אל המנוחה ואל הנחלה

בהדרגה, עם השנים, עזבה כל חבורת הידידים הקטנה שלנו את חיפה בחיפושם אחרי תנאי דיור משופרים, אולי אחרי הצמידות הנכספת לקרקע המולדת. מי לזכרון יעקב, מי למצפים בגליל, ומי לעמק יזרעאל, כולם הגשימו את החלום הכה ישראלי הזה, רק אנחנו נשארנו בחיפה, בדירה נעימה, נחמדה, אבל התחיל להיות לנו קצת צפוף בה. במיוחד אחרי שחזרנו משהות זמנית בארה"ב, בבית פרטי גדול יחסית (לארץ), שהות ממנה חזרנו עם שפע חפצים מיותרים שכמעט בפועל דחקו אותנו החוצה מדירתנו.

התחלנו לחפש משהו טיפה יותר גדול.  לא היו לנו הרבה דרישות: לא הרבה מדרגות, חניה וזהו בערך. היה נחמד אם היינו מוצאים משהו במרחק הליכה, אולי בנעלי בית, מהסינמטק החיפאי. איזור מרכז הכרמל. השקענו בזה בערך חצי שנה של חיפושים, במהלכם הבנו שזה לא לפי כיסנו. לא בלי להכנס לחובות רציניים. וכך הגענו אל מעוננו הנוכחי, צמוד הקרקע, עדיין בחיפה – חלל המגורים האחרון עליו אני כנראה אכתוב בסדרת הרשומות הזו על החללים בהם גרתי.
על החלל הבא בו ישכון גופי, או האפר של גופי, כבר לא אכתוב. סביר שלא יהיה שם חיבור לאינטרנט. (אבל מי יודע? אולי יתגלו מודלים חדשים של שימוש במרשתת)

החלל הנוכחי, החל מחלל גדול עוד יותר, בור בעצם, באדמה. בור שחפרנו בכדי להניח את היסודות לבית שהחלטנו לבנות מהיסוד על המגרש שרכשנו בשכונה היותר דרומית-מערבית של חיפה. מגרש שעליו קיויתי להגשים את האספירציות האדריכליות שלי, ולבנות בנין שהוא מופת של אדריכלות מודרניסטית. כמו אלו שבנו מיס-ואן דה רוה ופיליפ ג'ונסון, על מגרשים של עשרות דונמים בלב יער עבות. תיבות זכוכית אבסטרקטיות טהורות צורה.למשל משהו כזה:

Farnsworth House – Ludwig Mies van der Rohe

הייתה רק בעיה אחת קטנה: המגרש שרכשנו לא היה בלב יער עבות. לא רק זה, הוא היה חצי ממגרש דו-משפחתי של פחות מדונם, שבנין מכוער בן כעשרים שנה כבר היה בנוי על חציו, ואליו היה הבניין שנבנה חייב להצמד. מגרש בצורת גיזרה משולשת פחות או יותר, ארבע מאות וכמה מטרים רבועים, שאפשר היה לבנות רק על 32 אחוזים מהם. צד אחד מהמשולש היה קיר בית השכנים, צד שני הכביש וצד שלישי ואדי. לא מגרש שאפשר למקם עליו בנין טהור צורה כלשהו. בניגוד לבית מעלה, בית נופש של אישה בודדה ומאד עשירה, הבית שנבנה היה גם אמור להכיל שלושה חדרי שינה, סלון ומטבח ולשמש למגורינו יום-יום, שנה-שנה.

התחלנו דווקא עם תקוות גדולות – ראינו פה ושם בחיפה בתים פרטיים שמאד מצאו חן בעינינו, בסגנון שנהוג לכנותו mid-century modern. בתים שאפשר אולי היה לחשוב שתוכננו על ידי האדריכל (המפורסם) Marcel Breuer אבל בפועל תוכננו על ידי אדריכל חיפאי בשם פרנק, שאני לא בטוח שכיום הוא עדיין בחיים.

אז, הוא היה בשנות השבעים לחייו, ועדיין פעל ממשרד קטן בהדר הכרמל. הוא אפילו עבר לתכנן בעזרת מחשב – מה שכנראה גרם לכך שהתוכנית הראשונית אותה הוא הציג לפנינו הייתה רחוקה מאד מהפשטות האלגנטית של הבתים הבנויים שלו שראינו, שכנראה תוכננו בשרטוט ידני. תכנית מבולבלת, המפנה את עורפה לצד הנוף, מבוך של חדרים, מפוזרים על פני שיפוע המגרש ומחוברים ביניהם בקטעי מדרגות קצרים. בכאב לב הסתכלנו זה על זו, זוגתי שתחייה ואני, והבנו שעם האדריכל הזה הגענו אל סוף הדרך.

