אנטי-סלבריטי

הצלמת אליסון ג'קסון שוכרת כפילים של אנשים מפורסמים, לפעמים היא מייצרת, על ידי איפור ואביזרים פרוטטיים, כפילים שכאלה. אחרי כן היא מביימת סצינות בהשתתפותם אותן היא מצלמת. זה מצחיק, זה מייצר שערוריות אינסטנט, וזה מעניין. היא הציגה את עבודתה בהרצאה היום, במוזיאון חיפה בה היא מציגה בתערוכה בשם אנונימיX. הנה למשל – זה:

יצאתי מההרצאה ותוך כדי שיטוט בתערוכה נתקלתי במישהי שקוראת בבלוג הזה,  ששאלה אותי מה אני הולך לכתוב על זה. לפני שלושה צילומים נהדרים של ורדי כהנא בתערוכה, הבנתי מה אני הולך לכתוב. באחד מהם רואים את היפיופ ליאור דיין שרוע על הדשא. כל פרט בצילום ברור ומואר היטב. רק שאת ליאור דיין אני חושד שלא באמת רואים שם.

אז הנה מה שיש לי להגיד על זה, אמירה שתואמת את "רוח הזמן", כמה עשרות שנים אחרי שז'אן בודריאר השכיל לבטא אותה בערפול צרפתי אופייני: הזיוף בצילומים המבוססים על כפילים, לא גדול מזה שבצילומי המפורסמים והמפורסתמים עצמם, שלהם אנו (חלקנו יותר מאחרים) נחשפים במהלך הדברים הרגיל. הצילומים הללו, באמצעי התקשורת, גם הם מבויימים במידה רבה, גם כאשר הם צילומי פפרצי. בטרמינולוגיה של בודריאר, צילומי המפורסמים המבויימים ומתוכנתים על ידי יועצי תדמית הם אנטי-סימולציה, או במקרה בו התדמית משתלטת על המפורסם והוא מתחיל להאמין שהדימוי המסונתז הוא אכן מי שהוא באמת, מה שקורה כנראה לא אחת, זו כבר מה שבודריאר קורא סימולקרה: דימוי שהמקור של אבד. כמו המומיה המוצגת במוזיאון, שהיא כבר לא באמת המומיה המוסתרת בקבר בדרך לחיי נצח, כך המפורסם שהשתנה בכדי להתאים את עצמו לתדמית שנוצרה עבורו בעצם מת. מי שהוא היה כבר איננו. מה שנותר הוא סימולקרה. קורה הרבה לפוליטיקאים.

העשירים באמת ובעלי הכוח הממשי משתמשים בדימויים הפומביים שלהם כמסכה אחריה הם מסתתרים ביעילות ושומרים על פרטיותם. מה שאנו רואים בצילומים הוא לא מי שהם "באמת". הם מייצרים מסך עשן, דימויים שגורמים לנו לחשוב בטעות שאנחנו "מכירים" אותם. החשיפה הכביכול מוגזמת שלהם היא בעצם זרקור המכוון לעינינו, המסתיר מעינינו את האיש שמאחורי הדימוי המשווק לנו.

אני חושב שאני מדגים, על דרך הניגוד, מהי סלבריטאות. אפשר אפילו לטעון שאני אנטי-סלבריטי. תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מתחלפת בכל יום, אבל אף לא אחת מהן היא צילום שלי. גם הבלוג הזה לא מופיע תחת שמי. מצד שני, למי שקורא פה יותר מפעם או פעמיים, יוצא להכיר אותי לפרטי פרטים, כולל כל ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלי, אפילו כל מקום בו גרתי אי פעם.

אם הטכנולוגיה שמתוארת בסדרת הטלוויזיה "מראה שחורה" תתממש, לא יהיה קשה לייצר מהבלוג הזה אווטאר שיוכל להחליף אותי אחרי מותי. רק פנים יחסרו לו, לאווטאר הזה.

נָחִיל

בעבר תהיתי לא פעם על האופן בו רעיונות דומים צצים ועולים  פחות או יותר במקביל, באותו זמן בקירוב, בשדות שיח רבים ומגוונים, גם כאלה שאין ביניהם באמת אינטראקציה של ממש. למשל בפיזיקה ומדעי החברה, מתמטיקה וספרות, פילוסופיה וביולוגיה. לדוגמה: מושג העולם, שעליו כתבתי פעם או פעמיים. יש ממש דמיון משפחתי (במובן הויטגנשטייני) בין ההמשגות המקבילות האלה. בדרך כלל, נוטים לייחס את שינויי הפרדיגמה האלה (אם להשתמש במונח מתחום המדעים) או למנגנונים הקשורים לאופן בו מחקרים ממומנים, או לפעמים למשהו אמורפי כמו "רוח הזמן". יש גם שינויים המיוחסים לנסיבות היסטוריות כמו הטראומה של מלחמת העולם השניה, יש שינויים בתרבות האנושית ובאופני החשיבה המקובלים המיוחסים לשינויים כלכליים-טכנולוגיים, כמו המהפכה התעשיתית, עליית הקפיטליזם הגלובלי החל מסוף שנות החמישים, או המהפכה הדיגיטלית.

אבל קשה לדעתי להפריד בין סיבה לתוצאה במקרים האלה. האם עליית המשטרים הטוטליטריים ברוסיה של סטלין וגרמניה של היטלר הם לא תוצאה של תזוזה באופן בו המין האנושי פועל ומופעל, חוץ מהיותם סיבה לשינויים שבאו בעקבות האסון שהם המיטו על רוב העולם? האם פיתוח טכנולוגיה בכלל הוא משהו בלתי תלוי המהווה רק סיבה לשינויים בחברה האנושית או שהוא בעצמו תוצאה של שינויים כאלה. גם על הסוגיה הזו תהיתי כבר בעבר.

למה אני חוזר ומעלה את זה? כי חמישה עשר מטרים מתחת לפני הים, סמוך למצוק המרהיב היורד אל התהום מתחת פני המים שליד ראס מוחמד, סיני, עלה בראשי הסבר אחר.

אולי זה היה בגלל מחסור בחמצן, ואולי בגלל עודף חמצן (אני נוטה להיות מאד בזבזני באוויר בצלילה), אבל הסתכלתי על האופן בו להקה ענקית של דגיגים, שחציים הקדמי שחור והאחורי לבן, שינתה כולה כוון בבת אחת, כאשר כיוונתי את המצלמה בפתאומיות אל כיוונם וחשבתי פתאום שיתכן שהמין האנושי פשוט מתנהג כנָחיל. שהשינויים המקבילים באופני המחשבה האנושית נגרמים מהתנהגות נחילית. שההסבר לפריצות הדרך של המין האנושי הוא שמשהו שבמחקר תופעת הנחילים נקרא "הפצעה". (emergence).

בשפה העברית יש הרבה פחות שמות לצבירים של בעלי חיים המתנהגים בצורה נחילית. באנגלית ללהקות ציפורים המונח הוא  flocking  בעוד ללהקות של דגים המונח הוא schooling  או  shoaling. להולכים על ארבע המונח הוא herding בעוד צבירים של פלנקטון נקראים blooms. ולחרקים המונח הוא swarm או Hive – כוורת. 

כוורת היא לא נחיל במובנה הקלאסי, אבל כמו נחיל ניתן לראות אותה כאורגניזם מרובה איברים שבו הסכום גדול מסך חלקיו. כזה שבו ניתן לצפות במכלול באינטליגנציה הנעדרת לגמרי מהפרטים. משהו שניתן לחשוב עליו כתודעה משותפת אף שבפועל הוא לא. זו גם דרך אחרת להגדיר הפצעה.

אבל גם בבני אדם נצפתה התנהגות נחילית בהמונים, ומודלים של "נחִילוּת" משמשים למשל בכדי לייצר במחשב המוני בני אדם הנעים באופן משכנע, עבור סרטים כמו שר הטבעות, בלי להעסיק המוני סטטיסטים.

בנחילים אין מנהיג או איבר דומיננטי. המודלים המדגימים התנהגות נחילית מתבססים על קבלת החלטות מבוזרת לגמרי של כל איבר בנחיל, המתבסס רק על הקרובים אליו בנחיל, ללא כל ראיה גלובלית. אבל מתוך סך ההחלטות המקומיות האלה צצה ועולה התנהגות הנידמיית כאינטליגנטית של כלל הנחיל – ה"הפצעה". דוגמאות אפשר למצוא למשל באופן בו מתפקדים קיני נמלים, או האופן בו להקות דגים חומקות מאיומים.
שווה לקרוא את הערך המקיף בויקיפדיה באנגלית על swarm behavior.

התיזה שאני מנסה לנסח פה, היא שגם ההתפתחות הרציפה של החשיבה האנושית וגם המהפכות בה, הקורות בו זמנית בתחומים שונים של המדעים, של התרבות, של האמנויות, הן בעצם שינויי כיוון של נחיל. המין האנושי מפגין התנהגות של נחיל, אני גורס. לא רק כאשר הוא מנסה לצאת ממגרש כדורגל או לחמוק מפרשי המשטרה בהפגנה, אז הוא נע בצורה המזכירה תנועה של נוזל. אלא גם כאשר פילוסופים מפרסמים ספרים עבי כרס המשנים את האופן בו אנו חושבים על עצמנו, כמו למשל "הוויה וזמן". (גם אצל אנשים שלא קראו פילוסופיה כלל ולא שמעו על מרטין היידגר.) גם היידגר, היה בסך הכל אחד האיברים בנחיל שלתזוזה שלו אנו מודעים יותר. שהתזוזה שלו ושל אחרים מתקופתו, גרמה לסוג של "הפצעה" של צורת חשיבה חדשה, שבתורה, בתזוזה הבאה של הנחיל, תוחלף באחרת.

ההתנהגות הנחילית הזו, היא של המין האנושי כולו. הנחיל הגדול הזה מחולק כמובן לתת נחילים שמה שמחבר ביניהם הוא מערכת אמונות כגון לאומיות או דת ואמונות אלו גורמות להם לנוע יחד כאיברים בנחיל. האמונות האלה, משמשות גם כסוג של תודעה משותפת לנחילים הספציפיים. אבל כל הנחילים האלה, גם נעים יחד כנחיל-על המכיל את התרבות האנושית כולה. אין בטענתי זו משום יורו-צנטריות או עוורון לעולם השלישי. העולם שלנו כל כך מרושת ומקוון, מחובר ודיגיטלי, שאין כל קושי לכל איבר בנחיל, לא משנה איפה הוא ממוקם, לעקוב אחרי שכניו המידיים והמעט יותר רחוקים בנחיל הכללי ולנוע עמם בתואם מושלם.

אני חושד שאני לא היחידי שחושב כך. אני קורא כעת קריאה מודרכת בפרקים הראשונים ב"אלף מישורים", ספרם של דלז וגואטרי, אבל האופן בו הם מנסים לשחרר את הקוראים מחשיבה דיכוטומית או מהמוסכמה של מקור יחיד או עיקרי, ולמשוך לכיוון של ריבוי, מה שהם קוראים חשיבה ריזומטית, נראה לי כמכוון לכיוון אותו אני מעלה פה. למשל האופן בו הם מבקרים את הניתוח של פרויד לחלום של "איש הזאבים", זה שחלם על ששה או שבעה זאבים היושבים על ענפי העץ מחוץ לחלונו. פרויד צמצם את החלום לזאב בודד בעוד דלז ושותפו חושבים שהריבוי, להקת הזאבים, wolf pack היא מה שמשמעותי בחלום.

צורת החשיבה הזו על המין האנושי כנחיל, או ככוורת, כבר מובלעת בעצם במושגים כמו "חכמת ההמונים", כבר משמשת בידי חוקרים ה"כורים מידע" המונגש דיגיטלית בקנה מידה ענק ומפיקים ממנו תובנות שלא נתנות לגילוי אצל פרטים בדידים.

יש לא מעט סיפורי מדע בדיוני בהם נתקלים בני האנוש בתרבות אחרת, חייזרית, המתפקדת כ Hive, כזו בה כל הפרטים חולקים תודעה. הפרדיגמה הזו כל כך נפוצה בספרי, סרטי וסדרות מד"ב, לא במקרה. אין זה מקרה שהאפשרות הזו נדמית יותר ויותר טבעית לאנשים. למשל – כשאנשים פונים אל חברי פיד הפייסבוק שלהם בשאלה כללית, הם לא אחת פונים אל "מוחכוורת". בצחוק, כמובן בצחוק, אבל זה כבר שם.

