כמעיין המתגבר

שוב אני חוזר אל אותם האנשים הנשבעים בנקיטת חפץ שלעולם לא יצביעו (שוב?) למר"צ, בעקבות הצעדים "מרסקי הדמוקרטיה" (תו ירוק וכאלה) שמשרד הבריאות, והשר הממונה עליו, ממר"צ, נוקטים. אני חוזר אליהם כי הגעתי למסקנה שבאמת אין לכל אותם אנשים סיבה להצביע למר"צ בפרט ולשמאל בכלל.

עזר לי להגיע לתובנה הזו מרצה אחד (שלא אנקוב בשמו) המלמד חשיבה ביקורתית באחת האוניברסיטות (שלא אנקוב בשמה) בעזרת מיטב ההוגים הצרפתיים (שכן אנקוב בשמם – פוקו וכאלה…), ומשתמש במגיפת הקורונה כדוגמה לאופן שבו יש לפתח ולטפח חשיבה ביקורתית. מהקורס שלו פרשתי כי פתאום הבנתי שבעצם, אני שומע שם את הגרסה העברית של Tucker Carlson, המגיש האולטרא ימני של רשת fox, מכחיש מגיפה ידוע. שמה שהמרצה הזה, ומתנגדי החיסונים, הסגרים והמסיכות בכלל מדגימים הוא אידאולוגיה ליברטריאנית קיצונית, אפילו פינת תנועת האלט-רייט האמריקאית. שההוגים הרלוונטיים להתהדר בהם הם לא אלו הצרפתים אלא הוגים שמרניים כמו Friedrich Hayek ומילטון פרידמן.

גם אני הייתי שם, בגיל 15 או 16, כשקראתי והתלהבתי מספריה של איין ראנד כמו "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים". אבל די מהר עבר לי, התבגרתי. אבל האנשים המגדפים את ניצן הורוביץ על כל מה שהוא עושה, הם עדיין שם. במקום הזה של האינדיבידואליזם הבוטה, במקום של "אני אדאג לעצמי" ושהאחרים יתפגרו. של "אתם לא תגידו לי מה לעשות".

לפחות בארה"ב זה קוהרנטי. למשל בסרטון בטיק-טוק בו מתלוננת מישהי שלא נותנים לה להכנס להופעה שהיא קנתה לה כרטיס ב 150$, (ואף הזמינה מלון למקום בו ההופעה ב $500,) כי היא מסרבת לבצע בדיקת קורונה ב $40, (אף שהיא אישרה שתעשה זאת כתנאי לרכישת הכרטיס.) למה? כי "פה זה אמריקה", ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.

מה יש לנו פה בעצם? יש לנו אנשים שמסרבים לקבל את התפיסה שתפקיד המדינה (אחד מהם) הוא לשמור על שלמות גופם ובריאותם של אזרחיה. שזה החוזה שיש בין האזרחים – העברת האחריות אל המדינה לשמור עליהם אחד מהשני, ומאחרים שמחוץ לקולקטיב. שלשם כך מוטלות הגבלות כאלה ואחרות שבין היתר נועדו למנוע פגיעה של אזרח אחד באחר (רק למדינה מותר לעשות את זה, רק למדינה יש מונופול על אלימות).

לא מדובר פה על ערבות הדדית וולונטרית. אפילו לא מדובר פה על נטילת החוק לידים של עסק פרטי (למשל האמרגן של ההופעה ההיא). המדינה חייבה את מפעילי האירועים לתפעל אותם כך שהבאים אליהם לא יפגעו. בדיוק כמו שדורשים מהם אישור של מכבי אש. אם זה נראה למישהו פגיעה לא מידתית בזכויותיו, בתי המשפט הם המקום לפנות אליו. בארה"ב יותר מאשר במקומות אחרים, כי שם הרפובליקנים הצליחו למלא את בתי המשפט בשופטים "שמרניים", כאלה שהשקפת עולמם היא בכיוון המצמצם את תפקיד המדינה ולכן גם מצמצם את סמכויותיה. בישראל אולי גם בעתיד, אם איילת שקד תצליח במה שהיא התחילה כשרת משפטים.

בישראל האידאולוגיה בקטע זה פחות ברורה. אין פה באמת הבדל בין ימין לשמאל ברצון לצמצם או להרחיב את סמכות המדינה. המריבה היא יותר מי דואג לאיזה ציבור ובאיזה מידה. גם הימין (פרט למעט ימנים אידאולוגים כמו איילת שקד) הפופוליסטי לא שואף לצמצם את התערבות המדינה בחיי האזרחים, ולראיה הגישה המרחיבה של ממשלת נתניהו בתקופת הקורונה. ואין להתבלבל בין ניסיון נתניהו ל"הגביר משילות" ו"לצמצם את שלטון הפקידים" לבין אידאולוגיה ימנית קלאסית. יש פה אך ורק ניסיונות מילוט של מישהו ששנים רבות מדי בשלטון גרמו לו לחשוב שהוא מעל החוק, והתבדה.

לסיכום – כל מגיבי השיטנה להורוביץ, כל סרבני החיסונים ומתנגדי התו הירוק, כל אנשי "מרד הנפילים" – חישבו טוב איזו אידאולוגיה אתם מגלמים בהתנהגותכם, מאיזה פוזיציה אנוכית אתם פועלים, ואז או שתתבגרו, או שתמצאו לכם איזו מפלגה ימנית קלאסית (למשל פייגלין?) שמייצגת באמת את מה שאתם באמת מאמינים בו.

מסך הבערות

זמן טוב, מבחינה היסטורית, לבקר מחדש את מושג "מסך הבערות", שטבע הפילוסוף  ג'ון רולס. המושג מתאר כריתת אמנה חברתית שבמסגרתה תוקם קהילה פוליטית הפועלת על פי כללי "צדק כהוגנות" (Justice as Fairness), כאשר המתדיינים על האמנה אינם יודעים כלל מהו מעמדם החברתי. (הגדרה מויקיפדיה)

במסך הבערות מדומיין מצב מקורי, דימוי מחשבתי שכזה, שבו אין עדיין אמנה חברתית, חברה אנושית לא מכוננת עדיין, אבל האנשים במצב זה שואפים להקים קהילה שתהיה צודקת והוגנת לכולם. יש הוגים שגרסו שמצב מקורי כזה היה בשחר המין האנושי, יש שרואים זאת רק כדימוי מחשבתי, סוג של "אילו היה…" שמאפשר לחשוב איך, ממצב מקורי כזה מקימים חברה צודקת.

הזדמן לנו, באופן די נדיר בהיסטוריה, להיות ממש בפועל במצב מקורי כזה, אך לפני שנתיים. לפני שמגפת הקורונה פרצה בעיר ווהאן אשר בסין ומשם התפשטה בעולם. מצב מקורי בו לא היו עדיין לא סגרים, לא חיסונים, לא התנגדות לחיסונים, לא מסיכות (במערב…). השיח האנושי היה חף מכל אותם (עשרות!) מושגים שקשורים למגיפה ושמתגלגלים על לשוננו באופן טבעי כיום.

ובתחילת המגיפה, גם היה ידוע מעט מאד על הוירוס הזה. איך הוא מתפשט, מי פגיע אליו ומי פחות, איך אפשר לטפל בחולים, האם הוא יעלם בקיץ? האם יהיה חיסון? מתי? ממש מסך הבערות הרולסיאני.

אבל ככל שהמסך החל מתפוגג אט אט, אפשר היה לראות עד כמה המודל שהציע רולס להקמת חברה צודקת לא יכול להתממש. חיש מהר התברר שאנשים מגבשים את דעתם על הצעדים שצריך לנקוט (או לא לנקוט) לרוב מתוך פוזיציה תועלתנית, אך גם מתוך פוזיציה אידאולוגית.