אחרי כן הייתה תקופה על כמה שבועות שבמהלכם ניסיתי לתכנן בעצמי את הבניין. לא ממש לתכנן, יותר למצוא קונספט. גזרתי פיסות נייר בגודל המשוער של כל חדר, בקנה מידה, וניסיתי לסדר אותן בצורה הגיונית כלשהי. מה כבר יכול להיות פה מסובך? כמה פתרונות כבר יכולים להיות למשוואה הזו? בדיעבד, מסתבר שלא מעט. אלא שלא הצלחתי למצוא בכוחותי עצמי למצוא, אף לא אחד מהם.

אני לא יודע אם זה אומר שלו הייתי הולך ללמוד ארכיטקטורה הייתי נכשל כארכיטקט. כנראה שלא הייתי ארכיטקט טוב מדי. אבל אולי מה שהיה חסר לי בנסיון התכנון הבודד הזה שלי הוא משהו שלומדים בלימודי האדריכלות. או שרוכשים בתרגול מעשי. בגלגול הנוכחי, כבר לא אדע את התשובה לזה.

אחרי הנסיון הלא מוצלח עם האדריכל ה"בשל", שאולי כבר הבשיל מדי, ניסינו את מזלנו עם אדריכל צעיר, שבנה עד אז בית אחד. אדריכל שבפרוש "היה לו את זה", ב"זה" אני מתכוון למשהו שאני חושד שבאים אתו ללימודי הארכיטקטורה ולא רוכשים שם. ותוך זמן קצר קיבלנו סקיצה מרהיבה, מצויירת ביד אמן, לא במחשב ששבתה מיד את ליבנו. מעין כנף מטוס, בניין בצורת האות L, שחלקו צף מעל המדרון. חלום.

חלום שעל פני ששת החדשים שאחרי כן, נאלצנו אט אט להתפכח ממנו.זה התחיל בזה שההתכנות של הרעיון המרהיב ההוא התבססה על זה שהוא לא היה משורטט בקנה מידה נכון, ולא לקח בחשבון דברים פרוזאיים כמו "קו בניין" – המרחק המינימלי שהתקנות דורשות בין הבניין לקצה המגרש. אחרי שקנה המידה הפך נכון ואילוצי החוק הופנמו את תוך התכנית היא נראתה כבר פחות נקיה, צורתה פחות טהורה.

שישה חדשים אחרי, נפרדנו גם מהארכיטקט הזה, בצער וגם קצת ברוגז. הבנו שבאותו שלב בקריירה שלו, הוא היה עדיין לא בשל מספיק, ואני מודה שגם אנחנו לא היינו לקוחות קלים. אבל כשנפרדנו היו כמה דברים שהיינו תקועים בהם אתו, בלי אופק של פתרון. דברים פעוטים כמו למשל איך נכנסים לבית (שהתברר שעליו להיות מתחת מפלס הרחוב). וגם דברים כמו איפה תולים כביסה, משהו שהארכיטקט לא חשב שמתפקידו לפתור (בדיעבד – אנחנו כמעט שלא תולים כביסה – את רובה אנו מייבשים במייבש…). גם חדרי הילדים לא הצליחו להכנס שניהם לתוך מעטפת הצורה הטהורה של כנף המטוס שממנה סירב ארכיטקט מספר שתיים לסטות.

סאגה. כמעט היה לנו בניין טהור צורה, "מרחף", אבל משיקולים פונקציונליים, מסמסנו את האפשרות הזו.

שוב חזרנו לחפש ארכיטקט. וגילינו שיש אמנם בחיפה לא מעט משרדי ארכיטקטים, אבל רובם סירבו אפילו להסתכל על הרעיון שאתו סיימנו את העבודה עם הארכיטקט הקודם. יש לארכיטקטים אגו, בניגוד למהנדסים, שהיו קופצים בשמחה על פתרון שרק צריך לשכלל. בסופו של חיפוש לא ארוך, מצאנו את האחד, שלקח את הקונספט שאהבנו, ובמחי עכבר, פתר את כל מה שדרש פתרון.