אבל להיות חלק ממוחכוורת, יכול להיות פתרון לא רע לקושי שלי להיות בכמה מקומות באותו זמן. שנוא עלי לוותר על חלק מהדברים המתרחשים במקביל, כאלו שאני יכול להיות רק באחד מהם. אם הייתי יכול לחלוק תודעה עם מספר אנשים, היינו יכולים להתפצל, ללמוד צרפתית ופילוסופיה במקביל, למשל, ובאותו זמן גם ללכת לגלוש בים. ואז, או שתוך כדי  כולנו חווים במקביל מה שכל פרט חווה כאותם חייזרים מהמין המתפקד כנחיל, או שהיינו מבצעים סוג של פעולת מיזוג תודעות לאחר מכן, כשנתפנה.

הנחילות היא הפתרון לחוסר הזמן הכרוני שלנו, פתרון המיקבול המושלם. עכשיו רק צריך לפתח את הטכנולוגיה…

כף רגלי לא תדרוך שם

הדרך היחידה שבה אפשר לבקר בסעודיה היא או להתאסלם ולנסוע כעולה רגל למכה או לבקר למטרות עסקים. סעודיה אינה מנפיקה אשרות לתיירים. הם לא צריכים את ההכנסות מתיירות ולא מעוניינים בהשפעות זרות. הם גם די מתייחסים לכל שטח המדינה כאדמת קודש, הרחבה של מכה ומדינה.

חשבתי שמצאתי פרצה שתתן לי תירוץ להוסיף את סעודיה לרשימת שישים ואחת המדינות בהן כבר ביקרתי, כששמעתי שהאיים טיראן וסנפיר שייכים בעצם לסעודיה. מסתבר ששני האיים האלו הנמצאים באמצע מיצרי טיראן הם, החל מ 1950, בעצם בהשאלה ארוכת שנים למצרים. סעודיה החליטה כעת שהיא רוצה אותם בחזרה. ממשלת מצרים כבר אישרה את ההחזרה, ישראל הסכימה לשנות את הסכם השלום עם מצרים שכלל סעיפים על האיים האלה, רק הפרלמנט המצרי מעכב את העניין.

בסופו של דבר, האיים כנראה יחזרו לסעודיה, וגשר יבנה מסעודיה דרך האיים אל חצי האי סיני, אבל לפני  שזה יקרה, רציתי לבקר שם באיים האלה, ההזדמנות האחרונה שלי כנראה "לבקר בסעודיה".

הייתי אמנם באיים האלה במהלך התקופה בה הם היו בשליטת ישראל ושירתתי בשארם אל שיך. לחיל הים היה שם בסיס קטן, ויצא לי להיות שם אז, בשנות השבעים. אבל אני לא יכול להחשיב את זה כביקור בסעודיה, בדיוק כמו שאני לא מונה את השירות הצבאי שלי בסיני במנין הימים בהם שהיתי במצרים (בגליון האלקטרוני שאני מתחזק לגבי כל שהות שלי בחו"ל). אני גם לא מחשיב כל יום בו אני ברמת הגולן במנין הימים בהם שהיתי בסוריה (0 עד כה..) גם שירות המילואים שלי בלבנון לא נחשב בעיני כ"ביקור בלבנון", לפחות לא בגליון האלקרוני דנן.

אבל עכשיו, בחלון הזמן בו ממשלות מצרים וישראל כבר מכירות בריבונות הסעודית על האיים, ורק הפרלמנט המצרי מעכב את זה, ביקור באיים נראה לי בסיס רחב דיו לביסוס טענה כאילו הייתי בסעודיה. אז למרות מזג האוויר הקר יחסית יצאתי בפורים לספארי צלילות במיצרי טיראן, שהיה גם אמור לאפשר למשלחת הצוללים לנחות לשהות קצרה לפחות באחד האיים, לפני שיחזרו לסעודיה.

לא התאפשר. עגנו אמנם בלגונות שבאיים האלה, וצללנו שלושה ימים, שלוש צלילות ביום בממוצע בארבעת הריפים שבין סיני לאי טיראן אבל משמר החופים המצרי לא איפשר לנחות לביקור על האי/ים. אני לא בטוח האם Thomas reef, Woodhouse reef, Gordon reef, Jackson reef, ארבעתם אתרי צלילה מצויינים, נחשבים חלק מהאי טיראן והאם גם הם הולכים לחזור לבעלות סעודית, אז לא יתאפשר יותר לצלול בהם.

השתדלתי לא לנגוע בריף ככל האפשר כדי שלא לגרום לנזק. בזכות הזרם החזק הריף שם כל כך עשיר בצמחיה ומניפות ענק (גורגוניות) שממש אין נקודה חשופה לאחוז בה. הזרם כל כך חזק שכמעט בלתי אפשרי לעצור ולהתעכב – בפעם היחידה שבה נאחזתי בסלע בכדי לאפשר לחברי קבוצת הצלילה שלי להדביק אותי, הם עברו על פני כל כך מהר ונעלמו שאת הצלילה ההיא סיימתי לבדי, מחכה לסירת הזודיאק שתמצא אותי – בלי בלון כתום לסמן את מקומי. למזלי הצוות המצרי היה מאד מיומן ומאד מסור ומצאו אותי כמעט מיד.

אז אני תוהה האם האחיזה ההיא, שתי דקות ו 22 מטרים מתחת לפני הים, בסלע הצמוד לאי השייך חוקית לממלכה הסעודית יכול להחשב כביקור בסעודיה? בפעם הקודמת בה הייתי על ריף השייך לסעודיה זה היה לפני ארבעים שנה, בחילוץ ספינה של חיל הים שעלתה על הריף ליד החוף הסעודי אלא שאז לא ירדתי לחוף, וידי אפילו לא אחזו בריף עצמו.

אם כבר בסעודיה מדובר, אזי רצועת החוף הדרומית של עקבה, לאורך המפרץ, היא כולה שטח סעודי לשעבר שנמסר לירדן כדי לאפשר לעיר עקבה קצת יותר חוף ים. כששהיתי שם עם בני לחופשת צלילות קודמת, חשבתי שהשטח הזה מוחכר לירדן ולכן אפשר למנות את החופשה ההיא כ"ביקור בסעודיה". אבל מתברר שהרצועה הזו עברה במסגרת חילופי שטחים והיא לכן "לא סעודיה".
חבל שבהסכמי השלום עם מצרים לא השכלנו לבצע חילופי שטחים דומים ולתת לאילת קצת יותר חוף.

פעמיים טונה

במהלך עשרים וארבע שעות רצופות ראיתי פעמיים טונה, וזה לא היה בתוך קופסת פח קטנה.

הפעם הראשונה הייתה בצהרי יום שני, כאשר צפתי מעל אזור שלם זרוע באסלות, אמבטיות וכיורים, כולם מכוסים בצמחיית מים עשירה, במקום בו עלתה הספינה יולנדה על שרטון בראס מוחמד, בקצה הדרומי ביותר של חצי האי סיני. הספינה עצמה התדרדה אל התהום באחת הסערות של השנה שעברה, ומה שנשאר הוא רק מטענה המפוזר על צד הריף הנקרא יולנדה, על שם הספינה.

הסתכלתי למעלה, ומעלי עברו שלושה דגי טונה ענקיים. אני באמת לא מבין איך הם מצליחים שם בבית החרושת לדחוס דגים כה גדולים לקופסאות כה קטנות. בכל אופן, בטבע, לפני הדחיסה, הדגים האלה מאד יפים.

היו פעם הרבה יותר מהם בראס מוחמד. בשנות השבעים, כששרתתי באיזור והלכתי לצלול שם, זכורים לה הרבה יותר דגים גדולים. אבל הצמחיה בראס מוחמד עדיין מאד מאד עשירה, והאלמוגים, לפחות בשלב זה של ההתחממות הגלובלית, לא מתים בהמוניהם כמו אלו בריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה. ויש גם טריגון מנומר מפעם לפעם.

ואז הפלגנו עוד שעתיים חזרה ל"מפרץ הכרישים", אתר נופש חדש מצפון למפרץ נעמה. אחד מעשרות רבות של מלונות שנבנו על החוף בשארם, שאני מתרשם שרובם, לפחות בעונה זו, ריקים. ואחרי שהחזרנו את ציוד הצלילה, ועזבנו את הספינה ממנה צללנו ארבעה ימים, התחלנו את המסע הארוך חזרה הביתה.

הגעתי הביתה בנהיגה בשתיים אחרי חצות (אסור לטוס 24 שעות אחרי שצוללים), וכבר בשמונה בבוקר הייתי בכיתה באוניברסיטת תל אביב. בצהריים הייתה הפסקת לימודים לרגל פתיחת הסמסטר, אז יצאתי לדשא מחוץ לבנין, שם הופיע הראפר "טוּנה", בגשם. פעמיים בעשרים וארבע שעות: שוב טונה, שוב במים?

מטונה הדג אני מאד מחזיק, כשהוא שוחה לו בטבע. שם הוא מחזה מרהיב. לאכול אותו? מימי לא אכלתי דגים. מטונה הראפר אני גם כן מחזיק. מאד אפילו. פעם אפילו הקדשתי רשומה לשיר שלו, שאני עדיין חושב שהוא הדגמה מצויינת למהי עבודת אמנות כפי שהיידגר מגדיר אותה. ראפ באופן כללי הוא צורת התבטאות שמרגישה לי מאד נכונה לזמן הזה. אצל הראפר טונה, שה"מוחצנות" של הופעה מול קהל לא באה לו טבעי, אהבתי דווקא את הדרך בה הוא מגייס את עצמו להופיע מול קהל בהתאם לכללי הז'אנר.

61: פריז

בפריז, על הגדה הימנית של נהר הסיין, בין גשר Marie לגשר Louis-Philippe, ממש מול האי
Saint-Louis עומד בנין ארוך בן שש קומות, שנבנה בשנות השישים בסגנון "מודרני". הפריזאים מאד לא אוהבים את הבנין הזה. אף שגובהו תואם בדיוק את גובה שאר הבתים במרכז העיר, וגם שאר מימדיו תואמים בערך את מימדי שאר הבתים סביב, עדיין הוא בולט בסביבה שכולה בנינים מקושטים מהמאות השמונה עשר והתשעה עשר, כאצבע חבושה.

באמצע כל  קומה בבנין הזה עובר מסדרון ארוך וחשוך, לאורך הבנין, משני צדדיו דלתות. על כל דלת, שם הארץ או המוסד שבבעלותו הסטודיו הנמצא מאחורי הדלת. בקומה הרביעית, בצד הבנין הפונה אל מגרש החניה שמאחורי הבנין, נמצא סטודיו 8422, שעל דלתו כתוב Israël.
שם גרנו, זוגתי שתחיה ואני, ששה חדשים נפלאים.

הבניין הזה כולו, יחד עם מכלול הבניינים הסמוכים (חלקם גובלים ב Memorial de la Shoa), מהווים את ה Cité internationale des arts. מוסד מופלא של עירית פריז, אליו מוזמנים אמנים מכל העולם: ציירים, מוזיקאים, היסטוריונים, רקדנים, פסלים ועוד, לשהות של בין חודש לשנה. חלק מהאמנים מוזמנים על ידי עירית פריז, אבל הרוב על ידי ועדות מקומיות. בישראל, וועדה של משרד התרבות היא הבוחרת ארבעה אמנים, אחת לשנה לשהות שם. בסוף שנת 2015 הייתה זוגתי שתחיה אחת מהאמנים שנבחרו.

הבחירה אפשרה לזוגתי להגשים חלום ישן: לגור תקופה ארוכה בעיר גדולה, ופריז בהחלט עונה על ההגדרה. ולכן השכרנו את ביתנו, עם חששות ניכרים ובשכר דירה סימלי לדייר שישמור עליו, ויצאנו לפריז, אני על תקן של מלווה.

