוח נראה לי יותר בטוח. אלא שמזג האויר לא שיתף פעולה – ערפל כבד וגשם לא איפשרו לא לראות את הצוקים, ולא לטייל באויר הפתוח. וכך, נוסעי כל עשרות האוטובוסים שהגיעו לשם הצטופפו במרכז המבקרים, שעתיים כל קבוצה, שכן אי אפשר לשנות את תכנית הסיור בשל משהו כמו פגעי הטבע. וגם אי אפשר לחזור לאוטובוס לפני הזמן, כי הנהג במקום בו נמצאים הנהגים, והאוטובוס נעול. אני די בטוח ששם נדבקתי, יומיים לפני שטסתי חזרה.

המחלה עצמה? ממש לא נורא. חום נמוך יום וחצי, מעט ליחה, בלי נזלת. וקצר. מיום ראשון בערב עד יום חמישי בבוקר – אז יצאתי שלילי לראשונה. ליתר בטחון חזרתי על הבדיקה בצהריים, בערב, ושישי בבוקר, ועדיין שלילי. אז היית בחתונה לשמחתי הרבה. אבל זה היה ממש בדקה התשעים, ומזווית קשה.

לא הייתי צריך לקחת את הסיכון. וגם אם הגעתי לאירוע, העכרתי את מצב הרוח ללא מעט אנשים. היה שווה את זה? לא!

נסיבות מקלות? בדקתי היטב את מצב התחלואה באירלנד לפני שנסעתי ונראה היה שהגל השישי עדיין לא הגיע לשם. בדבלין עצמה, לא ראיתי בדל מסיכה. בטיסות הייתי בין הבודדים עם מסיכה (ועוד N95) ואחרי שנתיים וחצי של מגיפה באמת כבר מאד רציתי להאמין שהמחלה כבר מאחורינו, שאפשר לחזור לשגרה.

אז לא, אי אפשר לחזור לשגרה. ואני כלל לא בטוח שאי פעם יהיה אפשרי לחזור לשגרה. וזה מאד מדכא. לא עוד הרבה שנים של בריאות טובה וכושר סביר נותרו לי לטיולים, אבל התשוקה עדיין קיימת, ויש לי את הזמן ואת האמצעים. (לא בטוח לגבי האמצעים, בקצב שבו הטיסות מתייקרות….)

אז מה עכשיו? "בעקבות הזמן האבוד". אחלו לי הצלחה.

בצפון

מה מחבר בין תערוכת הסיום של (חמשת) בוגרות ה MFA באוניברסיטת חיפה ותערוכת זומו, המוזיאון הנודד במפעל הנטוש של זוגלובק בנהריה? פשוט: רכבלית לתחנת מרכזית המפרץ ורכבת משם לנהריה.

אז זה מה שעשיתי אתמול, יום שישי. עליתי לאוניברסיטה (במכונית, אף שיש מיניבוס ישירות מביתי לתוך האוניברסיטה כל 20 דקות), כי משום מה, תחנת הכניסה לרכבלית, הרכבל החדש של חיפה, דרך הגשר מעל הכביש הראשי, הכניסה המיועדת לקהל הרחב, לא נפתחה. שם "חנכתי" את הרכבלית (כיף, אני ממליץ) בנסיעה למרכזית המפרץ (3 ש"ח, 6 לאזרחים לא ותיקים) ומשם המשכתי ברכבת (רק אחת לשעה) לנהריה. חציתי את שדרות הגעתון, 3 דקות הליכה ונשארה לי שעה וחצי לתערוכת זומו, שבה לא מעט עבודות שוות, עד לרכבת חזרה.

נועה למדן

וחזרה ברכבת, וברכבלית אל תערוכת ה MFA במשכן לאמנות באוניברסיטה. רק חמש בוגרות, אך לשלוש מתוכן היו עבודות מצויינות.

שירה ריימן
ענבל כהן-חמו
מירי מור

ומה משותף לרובוטים ואוכל טבעוני? קיבוץ אשדות יעקוב מאוחד! נסענו היום (שבת) למוזיאון אורי ורמי נחושתן, שם ראינו תערוכה ממש מדהימה של גיא בר אמוץ, "מופע התקוממות הרובוטים", בה רובוטים שרו ודיברו בשלושה מופעים שונים בתאום מופלא עם סרט וידאו בה אותן המסיכות של הרובוטים הורכבו על אנשים / רקדנים. חייבים לראות את זה…

גיא בר אמוץ

וכשסיימנו, נכנסנו ל"חומוס 90", בתחנת הדלק בכניסה לישוב, מסעדה טבעונית פשוט מעולה. אוכל טעים, עיצוב מדליק, ממש מפתיע. השילוב של שני אלה, המוזיאון והמסעדה, כבר שווה נסיעה לבקעת הירדן, גם בחום הכבד ששרר שם היום (מעריץ אותם על שהם שורדים שם.) גם כשהחופים סגורים.