Beau Dick

עוד ראשים

head hunting

Beau Dick is a native Canadian, or "first nation" person, of the Kwakwaka'wakw nation' living in the island of Vancouver. He is an "artist" not in the western sense of the word as his masks have ritual functions and are thus not "autonomous" art.

A number of his works are presented at the new Athens museum of contemporary art, as part of the Documenta 14 event. They will be there for a month or so, before fulfilling their original purpose by being sent on May 2017 back to Canada and burned as part of a "potlach" ceremony.

Meanwhile, this exhibit provided me with a magnificent selection of "heads". Enjoy.

    

View original post

למה להזכיר את השואה?

זה לא רק יום השואה, ויום השואה הבינלאומי. אלו גם המסעות לפולין, והאזכורים התכופים של השואה בנאומי נתניהו. זכר השואה הוא אתנו יום-יום. למה בעצם?

אפשרות אחת היא כדי שנוכל להפיק את הלקח הראוי מהאירוע הזה. השאלה היא רק, איזה לקח.

האם נזכור למשל את הספינות עמוסות הפליטים היהודים שהוחזרו אחר בוש מארצות הברית אל מותם הוודאי, או שסורבו כניסה ברוב מדינות העולם פרט לכמה כגון פרו ובוליביה? האם הלקח הוא שאל לנו להשיב ריקם את פני הפליטים, מאפריקה למשל? גרמניה קלטה מיליון פליטים בשנה, ולפי היחס בגודל האוכלוסיה, יכולנו לקלוט מאה אלף. אבל עושה רושם שהלקח שנלמד הוא בדיוק הפוך: גדר הרמטית בגבול עם מצרים, מחנות ריכוז במדבר בחולות וסהרונים, "החזרה מרצון", ו 4 אישורים של בקשות מקלט במשך כעשור, מתוך אלפים רבים שהוגשו.

יכולנו להפיק עוד לקחים, כמו למשל מהן ההשלכות ההרסניות של ראיית עמך כעם עליון, הנעלה על כל עם אחר. למשל יכולנו להחליט שאנו לא מספקים נשק לשליטים המבצעים רצח עם בתושביהם (ואנחנו כן). יכולנו להחליט שנפעיל כוח צבאי להפסקת רצח עם במדינות שכנות. "להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ".

אבל לא. הלקח שאנו בוחרים ללמוד מהשואה הוא: "לעולם לא עוד". וכדי להעביר את המסר הזה בצורה הנכונה, הרמטכ"ל הוא שנשלח ביום השואה לאושוויץ. כדי שיהיה ברור: לנצח עלינו לחיות על חרבנו. לעולם לא נהיה מדינה נורמלית.

אבל אי אפשר להתעלם מהפן התועלתני-ציני של אזכור השואה כיום. אי אפשר להכחיש שמדינת ישראל קמה במידה רבה בזכות השואה. התנועה הציונית קיבלה את השטח להקמת המדינה במידה רבה בזכות נקיפות המצפון של העולם שעמד מנגד בזמן השואה. נכון שהצהרת בלפור קדמה לשואה, אבל ההצבעה באו"ם ב 29 לנובמבר 1947 הושפעה עמוקות מזכרון השואה ונקיפות המצפון של העולם.

נקיפות המצפון של העולם גרמו לו גם לעבור בשתיקה על הטיהור האתני שמדינת ישראל ביצעה ב1948 בפלסטינים, האירוע הקרוי נכבה. בטיהור האתני הזה אני מתייחס גם לתושבי חיפה, לוד, רמלה ועוד ישובים רבים שגורשו בכוח הנשק, וגם לתושבי הכפרים שעזבו את כפריהם לזמן הלחימה, לא עזבו למדינות אחרות אלא התרחקו קילומטרים ספורים. את אלו כינינו "מסתננים" ומנענו בכוח הנשק את חזרתם אל בתיהם ומשקיהם, ימים ספורים, לפעמים שעות, אחרי שוך הקרבות.

בשום פנים אין אני מנסה להשוות בין גודל העוולה של הנכבה לגודל העוולה של השואה. נסיון שיטתי לטהר את המדינה היהודית מפלסטינים על ידי גירושם אינו דומה לנסיון שיטתי
לטהר את הרייך השלישי מיהודים על ידי השמדתם. ישראל אינה גרמניה הנאצית.

אני כן טוען, שמדינות העולם חושבות, ובצדק, שהיהודים החיים בישראל כבר מיצו את יתרת הזכות של הקורבנוּת שלהם. שקורבן היהודים בשואה כבר לא מספיק בכדי להצדיק את נסיונם להשתלט, 70 שנה אחרי, על 22 האחוזים הנותרים של השטח בין הים לירדן. וזאת אחרי שב  1948 כבר השתלטו על שטח הגדול בהרבה מזה שהחלטת האו"ם שעל בסיסה קמה ישראל הקצתה למדינת היהודים.

שכבר אי אפשר לאפשר ליהודים להחזיק עם שלם תחת כיבוש וללא זכויות 50 שנה "בזכות" קורבן היהודים בשואה. הקשר הזה נותק, ולא יחובר שוב.

את זה המפעל הציוני מסרב להפנים. ולכן משנה לשנה זכר השואה הופך להיות יותר ויותר נסיון נואש לחדש את "יתרת הזכות" בכרטיס האשראי המדומיין של הקורבנות היהודית. אשראי שיאפשר למדינת ישראל להמשיך ולהתנהג כמו שמדינות מתוקנות לא מתנהגות (אני לא כולל את ארה"ב ברשימה הזו, לבטח לא תחת הנשיא הנוכחי).

אשראי שאמור לקנות לה את שתיקת העולם, ואת הווטו באו"ם, כאשר היא משיבה ריקם את הפליטים האפריקאים שכבר הצליחו להכנס. כשהיא מוכרת נשק לדרום סודן (ולרואנדה בזמנו) תוך כדי רצח עם. כשהיא מפציצה ללא הבחנה בעזה והורגת מעל אלפיים איש, מעל 500 מתוכם ילדים ב"צוק איתן". כשהיא הופכת את רצועת עזה לכלא אחד גדול ומונעת את היציאה משם בדרך הים והאוויר. כשהיא שוללת את זכויות העם הפלסטיני ובוזזת את אדמתו באופן שיטתי. כשהיא מחזיקה אלפים בכלא ללא משפט. כשהיא ממשיכה לבצע טיהור אתני של שטחי C.

מדינת ישראל מתנהגת עם השנים בצורה פחות ופחות מוסרית, ככל שהאוכלוסיה נסחפת לכוון יותר ויותר לאומני-דתי-משיחי, ואתה גם הרכב הממשלה. לתלות את ההצדקה להתנהגות הזו בזכרון השואה הוא ביזוי של זכר הנרצחים. לא זו המדינה שהיהדות הנאורה של מרכז אירופה הייתה רוצה לדמיין. לא זה הלקח שהיינו אמורים ללמוד מהשואה. גם הניסיון לייצר אסוציאציה בין הערבים לנאצים, למשל בסיפורי נתניהו על המופתי והיטלר, הוא נסיון ציני שמזנה את זכר השואה.

מדינת היהודים היא הילד המוכה שהפך מבוגר מכה. אבל יש גבול. די. נגמר. אם לא נבין את זה לבד, יסבירו לנו.

מרכסיזם והפילוסופיה של השפה

Valentin Nikolaevich Voloshinov כתב בשנת 1929 את "מרכסיזם והפילוסופיה של השפה".  יש החושבים שהיה זה בעצם מיכאל בכטין שכתב את הספר תחת השם הזה כפסבדונים, אבל זה לא ממש משנה לעניין של הרשומה הזו. סתם פיסת טריוויה.

היה לי מעניין  האופן שבו הוא מנתח את הגינאולוגיה של הבלשנות. הוא מייחס את הגישה האבסטרקטית-אובייקטיביסטית לשפה, הגורסת שהשפה היא סט קשיח של כללים שאינו תלוי זמן, גישה אותה הוא מבקר, גישה שיש המכנים סטרוקטורליסטית, לעובדה שהאנשים שפיתחו את הגישה הזו עסקו בשפות מתות, יוונית עתיקה ולטינית, שפות שבזמנן היו דינמיות ותלויות זמן ומקום, אבל הגיעו אל אותן בלשנים בגרסה ספציפית שאיפשרה להם להתעלם מהממדים הדינמיים של שפות ולנסח להנאתם את סט החוקים והכללים הקשיח שמגדיר לגישתם שפה.

ניסיתי לחשוב האם הבלשנות העברית הלכה גם היא לכוון זה. העברית הייתה גם היא שפה מתה כאשר החלו להחיות אותה ולחקור אותה באופן בלשני. מצד שני, יתכן שהגדרת העברית כשפה מתה היה אידאולוגי יותר ממציאותי. בכנס על עברית גלותית שבו נכחתי בפריז בשנה שעברה למדתי שלאורך כל ההיסטוריה עד לציונות היו מרכזים בהם כתבו וגם דיברו בעברית. שהצגת העברית כשפה מתה הייתה מגמתית ותפקידה לשרת את דימוי המפעל הציוני כהמשך ישיר של ממלכת ישראל הקדומה, בדילוג קליל מעל כל שנות הגלות, שבהן לא היה כלום, כולל לא השפה העברית. אין לי מושג מהי הגישה השלטת בבלשנות העברית, והאם היא הושפעה מראיית העברית כשפה מתה או חייה/מתחדשת. אבל בלי ספק "חידוש" העברית הוא מקרה שונה מבלשנות יוונית עתיקה, או אכדית. נאמר.

עד כמה שאני יודע, ה"נחיל" האנושי פנה לכוון של ראיית השפה כמשהו יותר דינמי, יותר תלוי זמן, מקום ודובר. הוגים צרפתיים "עכשווים" גם מדברים על הפער המובנה בשפה, הגורם לכך שאנשים שאינם נמצאים באותו "מקום" במבנה חברתי מסויים, לא מבינים אחד את השני, למשל פערי ההבנה המובנים והלא ניתנים לגישור מלא, בין היהודים והבדואים בישראל.