הסטודיאות נראים בערך כולם אותו הדבר, פרט לרמת האבזור (בסטודיו של גרמניה היא לעין ערוך יותר משופרת מזו של ישראל.) יש חלל אכסון קטן מימין לדלת הכניסה, יש מקלחת ושרותים צפופים משמאל לדלת. אחרי מבואה קטנה נכנסים ל"חלל היצירה", הסטודיו, חלל מרובע של כחמישה על חמישה מטרים, רצפתו לינולאום ירוק, קירותיו מסויידים לבן,  ולו חלון גדול.
זה מה שרואים מהחלון של הסטודיו, שלא פונה לנהר ולנוף היותר מרשים של ה ile de la Cite.

מהחלל העיקרי אפשר לעבור לחלל צר סמוך, בו מיטת יחיד הצמודה לקיר, שולחן אוכל קטן, ומעבר למטבחון זעיר. במטבח יש מקרר קטנטן, כירת חשמל בת שתי "להבות", כיור ומקום בדיוק לאדם אחד, בעמידה.

לאמנים הבאים עם מלווה, המקום מספק מיטת יחיד נוספת, ואת שתי המיטות הצמדנו ומיקמנו בחלל היצירה מימין לדלת הכניסה לחלל העיקרי. שאלנו, ואמרו לנו להביא מהארץ חבקים בכדי לקשור את רגלי המיטות יחדיו, אבל סדין זוגי מחנות של איקאה (שבצרפת נראית מאד דומה לזו בישראל) עשה את העבודה ואחז יחדיו את שני המזרונים. היה נוח במידה מפתיעה.

הסטודיו היה באמת מאד ספרטני, מאד לא מאובזר. רכשנו מכספנו והשארנו שם דברים כמו תנור אפיה קטן, שידת מגירות, קערות וספלים. המקום מספק אמנם כלי אוכל, צלחות וכוסות, אבל במשורה.

אבל מצד שני, הוא ממוקם בפריז. כמו "טוב אוהל צר על אדמת מולדת מארמון פאר בארצות ניכר". רק להיפך. לפחות לפרק זמן מוגבל.

הבניין לא רק ממוקם בפריז. הוא ממוקם פחות או יותר במקום הטוב ביותר בפריז. ברובע הרביעי,
ה Marais.  מרחק הליכה פחות או יותר מכל מקום. מחלונות הסטודיאות הפונות לנהר נשקפת ממש מקרוב כנסית ה Notre-Dame. יוצאים מהבנין, חוצים את הנהר וכבר נמצאים ברובע הלטיני.

גם בבנין עצמו יש לא מעט דברים מועילים, משיעורי צרפתית במרתף הבנין, קונצרטים של מוזיקאים השוהים בבניין באולם הקונצרטים הנחמד, גם הוא במרתף, ביקורי סטודיו אצל אמנים אחרים העושים תערוכות קטנות אצלם בסטודיו, והזדמנות למפגש עם אמנים מכל רחבי העולם. גם מפלסטין, שלהם יש שם סטודיו או שניים. אלא שהאמן העזתי ששהה שם לא שש לדבר עם ישראלים. מעניין כמה מקרובי משפחתו הרגנו.

מה שעוד נפלא בשהות במקום הזה, הוא שאחרי הפעם הראשונה אפשר לחזור לשם שוב ושוב, על בסיס מקום פנוי. שכר הדירה הוא סימלי במונחי פריז והמיקום, כבר אמרתי? נפלא. אז נשוב..

בעור

לאבא שלי כבר קשה לעמוד, ולכן עקרנו ממקומה את האמבטיה בחדר האמבטיה שלו והפכנו את השטח שהתפנה למקלחון רחב ידיים במפלס הרצפה, שגם כיסא גלגלים, כזה המיועד לרחצה, אפשר לגלגל לתוכו. אלא שהורדת מפלס הרצפה דרשה שהמקלחון ינוקז במישור הנמוך מצינור הניקוז הקיים. הפתרון כלל קידוח של יציאה דרך הקיר החיצוני אל מחוץ הבניין והעברת הניקוז בצינור על הקיר החיצוני של הבניין אל צינור הניקוז הראשי של הבניין. יפה זה לא.

רצה המקרה, וממש באותו השבוע הופיעה פתאום שלולית בחדר המגורים בדירת בננו, בכל פעם בו ירדו המים בכיור המטבח. למעשה, לא כל כך ירדו. היה ברור שיש סתימה בהמשך הצינור איפהשהו, והמים תחת לרדת אל מתחת לאדמה ולזרום לאן שהם אמורים לזרום, עולים ויוצאים דרך הקיר בנתיב עלום כלשהו. אחרי מספר נסיונות שלא צלחו לפתוח את הסתימה, חוּללה גם המעטפת החיצונית של בית המגורים בו גר בני, וגם שם הועבר הניקוז אל המעטפת החיצונית, מהלך שתי קומות מטה.

שתי ה"חדירות" האלה של מעטפת הבניינים, הפלישות אל מחוץ לעור הבניין, שאם מסתכלים סביב לא כל כך נדירות במקומותינו, מצטרפות למחשבות שיש לי בזמן האחרון על העור, הקרום המפריד בין התווך הפנימי שלנו לשאר העולם. על החַדירות של העור ועל פגמים בו.

המעטפת של בניינים, ה"עור" שלהם, הופך להיות יותר ויותר מכוער ככל שבניינים מזדקנים, ומתכער עם השנים אפילו יותר מהר ויותר קשה מהעור האנושי. קירות הבתים, כמו העור האנושי, צוברים כתמים ופגמים, הטיח נסדק ונופל, הצבע מתקלף, אריחים נושרים. יותר מהעור האנושי, עור הבנינים נוטה להצמיח גידולי פרא: מזגנים, צנרת מים וביוב, אנטנות לווין, קרוי וסגירת מרפסות.

אין באמת פתרונות מוצלחים להחלפת צנרת ברזל בת עשרות שנים שנרקבה והתפוררה בתוך הקירות. בדירה ששיפצנו בהדר הכרמל, שהייתה בקומת הגג, העברנו צנרת מים חדשה על הגג, שבחיפה המאד משופעת הוא גם החזית החמישית של הבית ונראה על ידי יותר אנשים משאר החזיתות. אין גם פתרון מוצלח באמת להוספת מיזוג אוויר לבנינים שנבנו לפני שאנשים לא יכלו לחיות ללא מיזוג אוויר. אני עדיין תוהה איך זה נעשה בבניה בבטון חשוף בקמפוס אוניברסיטת באר שבע. בבניה בבטון חשוף אי אפשר אפילו להטמין צנרת לאחר מעשה בלי להשאיר צלקות.

שלמות העור הן של בנינים והן של אנשים קשורה קשר הדוק למצבם הכלכלי. בתים שיש כדאיות בשיפוצם, בדרך כלל תוך כדי הרחבתם המשמעותית, זוכים לאינטגרציה מקיפה של מערכות חדשות כמו צנרת, מיזוג ומעלית שמשאירה את מעטפת הבניין חלקה כתינוק בן יומו. אצל בני אדם הכסף גם הוא יכול לקנות לאדם "מעטפת" חלקה יותר, על ידי טיפולים קוסמטיים, כירורגיה, וחשיפה לשמש רק מבחירה. וגם סתם מתוך הפנאי להשקיע בביקור חצי שנתי אצל רופא העור ולהסיר נגעים כאלה ואחרים שעם השנים מופיעים על פני העור. אני עושה את זה תדיר, אצל רופאי קופת החולים ואחרי שהצלקות מגלידות, העור שלי נראה יותר טוב, עד כמה שהשנים מאפשרות.

גם כתובות קעקע וגם גרפיטי (בעצם כתובות הקעקע על עור הבניינים,) גם הן עניין סוציו-אקונומי. למרות ההערכה הגוברת ל"אמנות רחוב", משום מה גרפיטי תמצאו רק על קירות של אנשים יותר עניים, תמיד ב"דרום העיר". גרפיטי יכול למשוך תיירים ומבקרים, אבל עדיין, בשכונות מבוססות אין גרפיטי, ולא יהיה. גם כתובות קעקע שאנשים יותר מבוססים עשויים לעשות, בכדי לדגמן רדיקליות מדודה יהיו בדרך כלל מוצנעות ולמרות שההוצאה על כתובות קעקע רציניות היא לא זניחה, משום מה, יהיה זה העור של אנשים פחות מבוססים שיזכה להשקעה הזו.

למה אני  נטפל לעור, למעטפת, לחיצוניות? כי יש לי הרגשה שזה נושא שאו שלא טופל עד כה בצורה מספקת על ידי הפילוסופיה, או שיותר סביר – עדיין לא נתקלתי במי שעסק בנושא. למעט אדמונד הוסרל שבכרך השני של "אידאות" עוסק בעור האנושי כאיבר חישה ומספק ניתוח פנומנולוגי של המגע שלי בעור הזולת לעומת המגע שלי בעורי אני, כדרך לוודא את המצאותו שם של הזולת באפן בלתי אמצעי. אבל העור הוא הרבה יותר מאיבר חישה, והעור האנושי משמש כמטפורה, לפעמים לא מודעת, לדברים רבים המפרידים בין דבר אחד לכל מה שמחוצה לו.

עניין העור מעסיק כבר זמן מה,  בכל מיני נושאים שעל חלקם כתבתי (קישורים מטה) ועל חלקם מן הסתם עוד אכתוב,  בלי נדר. למשל:

פני השטח של האדמה כ"עור". כתבתי על היקסמותו של אולריך, "האיש ללא תכונות", מדִַגִים רק בגלל שהם, בניגוד לחיות היבשה, לא  חיים על פני ה"עור של פני האדמה", בתפר בין האדמה לאוויר. אולי היכולת הזו לצאת מעורי, ולרדת אל התווך הנוזלי היא מה שמושך אותי לצלילה.

מהאובססיה שלי עם שלמות קרום האדמה בגינתי, זו שחזירי הבר מתעקשים לחרוש ולפצוע בניגוד לכללים הבסיסיים של הפרמקולטורה.

ממקורה של יצירת האמנות, החיבור של מרטין היידגר, בו הוא מתאר את הפצעת האמנות מהקרע, שיש שיתרגמו כ"ריב", הממוקם בחיבור של האדמה והעולם. אדמה ועולם בהגדרתם ההיידגראנית כמובן, שקצר המקום להסביר פה. אבל מה שרלוונטי לענייננו הוא שה"עור" של העולם, הממשק שלו עם האדמה בתוכה הכל חשוך ונסתר, הוא המקום שממנו פועלת האמנות.

מהאובססיה של מדינת ישראל עם אטימות "עורה", הגבול שלה עם שכנותיה, אטימות שאמורה להיות "כוח העל" של ישראל שיפטור אותה מפתרונות מדיניים. כיוון שאם מצילחים לשכנע את האזרחים שהם בטוחים לגמרי, אז מה אכפת להם מה קורה מחוץ לעורם. למה להם "לצאת מעורם" ולהתייחס לסבל של בני אדם עשרים קילומטרים מהם?

בכלל, אני מתרשם שהחרדה הזו מאי-אטימות העור, מהאפשרות לחדור אותו, היא חרדה גברית נטו. כי הנשים מודעות היטב שעורן חדיר. בכל פעם שהן מקיימות יחסי מין הטרוסקסואליים, כשהן יולדות, כשבעל קנאי דוקר אותן למוות. לנשים, אני חושד, אין את היכולת או הצורך להשלות את עצמן שעורן לא חדיר.

יש גם את מושג ה"ליטורל", קו התפר בין הים ליבשה, בעצם ה"עור" של היבשות, שגם הוא תחום חם לאחרונה בגיאוגרפיה ואקולוגיה, מקום מעניין שהוא לא פה ולא שם, בעצם גם פה וגם שם. תערוכה במוזיאון Palais de la Porte Dorée בפריז גילתה לי שבניגוד לישראל בה התווך הזה הוא כר פעולה של ספסרי נדל"ן, בצרפת המדינה משקיעה מיליארדים ברכישה חזרה של הליטורל הצרפתי, האדמה לאורך החופים, חזרה מאזרחים פרטיים. המדינה הצרפתית רוצה את ה"עור" שלה בחזרה.

