תשע מצלמות לתשעה איים

עכשיו כשאני כבר ארוז לגמרי (9 ק"ג בשני תרמילים) ומוכן לצאת לדרך, אל מה שידידי JP (אתו אני נוסע) מכנה IOT – Indian Ocean Tour (אי אלו איים באוקיינוס ההודי, אולי תשעה, אולי יותר), אני יכול כבר למנות את המצלמות שאקח אתי, תשע..

אז ככה: שתיים הן לצילום מתחת למים. האחת רק עד לעומק של 18 מטרים, השניה רק לוידאו בעצם, מין מצלמת אקסטרים סינית. יש פה מקום לשיפור…

מעל המים, שתי מצלמות קומפקטיות של סוני. האחת עם טווח זום גדול של 30x אך חיישן קטן וצמצם מצומצם. השניה בעלת חיישן גדול ועדשה מהירה, אך מתפשרת על טווח הזום (rx100 m3).

עד כאן, מניתי ארבע. שתי הבאות נמצאות משני צידי מקל צר כזה ומצלמות בבת אחת את כל מה שמסביב למצלמה. Ricoh theta S, מין צעצוע טכנולוגי מאד מרשים, רק צריך לשלוף אותו בסיטואציות המתבקשות..

שלושת המצלמות האחרונות הן אולי השימושיות ביותר, ושלושתן נמצאות בטלפון שלי. אחת מלפנים לצילומי סלפי, מה שהשתכנעתי לאחרונה שאינו מגונה לחלוטין, ושתיים מאחור, אחת עם עדשה מאד רחבה והשניה עם עדשה רחבה סתם, והטלפון יודע לעבור מאחת לשניה במעין סוג של פייק זום..

מהם תשעת האיים? אני מניח שאם התכנית תצא לפועל כמתוכנן, אשוב לכתוב פה בעוד חודש, ומן הסתם אספר..

מודעות פרסומת

לאט

באחת האמשים נסעתי לי אחרי "רכב אספנות" אחד פה בחיפה, והתעצבנתי. נדמה היה לי שבכל פעם שאי אפשר לעקוף אותו, הוא נסע לאט באופן מופגן, כ 20-30 קמ"ש (זה היה בעיר), אבל אך התחלף הפס הרציף הכפול בפס מקווקו, ונדמה היה (לי) שהוא מתעורר לחיים, מתמלא עזוז ומגביר מהירות, אולי אפילו מעל המהירות המותרת, כך עד תום תחום העקיפה, שם, נדמה היה (לי), חזר ושב לנמנם על הכביש. "רכב האספנות" דנן היה סתם מכונית אופל סטיישן ישנה וחבוטה כל שהיא, של מישהו מעספיה או דליית אל כרמל (לשם היא המשיכה אחרי שהפסקתי לדשדש בעקבותיה), גדושה כלים וציוד.

אחרי כן, חשבתי שזו כנראה גם החוויה של מי שנוסע אחרי. אני לא נוסע ברכב אספנות, רק ב"בימבה" – יונדאי i10 בת ארבע, לגמרי לא חבוטה אבל לרוב, די מאובקת. אני גם מוכן להודות שכבר כמה שנים אני נוהג בצורה שמי שרוצה להיות נחמד אלי יקרא "נינוחה", מי שפחות יגיד "נו זוז כבר". אבל באמת שקשה לעבור את המהירות המותרת בנהיגה בבימבה. זו אמנם הרבה יותר מחצי מכונית בחצי המחיר, אבל החסכון מתבטא בין היתר ברעשים. הם פשוט לא מספיק מבודדים. על כביש החוף, אני מעריך שבכל זאת, אני מגיע למהירות ממוצעת של 90 קמ"ש, ואני משתדל להצמד לימין (הכביש, אני לא אבי גבאי).

אבל בכל פעם שאני עובר למסלול השמאלי, נדמה לי שיש שלט גדול מודבק לישבן המכונית שלי, ועליו כתוב באותיות ניאון גדולות: "עקוף אותי". כמעט עצרתי פעם בצד לבדוק את העניין, אלא שאין לכבישים במקומותינו בשום מקום שוליים לעמוד עליהם. פשוט, מראה מכוניתי במסלול השמאלי מיד מעורר יצרים בלתי ניתנים לכיבוש אצל הנהגים האחרים, שמתבטאים בהבהובים עצבניים, לפעמים צפירות, ולפעמים עקיפה פראית מימין.

אז אני חוזר לימין בצייתנות ונותן לעקוף. והם עוקפים, ולו רק בכדי מיד לחזור לימין ולהמשיך לנסוע, לא פעם באותה מהירות בה נהגתי עד כה, אולי אפילו יותר לאט לפעמים. זה עניין של כבוד כזה, נראה לי. לא נראה להם לנסוע אחרי מכונית כה קטנה, לבטח לא קטנה מאלו שלא נראות זריזות.

אני באמת שלא נעלב. בסוג של צדקנות שמאלנית יפת נפש אני דווקא מבסוט מזה שאני נדרש רק לקצת פחות מטונה של פלדה בכדי להזיז את ישבני ממקום למקום, כשאני לא מנצל את התחבורה הציבורית. אבל זה קצת מפחיד, האגרסיות האלה שנחשפות בכל פעם שאני נוסע על כביש בין עירוני.

למאטיס אין את השמש בבטן

במוצאי שבת, בדרכי לשדה התעופה, לא אחזיר ל"ספריה בתחנה" את הספר שפילחתי משם לפני חודשיים בערך, את "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר. השתדלתי מאד לגמור אותו השבוע לפני הנסיעה (גם ברכבת) אבל רכבת ישראל שוב אכזבו, וגם הפעם אין רכבות במוצאי שבת.

הייתי אמור לאהוב את הספר הזה. גם בגלל שחלקו מתרחש בחיפה (עירי). הגיבורה נזכרת בביקוריה בספריית רות אשר ב"אורנים", משם יצאה תמיד עם שני ספרים, כמוני בנעורי. אלא שבניגוד לגיבורת הספר, לא הצלחתי להחזיק אותם סגורים עד הבית. עד שהגעתי הביתה, נשאר לי רק ספר אחד לקרוא. אותו הייתי קורא בהליכה חזרה לספריה, לפעמים באותו היום. נס שלא נדרסתי.

אבל בניגוד לקהל הרחב, (רק ב 1995, שנת יציאת הספר, נדפסו ארבע מהדורות,) ממש לא אהבתי את הספר. העלילה המאד דלילה- רומן בין צעירה בת 23 לגבר נשוי בן כחמישים, נמרחת על פני 216 עמודים בעזרת תיאור משמים של ביקורים בארצות שונות באירופה (ומצריים) של הזוג, ביקורים שניכר שהם מסיפור חיי הסופרת עצמה, מקומות נדושים (אולי ב 1995 הם עוד היו "אקזוטיים"? ספק) המתוארים בצורה נדושה. עם כל הפרטים שסופר אמור לספק בכדי לתת "צבע" למסופר, המסעדה ההיא, המלון ההוא. לקראת סוף הספר, בפרקים בהם מתואר מות אמה של הגיבורה, ניכר כבר קצת רגש אמיתי, או שאולי זה משהו שכמה חדשים אחרי מות אבי אני יותר רגיש אליו. אבל גם שם, התיאורים מלודרמטיים להחריד. עדיין כותבים ככה?

אז למה המשכתי לקרוא? קצת כי "התחלתי ולכן אסיים", ביחוד אחרי שהשאלתי במשיכה (אחזיר, מבטיח!). קצת כי אני מנסה להבין איך בונים ספר. וגם מדוגמה רעה (לדעתי) אפשר ללמוד. ללמוד איך לא למרוח מה שיכול להחזיק אולי סיפור קצר לספר באורך מלא.

אני לא מתכוון לכתוב ספר מסוג זה, אפילו שזה הצליח ליהודית קציר. הספר לא רק שנמכר היטב, אפילו זכה בפרסים. יש לו ערך משלו בויקיפדיה! ועדיין, בעיני טוב היה אילו לא היה נכתב.

מה עוד פתאטי בעיני? זה בספר הזה כמו בעוד לא מעט ספרים אחרים, הגיבורים הם אנשים כותבים. בספר דנן שני הגיבורים כותבים ספרים. ברור שמי שכותב ספרים (הסופר), יותר קל לו לתאר דמויות שכותבות, ואת יסורי הכתיבה שלהם. אבל יש לי חשד שיש דמויות מעניינות לכתוב עליהן בעולם שמתעסקות בדברים אחרים, למשל פיזיקה, או חקלאות, ושמתחבטות בדברים שלא קשורים לטכניקת הכתיבה. רק שהסופר צריך קצת לצאת מעורו בשביל לתאר אותן תיאור אמין. אולי אפילו לעשות קצת מחקר?

