אולי זו הפעם האחרונה

אז אני מטייל פה באיסלנד בחברת זוגתי שתחיה, והכל יפה ונחמד וסבבה. אבל אני לא מצליח לנער ממוחי את המחשבה המטרידה, שכל מה שאני עושה פה, וכל מה שאני עושה בכלל, אני עושה בפעם האחרונה.

למה אני חושב כך? אני הרי רואה את עצמי כאופטימיסט מושבע. כך גם כל מי שמכיר אותי. אבל האופטימיסט הזה למד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אז מה יכול לגרום לכך שמשהו יהיה "בפעם האחרונה"? ניקח למשל את איסלנד. סביר שזו הפעם האחרונה שאהיה פה. זו גם הסיבה שהעדפתי לטייל פה שלושה שבועות, "למצות" את העניין.

הכי סביר, שזו הפעם האחרונה שאני פה בגלל שיש עוד כל כך הרבה מקומות בעולם שאני משתוקק לבקר בהם ומה לעשות, אין לפני עוד חמישים שנים של טיולים, יש אולי עשר. חמש עשרה במקרה הטוב. (מצד שני, איסלנד הפכה תחנת ביניים אידאלית בין ישראל לקנדה, עם טיסות ישירות ואף זולות מכאן ולשם, ובקנדה החל אך ללמוד בני הצעיר)

הדבר הבא בסולם הסבירות הוא שמשהו יקרה לבריאותי ולא אוכל להגיע לכאן (או לכל מקום אחר מאתגר פיזית) יותר. כל מיני דברים שקרו ועדיין קורים לי ולחבריי בשנים האחרונות לימדו אותי ענווה בקטע הזה. אבל יכולות להיות גם קטסטרופות מסוג אחרי, כלכליות למשל, שלא יאפשרו לי לשוב לאיסלנד (למשל). בכל זאת, ארץ מאד יקרה לטייל בה. ובל נשכח שאיסלנד כולה היא הר געש אחד גדול שזו רק שאלה איפה ומתי יתפוצץ.

יש לי חשד שאצל רוב האנשים, רוב הדברים בחייהם הם לא כאלה שהם היו רוצים שיקרו בפעם האחרונה. אפילו דברים בנאליים. למשל נהג האוטובוס היה מעדיף שגם מחר הוא יעשה אותו דבר. בכל זאת, זו פרנסתו. מבחינתו רוב הסיכויים שהדברים שיהפכו נסיעה זו לאחרונה בחייו הם לא דברים חיוביים במיוחד. אפשר להניח (או לקוות) שדברים שבני אדם מאד לא רוצים שיקרו להם, הם ינסו לדאוג שאכן הם לא יקרו יותר.

טבעם של דברים הוא שעם השנים הולך וקטן מספר הדברים שאתה עושה בפעם הראשונה וגדל מספר הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה. נכון שאפשר לחפש טוב טוב ולמצוא עוד דברים לעשות בפעם הראשונה, אבל רוב הדברים האלה, אם לא עשית אותם עד כה, הייתה לזה כנראה סיבה טובה.

לעומת זאת את הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה, אתה כנראה לא יכול לרוב לבחור. למשל, את נשימתך האחרונה. הדבר המשמעותי ביותר בחיינו הוא המוות, ומהו המוות אם לא זה שהופך את הכל "לפעם האחרונה"? זה לא משהו שאפשר להחליק אותו, להגיד לעצמך דברים כמו: "זו לא הפעם האחרונה שאני יכול לראות את עצמי כצעיר, או כלא זקן" השקר הזה שמנוסח לפעמים כ "חמישים (או שישים) זה הארבעים (או חמישים) החדש". או הבטחות שאתה יודע בסתר לבך שהן סרק, כמו: "עוד אשוב לכאן", "אעשה זאת בהזדמנות אחרת". כל אלה לא עובדים כשמדובר במוות.

כנראה שזו (לפחות חלק מ) הסיבה שאני מפחד מהפעם האחרונה של דברים – בגלל שזה מעין סוג של מוות. או לפחות, צעד אחד בכוון.

ובאותו עניין, שיר ששלחה במקרה ידידתי דורון (הידועה גם כ"דורון הבת"):

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת / דוד אבידן

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.
זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.
לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,
וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.
עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.
בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.
אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.
אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.
אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.
יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,
אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.
הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.
הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.
הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.
הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.
כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.

מודעות פרסומת

טקטיקות

קיץ, אין לימודים. לא קורה הרבה (חוץ מזה שאבי נפטר, רשתית עיני נקרעה והוטלאה, ובני נסע ללמוד פיזיקה בצד השני של העולם) ולכן אין לי הרבה חומר לכתוב עליו (או שאני סתם קצת מדוכא?). תכננתי ללמוד בעצמי, לחקור מין פנומנולוגיה של פרצופים וראשים מצויירים, מפוסלים או סתם מדומיינים, אבל בלי לחץ חיצוני של לוח זמנים זה לא קורה במידה שרציתי. אני מוצא את עצמי נמלט לתכנון טיולים עתידיים כאלה ואחרים (שאחד מהם, בעוד שבוע, חייב תכנון, אין מה לעשות) ובגדול, סתם מבזבז זמן.

מזל שיש משהו כמו ה"קפה הפילוסופי, שגרם לי לשבת ולקרוא טיפה מספר שמזמן נראה לי מסקרן: "המצאת היומיום" של מישל דה-סרטו (Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau). לדה-סרטו יש את מה שהכרחי (אך לא מספיק) בשביל להיות פילוסוף חשוב – היכולת לתאר רעיונות פשוטיח יחסית בצורה  מסובכת, כך שאנשים יקבלו את הרושם שמה שכתוב הוא יותר עמוק ממה שהוא באמת. אני לא אומר שמה שהוא אומר לא חשוב. אני רק אומר שאם אתה רוצה להתפס כעמוק ומשמעותי, שומה עליך לכתוב "קשה". הוסיפו לזה תרגום לא מדהים מצרפתית ותקבלו טקסט לא עביר גם בקריאה שניה.

הרעיון, כפי שאני מבין אותו (בקריאה שלישית..), הוא שיש טעם לחקור את ה"היסטים" הפעוטים, את השיבושים שאנשים עושים במסגרות שבהן הם חיים ופועלים. מין סוג של פעולה מחתרתית, ברובה לא מודעת לזה שהיא מחתרתית, המשבשת את סדר הדברים הנכפה מלמעלה / מסביב / מלמטה, שמהווה מעין סוג של "אומנות" חיים. הוא מכנה זאת "טקטיקה", בניגוד ל"איסטרטגיה" שמגדירה את הדרכים בהם פועלים בעלי הכוח, אלו שמכתיבים את אופן היצור של הכל: של התרבות, של הסביבה הבנויה, של הידע, של השפה. טקטיקה היא שימוש בתוצרי היצור, באופן שלא תואם לחלוטין את כוונת המייצר, אופן שימוש שהוא סוג של מעין מרד נסתר, מקום להבעה עצמית, יצירתיות שאיש אפילו לא מודע לה.

למה לבצע את החקירה הזו שהוא מציע? נראה לי שהוא רואה בה דרך אפקטיבית להתנגדות. בלי להכנס ראש בראש עם המשטרה, בלי ללכת לכלא, בלי למרוד בגלוי. אפילו בלי להיות מודע לזה שאתה לא לחלוטין "הולך בתלם" בזכות ההיסטים הפעוטים האלה פה ושם. האם זו אכן דרך אפקטיבית? תמיהני. נראה לי שדווקא מודעות לסטיות הקלות האלה עלולה לגרום לאנשים לוותר על דרכי מחאה יותר אפקטיביות, כמו אלו (אליהן אני משום מה לא הולך,) אצל היועץ המשפחתי בפתח תקווה.

אלו יכולים להיות דברים כביכול פעוטים כמו שימוש משובש בכוונה של השפה, בכדי להתנגד (בסתר) להגמוניה תרבותית שמכתיבה את השיח השליט, בכדי להתבדל, בכדי למרוד בתקינות כפויה, בכדי להיות יצירתי, בכדי לשתף פחות פעולה. ברוב המקרים זה אפילו בלי לתת לעצמך דין וחשבון שזה בפועל מה שאתה עושה.

תת הפרק הבודד שקראתי מעבר להקדמה מדבר על הליכות בעיר. אני מבין טיפה יותר את תת הפרק הזה (אף שהוא מדבר על ניו-יורק) אולי כי שנינו הלכנו באותה העיר – פריז (הלכתי בה חצי שנה, יום-יום). ה"אסטרטגיה" במקרה זה היא התכנון העירוני (שרובו של הברון האוסמן בסוף המאה ה 19): מהלך הרחובות, הכיכרות והפסאג'ים. האופן שבו האנשים אמורים לצלוח את המרקם העירוני. בתוך המרקם הזה אנשים נעים, כאשר לאנשים שונים יש דרכים משלהם  (הוא כותב לפני הופעת waze 🙂 לעבור ממקום למקום, עם העדפות אישיות וגם קבוצתיות, שהופכות מקומות מסויימים ליותר הומים מאחרים.

חוץ מבחירת המסלול האינדיבידואלית, ה"שימוש" היצירתי של האנשים בעיר, ה"יומיום" שלהם, כולל גם את מה שהם עושים תוך כדי ההליכה (בפריז הולכים ממקום למקום…), איפה הם מתעכבים, על מה הם מסתכלים, למי הם אומרים שלום, איפה הם עוצרים לקפה…(הוא קורא לזה ה"רטוריקה" של ההליכה). כיוון שאני מבין יותר טוב דברים שאני יכול לראות את עצמי בתוכם (כנראה שלא רק אני כזה) חשבתי על אופן התנועה האישי שלי בפריז (אבל לא רק). הליכה לא מאד מהירה, הרבה עצירות, כשעיני פקוחות כל הזמן לזהות (ולצלם) פרצופים/פנים/ראשים (לא של אנשים חיים). סוג של "שימוש" שמתכנני העיר אני די בטוח לא מנו במניין השימושים שלהם כאשר תכננו את העיר.

זה לא רק אני. יש לפחות שני אנשים שאני מכיר אישית, שחוצים את העיר כאשר עיניהם כרויות למרקמים, להשתקפויות, לעקבות הזמן. העיקבה (החלקית מאד) של ההליכות העירוניות שלהם נמצאת באינסטגרם ובפייסבוק אבל לגמרי אי אפשר היה לחשוד בקיומה מתוך שרטוט התוואי של המעבר שלהם בעיר, ה"עיקבה" הפורמלית של הליכתם. השימוש שלהם במרקם העירוני מתורגם ישירות לאמנות. אבל דה-סרטו יאמר, בצדק, שעצם ההליכה בעיר, החלק האינדיבידואלי שלה, הוא עצמו פעולה יצירתית, מחתרתית. אמנות רחוב ממש כמו גרפיטי, כמו אמנות רחוב "רגילה". ועכשיו, אחרי שלמדתי שזה כך, גם אני לא סתם הולך בעיר, אני הולך עם "הרבה טקס בישבן". (מאיר אריאל, טרמינל לומינלט)

התשמע קולי?