אם חושבים על זה, העור של המדינה, התווך שלה עם כל מה שהוא לא היא, הוא משהו שהתשוקה אליו וההקפדה על שלמותו הופכת לעניין משמעותי יותר ויותר ליותר מדינות לאום. החומה שדונלד טראמפ רוצה לבנות לאורך הגבול עם מכסיקו, היא דוגמה רלוונטית. ארה"ב רוצה שיהיה לה עור שלא יהיה חדיר לשחומי עור.

גם המאפיין  Liminal, והתכונה Liminality , התכונה של דברים להיות בין לבין, באזור הגבול, אולי בשטח ההפקר, תכונה בה משתמשים גם באספקט מרחבי ולא רק מושגי או טמפורלי, גם היא רלוונטית לנושא הזה של ה"עור", אבל זה דורש בירור נוסף (שאחזור ואשלים פה אם ולכשאגיע לזה).

ה"עור", פני השטח של דברים ומושגים, הוא מקום בו קורים הרבה דברים. אולי בגלל זה הוא נראה לי מעניין. או שאולי בגלל שאני פשוט שטחי. כך או כך – עוד לא גירדתי את פני השטח של הנושא.

תאום ציפיות

אחד המומחים מטעם עצמם, שנקרא לרדיו לפרשן את דו"ח המבקר על "צוק איתן", מישהו שלשם שינוי נשמע גם חף מאינטרס וגם מבין בחומר, הסביר שעניין המנהרות הוא בסך הכל עניין של תיאום ציפיות. וגם עניין הטילים.

לטענתו עם השנים, מדינת ישראל החלה לטפח באזרחיה רף ציפיות יותר ויותר גבוה באשר לאטימות גבולה לאיומים מבחוץ. זה החל עם כיפת ברזל שלמרות שהיא לא באמת עושה את זה, היא משווקת כ 100% הגנה מפני טילים קצרי טווח. נתניהו לוקח לעצמו קרדיט על שהורה להצטייד בכמות גדולה של טילי ירוט, אלא שאלו רק איפשרו למשוך את מבצע צוק איתן מעל חמישים יום. כמות גדולה של טילי ירוט לא משמעותית כשחיזבללה יכול לשגר בבת אחת פי עשר טילים מזה שהחמאס מסוגל. ואת הטילים האלה הוא יכול לשגר גם אל עירי הנאווה, חיפה.

מושקעים גם מיליארדים במערכת הגנה רב שכבתית מפני טילים לטווחים שונים, שוב במטרה לייצר אצל האזרחים תודעה שהם יושבים תחת כיפה אטומה לאיומים. כזו שלא משנה מה קורה מחוצה לה, אף אזרח לא יפגע. ההבדל שזחל פנימה עם השנים: לא מעט אזרחים, אף אזרח. מאה אחוזי הגנה.

לכן לא תשמעו על זה שאין פתרון טכנולוגי לפצצות מרגמה שכל תושבי עוטף עזה חשופים להן. אין אפילו אפשרות להתראה. ולכן הוקרבו כשבעים חיילי צה"ל וכאלפיים מתושבי עזה בכתישה מהאוויר וכניסה קרקעית ל"חיסול איום המנהרות".

למה הייתה ממשלת ישראל מוכנה להקריב כל כך הרבה חיי אדם בכדי לסתום את המנהרות אף ששום איום בקנה מידה גדול לא היה יכול לצמוח מהן? מנהרות שיכולות להחפר מחדש בלי שנוכל למנוע את זה, ואכן נחפרות ברגעים אלה? בגלל ההבטחה הזו, לגבול אטום הרמטית ששום איום לא יכול לחדור.

גם גדר ההפרדה, חוץ מהשימוש בתוואי שלה בכדי להפריד בין פלסטינים לאדמתם, גם היא משמשת לביצור התחושה הזו, של קרום לא חדיר שעוטף את המדינה. וגם הגדר בגבול עם מצריים שנבנתה גם היא בהשקעה גדולה. הן מבקשי המקלט האפריקאים (ה"סרטן בגב האומה") והן מבקשי העבודה הפלסטינית (השבח"ים) שנותקו מאפשרות התעסוקה במשק הישראלי המשווע לידיים העובדות שלהם נתפסים כאיום על החברה הישראלית, איום יותר דמוגרפי מבטחוני אמנם, אבל איום שצריך להבטיח מאה אחוזי הגנה בפניו. ישראל לא מוכנה לקלוט אפילו לא 100 פליטים אפריקאים. הגבול לא חדיר.

זו פוביה לא חדשה. מיד אחרי תום מלחמת העצמאות נורו ונעצרו על בסיס יומי מאות "מסתננים", איכרים פלסטינים שניסו לחזור כמה קילומטרים ספורים אל עדריהם ושדותיהם, מהם ברחו רק ימים ספורים קודם. אבל אז, איש לא ניסה להבטיח אטימות מוחלטת, רק אטימות הסתברותית.

ממה נובע הצורך הזה, להבטיח גבול יותר ויותר בלתי חדיר? פשוט: אם הגבול אטום הרמטית לאיומים, אין צורך לנטרל את האיומים באמצעים מדיניים. אפשר להגביר ולהגביר את האש תחת סיר הלחץ הקרוי רצועת עזה בלי לחשוש מהתוצאות. אפשר להמשיך ולהחזיק את הפלסטינים במובלעות קטנות, עניות ומדוכאות בלי שזה יתפוצץ לישראלים בפנים. טכנולוגיה אמורה לבטל את הצורך בפשרה מדינית.

ירושלים המאוחדת לנצח נצחים היא פגם מסויים בתכנית הזו, כי איטום הממשק בין היהודים והערבים בה יביס את התדמית המאוחדת של העיר. אבל כבר היום יש לא מעט שכונות פלסטיניות שסופחו אל תוך השטח המוניציפלי של ירושלים אך הוצאו אל מחוץ לגדר.

החורשים ברינה

בקורס פרמקולטור למדתי שלא טוב לתחח את האדמה. זה פוגע בשכבת הבקטריות והמיקרו-אורגניזמים שנוצרת בשכבת הקרקע העליונה והופכת אותה כל כך פוריה. זוהי אגב הסיבה שבגללה, אם אתם מזמינים כמות של אדמה לגינה, חשוב לוודא שזו לא "אדמת עומק", אדמה שנחפרה מעומק האדמה החסרה את הערכים האלה והיא לכן צחיחה.

שמחתי לראות שבקטע הכביש בין צומת התשבי לצומת העמקים, ערימות העפר שנערמות שם במסגרת העבודות להארכת כביש שש צפונה, מסומנות בבירור כ"אדמת עומק" ו"אדמת כיסוי". מבטיח שכאשר יבוצע שיקום נופי, מה שבכביש שש עשו עד כה ממש טוב, אדמת העומק תחזור לעומק ואדמת פני השטח תחזור לפני השטח. לא לפני שהיא תסונן, הזרעים והפקעות יסוננו מתוכה, ויוחזרו בסוף התהליך לזריעה ושתילה מחודשים. כמו שצריך.

שכבת האדמה העליונה משביחה ככל שהיא יותר מכוסה בחומר צמחי, מה שקורה באופן טבעי בטבע, שם לא עוברים גננים דרוזיים עם מפוח, מעיפים את כל העלים שנשרו ואחרי כן עורמים אותם לצד הכביש כדי שהעיריה תבוא לאסוף את כל אוצר החומר האורגני הזה ותשליך אותו למטמנה יחד עם כל הפסולת הביתית. אצלי בגינה, חומר אורגני לא ישוחרר. כתבתי פה בעבר על עניין ריסוק הגזם, משהו בו אני משקיע לא מעט עבודה, ומפזר על פני כל חלקה טובה. כמובן שכל חומר אורגני מעודפי המטבח הופך גם הוא לקומפוסט ולא נוטש את חלקת הגן.

את הקומפוסט, גם הקנוי וגם זה שמיוצר על ידי, כמו גם את הגזם, אני מפזר על פני השטח ולא מצניע תחתיו, כמצוות תורת הפרמקולטור. שם גם לימדו אותי שאפילו תפוחי אדמה לא צריך לשתול בתוך האדמה אלא רק להניח על ולכסות בתועפות חומר אורגני.

ואחרי כל זה, באים חזירי הבר ובאופן טבעי לגמרי (זה בטבע שלהם) הופכים לי את כל הגינה ובאפם חורשים ברינה כל פיסת אדמה חשופה. הם עושים את זה לא רק אצלי. בכל רחבי חיפה אני רואה את עקבות החריש שלהם, לא רק ביערות הכרמל או בשטח הירוק סביב אוניברסיטת חיפה שפעם, לפני כמה שריפות היה גם הוא מיוער. כמעט בכל שכונה היושבת על אחת משלוחות הכרמל אפשר לראות את תוצרי החפירה של חזירי הבר.

לא ברור לי מה בדיוק הם מחפשים שם, אבל כבר הרמתי ידיים מלנסות ולשתול ירקות או עשבי תיבול בגינה עצמה. ירקות הפסקתי לגדל בכלל ותבלינים העברתי לעציצים. גם בתוך העציצים אני מכסה באבנים כל פיסת אדמה חשופה בנסיון למנוע מהחזירים לדחוף לשם את אפם. לפעמים זה עוזר.

אי אפשר לטעון שזה לא "טבעי", החריש הזה של חזירי הבר. אני מניח שזה מעודד צמיחה של צמחים מסויימים ומדכא צמיחה של אחרים. אבל זה חלק ממחזור החיים של הסביבה האקולוגית בכרמל, יחד עם הנמיות, התנים, הדורבנים ושפני הסלע שכולם יחד מעצבים את סביבת הצמחיה בוודיות הכרמל. להתמרמר על החריש שהחזירים מספקים לא נראה לי לעניין. הם פשוט לא למדו את עקרונות הפרמקולטור.

או שאולי הם יודעים יותר טוב.

38-50, רחוב איינשטיין, חיפה

בלב לא קל עזבנו את דירתנו היפיפיה בהדר, ועלינו לכרמל. הרעש בקומה השלישית ברחוב ארלוזורוב הפך לנו מוגזם כך ששקט היה קריטריון מרכזי בבחירת מקום המגורים הבא. חיפשנו דירה בלי הרבה מדרגות, אבל בעיקר שקטה. לא עברנו כדי למצוא דירה יותר גדולה או עם יותר חדרים. גם לא כדי "לעלות בהר" אף שבחיפה יותר גבוה יותר נחשב. בנדודי מעלה-מטה במהלך השנים בחיפה, רחוב איינשטיין הוא עדיין הנקודה הגבוהה ביותר על ההר בה גרתי.

חיפשנו דירה בסביבות מרכז הכרמל הישן או בכרמל צרפתי, באחד מהרחובות היפים והוותיקים שיש שם, אבל בסופו של דבר נחתנו בבית אחורי ברחוב אינשטיין, באחוזה. לא אחד מאותם רחובות יפים שיש בחיפה כה רבים מהם. זהו רחוב ארוך, חדש יחסית ובו טורי ארוך של בתים חסרי כל יחוד ואופי. כשלמדתי בפנימיה הצבאית שליד בית בירם, וירדתי אל מרכז אחוזה ברגל לערב חפשי אחד בשבוע, רוב הרחוב הזה היה עדיין לא בנוי.

אבל בין רחוב אינשטיין ורחוב הנטקה שתחתיו מסתתרת רצועת ירק ארוכה שחלקה הנמוך יותר, זה שקרוב למרכז חורב היה גן ציבורי ירוק (עד שנשרף לאחרונה) ובו מגרשי משחקים, דשאים ועצים. לתוך הגן הזה, בלט הבניין במספר 33א, מוקף עצים מכל עבר ושקט כמו קבר.

זה בית אחורי שהירידה אליו לא תלולה מאד, כעשרים מדרגות המפוזרות על מרחק ניכר. בית בן שש דירות, שתיים בכל קומה. את צידה השמאלי של הקומה הראשונה, מעל קומת העמודים המפולשת, רכשנו. זו הייתה דירה בת שלושה חדרי שינה מסודרים לאורך פרוזדור ארוך, משעממת במובן הטוב של המילה, פרט לאותו יום לא משעמם במלחמת המפרץ הראשונה בו ישבנו בחדר הילדים במסיכות גז, סמרטוטים לחים על מפתני הדלתות, כאשר טיל עם ראש נפץ סטנדרטי לגמרי נפל כמה מאות מטרים מאיתנו.