אין לי ספק שבאותו מצב מקורי מדומיין הייתה הרבה יותר נכונות לצעדים נמרצים אם האנשים שקיבלו את ההחלטות לא ידעו באותו הזמן אם המחלה מסוכנת להם או לא. אם המחלה מסוכנת יותר לזקנים, אזי הם לא ידוע אם כשיורם מסך הבערות יתברר להם אם הם צעירים או מבוגרים, עם מחלות רקע או בלי.

האם האנשים מאחורי המסך היו מחליטים לסגור בבתים לשנים את בני ה 60+ ולתת לשאר לחיות כרגיל אם לא יכלו לדעת בני כמה הם עצמם יהיו כשיצאו מאחורי מסך הבערות (בהנחה שיש הגיון במדיניות כזו)?

באופן דומה, מעניין לתהות אם המחליטים מאחורי מסך הבערות לא היו יודעים אם הסגר יהיה הרסני כלכלית עבורם אישית, או שלא יזיז להם, איך הם היו מחליטים על פיצוי כלכלי לניזוקים. האם היה פיצוי נדיב יותר? פחות?

לגבי החיסונים ותקנות התו הירוק – אם האנשים המסתופפים באותו מצב מקורי, מאחרי מסך הבערות, לא היו יודעים שכאשר יורם המסך הם יאחזו באמונה שגילם הצעיר, או אמונתם בכדורים משלשלים לבעלי חיים, או ברפואה אלטרנטיבית, או בטראמפ, או בתזונה כזו או אחרת יגנו עליהם מתחלואה, האם גם אז הם היו מתנגדים לנסיון לחסן את כל האוכלוסיה, להפריד בין המחוסנים ואלו שלא?

האם מאחורי מסך הבערות אפשר היה למצוא פתרונות חברתיים, כגון לימוד מרחוק בזום, לפני שהאנשים התנסו במצב בפועל? או האם צריך להשליך את האנשים למים בכדי שילמדו שיש מים, וצריך ללמוד לשחות?

האם חברה שנוצרת כתוצאה מהמהלך המחשבתי הזה של מסך הבערות תהיה חברה יותר או פחות סמכותנית? חברה בה תהיה יותר או פחות התערבות של הכלל בעניני הפרט? אם הדוגמה של השנתיים האחרונות מלמדת משהו, זה שהדעות חלוקות לחלוטין אם יש יותר מדי או פחות מדי התערבות של המדינה.

יתכן שמסך הבערות עוד עימנו – ככל שהמין האנושי והמין השני – הוירוס, לומדים זה את זה, ומתאימים את עצמם זה להשתנות של השני במחזורים של תחלואה ותמותה, החברה האנושית נעה ונדה בהתאמה, הלוך וחזור, בין יותר ופחות התערבות, בין סגרים להתרתם, בין הקשחת תקנות וריכוכן.

ניצן

רחמי על שר הבריאות ניצן הורוביץ. בתחום הבריאות בכלל ובטיפול במגיפת הקורונה בפרט, המשרד והעומד בראשו עושים עבודה לא רעה, וגם הצליחו להכניס לתקציב המדינה, בנושאי בריאות, לא מעט דברים טובים וחשובים. הנה למשל מבחר מנושאי הפוסטים האחרונים של שר הבריאות: "תקציב הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.", "רפורמה מהפכנית בתחום בריאות הנפש", "קיצור תורנויות המתמחים", "פיתוח מערכת הבריאות בחברה הערבית.", "הרחבת מערך הטיפול בהפרעות אכילה" ועוד ועוד. נושאים שהם בלי ספק חשובים וראויים ששר הבריאות יקדם אותם.

אבל התגובה לכל הפוסטים האלה היא אחידה. מאות, לפעמים אלפי תגובות, שכולן שוטמות, אלימות בצורה קיצונית. כולן מתעלמות מנושא הפוסט עצמו ומתמקדות רק בדבר אחד: בהתנגדות לחיסונים, לבדיקות, למסיכות, לתו הירוק וכו. תגובות המהדהדות זו את זו, וכולן משקפות חשדנות קיצונית לתיאור המציאות כפי שמשרד הבריאות, הממשלה (הנוכחית וגם הקודמת), ממשלות אחרות בעולם, רוב מוחלט של הקהילה המדעית והרפואית משקפות אותה, ארגון הבריאות העולמי, ועוד.

אך בעיקר – התגובות שונאות. התגובות האלה חושפות שסע עמוק מאד, שקשה עד בלתי אפשרי ליחס אותו לשסעים אחרים בחברות (בארץ ובעולם) כמו בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, בין סוציאליסטים (יש עוד כאלה) לליברטריאנים.

מפעם לפעם אני נכנס לפרופילים של המגיבים היותר קיצוניים, אלו שהם בדרך כלל גם הראשונים להגיב לכל פוסט של ניצן הורביץ, בפייסבוק ובטוויטר, כדי להבין במי מדובר. ובכן, לא מדובר בבוטים. אלו שבדקתי הם פרופילים אמיתיים, א.נשים בשר ודם. רוב מוחץ הן נשים, ורוב אלו שלפרופיל שלהן הצצתי, עוסקות במקצועות הרכים יותר, הטיפוליים, האלטרנטיביים. הרבה למדו במכללת רידמן. הרבה מאמנים ומאמנות, יועצים לדברים כאלה ואחרים, חלקם אמורפיים למדי. בעצם די הגיוני שמי שמתפרנס או עוסק בעיסוקים שאינם קשיחים מדעית, יהיו לו/לה ספיקות לגבי כל מה שמגיע מהצד השני של החומה, מהצד של "חברות הפרמה", של "המדענים", של הדיפ-סטייט. "ספקנות בריאה", "אני עושה את המחקר שלי", "אני רק שואל שאלות", "בואו נחכה עוד קצת זמן עד שיהיו תשובות לשאלות האלה (אבל אז יצוצו חדשות)".

כל זה טוב ויפה אם כי מופרך לדעתי, במיוחד שלמרות הבוז למדע הקונבנציונלי ולמדענים, המחנה שמנגד כן נוטה לצטט כאורים ותומים אנשים בעלי תארים מתקדמים, לא משנה באיזה תחום, שאפשר לתלות בהם את החשדות, שאפשר להלביש תאוריות קונספירציה סביב ציטוטים מהם שאולי היו נכונים לזמן מסויים או שהוצאו מהקשרם. המחנה המתנגד לא יצטט כסמכות בדרך כלל את "יפעת בן משה בניית ציפורניים" (סתם שם בדוי). עדיף אחד מבעלי התארים הגבוהים שהתארגנו במח"צ (מתנגדי חיסונים צווחנים?) לקורונה.

את הדוקטורים במח"צ אני יכול להבין, הם לא מתלהבים מזה שהם לא במוקד קבלת ההחלטות, שלא קיבלו אותם למעגל הפנימי. אני לפעמים קצת מאוכזב מקטיף הדובדבנים שהם עושים בלי בושה, מהזזת השער הבלתי פוסקת, מההתכחשות לאמירות עבר שלהם שהתבדו קשות. אבל לפחות הם לא שונאים. הם לא משפריצים שנאה כמו המגיבים לניצן המסכן. את אלו ממש קשה לי להבין. קשה לי להבין את עוצמת השינאה, את הבסיס להשוואות עם הנאצים, עם התחזיות על חורבן הדמוקרטיה, את ההקצנה. מה לעזאזל קרה פה? איך יוצאים מזה?