נכון שכיום, בעידן של תקשורת המונים, אין את אינסוף תת-ההתפצלויות בשפה שהיו קיימות בתקופות בהן התקשורת הייתה הרבה פחות מפותחת. אבל עד היום אפשר לזהות בדיוק מאיזה כפר מגיע כל דובר ערבית פלסטינית. עד היום יש בעמקים סמוכים בהרי הקווקז לא רק דיאלקטים שונים אלא ממש שפות שונות. עד היום, האידיש המדוברת בקהילות שונות בתפוצה היהודית בעולם, שונה באופן משמעותי. אבל השפות הראשיות בכל מדינה, עוברות תהליך של האחדה.

עדיין, גם האחדה זו גם היא כפופה לשינויים בזמן. חוץ מזה, אולי דווקא בעידן של האחדה יש לקבוצות שונות כמו צעירים, חיילים, אנשים העוסקים בתחום מסויים, יותר מוטיבציה לבדל את עצמן באמצעות יצירת תת שפות. ותת שפות אלו משתנות כל הזמן, בכדי לוודא שהבידול קיים, שחברי הקבוצה יוכלו לזהות בקלות מי משלהם ומי לא. קל.

אולי ההוכחה המשכנעת ביותר (אותי) לחוסר השחר של תיאור שפה כסט של חוקים קשוחים ונוקשים היא הכשלון של מערכות מחשב המבוססות על "מערכות מומחה" להבין שפה טבעית. הנטיה שמוכיחה את עצמה היא להתבסס על ניתוח סטטיסטי של מאגרי טקסט גדולים, שהם בעצם השפה כפי שהיא מדוברת ונכתבת בפועל. מערכות אלה נמצאות בדור השלישי שלהן, כפי שמגדיר זאת מדען מחברת גוגל ישראל שהתראיין בגלי צה"ל לפני שבוע-שבועיים. הוא בא לבשר על גרסה חדשה של תכנת התרגום של גוגל, המסוגלת להבין משפטים שלמים, ולתרגם אותם למשפטים שיש להם אפילו משמעות, אולי אפילו אותה המשמעות.

אבל קטע אותו המראיין, נדמה לי שזה היה אראל סג"ל, שלא הייתה לו יותר מדי סבלנות לכל ענייני המחשב האלה, בעצם לכל מה שלא קשור להתנחלויות, ושאל: "למה לא תושיבו 400 איש שפשוט יכתבו את כל הכללים של השפה ותשתמשו בזה?". אז זהו, שלא. זה לא יעבוד. כמו הכיבוש.

וולושינוב אגב הקדים את הפוסט-סטרוקטורליסטים, ודיבר על ה"מאבק למובן" בין דוברים שונים של השפה, ועל הקשר בין השפה לאידאולוגיה, מזכיר קצת את אנטוני גראמשי. אבל אצל וולושינוב, מרכסיסט נאמן, המאבק למובן חפף את המאבק המעמדי.

assemblage

אני דופק את הראש בקיר בנסיון להבין על מה דלז וגואטרי מדברים, בספרם "אלף מישורים". שיעור אחד פעם בשבוע באוניברסיטת ת"א אצל אדם אבולעפיה, אחד לכל פרק, עוזר במידה מסויימת, אבל השבוע נשברתי, וחטאתי בהצצה ל"ספרות משנית". אני מודע שזה מנוגד לאתוס של לימוד מדעי הרוח באוניברסיטאות, אתוס שאומר שצריך להתמודד עם החומר המקורי ישירות, בלי ספרות עזר וסיכומים, בלי לקרוא "על". לא משנה עד כמה ארכאי התרגום של הטקסט, או גרוע. והרבה פעמים הוא באמת גרוע.

את "אלף מישורים" אני קורא באנגלית, לא בצרפתית, ואני מתרשם שהתרגום פחות או יותר טוב. גם בו אני פה ושם נתקל במילים שאני לא מכיר, נדיר אצלי, אבל בשביל זה יש מילונים באינטרנט. לא זו הבעיה. הבעיה היא המונחים שהמחברים ממציאים, או בחלק מהמקרים, כמו assemblage למשל, או stratum  פשוט מנכסים. מנכסים מושגים מתחום אחד, נאמר גיאולוגיה או זואולוגיה, לתחום אחר. אם הם היו כותבים בגרמנית, הם היו כנראה משתמשים בעושר הלשוני המתאפשר בגרמנית בעזרת קידומות וסיומות, אבל בצרפתית זה פחות זמין. אז חיפשתי בגוגל deleuzian terms ומצאתי שפע של מילוני מונחים להגות שלהם.

assemblage למשל הוא  מספר "דברים" או חלקי דברים המקובצים בקונטסט מסויים. הדוגמה שאותו מילון מונחים נותן היא הספר "אלף מישורים" עצמו, שלא כתוב כספר קוהרנטי מתחילתו ועד סופו אלא הוא ריכוז של "דברים", סוגי כתיבה שונים, סוגות שונות, דיבורים מסוגים שונים בסוגי שיח שונים, מה שהייתי מתרגם להונגרית כ CSALAMÁDÉ של דברים המחוברים יחד בעצם היותם באותו ספר. לעברית הייתי מתרגם את זה אולי כ"מכלול" או שאולי "ערב רב", כדי להדגיש את האקלקטיות של הדברים שיכולים להיות מקובצים יחד.

ואחרי כל זה חשבתי לי שיש לי דוגמה מצויינת תחת ידי ל assemblage: הבלוג הזה. תחת הכותרת "דרכי עצים" מקובצות פה כ 750 רשומות (עד כה) העוסקות בכל דבר תחת השמש. חלקן בדיוניות, רובן לא. הן מקובצות תחת מעל ל 30 קטגוריות שונות, ואני באמת שלא מתפרע בענין זה. יש פה רשומות העוסקות בבישול, בחקלאות, בחתולים, בפילוסופיה, בהיסטוריה הפרטית שלי ושל משפחתי ובפוליטיקה, בארכיטקטורה ובאקולוגיה, בטכנולוגיה ובשפה הערבית, בנגרות ובצילום, והרבה על טבעונות. אם זה לא הבלוג הכי אקלקטי ברשת, אזי הוא לבטח בעשירון העליון באקלקטיות.

קצת מפריע לי הברדק הזה, ואני משתדל להכניס קישורים מרשומה אחת לאחרת שאני חושב שקשורה אליה מהותית וכך לייצר מעין Rhizome, עוד מושג דלזיאני חשוב, שאול/גנוב מתחום הבוטניקה (שורש רב הסתעפיות וקשרים, בנגוד לגזע מרכזי עם הסתעפויות). אני גם משתמש בכלים המצויינים של פלטפורמת wordpress, למשל במה שהם קוראים short codes בכדי לייצר אסופות, תתי-מכלולים טיפה יותר קוהרנטיים, כמו למשל ביקור בית המרכז את ה"עליות לרגל" שלי אל פניני ארכיטקטורת המאה העשרים, למשל ריכוז של מתכונים, של סיפורים שכתבתי ופרסמתי פה, ריכוז של רשומות על פי הוגים ועל פי ארצות. יש ריכוז של כל הרשומות על המקומות בהם גרתי, ריכוז של היסטוריה משפחתית, וסתם ריכוז כל מיני פרוייקטים שזכו להרבה רשומות, כמו למשל אומן בראש השנה.

אני לא יודע אם מישהו משתמש בעמודי הריכוז האלה חוץ ממני, אבל לי זה לפחות נותן תחושה של טיפה יותר סדר. ואני באמת שלא משקיע בזה הרבה מאמץ. אחרי שמקימים את המנגנון הראשוני, רק צריך לתייג רשומות והשאר קורה לבד. ועם כל זה, הבלוג הזה הוא עדיין דוגמה מצויינת של המונח assemblage.

ואולי גם למה שדלז ושותפו מכנים double articulation. כי יש שני סוגי ארטיקולציה לבלוג כמו זה שכאן. אחד הוא ציר הזמן, שלאורכו מסודרות הרשומות. רוב הרשומות נכתבות בעקבות משהו שקרה סמוך לזמן פרסומן, מיעוטן כחלק מפרוייקט מתמשך אך גם הן קשורות לאירועים בציר הזמן, ליתר דיוק – להעדרם. כי בהעדר אירועים שכאלה אני שולף ממגירת הטיוטות את אחת הרשומות, מסיים אותה ומפרסם. זוהי ארטיקולציה אחת. הארטיקולציה השניה היא אני, והנושאים שמעסיקים אותי. הם רבים ושונים אבל עדיין, החוט המקשר ביניהם הוא אני. אין בבלוג הזה ריבוי כותבים. ולכן הרשומות בבלוג מכוננות באופן מסויים ששונה מזה של ציר הזמן. ישנו ציר הזמן וישנו ציר העניין, ושניהם במידה רבה אורתוגונליים זה לזה. לדעתי, זה מה שעומד מאחורי המונח הזה double articulation, והדוגמה של הבלוג טובה לדעתי מהדוגמה הפסאודו-גיאולוגית של היווצרות סלעי משקע.

הבריחה מאסיה

בסמינר למחשבה קונטיננטלית השבוע, למדתי הרבה דברים מעניינים על התקופה בה יפן החליטה "להפתח" אל המערב ולסיים את שלטון הסמוראים בן שבע מאות השנים. זאת אחרי שספינות התותחים האמריקאיות של  Commodore Matthew C. Perry שביקרו בנמלם, עם דרישה לאפשר למלחים אמריקאים לעגון בנמלי יפן בלי להשחט בחרבות הסמוראים, הבהירו להם שאפילו חרב הקטאנה האגדית ביותר לא מהווה משקל נגד לתותחים.