כן, זו הייתה דירה בעלת תכנון חסר כל יחוד, בבית חסר כל יחוד, ברחוב חסר כל יחוד, בעיר לה דווקא יש לא מעט יחוד. מחדר המדרגות דלת הכניסה נפתחה ישירות לתוך חדר המגורים, שלו היה חלון מאד גדול הפונה צפונה אל נוף מרהיב של המפרץ והרי הגליל, עד שהעצים בגן מטה צמחו והפכו את הנוף לנוף של צמרות. כשנכנסנו שינינו טיפה את מבנה הדירה. בלי להתערב אי אפשר הרי. הסרנו את החלק העליון של הקיר בין המטבח לחדר המגורים אבל את המטבח המאד לא נוח השארנו ללא שינוי. (על החלק התחתון של קיר המטבח יושב בתמונה מטה בתנוחה אופיינית החתול דידי זחמ"ל  – זכר חתול מחונן לברכה). הפכנו, לכמה שנים, את אחד מחדרי הילדים לחדר משחקים והסרנו את הקיר שהפריד בינו לפרוזדור ובשני שיכנו את שני ילדינו, חיברנו את מרפסת חדר השינה לחדר השינה. חידשנו את חדר האמבטיה והסבנו מקלחון לשרותים נוספים. דברים קטנים כאלה. שיפוץ לא טראומטי.img_0540

דירה שקטה, מוקפת ירוק, 3 דקות הליכה ממרכז חורב.  בעלת אקלים מאד נוח. אולי בגלל מיקומה על קו הרכס של הכרמל, או שאולי בגלל הרוח העוברת בקומת העמודים ומסיעה את החום מריצפת הדירה, הדירה הייתה קרירה בקיץ. הייתה בה מערכת הסקה דירתית מופעלת גז ומחליפי חום בכל הדירה, שלא הפעלנו בגלל עלות ההפעלה אבל אולי בגלל שתי הקומות שמעל, או בגלל שהיינו יותר צעירים, בחורף לא היה מאד קר בדירה. ברוב שנותינו שם לא היה לנו שם מזגן והוא גם לא היה חסר.img_0103

היה מאד נוח לגדל שני ילדים קטנים בדירה הזו. בניגוד לקודמת, הם יכלו לרדת ללא השגחה לחצר, לשחק על הדשא הגדול שבין הבית האחורי והקדמי או בגן הציבורי מאחורי הבית. בניגוד לשכונת הדר שבשנים ההן הייתה סביבה מאד זקנה, היו הרבה ילדים באזור. היו גני ילדים ובית ספר יסודי ברחוב עצמו. לא גני הילדים ולא בית הספר (אינשטיין) הצטיינו, אבל לפחות  חבריו לספסל הלימודים של בננו הבכור גם גרו קרוב. את בני הצעיר שלחנו דווקא רחוק – לבית אורן למסגרת אלטרנטיבית שאך נפתחה בשם מיתר, ולבית הספר הפתוח יותר מאוחר, אחרי ששבנו משנה וחצי בשליחות בארה"ב, שם הוא התנסה גם בחינוך על פי שיטת מונטסורי.

אבל גם את הדירה הזו עזבנו, אחרי 12 שנים (היא עדיין שלנו, למי שמחפש דירה…). זוגתי שתחייה החלה לעשות אמנות ולא היה לזה מרחב בדירה. גם אני חזרתי מארה"ב כולי מלא התלהבות מנגרות, משהו אותו למדתי שם ממורים מצויינים במקום מצויין וחשבתי שאעסוק בו הרבה יותר ממה שבפועל קרה. אחד מחדרי הילדים היה בעצם חצי חדר ומאד צפוף לנער מתבגר, והחניה ברחוב הפכה להיות סיוט עם השנים. הייתה לנו אמנם חניה למכונית אחת, שחלקנו עם עוד דירה. חודש כן חודש לא. אבל בשעות מסויימות היית צריך להיות מאד יצירתי בכדי למצוא חניה ברחוב.

בדיעבד, הסיבה העיקרית היא כנראה השנה וחצי במהלכן גרנו בבית פרטי במדינת אורגון אשר בארה"ב. פתאום הבנו את ההבדל בין בית משותף לבית פרטי צמוד קרקע, משהו שעד אותו זמן לא חלקנו עם חברינו, שכולם עד אחד עזבו את חיפה בחיפוש אחרי הצימוד לקרקע. חוץ מזה, חפצינו התרבו, חלק מזה בעקבות מה שחזר איתנו במכולה מארה"ב (במימון מקום העבודה). החפצים פשוט גירשו אותנו מהדירה. היה מקום או לחפצים או לנו, או לעבור לחלל יותר מרווח. כך שדי מהר אחרי החזרה מארה"ב התחלנו לחפש את פתרון הדיור הבא.
הפעם זה לקח כמה שנים.  ככה זה כשתעקשים לבנות לבד.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט תיעוד החללים בהם חייתי. כל שאר הפרוייקטים כאן.

אתרי הזכרון שלי

פייר נורה במאמר על "זכרון והיסטוריה" כותב על "מחוזות הזכרון", Les Lieux de Mémoire, (שהייתי אולי מתרגם כ"אתרי זכרון".) המאמר באופן כללי מתרפק על עבר, כנראה מדומיין, שבו היה לאומה הצרפתית  "זכרון משותף". הוא מכוון אל זמן שלפני העידן המודרני בו כתיבת היסטוריה הפכה להיות "מדעית", לפני שאופן כתיבת ההיסטוריה, (מי כותב את ההיסטוריה ואיך,) הפך להיות עניין בפני עצמו. לבטח לפני שהפציע עידן ריבוי הנראטיבים.

העידן ההוא, בו קבוצת אנשים גדולה "יודעת" כולה את אותם הדברים, ולא מטילה בהם ספק, בהתבסס על זכרונות מעבר משותף, לא בטוח שהיה אי פעם תקף לקבוצת אנשים כמו אומה, כמו מדינת לאום אבל יתכן שהיה קיים בחברות "פרימיטיביות" שתרבותן נסמכתת על סיפורים, מיתוסים בעצם, המסופרים שוב ושוב מדור לדור בלי שינוי, אולי בעל פה.

זה מה שפייר נורה קורא "זכרון", לעומת היסטוריה שהיא משהו כתוב, המסתמך על עובדות בדוקות, על מסמכים, על ארכיונים, על הקלטות וצילומים. לראייתו היסטוריה היא משהו שמצד אחד מוכוון אל העתיד, לא ההווה, העתיד שבעבורו יש לשמר את העובדות.

אלא שכיוון שהכל מתועד ונשמר בארכיונים, הוא אומר, כבר אין צורך לזכור את העבר. זה מגיע אולי לשיא באנשים שכבר לא זוכרים פרטים אישיים, כי זה נשמר להם בטלפון. שלא זוכרים שום דבר שאפשר למצוא בחיפוש באינטרנט בעולם מחובר תמיד. ההיסטוריה, אומר נורה, ממיתה את העבר.

דברים דומים אמר ז'אק דרידה, בביקור ביד ושם בסוף שנות התשעים. הקמת מוסד כמו יד ושם המתעד את השואה בפרוטרוט, מאפשר לאנשים לשכוח אותה, הוא גרס. אלא שדרידה לא היה אולי מודע שבמדינת ישראל מה שנורה קורא "זכרון", ספציפית זכרון השואה, הוא משהו המתחוזק ברמת המדינה. למשל טקסי יום השואה, למשל המסעות ל"אתרי הזכרון" בפולין, מקומות בהם יש שיירים של זיכרון מהדבר עצמו, מסעות שתפקידם לתחזק את תחושת הקורבן היהודית שבעים שנה אחרי.

יש למסעות ולטקסים תפקיד חשוב. זכרון ה"לעולם לא עוד" ותחושת הקורבן חשובים פונקציונלית למדינה, שקמה בזכות יתרת הזכות לקרבן אחרים שנצברה לעם היהודי בגלל קורבנו בשואה. אלא שאת היתרה ב"כרטיס אשראי הקורבן" יש לטעון שוב ושוב מחדש באתרי הזכרון של השואה, כדי לאזן את משיכת היתר על הכרטיס הנובעת מהפיכת הפלסטינים לקורבנות. כדי שבני השמונה עשרה ימשיכו להתגייס למלאכת תחזוקת הכיבוש.

אני לא פוסל את הצורך של עם ב"זכרון". יש לזה חשיבות לתפקוד מדינת הלאום של אותו עם. כאשר מתחילים לפקפק בזכרון הזה, כמו למשל כאשר אנשים עושים עבודות דוקטורט על הטבח בתושבי הכפר טנטורה. כאשר שוב ושוב מתברר שב 1948 הם לא באמת כולם "ברחו בהוראת מנהיגיהם", שצה"ל לא באמת היה הצבא המוסרי ביותר בעולם גם אז, המסקנה שלא מעטים גוזרים מזה היא שמספיק עם העמדות הפנים, מספיק עם ההצטעצעות. אפשר פשוט לעשות מה שבעצם עשינו מאז ומתמיד, רק בלי הפוזה.
אליאור עזריה יכול להיות גיבור ישראל בישראל בה התברר שגיבוריה היו כאלה מאז ומתמיד.

יתכן שהעידן הנוכחי, של "פוסט אמת" הוא צורך של עמים לשחזר את התחושה המלוכדת ההיא ש"זכרון" משותף סיפק פעם. כי אם העובדות המתועדות של ההיסטוריה לא מראות את מי שאנחנו היינו רוצים לזכור שהיינו, שהעובדות המציקות של היום לא משקפות לנו בראי את מה שאנחנו רוצים לראות שם, אז לעזאל עם העובדות. נמצא לנו "עובדות אלטרנטיביות". נצהיר שהפרצוף המכוער המשתקף בראי הוא לא בעצם מכוער. הוא מי שאנחנו, ונמאס לנו שיגידו לנו שאנו לא יפים.

וזה חבל. כי הייתי רוצה לקוות שעם שמספר לעצמו שוב ושוב כמה הוא מוסרי, ש"זוכר" כמה הוא פעל כפי שנכפה עליו, שמלחמותיו הן של אין ברירה, שעם כזה אכן יתחיל להתנהג כפי שהוא "זוכר" שהוא. ביחוד כאשר יש לו ברירה, כאשר קיומו כבר לא מאויים. אני חושב שכשאתה אומר לאנשים שהם טובים, הם נעשים יותר טובים. ככה זה. הם לא רוצים לאכזב, את עצמם בעיקר.

מה שעוד אומר פייר נורה, שכיוון שלרשות האנשים כבר לא עומד הזכרון המשותף, הקולקטיבי, הם זקוקים לספק לעצמם היסטוריה אישית, אינדיבידואלית. והמטלה לייצר היסטוריה זו, את התיעוד שלה, היא על האינדיבידואל.  רציתי להתייחס לקטע הזה מתוך המאמר:

שהרי על הפרט, ועליו לבדו, מעיק בהתמדה, ובה־בעת בלא־הבחנה,  הכורח לזכור: כפי שעל יחסו האישי אל עברו מונחת אפשרות התחיותו.  התבקעות הזיכרון הכללי לחלקיקים של זיכרון פרטי מעניקה לשלטון  הזיכרון כוח־כפייה פנימי עצום. הוא מחייב כל אחד ואחד בהיזכרות,  ואת הגילוי־מחדש של ההשתייכות הופך לעקרון הזהות.

השתייכות זו מגייסת בתמורה את כל־כולו. כאשר אין הזיכרון רווח בכל  לא יהיה לו עוד קיום בשום מקום, אם לא תעמוס אותו, את משא  אחריותו, תודעה אחת פרטית בהחלטת־יחיד. ככל שהזיכרון נחווה פחות  באופן קולקטיבי, כך הוא זקוק יותר לאנשים יחידים ההופכים את עצמם  לאנשי־זיכרון.