הבנתי מה בעצם מפריע לי בספר – זה שהסופרת לא מצליחה לצאת מעורה שלה. ברור שיותר קל לכתוב על דברים שאתה מכיר, אני עושה את זה בבלוג הזה כל הזמן, במצטבר על פני מאות פוסטים. אני רק לא אורז את זה אריזה חפיפית בסיפור אקראי ומורח את זה על כמה מאות עמודים. לא נראה לי ראוי להשקיע את זמני בהמצאת דמויות בכדי לגרור אותם אחרי זה לקורידה המטופשת שאליה (כנראה בניגוד לסופרת)  לא הלכתי בספרד, או למסעדה הנחמודת ההיא ברובע החביב ההוא ברומא.

יכול להיות שפשוט התמכרתי לסוג העלילות המפותלות ורבות ההתרחשות שיש כיום בכל פרק בן 40 דקות של סדרת טלויזיה כלשהי (לא רק אמריקאיות, למשל "העדים" הצרפתית). אולי התרגלתי לצפות שתהיה איזו התרחשות, שהדמויות יהיו מענינות. אני מוכן ורוצה לקבל צבע בציור של מאטיס, או בגינה פורחת. גם בספר, אבל לא רק.

אם אי פעם אכתוב ספר, בזה אשתדל מאד לא לחטוא.

booking

חלפו הימים, לצערי, בהם יכולתי לא להזמין מקום לינה מראש לשום מקום, להגיע למקום ולמצוא. זה לא רק בגלל שהטיולים שלי הפכו בני חודש ולא בני שנה כמו פעם. זה בגלל שהאינטרנט הפך את ההזמנה של מקומות לינה כל כך פשוט ונוח שכולם מזמינים מראש, ופשוט ממלאים את כל מקומות הלינה. זה כבר לא כוחות פשוט להגיע ולעבור ממקום למקום בחיפושים.

כל כך הייתי רוצה שיהיה מין רחפן כזה, שאוכל לשגר לפני, אל המקום המשוער אליו אגיע בסופו של יום. הרחפן הזה יעבור ממקום למקום, יבדוק בקבלה אם יש מקום ובכמה, יציץ בחדרים לראות איך הם נראים ואיך נראה הלובי. ישאל אם יש וי-פי, דברים כאלה.

ועוד יותר הייתי רוצה שהרחפן הזה יוכל לחזור אחורה בזמן, ולשאול אנשים אחרים שלנו באותו מקום איך היה? היה נעים? נקי? קיבלתם תמורה לכספכם? שאלות כאלה. כי זה הכי בטוח, לשאול לקוחות שבפועל שהו שם.

או, כתחליף לרחפן המדהים הזה, אני יכול לשלוף את הטלפון, בו יש כרטיס סים מקומי עם חבילת גלישה (לא צריך גדולה), לפתוח את הישומון של booking.com ולהזמין לי, תוך כדי נסיעה, מקום לינה נעים, נוח ולתקציבי, לאזור אליו אגיע בערבו של אותו יום,  על סמך כל אותה האינפורמציה שהרחפן הדמיוני המתואר מעלה, (כולל יכולת החזרה אחורה בזמן,) היה מספק לי. מדהים לא?

ואם הישומון הזה מכזיב, אפשר לפתוח את השני, זה של airbnb ולהיעזר בו. השילוב של השניים, כאשר יש לך מכונית ואתה יכול לסטות כמה קילומטרים מהכביש הראשי, לעצור ללינה קצת יותר מוקדם או קצת יותר מאוחר, לא מכזיב בדרך כלל, ומאפשר גמישות כמו זו שהייתה לי פעם, כשהייתי מגיע ברכבת לאיזה ישוב, יוצא מתחנת הרכבת ומסתכל ימינה ושמאלה. נכון שפעם הייתי הרבה פחות בררן בתנאי הלינה, אבל מצד שני היום אני פחות בררן בתחום התקציב (אבל עדיין "מתכלב" בכיף).

ואם אתה נמצא באחת מהארצות הרבות בהן לא תוכל לרכוש מהארץ חבילת גלישה, כלומר ברוב העולם הלא מערבי, מה תעשה? תיגש לאתר הזה עוד לפני הנסיעה, שיספר לך בכל ארץ וארץ איזה כרטיס מקומי עם חבילת נתונים כדאי לקנות, לאיזה מפעיל יש כיסוי איפה, איך טוענים מחדש את החבילה ואילו ערכים בדיוק למלא ב APN בקונפיגורציה של רשתות ניידות בטלפון. אפילו אילו מפעילים חוסמים שיחות סקייפ או ווטסאפ. אתר שווה ביותר.

עם חבילת גלישה, הטיול הופך גמיש בהרבה. גם כדאי שיהיה לכם טלפון היכול להכיל שני כרטיסי סים בו זמנית, הישראלי והמקומי. מאד נוח.

והמלצה אחרונה: עוד אתר מופלא שגיליתי לאחרונה, flightradar24, אחרי שהבנתי שחלק לא מבוטל מחברות התעופה הפועלות בעולם לא מופיעות באתרי הזמנת הטיסות הרגילים (זה שאני מחזיק ממנו הוא skyscanner). האתר יפרט לכם, בכל שדה תעופה בינלאומי בעולם כמעט, את כל ההמראות והנחיתות, מאין באו המטוסים ולאן הם טסים, איזו חברת תעופה זו ואיזה כלי טייס. חוץ מזה, מגניב ולפעמים שימושי, אפשר לראות איפה נמצא כל מטוס באוויר, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ופרטים לא מועטים על הטיסה. שימושי למשל כאשר אפשר היה לראות שארדואן טס לו במעגלים באוויר עד שנאמניו יעצרו את ההפיכה נגדו, או לראות איפה לעזאזל המטוס שלך שעוד לא הגיע. אבל בשביל זה צריך חיבור נתונים – האתר מעלה יכול מאד לעזור בעניין זה.

אחרון אחרון: אני מודה שאני קצת מכור לאתר skyscanner.com וספציפית לאפשרות לציין "כל מקום" (everywhere) ביעד הטיסה. האתר יציע לך אז את הטיסות הזולות ביותר מאותו מקום (או אל אותו מקום) מכל מקום אפשרי, (ואפשר לסייג לטיסות ישירות בלבד). מדהים אילו דברים אפשר לגלות ככה. גם אם רק מפנטזים.

מכתוב

זה קשור לא רק לתפקיד שממלא הטלפון החכם. עוד לפני שהוא הפציע בחיי, שמתי לב שרוב התקשורת שלי היא לא בדיבור. היא בכתיבה. בדואר אלקטרוני, בתוכנות מסרים מיידיות, בכתיבת הבלוג הזה, למשל. בפוסטים ותגובות עליהם בפייסבוק.

אבל גם הטלפון (שכבר מיותר להצמיד לו את התואר "חכם", כי כבר כולם כאלה) צמוד הרבה הרבה פחות לאוזני והרבה יותר נמצא בכף ידי. ערוצי התקשורת העוברים דרכו, מעבירים הרבה יותר טקסט מאשר קול.

לאמיתו של דבר, רוב "רוחב הסרט" (נמדד בביטים) שעובר דרכו הוא תמונות, וגם זו צורת תקשורת, אבל רציתי לכתוב דווקא על כתיבה.

יש לי חשד שהעולם עבר את קו פרשת המים, ויותר אותיות מוקלדות על מסכי מגע של טלפונים מאשר על מקלדות פיזיות של מחשבים. אני המום מהמהירות בה אנשים צעירים ממני מקלידים על מסכי מגע. אני עדיין מעדיף, אם אני צריך לכתוב משהו ארוך ממילה או שתיים, לגשת למחשב הנייד, ולחכות עד שהוא יגיב כבר סוף סוף (מתמכרים למהירות התגובה של המחשבים הניידים באמת – הטלפונים) ולכתוב מסרון טיפה יותר ארוך בגרסת החלונות (הנחותה, בכוונה אני חושד) של messenger, whatsapp, viber ודומיהם. או לשלוח מייל  – שהופך להיות משהו שרק אנשים שהם לא "digital natives" (כלומר מבוגרים מ 36) משגרים.