באלימות

מפעם לפעם אני תועה (וטועה) אל תוך אתר החדשות של YNET או זה של מעריב. בדרך כלל זה בעקבות כותרת שישומון החדשות של גוגל מציע לי מאתרים אלה, כותרת שמפתה אותי להגיע לאתרים אלה. כמו למשל "14 מזונות שלא מומלץ לאכול אחרי גיל 50" (אחסוך לכם ללכת לשם. דברים כמו "סוכר לבן", או "משקאות ממותקים" – דה… כאילו שיש גיל שכן מומלץ לצרוך דברים אלה, ובכלל, אלו נופלים תחת הגדרה של "מזונות" בכלל? ).
ובכל פעם אני שוב נרתע לאחור מהאופן הממש אלים שבו הפרסומות מכסות על כמעט כל חלק של המסך, שקריאה בכתבה שאת תוכנה ממילא מישהו חירטט כלאחר יד, צריך לנסות ולקרוא תוך ניווט בין חלונות שקופצים עליך מכל עבר, לאתר את הטקסט בין תת חלונות מעל, מסביב ומתחת לכל שורת "תוכן", שגם הוא רובו מזוייף.

ניחא, אני מבין שהם צריכים את הפרסומות בכדי לממן את יצור ה"תוכן". אבל אותי, ואני חושד שלא רק אותי, האלימות של מתקפת הפרסומות הזו מרתיעה מלהכנס בכלל לאתר שכזה. טוב, יש לי אופציה יותר טובה, זו של הארץ, אבל זה כי אני משלם עליה.

אלא שגם שם, כשאתה פותח את הישומון של "הארץ", לפני שתצליח לקרוא ולו שורה אחת של תוכן (בלי מרכאות), יזנק עליך דף פרסומת שלם המכסה את כל המסך, וזה לא יעלם עד שלא תמצא את ה X באחת הפינות ותלחץ עליו. וזו כבר חוצפה. כי זה תוכן שאני משלם עליו.

לא מפריע לי שבסוף הדפים יהיו הפניות לתוכן ממומן, שגם מסומן ככזה, מהסוג של "אלפים בישראל מתלהבים מ…." אבל האקט האלים שכופה עליך לצפות בפרסומת, לפני שתראה ולו אות אחת של תוכן, תוכן לא חינמי, הוא לא לעניין. מעיתון הארץ יש לי יותר ציפיות. הגרדיאן הבריטי למשל, לא נוהג כך. ביו-טיוב, כשאתה משלם על מנוי, לא תראה פרסומות. זה ההסכם.

קראמבל פירות טבעוני פשוט

יש המון מתכונים לקראמבל ברשת. ברובם יש יותר מדי מרכיבים, יותר מדי שלבים, יותר מדי תמונות ויותר מדי סיפורים מסביב (לטעמי). פה לא. חומרים לתבנית בקוטר 20-25 ס"מ

קראמבל
כוס קמח (כלשהו), או חצי כוס קמח וחצי כוס קוואקר (רצוי עדין)
חצי כוס שמן בעל טעם נייטרלי (לא זית, אפשר קוקוס למי שאוהב)
חצי כוס סוכר (עדיף חום)
אופציונלי: חצי כפית קינמון
אופציונלי: חצי כוס אגוזי מלך או פקאן מרוסקים.

  • לערבב ולקרר כחצי שעה עד שעה במקרר

מילוי
4-5 תפוחים (עדיף ירוקים מזן גראנד) מגולענים, לא קלופים, חתוכים לקוביות של כחצי ס"מ.
או שזיפים, או נקטרינות בכמות שתמלא את התבנית
2 כפות סוכר (עדיף חום)
2 כפות שמן (לא זית)
אופציונלי: חצי כוס פירות יער קפואים

  • לערבב את המילוי ולמלא את התבנית (המשומנת) כמעט עד סופה.
  • לפורר את הקראמבל ביד חפשית מעל.
  • לאפות ב 180 מעלות עד שהפירות מתרככים (תפוחים לוקח יותר זמן) והקראמבל מזהיב. כ 30-35 דקות.

הטלאי הירוק

יש נימוק סביר אחד ויחיד למתווה התו הירוק: אנשים לא מחוסנים, בסבירות גבוהה יותר, מועדים להדביק אחרים בקורונה. האם זה נכון?לא מעטים ממתנגדי התו הירוק טוענים שגם מחוסנים מדביקים. ואני לא חושב שיש מי שחולק על זה. מחוסנים גם נדבקים, גם חולים, גם מתים, וגם מדביקים אחרים. אם יש לך וירוס בגוף בכמות מסויימת, אתה יכול להדביק אחרים. השאלה שצריכה להשאל כאן: עד כמה הם מדביקים?

האם להצטופף בחלל סגור עם מאה לא מחוסנים מסוכן יותר מאשר עם מאה מחוסנים (נאמר בשלישית)? וגם את כן, האם הסיכון הנוסף הוא משמעותי ומצדיק הדרת לא מחוסנים / חסרי תו. או שהוא זניח וסתם רוצים לדרבן אנשים להתחסן כדי שפייזר תעשה עוד מיליארדים?

הייתי מצפה לראות מהמומחים של משרד הבריאות ו/או קופות החולים נתונים של ממש המראים מה היחס בין הסיכון להדבק ממחוסן לבין הסיכון להדבק מלא מחוסן. ומשום מה אני לא מוצא נתונים כאלה בארץ. חיפשתי גם במקומות אחרים, ומצאתי כמעט רק טיעונים לא מגובים במספרים, מהסוג של "סביר שמחוסנים מדביקים פחות כי העומס הנגיפי שלהם נמוך יותר ולזמן קצר יותר". אבל נתונים אמפירייים? היה קשה למצוא.

האם יש בעיה לבדוק את זה בגלל שכל הסיפור של מעקב אפידמיולוגי אחרי מי הדביק את מי. קרס ונפל כשמספר המאומתים היומי עבר את המאה? כשיש אלפי מאומתים ביום, אין סיכוי לברר האם אדם נדבק ממחוסן או מלא מחוסן. אפשר אולי בקווים גסים להשוות הדבקה בקהילה בין קהילות עם אחוז התחסנות גבוה לקהילות עם אחוז נמוך, אבל זו תהיה אינדיקציה עקיפה, לא ישירה, ולא בטוח שתשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע.

אולי הדרך הנכונה לחשוב על זה היא דרך ההסתברות להיות במגע עם חולים א-סימפטומטיים. אני מניח שלא נדבקים בדרך כלל מחולה שיש לו כבר סימפטומים. אם, כפי שהגרף מעלה מראה, החיסונים מקטינים משמעותית את הסיכון למחלה בכל קבוצות הגיל, אז כנראה שהם מקטינים גם את התחלואה בשלב הא-סימפטומטי שלה (אולי במידה פחותה, כי החיסון מגן יותר בשלב התחלואה הקשה והמוות). כלומר, אם ניקח לדוגמה את קבוצת הגיל של 30-39, ונניח שהתחלואה הא-סימפומטית היא באותו יחס כמו מספרי המאומתים, אז בקהל של 100 לא מחוסנים יהיה מספר החולים הא-סימפומטיים כמו בקהל של 1600 מחוסנים. לשון אחר – עבור מספר אנשים זהה, הסיכון להדבקה מלא מחוסנים הוא פי 16.

לאחר מאמצים כן מצאתי פרסום מאנגליה, שגם הוא טרם עבר ביקורת עמיתים, אך מומן על ידי משרד הבריאות שם ונראה רציני, שכן מראה את היחס הזה, והיחס לא זניח כלל, לא לזן האלפה ולא לזו הדלתא. אפשר לקרוא במחקר הזה כאן.

מה שלמדתי מהמחקר הזה, שהיחס בין העומס הנגיפי הקטן יותר בגרונם של מחוסנים לעומת זה בגרונם של הלא מחוסנים, לא מסביר את כל התמונה. מחוסנים מדביקים הרבה פחות ממה שהעומס הנגיפי היחסי שלהם (בזמן שהם חולים) היה אמור להראות. הסיבות לזה לא מוסברות במאמר, אולי במאמר המשך? כל תמונת המגיפה משתנה מחודש לחודש, אז אולי גם זה יתבהר.
כן מראים שם שהיכולת המצומצמת יותר של מחוסנים להדביק אחרים דועכת עם הזמן אחרי המנה השניה, ונמוכה יותר לזן הדלתא. אין במחקר התייחסות לבוסטר, אבל אפשר ללמוד ממנו שלבוסטר יהיה ערך גם בשחזור הכושר המופחת להדביק אחרים.