זה מתבטא אצל חלק מהאנשים בתיעוד צילומי, אובססיבי לעתים, של עצמם ושל קרוביהם וחבריהם. בתיעוד כל מעשיהם והגיגיהם במקומות כמו פייסבוק, בכתיבת היסטוריות משפחתיות, ביצור גנאולוגיות ועצי משפחה. אצלי זה בא לידי ביטוי בבלוג. סיפרתי על האובססיה שלי לתעד את התאריך בו שהיתי בכל מקום  מחוץ לישראל, יש לי גם קטגוריה שלמה של פוסטים המספרים את סיפורי משפחתי שני דורות לאחור. ואני כותב פוסט על כל דירה או בית בהם חייתי יותר מכמה ימים.

הפנמתי את עניין הצורך לתעד את ההיסטוריה שלי. ממילא אני כמעט שלא מצליח לבדות עלילות בידיוניות ולכן מה שנשאר לי זה לכתוב על דברים שקרו לי בפועל, בצורה כזו או אחרת. ואחד הדברים שקרו לי אתמול, היה אירוע בשם "קפה פילוסופי" בתל אביב, פגישה שלקראתה קראתי את המאמר דנן של פייר נורה.

בניגוד ל"קפה הפילוסופי באנגלית" שאליו הלכתי כמה פעמים בפריז ושהיה רדוד ולא מעניין, המתכונת של האירוע התל אביבי הייתה הרבה יותר מוצלחת. בקפה הפילוסופי התל אביבי, שזו כבר הייתה התכנסותו השישית (אחת לחודש, בבית קפה), יש הנחיה, יש טקסט לקריאה לפני, שהתרשמתי שרוב המשתתפים קראו ביסודיות ראויה, ויש אינטראציה מצויינת ומפרה. פורמט מצויין, בניגוד לזה הפריזאי שבו אין הכנה, אין קריאה, אין הנחייה, רק שיחות סרק על שאלה "פילוסופית" אחת הנבחרת מתוך כמה שהקהל מעלה. (גילוי נאות: קרן, המארגנת של האירוע בתל אביב, דוקטור לפילוסופיה, היא קרובת משפחה).

 

"תמר"

"לַמַה את מחכה?", צועקת סימה, בזמן שתמר אוחזת בכסא הגלגלים שלה בלובי של בית החולים והן מחכות למעלית שתחזיר את סימה למחלקה הפנימית בקומה השישית. המעלית  מגיעה, הן נכנסות, הדלת נסגרת, המעלית מתחילה לעלות ואז: "לַמַַה אנחנו פה?" סימה צועקת, "קחי אותי מפה, מיד". ומיד אחרי כן: "את חמודה".

כל הזמן ככה, לסירוגין:  "תפסיקי!","את חמודה", "את מפילה אותי!", "את חמודה". גערות וקללות מתחלפות בחנופה. תמר מנחשת שסימה מבינה איפה שהוא, בהכרתה המטושטשת, שהיא כל כך תלויה בה. שסימה אולי גם מצטערת ומנסה להתנצל, על התקפי הקללות והמכות.

בעצם קוראים לה בטי. אבל סימה, המעסיקה שלה, קוראת לה "תמר" בדיוק כמו שקראה לשלושת המטפלות הפיליפיניות שקדמו לה. סימה לא שמה לב שהמטפלות שלה מתחלפות, אף ש"תמר" הנוכחית, כלל לא דומה לקודמתה. הנוכחית נבחרה בגלל מבנה גופה החסון, עכשיו שסימה כבר לא מסוגלת יותר לעמוד וצריך להרים אותה ממיטתה אל כסא הגלגלים.

"תמר" מצידה, קוראת לסימה "אמא". לאמא שלה, לא יצא לה לקרוא כך. אמא שלה יצאה לעבוד במדינות המפרץ כשבטי הייתה בת שנה ואיש לא שמע ממנה יותר. אבל כך אולצה בעבר לקרוא לחמותה, וכך גם קראה לשתי המטופלות הקודמות שלה. כך לימדו אותה בקורס הסיעוד.  "אמא" הוא עדיין האופן שבו בנותיה של בטי פונות אליה, ובטי רוצה לקוות שהיא האמא הטובה ביותר שהיא יכולה היתה להיות להן, גם ממרחקים.

המטפלות הקודמות של סימה לא עמדו בשילוב הקשה לעיכול הזה של אלימות וחנופה, ועברו הלאה, למטופלות יותר נוחות. כך עשתה גם בטי עם המטופלת הראשונה שלה בישראל שהייתה דווקא קלה לטיפול, אלא שהעדיפה לא לראות שהנכד שלה, בכל פעם שבא כביכול לבקר את סבתו, תבע גם הוא טיפול מבטי, בכוח, מהסוג המיני.

אבל אין לבטי יותר את המותרות האלו, לבחור איפה היא עובדת. עכשיו שהיא כבר יותר משבע שנים בישראל, מעבר לחמשת השנים ושלושת החדשים המוקצבים בחוק למטפלים זרים. אין לה יותר אפשרות לעבור למטופלת אחרת. היא יכולה להשאר בישראל  רק כל עוד סימה חיה ומעסיקה אותה.

"תמר" יודעת ש"אמא" לא באמת שולטת באלימות הזו, כמו ש"אמא" לא באמת זוכרת ששמה בטי. "אמא" בקושי זוכרת מי היא עצמה.  "תמר" מבינה ויודעת שהכעס הזה, הנרגנות הזו, הם תופעת לוואי של המחלה. שהאלימות הזו היא לא אלימות שהייתה חבויה במטופלת שלה תמיד וכעת יוצאת החוצה בחסות התרופפות התודעה, אלא אלימות שכולה חיצונית למטופלת. היא גם יודעת מילדיה של סימה שהיא הייתה תמיד אשה קשה וביקורתית, אך אף פעם לא אלימה.

"אמא" לא שולטת באלימות שלה, מצד שני גם "תמר" לא שולטת בתמונות שעולות במוחה בכל פעם שהיא שוב הופכת שק החבטות של מישהו. בכל פעם ש"אמא", בחוסר שליטה, מכה בה באגרופיה כאשר היא מנסה להחליף לה חיתול, בטי רואה את  חמותה מכה אותה, מה שקרה כמעט כל יום, למשל כאשר האוכל שבטי הכינה והביאה אל מיטתה לא היה לטעמה.

את ארבעת בנותיה בטי לא ראתה כבר שבע שנים רצופות פנים אל פנים, ובכל זאת היא לא רוצה לחזור. המכות והגערות שהיא מקבלת פוגעות בה הרבה פחות מהמכות שהיא הייתה רגילה לקבל יום יום מחמותה, שבביתה התגוררה יחד עם בעלה ובנותיה. היא גם לא שוכחת שהאלימות של חמותה הייתה משהו שעדיף היה לה שלא להתלונן עליו. כשהתלוננה, בעלה תמיד דאג להדגים לה שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך גם הגיעה לעבודה בסיעוד – בעקבות אשפוז  בבית החולים עם לסת שבורה, שאמורה הייתה ללמד אותה שלא לפתוח את הפה. היא אכן לא פתחה את פיה במשך חודשיים, בהם לסתה הייתה מחוברת בחוט ברזל. גם היום נותרה לה צלקת מכוערת ופניה לא לגמרי סימטריות, אבל בהזדמנות ההיא היא לפחות קיבלה מהאחות שטיפלה בה את הנימוקים שעזרו לה לשכנע את חמותה ובעלה שכדאי להם לאפשר לה לעבוד בסיעוד בבית החולים. ההכנסה לא הייתה משהו, אבל לפחות הייתה קבועה, בניגוד להכנסת בעלה, שהגיעה למשק הבית רק על פי גחמותיו המתחלפות והתחלקה בינה ובין בנות זוגו האחרות שהתחלפו תדיר.

כך יצא שבטי למדה לימודי סיעוד תוך כדי עבודה בבית חולים בעיר סֶבּוּ, והמשיכה גם לעבוד שם עם תום הלימודים. שם מצא אותה קבלן כוח אדם והציע לה לממן בריבית של 7 אחוזים, לחודש לא לשנה, את הסכום שנדרש לאישורים שיאפשרו לה להגיע, כ care giver, עובדת סיעודית לנכים, לישראל. כמקובל, שלמות איברי בנותיה היו הבטחונות היחידים, אך המספיקים, להחזר ההלוואה, שאותה לקח לה כמעט חמש שנים להחזיר.

לכן "תמר" בולעת, שותקת, ומנסה להתייחס בשוויון נפש גם לאלימות וגם לליבובים של "אמא". היא מסתפקת בביקור וירטואלי של בנותיה מדי יום חמישי, כאשר הבן של סימה מגיע, ומאפשר לה גישה לאינטרנט דרך המחשב שלו. עם בעלה, היא לא דיברה כבר כשנתיים. גם בנותיה לא ראו אותו מאותו היום בו בתה הבכורה הגיעה לגיל שמונה עשרה, ופתחה חשבון בנק דרכו בטי יכולה להעביר את הכסף ישירות לבנותיה, בלי שבעלה או חמותה יוכלו לגעת בו.

עכשיו, אחרי שההלוואה הוחזרה, רוב הכסף ש"תמר" שולחת מממן את לימודי התיירות של שלושת בנותיה הגדולות. מקצוע שהיא מקווה שיאפשר להן, אולי, לצאת מהפיליפינים אל העולם, שלא על מנת להחליף חיתולים לנשים מערביות. חמותה מנועה כעת מלהמשיך ולהשקיע את הכסף שבטי מרוויחה ברכישת עוד ועוד חלקות לשתילת אורז. בעלה כבר לא יכול לבזבז אותו על בנות זוגו וילדיהן. הוא נעלם מחיי בטי ומחיי בנותיו, אבל בטי ממילא לא תוכל לעולם להתגרש ממנו. בפיליפינים, מדינה קתולית, אין גירושין. זה לא מאד מטריד אותה כעת, כאשר היא צמודה ל"אמא" עשרים וארבע שעות ביממה, 30 יום בחודש.

כרגע, היא מתרכזת במשימה אחת בלבד: להחזיק את "אמא" בחיים, ובבית. "אמא" של "תמר" אמנם כבר לא הולכת, וכבר לא אוכלת בכוחות עצמה, אבל בנותיה של סימה ורופאת המשפחה שבאה לבקר אותה אחת לכמה שבועות, מעידות שגופה חזק ושחוץ מאלצהיימר, אין אף מחלה המסכנת את חייה. "תמר" יודעת ש"אמא" ניצולת שואה ששרדה במחנה השמדה כנגד כל הסיכויים. בניגוד למחנות ההשמדה, אין צבא שיבוא לשחרר את המחנה. הסוף ידוע.

מפעם לפעם "אמא" מתאשפזת לכמה ימים, כמו למשל כעת במחלקה הפנימית, הפעם עקב הצטברות נוזלים בריאותיה. "תמר" די מרוצה מהאשפוזים האלה. אמנם את הלילות היא מעבירה בכורסה שליד מיטת המטופלת שלה, אבל לפחות יוצא לה לצאת קצת מהדירה המאד מדכאת של סימה, דירה מוזנחת בה לא השתנה דבר בחמישים השנה האחרונות, ויוצא לה גם לראות אנשים אחרים חוץ מסימה. חוץ מזה, אחיות המחלקה חולקות אתה את נטל הטיפול ב"אמא".

עוד יותר משמעותי לבטי: בכל יום שבו היא שוהה בבית החולים, יום העבודה הפורמלי שלה מתקצר מעשרים וארבע שעות ביממה לעשר. התשלום לכל שעה מעבר לעשר השעות האלה, ברוב הימים 14 שעות נוספות, יותר ממכפיל את שכרה, מה שמאד משמח אותה, ביחוד כעת שעליה לממן את לימודי שלוש בנותיה הגדולות..

בטי מקפידה לדאוג שהאשפוזים לא יעברו באורכם את שלושת השבועות, שאחריהן כבר לא משלמות הרשויות את שכר המטפלת. אשפוז ארוך עלול לשכנע את בני משפחתה של סימה להעביר אותה למוסד סיעודי, וזה יגרום למעשה לסיום עבודתה של בטי. אשפוז ארוך גם חושף את סימה לזיהומים העלולים לסכן את חייה.