גם האופן בו הבריטים הכניעו את סין במלחמת האופיום, הבהיר ליפנים שכדאי להם לאמץ לפחות את הטכנולוגיה המערבית, תוך כדי נסיון לשמור על זהות לאומית יפנית עצמאית. אלא שגם המושג הזה, "זהות לאומית", גם הוא מושג שחדר לצורת החשיבה היפנית יחד עם אימוץ ה"מודרנה" המערבית. לפני תקופה הזו, שבה הורד השוגון מהשלטון והוחזר הקיסר (Meiji Restoration) כדמות המאחדת את כל היפנים, אנשים לא הזדהו כ"יפנים" אלא יותר על פי הכפר או השבט. הסינים הם אלו שהשתמשו במונח "יפנים" כדי לתאר את אלו, שראו נחותים מהם, שם באיים.

מה שעוד חדר לצורת המחשבה היפנית, יחד עם ה"קידמה" המערבית היה תודעה של גזע. היפנים הפכו גזענים בעקבות ההשפעה המערבית, מסתבר. המערביים ראו את עצמם בראש פירמידת הגזעים, עובדה, הם היו כל כך מוצלחים ופתחו כלי נשק יותר מתקדמים. היפנים בתורם, ניסו להתמקם כמה שיותר גבוה בהיררכית הגזעים, והדרך לעשות זאת הייתה לפתח תחושה של עליונות מעל כל העמים האחרים של אסיה. במובן מנטלי, האיים היפנים הרימו עוגן והחלו להפליג מזרחה באוקינוס השקט. מנטלית, הם ראו עצמם יותר קרובים לחופי ארה"ב מאשר לסין. כמו שישראל רואה עצמה לא חלק מאסיה, אלא מאירופה, כך גם יפן. התנתקה מאסיה.

גם תודעת הגוף היפני השתנתה, למדתי. ביפן שלפני, הגוף העירום לא היה מקושר למין. נשים בכפרים עבדו כשפלג גופן העליון עירום. גברים ונשים התרחצו יחד בעירום. עם הטכנולוגיה, הגיעה אליהם גם הבושה בגופם העירום. והם גם התחילו להתבייש בנומך קומתם. הקיסר נאלץ לכפות על עצמו לאכול בשר, בפרהסיה, כי המחשבה הייתה שתזונתם הצמחית ברובה, היא אחראית לכך שהגבר היפני דאז, קומתו הייתה 153 ס"מ בממוצע. הם פשוט הרגישו שעליונות האדם הלבן מושתתת חלקית לפחות על קומתו הגבוהה יותר. זה לא כל כך עזר להם, ורק בשנות השישים של המאה העשרים החלו היפנים לגבוה, והוסיפו לגבהם הממוצע 13 ס"מ. כנראה פשוט עקב תזונה יותר עשירה ומגוונת, לא בהכרח רק בשר.

מה שהיפנים עוד "רכשו" מהמערב הוא את האפשרות והצורך להיות קולוניאליסטים. היפנים רכשו את היכולת לבנות ספינות ברזל עם מנועי קיטור תוך זמן קצר, וארבעים שנה בלבד מהיום שהם החליטו לאמץ את מה שיש למערב להציע, החלו כבר לייצא ספינות כאלה. וכיוון שכך, ראו עצמם זכאים להיות שותפים ב"משא האדם הלבן", קרי: ה"חובה" לכבוש עמים אחרים, "נחשלים" יותר ולהביא גם אליהם את כל הטוב הזה. הם יצאו למסע כיבושים רחב ידיים וכבשו את רוב סין, קוריאה והודו סין, ועד לסינגפור הגיעו.

אלא שמתי שהוא ב 1941, ברוב היבריס, הם החליטו לתקוף את ארצות הברית וזה היה סוף האימפריה שלהם. הייתה להם עליונות צבאית מוחצת בנושאות מטוסים שאפשרה להם לתקוף בהוואי, בפרל הרבור. לא ברור מה הם תכננו הלאה. לכבוש את ארצות הברית עצמה?

הסיפור היפני משיק בהרבה נקודות לסיפור הציוני. שניהם מבוססים על עירוב אתוסים של קידמה ולאומנות. הגזענות היפנית כלפי עמי מזרח אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפיהם מקבילה לחלוטין לגזענות הישראלית כלפי עמי מערב אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפי היהודים. הדחף הקולוניאלי של היפנים המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היפני, מקביל לדחף הקולוניאלי של היהודים הישראלים (יש גם לא-יהודים ישראלים, והם לא חולקים את הדחף הזה) המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היהודי. גזע, לא לאום – חוק השבות הוא חוק מבוסס גזע.

תחושתם של היפנים, שהם אי (הם באמת אי) שלא באמת שייך לאסיה מקבילה לגמרי לתחושת ה"וילה בג'ונגל" של הישראלים, הרואים את מדינתם כאי בתוך ים של ברברים אסיאתים, שהיו שמחים גם הם להרים עוגן, ולשוט מערבה, אל אירופה, כמו שיפנים רבים מחפשים את מדינתם במפה קרוב לחופי ארה"ב. עד היום. לא לשכוח גם שאומת הסטארט-אפ הישראלית, לפחות בדימוי שלה, הוא חיקוי חיוור לאופן בו יפן הפכה מובילה טכנולוגית בכל כך הרבה תחומים, בזמן כל כך קצר, במיקום גיאוגרפי אפילו יותר מנותק ממרכזי הקידמה הטכנולוגיים.

42-43: SW Bridletrail Ave., Beaverton, Oregon

הדבר היחיד המייחד את העיירה Beaverton הוא חברת Nike שנוסדה בה. מטה החברה נמצא בה עד היום. חוץ מזה, היא סתם עוד אחת מאוסף עיירות חסרות יחוד המקיפות את העיר פורטלנד, במדינת אורגון שבצפון מערב ארצות הברית.

עיירה חסרת יחוד אחרת באותו איזור היא Hillsboro, שבה נמצא מרכז התכנון הגדול ביותר של חברת אינטל. לשם נשלחתי לעבוד בסוף שנת 1996, לשנה ורבע בערך. קצת אולי כפיצוי על שבקידום ההוא לא קודמתי לדרגה המקנה רכב צמוד. שליחותי הייתה אמורה להעביר ידע ממחקר שביצעתי בשנתיים שקדמו לכך, אל הגדרת המעבד שהוגדר באותה התקופה בסניף חברת אינטל בעיירה הילסבורו אשר במדינת אורגון, בצידה הצפון מערבי של המדינה. מעבד שקיבל את שם הקוד Willamette או פנטיום 4.

התזמון יצא דווקא טוב, בדיוק בזמן לשנת השבתון של זוגתי שתחייה, מדירוג המחקר של רפא"ל. הילדים היו אז האחד בכיתה ג והשני בגן, וחשבנו שלא יזיק להם ללמוד אנגלית ברמה של שפת אם. ובכלל, חוויות.

כמו שעושים בחברה גדולה ומסודרת, יצאנו כמה שבועות קודם לנסיעה עצמה למצוא לנו בית. סוכנת הנדל"ן שעברה אתנו מבית לבית על פי רשימה שהייתה לה, העבירה אותנו מבית משמים אחד לשני. כולם חדשים יחסית, אדירי מימדים יחסית לדירה ישראלית מצוייה. רובם בשתי קומות, בשכונות חדשות בפרברי העיירות המקיפות את העיר פורטלנד, העיר הגדולה באורגון. שכונות שנבנו כולן בבת אחת על ידי חברה קבלנית, ושבהן כל הבתים זהים לחלוטין.

הסוכנת באמת שלא הבינה ממה אנחנו לא מתלהבים. רוב הישראלים שבהם טיפלה קפצו בשמחה רבה על הבתים ה"מפוארים" האלה, בחלקם היתה אפילו בריכת שחיה. כלאחר יאוש היא הובילה אותנו לבית "עתיק" במונחים אמריקאים, בן 18 שנה. בית עץ, בצורת האות L, על גבעה קטנה, בתוך cul-de-sac, מוקף צמחיה ועצים בוגרים. עוד לפני שראינו את פנים הבית, ידענו שניקח אותו.הסוכנת הסבירה שהיא לא הראתה לנו את הבית בגלל חסרונותיו. למשל, שומו שמיים, אין מעבר ישיר מהחניה (מקורה, לשתי מכוניות, עם שתי דלתות חשמליות ומספיק נפח אכסון להכיל דירה ממוצעת במקומותינו) אל המטבח. אבל התלהבנו משפע העצים המקיפים את הבית, מזה שיש בית ספר יסודי קרוב אליו אפשר ללכת ברגל. היכרתי את הסביבה, מכל אותן נסיעות עבודה בהן שהיתי בסניף embassy suits הקרוב. זה שלו קראתי "ממתקי השגרירות". סביבה שנראתה לי סימפטית, מוקפת בארבעה מרכזי קניות ענקיים, כמו באמריקה.

הבית היה מצופה באריחי עץ מבחוץ, בניגוד לפנלים הפלסטיים דמויי עץ בבתים החדשים יותר. רצפתו מכוסה שטיח לבן מקיר לקיר, פרט לחדר המבואה, בו מורידים מגפיים והמטבח. חדר מגורים אחד, מאד גדול ובו אח היווה את הצלע הקצרה של ה L, ושלושה חדרי שינה היו בצלע השניה. המטבח ועוד חדר מגורים קטן היו באמצע יחד עם חדר כביסה ובו מכונת כביסה ומייבש כביסה, שניהם ענקיים. כמו באמריקה.