אם מישהו קורא את הרשומה הזו, ויש בידיו נתונים אמפיריים היכולים לאשש או להפריך את הטענה שמחוסנים מדביקים משמעותית הרבה פחות, ובמיוחד נתונים המראים עד כמה הפחתה כזו משמעותית, אשמח לקישור בתגובות.

בינתיים קיבלתי גם הפניה לרשומה המצויינת הזו, המפרטת היטב את כל הגורמים המעורבים.

עניין התו הירוק לא פשוט, ואם אין לו הצדקה אפידמיולוגית של ממש, אז חבל לעלות על הבריקדות עם סרבני החיסונים. אולי התחלואה הקשה הגוברת בקירבם תשכנע אותם להתחסן, או שלא.
ורק אקווה שלא אזדקק למכונת לב-ריאה (ECMO) בעתיד הנראה לעין.

ניכוס?

יש ברשותי פיסת תוכנה הבוחרת באקראי דימויים מאוסף אלפי צילומי הפרצופים שיש לי ומציגה אותם במיקום אקראי בתוך מטריצה של ריבועים על המסך. אותי הצפיה במסכים המתחלפים האלה מהפנטת ואני יכול להסתכל בזה שעות. כיוון שכך, חשבתי לחלוק את החוויה עם אחרים – אם על ידי אפשרות הפעלה של התוכנה דרך אתר אינטרנט או על ידי הצגתה על מסך גדול בהזדמנויות שונות, כקולאז' (הדבק) צילומי. בשלב זה רק העליתי סרטון ליו-טיוב עם 3 דקות של הפלט של התוכנה דנן. ושניים וחצי אנשים אולי צפו בו.

הבעיה היא שכל הפרצופים שצילמתי הם קטעים מתוך עבודות אמנות במובן מסויים. מישהו אחר (לא אלוהים…) "ברא" אותם. אלו או פסלי רחוב, או גרפיטי, או קטעים מתוך ציורים התלויים על קירות, או אלמנטים קישוטיים על ביניינים, או פיסול על מציבות או… כל דבר שאני רואה. והייתי רוצה להיות בסדר מבחינת כיבוד זכויות וכמובן – לא לחטוא בניכוס. ולכן אני משתף פה את הלבטים שלי.

אני הולך הרבה לתערוכות אמנות, ולפעמים גם מתלהב, ומצלם. פעם אי אפשר לצלם, ומוזיאונים החזיקו צוותים שלמים של משגיחים שעקבו בשבע עינים על הקהל, למקרה שמישהו חס ושלום יצלם – הנחתי תמיד שזה מסיבות של זכויות יוצרים. אבל אז הגיע האייפון ולכולם היה בכיס אחד כזה, ופתאום נעלמה בעיית זכויות היוצרים?

כמו רבים, אני משתף את מה שצילמתי ברשת חברתית כזו או אחרת, וזה נחשב בסדר, לא? בדרך כלל גם אציין איפה זה צולם ולרוב גם את שם האמן – אם הצילום כולל יצירה ספציפית. נראה לי חשוב והוגן. ועדיין – האם לא הפרתי את זכויות היוצרים של האמן? אין לי מושג מה אומר החוק, אבל רוב האנשים יגידו שזה בסדר.

רבים רואים את פיד האינסטגרם או הפייסבוק שלהם כסוג של גלריה, ואת עצמם כמעין אוצרים. אבל האם מה שמותר בגלריה וירטואלית אסור בגלריה פיזית? למשל – רוב הקצף שיצא על הזוג מילגרום ותערוכה (בעצם סוג של מהתלה/אמירה) בשם "הרזידנסי הניגרי" שהציגו בגלרית "המקרר" היה על שהם הורידו מהאינטרנט, או קיבלו במייל עבודות, הדפיסו אותן בלי לידע את האמנים ובלי לבקש את הסכמתם והציגו אותן בגלריה. אם אני מפריד את "התעלול" שהיה או לא היה סביב כל נושא הרזידנסי הפיקטיבי, שעליו אני לא רוצה לחוות דעה, ושם בצד לרגע את אי מתן הקרדיט לאמנים ליד התמונות המוצגות (תמוה, למה לא לפחות לתת לאמנים חשיפה?) האם הצגת העתקי עבודות בחלל פיזי שונה משמעותית מחלל וירטואלי?

כך וכך אין פה כוונת רווח, לא חמרי בכל אופן. המון גלריות יצרו בתקופת הסגרים והקורונה חללים וירטואליים. האם שם אין בעיה עם הצגת עבודות? ויש סיורי גלריות וירטואליים המציגים דימויים מתוך תערוכות, כנראה בלי לבקש את הסכמת האמנים. איפה עובר הקו בין חשבון אינסטגרם או פליקר או פייסבוק ואתר (נאמר וורדפרס) של גלריה? האם הקו עובר בין חשבון אישי לחשבון של מוסד?

ומה לגבי צילום ושיתוף פרט מתוך עבודת האמנות? ברור שצילום בתערוכה לא באמת מתיימר להיות רפרודוקציה נאמנה למקור של עבודת האמנות, ולכן אין פה מראית עין של שכפול. צילום רק חלק מהעבודה הוא לפי טיעון זה עוד פחות "חוטא" למראית עין של שכפול, כזה שאינו יאה, כזה שמפר את זכויות האמן או בעלי העבודה. זה עוד פחות העתק של המקור. ומה לגבי צילומים מטופלים של קטעים מעבודות אמנות? האם אין אלו יותר מרוחקים מהעתקה נטו של העבודה?

ובחזרה לאותו הדבק דיגיטלי שהתוכנה שלי מחוללת: סדר הצגת הדימויים כאמור אקראי, כל הדימויים טופלו דיגיטלית במידה כזו או אחרת והם כולם קטעים של עבודות – לא עבודות שלמות. כל אחד מהם מוצג פעם אחת ב 1/16 מהמסך ל 2-5 שניות. יש יותר מסכים אפשריים מכוכבים ביקום כולו (כ 10 בחזקת 42 בערך) ולכן זה לא ממש אפשרי לתת קרדיט למקור של כל אחד מהפרצופים בזמן שהוא מוצג. יש גם הרבה אלפי פרצופים שצולמו על פני כמעט עשור ולרבים מהם כבר אין לי מושג מה המקור.

אז מהו שימוש ראוי בצילומים מתוך עבודות אמנות? האם לתת לאנשים (אחרים ממני) לצפות בקולאז' המדובר (נאמר בלי כוונת רווח) זה בסדר? או שעדיף שרק אני אהנה?

ומה לגבי שימוש כזה?

טרחת האופליין

לזמן קצר חשבתי לנסוע לסיישל, מקום בו כבר הייתי אמנם, אבל זה אחד המקומות היותר יפים בהם הייתי בימי ורציתי לחזור. קראתי באיזה אתר שרוב תושבי האי כבר חוסנו והם מאפשרים רק למחוסנים לבקר. בבדיקה באתר הרשמי של המדינה הסתבר שמספיקה להם בדיקה שלילית יחידה של המגיעים. לי זה לא מספיק, ודי הוציא לי את הרוח מהמפרשים.