אחרי שהתפתלתי הנה ושמה עם הרשומה הזו, אני מגיע לנושא שלשמו התכנסתי (פה, עם עצמי והחתולה, על הספה): מיומנות הכתיבה. האם יש מצב, אני תוהה (כבר לא עם עצמי) שמיומנויות הכתיבה של המין האנושי הולכות להשתפר, מעת שהתקשורת הפכה להיות יותר ויותר טקסטואלית? האם יתכן שהצורך להתנסח בכתב יוריד אט אט את מפלס העילגות ברשת? בפייסבוק אני כבר רואה בא לידי ביטוי היתרון המובנה שיש לעיתונאים, או סתם אנשים שיודעים להתבטא היטב בכתב, יתרון שמתבטא במספר העוקבים, בכמות החיבובים והשיתופים, ביכולת ההשפעה.

או שאני סתם משלה את עצמי, משכנע את עצמי שהכישור בו אני חושב שיש לי יתרון מסויים – כתיבה (נניח, אבל לפחות אני נהנה מזה) הוא זה שיהיה יותר משמעותי בעתיד לבוא, במקום אליו העולם הולך. גם – שבעולם בו יותר כותבים ופחות מדברים, הגברים (שאין מה לעשות, חלשים בדיבורים) יהיו פחות בעמדת נחיתות.

אבל מצד שלישי, יכול בהחלט להיות שכתיבה היא כבר בכלל פאסה ורק אני עוד לא שמתי לב לזה. שהיכולת להתבטא בצורה חזותית: בצילום, וציור, בוידאו, ביצירת מֶמִים, היא היכולת הבאה לבוא, ואוריינות מסוג זה תהייה הרבה יותר משמעותית מכאן ואילך (או שהיא כבר יותר חשובה היום). נראה.

selfie

תמיד בזתי איפהשהו לאנשים שמצטלמים בעמידה לפני כל מיני אתרים, או שעוברים ממקום למקום ועושים אך ורק צילומי סלפי, בבחינת: "הנה הוכחה, הייתי פה". אוי, כמה פוץ אני יכול להיות לפעמים.

נכון שבמקומות עתירי מבקרים נעשה מאד קשה לצלם את המקום עצמו בלי מישהו (בדרך כלל סיני) שנתקע לך בחזית התמונה, לרוב עומד ומניף שתי אצבעות בתנוחת ניצחון. צריך להיות דרוך וזריז בכדי להצליח לצלם בעשירית השניה שבין חילופי המשמרות בחזית המקום. יש לי אפילו רעיון לסטראט אפ: תכנה שתמזג שני צילומים בזוויות שונות של אותו המקום, מהם תסיר באופן אוטומטי כל נודניק שנתקע לו שם. או יותר טוב, תחליף את דמותו בדמותי.

האופציה השניה מעלה עדיפה. כי אז יש סיכוי שאחרי מותי, אלו יהיו התמונות שצאצאי לא ישליכו לפח. כמו שאני עושה בימים אלה למאות השקופיות שפיניתי מבית אבי לאחר מותו. כל שקופית בה הוא לא מופיע, הושלכה ללא היסוס לפח האשפה (גם של ההיסטוריה). שקופיות בהן הוא מופיע, אף שדהו מאד ורובן צולמו מלכתחילה באיכות נמוכה, אני שומר בשלב זה, מתוך תקווה (קלושה, יש להודות) שאסרוק אותן מתישהו.

יש להודות שלאבא שלי לא באמת הייתה עין לצילום. את כל הצילומים שמצאתי הוא צילם אך ורק במעט (אני מעריך 4-5) הנסיעות שלו לחו"ל, כלאחר יד, ובלי להקפיד על קומפוזיציה. ניכר, שהצילומים צולמו מהמקום בו הוא עמד במקרה, שלא היה נסיון להתמקם. ניכר גם שהוא לא מיין את התוצאות, וגם לא הסתכל על התוצאות – השקופיות היו מאוכסנות במגשים האלה הנכנסים למקרן, באוריינטציה אקראית לגמרי.

אבל גם אם היה טורח ומטפס על גגות למצוא את הזוית האופטימלית, ומחכה לשעה בה האור נכון, ולא היה מצלם כנגד האור, עדיין, לא הייתי שומר או טורח לסרוק שקופיות בהן מתועד מגדל אייפל, מרכז פומפידו, או עיירה ציורית כלשהי במזרח אירופה, בלי שאבי או מישהו ממשפחתי יהיה בתמונה. מעניין אותי לראות איך אבי נראה אז, האם הוא נהנה, האם היה לו כיף. אפילו פחות חשוב לי לדעת איפה הוא עומד בדיוק.

המדיה האנלוגית דועכת. עשור או שניים אחרי, הצבע השולט הוא אדום, פטריות מתחילות לאכול את האמולסיה. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאי אפשר לחפש במדיה אנלוגית, שהגישה לשקופית ה 27 במגש בן 50 שקופיות דורשת צפיה בכל 26 השקופיות שעומדות בינה לבין תחילת המגש, ושהשקופיות תופסות נפח אדיר.

אני מתכוון לעשות לצאצאי את החסד הזה, ולזרוק בעצמי את כל אלפי השקופיות שהיום כבר משעממות אפילו אותי, שבהן תיעדתי בניינים (בעיקר) ונופים ברחבי העולם. ואולי גם לסרוק את התמונות בהן מופיעים אנשים שאכפת מהם: משפחה וחברים.

כיום, אני כל כך מצטער שנשארתי רוב הזמן מאחורי המצלמה, ולא התמקמתי לפניה, כשעוד הייתי צעיר ויפה. גם זוגתי שתחייה, ששונאת כל כך להצטלם, אני חושד שגם היא מצרה על העדר תיעוד מצולם שלה בכל כך הרבה מקומות, הזדמנויות וזמנים.

אז כן, סלפי. וכן, אפילו מקל סלפי. לפחות לא תיראו כמו דג מלוח בצילום. או שתבקשו ממישהו שיצלם אותכם.

דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

5XL

אבא שלי היה תמיד איש גדול. גדול מאד. בעשור האחרון לחייו החל להתצטמק, עד שנעלם. אחרי שנעלם, מצאתי מקופלות במגירות ארון הבגדים שלו את כל חולצות הפולו במידה 5XL של המותג צ'ירוקי, שהבאתי לו מביקוריי בחנויות הכלבו Target, רוב החולצות עדיין עם הפתק של החנות עליהן.

נורא רצינו, אחותי ואני, שיהיה לו טוב, שיהנה. אבל אבי היה אדם עם צרכים מאד מצומצמים. פרגון עצמי לא היה אחד הצדדים החזקים שלו.  החולצות האלה הן מקרה מובהק בו הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק.

כמו גם עשרות הדיסקים שהבאתי לו לכל יום הולדת. למשל מארזי הדיסקים מרשת  costco, אוסף כל האופרות המפורסמות ב 19.99$, כל ההקלטות של דיוק אלינגטון, דברים שכאלה. גם אותם מצאתי, עדיין בתוליים באריזת הצלופן המקורית. בעיקרון, אבי אהב מוזיקה. קלאסית וגם ג'אז, אבל לא ממש האזין לה. הוא עבד כל כך קשה כל חייו, עד שלא נותר לו מקום לשום דבר שישמח את ליבו.

כשהאלצהיימר סגר את אבי במעטפת אטומה, ניסיתי לפרוץ את הסגר בעזרת נגן מוזיקה עם המוזיקה שחשבתי שאהובה עליו (ראיתי סרט שבו מוזיקה עשתה פלאים שכאלה). זה לא עבד.

במחשבה כנה לאחור – לי היה סתם פשוט ונוח להביא לו בכל הזדמנות דיסקים כמתנה לימי הולדת. דברים שהוא רצה או היה צריך באמת, היה קשה למצוא.

גם חלק גדול מהבגדים במידות הולכות וקטנות (ככל שרזה וקטן עם השנים) שאחותי ואני קנינו לו בשנותיו האחרונות, גם אותם מצאתי, חדשים לגמרי, במכולת האשפה שלפני ביתו, לשם השליך אותם סוחר בחפצים משומשים, מנוול אחד המכנה את עצמו "אלביס" שפינה את הדירה.

אני מכיר לא מעט אנשים שמאד זקוקים לדברים שאבי השאיר אחריו. לא לכורסאות ולספות שלו, כולן מעור שחור, כולן בלויות ומחוררות מזוקן, אבל בגדים, כלי מיטה, ציוד מטבח, מכשירי חשמל כן. מחר למשל, אוביל מכונית עמוסה לעייפה בדברים מסוג זה, למשפחתה בדואית המתגוררת ליד צומת מחולה, כזו שצבא ההגנה לישראל מנסה לפנות מהשטח בו היא גרה כבר הרבה שנים. הם ממש צריכים את זה.