היו דברים מעניינים בבית הזה. כמו דק העץ שעבר לאורך כל הצלע הארוכה של הבית (בתמונת הלווין מעלה), שעליו יכולנו לראות לפעמים משפחה של דביבונים משחקת. עדיף בהרבה על חזירי הבר שיש לנו כיום על המרפסת. חדר האמבטיה הנפרד של "יחידת ההורים" (עניין חדש בעבורנו), שכללה גם חדר ארונות, היה בעל קיר זכוכית גדול שפנה אל החוץ. קצת חושפני, אבל גם הדייר הקודם כנראה חשב כך והוסיף קיר עץ מצידו השני של הדק. ועדיין, יכולת להתקלח ולראות כל מי שהסתובב על דק העץ, כולל הדביבונים.

הבית הזה, שהיה מאד צנוע בשטחו, "רק" 2700 רגליים רבועות ( כ 270 מ"ר), מאד קטן יחסית לאזור, הרגיש ענקי יחסית לדירה בה גרנו בישראל. עזר גם שהיו לנו בו רק מעט חפצים שהבאנו ומעט רהיטים ששכרנו, כמנהג האנשים הבאים ל relocation. העיקר –  היה בו שולחן האוכל למטבח שאותו עשיתי שם באורגון במו ידי מעץ מייפל משובח, בהשקעה של כ 150 שעות עבודה, בקורס נגרות (עילית) ב Oregon college of Art and Craft הסמוך. יש בצפון-מערב ארה"ב מסורת מפוארת של עבודות עץ ונגרות עילית, וגם חומרי הגלם מאד זמינים שם. בשולחן הזה  אני מאד גאה והוא משמש אותנו עד היום.

החוויה העיקרית שלי מהבית היא השלווה, המראה המאד ירוק מכל חלונות הבית, מראה השלג היורד דרך החלונות (רק פעמיים בשנה ורבע שהיינו שם),  והאח המבוערת (הרבה טרחה..). כמו באמריקה.

כמו באורגון, הייתה שם הקפדה יתירה על הפרדת אשפה, והיה צריך להוציא אל פינת הרחוב סוגי אשפה שונים בימים שונים. שם גם אוספים את הדואר שרובו חוזר מיד לאשפה. טעויות במיון אשפה נענשו בקנסות. יצרנו שם הרבה אשפה. כמו באמריקה.

למרות הבית המאד סימפטי הזה, והאפשרויות הנוספות שנפתחו בפנינו: ללמוד, לטייל ולעבוד, לא הרגשנו בבית, שם באורגון, ולכן כשנגמרה תקופת השליחות לא ניסינו להאריך אלא ארזנו, וחזרנו הביתה, לחיפה. אבל בסך הכל, זו הייתה התנסות חיובית, לגור במקום כל כך שונה.

אנטי-סלבריטי

הצלמת אליסון ג'קסון שוכרת כפילים של אנשים מפורסמים, לפעמים היא מייצרת, על ידי איפור ואביזרים פרוטטיים, כפילים שכאלה. אחרי כן היא מביימת סצינות בהשתתפותם אותן היא מצלמת. זה מצחיק, זה מייצר שערוריות אינסטנט, וזה מעניין. היא הציגה את עבודתה בהרצאה היום, במוזיאון חיפה בה היא מציגה בתערוכה בשם אנונימיX. הנה למשל – זה:

יצאתי מההרצאה ותוך כדי שיטוט בתערוכה נתקלתי במישהי שקוראת בבלוג הזה,  ששאלה אותי מה אני הולך לכתוב על זה. לפני שלושה צילומים נהדרים של ורדי כהנא בתערוכה, הבנתי מה אני הולך לכתוב. באחד מהם רואים את היפיופ ליאור דיין שרוע על הדשא. כל פרט בצילום ברור ומואר היטב. רק שאת ליאור דיין אני חושד שלא באמת רואים שם.

אז הנה מה שיש לי להגיד על זה, אמירה שתואמת את "רוח הזמן", כמה עשרות שנים אחרי שז'אן בודריאר השכיל לבטא אותה בערפול צרפתי אופייני: הזיוף בצילומים המבוססים על כפילים, לא גדול מזה שבצילומי המפורסמים והמפורסתמים עצמם, שלהם אנו (חלקנו יותר מאחרים) נחשפים במהלך הדברים הרגיל. הצילומים הללו, באמצעי התקשורת, גם הם מבויימים במידה רבה, גם כאשר הם צילומי פפרצי. בטרמינולוגיה של בודריאר, צילומי המפורסמים המבויימים ומתוכנתים על ידי יועצי תדמית הם אנטי-סימולציה, או במקרה בו התדמית משתלטת על המפורסם והוא מתחיל להאמין שהדימוי המסונתז הוא אכן מי שהוא באמת, מה שקורה כנראה לא אחת, זו כבר מה שבודריאר קורא סימולקרה: דימוי שהמקור של אבד. כמו המומיה המוצגת במוזיאון, שהיא כבר לא באמת המומיה המוסתרת בקבר בדרך לחיי נצח, כך המפורסם שהשתנה בכדי להתאים את עצמו לתדמית שנוצרה עבורו בעצם מת. מי שהוא היה כבר איננו. מה שנותר הוא סימולקרה. קורה הרבה לפוליטיקאים.

העשירים באמת ובעלי הכוח הממשי משתמשים בדימויים הפומביים שלהם כמסכה אחריה הם מסתתרים ביעילות ושומרים על פרטיותם. מה שאנו רואים בצילומים הוא לא מי שהם "באמת". הם מייצרים מסך עשן, דימויים שגורמים לנו לחשוב בטעות שאנחנו "מכירים" אותם. החשיפה הכביכול מוגזמת שלהם היא בעצם זרקור המכוון לעינינו, המסתיר מעינינו את האיש שמאחורי הדימוי המשווק לנו.

אני חושב שאני מדגים, על דרך הניגוד, מהי סלבריטאות. אפשר אפילו לטעון שאני אנטי-סלבריטי. תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מתחלפת בכל יום, אבל אף לא אחת מהן היא צילום שלי. גם הבלוג הזה לא מופיע תחת שמי. מצד שני, למי שקורא פה יותר מפעם או פעמיים, יוצא להכיר אותי לפרטי פרטים, כולל כל ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלי, אפילו כל מקום בו גרתי אי פעם.

אם הטכנולוגיה שמתוארת בסדרת הטלוויזיה "מראה שחורה" תתממש, לא יהיה קשה לייצר מהבלוג הזה אווטאר שיוכל להחליף אותי אחרי מותי. רק פנים יחסרו לו, לאווטאר הזה.

נָחִיל

בעבר תהיתי לא פעם על האופן בו רעיונות דומים צצים ועולים  פחות או יותר במקביל, באותו זמן בקירוב, בשדות שיח רבים ומגוונים, גם כאלה שאין ביניהם באמת אינטראקציה של ממש. למשל בפיזיקה ומדעי החברה, מתמטיקה וספרות, פילוסופיה וביולוגיה. לדוגמה: מושג העולם, שעליו כתבתי פעם או פעמיים. יש ממש דמיון משפחתי (במובן הויטגנשטייני) בין ההמשגות המקבילות האלה. בדרך כלל, נוטים לייחס את שינויי הפרדיגמה האלה (אם להשתמש במונח מתחום המדעים) או למנגנונים הקשורים לאופן בו מחקרים ממומנים, או לפעמים למשהו אמורפי כמו "רוח הזמן". יש גם שינויים המיוחסים לנסיבות היסטוריות כמו הטראומה של מלחמת העולם השניה, יש שינויים בתרבות האנושית ובאופני החשיבה המקובלים המיוחסים לשינויים כלכליים-טכנולוגיים, כמו המהפכה התעשיתית, עליית הקפיטליזם הגלובלי החל מסוף שנות החמישים, או המהפכה הדיגיטלית.

אבל קשה לדעתי להפריד בין סיבה לתוצאה במקרים האלה. האם עליית המשטרים הטוטליטריים ברוסיה של סטלין וגרמניה של היטלר הם לא תוצאה של תזוזה באופן בו המין האנושי פועל ומופעל, חוץ מהיותם סיבה לשינויים שבאו בעקבות האסון שהם המיטו על רוב העולם? האם פיתוח טכנולוגיה בכלל הוא משהו בלתי תלוי המהווה רק סיבה לשינויים בחברה האנושית או שהוא בעצמו תוצאה של שינויים כאלה. גם על הסוגיה הזו תהיתי כבר בעבר.

למה אני חוזר ומעלה את זה? כי חמישה עשר מטרים מתחת לפני הים, סמוך למצוק המרהיב היורד אל התהום מתחת פני המים שליד ראס מוחמד, סיני, עלה בראשי הסבר אחר.

אולי זה היה בגלל מחסור בחמצן, ואולי בגלל עודף חמצן (אני נוטה להיות מאד בזבזני באוויר בצלילה), אבל הסתכלתי על האופן בו להקה ענקית של דגיגים, שחציים הקדמי שחור והאחורי לבן, שינתה כולה כוון בבת אחת, כאשר כיוונתי את המצלמה בפתאומיות אל כיוונם וחשבתי פתאום שיתכן שהמין האנושי פשוט מתנהג כנָחיל. שהשינויים המקבילים באופני המחשבה האנושית נגרמים מהתנהגות נחילית. שההסבר לפריצות הדרך של המין האנושי הוא שמשהו שבמחקר תופעת הנחילים נקרא "הפצעה". (emergence).

בשפה העברית יש הרבה פחות שמות לצבירים של בעלי חיים המתנהגים בצורה נחילית. באנגלית ללהקות ציפורים המונח הוא  flocking  בעוד ללהקות של דגים המונח הוא schooling  או  shoaling. להולכים על ארבע המונח הוא herding בעוד צבירים של פלנקטון נקראים blooms. ולחרקים המונח הוא swarm או Hive – כוורת. 

כוורת היא לא נחיל במובנה הקלאסי, אבל כמו נחיל ניתן לראות אותה כאורגניזם מרובה איברים שבו הסכום גדול מסך חלקיו. כזה שבו ניתן לצפות במכלול באינטליגנציה הנעדרת לגמרי מהפרטים. משהו שניתן לחשוב עליו כתודעה משותפת אף שבפועל הוא לא. זו גם דרך אחרת להגדיר הפצעה.