בסתירה לרצון הדי מפורש של הבנים והבנות של סימה, בטי נחושה לדחות ככל האפשר את הסוף הזה. ילדיה של "אמא" רמזו ל"תמר" יותר מפעם אחת, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם היו רוצים לחסוך מאמם את השלבים הסופיים, הגרועים יותר של מחלת האלצהיימר. השלבים בהם נעלם תחילה אינסטינקט הבליעה ובהמשך אינסטינקט הנשימה.

אבל אלו רמיזות ש"תמר" לא מוכנה לשמוע. בשביל השלב הבא בתכנית הגדולה שלה, "תמר" צריכה ש"אמא" תשרוד לפחות עוד שנתיים, ושבשנתיים האלה לא יעבירו אותה למוסד סיעודי. בעוד שנתיים צעירת בנותיה תהיה בת שבע עשרה ותוכל לעזוב את בית חמותה. שנתיים הם גם פרק הזמן שידרש לה לחסוך את הסכום הנדרש לממן לעצמה אשרת עבודה בסיעוד בקנדה.

ידידה מנואל, שאותו פגשה בגן הציבורי אליו היו הוא והיא מסיעים בכסאות  גלגלים את מטופליהם מידי יום שישי, כבר הצליח לעשות את המעבר. את רוב סופי השבוע העדיפה תמר לא לקחת ולקבל את התשלום הנוסף בעבורם. כך שעם מנואל היא הייתה נפגשת רק אחת לחודש או חדשיים, לסוף שבוע נדיר ב"דירת סוף השבוע" ששכרה בשכונת הדר עם עוד 18 עובדים זרים אחרים. לפני ששה חדשים, אחרי שהמטופל שלו עבר למוסד סיעודי, מנואל עבר לעבוד בקלגרי, קנדה. בינתיים הוא עדיין משדל את בטי לחבור אליו ומספר לה נפלאות על קנדה, אבל בטי לא באמת בונה על המשך הקשר הזה. ההיסטוריה שלה עם גברים בכלל וגברים פיליפינים בפרט, השאירה אותה מאד סקפטית.

זו התכנית עליה בטי חולמת: לעבור לקנדה, להצליח להביא לשם את בנותיה, למצוא זוגיות, אולי עם מנואל, אולי עם מישהו אחר, ולנסות להשאר שם. בשביל זה, "תמר" תהיה מוכנה לעשות כל מה שידרש. בשביל זה, "אמא" חייבת להשאר בחיים.

אחות המחלקה ניערה את כתפה. "תמר בואי, תחליפי לה אַת אֶת הפיז'אמה הרטובה. היא מושכת לי בשיער, ה"אמא" שלך".

 

קסם הדגים

האיש ללא תכונות, ספרו של רוברט מוסיל, מספק לי שוב ושוב תובנות ורעיונות, ומבחינה זו הוא מצדיק את המשך הקריאה גם מעבר לחלק בו הפן הספרותי מאזן את הפן ההגותי. למשל, בעמוד 493 בחלק הראשון (אני עדיין בחלק הראשון, מודה) אני מוצא את הקטע הזה:

%d7%93%d7%92%d7%99%d7%9d-001הקטע מעלה הוא ממוחו של וולטר, דמות שולית בספר, הרואה את עצמו כאמן, לא ממש עם סיבה, ומהרהר  שלכל אדם יש זיקה לבעל חיים מסויים. בעניין זה, לפחות לגבי, הוא צודק. אפילו כתבתי על זה, מבחינתי זה עז. אבל אצל וולטר אלו דגים, אותם הוא נהנה הנאה פרברטית לשלוף מהמים בחכה, להטיל על הדשא ואחרי כן הוא שוכב לידם, מתבונן בהם גוססים. הוא לא עושה את זה כדי לאכול אותם, אבל לדוג למטרות מאכל לא פחות מפלצתי בעיני.

מה שהוא מספר לעצמו, על מקור המשיכה שלו לדגים, הוא יותר אבסטרקטי ו"גבוה" מסתם סדיזם. זה מאפיין של לא מעט מהדמויות בספר. הן מספרות לעצמן שמה שמניע אותן הם רעיונות גבוהים ולא צרכים "נמוכים".  הרעיון של וולטר הוא, שהדגים מושכים אותו כי הם חיים כל חייהם בתוך תווך אחיד, לעומתו, שאר בני האדם ושאר חיות היבשה (למעט הציפורים), החיים על התפר בין שני תווכים. רגליהם על הקרקע וגופם באוויר. לדגים, אין קרקע. הם נעים באלמנט המניע אותם, בו הם אוכלים, נעים ומתים.

אפשר לומר שהדגים לא יצאו מהרחם. הם עדיין צפים בנוזל בו הם נוצרו, וממשים בכך את ערגת האדם, שאינה יכולה להיות ממומשת, לחזור אל הרחם. אבל מה שוולטר כמו גם הסופר שיצר את דמותו לא מעלים בדעתם, הוא שיש אפשרות לא רעה לשחזר את החוויה. מה שוולטר מתאר כ"חוויה שהאדם מתנסה בה רק בחלום", התחושה של ציפה חסרת משקל בתווך נוזלי, היא בדיוק אחת משמונת הסיבות שבגללם כדאי להתנסות בצלילה. הספר נכתב לפני שז'אק קוסטו המציא את המערכת לנשימה מתחת למים שאנו מכנים scuba.

בסוף הקטע המצוטט מעלה, תוהה המספר ממוחו של וולטר: "אם כך, על שום מה הוא מוציא אותם מהמים והורגם?" ומנמק:"משום שזה גרם לו תענוג קדוש שאין לבטאו במילים, והוא מאן לדעת מדוע". זו גם התהייה שלי, כאשר אני רואה אנשים עומדים עם חכה על המזח, בים התיכון בו הדגה כל כך מדולדלת, ובהשקעה של שעות מצליחים להוציא דגיג עלוב אחד או שניים. גם אני חטאתי בטמטום הזה בילדותי, והדגים שהייתי דג בנמל חיפה היו כל כך מסריחים מנפט שברור שאי אפשר היה לאכול אותם. בכל מקרה, מעולם לא אכלתי דגים, גם כשעדיין אכלתי בשר. תמיד שנאתי את הריח.

הדייגים בחכה של היום, וגם אני בזמנו, לא עושים את זה בכדי שיהיה להם מה לאכול. אם כך, על שום מה הם מוציאים אותם מהמים והורגים אותם? בשביל ההנאה הסדיסטית? בגלל הקנאה ביכולת הדגים "לחזור אל הרחם" אותו הם לא עזבו מלכתחילה?

היחס של בני האדם אל הדגים הוא בכל מקרה ביזארי. הרבה חושבים למשל שזה בסדר לאכול דגים גם אם הם נמנעים מאכילת בעלי חיים יבשתיים. קוראים לסוּגַנים שכאלה "פסקטוריאנים". משום מה, לדגים יש בעיניהם פחות "חיים", פחות "נשמה". הם כביכול לא סובלים. אבל גם אם נאמר שקל יותר להתעלם מכאבם של דגים, קשה יותר להתעלם מהשואה האקולוגית שהדייג התעשייתי ממיט על האוקיאנוסים. רוב הדגים המגיעים למאכל אדם נדוגו במכמורות ענק הנגררות על קרקעית הים ומוחקות את כל החי והצומח שבו, משאירות אחריהן מדבר.maxresdefault

יש היום בים פחות מעשרה אחוזים מכמות החיים שהייתה בו לפני חמישים שנה, אבל מצד שני יש בו פי מאה פלסטיק. the great pacific garbage patch, איי ענק של פסולת פלסטיק באמצע האוקינוס השקט – כמעט יבשות של זבל אנושי. מצד שני, אנשים מוכנים לטוס לקצה השני של העולם (ואני ביניהם), לאיים נידחים שבהם עדיין שרדה הדגה, בכדי לראות את השרידים האחרונים של שיפעת בעלי החיים שפעם כל הימים כולם הכילו. זה כבר כמעט כמו הגורילות באפריקה, שהפכו מצרך כל כך נדיר וקשה לראייה.

אפילו לא צריך ללכת לצלול בכדי לראות את השואה שהמטנו על הים. אני עדיין זוכר את חוף הכרמל בחיפה לפני ארבעים וחמישים שנה. בכל אחת מהפעמים בהן הסתלקתי מבית הספר וחציתי את הכביש אל שפת הים. ברכות הגאות לאורך החוף שפעו אז תמנונים, סרטנים, קיפודי ים ודגים. היום זו שממה מוחלטת.

טמפרמנט מחקרי

תכניותיו של בני הצעיר להמשיך לתארים מתקדמים (בפיזיקה) ולכוון פניו לאקדמיה, גרמו לי לחשוב מחדש על הבחירה שלי לפני אי אלו שנים ללכת לתעשיה.

תחילה, זה היה אמור להיות זמני. אחרי תואר שני בהנדסת חשמל רציתי להתנסות בעבודה בתחום שאותו למדתי: תדר גבוה, תקשורת, התפשטות גלים, כדי שאוכל להחליט בצורה מושכלת אם אני רוצה להמשיך בתחום הזה לתואר שלישי ואז אולי, לקריירה אקדמית. טוב שכך עשיתי, כי אחרי שנים לא רבות של עיסוק בצד ההנדסי של התחום, הבנתי שאיני מעוניין להמשיך ולעסוק בתחום הזה. הפריע לי בין היתר שהישומים צבאיים כמעט כולם, ושהמודלים התאורטיים רחוקים מרחק כה רב ממה שיוצר על פיהם. יש בתחום הזה כל כך הרבה "מגיה שחורה", של כוונונים במעבדה שרק ניסוי ותעיה הביאו לתוצאות. טכנאי מנוסה היה יותר אפקטיבי בתחום מבעל תואר שלישי.

וויתרתי על התואר השלישי,  החלפתי תחום, ועברתי לעסוק בתכנון מעבדים, בחברת אינטל. זה היה מקום העבודה הטוב ביותר שהיה זמין בחיפה בזמנו. התחלתי כמהנדס תכן ונהניתי מאד מעבודתי. גם עשיתי אותה טוב, לדעתי. אלא שלא עברו שנתיים, וכבר אובחנתי כ"בעל טמפרמנט מחקרי".

זה תואר שהוא לאו דווקא מחמאה, במקומות עבודה בה רוצים לראות את  עבודת המהנדס כעבודה על פס יצור, ממנו יוצאים מוצרים בקצב קבוע וידוע מראש. זה אומר אולי שיש לך רעיונות טובים, רק גדולים מדי. שאי אפשר לסמוך עליך לספק את הסחורה בזמן.

אז נשלפתי מצוות התכנון והוטל עלי, "כבעל טמפרמנט מחקרי", להתחיל "פעילות מחקר". לבדי. המטרה היחידה שהוגדרה לי הייתה "שתהיה פה פעילות מחקר, במרכז התכנון בחיפה". כאחד שרק שנתיים קודם עבר לתחום, הטמפרמנט לבדו לא הספיק. ללא הנחיה כלשהי, שבמסגרת אקדמית הייתה מן הסתם של המנחה שלי לדוקטורט, ישבתי וקראתי מחקרים בתחום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות מעניין לחברה בה אני עובד.

באותם השנים, מה שעניין את עולם המעבדים היה לבצע במעבד יחיד כמה שיותר פקודות במקביל, מה שנקרא אז סופר-סקלר. אחרי שנה בערך בה דפקתי פחות או יותר את הראש בקיר, וקראתי פחות או יותר את כל הפרסומים על "גבולות המקביליות" היה לי רעיון והתחלתי לפתח מודל של מעבד בו כמה שיותר מהדברים נעשים פעם אחת ונשמרים, במקום שוב ושוב. משהו שקראתי לו Translated Instruction Cache. אין טעם לפרט פה מה זה היה, אבל זה היה מעניין, וזה היה לא רלוונטי. לגמרי.

לא היה שום סיכוי שחברה שפוייה הייתה משנה כוון לרעיון כזה. אינטל עשתה זאת במידה מאד חלקית במעבד שנשלחתי לשנה וחצי לארה"ב להשתתף בהגדרתו, בשם פנטיום 4, שעליו התבסס קו מעבדים שעם הזמן נזנח, דווקא לא בגלל החלק בו השתמשו ברעיונותי.