זה שיש חפץ למישהו בחפצים שלו היה מבחינתי נחמה מסויימת. מכונת הכביסה והמקרר למישהי שעזבה את המקלט לנשים מוכות בחוסר כל. ארון בגדים למישהו אחרת שעדיין במקלט. סירים לבחור צעיר אחד, כלי מיטה לצעירה טרנסגנדרית שמשפחתה מתנכרת לה. טלויזיה "לא שטוחה" למי שאין לו טלויזיה כלל. הרשימה ארוכה. צריך רק להכיר את האנשים הנכונים, שיודעים תמיד מי צריך מה.

ואז מגיעה החלאה הזה, לוקח את מה שהוא חושב שהוא יכול למכור, ואת שאר תכולת הדירה משליך בעירבוביה על המדרכה שלפני הבית, חוסם אותה לחלוטין.

את כל הבגדים של אבי, שהצעתי לו להשאיר כדי שאוכל לתרום, אך הוא הבטיח למסור בעצמו לנזקקים, מצאתי במכולת האשפה. או על צמרות העצים באפיק נחל שיח, מתחת לחלון הדירה. לא ברור לי איך אני מוריד אותן משם, או מחלץ מהואדי את הכסא שנזרק לשם.

סיום הפרק הזה בחיי, פינוי ומכירת דירת אבי, מעבר לזה שהוא קשה לי רגשית (לא מפתיע), הביא אותי במגע עם אוסף של אנשים שהייתי מעדיף שלא היה לי שיג ושיח אתם (גם אם הם מספקים לי חומר לכמה וכמה פוסטים). כמו להקות המתווכים (יש עשרות מהם בחיפה), כמו "מפני הדירות", אוכלי הנבלות האלה.

"המֵפַנה" הראשון בא לראות את תכולת הדירה, הציע לפנות בתמורה לחפצים וקבענו יום לפינוי, שבוע אחרי. ערב לפני, קיבלתי שיחת טלפון ממנו, שלא הפתיעה אותי. במחשבה שניה, לא משתלם לו. הוא מבקש גם תשלום, צנוע, בנוסף לחפצים. כמה? נאמר אלף שקלים.
אז הנה אחד להזהר ממנו, קורא לעצמו "המפנה המהיר".

השני להשמר ממנו, זה שמכנה עצמו "אלביס", עובד בשיטה אחרת. הוא מבקש עוד כסף אחרי, אחרי התבכיינות על עבודתו הקשה. כמעט ושילמתי לו, עד שזומנתי למקום למחרת על ידי פקחי העיריה. הגעתי וראיתי שהוא פינה רק את המעט שחשב שיוכל למכור, ואת השאר זרק לפני הבית. עד שהבנתי שאני צריך לשכור עוד מישהו שלישי, (גם הוא מחבורת "המפנים") להוביל את התכולה מהמדרכה למזבלה. ושאת כל מה שמתגלגל על המדרכה, אני צריך לאסוף.

אני מוכן לקבל שאוסף החפצים שאבי השאיר אחריו לא היו מציאה גדולה. אני חושד שבכלל, אוסף החפצים שכל אחד מאיתנו ישאיר אחריו, יראה למי שבא לפנות את ביתו שווה הרבה פחות ממה שאנחנו רואים בו. בלי שום קשר לכמה הדברים עלו במקור. אבל כשאדם שזה מקצועו בא, (אני מניח שיש לו גם נסיון בעניין,) רואה מה יש, מתחייב לפנות הכל בתמורה למה שיוכל למכור, הנסיון לסחוט עוד כסף, ולא לספק את הסחורה מסתבר שהוא דרך הפעולה הרגיל של האנשים הזה.

הלקח שלי מכל העניין? קחו לכם מוביל שיפנה את הדירה למזבלה (בחיפה אני יכול להמליץ לכם על מישהו), אחרי שתעשו מאמץ למסור דברים לכל מי שיכול להפיק מזה תועלת, לאנשים פרטיים, או לארגונים כגון "חברים לרפואה" שמוצאים אנשים שזקוקים לתרופות ולציוד הרפואי שנשארו (ונשארו, אצל אבי). "מפני הדירות" האלה, משוק הפשפשים, הם כולם חבורת חלאות שאתם לא רוצים להתעסק אתם. סיפור הפינוי כולו קשה גם ככה בלי להתמודד עם שכאלה, וזה אפילו לא יחסוך לכם כסף.

בודדים

הסרט הגרוזיני "חיבולה" היה אחד משישה עשר הסרטים שראיתי בפסטיבל הסרטים של חיפה שהסתיים עכשיו. במשך שעתיים רואים בסרט את נשיא גרוזיה זוויאד גָמסַחוּרדיָה (בגאורגית: ზვიად გამსახურდია), שנבחר ב 1991 והודח שנתיים מאוחר יותר בהפיכה צבאית (יזומה על ידי רוסיה), מכתת את רגליו בשלג בנוף המרהיב של הרי גרוזיה, נמלט מבקתה מבודדת אחת לשניה עד שלבסוף נמאס לו (הרבה אחרי שזה נמאס לי…) והוא יורה בעצמו. בשלב זה כבר נטשו אותו, או שנשבו, רוב נאמניו.

שוב ושוב, הוא מגיע לבית נידח באמצע שום מקום, שם מזהים אותו יושבי הבית, ומאכילים ומשקים אותו. שוב ושוב תהיתי, כמו שתהיתי שוב ושוב גם באיסלנד לאחרונה, איך אנשים מסוגלים לחיות בבדידות כל כך גדולה.

כמו הבתים המבודדים בהרים של גרוזיה (בנוף מרהיב) גם החוות המבודדות באיסלנד (בנוף מרהיב) הן מקום בו גרים אנשים בודדים מאד. השכן הקרוב אליהם נמצא במרחק ממש גדול מהם. אני מניח שכל חווה שכזו מכילה משפחה אחת (וכמה מאות כבשים), אולי משפחה מורחבת. אבל איפה לומדים הילדים? ועם מי יש להם לדבר? אפילו בכנסיה הם לא נפגשים – כל משפחה בונה לעצמה כנסיה קטנה משלה.

אנשים בכל העולם, גם באיסלנד, עוברים יותר ויותר לעיר. אולי כדי שיהיה להם עם מי לדבר. עדיין, חלק גדול משטח המדינה נמצא בחוות גדולות שטח ודלילות אנשים שכאלה. אין לי ספק שסוג החיים הזה משפיע גם על אופי האנשים הגרים שם.

כמישהו שגדל וחי כל חייו בעיר (אם נניח שלחיפה אפשר לקרוא עיר), צורת החיים הזו, בבדידות כל כך קיצונית, כל כך שתוקה, פשוט לא מובנת לי. אני לא מסוגל לדמיין אפילו איך זה לחיות במקום מעין זה. איך זה לגדול במקום מעין זה.

אני מניח שכל הילדים בחוות האלו מוסעים איכשהו לבית ספר איזורי כלשהו, למרות שאין לי ספק שבחורף האיסלנדי הכבישים הצדדיים האלה אל החוות לא עבירים. בעבר, אפילו זה לא היה. דורות של ילדים גדלו כשהם רואים מעט מאד בני אדם, ואף לא אחד מבני גילם. איפה הם פגשו בני זוג? איך הם עברו חיברות? איך הם למדו כישורים חברתיים מינימליים?

בישראל, גם אנשים שגרו בקיבוצים ומושבים, קטנים ככל שיהיו, הם חלק מקהילה. היה להם עם מי לדבר. האנשים שגרים בחוות המבודדות האלה, בגרוזיה, באיסלנד, באוסטרליה, איך הם לא משתגעים מבדידות? כיום האינטרנט מספק אולי מענה חלקי (אף כי יש לי ספק באם בכל עמק נידח בגרוזיה יש בכלל קליטה סלולרית), אבל עד לא מזמן, אפילו טלוויזיה לא הייתה להם אפשרות לקלוט.

לפחות יש להם נוף.

איך לא צללתי באיסלנד

לצלול באיסלנד? במים הקפואים האלה? השתגעתי? אבל סתם, לפני הנסיעה לשם ביררתי קצת, ומסתבר שיש שם "סצינה" של צלילה לא מבוטלת כלל. הפיתוי העיקרי: לצלול "בין היבשות".