"מאחד עד עשר, איך הייתם מדרגים אותו?" שאל בני, אותו ניסינו לעניין במהלך ארוחת הבוקר בקריאת משהו של יואל הופמן (אותו נתבקשנו לדרג בין הסופרים), "ברנהרט" במקרה זה. "עשר" ענינו יחד, זוגתי (שתחיה) ואני.

ברשימה הקצרה שלי, של סופרים ישראלים הראויים לפרס נובל לספרות, יואל הופמן במקום הראשון, בהפרש ניכר אפילו. האיש פשוט גאון. אני מתמוגג מקריאה בספריו, ולא רק בגלל שיש לי פינה חמה בלב לפולקלור יקי. (לעומת זאת אין לי בליבי, ולו פינה חמה קטנה אפילו, ליקה ספציפי אחד, אבי אמי, שהתצלום על כריכת הספר ברנהרט, בתמונת הכותרת של הרשומה הזו, נדמה כתצלום שלו ממש)

חוץ מההנאה הצרופה מהפואטיקה של כתיבתו, אני נהנה משפע הרעיונות (הפילוסופיים) להם הוא מספק מצע ספרותי פשוט ומורכב בו זמנית. אבל גם רעיון שלא ברומו של עולם, כמו המשפט: "היכן שמורים צלילי קולה של אמי המתה קלרה?" בעמוד 22 של (הספר) ברנהרט גרם לי להבין שהבלוג הזה כאן, שמאחסן את מה שהוא במידה רבה הקול שלי, אולי ישאר אחרי (אם wordpress ישרוד יותר ממני) , אבל צלילי קולי, לא יהיו שמורים בו.

מיד החלטתי לתקן את המעוות, והקלטתי את עצמי (בטלפון) מקריא את עמוד 22 הנ"ל, והעליתי את ההקלטה לאתר SoundCloud ושם, אם האתר ההוא ישרוד יותר ממני (אני בספק בקשר לזה, עדכון: מסתבר שהם על סף סגירה) יהיו שמורים שבע דקות של  צלילי קולו של האיש המת שכיום הוא אני.

אז שומעים אותי?

ריקא ופוחז

מצד אחד, הבחירה בדונלד טראמפ, חשבתי, מבשרת את עידן הריקא, הפוחז. זה עם היד הפוחזת על המקלדת, היד שראש ריק מנחה אותה. עידן שבו gravitas הוא תכונה שלילית.

כמו בכל דבר, חשבתי, ארה"ב מקדימה (מטרימה) אותנו. הדונלד שלנו, שמו יאיר. לפיד, לא נתניהו. זה שכמו הדונלד "מגנה את הקיצונים משני הצדדים". גם את אלה שבקיצוניות רוצחים וגם את אלו שבקיצוניות נרצחים. זה שחף מכל אידאולוגיה, או דיעה. פופוליסט בשקל. ששוחה במדיה כדג במים עכורים.

מצד שני, בצרפת זכה בבחירות עמנואל מקרון, שעד כה, לפחות ממה שראיתי, עושה רושם של אדם נבון, שקול, חושב. לא ריקא ולא פוחז. אולי מה שמדגים את ההבדל בינו לבין טראמפ הוא הפרש השנים בינו לבין אשתו: 24 שנים, רק בהיפוך סימן. אין לו צורך להוכיח שהוא גבר-גבר על ידי נישואין סדרתיים לדוגמניות סלביות צעירות ממנו. להיפך. מה שאני תוהה הוא האם מקרון הוא האובמה של צרפת, או זה שיבוא אחרי טראמפ. האם צרפת היא הדבר הבא או הדבר הקודם?

אם צרפת היא "הדבר הקודם", אז מסתמן שהדבר הבא אצלנו הוא יהיר לפיד. יש לו את כל הכישורים: ריקא? צ'ק. פוחז? צ'ק. כישורי מדיה? צ'ק. כמו הדונלד, גם אין לו שום העדפה לעובדות (אמיתיות או בכלל).

חוץ מעניין השחיתות של נתניהו, אני תוהה לפעמים האם מישהו כמוהו, שלפחות יש לו אידאולוגיה, גם אם היא כזו לה אני מתנגד, לא עדיף על מישהו שהאידאולוגיה היחידה שלו היא קידום עצמו כמו היהיר או הדונלד. אפשר להגיד על נתניהו הרבה דברים רעים, אבל לפחות הוא לא ריקא, ולא פוחז. יש לו סוג של Gravitas. אם הוא היה נשוי למישהו שפויה, יתכן שתקופתו הייתה פחות אסונית.

נכון שגם נתניהו מתבלבל לפעמים בעניין העובדות, כמו למשל הזכרונות שלו מהצנחנים הבריטיים בירושלים בתקופת המנדט (זכרונות פרה-נטאליים?) או עניין המופתי והיטלר. ונכון שכישורי המדיה של נתניהו עולים אפילו על אלו של שני הפוחזים מעלה (מה הרבים של ריקא?) והוא מנצל אותם בחוסר מצפון ובחוסר יושר להסית ולהדיח, לפלג ולסכסך. את נאומיו של נתניהו, למשל ב"עצרת התמיכה" שארגן לעצמו בגני התערוכה, יש ללמוד בבתי הספר כמופת לתורת הנאום, גורס מלקק הישבנים בני ציפר (שלדעתי פשוט איבד את זה). טוב, על זה יש לי השגות.

הנצנוץ

ניסיתי ליייחס את הנצנוץ שהופיע בזוית עיני הימנית, כעין מנורת פלואורסנט אנכית הנדלקת ונכבית, לתגובה כימית לעקיצת הדבורה כמה דקות קודם, כשתעדתי את פעולת (עמיתותי לשעבר לקורס הפרמלקולטור בגינה הקהילתית של בת גלים, כיום) חברות "מגן דבורים אדום", בסילוק הנחיל הענקי שהתנחל ב"בויידם" (אינטרסול?) של דירת אבי.

מיד כשנעקצתי, באצבע שעל המצלמה, שלפתי את הארנק, הוצאתי ביד אחת את הכרטיס הנטען של רשת ארומה (כן אני מאלה. אני אוהב את הקפה שם) ובעזרת קצהו העפתי את שק הארס והעוקץ הצמוד אליו שהיו תלויים מאצבעי, כך לימדה אותי רותם. ואכן, תוך דקות נעלמה כליל האדמומית וגם הכאב. הדבורה שעקצה אותי, פרפרה גוססת על הרצפה, יחד עם עוד המון דבורים, מתוך כ 40,000 הדבורים שהיו שם (להערכת המומחיות). לא כולן שרדו את המעבר.

בעצם, ידעתי שההיבהובים האלה בשדה הראיה שלי הם צרה רצינית, שכנראה קשורה לרשתית, אבל כדרכי בקודש הדחקתי, הלכתי הביתה וישנתי שנת ישרים.

למחרת, נעלמו ההבהובים, ובמקומם הופיעו זבובים, (או שאולי היו אלה דבורים?) שריחפו בשדה הראיה של העין הימנית שלי. לפעמים זה נראה כאילו שערה סוררת משערות הגבה האחת שלי יורדת מטה אל שדה הראיה. זוגתי שתחיה המריצה אותי לרוץ למיון (מה שכל אדם שפוי היה עושה, ומה שאם זה קורה לכם אתם גם צריכים לעשות) אבל "היו לי סידורים". למרבה המזל אחד הסידורים היה ביקור אצל האופטומטריסט וזה גם הוא חשב שמקומי במיון. אז הלכתי להתמיין.

בדרך עוד ניסיתי לתפוס את רופא המשפחה שלי, ללא הצלחה, וגם את קו היעוץ של אחיות קופ"ח חולים מכבי. אלא שאצלם, כרגיל, זמן ההמתנה היה ארוך מהרגיל והם הבטיחו לחזור אלי כשיגיע תורי. שניהם חזרו אלי כשכבר הייתי במיון, ושניהם ניחשו מיד מה הבעיה שלי.

לא נסעתי לבית חולים כרמל. יש לי טינה עמוקה למיון בבית חולים זה בעקבות היחס לו זכה שם אבי. ירדתי לבני ציון, ושם, אחרי השהיה מיותרת עד שיגיע תורי לבדיקת דופק, לחץ דם וטמפרטורה, כולם מיותרים לחלוטין, הואילו לשגר אותי למיון מחלקת עיניים. שם איבחן הרופא המתמחה (זה היה כבר אחרי הצהריים של יום שישי. עד שגמרו למזמז את הזמן במיון הכללי, כל המומחים כבר הלכו הביתה).

חיש קל הוא קבע שיש לי קרע ברשתית, "בינוני" באורכו והסביר לי, מה שכבר ידעתי מחיפושים באינטרנט, שיש "לתפור" מסביבו בלייזר, בכדי למנוע את הפיכת הקרע להפרדות רשתית, שזה ממש חמור. לשם פעולת התפירה הוא קרא ל"כונן" שלו, רופאה מומחית, שתבוא ותתפור את הקרע.

אלא שהמומחית לא הייתה מומחית לרשתית, ואחרי שעינתה את עיני הימנית במשך כמה שעות בנסיונות לצלוף אל הקרע, (פאדיחה רצינית, אם תשאלו אותי) הרימה ידיים והלכה הביתה. למחרת, הבטיחה, יגיע אחד משני המומחים לרשתית ויסדר עניין. סיימתי את יום שישי עם עין כואבת ועם חשש כבד לגורל העין הזו בכלל. אם זה לא לייזר, זה ניתוח.

למחרת בבוקר הופיע המומחה, כמובטח, בקפקפים ומכנסיים קצרים, העיף מבט אל תוך עיני, ואמר: "לא בעיה". עשרים דקות אחרי כן הוא כבר חזר הביתה, ואני הייתי אחרי. הללויה, אלמלא הכאבים.

הבוקר חזרתי לביקורת. שוב הרחבת אישונים, שוב הצמדת עדשה אל הקרנית, שוב האור המסנוור. אבל נראה שהתפירה הצליחה בשלב זה. נדרשת ביקורת נוספת שבוע אחרי לראות אם לא צריך לצרוב עוד כמה מקומות.

הפוסט הזה נכתב כולו בעצימת עין ימין. אבל יהיה בסדר.

לא מדובשו

אחרי שש שנים כשומע חפשי, בעיקר באוניברסיטת חיפה, הופתעתי לשמוע שיש הנחיה לאפשר לשומעים חפשיים נוכחות רק בקורסים פרונטליים, קורסי מבוא בעיקר, בהם מספר התלמידים גדול ונוכחות הקשישונים לא תהיה מורגשת.

זה היה במקרה. התקשרתי למזכירות החוג לתולדות האמנות לברר באיזה חדר ניתן קורס שבקטלוג הקורסים לא צויין בו החדר (קטלוג הקורסים של אוניברסיטת חיפה, כמו כל אתרי האינטרנט שלה, הוא עולב טכנולוגי ותכני).

השבוע למדתי מפי דיקן ההוראה של האוניברסיטה שזו כלל לא הנחייה ממנו, אלה מ"מישהו באדמיניסטרציה" ושבכלל זה אמור להיות לשיקול דעת המרצה.