מה שכן קרה, הוא שבגלל שעשיתי את המחקר ההוא במסגרת התעשיה, נמנע ממני לפרסם את תוצאות המחקר. מצד שני, כיוון שזה נחשב "מחקר טהור" מדי בעיני האנשים שהיו ממונים על הוועדה שהחליטה אילו רעיונות לרשום כפטנטים, ההצעות לפטנטים שהגשתי, כמה עשרות מהם, לא הפכו לפטנטים. כמה שנים אחרי כן, חברה בשם Transmeta תבעה את אינטל על הפרת פטנטים דומים שלה וזכתה בכמה מאות מליוני דולרים. כסף שאם היו מניחים לי לרשום פטנטים על תוצאות מחקרי הראשון ההוא, היו נחסכים. מילא.

המשכתי להיות "חוקר" במשך רוב שנותי באינטל. לפעמים במסגרת ארגון מחקר, לפעמים כחלק מקבוצת התכנון עצמה. ה"טמפרמנט המחקרי" ההוא הוביל אותי לא פעם לכיוונים מאד מרחיקי לכת שאיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה משהו שממש כדאי לעשות, כבר בדור הבא של המעבד. כיוונים שבדיעבד ברור לי שהיו מרחיקי לכת הרבה יותר מכפי שחברה גדולה כמו אינטל יכולה להמר עליהם.

בהמשך כבר כן רשמתי פטנטים על לא מעט מהדברים, לפחות הלקח הזה נלמד. לא פרסמתי מאמרים בכנסים של התעשיה או בכתבי עת, למרות שבמחשבה לאחור, יתכן שהייתי יכול לקבל אישור לחלק מהדברים, אם זה היה לי חשוב. אבל זה לא היה, כי הפרסומים לא היו חשובים לקידום שלי או לקבלת קביעות כמו למי שבחר באקדמיה, ועדיין ראיתי את עצמי כטיפוס מוכוון מוצר. בכל זאת, עשיתי מחקר בתעשייה, והייתי חייב לספר לאחרים, ולעצמי, שזה מחקר יישומי.

אבל כל הרעיונות שהיו לי, (שעליהם יש לי כוונה לכתוב, באנגלית, בבלוג מקביל, אחרי שכבר חלה עליהם התיישנות) נגזרו מצרכי התעשיה ממש, מבעיות שאני לפחות חשבתי ששווה לפתור, מגרויים שבאו מהיותי חלק מצוות תכנון של מעבד ממשי. היו לי רעיונות לטכנולוגיות שגם היום אני חושב שהיו פתרונות לדברים חשובים. כמו תמיכה בתכניות מקביליות על ריבוי מעבדים, כמו תמיכה במימוש ריבוי פרוטוקולים של תקשורת – בתכנה. כמו ארכיטורת מעבד שהייתה יכולה להיות מאד חסכונית בהספק.

בסיכומו של דבר, ה"טמפרמנט המחקרי" שלי מצא בסביבה התעשייתית את הגרויים ליצירתיות שסביבה אקדמית אולי לא הייתה מספקת, בשכר שהסביבה האקדמית לבטח שלא הייתה מספקת. אין בי חרטות על הכוון שבחרתי אז. אבל מה שנכון אולי ל"בעל טמפרמנט מחקרי" בתחום כמו הנדסת מחשבים אולי לא נכון לבעל טמפרמנט שכזה בתחום כמו פיזיקה תיאורטית. שם, האקדמיה היא כנראה המקום הנכון לספק את הסביבה שתהפוך יצירתיות לאפקטיבית.

כשרון

הלכתי עם חברים ל"סרט הבנים" השבועי שלנו, שבזמן האחרון הוא יותר הסרט החדשי שלנו. הפעם זה היה "אוטובוס 657", מותחן פעולה די אפקטיבי. לא יצירת מופת, אבל בכל זאת, במהלך הסרט, כמו שקורה לי לא פעם גם כשאני צופה בסדרת טלוויזיה נוסחתית כלשהי, התמלאתי קנאה ביכולת היצירה של הכותבים.

תגידו מה שתגידו על סדרות טלוויזיה כמו "המנטליסט" או "מחשבות פליליות", אבל בכל פרק הכותבים מנפקים עלילה, מפותלת להחריד בדרך כלל, עם דמויות מתחלפות, לא לגמרי שטוחות, ועם דמויות קבועות שזוכות לחיזוק וגיוון של אפיוניהן כמעט בכל פרק. אותי זה מרשים.

זה מרשים אותי במיוחד בגלל שאני כשלון מוחלט בתחום הזה. ולא שאני לא מנסה. הייתי כבר בשתיים וחצי סדנאות כתיבה, הששתתפתי במשך חדשים רבים בקבוצת כותבים שנפגשה אחת לשבועיים וניסתה לעזור האחד לשני לכתוב. וגם כתבתי כמה סיפורים הנמצאים פה בבלוג איפהשהו. אבל העלילות פשוט מסרבות להגיע אלי, מהמקום המסתורי הזה בו הן נמצאות.

אני מוברג לקרקע כל כך חזק כנראה, שהדמיון שלי לא מצליח להמריא. אני לא מצליח לברוא דמויות שהן לא אני, לדמיין אירועים שלא קרו לי, לברוא עלילה שהיא לא עלילת חיי. וזה מאד מתסכל אותי.

זה לא מתסכל אותי בגלל שאני חושב שחסרים סיפורים בעולם. זה לא שרק הספר שאני אכתוב חסר שם על המדפים העמוסים בחנויות הספרים. שהספר שאכתוב חייב להיות אחד מאותם ההארבעה שימכרו יחד ב 99 שקלים במבצע ב"צומת ספרים".

זה גם לא מתסכל אותי בכגלל שאני חושב שיש לי איזה מסר מאד חשוב להעביר לעולם דרך ספר.
לא. זה מתסכל אותי כי אני פשוט אוהב לכתוב, ולכתוב רק על מה שקורה לי זה די מגביל.
לא קורה לי מספיק בשביל שיהיה לי מספיק על מה לכתוב….

הלכתי אצל אפלטון, וקראתי יחד עם ידידתי רחל את הדיאלוג "איאון" העוסק ממש בנושאים אלה. הפתרון של סוקרטס לתהיה הזו הוא שליפת קלף הג'וקר שתמיד שימש, ועדיין משמש, לבני אדם רבים להסביר כל מה שהם לא מסוגלים להסביר: אלוהים. הכישרון הפואטי, שבו עוסק סוקרטס, בניגוד לפיסול ולציור אותן הוא רואה כאוּמנויות גרידא, הוא מתת אלוה. המטפורה שבה הוא משתמש היא מגנטיות. כמו אבן מגנטית הנמצאת בטבע בגלל שאלוהים הכניס בה את היכולת למשוך אליה חלקי מתכת, כן אלוהים מעביר ליוצר, הומרוס בדוגמה של הדיאלוג הזה, את היכולת למגנט, והמגנטיות הזו עוברת הלאה למבצעים, "הרפסודים", שאיאון האיש נמנה עליהם, הנמשכים מגנטית ליצירה כזו ולא אחרת. אלו בתורם, בסוג של השראה מגנטית, מעבירים את מתת האלוה הזו הלאה אל הקהל.

מילא. הייתי יכול אולי לקבל שההשראה לחיבור מוזיקה, או לכתיבת שירה, באה ממקום לא מוגדר כלשהו, נשגב אפילו. מי שרוצה, יכול לקרוא לזה אלוהים, מי שרוצה יקרא לזה "המוזה", או מה שלא יהיה. יתכן שזה פשוט משהו שחומק ממילים, שאין אפשרות אמיתית להמשיג אותו. בסדר.

אבל מה בדבר סתם לבדות עלילות? להמציא דמויות? לכתוב איזה סיפור קצר? גם בשביל זה נדרש חיבור ישיר אל השכינה? מה, גם אותם תסריטאי סדרות הטלוויזיה האמריקאיות מחוברים לכוח מסתורי שם למעלה (או מאחור..), כזה שמעביר אליהם את יכולת היצירה בסוג של השראה מגנטית?
באמת זה לא משהו טכני, שאפשר פשוט ללמוד?

אנרגיות

בני הבכור וזוגתו שתחייה בדיוק חזרו מטיול של ששה חדשים בסין, ניו-זילנד וסרי-לנקה. בני הצעיר מטייל כרגע בדרום הודו.  חוץ מהרהורי על אופן הטיול השונה של כל אחד מאיתנו, ממנו אפשר ללמוד לא מעט על אישיות המטייל, חשבתי שוב על עניין האנרגיה הנדרשת להוציא טיול כזה לפועל, ועל אנרגיה אנושית בכלל.

זה לא סוד שלאנשים שונים יש רמות אנרגיה שונות. כמובן שלא מדובר בפרמטר אנרגיה אחד ויחיד, יש סוגי אנרגיה שונים: לילדים, לעבודה, לבילויים, לסידורים, אין מספר יחיד שאפשר לשים ליד אדם ולהגיד: זו רמת האנרגיה שלו. אך יש ויש הבדלים בסך כל כמות האנרגיה שיש לאנשים, וההבדלים האלה ניכרים, למשל באופן בו הם מטיילים.

2000px-activation_energy

אנרגית שפעול

נדרשת אנרגיה, שמקבילה אולי ל"אנרגית שפעול" בפיזיקה, בכדי לשלוף את עצמך משגרת החיים שלך ולצאת לטיול ארוך. זה יותר קל כאשר אתה מסיים שרות צבאי, או תיכון, או אוניברסיטה, ואתה עוד לא יודע מה ולאן אתה הולך. כאשר אתה עוד לא כבול במקום עבודה, במשפחה, במשכנתא, עם שני חתולים שצריך להאכיל… בשביל לשלוף את עצמך מכל אלה צריך ממש לרצות את זה. וצריכה להיות לך האנרגיה הנדרשת בכדי להוציא את זה לפועל, למשוך כנגד כל החבלים השואפים להשאיר אותך במקום בו אתה נמצא.

מעבר לזה, נדרשת לא מעט אנרגיה לנסיעה ארוכה, כזו בה גם זזים ממקום למקום וממש מתיירים, לא רק רובצים חודשים על גבי חודשים במנלי או על שפת הים בגואה, ו"סופגים את האווירה" בחברת ישראלים אחרים. אחרי שכבר עקרת את עצמך ויצאת לדרך, יש כמות אנרגיה בלתי נתפסת כמעט, המושקעת בלזוז ממקום למקום, למצוא מקום לישון, לאכול, לבקר, לעשות. נסיעה בארגון עצמי של כמה חדשים (או שנים) היא סכום של מאות פעולות ארגוניות שכאלה שאו שיש לך או שאין לך את האנרגיה לבצע אותן.

לרבים אין את האנרגיות האלה, ולצורך זה יש טיולים מאורגנים שאליהם אתה רק צריך להביא את עצמך (ואת ממונך). אלא שטיולים מאורגנים לא מתאימים לנסיעה של שנה, רובם אפילו לא לחודש. הם ממילא גם מעבר לאמצעים של רוב הציבור. אפשר, ורבים גם עושים את זה, לצאת לשבוע לחופשת "בטן-גב" או "הכל כלול" ואין בזה פסול, אלא שפה מדובר על רמות אנרגיה מסדר גודל אחר לגמרי. אלו חופשות שבהן אתה אמור לצבור אנרגיה, לא להוציא אנרגיה.

יש לי חשד שסוג האנרגיה עליה אני מדבר פה, אנרגיה "עודפת", במובן זה שהיא מעבר לאנרגיה הנדרשת לקיים את החיים היומיומיים ולתחזקם, היא משהו שמתנדף עם הגיל. אני מקווה שהיא תשרוד אצלי עוד כמה שנים, כי עוד בא להיות בסין, במאלי ובמרוקו, באינדונזיה ובאיסלנד, בהונדורס ובגואטמלה, בברזיל ובארגנטינה, בגרוזיה ובארמניה, והרשימה עוד ארוכה. יש לי את הזמן, עכשיו רק נשאר לראות אם עדיין תהיה לי האנרגיה.