איסלנד יושבת על המקום בו הפלטות הטקטוניות של יבשת אמריקה ויבשת אירו-אסיה הולכות ומתרחקות זו מזו. איסלנד הולכת אט אט ומתפרקת לשתיים. יש חריץ בין שתי הפלטות שהולך ומתרחב, מילימטר בשנה בערך. הצלילה המפורסמת ביותר באיסלנד היא במקום בשם Silfra בו אפשר להצטלם מתחת למים כך שיד אחת שלך נוגעת ביבשת אמריקה והשניה ביבשת אירופה. לא זו בלבד, אלא שהמים שם כה צלולים שאפשר לראות (מתחת למים) למרחק של מאה מטרים! בים התיכון להשוואה, טווח ראיה של 10 מטרים נחשב מעולה..

נשמע מפתה, לא? יש שני מועדוני צלילה גדולים בעיר הבירה (ועוד כמה קטנים) המוציאים צלילות לשם. הם די מתואמים במחירים: כחמש מאות דולרים לשתי צלילות באותו המקום. יקר, אבל בכל זאת, ניתן אולי להצדיק בכך שהכל באיסלנד יקר, וצריך ציוד יקר יחסית, חליפה יבשה – מין חליפה שהמים (הקרים) לא נכנסים לתוכה, כך שאפשר ללכת לצלול במלבושי צמר והם לא ירטבו ויגנו עליך מפני הקור.

רק מה? מזה כחמש שנים, האיסלנדים (עם ממולח) שיכללו את השיטה. כיום, אם אין לך תעודת הכשרה לצלילה בחליפה יבשה או לפחות עשר (!) צלילות בחליפה יבשה בשנתיים (!) האחרונות, עליך לעבור הסמכה לכך. עוד יום (וכל יום באיסלנד מאד מאד יקר), עוד שתי צלילות, ועוד חמש מאות דולרים להפרד מהם. משום מה, שתי הצלילות האלה הן לא "בין היבשות" למרות שמקום זה, באגם בו אין זרימה, כמעט אידאליים להכשרות.

חשבתי שמצאתי דרך להכות את השיטה. מישהו אמר לי שהצלילה בין היבשות היא לא משהו, והאתר באיסלנד נמצא בצפון האי, במקום בשם Strytan, שם יש שני קונוסים געשיים העולים מקרקעים הפיורד על לגובה של כ 15 מטרים מתחת לפני הים. גם שווה יותר וגם המחירים נמוכים יותר, נמסר לי.

התקשרתי לשם, דיברתי עם בעל המועדון שם, בחור נחמד (ובלגניסט גדול) בשם  Erlendur Bogason (לאבא שלו קראו Boga. אנשים שם נקראים על שם האבא במקום שם משפחה) והוא אמר לי לשלוח לו מייל, כי הוא בים. שלחתי מייל – אין תגובה. עוד מייל, עדיין אין תגובה. אז התעקשתי, ויומיים אחרי כן הגעתי למועדון פיזית. הוא בדיוק עמד להוציא לים ארבע סירות עם צוללים בשירות מועדוני הצלילה מעיר הבירה (dive.is הוא הגדול ביניהם.) ולא היה לו זמן לדבר, שאדבר עם הבת שלו.

סוף דבר, סיכמנו שהוא גם יכשיר אותי לחליפה יבשה (צלילה אחת) וגם באותו היום, בצלילה שניה, נצלול לאותם קונוסים. יחד, כ $370. עדיין לא זול, אבל פחות מאלף באופציה האחרת, ואם אני כבר שם.. ובכלל, באיסלנד אתה מהר מאבד שליטה על הכספים הזורמים מכיסך..

המועדון היה כולו מושכר לחברות הגדולות לשלושת הימים הבאים, אז סיכמנו שאחזור שלושה ימים אחרי , בצהריים, ונעשה את זה. זה לא קרה. מזג האוויר התקלקל, לא הייתה ראות מחת למים, יצא שנסעתי כ 130 קילומטרים לחינם, בזבזתי יום טיול, ולא צללתי. ארלונד אמנם שלח לי מייל אחרי חצות שהרוח מתחזקת ושאגיע עד שמונה בבוקר, אלא שראיתי את זה כשכבר כמעט הגעתי, בעשר בבוקר. גם טמטום שלי, חשבתי שהאיסלנדים הקשוחים צוללים בכל מזג אוויר….

שבוע ומשהו מאוחר יותר, ביום קר וסוער במיוחד, הגענו לפרק הלאומי  Þingvellir וראינו את הצוללים נערכים לצלול באתר המפורסם Silfra, בין היבשות. שמחתי שאני לא נמנה עליהם. בקור המקפיא הזה, וברוח הזו, לא הייתי רוצה לצאת מהמים ולצאת מהחליפה. אבל עוד יותר שמחתי שראיתי איפה צוללים ומה החמצתי.

אז ככה: בפועל, רוחב החריץ בין הפלטות שם בפארק הזה הוא כשבעה קילומטרים. בתוך שבעת הקילומטרים האלה יש בין היתר אגם קטן שמימיו אכן צלולים. ולחופו של האגם הקטן הזה יש באחת הנקודות חריץ קטן. ואת החריץ הקטן והפוטוגני הזה, שיורדים לתוכו במדרגות ברזל, משווקים לצוללים שיש להם עודף כסף, באלף דולר. טמטום בריבוע.אז לא ממש הצטערתי שאין לי תמונה שלי בחליפת צלילה אוחז בכל יד יבשת אחרת. גם אין לי תמונה כזו מעל פני המים, באחד מהחריצים הגעשיים האקראיים הרבים שיש באיסלנד (באנגלית fissure) שבהם אנשים מצטלמים "אוחזים בשתי יבשות", או תמונה על הגשר משום מקום לשום מקום, שהוקם מעל עוד איזה חריץ מקרי, ה"גשר בין היבשות".

אם הייתי עושה את ההסמכה ההיא לחליפה יבשה (וצולל ב stryten), אני לא יודע אם אי פעם היה יוצא לי להשתמש בהסמכה הזו. גם בהסמכה לניטרוקס (תערובת עשירת חמצן) אני לא כל כך משתמש. ויש כל כך הרבה מקומות בעולם בהם המים חמימים ויש כל כך הרבה מה לראות בתוכם, בלי ללבוש חליפה כלל.

לא ברור לי אם עוד אתקל במקומות שבהם מה שיש מתחת למים כדאי לטרוח ולהכנס בשבילו למים ב 2-3 מעלות. (אולי צלילה מתחת לקרח?) מה שבטוח, שהחרטא לתיירים הזו שמשווקים באיסלנד, של "בין היבשות" לא שווה את זה. לא באלף דולרים, גם לא במאה. יש המון מה לראות באיסלנד. חבל לא רק על הכסף לצלילה הזו, גם על הזמן.

 

פורד אדוננו

יש חלק מאד גדול של איסלנד שרוב המבקרים לא רואים – ה highlands, בעצם רוב מרכז איסלנד, החלק אותו מקיף כביש הטבעת מספר 1 (אין מספר 2). זהו מדבר לא מיושב, שחלק לא מבוטל ממנו מכוסה כיפות קרח. אין בכל השטח העצום הזה כבישים (אבל יש כבשים), אין גם תחנות דלק, ואין ישובים. יש מעט דרכי עפר, דרכים שהקידומת F לפני המספר שלהן מציינת שאין לעשות את הדרך הזו אלא ברכב בעל הנעה ארבע גלגלית. יתרה מזו, אפילו לא רכב כביש עם סתם הנעה בכל גלגליו, אלא רכב שטח של ממש.

איך אוכפים את העניין הזה? יש שלטים מפורשים האוסרים על כניסת רכב "רך" בתחילת הכבישים האלה. חברות ההשכרה אוסרות באיסור חמור על כניסת רכבים לשם, הביטוח לא תקף בכבישים אלה, ושמעתי שמועות שנהגי האוטובוסים שמגיעים למקומות האלה, רושמים את מספרי המכוניות הפרטיות שהם רואים איפה שהן לא אמורות להיות, ומדווחים לחברות ההשכרה. ראו הוזהרתם.

גם אם שכרתם רכב שטח (שכרנו אחד קטן, suzuki Jimni, שיודעי דבר שיבחו את כושר עבירותו) דעו שלמעט כביש אחד החוצה את מרכז האי בקו צפון-דרום (או להיפך) ומספרו F35, כל שאר הדרכים (למעט כמה חריגים שאמנה בהמשך) דורשות חציית נהרות ללא גשר, מה שנקרא באנגלית fording. אין לי ניסיון בחציית נהרות, ומאז השירות הצבאי גם לא בנהיגת שטח, ולכן ניסיתי (וכמעט הצלחתי) להמנע מחציית נהרות.