גם זה לא אידאלי. יש לא מעט מרצים שמסך הפנים הצעירות המופנה אליהם, כחמניות העוקבות אחרי השמש, שותה בצמא את דבריהם ומסכם בנחישות וברגישות כל מילה שיוצאת מפיהם מהווה עבורם פיצוי מסויים לתנאי העסקתם, שעבור לא מעטים מהם אפשר להגדיר אותם כתנאי העסקה פוגעניים של ממש. בכל אופן, הדבר האחרון שרבים מהם רוצים זה מישהו יותר מבוגר בקהל, שכבר ראה פה ושם דברים, וגם שמע, שיאתגר אותם. שישאל שאלות, שיביא דיעה, שיאיט את קצב זרימת החומר שצריך להספיק את תוך קבצי הוורד במחשבים הניידים המתקתקים במרץ.

ניחא. אבל הבשורה על האיסור הגורף דנן דירבנה אותי לעשות מעשה, שהגיע השבוע אל סופו (המר) בפגישתי עם דיקן ההוראה. פניתי אל מולי אדן, לשעבר "בכיר באינטל" (שם עבדתי עד שהתחלתי עם כל עניין מדעי הרוח האלה לפני שש שנים) שהתמנה לאחרונה ליושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה. פניתי אליו במייל, וגם טילפנתי (אחרי שהבנתי שבכירים לא קוראים מייל). ואחרי כן נפגשנו בביתו והנה מה שהצעתי:

שאוניברסיטת חיפה תפנה לקהל הפורשים והפנסיונרים ותציע להם לחנוך סטודנטים ולסייע להם בכל קושי שיש להם. בעברית, באנגלית, במתמטיקה, במה שהם צריכים. זה יכול להיות באחד על אחד, או בקבוצות קטנות. בתמורה, תתאפשר לחונכים דנן גישה חפשית לקורסים ושימוש במשאבי הספריה. נראה לי דיל טוב לכל הצדדים, וגם דרך טובה לאוניברסיטת חיפה להיות יותר מעורבת בקהילת העיר שלידה היא שוכנת.

זה מה שהצעתי למולי. וזה מה שהוא שמע: שיבואו פורשי הי טק וישמשו כמתרגלים בפקולטה למדעי המחשב, שאותה הוא מנסה לקדם. את החלק על הגישה לקורסים הוא כנראה פחות שמע, כמו גם את עניין החונכות בתחומים היותר בסיסיים, שבגללם סטודנטים רבים נכשלים ואף נושרים אחרי השנה הראשונה. אני מניח שבעיקר סטודנטים/יות ערבים/יות בגלל קשיים בעברית. (40% נשירה אחרי השנה הראשונה מפי מולי, הרבה פחות טוען דיקן ההוראה).

וזה מה ששמע דיקן ההוראה (לדבריו מהמיילים ששלחתי למולי ובהם פירטתי את התכנית המוצעת, ומי שקורא פה כבר יודע שאין לי קשיים להסביר למה אני מתכוון): שיש מאחורי חבורה של פורשי הייטק (היסתובבבתי אחורה לראות את הקהל שעוקב אחרי ולא ראיתי) שרוצים לבוא לאוניברסיטה ולספר להם על התעשייה בה עבדו. נו.

ניסיתי, בסוף השיחה שלי אתו, אחרי שכבר בעצם הרמתי ידיים, להציע שנקרא ביחד במייל, לראות מה נתן לו את הרושם הזה, אבל הוא מיהר להכניס את המיילים (המודפסים!) לתיק, וטען שיש שם גם מיילים פנימיים שאני לא אמור לראות. מסתבר אם כן ש"בכירים" לא קוראים מיילים גם כשמדפיסים להם אותם, אלא אם זה ממישהו בכיר מהם.

אין לי שום מחלוקת עם הדיקן על כך שמתרגלים צריכים להיות מקהל המסטרנטים והדוקטורנטים, וצריך לשלם להם על זה. בהחלט, ואני מבין שגם כך האוניברסיטה בסכסוך מתמשך עם ארגון הסגל הזוטר (מעניין למה…). זה גם מה שיבנה את סגל העתיד של הפקולטה, כולל זו של מדעי המחשב. זו השקעה בעתיד.

אבל גם חונכות אחד על אחד בסטודנטים שמתקשים, כזו שיכולה למנוע את נשירתם, היא השקעה ראויה. גם הרחבת האופקים של הקהל הרחב יכולה להיות דרך להזרים דם (חדש וגם ישן) למדעי הרוח המצטמקים. אבל שני אלו נדחו על הסף. ראשית, כי הדיקן לא חפץ להקים מנגנון שיבחן ויסנן את החונכים הפוטנציאלים (ולא ברור לי למה הדבר נחוץ) ושנית, כי הדיקן, גם אם יהיה מוכן לאפשר חונכות, לא מוכן בשום פנים ואופן להציע שום דבר בתמורה. כלום. נאדה.

הוא חושב שאולי באמת כדאי להציע "מגוון של קורסים פופולריים המכוונים לקהל המבוגר, בתשלום כמובן". אמירה שאני מוצא פשוט מעליבה (הצירוף בין "פופולריים" ו"מבוגר"). האוניברסיטאות כולן לוקות בגילנות קשה, וחיפה אפילו מצטיינת בזה. אבל בביצה הרדודה שבה מתחרים קורסי הבוקר של בית אבא חושי ומסגרות כמו קתדרא ואסכולות כבר די צפוף והרמה רדודה דיה.

חוץ מעניין הגילנות, המשפט מעלה  משקף את הלך הרוח הקפיטליסטי של האוניברסיטאות. אותו הלך רוח קפיטליסטי הגורם לסטודנטים ללמוד מקצועות שבהם אפשר להשתכר יפה (רמז – אלו לא מדעי הרוח) גורם לאוניברסיטאות לחשוב שעליהן למקסם את ההכנסה מאותם מדעי הרוח, כל זמן שהם עוד שורדים. אלו חלומות באספמיה.

גם לנסות להוציא כמה שיותר כסף (פר שעה אקדמית – כפול משכר לימוד רגיל למי שמתחת לגיל 67) מקהל הפנסיונרים, שהמצב הכלכלי של רבים מהם לא מזהיר, הוא בפני עצמו עוול לדור שלם,(שגם אני חלק ממנו). זה שבצעירותו שרת שירות צבאי מלא (ומעלה) כשמקבילו בארצות אחרות (שלא חיות לנצח על חרבן) יכול היה להרחיב דעת (למשל במדעי הרוח) בקולג, לפני שיפנה לרכישת מקצוע. זה שלא הרשה לעצמו ללמוד מה שמעניין אותו אלא מה שיביא פרנסה (ויקדם את כלכלת המדינה). זה שהפער הגדל והולך בין תוחלת החיים (הצלולים?) לבין הגיל בו מפתים אותך ללכת הביתה (לפחות בתעשיית ההיי-טק) מאפשר לו להשלים את מה שנסיבות חייו גרמו לו להחמיץ בשלב מוקדם יותר של חייו.

וזה לא שכמה מבוגרים היושבים בקהל, באולמות הריקים כמעט בהם מתקיימים רוב הקורסים, גורמים איזו הוצאה לאוניברסיטה. המרצה לא צריך לבדוק את המבחנים שלהם או את שיעורי הבית. הוא צריך לכל היותר לרסן לפעמים את התלהבות היתר של שומע חפשי כזה או אחר, ולהסביר כללי יסוד בתחילת הסמסטר (ושהדי שבמרומים שחלקים ניכרים מאד של הרבה שיעורים, בתחילת וסוף הסמסטר מבוזבזים על שאלות מינהליות ששואלים הסטודנטים, אלו שלתואר). כמו להבהיר שאל להם לקשישונים להאפיל על הסטודנטים לתואר, ולגזול מהם זמן אויר, אפילו אם אלו לא מראים עניין רב.

לי אין עניין בהרצאות ה"פופולריות למבוגרים" האלה. אולי כשאהיה בן שמונים ובקושי אזכור איך קוראים לי. בשלב זה בחיי, בו מיציתי את קורסי המבוא שאוניברסיטת חיפה מציעה בתחומים שמעניינים אותי (הקורסים בחיפה, בניגוד לתל אביב, ממעטים מאד להתחדש), אני צריך קורסים לתארים מתקדמים שיאתגרו אותי, בדרך כלל אלו סמינרים בהם רב חומר הקריאה וגם קשה.

לא נורא, הרכבת לתל אביב תחנת האוניברסיטה אמנם תמיד צפופה (כמו כל המדינה חרדת הדמוגרפיה הזו), אבל זמן הנסיעה הוא רק כ 40 דקות מתחנת חיפה חוף הכרמל, והעליה במדרגות מתחנת הרכבת לבניין גילמן היא תרגול בוקר סביר.

נשאלת כמובן השאלה למה אני לא פשוט נרשם לתואר, ויש לי הרבה מה להגיד על זה אבל כיוון שהרשומה הזו כבר מעל 700 מילה, אכתוב על זה בהזדמנות אחרת ואשאל פה בקיצור: למה לי?

המקפצה

הסעתי אתמול לישוב מסויים בגליל את אלן, המטפל של אבי, להתראיין למקום עבודה אפשרי. עכשיו שאבי נפטר, למרות הטיפול המסור כל כך שלו, אני מרגיש צורך למצוא לו מקום עבודה חליפי.

בדרך דיברנו.

היה לי ברור שאבי אולי מת (כמה שנות סבל) מאוחר מדי, אבל לפחות שלוש שנים מוקדם מדי (כספית) מבחינת אלן. תוך כדי שיחה במהלך הנסיעה נפלה עלי התובנה עד כמה אלן ואבא שלי בעצם דומים.

משניהם נגזלה האפשרות ללמוד. אצל אבי זו הייתה מלחמת העולם השניה שפרצה כשהיה בן 11. אצל אלן זה היה רצח אביו על ידי שודדים כשהוא בן 11 (לכן הוא מעריץ את דוטרטה, נשיא הפיליפינים, סוג של בריון המתיר לאזרחים להוציא להורג מי שנראה להם סוחר סמים או עבריין סתם, בלי משפט, ועם פרס כספי). אז נאלץ לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד בשדות האורז, לעזור לפרנס את משפחתו.

שניהם רואים/ראו את תכליתם בחיים לאפשר לילדיהם חיים טובים יותר, קלים יותר, משהיו להם. לשם כך הם מוכנים להקריב את עצמם בעבודה קשה, לוותר על פנאי, הנאות, כל דבר שאינו עבודה, הכל. כדי לאפשר לילדיהם ללמוד ובכך להבטיח להם חיים קלים יותר.

שניהם ויתרו על נוכחותם הם בחברת ילדיהם. אצל אלן זה יותר קיצוני – הוא לא ראה את ארבעת ילדיו, (אחד מהם בן חודש כשעזב ב 2009) שבע שנים תמימות. אבי פשוט עבד מחמש בבוקר עד שבע בערב, ואז חזר עייף ונרדם מוקדם.

שניהם ראו את תכלית חייהם, אני חושד, בלהיות מקפצה לילדיהם.

אבי כבר השיג את מטרתו. למדתי, עבדתי במקצוע שרכשתי, ואני במצב כלכלי הרבה יותר טוב משיכול היה לדמיין, הרבה מאד בזכותו. לא הייתי צריך להתאמץ בכדי ללמוד בזמנו בטכניון, לא היו לי דאגות כלכליות. אלן לעומת זאת, בנקודה זו בזמן, עדיין רחוק משם. לבתו נשארה שנה אחת של "לימודי תיירות", (מה שזה לא יהיה) שבסופם אולי תשיג עבודה כדיילת בחברת התעופה הפיליפינית ותוכל לתרום לפרנסת המשפחתה. בנו השני מתחיל ללמוד בקולג, שאני מבין שלפיליפיני הממוצע זו הוצאה כבדה.