נדרשו פשרות מסויימות בטוהר הצורני של הבניין, אבל בשלב זה כבר הפנמנו שאנו לא הולכים לבנות את בית הזכוכית של מיז שבתמונה מעלה. ויצאנו לדרך, עם הארכיטקט השלישי, זה שלא היה צעיר מדי ולא היה מבוגר מדי. אל הפרוייקט הגדול ביותר שהרמתי בימי חיי, הבית בו אנו גרים כיום. המשך יבוא.

דוקומנטריים

אחרי שישה עשר סרטים בפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי דוקאביב, הבנתי.
הבנתי שלא נורא שעלילות לסיפורים בדיוניים לא מצליחות להפציע במוחי – הסרטים שראיתי הדגימו לי שוב ושוב שהמציאות עולה על כל דמיון. עד כדי כך שתסריטאי, לו היה בא למפיק עם תסריט "בדיוני" לחלק גדול מהסרטים שראיתי, היו מגלגלים אותו מהחדר ואומרים שהוא הזוי. שיביא משהו יותר מציאותי.

מצד שני, עלילות הסרטים העלילתיים שאני רואה בשנים האחרונות, אחרי הרבה שנות צפיה בהרבה מאד סרטים, הפכו עבורי כל כך צפויות, שלפעמים אני שואל את עצמי:"מה, הגיבור לא הלך מימיו לקולנוע? הוא לא יודע מה קורה בדיוק בסיטואציה הזו?" אז אני לא נותן לזה לקלקל לי את החוויה, אבל אני פשוט כבר לא מצפה להיות מופתע. זה נכון גם לסרטים שלא מפס היצור ההוליוודי.

הסרטים הישראליים בדוקאביב נגעו בי יותר, מסיבות מובנות, אני חושב. לא מעודף פטריוטיות. מה שקורה פה במקום הזה פשוט יותר מובן לי, והניואנסים הדקים יותר נגישים לי.

למשל סרט בשם "מוּחי", שם החיבה של מוחמד, ילד מעזה שיוצרי הסרט ליווי במשך כמה שנים. היום בן שבע וחצי, מוחי הגיע לבית החולים בן כמה חדשים עם כשל חיסוני, תופעה נפוצה בחברה בה מרובים נישואי קרובים. כמה חדשים לאחר תחילת אשפוזו הוא הותקף על ידי חיידק טורף, וכדי להצילו נאלצו הרופאים לכרות את שתי רגליו ושתי ידיו. מאז, הוא גר בבית החולים יחד עם סבא שלו ונתמך על ידי "צוות מוחי", קבוצת מתנדבים יהודים מסורה הדואגת לכל מחסורו. סרט מרגש. מוחי עצמו לא נותן לנסיבות להעציב אותו, ומסתדר בצורה נפלאה עם הגדמים שיש לו, ופרוטזות. קהל זר לסרט זה, יפספס אבל לא מעט מהאספקטים העדינים בסרט, למשל תערובת העברית והערבית שמוחי מדבר.

או סרט בשם "המחברות של אליש", בו קוראים לפני המצלמה שבעת בניה של אלישבע, "אליש" בפעם הראשונה את היומנים שהיא כתבה במשך 55 שנים  עבור כל אחד מהם, כביכול מפיהם, בגוף ראשון. יומנים שעל קיומם נודע להם רק אחרי מותה, כשבאו לפנות את דירתה. סרט חכם, מעורר מחשבה, עלילה שאיש לא היה מסוגל להעלות על הדעת.

או סרט על שיכון אחד בעיירה מעלות, בה מתגוררים בכפיפה אחת כעשרים בני נוער, עולים חדשים מ"בני המנשה", שבט הררי עם סממנים יהודיים ממדינת מניפור אשר בצפון מזרח הודו שלשם שינוי לא נשלחו ישר לקריית ארבע, שתי נערות בנות עשרה "צד"לניקיות" ועולה מבוגרת אחת מחבר העמים המנגנת בפסנתר. צירוף שתסריטאי היה צריך דמיון מפותח מאד בשביל להמציא כזה.

או סרט על השממון האינסופי של תושבי קטאר, שכל מה שיש להם לעשות בחיים הוא לנסוע בלמבוריגיני בכביש לשום מקום במדבר בחברת פנתר המחמד שלהם, או בשיירת אופנועים מצופי זהב, או לטוס במטוס פרטי המותקן במיוחד להובלת בזים אותם הם רוכשים בעשרות אלפי דולרים. או סתם להסתובב ללא תכלית במדבר בעשרות רבות של ג'יפים שסתם נוסעים במעגלים באמצע שום מקום. רחמי עליהם, באמת. צריך לראות בכדי להאמין.