אז מה עושים? קודם כל, אפשר פשוט לקחת את האוטובוס. מסתבר שיש קוי אוטובוס סדירים לגמרי בדרכים האלה. אפשר לחצות את מרכז האי ולראות את הנוף הזה מחלון האוטובוס. זהו אוטובוס מאד גבוה, עם גלגלים מאד גבוהים, שנהגו המאד מנוסה חוצה בקלילות נהרות די עמוקים.

אוטובוס שכזה, בטיול מאורגן של יום אחד ל caldera של Askja לקחנו ממקום בשם Reykjahlíð שליד אגם Myvatn (בעצם, אגם My, כי vatn זה פשוט אגם) והוא אכן חצה שלושה נהרות שלא הייתי מעז לחצות עם הרכב השכור שלי, אף שהיה רכב שטח. מצד שני, כשהגענו למגרש החניה שממנו עולים אל הקלדרה ההיא, חנו שם כמה וכמה רכבים מסוג Dacia Duster, אבל הם הגיעו כנראה בדרך אחרת, ממזרח, דרך F910 שתחילתה אספלט. כך בכל אופן נראה אחד הנהרות שחצינו באוטובוס:

לעניין חציית הנהרות. גובה המים משתנה עם מזג האויר, וגם התוואי הרצוי לצליחת הנהר זז עם הזמן. יש חבלים להצמד אליהם במספר מקומות שמסמנים את התוואי הרצוי, וחייבים להתקשר אל הריינגרס ולברר אם אפשר לחצות את התוואי לפני שיוצאים לדרך. יש גם אתר בשם road.is עם אינפורמציה עדכנית.

וחייבים לצאת לדרך עם מיכל דלק מלא. אין שום תחנת דלק בכל המרחב הזה.

אם סתם חשקה נפשכם לראות את האמצע, בלי רכב שטח ובלי לחצות את כל האמצע, יש שתי כבישי אספלט שבהם אפשר להכנס ולהציץ במדבר דמוי הירח הזה. האחר הוא כביש 910 במזרח האי, המוביל לסכר להפקת חשמל בשם Kárahnjúkar. תחילתו ליד מפל Hegri. השני הוא כביש 550 במערב האי המוביל צפונה משמורת Þingvellir, סלול עד הפניה לכביש 52 המוביל מערבה.

בסופו של דבר כן חצינו נהר (ורבע) תוך תפילה לפורד אדוננו (הפועל באנגלית של חציית נהר הוא to ford.) התרשמתי מאד בזמנו מ"עולם חדש נועז" של אלדוס האקסלי, שם מייצרים בני אדם בסרט נע, והנרי פורד הוא האלוה אליו נושאים תפילה. זה היה כשיצאנו משמורת הטבע Landmannalaugar, אליה הגענו בדרך הארוכה מצפון על F208 ללא חציית נהרות. ידעתי שהחזרה דרך F225 דורשת חציית שני נהרות, אך היא קצרה יותר (והסתבר שגם במצב יותר טוב) ושמשפחה ישראלית שפגשנו עברה יומיים קודם שם ללא קושי בגיפון, התלבטתי והתלבטתי, עד שהריינגרית בדלפק המודיעין אמרה לי בזלזול: "פשוט תכניס ל 4X4 וסע לאט".

אז צלחנו בהצלחה גם את עניין הצליחה. לא היה נורא, במיוחד שנתנו לאוטובוס לעקוף אותנו ולהראות לנו את התוואי הנכון לצליחת הנהר. אבל ביום האחרון שלנו, כבר בשדה התעופה, עלו אזהרות על המסכים בשדה שהדרך הזו ממש, נסגרה לתנועה לכל סוגי הרכב. 

אז לקחת רכב שטח או לא? מצד אחד, לא מעטים מכבישי האספלט באיסלנד (שבהם אין חובה לנוע ברכב שטח) במצב הרבה יותר גרוע מדרכי העפר. חלקם נראים כאילו הופצצו בפצצות מצרר, ואין ממש אפשרות לנווט בין החורים שבהם. האם רכב שטח יותר נוח בכבישים אלה? זה שלנו קפץ יותר ולכן נסענו לאט יותר מרכבים רכים יותר. מצד שני, לא מעט מהכבישים שלא מסומנים בקידומת F לא מכוסים אספלט, כמו כביש 612 אל Látrabjarg, הצוק עליו מקננות ציפורים, המקום המערבי ביותר באירופה. אפילו קטע מ"הכביש" של איסלנד, כביש הטבעת מספר 1, הופך בקטעים מסויימים במזרח האי לדרך עפר.

למעשה, אין באמת בעיה של עבירות בכל הכבישים בהם נסענו (למעט עניין הנהרות), יש בעיה של נוחות ויש בעיה של כיסוי ביטוחי. רכב כביש-שטח כמו ה Duster או טויוטה ראב 4, או סובארו XV הם פתרונות מצויינים לאיסלנד. או אוטובוס…

המים בני אלף

תמיד הצחיק אותי שסבא שלי היה מספר שהוא וסבתי "ירדו לרחוב הרצל שטראסה". נראה לי סוג של דבקות יתר ביקיות, קצת מאומצת (הייתה אמנם חשמלית מהעיר בה גרו לוינה, אבל בכל זאת…).

אבל אז מצאתי את עצמי מתאם עם זוגתי שביום הראשון של הטיול ברכב שלנו, בן 19 הימים (ו 4233 הקילומטרים) סביב איסלנד, נבקר במפלי gullfoss. שישה מפלים אחרי כן (יש באיסלנד אינספור מפלים) הבנתי שזה ששם כולם מסתיים ב foss אומר שבעצם אני, וגם כל המטיילים האחרים, בעצם אומרים "מפל מפל gull". וכך גם לגבי שמות כל הרחובות (המסתיימים ב gata או  straeti או vegur, מאד דומה לגרמנית: gasse, Straße, veg ) ושמות כל הקרחונים (מסתיימים כולם "משום מה" ב jökull) ושמות כל הפיורדים (נגמרים ב fjörður..) וכן הלאה.

השפה האיסלנדית, למרות סיבוך דיקדוקה, קצת יותר קלה לקריאה למי שמכיר שפות כמו גרמנית, החוסכות ברווחים בין מילים (או מקפים). אז אתה יכול להבין למשל ש vatnajokulsthjodgardur זה בסך הכל "הפרק הלאומי קרחון מים". (vatn מזכיר את wasser הגרמנית).

בחזרה לעניין המים: איסלנד היא מדינה שכל הזמן יורדים לה המים. על הרמה המרכזית של האי רובצות שש כיפות קרח, שעוביין מגיע לשני קילומטרים במקומות מסויימים, בקיץ הקרח בקצותיהן נמס וזורם לכל עבר. בדרכו, הוא נופל מהרמה אל מישור החוף, בדרך כלל במפל מים. לכל המפלים האלה יש שמות, (הסיומת foss היא כאמור לא חלק מהשם), חלקם מרהיבים מאד וחלקם סתם מרהיבים. אם מטיילים יותר משבוע באיסלנד, שווה לברור את המפלים, ולא לרוץ לראות כל אחד. נכון שלפעמים הדרך אל המפל יפה מהמפל, אבל לא תמיד (אפשר לוותר על מפל Hengi במזרח האי למשל, תשמעו לי…).

המים שנופלים מכל עבר, וגם זורמים בברזים בבתים, הם בני אלף. הם מים משלג שירד על איסלנד לפני כאלף שנים בערך, נדחס אט אט לקרח מכובד שכבות השלג שירדו בשנים שאחריו. עם הזמן הקרח עצמו החל להדחק הצידה אל קצה כיפת הקרח, ממשקל הקרח שנערם עליו. בקצה כיפת הקרח הוא הפך להיות אחד מהקרחונים (המילה העברית, בניגוד ל glacier או בגרמנית Gletscher מאבדת את המשמעות של לגלוש – gleiten בגרמנית) שגולשים החוצה ומנקזים את כיפת הקרח. בהמשך, כשהקרח הגיע לקצה הקרחון ונמס, הוא יפול במפל מים זה או אחר ויזרום לים. הדרך לקחה לו בממוצע, אלף שנים. לפעמים מוצאים במים שאריות של אפר מהתפרצות שקרתה לפני 7500 שנה. גם זה בטווח.

המים בני אלף האלה, אגב, ממש ממש טעימים.

מדינה קטנה, בסביבה עויינת

שווה להשוות בין איסלנד לישראל. שתי מדינות שהן מהרבה בחינות "אי", "מוקפות אוייבים", בשתיהן עם קטן המשמר שפה עתיקה.