שאלתי אותו מה האופציות שלו לעבודה שם בפיליפינים. הרי לא יתכן שהכלכלה שם כל כך קלוקלת עד שאי אפשר למצוא שם עבודה המפרנסת את העוסק בה בכבוד. כשכיר, אומר אלן, לא ירצו אותו, הוא כבר "זקן" (בן ארבעים ואחד?). כעצמאי, הוא צריך כסף להשקעה ראשונית, שאין לו. במה למשל? בעסק למסחר באורז (תווך בעצם, בין החקלאים והחברות האורזות) נדרש הון ראשוני של כ 5K$, הוא חושב והוא חושב שאפשר להתפרנס מזה

אבל הטוב ביותר מבחינת אלן זה להשאר פה עוד כמה שנים. גם אם זה אומר לעבוד ללא ויזת עבודה. לפחות בישוב מרוחק בגליל לא יצודו אותו פקחי רשות ההגירה. ויש שמועות שיש אנשים היודעים לסדר ויזת עבודה גם למי שהיה (כמו אלן) כבר פעם אחת בוועדת חריגים וכבר קיבל אישור חריג (כמו שקיבלנו אנו) להתחיל לעבוד אצל מטופל חדש – גם אם היה בישראל מעל ארבע שנים ושלושה חדשים כאשר המעסיק שלו הפסיק להעסיק אותו מסיבה כלשהי. (בדרך כלל זה מוות, לפעמים מעבר למוסד סיעודי)

עד לפני כמה שנים, הדרך הפשוטה למצוא עבודה הייתה לברר בקהילת המטפלים האחרים, הפיליפינים ברובם, כאשר הם נפגשים בסופי שבוע. אבל זה השתנה מאז שרשות ההגירה הבטיחה לתת אשרה לכל מי שילשין על מטפל השוהה ללא אשרה בתוקף או המקיים יחסים רומנטיים (עבירה שדינה גירוש..). על כל שלושה אנשים שיעצרו ויגורשו, המלשן יקבל אשרת עבודה. עושה פלאים לתחושת הקהילה של הפיליפינים.

אני מקווה, מאד, שזה יסתדר לאלן. שיהיה עוד קשיש חולה בישראל שיוכל לצאת נשכר משירותיו. יש לו אנרגיות נפלאות.

מצד שני, אני חושב על ההבדל בין אלן (ומטפלים אחרים) לאבא שלי (ובני דורו). הדור של אבא שלי, לא רק שימשו מקפצה לדור שאחריהם, המדינה כולה עלתה כפורחת (כלכלית) הודות לעבודתם הקשה. הפיליפינים, כמדינה, אמנם מרוויחה מכל הכסף ששולחים חזרה הביתה שלושים האחוזים של העם הפיליפיני המפוזר בעולם ומנותק מבני משפחתו. אבל העסק לא מתרומם, אולי כי יש תוצרים נוספים לעבודת האדם, פרט לחלק המשכורת שהוא יכול לשלוח הביתה (אם הוא יצליח להתחמק משוטרי משטרת ההגירה האורבים ליד המקום בו העובדים הזרים שולחים כסף הביתה).

הייתי בסדנת כתיבה (בהנחיית דורית פלג, מצויין) בת שלושה ימים בשבוע שעבר. ישבנו בסלון ביתו (החמש מפלסי) של המארח, הצופה לנוף הכרמל, ברווחה גדולה, והוא סיפר איך בילדותו (ברחוב העצמאות, ליד תחנת אגד היותר ישנה)ליגלגו הילדים בבית הספר על הסוודר הקרוע במרפקים שלבש. סיפור של rags to riches שחזר אצל עוד כמה מהמשתתפים, ובעצם די דומה לסיפור חיי שלי. בלי הסוודר הקרוע, אבל סיפור שהחל בדירת חדר בהדר, המשיך בשיכון בקריית אליעזר (שיכון שהיום אני רואה כמה דל הוא היה – אני לא יכול לעלות זקוף בחדר המדרגות שלו) וממשיך (לעת עתה, טפו טפו) בתנאי דיור משופרים בהרבה.

(השימוש המוגבר בסוגריים, שחזרתי אליו בעוונותי, החל אחרי שקראנו בסדנה מעלה טקסטים של יואל הופמן, שמרבה להשתמש בסוגריים. בצורה מופלאה, בניגוד אלי…)

זה לא הסיפור של כל מי שגר במדינת ישראל, אבל זה הסיפור של המדינה כולה, שהתפתחה כלכלית במידה מדהימה, משנות הצנע של תחילתה ועד היום. שיפור שאנשים כמו אבא שלי, ובני דורו, חוללו בעבודה קשה והקרבה עצמית. שינוי שקשה יותר לחולל כאשר האנרגיה היצרנית של בני העם (למשל הפיליפיני) מושקעת רובה במקומות אחרים ורק התמורה העודפת נשלחת חזרה. רק מכספי התרומות של יהדות העולם (שעזרו מאד) לא הייתה מדינת ישראל מתפתחת כלכלית לאן שהיא היום.
זה היה אבא שלי, ובני דורו, שעשו את זה. יהיה זכרו (וזכרם) ברוך.

הספד

קשה לכתוב הספד על מי שהגדיר את חייו הוא כרצף של כשלונות: כשלונות באהבה, כשלונות בעבודה, כשלונות בכל דבר.

ניסיתי כמובן, לא פעם, להצביע בפני אבי שצאצאיו (ולא רק הם) הם לא ממש כישלון, אבל אני יכול להבין מאיפה באה האמירה המרה הזאת שלו.

מזה שאת הפוטנציאל האינטלקטואלי הלא מבוטל שלו הוא (כמו רבים מבני דורו) לחלוטין לא מימש. תחילה זה היה בגלל "קודקס היהודים", הגרסה הסלובקית של חוקי נירנברג, שאסרה על יהודים ללמוד. אחרי שיצא משנתיים של מחבוא בכפר וחזר לעיר, שכנע אותו השליח מארץ ישראל שחלוצים לא זקוקים ללימודים, (והמשיך משם לוינה, להשלים דוקטוראט בספרות.) אבי השתכנע, לא חזר לתיכון ובמקום זאת למד "משהו פרקטי" – חשמלאות, ועלה להקים קיבוץ בעמק בית שאן (אבוקה. נכשל ונסגר).

אשתו הראשונה, אמי, אותה פגש ב"הכשרה" לחיי חקלאות בישראל, עזבה אותו אחרי תשע שנות נישואין, בנסיבות שהשאירו את האגו שלו מאד פגוע. אני לא בטוח אם היא אהבה אותו באיזה שלב, אלא רק מצאה בו מישהו להשען עליו, במצבה הבריאותי המאד רופף אחרי השחרור מהמחנה. הוריו, סבי וסבתי, היו בשבילה הורים במקום אלו שלה (סבי וסבתי השניים) להם הייתה מנוכרת. אין לי טענות אל אמי, לא הייתה התאמה ממשית ביניהם, אבל זה נגמר בעצב גדול ובתחושת כישלון.

את אשתו השניה נשא אחרי שנוכח שהמשמורת עלי, בה זכה לאחר מאבק, קשה עליו כמפרנס יחיד. נישואיו השניים היו נישואי תועלת, אהבה לא הייתה גם שם, וגם לא הרבה תועלת. אפשר בהחלט להגדיר אותם ככשלון.

הוא הקים עסק לעבודות חשמל שפרנס אותנו במידה סבירה רוב השנים, אך כשהיה כבר בן כמעט שבעים, כבר לא בשיא כוחותיו, (וגשמים עזים העלו על גדותיה את תעלת הגדורה שבמפרץ חיפה והציפו את העסק שלו) העסק קרס. אבי נשאר חסר-כל. הכשלון בסוף הדרך השכיח את השנים היותר טובות. בזכרוני, וכנראה גם בזכרונו (לפני שנמוג) זה היה תמיד קשה.

אז איך כותבים הספד, כזה שאפשר לשאת בעמידה ליד גופתו, לפני האנשים שבאו ללוויה שלו, בלי שכל משפט בו יתחיל ב"חבל"? התלבטתי ארוכות, וזה מה שיצא:

יכולת לבחור
בדרך הקלה
ולהמשיך הלאה
בלעדי
 
בחרת
בדרך השניה
התעקשת לקבל עלי
משמורת
 
משמורת לא פשוטה
אפילו מאתגרת
שאת חייך לקחה
לדרך אחרת
 
דרך שעברנו יחד
והיית מאחורי
כל הדרך
בירידות
וגם בעליות
 
דרך בה
נמשיך יחד
כשאתה
תמיד אתי
אחותי, (שעברה בגיל 4 למשמורת אימנו,) כתבה את ההספד הזה:
אבא'לה. כך קראתי לך בשנים האחרונות, העצובות, של הדעיכה. סיבים נפרמו. השתנית. התרככת. החלפת את ביטויי האהבה האינפנטיליים של דגדוגים, צביטות ויריות במילים של חיבה. לילה של חסד, שממנו לא התעוררת, סיים חיים ארוכים,  שלוו בתחושת החמצה.

שמחת הנעורים שלך נגדעה בשואה עם אובדן אחיך הבכור, שני, ושנות הבריחה וההסתתרות עם הוריך, שלהם דאגת במסירות אין קץ בזקנתם עד יומם האחרון.

העלייה לארץ עם קום המדינה ונישואיך המוקדמים לא אפשרו את מימוש מלוא הפוטנציאל האישי, האקדמי, המקצועי. עול הפרנסה היה בראש סדר העדיפויות שלך בכל שנות בגרותך. הקמת במו ידיך חברה עצמאית, ובעבודה סיזיפית כנגד כוחות השוק ואיתני הטבע ניסית לשרוד כלכלית, עד למשבר הסופי.

הזוגיות גם היא לא הסבה לך אושר. נישואיך הראשונים, הקצרים, הסתיימו בשברון לב, ממנו לא השתקמת. לא שכחת ולא סלחת. נישואיך השניים, הארוכים, לא פיצו על החסך הרגשי, והתפוגגו בסופו של דבר אל השכחה.

ובכל השנים האלה, מאז שנפרדתי ממך בגיל 4, למרות כל הקשיים, תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי ודואג לי, גם אם מרחוק, כמיטב יכולתך, בדרכך. הבנתי אותך תמיד. אולי כי אני כל כך דומה לך.

זה הזמן לנוח, אבא'לה שלי. אני אוהבת אותך.

לישון, לא לקום

"רצה המקרה" והפוסט הקודם שלי נקרא גם הוא "לישון, לא לקום". יומיים אחרי שהוא פורסם, אבי הלך לישון ולא קם.

"רצה המקרה" וביום בו פרסמתי את הפוסט ההוא, הייתי כשלוש שעות עם אבי. "עם" במובן מצומצם, כי בחרתי לבוא ולהחליף את המטפל שלו שיצא לסידורים, דווקא בזמן שנת הצהריים של אבי.