או סרט על גירוש שדים בסיציליה, או על עיירה במקסיקו שמתפרנסת מיצור זיקוקי דינור.

חלק מהסרטים יגיעו לסינמטקים, חלק לערוץ 8 בכבלים או ליס-דוקו בלויין. אני ממליץ. צפיה בסרטים דוקומטריים האלה מעוררת את המחשבה והדמיון הרבה יותר מעוד עלילת שטנץ של סרט עלילתי.

כוכב גאולת האספסוף

"חז"ל מספרים שנהר יש בירכתי עולם ושמו סמבטיון, שמרוב יראת שמים הוא פוסק לזרום בשבתות. אילו במקום נהר מיין היה זורם נהר זה בפרנקפורט – אין ספק שיהודי קהילה קדושה זו היו כולם מקפידים בשמירת השבת. ברם אלוהים אינו עושה אותות כאלה. מן הסתם נקוט הוא בתוצאה הבלתי נמנעת שדווקא הנכנעים והעלובים ביותר יהיו החסידים ביותר. והנראה שאין אלוהים מבקש שידבקו בו אלא בני חורין. וכדי שיוכל להבחין בין בני חורין לבין נפשות עבדים, מן הסתם לא די שיסתיר מהם את פועלו בעולם….. רוצה איפה אלוהים לבור את התבן מן הבר, צריך שלא זו בלבד שלא יועיל אלא גם יזיק ממש. ואין מנוס מכך: צריך הוא לנסות את הבריות. לא די שיעלים את דרכיו מן האדם, הוא צריך אף להטעות אותו. הוא צריך להקשות על האדם, אף למנוע ממנו אפשרות לראות את פועלו למען יהיה סיפק ביד האדם להאמין בו ולבטוח בו באמת, היינו מתוך חירות".

"צריך איפה שיידע האדם, שלעיתים מנסים אותו מו השמיים למען חירותו…"

הקטעים מעלה, מתוך המבוא לחלק השלישי של "כוכב הגאולה", ספרו מ 1921 של פרנץ רוזנצוויג, מדברים על מה שכונה תכופות "הסתר פנים". מונח בו משתמשים בתיאולוגיה של המאה העשרים כדי להסביר תופעות כמו מלחמות העולם לדור שהחל להאמין אמונה משיחית ממש בתבונה, בנאורות, במסלול הישר קדימה ולמעלה של האבולוציה האנושית. דווקא ההתנסויות האלו, של המלחמות הנוראות הללו, אמורות להראות שהאל כבר חושב שהמין האנושי בגר דיו, ויכול גם ליפול ולקום בלי התערבות אלוהית ישירה. סוג אחר של דרך ליישב את הסתירה בין השואה לקיומו של אל, אחרת מ"נסתרות דרכי הבורא".

לי בכל אופן, ההסבר הזה עוזר להבין איך זה קרה שהאספסוף הציף את האינטרנט.

אני עוד זוכר, בערגה מסויימת, את הימים בהם היית צריך מחשב בשביל לגשת לאינטרנט, מה שהגביל את הגישה לאנשים משכילים יחסית. ועוד לפני כן, את התקופה שהאינטרנט היה "חנוניסטאן".

לא שכולם היו שם מאד שמאלנים. ממש לא – בקרב אנשים העוסקים בהנדסה יש רוב די ברור לימין. אבל לא היה הגועל נפש הגזעני והמיזוגני הבוטה הנחשף במקומות כמו פייסבוק וטוויטר, של אנשים שאינם מנסים בכלל להסתתר. לא היו ההתבטאויות שבהן שמונה שגיאות בשבע מילים, לא היו העילגות והבורות. כל זה החל כאשר הגישה לאינטרנט עברה ברובה לטלפונים, מכשיר ההופך את השימוש בו כה אינטואיטיבי, עד שאיפשר את הפיכת האינטרנט למדיום של האספסוף.
הצייצן טראמפ לא היה נשיא ארצות הברית אלמלא הטלפון החכם.

ומי פתח את השער לאינטרנט לאספסוף הזה? גיקים כמוני, שפיתחו את הטכנולוגיות שאיפשרו לכל זב ומצורע לגשת לאינטרנט ולשפוך שם את מררתו. למה עשינו את הזה לעצמנו?