אבל גם בבני אדם נצפתה התנהגות נחילית בהמונים, ומודלים של "נחִילוּת" משמשים למשל בכדי לייצר במחשב המוני בני אדם הנעים באופן משכנע, עבור סרטים כמו שר הטבעות, בלי להעסיק המוני סטטיסטים.

בנחילים אין מנהיג או איבר דומיננטי. המודלים המדגימים התנהגות נחילית מתבססים על קבלת החלטות מבוזרת לגמרי של כל איבר בנחיל, המתבסס רק על הקרובים אליו בנחיל, ללא כל ראיה גלובלית. אבל מתוך סך ההחלטות המקומיות האלה צצה ועולה התנהגות הנידמיית כאינטליגנטית של כלל הנחיל – ה"הפצעה". דוגמאות אפשר למצוא למשל באופן בו מתפקדים קיני נמלים, או האופן בו להקות דגים חומקות מאיומים.
שווה לקרוא את הערך המקיף בויקיפדיה באנגלית על swarm behavior.

התיזה שאני מנסה לנסח פה, היא שגם ההתפתחות הרציפה של החשיבה האנושית וגם המהפכות בה, הקורות בו זמנית בתחומים שונים של המדעים, של התרבות, של האמנויות, הן בעצם שינויי כיוון של נחיל. המין האנושי מפגין התנהגות של נחיל, אני גורס. לא רק כאשר הוא מנסה לצאת ממגרש כדורגל או לחמוק מפרשי המשטרה בהפגנה, אז הוא נע בצורה המזכירה תנועה של נוזל. כאשר פילוסופים מפרסמים ספרים עבי כרס המתעדים את השינוי באופן בו אנו חושבים על עצמנו, כמו למשל "הוויה וזמן" של מרטין היידגר, הם בסך הכל מתעדים במילים את התזוזה של הנחיל תוך כדי או זמן קצר אחרי שהיא קורית. היידגר היה בסך הכל אחד האיברים בנחיל שחש ותיעד את התזוזה של הנחיל במילים, כמו שאחרים תיעדו אותה באמנות, במוזיקה, בספרות. התזוזה שלו ושל בני תקופתו, נחווית כ"הפצעה" של צורת חשיבה חדשה, שבתורה, בתזוזה הבאה של הנחיל, תוחלף באחרת.

ההתנהגות הנחילית הזו, היא של המין האנושי כולו. הנחיל הגדול הזה מחולק כמובן לתת נחילים שמה שמחבר ביניהם הוא מערכת אמונות כגון לאומיות או דת ואמונות אלו גורמות להם לנוע יחד כאיברים בנחיל. האמונות האלה, משמשות גם כסוג של תודעה משותפת לנחילים הספציפיים. אבל כל הנחילים האלה, גם נעים יחד כנחיל-על המכיל את התרבות האנושית כולה. אין בטענתי זו משום יורו-צנטריות או עוורון לעולם השלישי. העולם שלנו כל כך מרושת ומקוון, מחובר ודיגיטלי, שאין כל קושי לכל איבר בנחיל, לא משנה איפה הוא ממוקם, לעקוב אחרי שכניו המידיים והמעט יותר רחוקים בנחיל הכללי ולנוע עמם בתואם מושלם.

אני חושד שאני לא היחידי שחושב כך. אני קורא כעת קריאה מודרכת בפרקים הראשונים ב"אלף מישורים", ספרם של דלז וגואטרי, אבל האופן בו הם מנסים לשחרר את הקוראים מחשיבה דיכוטומית או מהמוסכמה של מקור יחיד או עיקרי, ולמשוך לכיוון של ריבוי, מה שהם קוראים חשיבה ריזומטית, נראה לי כמכוון לכיוון אותו אני מעלה פה. למשל האופן בו הם מבקרים את הניתוח של פרויד לחלום של "איש הזאבים", הפציינט של פרויד שתועד רבות, שחלם על ששה או שבעה זאבים היושבים על ענפי העץ מחוץ לחלונו. פרויד צמצם את ניתוח החלום לזאב בודד ומשם לקח את זה למקומות הרגילים של האב, הסירוס וכו'. דלז ושותפו חושבים שהריבוי, להקת הזאבים, wolf pack היא מה שמשמעותי בחלום ופוסלים לחלוטין את הניתוח של פרויד.

צורת החשיבה הזו על המין האנושי כנחיל, או ככוורת, כבר מובלעת בעצם במושגים כמו "חכמת ההמונים", כבר משמשת בידי חוקרים ה"כורים מידע" המונגש דיגיטלית בקנה מידה ענק ומפיקים ממנו תובנות שלא נתנות לגילוי אצל פרטים בדידים.

יש לא מעט סיפורי מדע בדיוני בהם נתקלים בני האנוש בתרבות אחרת, חייזרית, המתפקדת כ Hive, כזו בה כל הפרטים חולקים תודעה. הפרדיגמה הזו כל כך נפוצה בספרי, סרטי וסדרות מד"ב, ולא במקרה. אין זה מקרה שהאפשרות הזו נדמית יותר ויותר טבעית לאנשים. למשל – כשאנשים פונים אל חברי פיד הפייסבוק שלהם בשאלה כללית, הם לא אחת פונים אל "מוחכוורת". בצחוק, כמובן בצחוק, אבל זה כבר שם.

אבל להיות חלק ממוחכוורת, יכול להיות פתרון לא רע לקושי שלי להיות בכמה מקומות באותו זמן. שנוא עלי לוותר על חלק מהדברים המתרחשים במקביל, כאלו שאני יכול להיות רק באחד מהם. אם הייתי יכול לחלוק תודעה עם מספר אנשים, היינו יכולים להתפצל, ללמוד צרפתית ופילוסופיה במקביל, למשל, ובאותו זמן גם ללכת לגלוש בים. ואז, או שתוך כדי  כולנו חווים במקביל מה שכל פרט חווה כאותם חייזרים מהמין המתפקד כנחיל, או שהיינו מבצעים סוג של פעולת מיזוג תודעות לאחר מכן, כשנתפנה.

הנחילות היא הפתרון לחוסר הזמן הכרוני שלנו, פתרון המיקבול המושלם. עכשיו רק צריך לפתח את הטכנולוגיה…

כף רגלי לא תדרוך שם

הדרך היחידה שבה אפשר לבקר בסעודיה היא או להתאסלם ולנסוע כעולה רגל למכה או לבקר למטרות עסקים. סעודיה אינה מנפיקה אשרות לתיירים. הם לא צריכים את ההכנסות מתיירות ולא מעוניינים בהשפעות זרות. הם גם די מתייחסים לכל שטח המדינה כאדמת קודש, הרחבה של מכה ומדינה.

חשבתי שמצאתי פרצה שתתן לי תירוץ להוסיף את סעודיה לרשימת שישים ואחת המדינות בהן כבר ביקרתי, כששמעתי שהאיים טיראן וסנפיר שייכים בעצם לסעודיה. מסתבר ששני האיים האלו הנמצאים באמצע מיצרי טיראן הם, החל מ 1950, בעצם בהשאלה ארוכת שנים למצרים. סעודיה החליטה כעת שהיא רוצה אותם בחזרה. ממשלת מצרים כבר אישרה את ההחזרה, ישראל הסכימה לשנות את הסכם השלום עם מצרים שכלל סעיפים על האיים האלה, רק הפרלמנט המצרי מעכב את העניין.

בסופו של דבר, האיים כנראה יחזרו לסעודיה, וגשר יבנה מסעודיה דרך האיים אל חצי האי סיני, אבל לפני  שזה יקרה, רציתי לבקר שם באיים האלה, ההזדמנות האחרונה שלי כנראה "לבקר בסעודיה".

הייתי אמנם באיים האלה במהלך התקופה בה הם היו בשליטת ישראל ושירתתי בשארם אל שיך. לחיל הים היה שם בסיס קטן, ויצא לי להיות שם אז, בשנות השבעים. אבל אני לא יכול להחשיב את זה כביקור בסעודיה, בדיוק כמו שאני לא מונה את השירות הצבאי שלי בסיני במנין הימים בהם שהיתי במצרים (בגליון האלקטרוני שאני מתחזק לגבי כל שהות שלי בחו"ל). אני גם לא מחשיב כל יום בו אני ברמת הגולן במנין הימים בהם שהיתי בסוריה (0 עד כה..) גם שירות המילואים שלי בלבנון לא נחשב בעיני כ"ביקור בלבנון", לפחות לא בגליון האלקרוני דנן.

אבל עכשיו, בחלון הזמן בו ממשלות מצרים וישראל כבר מכירות בריבונות הסעודית על האיים, ורק הפרלמנט המצרי מעכב את זה, ביקור באיים נראה לי בסיס רחב דיו לביסוס טענה כאילו הייתי בסעודיה. אז למרות מזג האוויר הקר יחסית יצאתי בפורים לספארי צלילות במיצרי טיראן, שהיה גם אמור לאפשר למשלחת הצוללים לנחות לשהות קצרה לפחות באחד האיים, לפני שיחזרו לסעודיה.

לא התאפשר. עגנו אמנם בלגונות שבאיים האלה, וצללנו שלושה ימים, שלוש צלילות ביום בממוצע בארבעת הריפים שבין סיני לאי טיראן אבל משמר החופים המצרי לא איפשר לנחות לביקור על האי/ים. אני לא בטוח האם Thomas reef, Woodhouse reef, Gordon reef, Jackson reef, ארבעתם אתרי צלילה מצויינים, נחשבים חלק מהאי טיראן והאם גם הם הולכים לחזור לבעלות סעודית, אז לא יתאפשר יותר לצלול בהם.