להיות עם אבי בשעות בהן הוא ער הפך בחדשים האחרונים קשה מדי עבורי. אבי היה בשלב במחלתו (כנראה אלצהיימר, או "סתם" דמנציה) בו הוא עבר משתיקה עצומת עיניים בכל שעות היום לדיבור בלתי פוסק. תחינה בעצם, קול ענוּת. שעברה בין דיווח רציף על כאבים שיש לו ב"בומבה" (מילת הקוד שלו עם המטפל שלו לישבן,) לחזרה בלתי פוסקת וקורעת לב על המשפט "Allan, help me" לבקשות חוזרות ונשנות ל:"קאפ תה" או פנטה או שוקו או lemonade, תוך שהוא מחזיק ביד את כוס התה (את האחרים אסור היה לו לשתות מחמת הסוכרת) המלאה.

בעצם, אי אפשר היה לעזור לו. לקול העַנוּת לא אי אפשר היה להחזיר בקול עַנוֹת. הכאבים בישבנו היו מפצעי לחץ שקיבל משכיבה של שלושה ימים ללא תזוזה בחדר המיון של בית חולים כרמל לפני ארבעה חדשים, פצעים שבעקבות טיפול מסור מאד ומקצועי מאד של המטפל שלו כמעט ונרפאו לחלוטין, אבל זכר הכאב נשאר, כמו זכר הצימאון – גם אחרי ששתה. הוא פשוט "נכנס ללופ" של דיבור. כשעצרת אותו ושאלת אותו מה כואב לו, הוא היה עונה "כלום", ומיד ממשיך להתלונן על כאביו. כשהצבעת על כוס התה שבידו היה עוצר לרגע, וחוזר לבקש.

רציונלית, הייתי אמור להיות מסוגל להכיל את זה, להבין שזה לא בשליטתו, שאין לי הרבה מה לעשות. בפועל, התפתלתי בכסא בכל פעם ששמעתי אותו קורא לעזרה. אני מניח שלמטפל שלו זה היה פחות קשה, למרות שגם הוא אהב את אבי אהבה גדולה.

בשעה ארבע ניגשתי למיטתו, להעיר אותו, לדבר אתו קצת. הוא סירב בכל תוקף להתעורר וצעק עלי בקול גדול: "אלן, די!". יחסו אל המטפל שלו התחלף בין חזרה בלתי פוסקת על "אלן אתה הכי חמוד" לגערות ונזיפות חסרות בסיס, כאלה שאם היה אדם בריא הייתי מגדיר אותן כהתעמרות.  אבל זו המחלה. המופעים היותר אלימים שלה נחסכו מאיתנו, אבל יכולתי לקבל הצצה אליהם כאשר האחיות בבית החולים ניסו לטפל בו באשפוז האחרון (אי ספיקת לב, הצטברות נוזלים). היה לו עדיין כוח רב בגופו, גם במצבו המאד מוחלש, והוא היכה לכל עבר.

יומיים אחרי כן, ישבתי בבוקר על המרפסת בצימר בעין כרם (לא משהו, אבל נוף יפה) ונכנסתי לחדר (המוזנח ולא מתוחזק) לקחת שזיף. ראיתי שהטלפון מצלצל (הוא היה מושתק, בעצם הבהב) והמספר היה מאבא שלי.

בדרך כלל בשיחות אלו  המטפל (אבא שלי כבר לא זכר בשלב זה איך משתמשים בטלפון). שולח אותי לקנות חיתולים למבוגרים, או 20 בקבוקי ensure (מזון מרוכז לחולים, "שוקו" בפי אבי), או תרופה כזו או אחרת או אחד מחומרי החבישה היותר אקזוטיים לטיפול בפצעיו, (כאלו שצריך לעבור שלוש מרפאות של קופת חולים כללית בכדי לאסוף.) אבל לא הפעם. "אבא שלך לא קם מהמיטה". אמר לי באנגלית רצוצה.

מה הבנתי? שכמו שהיה אתי יומיים קודם, אבי מסרב לקום מהמיטה. אבל לא. הוא הלך לישון ערב קודם באחת עשרה בלילה, אחרי שכל הערב, ללא הפסקה, דיווח למטפל שלו כמה הוא חמוד. במיטה (הוא כבר נרדם ללא כדורי שינה מזה זמן מה) הוא נגע בכתפו של המטפל ואמר לו שהוא חמוד, יותר חמוד, הכי חמוד וגם השיב בברכת "לילה טוב" לברכת "לילה טוב" של המטפל (מנהג שהמטפל עבד קשה להנחיל). ונרדם. ולא קם.

סוף סביר, במיטתו הוא (בעצם מיטת בית חולים ששכרנו, להקל על הטיפול בו) ובשנתו. רק חמש שנים מאוחר מדי. חמשת השנים האחרונות היו רעות. רעות מאד אפילו. לו ולנו.

ידעתי שרוב בני האדם מתים בבית החולים, אחרי סדרת עינויים לא קטנה, ושמחתי שנחסך מאבי לפחות הסבל הזה. נחסך גם מאחותי וממני להתמודד עם הדילמות של "טיפולים מאריכי חיים כן או לא", משהו שאבי גילגל לפתחנו. מבחינתו "עוד לא הגיע הזמן" להחליט בסוגיות אלו, גם כעוד היה צלול.

מה שלא ידעתי, שביורוקרטית, מסובך יותר למות בבית. צריך שרופא יגיע ויקבע את המוות, וצריך קצין משטרה להגיע, לבדוק את "זירת האירוע" ולאשר שהמוות היה טבעי, שלא היה מעורב פשע.  וצריך שבן משפחה יהיה נוכח. אי אפשר לפנות את גופת המת לפני שהקצין אישר.

אין לי שום רגש דתי, וקבורה דתית לא נראית לי חשובה, אבל חייבים להודות שהחברה קדישא יודעים את העבודה. אתר האינטרנט שלהם מספק אינפורמציה מפורטת על הנוהל להוצאת רשיון קבורה לאנשים שנפטרו בביתם (בלשכת הבריאות, עם תעודת זהות הנפטר, אישור רופא ואישור קצין) והם מטפלים בכל עניין הקבורה בקלות ובפשטות. אז הזמנו את מגן דוד אדום, והם באו מהר, ופראמדיק חיבר אליו מוניטור (לא הייתי נוכח, הייתי בדרך חזרה מירושלים) ואחרי שמטר וחצי של סרט נייר (שצורף לתעודת הפטירה) הראה רק flatline, קבע את מותו, וגם קבע, על פי טמפרטורת הגוף, שאבי נפטר כנראה מוקדם באותו לילה. (אף שהמטפל טוען ששמע אותו בשתיים בלילה).

מד"א הזמינו את המשטרה (הם מתורגלים) ואלו שלחו שוטר (שניים בעצם, אחד שיודע ל…) אבל הקצין לא בא. הוא רצה "למסור לנו את האישור ביד" משום מה. אז היגענו, וכארבע שעות אחרי כן הגיע הקצין. כל אותו הזמן, כחמש שעות, ישבו שני שוטרים ברכבם הממוזג ברחוב ו"שמרו על זירת האירוע" שלא תיפגע. (יש למשטרה עודף כוח אדם, אני מתרשם.) ואז הגיע הקצין, אפילו לא טרח להכנס לחדר בו נמצא אבי, הנפיק את הפתק והלך. גבו ממני ומהמטפל עדות (אחרי שזוג השוטרים הראשון הוחלף בזוג דובר אנגלית), החתימו אותנו על העדות וזהו.

אחרי כן הגיעו אנשי החברה קדישא, שניים מהם. במורד המדרגות הם חלפו על פני בני ושאלו אותו האם המנוח כבד. (היה הרבה פחות כבד מכפי שהיה רוב חייו). אחרי כן שאלו אם אפשר לקחת אותו עם הסדין (לא התנגדתי), ישרו בכוח את רגליו ולקחו את אבי במיומנות ניכרת במנשא גומי מיוחד שיש להם, עם ידיות.

עם צאת השבת אלך אליהם לקבוע מועד להלוויה, כנראה ביום ראשון, בתל רגב.  ביום ראשון בבוקר אלך להוציא רשיון קבורה. לסכם את חיי אבי, עדיין מוקדם לי מדי, אף שבמובן מסויים אני עושה את זה כבר כמה שנים.

לישון, לא לקום

לפני שאני אפילו מצחצח שיניים, אני בודק, בסדר קבוע: ראשית אני מוודא שהמפתח לכספת בה האקדח במקום בו השארתי אותו אחרי שבדקתי את מיקומו אתמול, ובכל יום. אחרי כן אני מוודא שהכדורים לאקדח במקום הקבוע במגירה, וגם סופר אותם ליתר בטחון שוב. יש שישה, אבל אני חושב שאחד יספיק. אחרי כן אני הולך לספור את הכדורים האחרים, בארון התרופות. אני חייב לשמור על כל האופציות פתוחות.

כמובן שהיה עדיף אם פשוט לא הייתי מתעורר בבוקר. היה חוסך מעצמי את החרדה הזו, שמוחי ימות לפני. וגם את החרדה השניה, שלא אתפוס את עצמי בזמן, שכשיגיע הזמן, לא אזכור את עניין האקדח, או שאשכח איפה שמתי את כדורי האקדח. או שכדורי השינה שאגורים אצלי כבר יותר מחמש שנים כבר לא ישפיעו ואתעורר.

אחרי צחצוח השיניים ולפני ארוחת הבוקר אני עובר על רשימת עשרת הפעלים בצרפתית שלמדתי אתמול, ומטה אותם בעבר ובעתיד קרוב. החלטתי שביום שבו אשכח יותר מחצי ממה שלמדתי יום קודם יהיה היום שבו אני צריך לסגור את הפרק הזה. לצאת מפה בכבוד. זה מתקרב. יש ימים שאני לא זוכר קצת יותר משליש.

הוא לא מפחיד אותי בכלל, הסוף. העיקר  שיהיה הסוף שאני רוצה. ואין מי שאני יכול לסמוך עליו בעניין זה. אפילו לא על גופי, גם עליו אני לא יכול לסמוך. בין שלל הדברים שהתקלקלו בו, אין שום דבר שמסכן את חיי, שינחית עלי את מכת החסד. עדיף מתוך שינה, אבל לא רק. ולכן, גם הטופס שעליו חתמתי, האוסר כל טיפול מציל חיים כשאני לא בהכרה, לא רלוונטי.

גם על ילדי אני לא יכול לסמוך. הם אוהבים אותי יותר מדי, אולי בעצם פחות מדי – לא מספיק בשביל להבטיח שינחיתו עלי את מכת החסד בבוא היום. ואני לא יכול גם להפיל עליהם את ההחלטה של מהו היום הזה. מתי אבא שלהם כבר לא פה בראשו. כי אני יודע, מאבי שלי, עד כמה זה מתעתע. זה לא אחד ואפס. וגם כשזה כמעט אפס, יש הבלחות כאלה שמתחזקות את האשליה שעוד יש שם מישהו בפנים. קל נורא לדמיין שהמבט הזה, עוד יש בו שמץ של זיהוי. שהחיוך הזה, לא אוטומטי.