ראשית, פשוט לא הבנו את ההשלכות. וכמובן האמנו בחזון היפה של דמוקרטיזציה של הגישה לידע האנושי. בלי מחשב, רק עם טלפון זול (שבסופו של דבר עולה בדרך כלל יותר ממחשב). לא הבנו שהפתח שנפתח הוא לכוחות הריאקציה, לבורות, לרשעות. שפתחנו את הפתח לנשיא אמריקאי המכחיש התחממות גלובלית ולטיפוסים כמו "הצל". שאפשרנו לפוליטיקאים פופוליסטים לעקוף את כל החסמים בדרך לשלהוב ההמון. שבמקום יותר דמוקרטיה נקבל דיקטטורה.

אז אולי זו באמת דוגמה ל"הסתר פנים"? אולי מי שטוען שהוא מאמין בדמוקרטיה, זו הדרך לבחון את אמונתו זו? אם היא אמיתית, הוא ימשיך להאמין גם כאשר הוא צריך לוותר על עמדת היתרון שלו, למשל בגישה לאינטרנט. גם כאשר הגישה לאינטרנט הפכה באמת יותר (מדי?) דמוקרטית והדיעות הנשמעות שם, מה לעשות,  אוזניים תצילנה?

האם רק "הנכנעים והעלובים ביותר" רק הם "החסידים ביותר" של דמוקרטיזציה של הגישה לאינטרנט? או שצריך להתנסות בצונאמי של השנאה והגזענות המציפים את המרשתת ועדיין להאמין, בכדי להיחשב "בן חורין"?

בלי שום קשר דווקא לאמונה באלוהים. כנראה שכל אמונה, בכל דבר, צריכה שהמאמין בה יעבור סוג של התנסות שתבחן את אמונתו, גם נוכח קשיים. גם כאשר צצות תופעות לוואי לא צפויות של המעשים שהם הפועל היוצא של האמונה הזו. קשיים כאלה עשויים להפריך את האמונה, כמו שכשל בניסוי עשוי להפריך היפותזה מדעית. אבל הם מבחן שכל אמונה צריכה לצלוח.

agon

הוא לא ליברל, בצלאל סמוטריץ, ואני לא אומר את זה לגנותו. הוא לא ליברל באופן שבו מגדירה את המושג שנטל מוף, במאמר מכתב העת המקוון של בצלאל בשם "אקטיביזם אמנותי ומרחבים אגוניסטיים" שקראנו בקבוצת הקריאה שלנו על תיאוריות של אמנות.

השאלה שהמאמר שואל היא: "האם עדיין יכולות הפרקטיקות האמנותיות למלא תפקיד ביקורתי בחברה שבה היטשטשו ההבדלים בין האמנות לפרסום, ושבה הפכו אמנים ואנשי תרבות לחלק חיוני של הייצור הקפיטליסטי?" אבל בדרך אל תשובה אפשרית לשאלה הזו, עוברת המחברת, הבאה מתחום מדע המדינה ולא האמנות דרך שורת הגדרות שאיתן קשה לי להתווכח. אהבתי את האופן שבו היא מגדירה את הדברים וחשבתי ששווה לחלוק אותם כאן, ולהביא את סיפור סמוטריץ כדוגמה. המאמר עצמו נמצא כאן. אז הנה כמה ציטוטים:

"השאלות הפוליטיות אינן סוגיות טכניות גרידא, שאת פתרונן יש להשאיר למומחים. שאלות פוליטיות לחלוטין כרוכות תמיד בהחלטות התובעות מאיתנו לבחור בין אלטרנטיבות המתנגשות זו בזו."

"חוסר יכולת זה לחשוב חשיבה פוליטית נובע במידה רבה מן ההגמוניה הבלתי מעורערת של הליברליזם. "ליברליזם"…המגמה השלטת בחשיבה הליברלית מתאפיינת בגישה רציונליסטית ואינדיבידואליסטית, שאינה מסוגלת להבין נכוחה את טבעו הפלורליסטי של העולם החברתי, על הקונפליקטים הכרוכים בפלורליזם; קונפליקטים שלא יכול להיות להם שום פתרון רציונלי…"

"התפיסה הליברלית הטיפוסית את הפלורליזם גורסת כי אנו חיים בעולם שבו אכן קיימים השקפות וערכים רבים, אשר בגין מגבלות אמפיריות לא נוכל לעולם לאמץ את כולם, אולם כשהם מקובצים יחד הם מצטרפים למכלול הרמוני."