איסלנד היא אי של ממש, קבוצת איים אם לדייק. ישראל, היא אי, לפחות מבחינה זו שאי אפשר לצאת ממנה בנסיעה לשום מקום (למעט ירדן ומצרים, מה שישראלים כמעט שלא עושים משום מה). יש בישראל תחושה מוחשית של אי (השוחה בים של ערבים…).

"פתיחת השמיים" של ישראל לחברות תעופה רבות, ביניהן זולות, אחרי שנים של התכופפות לפני אל-על, לכן כל כך חשובה בכדי להפיג את התחושה הזו.  איסלנד עושה אפילו יותר, ממנפת את מיקומה בחצי הדרך של הנתיב האווירי לצפון אמריקה, והופכת את עצמה לצומת תעופה בין אירופה לצפון אמריקה עם שדה תעופה מאד יעיל, ו WOW, חברת לואו קוסט מאד יעילה (בניגוד לחברות הזולות הישראליות, שהן בזיון גמור) ושמיים מאד פתוחים לכולם.

ישראל רואה עצמה "מוקפת" אוייבים, למרות שלאורך רוב גבולה יש מדינות שלה יש אתן הסכם שלום, מדינות ששומרות בקפדנות על ההסכם הזה. איסלנד מוקפת אוייבים גם היא, אלא שהם שוכנים למטה. אם אתם חושבים שמחבלי חמאס שעלולים להגיח ממנהרות ליד ביתכם זה מפחיד, תחשבו כמה מפחיד הוא הסיכוי המוחשי ביותר שהר געש יפציע ממש מתחת לביתכם, ויתחיל להשפריץ כלפי מעלה כמה עשרות אלפי טונות של לבה או אפר (או שניהם), כל דקה. נפגשנו עם מישהו שעבר את החוויה הזו. הוא עדיין שומר את כל השרידים של ביתו, כמה גחלים בגודל של קופסת סיגריות בערך.

בעניין השפה והתרבות היחודית: האיסלנדים, עם 330 אלף איש משמרים בהצלחה שפה (מסובכת להפליא) בת כ 1200 שנה. העם היושב בציון המשמר את השפה העברית, הוא לא באמת עם כל כך זניח מספרית. בישראל יש יותר תושבים מבשוויץ, דנמרק, פינלנד או אוסטריה. ויש עוד את שאר העם היהודי כשותף לשימור השפה העברית.

מעניין להשוות איך מתמודדים שני העמים עם האיומים בפניהם הם ניצבים. ברור שאין לאיסלנדים אוייב שאפשר לעשות לו דמוניזציה, וגם ברור להם, ש"אין פרטנר". הם יושבים על נקודה חמה בכדור הארץ, האי שלהם הולך ונקרע לשתיים אט אט, חציו על הפלטה האמריקאית וחציו על זו האירו-אסיאתית אבל אין להם הרבה מה לעשות בעניין. הם לכן לא מבזבזים אנרגיות על מה שאין להם מה לעשות בעניינו. אין להם כמעט צבא, גם לא משטרה. הפשיעה שם אפסית. במקום זה, הם מנצלים את האנרגיות שהטבע מספק להם, מחממים את בתיהם חינם במים חמים העולים מן האדמה, מייצרים את כל החשמל שלהם בעזרת הקיטור המשפריץ מהאדמה איפה שרק עושים חור, וסכרים הידרואלקטריים. ומשתדלים לייצר התרעה מוקדמת להתפרצות הבאה. יש הרבה פרנסה לגיאופיזיקאים באיסלנד.

מדהים שבסך הכל, יש לאיסלנדים יחס מאד חיובי, ומכבד, לטבע. זה שהוא האיום הגדול ביותר עליהם. הם אולי קצת מדחיקים, סביר להניח. אבל הם משתדלים להינות מדובשו, ולהמנע מעוקצו.

ישראל מאידך, לא ממש מתייחסת באופן מכבד לאוייבים שלה. ממש לא מנסה למנף את הסביבה בה היא נמצאת (למשל, כוח האדם הפלסטיני, הזדמנויות הסחר האזורי). ממש מבזבזת משאבים רבים על הגנה מפני איומי העבר במקום למנוע את איומי העתיד. ישראל מעודדת ילודה מרובה במדינה צפופה מלכתחילה, כסוג של מאבק דמוגרפי במקום למנף ביעילות את כוח האדם שכבר תחת ידה (וסולייתה).

שתי המדינות גדלות אט אט בשטחן. ישראל על ידי סיפוח זוחל של השטחים שכבשה ב 1967, איסלנד גדלה אט אט כאשר שני חלקיה מתרחקים זה מזה, מילימטרים בשנה, פרט לאירועים חריגים בהם הרווח גדל במטרים בבת אחת. גם הלבה היוצאת מבטן האדמה ונשפכת לים מגדילה את שטחה. שטח האי Hiemaey שם גדל בעשרים אחוזים (!) במהלך התפרצות אחת בינואר 1973, לא כל כך מזמן.

האיסלנדים הם אנשים מאד תכליתיים, מאד לוגיים. אין להם ברירה. מי שלא פועל באופן לוגי בסביבה עויינת כמו שלהם, לא שורד. לא שאין להם מיתוסים. הסאגות האיסלנדיות נשמרו היטב וממלאות כרכים עבי כרס, אבל אין לזה שום השפעה על מהלך החיים העכשווי. גם בישראל לא חסרים אנשים תכליתיים, ויש לישראל עליונות טכנולוגית שמאפשרת למדינה כולה להתנהל מתוך איזה חזון נבואי-דתי-משיחי שהשכל הישר לא ממש מדריך בו את מהלך העניינים. אין לזה אופק. המדינה תשרוד, אבל לא ברור כמה זמן, ומה הוא בדיוק שישרוד.

התנהלות כמו של ישראל לא הייתה עובדת במקרה של איסלנד. אי אפשר לפתח עליונות טכנולוגית מול הרי געש.

אולי זו הפעם האחרונה

אז אני מטייל פה באיסלנד בחברת זוגתי שתחיה, והכל יפה ונחמד וסבבה. אבל אני לא מצליח לנער ממוחי את המחשבה המטרידה, שכל מה שאני עושה פה, וכל מה שאני עושה בכלל, אני עושה בפעם האחרונה.

למה אני חושב כך? אני הרי רואה את עצמי כאופטימיסט מושבע. כך גם כל מי שמכיר אותי. אבל האופטימיסט הזה למד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אז מה יכול לגרום לכך שמשהו יהיה "בפעם האחרונה"? ניקח למשל את איסלנד. סביר שזו הפעם האחרונה שאהיה פה. זו גם הסיבה שהעדפתי לטייל פה שלושה שבועות, "למצות" את העניין.

הכי סביר, שזו הפעם האחרונה שאני פה בגלל שיש עוד כל כך הרבה מקומות בעולם שאני משתוקק לבקר בהם ומה לעשות, אין לפני עוד חמישים שנים של טיולים, יש אולי עשר. חמש עשרה במקרה הטוב. (מצד שני, איסלנד הפכה תחנת ביניים אידאלית בין ישראל לקנדה, עם טיסות ישירות ואף זולות מכאן ולשם, ובקנדה החל אך ללמוד בני הצעיר)

הדבר הבא בסולם הסבירות הוא שמשהו יקרה לבריאותי ולא אוכל להגיע לכאן (או לכל מקום אחר מאתגר פיזית) יותר. כל מיני דברים שקרו ועדיין קורים לי ולחבריי בשנים האחרונות לימדו אותי ענווה בקטע הזה. אבל יכולות להיות גם קטסטרופות מסוג אחרי, כלכליות למשל, שלא יאפשרו לי לשוב לאיסלנד (למשל). בכל זאת, ארץ מאד יקרה לטייל בה. ובל נשכח שאיסלנד כולה היא הר געש אחד גדול שזו רק שאלה איפה ומתי יתפוצץ.

יש לי חשד שאצל רוב האנשים, רוב הדברים בחייהם הם לא כאלה שהם היו רוצים שיקרו בפעם האחרונה. אפילו דברים בנאליים. למשל נהג האוטובוס היה מעדיף שגם מחר הוא יעשה אותו דבר. בכל זאת, זו פרנסתו. מבחינתו רוב הסיכויים שהדברים שיהפכו נסיעה זו לאחרונה בחייו הם לא דברים חיוביים במיוחד. אפשר להניח (או לקוות) שדברים שבני אדם מאד לא רוצים שיקרו להם, הם ינסו לדאוג שאכן הם לא יקרו יותר.