אחרי ארוחת הבוקר, שאותה אני משנה כל יום, במחזוריות של חמישה ימים, אני הולך לבדוק ברשימה שעל צד המקרר אם אכן אכלתי את ארוחת הבוקר הנכונה, ומסמן V אם כן, X אם לא. שלושה X-ים בשורה, ואני הולך לכספת. בתנאי שאזכור את עניין שלושת ה X-ים. ליתר בטחון, עניין שלושת ה X-ים רשום מעל הטבלה, אני רק צריך לזכור לקרוא את זה. ואת כל עניין הטבלה.

זו מחזוריות של חמישה ולא של שבעה ימים, ואני לא הולך לבדוק את הרשימה לפני הארוחה כי המטרה היא לא לגוון, לא להקל, אלא לזכור.

אחרי ארוחת הבוקר אני מתיישב לכתוב את כל מה שעשיתי יום קודם. לא בגלל שמה שאני עושה בימים אלה הוא כל כך משמעותי. אבל זה מה שיש. ואת מה שיש, חייבים לזכור. כי אם לא זוכרים, זה לא קרה. ואם לא זוכרים, לא נמצאים. ואם לא נמצאים, לא אמורים לתפוס מקום על הכוכב הצפוף הזה. צריך להמשיך הלאה. רק שצריך לזכור את זה…

——————————————————————————————————————-

בשביל מה, תגידו לי, צריך בן אדם בן שמונים ללמוד כל יום להטות עשרה פעלים בצרפתית? בשביל מה זה טוב? מה יצא לו מזה? הבן אדם צובר וצובר ידע, ואז הוא מת, והכל הולך לפח. זה משנה אם אתה מת כשאתה זוכר 500 או 1000 פעלים בצרפתית? קשקוש.

אבל מה לעשות, ואבא שלי ממש הפך אובססיבי בעניין בעיית הזיכרון, זו שאין לו? קשה לי להאשים אותו, עשר השנים האחרונות של סבי, היו לו מאד מאד קשות. הוא אומר שעלינו הוא חושב, שהוא מנסה בכל כוחו לחסוך לי, לנו, עשר שנים כאלה.

אבל אני חושד שזה לא רק זה. הוא פשוט היה תמיד מאד גאה בזיכרון שלו, זה שעכשיו הוא טוען שנחלש מאד. הלוואי עלי הזיכרון שלו, גם כמו שהוא עכשיו. הוא מוטרד מכל פעם שהוא לא זוכר איזה פרט באמת חסר חשיבות, כזה שבסך הכל צריך לפתוח את הטלפון, לחפש ולמצוא. כזה שכיום כבר בכלל לא שווה לנסות ולזכור. הוא מוטרד מזה הרבה יותר מאשר מכאבי הברכיים שלו, או מהירידה ביכולת השמיעה. "פשוט תגבירו את הקול, מה יש?" הוא אומר.

אז כל בוקר הוא עושה את הטקס הקבוע שלו, בודק איפה האקדח, איפה כדורי השינה, מה הוא זוכר מאתמול, בודק אם זכר איזה ארוחת בוקר הוא אמור לאכול באותו יום ומסמן X בטבלה על המקרר אם טעה, V אם צדק. אם הוא רק יפספס משהו, הוא אומר, אז זהו. הוא יוצא מהמחזה. סוגר את הבסטה. מזדכה על הציוד.

"תרגיע," אני אומר לו. "אני מבטיח שנטפל בך יפה". אבל הוא רוצה מאיתנו, מילדיו, התחייבות מפורשת. התחייבות שנעזור לו למות אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו. "אם אתם רוצים את טובתי, אל תטפלו בי. תעזרו לי למות." אבל אני לא מסוגל. אני ממש לא מבין איך הוא יכול לבקש ממני משהו כזה.

איך אני אמור להיות מסוגל להבטיח לאבא שלי שאהרוג אותו ביום שבו הוא לא ידע יותר לזהות אותי? אתם הייתם מסוגלים לעשות משהו כזה? אז מה אם הוא לא ידע לזהות אותי? יכול להיות שהוא בכלל לא ירגיש רע, שאולי יהיה אפילו מאושר. אולי בלי מוח אין גם סבל? ואחרי שהוא כבר לא יהיה מודע, מה אכפת לו להמשיך ולחיות?

התייעצתי עם אחותי, ושנינו הגענו למסקנה שזה לא יהיה הגון להבטיח לו הבטחות שאנו לא מתכוונים לקיים, גם לא הבטחות שאנחנו לא בטוחים במאה אחוזים שנוכל לקיים. גם לא כדי שיוכל להירגע ולחיות את חייו בלי לבזבז את כל יומו במבחני זיכרון אוויליים. למשל עניין חמשת ארוחות הבוקר המתחלפות שלו, מין מבחן זיכרון בו אסור לו להכשל יותר משלוש פעמים ברציפות.

אבל זה אבא שלי, ודי ברור שזה מה שהוא מאד רוצה. אני מרגיש שאני חייב לפחות לעזור לו לעשות את זה בעצמו. כמובן, גם בגלל שזה יוריד את זה ממני. אז אני הולך כל שנתיים במקומו למטווח, לחדש את הרשיון לאקדח, שכבר כמה שנים הוא על שמי. הוא לא היה מסוגל לפגוע שם במטרה גם אם היו שמים אותה מטר לפני האף שלו. אבל לטווח שהוא רוצה להשתמש באקדח, הוא כנראה יצליח לפגוע. אני מקווה שמספיקה יריה אחת מהאקדח הפיצפון שלו, אבל זה האקדח שיש לו כבר ששים שנים, והוא לא חושב שהוא יוכל להתרגל לאקדח אחר.

ובגלל שזה אבא שלי, ולכדורי השינה שלו הוא זקוק, אני מתלונן על נדודי שינה שאין לי אצל הרופא, כדי שיוכל לאגור לו מלאי שיספיק לצורך הספציפי ההוא.

ובגלל שזה אבא שלי, אני עובר לפחות פעם בשבוע ליד המקרר שלו, וכל X שאני מוצא שם בטבלה המגוחכת שלו, אני משנה ל V.

עוד עובדות אלטרנטיביות

 

 

לישון, לקום

היסתובבתי על צד ימין וההתרוממתי על המרפק להציץ דרך החלון. דרך רשת היתושים המאובקת יכולתי לראות את הנוף החוּם הרגיל: אנטנות, מחליפי חוֹם, שפת המכתש ומעליה השמיים, גם הם בחוּם. את רצף גווני החוּם שברו רק שלושה עורבים שחורים שישבו לפני האנטנות, מתעלמים בהפגנתיות משלטי ה"זהירות קרינה". טוב, עורבים הם יצורים חסונים.

לא ראיתי את השמש, אבל על פי הצללים היא כבר הייתה די נמוכה בשמיים. אולי אפילו כבר הגיע הזמן לקום להכין ארוחת ערב. אבל אז נזכרתי שאתמול היה תורי, אז היום אני יכול להשאר עוד קצת במיטה.

לא באמת היה לי בשביל מה לקום. למעשה לא היה לי בשביל מה לקום מהמיטה לעוד שנתיים וקצת. האנשים שרבצו סביבי על שאר מיטות הברזל שבחדר, גם להם לא היה בשביל מה לקום. ולהם נותר זמן יותר ארוך מאשר לי להעביר בבטלה בשרות המולדת.

במדינות אחרות, המתקן שהיה מגורי לשלוש שנים כלל לא היה מאויש. אחת לחודש היה עובר מישהו ובודק אם צריך אולי להוסיף מים במחליפי החום. אבל שלושת השנים שלי ושל שותפי לבניין לא נספרו על ידי אף אחד.

חוץ מריבקה.
כשהסתובבתי אל צד שמאל, ראיתי את הפרצוף שלה תקוע ממש מולי, העיניים החיזריות שלה נעוצות בי במבט ממזרי, אוזן אחת מושפלת. ידעתי מה הולך לקרות, אבל לפני שהספקתי לסגת, מצחה המאד נוקשה חבט בבסיס אפי. לא היתה לה סבלנות לחכות שאקום. היא הייתה צריכה מישהו לנגוח בו, עכשיו. אמנם עדיין לא מלאה לה שנה ועוד לא צמחו לה קרניים, אבל היא כבר החלה להתאמן. לעיזים יש מחויבות לעיזיות שלהן.

קמתי. עיני היו עדיין מלאות דמעות מהנגיחה הקודמת, אבל הצלחתי בכל זאת לראות את הנגיחה הבאה מגיעה, והזזתי את הרגל בזמן. "בום", מסגרת הברזל של המיטה רעדה כולה, אבל ריבקה לא התרשמה.

עברתי למטבח. ההכנות לארוחת הערב, האירוע המשמעותי ביומנו שם, כבר היו בעיצומן. יחד חתכנו ירקות, קטן קטן, כי קוביות עגבניה גדולות מחצי סנטימטר זכו לקיתונות של לעג. "סלט של פילים הכנתם לנו?". ריבקה עזרה גם היא, וחסכה לנו לזרוק לפח את קליפות המלפפונים, וגם את קופסאות הקוטג, עם העדפה קלה לפלסטיק.

כולנו שם התעסקנו בארוחת הערב בכוונה גדולה. הרי לא אחת קמנו מהמיטה רק בהזדמנות זו. ואם כבר קמנו, נשארנו לפעמים ליד השולחן למשחק קלפים, לא ארוך. ויסט אם אני זוכר נכון. אבל הבטלה מעייפת. כאשר אתה לא עושה כלום כל היום, ואין גם צורך שתעשה משהו, חיתוך עשרה מלפפונים וטיגון כמה חביתות הופך לפעולה שאחריה צריך לנוח כמה שעות. כמה? נאמר עשרים.

ככה זה היה בחדשים הראשונים להגעתי לשם, למתקן על שפת מכתש רמון. ריבקה, העז שאימצה אותי, עזרה לי להחלץ מחבורת הזומבים. תחילה, רק יצאנו יחד מהבניין, לחצר, לחפש לריבקה עוד קצת ירק לאכול, בעיקר משיחי העגבניות שגדלו במקום בו צינור הניקוז של המטבח זרם חופשי אל המדבר. אחרי כן, התחלנו לטייל יחד טיולי ערב לאורך שפת המכתש, כשהיא הולכת לצידי כמו כלב מסור, ומנסה את מזלה בנגיחת הברך שלי בכל פעם שהיא חשבה שיש לה זוית נוחה.

כשהתקרר קצת התחלנו לצאת כבר בבוקר, ועד הערב הספקנו להגיע למעלה מחמל, לרדת למכתש, לצאת ממנו עשרים קילומטרים יותר מאוחר, ולחזור לבסיס בדיוק לארוחת הערב. ריבקה הגיעה הרבה לפני, כי היא לא הבינה מה הטעם לצאת מהמכתש לאורך הכביש העולה אל מצפה רמון, במקום לעלות בקו ישר במעלה הצוק, כמו היעלים. פעם פעמיים היא הסכימה לעלות אתי בכביש, אחרי כן ניסתה לדחוף אותי לכוון המצוק, ובסופו של דבר נפרדנו והלכנו איש בדרכו.

כשריבקה בגרה ונאלצה לחזור לבדואי שהפקיד אותה בידי, נפרדנו סופית. אבל אז בדיוק החל המחזור הראשון של האוניברסיטה הפתוחה, ולמיטת הברזל חזרתי רק בשעות הלילה. היה לי שקט ללמוד – שאר חברי לצוות המשיכו לישון. גם ביום. אני מקווה שהם התעוררו ליום השחרור.