אבל בין לבין, כשכבר התחלתי לברר ולתכנן, שמתי לב עד כמה שינתה השנה האחרונה את הדברים עבורי, ולא רק עבורי, כנראה. פתאום נראה לי כל כך הרבה טרחה כל העניין. לא רק הטירחה שהוסיפה הקורונה של בדיקות ואישורי טיסה, אלא גם הטרחה של הזמנת מלון, מכונית, טיסה, מעבורת, אוכל, כל ה"טרדות" הקטנות שבעבר אפילו נהניתי לעשות נראות לי היום, אחרי שנה של נסיעות וירטואליות בזום, משהו לא מובן מאליו (גם טיול מאורגן אינו אופציה, לא בגלגול הזה). אפילו המחשבה לגרור את עצמי לשדה התעופה, לטוס שש וחצי שעות, לנחות, לנסוע למלון, סך הכל 10-12 שעות, נראית לי פתאום משהו כבד.

לא שאני לא בטוח שבסופו של דבר אם אסע גם אהנה. ואני אפילו יודע איפה אני בדיוק רוצה להתאכסן שם (מביקור קודם) ולאן ללכת (שעוד לא הייתי) כך שיש פחות התלבטות. ועדיין, ה offline הזה, מה זה מיגע.

אני גם ממש לא מחכה לרגע שהלימודים באוניברסיטאות יפסיקו להיות מרחוק. השיעור שהיה לי הבוקר באוניברסיטת תל אביב דרש ממני להכנס אליו דקה לפני התחלתו, כשאני יושב בנחת על הספה. ושניה אחרי סיומו כבר הייתי פנוי לעיסוקי, למשל לכתוב את הרשומה הזו. בימים עברו הייתי יוצא מהבית (בחיפה) שעתיים לפני תחילת השיעור, נוסע לרכבת, מחפש חניה, מצטופף ברכבת, יורד והולך ברגל לגילמן. ומשקיע עוד שעתיים אחרי תום השיעור (של שעה וחצי) בדרך חזרה. כמובן שבנסיבות אלה הייתי בוחר קורסים שיכולתי לקבץ יחד בכדי להוריד את התקורה פר קורס, ולא תמיד לפי מה שהכי רציתי ללמוד.

נראה לי היום כל כך טפשי לדרוש מאנשים לגרור את עצמם פיזית אל אולם ההרצאות. פשוט מיושן. בזבוז משווע של זמן ואנרגיה השינוע הזה של גופים במקום לשנע ביטים. מצד שני, את אשתי פגשתי בשיעור אלגברה אליו שינענו שנינו את עצמנו פיזית ממש. אז כנראה שלא הכל שלילי ב offline הזה.

הליכות חיפה

לחיפה יש חוף ים מאד ארוך, ולאורך רובו אפשר ללכת. יש לו ששה קטעים מובחנים, בהתאם לאפשרויות ההליכה, השחיה, הגלישה והזלילה.
הדרומי ביותר, בן אין מציל וההליכה בו היא על החול מגיע לכאורה עד עתלית, אבל כשאני הולך שם זה בדרך כלל עד רצועת הסלעים הקוטעת את רצף מסלול ההליכה החולי ליד כפר גלים.
צפונה ממנו, יש את טיילת חוף דדו, טיילת מרוצפת שלאורכה בתי קפה ומסעדות. אף לא אחת מצטיינת אגב, (אבל יש לי תקוות לגבי המקום הדרומי ביותר בטיילת זו.) אני פחות אוהב ללכת שם, גם בגלל שרוב האנשים דווקא כן הולכים שם וגם בגלל ששם אתה תחום בין מסעדות וסככות צל, ופחות קרוב לטבע.
עוד צפונה יש את הקטע שלפני מלון מנדרין, בערך ממרכז הגלישה ועד מסעדת מקסים. שם אתה הולך ממש צמוד לים, קצת יותר פתוח, נחמד.
צפונה משם, הקטע האהוב עלי ביותר, משתרע ממסעדת מקסים עד המכון לחקר ימים ואגמים. אין שם מסעדות, אין חוף רחצה אבל יש את רצועת הסלעים הגובלת/טובלת בים, ויש צמחיית חוף טבעית והעיקר – הטיילת הזו תוכננה על יד אדריכל/ית נוף שידעו מה הם עושים. מקסים לדעתי.

עוד יתרון לקטע זה? כשמתחילים ללכת בו ממסעדת מקסים, מגיעים בסוף הקטע למקום בו עומדת משאית האוכל ההודי הטבעוני (כן כן) סלמטראק, מיד אחרי המכון לחקר ימים ואגמים, שם אפשר לשתות צ'אי הודי מצויין ולאכול משהו קטן לפני שחוזרים חזרה את אותו המסלול (הוא יפה גם בהלוך וגם בחזור..)

הקטע הבא מתחיל במכון (לחקר….) וממשיך בערך עד לתחנה התחתונה של הרכבל, ועובר לפני שכונת עין הים / ואדי אל ג'מאל. אין מסעדות, יש עוד כמה משאיות אוכל, המראה לים פתוח וגם מראה הכרמל מימים, עם מנזר סטלה מאריס למעלה משובב נפש.

הקטע האחרון בשלב זה הוא לאורך טיילת בת גלים. קטע חביב, פתוח לים, אבל תחום בבתי מגורים. חבל שאין שם גלידריה נורמלית, אבל טיילת מאד חביבה. יש עוד קטע לטיילת שטרם נפתח, במקום בו הושג לאחור בסיס חיל הים וקטע זה ישלים את רצף מסלול ההליכה / רכיבה החופי עד לחוף השקט שבגב בית חולים רמב"ם. קטע זה נראה ממש גמור ולא ברור לי למה לא חונכים אותו. אולי לפני הבחירות העירוניות הבאות?

כל זה, רק לאורך הים החובק את העיר משלושה עברים. אבל יש גם את ההר החובק את העיר מצד דרום, וגם שם יש המון מסלולי הליכה, ממש קרוב לעיר. אין שפע כזה של מסלולים בשום עיר אחרת בישראל.

בירה ממקור צמחי

ביוזמת ההשקעה בתשתיות של הנשיא ביידן יש לא מעט עיסוק בתשתיות לתחבורה ציבורית, אנרגיה ירוקה ועוד דברים שיכולים לסייע להאטת אסון האקלים הממשמש ובא. נעדר משום מה מהיוזמה כל אזכור של שינוי הרגלי התזונה של האמריקאים לכוון תזונה מן הצומח, אף שאין כמעט מחלוקת שזה אחד המנופים היעילים ביותר להקטנת הפליטה של גזי חממה. אבל אני מוכן לקבל שזה אולי לא משהו שאפשר לכרוך בתוך יזמה הממוקדת בתשתיות פיזיות ורוצה לקוות שבמסגרת ההתחייבות שביידן לקח בשם ארה"ב להפחית בחצי את פליטת גזי החממה עד סוף העשור, גם זה יזכה לתשומת לב של הממשל.

למדתי שהקישור בין הרגלי תזונה ושינוי אקלים נקלט, אפילו אצל מכחישי האקלים – זה מראיון ברשת פוקס של לארי קודלו, היועץ "המדעי" לשעבר של הנשיא לשעבר טראמפ. כשעלה לשידור בכדי לתקוף את יוזמת התשתיות של ביידן, אמר שכתוצאה מיזמה זו אנשים יצטרכו לעשות ברביקיו (השם האמריקאי למנגל..) של כרוב ניצנים ולשתות "בירה ממקור צמחי".

רשת פוקס ופרשניה השתלחו בנשיא ביידן ש"רוצה להגביל אותם להמבורגר אחד בחודש" על סמך ידיעה שקרית בצהובון בריטי שחיש מהר קיבל הדהוד בכל כלי התקשורת הימנית, שמחפשת נואשות דרכים לפגוע בתדמית החיובית ממנה ביידן נהנה כרגע. אבל גם זו דוגמה להפנמה מימין ומשמאל לקשר בין אקלים ובשר.