טבעם של דברים הוא שעם השנים הולך וקטן מספר הדברים שאתה עושה בפעם הראשונה וגדל מספר הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה. נכון שאפשר לחפש טוב טוב ולמצוא עוד דברים לעשות בפעם הראשונה, אבל רוב הדברים האלה, אם לא עשית אותם עד כה, הייתה לזה כנראה סיבה טובה.

לעומת זאת את הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה, אתה כנראה לא יכול לרוב לבחור. למשל, את נשימתך האחרונה. הדבר המשמעותי ביותר בחיינו הוא המוות, ומהו המוות אם לא זה שהופך את הכל "לפעם האחרונה"? זה לא משהו שאפשר להחליק אותו, להגיד לעצמך דברים כמו: "זו לא הפעם האחרונה שאני יכול לראות את עצמי כצעיר, או כלא זקן" השקר הזה שמנוסח לפעמים כ "חמישים (או שישים) זה הארבעים (או חמישים) החדש". או הבטחות שאתה יודע בסתר לבך שהן סרק, כמו: "עוד אשוב לכאן", "אעשה זאת בהזדמנות אחרת". כל אלה לא עובדים כשמדובר במוות.

כנראה שזו (לפחות חלק מ) הסיבה שאני מפחד מהפעם האחרונה של דברים – בגלל שזה מעין סוג של מוות. או לפחות, צעד אחד בכוון.

ובאותו עניין, שיר ששלחה במקרה ידידתי דורון (הידועה גם כ"דורון הבת"):

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת / דוד אבידן

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.
זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.
לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,
וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.
עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.
בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.
אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.
אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.
אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.
יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,
אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.
הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.
הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.
הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.
הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.
כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.

טקטיקות

קיץ, אין לימודים. לא קורה הרבה (חוץ מזה שאבי נפטר, רשתית עיני נקרעה והוטלאה, ובני נסע ללמוד פיזיקה בצד השני של העולם) ולכן אין לי הרבה חומר לכתוב עליו (או שאני סתם קצת מדוכא?). תכננתי ללמוד בעצמי, לחקור מין פנומנולוגיה של פרצופים וראשים מצויירים, מפוסלים או סתם מדומיינים, אבל בלי לחץ חיצוני של לוח זמנים זה לא קורה במידה שרציתי. אני מוצא את עצמי נמלט לתכנון טיולים עתידיים כאלה ואחרים (שאחד מהם, בעוד שבוע, חייב תכנון, אין מה לעשות) ובגדול, סתם מבזבז זמן.

מזל שיש משהו כמו ה"קפה הפילוסופי, שגרם לי לשבת ולקרוא טיפה מספר שמזמן נראה לי מסקרן: "המצאת היומיום" של מישל דה-סרטו (Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau). לדה-סרטו יש את מה שהכרחי (אך לא מספיק) בשביל להיות פילוסוף חשוב – היכולת לתאר רעיונות פשוטיח יחסית בצורה  מסובכת, כך שאנשים יקבלו את הרושם שמה שכתוב הוא יותר עמוק ממה שהוא באמת. אני לא אומר שמה שהוא אומר לא חשוב. אני רק אומר שאם אתה רוצה להתפס כעמוק ומשמעותי, שומה עליך לכתוב "קשה". הוסיפו לזה תרגום לא מדהים מצרפתית ותקבלו טקסט לא עביר גם בקריאה שניה.

הרעיון, כפי שאני מבין אותו (בקריאה שלישית..), הוא שיש טעם לחקור את ה"היסטים" הפעוטים, את השיבושים שאנשים עושים במסגרות שבהן הם חיים ופועלים. מין סוג של פעולה מחתרתית, ברובה לא מודעת לזה שהיא מחתרתית, המשבשת את סדר הדברים הנכפה מלמעלה / מסביב / מלמטה, שמהווה מעין סוג של "אומנות" חיים. הוא מכנה זאת "טקטיקה", בניגוד ל"איסטרטגיה" שמגדירה את הדרכים בהם פועלים בעלי הכוח, אלו שמכתיבים את אופן היצור של הכל: של התרבות, של הסביבה הבנויה, של הידע, של השפה. טקטיקה היא שימוש בתוצרי היצור, באופן שלא תואם לחלוטין את כוונת המייצר, אופן שימוש שהוא סוג של מעין מרד נסתר, מקום להבעה עצמית, יצירתיות שאיש אפילו לא מודע לה.

למה לבצע את החקירה הזו שהוא מציע? נראה לי שהוא רואה בה דרך אפקטיבית להתנגדות. בלי להכנס ראש בראש עם המשטרה, בלי ללכת לכלא, בלי למרוד בגלוי. אפילו בלי להיות מודע לזה שאתה לא לחלוטין "הולך בתלם" בזכות ההיסטים הפעוטים האלה פה ושם. האם זו אכן דרך אפקטיבית? תמיהני. נראה לי שדווקא מודעות לסטיות הקלות האלה עלולה לגרום לאנשים לוותר על דרכי מחאה יותר אפקטיביות, כמו אלו (אליהן אני משום מה לא הולך,) אצל היועץ המשפחתי בפתח תקווה.

אלו יכולים להיות דברים כביכול פעוטים כמו שימוש משובש בכוונה של השפה, בכדי להתנגד (בסתר) להגמוניה תרבותית שמכתיבה את השיח השליט, בכדי להתבדל, בכדי למרוד בתקינות כפויה, בכדי להיות יצירתי, בכדי לשתף פחות פעולה. ברוב המקרים זה אפילו בלי לתת לעצמך דין וחשבון שזה בפועל מה שאתה עושה.

תת הפרק הבודד שקראתי מעבר להקדמה מדבר על הליכות בעיר. אני מבין טיפה יותר את תת הפרק הזה (אף שהוא מדבר על ניו-יורק) אולי כי שנינו הלכנו באותה העיר – פריז (הלכתי בה חצי שנה, יום-יום). ה"אסטרטגיה" במקרה זה היא התכנון העירוני (שרובו של הברון האוסמן בסוף המאה ה 19): מהלך הרחובות, הכיכרות והפסאג'ים. האופן שבו האנשים אמורים לצלוח את המרקם העירוני. בתוך המרקם הזה אנשים נעים, כאשר לאנשים שונים יש דרכים משלהם  (הוא כותב לפני הופעת waze 🙂 לעבור ממקום למקום, עם העדפות אישיות וגם קבוצתיות, שהופכות מקומות מסויימים ליותר הומים מאחרים.

חוץ מבחירת המסלול האינדיבידואלית, ה"שימוש" היצירתי של האנשים בעיר, ה"יומיום" שלהם, כולל גם את מה שהם עושים תוך כדי ההליכה (בפריז הולכים ממקום למקום…), איפה הם מתעכבים, על מה הם מסתכלים, למי הם אומרים שלום, איפה הם עוצרים לקפה…(הוא קורא לזה ה"רטוריקה" של ההליכה). כיוון שאני מבין יותר טוב דברים שאני יכול לראות את עצמי בתוכם (כנראה שלא רק אני כזה) חשבתי על אופן התנועה האישי שלי בפריז (אבל לא רק). הליכה לא מאד מהירה, הרבה עצירות, כשעיני פקוחות כל הזמן לזהות (ולצלם) פרצופים/פנים/ראשים (לא של אנשים חיים). סוג של "שימוש" שמתכנני העיר אני די בטוח לא מנו במניין השימושים שלהם כאשר תכננו את העיר.

זה לא רק אני. יש לפחות שני אנשים שאני מכיר אישית, שחוצים את העיר כאשר עיניהם כרויות למרקמים, להשתקפויות, לעקבות הזמן. העיקבה (החלקית מאד) של ההליכות העירוניות שלהם נמצאת באינסטגרם ובפייסבוק אבל לגמרי אי אפשר היה לחשוד בקיומה מתוך שרטוט התוואי של המעבר שלהם בעיר, ה"עיקבה" הפורמלית של הליכתם. השימוש שלהם במרקם העירוני מתורגם ישירות לאמנות. אבל דה-סרטו יאמר, בצדק, שעצם ההליכה בעיר, החלק האינדיבידואלי שלה, הוא עצמו פעולה יצירתית, מחתרתית. אמנות רחוב ממש כמו גרפיטי, כמו אמנות רחוב "רגילה". ועכשיו, אחרי שלמדתי שזה כך, גם אני לא סתם הולך בעיר, אני הולך עם "הרבה טקס בישבן". (מאיר אריאל, טרמינל לומינלט)