עוד סיפורים כאן

1945

הייתי מזועזע מהם, מהאיכרים ההונגריים האלה, בסרט בשם "1945" שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים.

מלחמת העולם השניה נגמרה, החיים בכפר ההונגרי הזה כבר חזרו למסלולם. והנה, יורדים מהרכבת העוצרת בתחנה שליד הכפר שני יהודים דתיים, פורקים שני ארגזים גדולים, שוכרים עגלה מעמיסים עליה את הארגזים ומתחילים לצעוד אחריה אל הכפר.

בכפר, מתחילה מהומת אלוהים. מנהל תחנת הרכבת עולה על אופניו ודוהר אל הכפר להזהיר את התושבים ש"היהודים חוזרים". מזכיר הכפר, שהשתלט על החנות והבית של משפחת פולאק היהודית, מודאג שהיהודים חוזרים לדרוש את רכושם חזרה. הוא רץ לבדוק האם הדף שעליו הוא החתים אותם במרמה, בו הם "מוכרים" לו את רכושם, כביכול בכדי להגן על רכושם מהחרמה, עדיין אתו. האיכר שאותו הוא שלח למסור על קיום היהודים בכפר לכובשים הגרמנים מפתח לפתע מצפון, משתכר ותולה את עצמו במתבן. הבן של מזכיר הכפר שאמור היה להתחתן באותו היום ממש, אחרי שהוא מגלה מה קרה ליהודי הכפר, עוזב את הכפר ונוסע העירה.

בינתיים תושבי הכפר "עולים על קילשונים" ויוצאים לקבל את פני היהודים, שמסתבר שפנו אל בית הקברות היהודי שליד הכפר. שם הם בסך הכל באו לקבור בבית הקברות היהודי את ספרי התפילה והתפילין של תושבי הכפר היהודים שניספו בשואה.

כשמתברר שזה כל מה שהם באו לעשות בכפר, היהודים האלה, שהם לא באו לדרוש את בתיהם, שדותיהם, רכושם המוסלק במרתפי הבתים, תושבי הכפר נרגעים, ומזכיר הכפר אפילו מביע את הזדהותו עם סבלם ומר גורלם של יהודי הכפר.

יצאתי מהסרט ולא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, היו כמה צדיקים שם בכפר, שהיו להם נקיפות מצפון. מצד שני, לרובם לא היה שום כוונה להרשות ליהודים לחזור לכפר. אם מי מהיהודים היה שורד את השואה, הוא לא היה שורד את קילשוני שכניו לשעבר.

מזעזע נכון? לא ממש. ההונגרים האלה צדיקים, מהרבה בחינות, יחסית לעם היושב בציון, ויחסו לפליטים הפלסטינים רק שלוש שנים מאוחר יותר.

האנשים, שכנינו, אותם הברחנו באיומי נשק, שניסו לחזור הביתה לא שנים יותר מאוחר, ימים מאוחר יותר, לפעמים שעות ספורות. לפעמים אפילו רק לאסוף את הצאן מהמרעה. כינינו אותם "מסתננים" וירינו בהם למוות.

זה לא היה עם קלשונים, כמו ה"פרימיטיבים" ההונגרים שם בכפר. זה היה בנשק חם. ובניגוד להונגריה שחלק לא מבוטל מיהודיה ניצל וחזר למקומו ב 1944 או 1945, בישראל של 1948, ניתן רק למתי מעט לחזור. אני לא בטוח במספרים, אבל חושב שמדובר בסדר גודל של עשרות, אולי מאות.

חלק מהצידוק המוסרי להקמת מדינת ישראל אחרי השואה הייתה קבלת הפנים לה זכו יהודים ששרדו, ניסו לחזור למקומם, ונטבחו. כמו למשל בידוובנה ובעיירות הסמוכות לה, בפולין. היה ברור שאין לאן לחזור – צריך להמשיך הלאה, למדינה יהודית. בה היהודים יחליטו מי ישאר ומי יעוף לעזאזל. צריך ליצור Lebensraum, מרחב מחייה לעם היהודי.

בדיוק על פי אותה לוגיקה, כמו שמדינות אירופה הצביעו בעד הקמת מדינה ליהודים, כדי שהם יוכלו להיפטר מהם סופית ולא יצטרכו שוב להתעסק אתם כך אמורה מדינת ישראל לקדם אקטיבית הקמת מדינה פלסטינית.

אבל מדינת היהודים לא עושה את זה. אצלנו הדברים עובדים אחרת. לא שמעתי למשל על אף אחד בקיבוץ הזורע, קיבוץ של השומר הצעיר בשבילכם, שתלה את עצמו אחרי שנחשף איך שני חברי קיבוץ עברו בלילה אחד של 1948 אל אַבּוּ זֻרֵיק, הכפר הערבי הסמוך וירו משם חזרה אל הקיבוץ, זאת בכדי לספק עילה להגנה לגרש את 638 תושבי הכפר ההוא ולאפשר לקיבוץ להשתלט על אדמותיו.
אני לא חושב שמישהו אפילו עזב את הקיבוץ כי לא היה מוכן שידו תהיה במעל.

מדינת ישראל לא תומכת בהקמת מדינה לאנשים שגירשה משטחה, שהיא לא רצה בחזרה כי גם את כבשת הרש ההיא, חמישית השטח בין הים לירדן, היא חומדת. מזל שיש כוח עליון שאפשר להאמין בו, בבית היהודי הזה, שאולי יעלים את מי שאנו לא רוצים במקומותינו.

החלום של פנחס

JP הודיע שהוא מגיע בטיסת אייר פראנס הנוחתת ב 16:20 אחרי הצהריים, ביום שישי. כמקובל במדינת ההלכה היהודית, הרכבת לא נוסעת בשבת, וגם לא הרבה זמן לפני כניסת השבת ואחרי צאתה. כיוון שממילא התכוונתי לנסוע לתל אביב לסמינר המחשבה הקונטיננטלית הדו-שבועי במוזיאון תל אביב, החלטתי לא לקחת את הרכבת אלא לנהוג במכוניתי ולאסוף את ידידי הצרפתי בדרך חזרה. הנסיעה לתל אביב בימי שישי בבוקר היא פחות סיוט מבימים אחרים, ואכן הגעתי בזמן לתל אביב ואפילו מצאתי חניה במגרש החניה של הקריה, הפתוח לקהל בימי שישי (כבר היה שווה לכם לקרוא פה…). אבל האיסוף בשדה התעופה היה סיוט לא קטן. הסדרים השתנו שם, המוניות השתלטו על הרחבה בה יכולת לחנות לזמן קצר, ועכשיו, כל האוספים נוסעים יכולים רק לעצור לרגע באחד הצדדים ולחכות לנוסעים שיצאו. רק המסלול האמצעי פנוי, ולוקח כמעט חצי שעה להזדחל אל מול היציאה מהטרמינל. טמטום בריבוע. צריך פשוט לעקוף את כל השיירה ולהכנס ישר לחניון. ממילא אין סיכוי להכנס ולצאת משם בתוך 15 דקות המעבר חינם (שוב היה שווה לכם לקרוא פה…).

היו לי כמה שעות בין סיום הסמינר לטיסה, אז נטשתי את מקום החניה החינמי שתפסתי, וירדתי דרומה, למפלס התחתון של רחוב שוקן 18, לגלריה מינוס אחת, לתערוכה על "אכיבוש" מאוסף עיתון הארץ הפתוחה רק בשישי ושבת. קיוויתי עוד להספיק לאכול משהו וללכת בשלוש ורבע לסרט בסינמטק, אבל למזלי בדקתי ומצאתי שהטיסה נוחתת ב 16:20 ולא 17:20 כפי שזכרתי. נאלצתי להסתפק בקינוח הטורקי, הטבעוני מטבעו, "אַשוּרֶה", וגם זה רק מ"הבורקס של אבא" ברחוב צלנוב ולא מ"הבורקס של פנסו" ברחוב לוינסקי (הרבה יותר טעים ומושקע).

בסינמטק היה בשעה שתיים סרט בשם "החלום של פנחס", במסגרת משהו שנקרא "הדוקו הראשון שלי". לא היה לי מושג לא על מה הסרט ולא מהי המסגרת שבמסגרתה הוא מוצג. אבל מה כבר יכול לקרות? קניתי כרטיס, ונכנסתי לאולם באיחור של חמש דקות (מסובך להגיע מדרום העיר לסינמטק עם כל העבודות על הרכבת הקלה). כפי שקורה לי לא אחת, לא הצלחתי לאחר מספיק. הסרט התחיל באיחור יותר גדול.

היה מרתק, שוב סרט תיעודי שעלילתו מופרכת יותר מכל סיפור בידיוני. כיוון שאין לכם סיכוי לראות את הסרט, (הוא הוקרן בטלוויזיה לפני עשרים שנה בערך ולא יוצג שוב מן הסתם) אין לי בעיה להסגיר את סוף הסרט. בסוף, הם כולם נעלמים.

תקציר: פינחס עלה מכורדיסטן בשנות החמישים וגר במושב די זנוח ליד בית שאן. אחותו נישאה למוסלמי ונשארה מאחור. בגיל 75, אחרי חמישים שנות נתק מאחותו, יש לפנחס חלום עליה ובעקבותיו הוא גונב את הגבול לעירק, לחבל כורדיסטן, ומאתר שם את אחותו ועשרת ילדיה. הוא מתגייס להעלות את כולם ארצה, ואחותו מבטיחה שאחרי שהוא יציל את ילדיה משם, גם היא תגיע. שבעה מילדיה, על משפחותיהם, כ 70 איש, הוא מסדר שיעלו לישראל ויתישבו במושב. החלום הציוני בהתגלמותו.

אלא שמסתבר שרק אחד מהעשרה היה באמת בנה של אחותו, וגם הוא ומשפחתו היו הראשונים שעשו אחורה פנה וחזרו לעירק. (האמת, המושב הזה לא היה אופציה מאד מלבבת). שאר התשעה ידעו שפנחס הולך להגיע וכפו על אחותו להציגם כבניה כדי שהסוכנות היהודית תוציא אותם משם, תשכן אותם כאן ותתן להם סל קליטה. משנגמר סל הקליטה, המשיכו הלאה לאירופה.

אחד מהם נעצר על ידי השב"כ באשקלון, לשם עבר עם משפחתו בלי לספר לפנחס. מסתבר שהוא היה מרגל עיראקי. סוף מפתיע לסרט, שהתברר רק כשהיה כבר בשלבי עריכה.

הסרט התחבר לי לסיפורה של גלינה, לסיפור בני המנשה, לבני המסאי ולעוד כמה סיפורים שאני מכיר או ששמעתי. סיפורים אלו הם אילוסטרציה לרעיון הציוני כולו, המתגלם ספציפית בחוק השבות. אין תקדים היסטורי אמיתי לזה, למאמץ לגייס אוכלוסיה מכל העולם, על פי קריטריונים רופפים של קרבת דם, ליצירת מדינת לאום יש מאין. בגרמניה יש מסלול אזרוח מהיר יותר ל"גרמנים אתנים" המהגרים לגרמניה ממקומות כמו אוזבקיסטן, לשם הם היגרו לפני דורות רבים. אבל זו לא אזרחות אינסטנט ואני לא בטוח שיש ממש חוק כזה שם.