המון אנשים הסתלבטו עד בלי די על הטמטום של האיש. בירה היא ממקור צמחי ממילא, אם מתעלמים מזה שיש בירות מסוימות המכילות מעט ג'לטין ממקור לא צמחי (לא חושד שהאיש מודע לניואנסים אלה) ואין שום אזכור ביוזמת התשתיות בנושא כרוב ניצנים בפרט ותזונה בכלל. אבל אותי ההתבטאות הזו דווקא מעודדת. המסר נקלט, וכבר מקשרים בין תזונה מן הצומח ואג'נדה ירוקה, אפילו אלו המעדיפים לחסל את משאבי כדור הארץ עוד בדורנו.

הִצְטָלְבִיוּת עם קורונה

הִצְטָלְבִיוּת, intersectionality באנגלית, מתאר את האופן שבו א.נשים המוחלשים על פי יותר ממאפיין אחד (כגון מגדר, צבע עור, מעמד אזרחי, נטיה מינית) נפגעים מצרוף של יותר ממאפיין אחד (למשל נשים שחורות, נשים לסביות שחורות) יותר מאשר על פי כל אחד מהמאפיינים בפני עצמו. (כתבתי על זה בזמנו כאן)

מגיפת הקורונה חשפה (לי לפחות) את העובדה שיש מאפיינים נוספים שאליהם לא מתייחסים בתאוריה של הִצְטָלְבִיוּת בדרך כלל ושהפכו להיות קטלניים במיוחד במהלך המגיפה העולמית הנוכחית.

אולי המשמעותי ביותר הוא צפיפות הדיור, שהביאה להדבקות במסגרת המשפחתית ולתמותה חריגה בקהילות מוחלשות, שנוטות להיות גם מאוכלסות יותר באנשים "בעלי צבע", יותר בנשים ועוד יותר בנשים בעלות צבע.

מאפיין נוסף הוא אי היכולת לעבוד מרחוק. תחלואה ותמותה חריגה היו למשל בקרב עובדי בתי המטבחיים, שבארה"ב למשל הם רובם מהגרים חסרי אזרחות מארצות מרכז אמריקה (לא בטוח אם "לטינוס" הוא לא מונח פוגעני). תחלואה ותמותה כה חריגה עד שחייהם של מיליוני בעלי חיים, המוחלשים האולטימטיביים אגב, ניצלו (זמנית כמובן). המחסור בבשר כתוצאה מכך היה כה חמור עד שנמדדה עליה של 40% בצריכת הטופו של האמריקאים (לרוב כחיקויי בשר)! יתכן שחלקם אף יבין שטופו זה סבבה.

אי היכולת לעבוד מרחוק מאפיין גם אנשים בעלי עור כהה וגם נשים, שבממוצע נמנע מהם "לשמור מרחק", שנאלצו להמשיך ולעבוד במגע עם אחרים, וכתוצאה מכך חלו ומתו פי כמה יותר מאנשי הלפטופ והזום. אי שמירת מרחק מאפיין גם את "מקום העבודה" של חרדים שזקוקים לחברותא בכדי להמשיך וללמוד תורה – הם לא יכולים, תרבותית, ללמוד לבד או מרחוק.

עוד מאפיין שעלה לאחרונה לתשומת הלב הציבורית הוא ריבוי מחלות הרקע בהקשר של קורונה בקרב אוכלסיות ילידיות ושחורות בצפון אמריקה ובאירופה. השמנה עודפת הקשורה ל"תזונה של עניים", מחלות לא מטופלות בגלל העדר מוחלט של רפואה ציבורית בארה"ב, ריבוי מחלות ריאה הקשורות לעובדה שמפעלים מזהמים וכבישים ראשיים תמיד איכשהו מוצאים את עצמם בקהילות עניות, ברובן שחורות (ילדים שחורים סובלים מאסטמה פי ארבע מילדים לבנים). תוכנית טריליוני הדולרים לתשתיות של ביידן כוללת סעיפים רבים של שיפור תשתיות במיוחד לאוכלוסיה המוחלשת. לא ברור כמה מהתכנית יתבצע, כי אף אחד לא רוצה כבישים ראשיים בשכונה שלו (גם אני לא), אבל לפחות קיימת המודעות לסוג הזה של הִצְטָלְבִיוּת .

מאפיין אחרון: ניכור מאמצעי התקשורת הממוסדים וחשד מובנה בהנחיות השלטון. בישראל זה אפיין את האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית ואת החרדים, שתי אוכלסיות ש"משום מה" גם חיות בצפיפות גבוהה מהממוצע, וגם לא מסוגלות לשמור מרחק. בארצות רבות אוכלסיות מוחלשות סובלות מגישה מוגבלת לאינטרנט, שהפך להיות ערוץ מידע משמעותי במיוחד כאשר יש לעקוב אחרי עדכונים בזמן אמיתי. בארה"ב הגדולה וה"מתקדמת" אני יודע שעלויות החיבור לאינטרנט יקרות מדי למשקי בית רבים, ואזורים עניים שלמים, באזורים כפריים אך גם עירוניים נעדרים עד היום כיסוי סלולרי.

בלי קשר לקורונה: אחד הצירופים הקטלניים ביותר של הִצְטָלְבִיוּת הוא להיות בעל חיים ממין זכר בתעשיית בעלי החיים. אפרוחים זכרים, עגלים וגדיים זכרים, חייהם קצרים בהרבה משל בנות המין (יש לבעלי חיים מגדר?) השני. כתבתי על זה המון בזמנו, וזה אולי אחד הדברים שהעבירו אותי מצמחונות לטבעונות. אבל רק היום אני מבין שאפשר לראות את זה כסוג של הִצְטָלְבִיוּת.

אז לנסוע?

אני מת כבר לנסוע לאן שהוא. אבל פחות מת להביא מוות למדינות אליהן אני נוסע. המדינות שאליהן אני יכול כעת לנסוע, פתחו את גבולותיהן לתיירים לא בגלל שמצב התחלואה (ברובן) השתפר. הן פתחו גבולות בגלל שאין להן ברירה. בגלל שכלכלתן מבוססת על תיירות ואין להן מקורות הכנסה אחרים.

כך למשל קראתי כתבה על מכסיקו, שבה עובדי ענף התיירות נדבקים, חולים ומתים בהמוניהם כי האמריקאים באים במסות לחופשה בשמש, לא שמים מסיכות, לא שומרים מרחק ואפילו לא נדרשים לספק בדיקה שלילית. אותם אמריקאים יזכו לטיפול אם יחלו, טיפול שהמקסיקנים העניים יותר יכולים רק לחלום עליו. והאמריקאים באים לחופשה במקסיקו בידיעה (אם היו רוצים לדעת) שהתחלואה שם בשמיים, שהתמותה לנפש בין הגבוהות בעולם. אבל לא ממש מזיז להם, כנראה.

או יוון. אני מאד אוהב לבקר ביוון. ויוון פתחה את שעריה למחוסנים (כמוני) בשלב זה. אבל התחלואה שם בשמיים ורוב המקומות סגורים. אז לא זו בלבד שתיירים מביאים אתם תחלואה ו"מוטציות" של נגיפים, (גם המחוסנים, אמנם פחות) אז הם גם מגיעים לארץ מוכת מגיפה, שבה רוב המקומות סגורים מפחד המחלה, ואלו הפתוחים, פתוחים בגלל שהברירה של עובדיהם היא מחלה או רעב.

אז מה הדבר המוסרי לעשות? לנסוע בידיעה שאתה מחוסן וכנראה (בוודאות של 90-95%) לא תחלה ובכך לתרום לכלכלת יוון ולהציל אנשים שם מרעב ועוני? או לא לנסוע ובכך לא לסכן את היוונים בתחלואה נוספת?

אולי לנסוע רק למספר קטן של אתרים, לא לזוז יותר מדי (מה שממש קשה לי), להיות במקומות לא צפופים, לא בערים למשל. להיות עם מסיכה, לשמור מרחק, להמנע מתחבורה ציבורית? האם יש עדיין טעם בחופשה מעין זו?