השתדלתי לא לנגוע בריף ככל האפשר כדי שלא לגרום לנזק. בזכות הזרם החזק הריף שם כל כך עשיר בצמחיה ומניפות ענק (גורגוניות) שממש אין נקודה חשופה לאחוז בה. הזרם כל כך חזק שכמעט בלתי אפשרי לעצור ולהתעכב – בפעם היחידה שבה נאחזתי בסלע בכדי לאפשר לחברי קבוצת הצלילה שלי להדביק אותי, הם עברו על פני כל כך מהר ונעלמו שאת הצלילה ההיא סיימתי לבדי, מחכה לסירת הזודיאק שתמצא אותי – בלי בלון כתום לסמן את מקומי. למזלי הצוות המצרי היה מאד מיומן ומאד מסור ומצאו אותי כמעט מיד.

אז אני תוהה האם האחיזה ההיא, שתי דקות ו 22 מטרים מתחת לפני הים, בסלע הצמוד לאי השייך חוקית לממלכה הסעודית יכול להחשב כביקור בסעודיה? בפעם הקודמת בה הייתי על ריף השייך לסעודיה זה היה לפני ארבעים שנה, בחילוץ ספינה של חיל הים שעלתה על הריף ליד החוף הסעודי אלא שאז לא ירדתי לחוף, וידי אפילו לא אחזו בריף עצמו.

אם כבר בסעודיה מדובר, אזי רצועת החוף הדרומית של עקבה, לאורך המפרץ, היא כולה שטח סעודי לשעבר שנמסר לירדן כדי לאפשר לעיר עקבה קצת יותר חוף ים. כששהיתי שם עם בני לחופשת צלילות קודמת, חשבתי שהשטח הזה מוחכר לירדן ולכן אפשר למנות את החופשה ההיא כ"ביקור בסעודיה". אבל מתברר שהרצועה הזו עברה במסגרת חילופי שטחים והיא לכן "לא סעודיה".
חבל שבהסכמי השלום עם מצרים לא השכלנו לבצע חילופי שטחים דומים ולתת לאילת קצת יותר חוף.

פעמיים טונה

במהלך עשרים וארבע שעות רצופות ראיתי פעמיים טונה, וזה לא היה בתוך קופסת פח קטנה.

הפעם הראשונה הייתה בצהרי יום שני, כאשר צפתי מעל אזור שלם זרוע באסלות, אמבטיות וכיורים, כולם מכוסים בצמחיית מים עשירה, במקום בו עלתה הספינה יולנדה על שרטון בראס מוחמד, בקצה הדרומי ביותר של חצי האי סיני. הספינה עצמה התדרדה אל התהום באחת הסערות של השנה שעברה, ומה שנשאר הוא רק מטענה המפוזר על צד הריף הנקרא יולנדה, על שם הספינה.

הסתכלתי למעלה, ומעלי עברו שלושה דגי טונה ענקיים. אני באמת לא מבין איך הם מצליחים שם בבית החרושת לדחוס דגים כה גדולים לקופסאות כה קטנות. בכל אופן, בטבע, לפני הדחיסה, הדגים האלה מאד יפים.

היו פעם הרבה יותר מהם בראס מוחמד. בשנות השבעים, כששרתתי באיזור והלכתי לצלול שם, זכורים לה הרבה יותר דגים גדולים. אבל הצמחיה בראס מוחמד עדיין מאד מאד עשירה, והאלמוגים, לפחות בשלב זה של ההתחממות הגלובלית, לא מתים בהמוניהם כמו אלו בריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה. ויש גם טריגון מנומר מפעם לפעם.

ואז הפלגנו עוד שעתיים חזרה ל"מפרץ הכרישים", אתר נופש חדש מצפון למפרץ נעמה. אחד מעשרות רבות של מלונות שנבנו על החוף בשארם, שאני מתרשם שרובם, לפחות בעונה זו, ריקים. ואחרי שהחזרנו את ציוד הצלילה, ועזבנו את הספינה ממנה צללנו ארבעה ימים, התחלנו את המסע הארוך חזרה הביתה.

הגעתי הביתה בנהיגה בשתיים אחרי חצות (אסור לטוס 24 שעות אחרי שצוללים), וכבר בשמונה בבוקר הייתי בכיתה באוניברסיטת תל אביב. בצהריים הייתה הפסקת לימודים לרגל פתיחת הסמסטר, אז יצאתי לדשא מחוץ לבנין, שם הופיע הראפר "טוּנה", בגשם. פעמיים בעשרים וארבע שעות: שוב טונה, שוב במים?

מטונה הדג אני מאד מחזיק, כשהוא שוחה לו בטבע. שם הוא מחזה מרהיב. לאכול אותו? מימי לא אכלתי דגים. מטונה הראפר אני גם כן מחזיק. מאד אפילו. פעם אפילו הקדשתי רשומה לשיר שלו, שאני עדיין חושב שהוא הדגמה מצויינת למהי עבודת אמנות כפי שהיידגר מגדיר אותה. ראפ באופן כללי הוא צורת התבטאות שמרגישה לי מאד נכונה לזמן הזה. אצל הראפר טונה, שה"מוחצנות" של הופעה מול קהל לא באה לו טבעי, אהבתי דווקא את הדרך בה הוא מגייס את עצמו להופיע מול קהל בהתאם לכללי הז'אנר.

61: פריז

בפריז, על הגדה הימנית של נהר הסיין, בין גשר Marie לגשר Louis-Philippe, ממש מול האי
Saint-Louis עומד בנין ארוך בן שש קומות, שנבנה בשנות השישים בסגנון "מודרני". הפריזאים מאד לא אוהבים את הבנין הזה. אף שגובהו תואם בדיוק את גובה שאר הבתים במרכז העיר, וגם שאר מימדיו תואמים בערך את מימדי שאר הבתים סביב, עדיין הוא בולט בסביבה שכולה בנינים מקושטים מהמאות השמונה עשר והתשעה עשר, כאצבע חבושה.

באמצע כל  קומה בבנין הזה עובר מסדרון ארוך וחשוך, לאורך הבנין, משני צדדיו דלתות. על כל דלת, שם הארץ או המוסד שבבעלותו הסטודיו הנמצא מאחורי הדלת. בקומה הרביעית, בצד הבנין הפונה אל מגרש החניה שמאחורי הבנין, נמצא סטודיו 8422, שעל דלתו כתוב Israël.
שם גרנו, זוגתי שתחיה ואני, ששה חדשים נפלאים.

הבניין הזה כולו, יחד עם מכלול הבניינים הסמוכים (חלקם גובלים ב Memorial de la Shoa), מהווים את ה Cité internationale des arts. מוסד מופלא של עירית פריז, אליו מוזמנים אמנים מכל העולם: ציירים, מוזיקאים, היסטוריונים, רקדנים, פסלים ועוד, לשהות של בין חודש לשנה. חלק מהאמנים מוזמנים על ידי עירית פריז, אבל הרוב על ידי ועדות מקומיות. בישראל, וועדה של משרד התרבות היא הבוחרת ארבעה אמנים, אחת לשנה לשהות שם. בסוף שנת 2015 הייתה זוגתי שתחיה אחת מהאמנים שנבחרו.

הבחירה אפשרה לזוגתי להגשים חלום ישן: לגור תקופה ארוכה בעיר גדולה, ופריז בהחלט עונה על ההגדרה. ולכן השכרנו את ביתנו, עם חששות ניכרים ובשכר דירה סימלי לדייר שישמור עליו, ויצאנו לפריז, אני על תקן של מלווה.

הסטודיאות נראים בערך כולם אותו הדבר, פרט לרמת האבזור (בסטודיו של גרמניה היא לעין ערוך יותר משופרת מזו של ישראל.) יש חלל אכסון קטן מימין לדלת הכניסה, יש מקלחת ושרותים צפופים משמאל לדלת. אחרי מבואה קטנה נכנסים ל"חלל היצירה", הסטודיו, חלל מרובע של כחמישה על חמישה מטרים, רצפתו לינולאום ירוק, קירותיו מסויידים לבן,  ולו חלון גדול.
זה מה שרואים מהחלון של הסטודיו, שלא פונה לנהר ולנוף היותר מרשים של ה ile de la Cite.

מהחלל העיקרי אפשר לעבור לחלל צר סמוך, בו מיטת יחיד הצמודה לקיר, שולחן אוכל קטן, ומעבר למטבחון זעיר. במטבח יש מקרר קטנטן, כירת חשמל בת שתי "להבות", כיור ומקום בדיוק לאדם אחד, בעמידה.

לאמנים הבאים עם מלווה, המקום מספק מיטת יחיד נוספת, ואת שתי המיטות הצמדנו ומיקמנו בחלל היצירה מימין לדלת הכניסה לחלל העיקרי. שאלנו, ואמרו לנו להביא מהארץ חבקים בכדי לקשור את רגלי המיטות יחדיו, אבל סדין זוגי מחנות של איקאה (שבצרפת נראית מאד דומה לזו בישראל) עשה את העבודה ואחז יחדיו את שני המזרונים. היה נוח במידה מפתיעה.

הסטודיו היה באמת מאד ספרטני, מאד לא מאובזר. רכשנו מכספנו והשארנו שם דברים כמו תנור אפיה קטן, שידת מגירות, קערות וספלים. המקום מספק אמנם כלי אוכל, צלחות וכוסות, אבל במשורה.

אבל מצד שני, הוא ממוקם בפריז. כמו "טוב אוהל צר על אדמת מולדת מארמון פאר בארצות ניכר". רק להיפך. לפחות לפרק זמן מוגבל.

הבניין לא רק ממוקם בפריז. הוא ממוקם פחות או יותר במקום הטוב ביותר בפריז. ברובע הרביעי,
ה Marais.  מרחק הליכה פחות או יותר מכל מקום. מחלונות הסטודיאות הפונות לנהר נשקפת ממש מקרוב כנסית ה Notre-Dame. יוצאים מהבנין, חוצים את הנהר וכבר נמצאים ברובע הלטיני.