את מקרי הקצה המופרכים האלה, אפשר לראותם כ"ניצול לרעה" ואפשר לראותם כהדגמה ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", שכל הרעיון שמאחורי חוק השבות הוא מופרך בעצמו. ככל שמדינת ישראל הופכת מקום יותר אטרקטיבי מבחינה כלכלית, יחסית לחלק העולם היותר עני, יותר ויותר "יהודים" יתגלו מתחת ואחורי כל מיני סלעים. מבחינתי זה סבבה, כי חברה יותר הטרוגנית עדיפה בעיני, אבל הייתי מעדיף עם זה לא היה בדרכים כל כך עקומות. מדינה לא אמורה להתנהל ככה, אבל במדינת היהודים, זו דרך המלך.

בכל הימים ש JP, האורח שלנו מצרפת היה כאן, היו לו שאלות לא מעטות בניסיון להבין את הלוגיקה של אזרחות ישראלית. לא הצלחתי לענות על כל שאלותיו. מקרים כה אבסורדיים, כמו שבעת המשפחות המוסלמיות לחלוטין, כולל זו של בנה האמיתי של אחותו, שפנחס הביא ארצה, ופה החלו לחבוש כיפה, ללמוד תורה, ללכת לבית ספר בעברית. כל זה רק בשביל להשתמש בישראל כמקפצה לאירופה, מקרים אלה מדגימים את האבסורד היטב. טני בטוח שהיו עוד מקרים רבים כאלה, גם בקרב עולי חבר העמים.

מצד שני יש פה, ממש קרוב, משפחות מוסלמיות אחרות, שגרות פה מדורי דורות, בהן הבעל והאשה לא יכולים לחיות יחד. רק כי הבעל הוא מהשטח שישראל כבשה ב 1948 והאשה מהשטח שישראל השכילה לכבוש רק ב 1967. זה לא רק אבסורדי, זה מסריח. זה לא הוגן ולא מוסרי.  ומקרים כמו אלו ב"חלום של פנחס" רק ממחישים את זה.

הסרט הוא הסרט הדוקומנטרי הראשום שעשתה הבמאית, והשיחה אתה אחרי ההקרנה, על הסרטים שעשתה מאז, הייתה מעניינת גם היא. לאחרונה היא שמעה על מקומם של כמה מהדמויות בסרט ויתכן שיצא מזה סרט שני, עשרים שנה אחרי, אם היא תצליח לאתר בגרמניה את "אחייניו" של פינחס.

פינחס נפטר משברון לב לא זמן רב אחרי סיום הסרט, כשהוא מסוכסך עם בניו, שלא אהבו את ההתגייסות המוחלטת שלו, רגשית וגם כלכלית, להעלאת "ילדיה" של אחותו.
אבל הוא הרי רק הגשים את החזון הציוני, לא?

 

 

The fall of the ROM-an empire

פעם, הכל כמעט היה או ROM – read only memory, זיכרון שנכתב פעם אחת, במהלך תהליך היצור ונשמר לנצח, למספר אינסופי של קריאות, או RAM – random access memory, זיכרון שאפשר היה לכתוב ולקרוא מספר בלתי מוגבל של פעמים, אבל שלא נשמר. כשנתקת את המתח, הזכרון התנדף. יחד עם דיסק קשיח, אפשר היה לבנות מחשב משני סוגי הזכרונות האלה.

ה ROM בעצם נעלם ממחשבים עם המצאת טכנולוגיות זיכרון שאפשרו לכתוב מספר רב של פעמים ושבהם הזיכרון נשמר גם ללא אספקת חשמל. חברת אינטל פתחה סניף בישראל ושינתה את חיי רבים, כולל חיי אני, בעקבות המצאת ה EEPROM, אחת הגרסאות הראשונות של זכרונות לא נדיפים, על ידי דב פרוהמן שעבד אז במקום שלימים יקרא עמק הסיליקון. כשדב רצה לחזור ארצה, נתנו לו לפתוח בחיפה סניף כדי להשאיר אותו בחברה, וההמשך ידוע. לא הייתי יושב לי בנחת פה על הספה ומהגג בבלוג הזה, ביום של חול, אם אינטל לא היתה מגיעה לישראל.

ה ROM נעלם ממחשבים, אבל עדיין לא נעלם מחיינו, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני. ספר מודפס, תמונה ממוסגרת,  תקליט, CD ו DVD הם כולם ROM. את כולם כותבים פעם אחת, ולתמיד, על מדיום חומרי אותו אפשר לקרוא שוב ושוב, לנצח, או עד שהחומר נפגם. אז נכון שאנו בעידן דלות החומר ושיותר ויותר דברים הופכים להיות חסרי חומר או דלי חומר, אבל ה ROM שורד.

לא עוד הרבה זמן, להערכתי. הפרדיגמה של זכרון שניתן לכתוב שוב ושוב תחלחל מעולם המחשבים גם לעולמות המקבילים של ספרות ומוזיקה, קולנוע ואמנות. ולו רק כמטפורה. ככה זה בדרך כלל, המין האנושי מתנהג באופן נחילי בכל כך הרבה דברים, שגם פה זה יקרה. אימפריית ה ROM תיקרוס, למרות האינטרסים הכלכליים הניכרים של אלו הטורחים לשמר אותה. כי הם חושבים שכך הם יכולים להגן על מרכולתם. זה לא הדרך.

The ROM-an empire has fallen

 

פרק ג: בעיברית

התחלת הסיפור כאן

בשלושת שנותיה באוניברסיטה היה לברכה קשה. מהאורים ותומים של חיל המודיעין הפכה להיות סתם סטודנטית מן השורה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.  היא לא למדה שם הרבה דברים שהיא כבר לא גילתה קודם לבד,  בקורס להיסטוריוגרפיה למשל, היא למדה בצורה מסודרת דברים שהבינה לבד כבר בחטיבת הביניים. למשל עד כמה ההיסטוריה הכתובה היא לא באמת "מה שקרה". עד כמה היא מושפעת מיחסי כוח בין מדינות ובתוכן, ממי שכותב את ההיסטוריה ומתפיסת עולמו.

באוניברסיטה היא שמחה לגלות שיש להן שמות, לחלק מהתובנות ההן, שהיו לה בכוחות עצמה כבר בבית הספר. שמות הנמצאים בשימוש נרחב אפילו. כמו למשל את סוג הרגישות הזה, הלך הרוח הספקני, שהיא פיתחה לעצמה כנערה, בכוחות עצמה, היא גילתה שרבים מכנים בשם פוסט מודרניזם. שתאוריות המגדר העדכניות ביותר היו מובנות לה אינטואיטיבית כבר בגיל 14. שאת עקרונות מה שנקרא כיום פוסט קולוניאליזם היא ניסחה לעצמה, לגמרי לבדה, במנותק מכל מה שלימדו אותה, כבר כנערה באותו המושב הנידח בו גדלה.

היא גילתה שהייתה לה כבר בבית הספר הבנה אינטואיטיבית אך  מעמיקה של מושגים ותובנות שהוגים נחשבים  ניסחו בספריהם באותם השנים, ספרים שרק עכשיו למדה על קיומם. מושגים כמו אוריינטליזם, כמו יורו-צנטריות. אלא שבבית הספר לא היו  לה שמות לאותן ההמשגות, הייתה לה רק תחושה של אי-נחת, של דברים החומקים מעבר לקצה תחום הראיה שלה, של צורך בחשיבה עוד יותר ביקורתית, כזו  שלא הייתה מוכנה לקבל שום דבר כמובן מאליו.

עכשיו באוניברסיטה, הרגיע אותה קצת שיש עוד רבים וטובים שחושבים ומרגישים כמוה, שהיא לא המציאה את כל הדברים האלה. טוב, אמרה לעצמה, אני לא לגמרי פרנואידית. ועדיין, לא לכל מה שחשבה וידעה, מצאה מקבילות המהלך לימודיה. היו לה עדיין כמה וכמה תובנות שלדעתה היו מאד משמעותיות ושלהן לא מצאה שום אזכור בכתובים, גם אחרי שהטרידה בשעות הקבלה לא מעטים ממוריה בבקשה למראי מקומות.

הלימודים חיזקו אצל ברכה אף יותר את אותו חוש חזק לזיהוי תבניות, בעיקר היסטוריות, אותן היא חשבה שהיא מזהה שוב ושוב בהיסטוריה של המין האנושי, ולא רק חלקו האירופי או היהודי. באוניברסיטה מצאה גם יותר התחשבות לקשיי הזיכרון שלה, וברוב המקרים ניתן לה לעשות מבחני בית, שלקראתם קראה כמויות מופלגות של חומר, וקיבלה ציונים מופלגים אף הם.

לקראת השנה השלישית, שני מרצים במחלקה ניסו לשכנע אותה להישאר לתואר מתקדם. הם הבינו שרשומת הפרסומים שלהם תתארך פלאים אם ברכה תעשה אצלם תואר שני ואולי תמשיך לדוקטורט. אבל ברכה סירבה בנימוס. היא לא חשבה שיש לה מה ללמוד באוניברסיטה. היא באה רק כי הייתה חייבת תואר אקדמי ותעודת הוראה כדי ללמד בתיכון.

זה היה מה שהיא רצתה  – ללמד היסטוריה בתיכון, אבל ללמד כמו שהיא תמיד רצתה שילמדו אותה. ולכן היא סיימה את לימודיה בשלוש השנים הנקובות, והחלה לחפש משרת הוראה…

בני, בניגוד לברכה, אף פעם לא חשב שיש לו מה ללמוד באוניברסיטה. הוא ידע שהצירוף של כישורי התכנות שלו יחד עם שירותו באותה יחידה בחיל המודיעין, יאפשר לו להשתכר יפה כשכיר. אלא שכשהשתחרר, העדיף לעבוד על הקמת מיזם  האינטרנט שלו, שיהיה מבוסס על רעיון שעליו דיברו הוא וברכה במהלך השנה האחרונה של השרות הצבאי המשותף שלהם. היה אמנם דמיון מסוים בין הרעיון  הזה לבין אלו שעליהם התבסס מאגר המידע של טקסטים בשפות שמיות שבני בנה עבור חיל המודיעין, אבל הוא לא היה הרי היחידי שמינף את מה שעשה שם ביחידה לקריירה אחרי השחרור.

האתר נועד לפרנס אותם כמובן, אבל גם לספק את כל הטקסטים שברכה תרצה אי פעם לקרוא. לברכה היה לה אמנם גישה ללא מעט טקסטים דרך ספריית האוניברסיטה, אבל רק בתחומי הלימוד שלה, וגישה זו עמדה להיחסם עכשיו שהיא סיימה את את לימודיה.

האתר היה גם אמור להכיל את הטקסטים בפורמט שגם מחשב יכול לקרוא. בני רצה לנסות ולעשות מה שניסה לעשות בצבא – להתחרות בברכה בהפקת תובנות, בטכניקות של למידה והסקה ממוחשבת. היו להם רעיונות לכמה תחומים בהם אפשר יהיה להתפרנס מהפקת תובנות שכאלה.