ומה אם הסיכוי שפעם נדמה כלא סביר, להתקע מחוץ לישראל כי הממשלה פה תחליט שאין לה כוח לכפות על החוזרים הצריכים בידוד להתבודד? או כי היא רוצה להחזיר רק את מצביעי הגוש הנכון? טוב, אין פה שאלה מוסרית, אבל זה בהחלט חלק ממערכת השיקולים.

אז לנסוע או לא?

עוז והדר

כמה טוב להיות אלמוני, חשבתי לי כשקראתי עוד פוסט מאד מושקע של מישהי שמאד חשוב לה להביע את דעתה, באריכות מה, על עניין היחסים בין בת הסופר המפורסם ואביה. לי עצמי אין באמת דיעה מגובשת בענין, ואני גם לא רואה סיבה שתהייה לי. אבל אני תוהה מה גורם לכל כך הרבה אנשים לרצות להיות איכשהו "מעורבים" בענין.

נכון שאחיה ואחיותיה של בת הסופר לא נמנעים מהצגת הצד שלהם במרחב הפייסבוקי. אני לא חושב שיש משהו רע או פסול בזה. זו כתבה ספר ואלו כותבים פוסטים. אני חושב שהעניין היה יורד מסדר היום יותר מהר אם הם היו נמנעים מלשתף את קהילת הפייסבוק בעניני משפחתם, אבל אלו שיקולים טקטיים, לא ערכיים.

אבל אלו שאינם נמנים על בני המשפחה או מכריהם הקרובים, מה להם ולזה? הרי אין מקרה זה כמקרה של סלב כזה או כזה שדיבר גסויות עם מישהי כזו או אחרת ושתגובת נגד קיצונית מהמסות הפייסבוקיות תגרום לתופעה הדוחה הזו להפסיק. ובטח שזה לא דומה למקרים של עבריינים סדרתיים של תקיפה מינית שאוורור העניין ברשתות החברתיות עשוי לשכנע נפגעים ונפגעות לצאת אל האור (אך הוא גם טריגר במקרים רבים) וכך לאפשר בירור משפטי של העניין לפני שחלה התיישנות. כל אלו מטרות ראויות לסערות פייסבוקיות שכוללות גם פוסטים של אנשים סתם מהישוב.

במקרה של משפחת עוז, אני לא יכול שלא לחשוד שיש פה לא מעט עניין של אנשים ביצור מעורבות בחיי המפורסמים, ברצון שידבק בהם קצת אבק כוכבים מצד אחד, ורצון לנפץ אלילים שהכזיבו (לכאורה) מצד שני. לא מזיק כמובן שאלילים אלו הם גברים, לבנים, אשכנזים, הגמוניים, שמאלנים, כל מה שמצווה לקעקע (כקבוצה) את מעמדם ההגמוני, ולחשוף אותם כניקלים מוסרית בעצם.

אני באמת תוהה אם זו הייתה בתו של שמחה הרשקוביץ, בעל מכולת מעפולה (דמות בדוייה, כן?) שהייתה מפרסמת ספר על האופן בו אביה התעלל בה כך או אחרת, האם כל אותם הצייצנים וכותבי הפוסטים היו משקיעים מזמנם (הלא יקר, כנראה) להביע את דעתם בעניין, גם אם שאר בני משפחת הרשקוביץ היו כן מביעים את דעתם ברשת החברתית.

אין זה דומה למשל לפרשיות כמו חשיפת יהודה משי-זהב, שיתכן שמועמדותו לפרס ישראל היא שגרמה סוף סוף לאנשים לצאת כנגדו, בעקבות סוג של "השתנה מהמקפצה" מצידו, או יצחק לאור בזמנו עם פרס מפעל הפיס. עמוס עוז כבר לא מועמד לשום פרס, והוא כבר לא איתנו, כך שקיעקוע דמותו ומורשתו הספרותית לא משרתים שום מטרה ציבורית רחבה.

ובניגוד ל me too, אין פה גם מטרה רחבה יותר לשפר את האופן בו הורים מגדלים את ילדיהם. רוב ההורים (שאני מכיר) עושים מעל ומעבר ליכולתם להיות הורים טובים. יש הרבה כשלונות בדרך, אך בסיפור של אהבה וחושך שבין עמוס עוז ובתו גליה אני לא רואה לקח כללי שציבור ההורים יכול לאמץ בכדי להיות הורים יותר טובים.

אז מה הפוסט הזה בעצם אומר? שגם אני בעצם דחפתי את אפי לפרשה הזו?

שווה לכם להתחסן?

מנקר בליבי החשד שרוב אלו שלא הולכים להתחסן, לא הולכים לא מתוך חשש או פחד גדול מהחיסון אלא מחוסר מוטיבציה. סוג של כלכלת פחדים. הם מרגישים שהם אישית לא בסיכון ולכן שום מידה של סיכון, אפסי ככל שיהיה ("מישהו אמר משהו בפייסבוק בקשר לחיסון, לא זוכר בדיוק מה") אין הם מוכנים לקחת. לא כאב של 12 שניות במקום הזריקה, לא לבטל את זמנם בלקבוע תור לחיסון ואף להגיע, כלום.

ולכן אני בהחלט בעד תמריצים, חיוביים ושליליים, למתחסנים. אני די משוכנע שהזכות להצטופף בתור לחנות הבגדים בקניון גם בימים בהם יש תחלואה גבוהה ומאות רבות של מאושפזים בטיפול נמרץ תריץ רבות/ים (ולא טובות/ים) להתחסן, אפילו פעמיים. שפטור מבידוד בחזרה משבוע הוללות בדובאי (כאשר יש טיסות) יריץ רבים ורבות אל מתחמי החיסונים. לא צריך קנסות או סנקציות כבדות. כי רוב הסרבנים הם לא באמת אידאולוגים, הם סתם אנוכיים/אדישים/עצלנים.

לא בטוח שדעתי מעלה נכונה לגבי החרדים ו/או הערבים. אצל שני הציבורים יש חשדנות. למדע אצל החרדים, למדינה אצל הערבים. תמריצים בנוגע למסחר או טיסות לא יעשו שם את העבודה. שמעתי שבבני ברק מציעים חמין למתחסנים, אז אולי זה מה שנדרש?

מזלות המים

אמנם נולדתי באחד ממזלות המים (לא שאני מאמין בשיט הזה), אבל כיוון שהמים החליטו בזמן האחרון להתנכל לי ,אז הכותרת של הפוסט צריכה להיות "חוסר מזלות המים."

בזמן האחרון התחלתי לחשוד שמים רודפים אותי. אוזני כל הזמן כרויות לקולות של זרימה, נזילות, טפטופים, כל הקולות שמים משמיעים כשהם באים למרר את חיי. ועיני בולשות אחרי סימני הצפה, רטיבות…

האיתות הראשון היה לפני כמה חדשים. המים החליטו לצאת לקרב נגדי, וגם לצאת מראש הברז בכיור חדר האמבטיה, במקום להסתפק במסלול הרגיל – דרך הפיה. אז עוד הייתי מלא רוח קרב, וישר נסעתי לעיר הסמוכה – נשר, ורכשתי מה שנקרא "קרטרידג" – המנגנון בתוך הברז, והחלפתי, וחשבתי שזהו זה.

אבל תוך החלפת הברז זעזעתי קצת את החיבור שלו לשיש (ניסיתי לגרום לפיה לחזור להסתובב כמו בימי חלדו של הברז) וכמה שבועות אחרי כן גיליתי שכל המגירות שבארון מתחת לכיור, וגם תכולתן, מכוסים עובש לבן מהמים שירדו מהיקף הברז אל מתחת לשיש. נדרשו רק כמה עשרות שעות עבודה לחטא ולנקות את המגירות ולצבוע אותן מחדש, ולזרוק את רוב תכולתן (שזה משהו דווקא מבורך). ובא שרברב ותיקן את החיבור של הברז לשיש, וחשבתי שזהו זה.