גם בבנין עצמו יש לא מעט דברים מועילים, משיעורי צרפתית במרתף הבנין, קונצרטים של מוזיקאים השוהים בבניין באולם הקונצרטים הנחמד, גם הוא במרתף, ביקורי סטודיו אצל אמנים אחרים העושים תערוכות קטנות אצלם בסטודיו, והזדמנות למפגש עם אמנים מכל רחבי העולם. גם מפלסטין, שלהם יש שם סטודיו או שניים. אלא שהאמן העזתי ששהה שם לא שש לדבר עם ישראלים. מעניין כמה מקרובי משפחתו הרגנו.

מה שעוד נפלא בשהות במקום הזה, הוא שאחרי הפעם הראשונה אפשר לחזור לשם שוב ושוב, על בסיס מקום פנוי. שכר הדירה הוא סימלי במונחי פריז והמיקום, כבר אמרתי? נפלא. אז נשוב..

בעור

לאבא שלי כבר קשה לעמוד, ולכן עקרנו ממקומה את האמבטיה בחדר האמבטיה שלו והפכנו את השטח שהתפנה למקלחון רחב ידיים במפלס הרצפה, שגם כיסא גלגלים, כזה המיועד לרחצה, אפשר לגלגל לתוכו. אלא שהורדת מפלס הרצפה דרשה שהמקלחון ינוקז במישור הנמוך מצינור הניקוז הקיים. הפתרון כלל קידוח של יציאה דרך הקיר החיצוני אל מחוץ הבניין והעברת הניקוז בצינור על הקיר החיצוני של הבניין אל צינור הניקוז הראשי של הבניין. יפה זה לא.

רצה המקרה, וממש באותו השבוע הופיעה פתאום שלולית בחדר המגורים בדירת בננו, בכל פעם בו ירדו המים בכיור המטבח. למעשה, לא כל כך ירדו. היה ברור שיש סתימה בהמשך הצינור איפהשהו, והמים תחת לרדת אל מתחת לאדמה ולזרום לאן שהם אמורים לזרום, עולים ויוצאים דרך הקיר בנתיב עלום כלשהו. אחרי מספר נסיונות שלא צלחו לפתוח את הסתימה, חוּללה גם המעטפת החיצונית של בית המגורים בו גר בני, וגם שם הועבר הניקוז אל המעטפת החיצונית, מהלך שתי קומות מטה.

שתי ה"חדירות" האלה של מעטפת הבניינים, הפלישות אל מחוץ לעור הבניין, שאם מסתכלים סביב לא כל כך נדירות במקומותינו, מצטרפות למחשבות שיש לי בזמן האחרון על העור, הקרום המפריד בין התווך הפנימי שלנו לשאר העולם. על החַדירות של העור ועל פגמים בו.

המעטפת של בניינים, ה"עור" שלהם, הופך להיות יותר ויותר מכוער ככל שבניינים מזדקנים, ומתכער עם השנים אפילו יותר מהר ויותר קשה מהעור האנושי. קירות הבתים, כמו העור האנושי, צוברים כתמים ופגמים, הטיח נסדק ונופל, הצבע מתקלף, אריחים נושרים. יותר מהעור האנושי, עור הבנינים נוטה להצמיח גידולי פרא: מזגנים, צנרת מים וביוב, אנטנות לווין, קרוי וסגירת מרפסות.

אין באמת פתרונות מוצלחים להחלפת צנרת ברזל בת עשרות שנים שנרקבה והתפוררה בתוך הקירות. בדירה ששיפצנו בהדר הכרמל, שהייתה בקומת הגג, העברנו צנרת מים חדשה על הגג, שבחיפה המאד משופעת הוא גם החזית החמישית של הבית ונראה על ידי יותר אנשים משאר החזיתות. אין גם פתרון מוצלח באמת להוספת מיזוג אוויר לבנינים שנבנו לפני שאנשים לא יכלו לחיות ללא מיזוג אוויר. אני עדיין תוהה איך זה נעשה בבניה בבטון חשוף בקמפוס אוניברסיטת באר שבע. בבניה בבטון חשוף אי אפשר אפילו להטמין צנרת לאחר מעשה בלי להשאיר צלקות.

שלמות העור הן של בנינים והן של אנשים קשורה קשר הדוק למצבם הכלכלי. בתים שיש כדאיות בשיפוצם, בדרך כלל תוך כדי הרחבתם המשמעותית, זוכים לאינטגרציה מקיפה של מערכות חדשות כמו צנרת, מיזוג ומעלית שמשאירה את מעטפת הבניין חלקה כתינוק בן יומו. אצל בני אדם הכסף גם הוא יכול לקנות לאדם "מעטפת" חלקה יותר, על ידי טיפולים קוסמטיים, כירורגיה, וחשיפה לשמש רק מבחירה. וגם סתם מתוך הפנאי להשקיע בביקור חצי שנתי אצל רופא העור ולהסיר נגעים כאלה ואחרים שעם השנים מופיעים על פני העור. אני עושה את זה תדיר, אצל רופאי קופת החולים ואחרי שהצלקות מגלידות, העור שלי נראה יותר טוב, עד כמה שהשנים מאפשרות.

גם כתובות קעקע וגם גרפיטי (בעצם כתובות הקעקע על עור הבניינים,) גם הן עניין סוציו-אקונומי. למרות ההערכה הגוברת ל"אמנות רחוב", משום מה גרפיטי תמצאו רק על קירות של אנשים יותר עניים, תמיד ב"דרום העיר". גרפיטי יכול למשוך תיירים ומבקרים, אבל עדיין, בשכונות מבוססות אין גרפיטי, ולא יהיה. גם כתובות קעקע שאנשים יותר מבוססים עשויים לעשות, בכדי לדגמן רדיקליות מדודה יהיו בדרך כלל מוצנעות ולמרות שההוצאה על כתובות קעקע רציניות היא לא זניחה, משום מה, יהיה זה העור של אנשים פחות מבוססים שיזכה להשקעה הזו.

למה אני  נטפל לעור, למעטפת, לחיצוניות? כי יש לי הרגשה שזה נושא שאו שלא טופל עד כה בצורה מספקת על ידי הפילוסופיה, או שיותר סביר – עדיין לא נתקלתי במי שעסק בנושא. למעט אדמונד הוסרל שבכרך השני של "אידאות" עוסק בעור האנושי כאיבר חישה ומספק ניתוח פנומנולוגי של המגע שלי בעור הזולת לעומת המגע שלי בעורי אני, כדרך לוודא את המצאותו שם של הזולת באפן בלתי אמצעי. אבל העור הוא הרבה יותר מאיבר חישה, והעור האנושי משמש כמטפורה, לפעמים לא מודעת, לדברים רבים המפרידים בין דבר אחד לכל מה שמחוצה לו.

עניין העור מעסיק כבר זמן מה,  בכל מיני נושאים שעל חלקם כתבתי (קישורים מטה) ועל חלקם מן הסתם עוד אכתוב,  בלי נדר. למשל:

פני השטח של האדמה כ"עור". כתבתי על היקסמותו של אולריך, "האיש ללא תכונות", מדִַגִים רק בגלל שהם, בניגוד לחיות היבשה, לא  חיים על פני ה"עור של פני האדמה", בתפר בין האדמה לאוויר. אולי היכולת הזו לצאת מעורי, ולרדת אל התווך הנוזלי היא מה שמושך אותי לצלילה.

מהאובססיה שלי עם שלמות קרום האדמה בגינתי, זו שחזירי הבר מתעקשים לחרוש ולפצוע בניגוד לכללים הבסיסיים של הפרמקולטורה.

ממקורה של יצירת האמנות, החיבור של מרטין היידגר, בו הוא מתאר את הפצעת האמנות מהקרע, שיש שיתרגמו כ"ריב", הממוקם בחיבור של האדמה והעולם. אדמה ועולם בהגדרתם ההיידגראנית כמובן, שקצר המקום להסביר פה. אבל מה שרלוונטי לענייננו הוא שה"עור" של העולם, הממשק שלו עם האדמה בתוכה הכל חשוך ונסתר, הוא המקום שממנו פועלת האמנות.

מהאובססיה של מדינת ישראל עם אטימות "עורה", הגבול שלה עם שכנותיה, אטימות שאמורה להיות "כוח העל" של ישראל שיפטור אותה מפתרונות מדיניים. כיוון שאם מצילחים לשכנע את האזרחים שהם בטוחים לגמרי, אז מה אכפת להם מה קורה מחוץ לעורם. למה להם "לצאת מעורם" ולהתייחס לסבל של בני אדם עשרים קילומטרים מהם?

בכלל, אני מתרשם שהחרדה הזו מאי-אטימות העור, מהאפשרות לחדור אותו, היא חרדה גברית נטו. כי הנשים מודעות היטב שעורן חדיר. בכל פעם שהן מקיימות יחסי מין הטרוסקסואליים, כשהן יולדות, כשבעל קנאי דוקר אותן למוות. לנשים, אני חושד, אין את היכולת או הצורך להשלות את עצמן שעורן לא חדיר.

יש גם את מושג ה"ליטורל", קו התפר בין הים ליבשה, בעצם ה"עור" של היבשות, שגם הוא תחום חם לאחרונה בגיאוגרפיה ואקולוגיה, מקום מעניין שהוא לא פה ולא שם, בעצם גם פה וגם שם. תערוכה במוזיאון Palais de la Porte Dorée בפריז גילתה לי שבניגוד לישראל בה התווך הזה הוא כר פעולה של ספסרי נדל"ן, בצרפת המדינה משקיעה מיליארדים ברכישה חזרה של הליטורל הצרפתי, האדמה לאורך החופים, חזרה מאזרחים פרטיים. המדינה הצרפתית רוצה את ה"עור" שלה בחזרה.