אבל כשהוא תיקן את החיבור לשיש, משהו אחר השתחרר איפה שהוא שם, ומים החלו מפעם לפעם להציף את השיש גם כשהברז סגור. אז קנינו ברז חדש (כבר לא של Grohe אלא תוצרת סין. כי אופנת הברזים המשובחים השתנתה ועכשיו הקטע שלהם זה דווקא פיה קצרה, וגבוהה, מה שלא מתאים לכיור אצלנו), והשרברב שוב שב, והחליף את הברז, וחשבתי שזהו זה.

אבל אז החליטה העיריה להגדיל את לחץ אספקת המים באיזורנו ובעקבות זאת כבה החשמל בסטודיו של זוגתי. מה הקשר? שסתום לחץ יתר של המים בכניסה לדוד פרץ עקב הלחץ המוגבר ושחרר כמויות של מים בתוך החלל שבו הדוד נמצא. זה היה יכול להמשך שבועות אלמלא המים הותזו ישר לתוך שורת שקעים בקיר הסמוך וגרמו למפסק הפחת לקפוץ. אז סגרתי את ברז הכניסה לדוד, והזמנתי את האיש, והוא החליף את השסתום, וחשבתי שזהו זה.

למחרת שוב חזרה הפריצה על עצמה, אלא שהפעם המים לא פגעו בשקעים, והמשיכו לזרום באין מפריע לביוב כיומיים עד שעברתי בסביבה ושמעתי את המים זורמים. אני חרד לחשוב מה גודל חשבון המים שנקבל. ואז שוב שב האיש, והתקין מקטין לחץ בכניסה לדוד, לרסן את התלהבות המים, וגם החליף אם את שסתום לחץ היתר לסוג יותר משובח. וחשבתי שזהו זה.

קדחת. בגשם הראשון, שתמיד מגיע בדהרה, גיליתי שנסתם פתח הניקוז של חלק מהגג (פודסט כזה), והמים מילאו את החלק הזה, שאליו נפתחת הדלת שדרכה עולים לגג, ועלו מעל סף הדלת, חדרו פנימה והחלו לטפטף בחמישה מקומות שונים, אחד מהם אל תוך כלי האוכל של החתולה, וכך גם גיליתי את זה. זה כבר היה ממש מפחיד, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות תיקנו הרבה נזילות בגג, ושוב תיקנו, וכנראה ששוב נתקן, כי נפלנו על קבלן ממש גרוע. אבל הפעם הסתבר שמספיק לשבור את הסבכה מעל פתח הניקוז הזה (שלא הותקנה כך שאפשר יהיה להסירה בסיבוב, אלא הודבקה) ולפתוח את הסתימה. במכת הגשם הבאה כבר לא הייתה שם הצפה, וחשבתי שזהו זה.

אבל כן הייתה הצפה בכביש ליד ביתנו. הכביש הזה חוצה את אפיק נחל טירה, וכל שנה הגשמים הראשונים מכסים את קטע הכביש הזה בסחף אבנים ואדמה, סותמים את כל עשרים פתחי הניקוז שיש שם, ואז מפלס המים עולה בהדרגה, עולה ועולה, וממש לפני שהמים מציפים את ביתנו, הם עוברים את סף המדרכה וזורמים בדהרה את תוך הגינה שלנו, סוחפים אתם אדמה וצמחים במורד המדרון. בשנים עברו, כשהגשם היה ביום, הייתי כבר מוכן עם מקל של מטאטא ומכנסיים קצרים לדשדש את תוך האגם ולפתוח את פתחי הניקוז ידנית לפני שיבואו מים עד נפש. השנה זה היה בלילה, אז רק שכבתי במיטה ודימיינתי מה קורה שם. ואכן מה שיגורתי לו, בא, והגינה כוסתה בשכבה חדשה של אדמת סחף. וחשבתי שזהו זה.

אותו נחל טירה, שממש גובל בגינתנו, גם מכרסם בה משנה לשנה, כמו שקורה בטבע, ועל זה אין לי באמת טענות. אין לי גם הרבה מה לעשות. אני רק חושש מהרגע שהקומפוסטר העומד בפאת הגינה יצנח לתוך זרם המים הגועש ויסחף הימה.

מה עוד: יש רטיבות בתקרה ממש מעל הספה שבה אני צופה בטלויזה. זה עוד לא מטפטף, אבל יש שם פס של רטיבות, כנראה מסדק בתקרה. אני ממש לא יודע מה לעשות בעניין זה – כל הניסיונות לתקן את זה עד כה כשלו. והיו כבר לפחות חמישה סבבים כאלה. המים מתעקשים להזכיר לי את נוכחותם. אז אני מתעלם בינתיים, מסתכל קדימה על מסך הטלויזיה במקום כלפי מעלה. פה אני לא חושב ש"זהו זה".

יש גם לא מעט מנורות המותקנות בתוך גרמי המדרגות מחוץ לבית, והמנורות האלה חולקות ביניהן תורנות לגבי איזו היא המנורה שלתוכה יכנסו מי גשם ויקפיצו את מפסק הפחת האחראי על כל תאורת החוץ (שלמזלנו דאגנו להפריד משאר המעגלים). אז אחרי כל גשם, אין תאורה בחוץ, עד שמתייבש. וחוזר חלילה. חשמלאי היה פה כבר עשרים פעם לפחות, וגם אני מורח סיליקון שקוף לפני כל עונת גשמים, ומרסס בסילר, וקדחת. מייאש. המים רודפים אותי אל תוך המנורות. פה כבר התייאשתי מלהגיד "וזהו זה".

גם בשירותים המים מתעקשים להמשיך ולרדת לאסלה, אחרי שההדחה נגמרה כדין, ולא מפסיקים. יש לנו ניאגרה כזו, שצריך לדעת ללחוץ עליה לחיצה קצרה והחלטית או שהיא לא עוצרת בסיום ההדחה. אם אני לא שומע שהמים שם יורדים ללא הפסקה, וטופח נמרצות על כפתור ההפעלה להפסיק את זה, הם ימשיכו לרדת ימים ולילות. יש לי סיוט מזה, מהמים היורדים ויורדים, ומחשבון המים העולה ועולה. גם זה כבר תוקן לפחות פעם אחת, ללא הועיל. אולי זה הלכלוך במי האספקה של עירית חיפה הסותם את המנגנון שם?

ואחרונה לא חביבה: משאבת המים של מדיח הכלים החלה להשמיע קול כשל מנגינת קסטניטות. ואחרי כן המדיח הפסיק לעבוד. משאבת מים כזו עולה משום מה כשני שלישים ממחיר מדיח חדש, ולא הגיוני להשקיע את זה במדיח בן 16 שנה. אז המים הדיחו את המדיח מכהונתו, וכרגע עומד פה במטבח מדיח חדש באריזתו, מחכה לטכנאי שיבוא להתקין אותו.

11:0 לטובת המים, והחורף רק התחיל.

לפחות ההשקיה בגינה לא תעבוד עד האביב, אז אני לא צריך לדאוג מפריצות בצנרת, מחזירי הבר התולשים ממטרות שקועות, משועלים או תנים הנוגסים בצנרת, מציפורים המנקרות בצנרת ומנקבות אותה או סתם מברז חשמלי כזה או אחר שלכלוך במים תוקע במצב פתוח והוא מזרים מים במחשכים, ללא הפסקה, סמוי מהעין. רק חוש השמיעה שלי, שבינתיים הוא עדיין סביר, יכול לפעמים לגלות דברים כאלה. או גידול לא מבוקר של צמחיה..