אם חושבים על זה, העור של המדינה, התווך שלה עם כל מה שהוא לא היא, הוא משהו שהתשוקה אליו וההקפדה על שלמותו הופכת לעניין משמעותי יותר ויותר ליותר מדינות לאום. החומה שדונלד טראמפ רוצה לבנות לאורך הגבול עם מכסיקו, היא דוגמה רלוונטית. ארה"ב רוצה שיהיה לה עור שלא יהיה חדיר לשחומי עור.

גם המאפיין  Liminal, והתכונה Liminality , התכונה של דברים להיות בין לבין, באזור הגבול, אולי בשטח ההפקר, תכונה בה משתמשים גם באספקט מרחבי ולא רק מושגי או טמפורלי, גם היא רלוונטית לנושא הזה של ה"עור", אבל זה דורש בירור נוסף (שאחזור ואשלים פה אם ולכשאגיע לזה).

ה"עור", פני השטח של דברים ומושגים, הוא מקום בו קורים הרבה דברים. אולי בגלל זה הוא נראה לי מעניין. או שאולי בגלל שאני פשוט שטחי. כך או כך – עוד לא גירדתי את פני השטח של הנושא.

תאום ציפיות

אחד המומחים מטעם עצמם, שנקרא לרדיו לפרשן את דו"ח המבקר על "צוק איתן", מישהו שלשם שינוי נשמע גם חף מאינטרס וגם מבין בחומר, הסביר שעניין המנהרות הוא בסך הכל עניין של תיאום ציפיות. וגם עניין הטילים.

לטענתו עם השנים, מדינת ישראל החלה לטפח באזרחיה רף ציפיות יותר ויותר גבוה באשר לאטימות גבולה לאיומים מבחוץ. זה החל עם כיפת ברזל שלמרות שהיא לא באמת עושה את זה, היא משווקת כ 100% הגנה מפני טילים קצרי טווח. נתניהו לוקח לעצמו קרדיט על שהורה להצטייד בכמות גדולה של טילי ירוט, אלא שאלו רק איפשרו למשוך את מבצע צוק איתן מעל חמישים יום. כמות גדולה של טילי ירוט לא משמעותית כשחיזבללה יכול לשגר בבת אחת פי עשר טילים מזה שהחמאס מסוגל. ואת הטילים האלה הוא יכול לשגר גם אל עירי הנאווה, חיפה.

מושקעים גם מיליארדים במערכת הגנה רב שכבתית מפני טילים לטווחים שונים, שוב במטרה לייצר אצל האזרחים תודעה שהם יושבים תחת כיפה אטומה לאיומים. כזו שלא משנה מה קורה מחוצה לה, אף אזרח לא יפגע. ההבדל שזחל פנימה עם השנים: לא מעט אזרחים, אף אזרח. מאה אחוזי הגנה.

לכן לא תשמעו על זה שאין פתרון טכנולוגי לפצצות מרגמה שכל תושבי עוטף עזה חשופים להן. אין אפילו אפשרות להתראה. ולכן הוקרבו כשבעים חיילי צה"ל וכאלפיים מתושבי עזה בכתישה מהאוויר וכניסה קרקעית ל"חיסול איום המנהרות".

למה הייתה ממשלת ישראל מוכנה להקריב כל כך הרבה חיי אדם בכדי לסתום את המנהרות אף ששום איום בקנה מידה גדול לא היה יכול לצמוח מהן? מנהרות שיכולות להחפר מחדש בלי שנוכל למנוע את זה, ואכן נחפרות ברגעים אלה? בגלל ההבטחה הזו, לגבול אטום הרמטית ששום איום לא יכול לחדור.

גם גדר ההפרדה, חוץ מהשימוש בתוואי שלה בכדי להפריד בין פלסטינים לאדמתם, גם היא משמשת לביצור התחושה הזו, של קרום לא חדיר שעוטף את המדינה. וגם הגדר בגבול עם מצריים שנבנתה גם היא בהשקעה גדולה. הן מבקשי המקלט האפריקאים (ה"סרטן בגב האומה") והן מבקשי העבודה הפלסטינית (השבח"ים) שנותקו מאפשרות התעסוקה במשק הישראלי המשווע לידיים העובדות שלהם נתפסים כאיום על החברה הישראלית, איום יותר דמוגרפי מבטחוני אמנם, אבל איום שצריך להבטיח מאה אחוזי הגנה בפניו. ישראל לא מוכנה לקלוט אפילו לא 100 פליטים אפריקאים. הגבול לא חדיר.

זו פוביה לא חדשה. מיד אחרי תום מלחמת העצמאות נורו ונעצרו על בסיס יומי מאות "מסתננים", איכרים פלסטינים שניסו לחזור כמה קילומטרים ספורים אל עדריהם ושדותיהם, מהם ברחו רק ימים ספורים קודם. אבל אז, איש לא ניסה להבטיח אטימות מוחלטת, רק אטימות הסתברותית.

ממה נובע הצורך הזה, להבטיח גבול יותר ויותר בלתי חדיר? פשוט: אם הגבול אטום הרמטית לאיומים, אין צורך לנטרל את האיומים באמצעים מדיניים. אפשר להגביר ולהגביר את האש תחת סיר הלחץ הקרוי רצועת עזה בלי לחשוש מהתוצאות. אפשר להמשיך ולהחזיק את הפלסטינים במובלעות קטנות, עניות ומדוכאות בלי שזה יתפוצץ לישראלים בפנים. טכנולוגיה אמורה לבטל את הצורך בפשרה מדינית.

ירושלים המאוחדת לנצח נצחים היא פגם מסויים בתכנית הזו, כי איטום הממשק בין היהודים והערבים בה יביס את התדמית המאוחדת של העיר. אבל כבר היום יש לא מעט שכונות פלסטיניות שסופחו אל תוך השטח המוניציפלי של ירושלים אך הוצאו אל מחוץ לגדר.

החורשים ברינה

בקורס פרמקולטור למדתי שלא טוב לתחח את האדמה. זה פוגע בשכבת הבקטריות והמיקרו-אורגניזמים שנוצרת בשכבת הקרקע העליונה והופכת אותה כל כך פוריה. זוהי אגב הסיבה שבגללה, אם אתם מזמינים כמות של אדמה לגינה, חשוב לוודא שזו לא "אדמת עומק", אדמה שנחפרה מעומק האדמה החסרה את הערכים האלה והיא לכן צחיחה.

שמחתי לראות שבקטע הכביש בין צומת התשבי לצומת העמקים, ערימות העפר שנערמות שם במסגרת העבודות להארכת כביש שש צפונה, מסומנות בבירור כ"אדמת עומק" ו"אדמת כיסוי". מבטיח שכאשר יבוצע שיקום נופי, מה שבכביש שש עשו עד כה ממש טוב, אדמת העומק תחזור לעומק ואדמת פני השטח תחזור לפני השטח. לא לפני שהיא תסונן, הזרעים והפקעות יסוננו מתוכה, ויוחזרו בסוף התהליך לזריעה ושתילה מחודשים. כמו שצריך.

שכבת האדמה העליונה משביחה ככל שהיא יותר מכוסה בחומר צמחי, מה שקורה באופן טבעי בטבע, שם לא עוברים גננים דרוזיים עם מפוח, מעיפים את כל העלים שנשרו ואחרי כן עורמים אותם לצד הכביש כדי שהעיריה תבוא לאסוף את כל אוצר החומר האורגני הזה ותשליך אותו למטמנה יחד עם כל הפסולת הביתית. אצלי בגינה, חומר אורגני לא ישוחרר. כתבתי פה בעבר על עניין ריסוק הגזם, משהו בו אני משקיע לא מעט עבודה, ומפזר על פני כל חלקה טובה. כמובן שכל חומר אורגני מעודפי המטבח הופך גם הוא לקומפוסט ולא נוטש את חלקת הגן.

את הקומפוסט, גם הקנוי וגם זה שמיוצר על ידי, כמו גם את הגזם, אני מפזר על פני השטח ולא מצניע תחתיו, כמצוות תורת הפרמקולטור. שם גם לימדו אותי שאפילו תפוחי אדמה לא צריך לשתול בתוך האדמה אלא רק להניח על ולכסות בתועפות חומר אורגני.

ואחרי כל זה, באים חזירי הבר ובאופן טבעי לגמרי (זה בטבע שלהם) הופכים לי את כל הגינה ובאפם חורשים ברינה כל פיסת אדמה חשופה. הם עושים את זה לא רק אצלי. בכל רחבי חיפה אני רואה את עקבות החריש שלהם, לא רק ביערות הכרמל או בשטח הירוק סביב אוניברסיטת חיפה שפעם, לפני כמה שריפות היה גם הוא מיוער. כמעט בכל שכונה היושבת על אחת משלוחות הכרמל אפשר לראות את תוצרי החפירה של חזירי הבר.

לא ברור לי מה בדיוק הם מחפשים שם, אבל כבר הרמתי ידיים מלנסות ולשתול ירקות או עשבי תיבול בגינה עצמה. ירקות הפסקתי לגדל בכלל ותבלינים העברתי לעציצים. גם בתוך העציצים אני מכסה באבנים כל פיסת אדמה חשופה בנסיון למנוע מהחזירים לדחוף לשם את אפם. לפעמים זה עוזר.

אי אפשר לטעון שזה לא "טבעי", החריש הזה של חזירי הבר. אני מניח שזה מעודד צמיחה של צמחים מסויימים ומדכא צמיחה של אחרים. אבל זה חלק ממחזור החיים של הסביבה האקולוגית בכרמל, יחד עם הנמיות, התנים, הדורבנים ושפני הסלע שכולם יחד מעצבים את סביבת הצמחיה בוודיות הכרמל. להתמרמר על החריש שהחזירים מספקים לא נראה לי לעניין. הם פשוט לא למדו את עקרונות הפרמקולטור.

או שאולי הם יודעים יותר טוב.