"אחד מעקרונותיו של ליברליזם מסוג זה הוא האמונה הרציונליסטית בקיום קונצנזוס גורף המושתת על ההיגיון. אין פלא שהפוליטי הוא נקודת העיוורון שלו. הליברליזם חייב לשלול את האנטגוניזם, מכיוון שבהעלותו אל פני השטח את רגע ההכרעה הבלתי נמנע – במובן העמוק של הצורך להכריע בתחום בלתי ניתן להכרעה – חושף האנטגוניזם את מגבלותיו של כל קונצנזוס רציונלי."

ואז מתראיין ברדיו בצלאל סמוטריץ, להסביר למה הוא התכוון כשאמר שהערבים צריכים או לקבל את מעמדם כאזרחים מדרגה שניה או להסתלק או לההרג, והוא כביכול טוען מה שטוענת אותה הוגה פוסט-מרקסיסטית. שזו אשליה שאפשר לרצות את כל הצדדים במידה שווה. לגרסתו – האשליה שיכולות להיות שתי מדינות בין הים לירדן. הוא לא קונה את הבטחות השווא של הליברליזם ומאמץ את הגישה האנטגוניסטית, אגוניסטית קוראת לה המחברת שאני מצטט מעלה, הגורסת שהן הפוליטי והן החברתי (שגם הוא פוליטי) הם מאבק שאינו ניתן לגישור. שתמיד יהיה מישהו שיהיה מודר.

אז כן, הפתרון ברור מאליו, לסמוטריץ. הערבים הם שצריכים להיות מודרים. למה? כי אנחנו היהודים ולנו יש את הכוח, ואלוהים אתנו.

יתכן שאכן אין פתרון מדיני וחברתי שיוכל להתקבל לאורך זמן על דעת כול הצדדים. אבל הכשל של סמוטריץ והבית היהודי הוא כפול:

ראשית, הם רואים את הציבור היהודי-ישראלי כמקשה אחת, החושבת כמוהם – שכל היהודים רואים צורך בהכרעה שתוצאתה מדינה יהודית אך לא דמוקרטית, שבה או שיהיו שני סוגי אזרחים, או שתושלם מלאכת הטיהור האתני, ו"האנשים ללא ארץ" תהיה להם סוף סוף ה"ארץ ללא אנשים" המובטחת.

יש הרבה סכסוכים בין הים לירדן, אבל הסכסוכים אינם רק על פי קו ההפרדה יהודים-ערבים. יש לי הרבה פחות ריב עם רוב הערבים הגרים בשכנותי מאשר עם אנשים כמו סמוריץ. סמוטריץ מאיים עלי יותר והוא יותר אגוניסטי לי באשר למדינה שהייתי רוצה לחיות בה.

אם צריך הכרעה, הייתי אני מעדיף הכרעה למדינה חילונית לחלוטין, בחוקה, כמו צרפת. שבה כתוב על כל קיר שני: "צדק, שוויון, אחווה". מה שברור לי הוא שאני לא יושב עם סמוטריץ בצד המדומיין שלו של היהודים.

שנית, הדרך ליישב דרישות סותרות של לאומים שונים, היא להפריד אותם למדינות לאום נפרדות. זו הרי הסיבה מלכתחילה שלא כל העולם הוא ישות מדינית אחת. הפרדה בין מדינות, או בתוך ישויות פדרטיביות כמו ארה"ב, גרמניה והודו, מאפשרת ליישב חילוקי דעות על ידי הפרדה גיאוגרפית, כך שאינטרסים שונים של קבוצות שונות לא צריכים להיות מיושבים בכפיפה אחת. ההדרה היא גיאוגרפית, ונכון שיש בה מידה רבה של עוול, כפי שמדגימה סוגיית הפליטים הנוכחית, אנשים שאין להם אזרחות ולכן אין להם שום זכויות. אבל לפחות זו גישה מוכרת ומקובלת לישוב פערים שאינם ניתנים לגישור.

אלמוות

הרמן כהן, פילוסוף גרמני-יהודי, מתנגד חריף לציונות שנפטר ב 1918, ניסה למצוא דרך עדכנית לדת. הצעתו, אם לתמצת ספר עב כרס במשפט אחד, היא לאחד בין מושגי הציווי המוסרי והאלוהות. להיות דתי, לגרסתו, היא להיות מוסרי. מוסרי == דתי.

ב"שער" (פרק) החמישה עשר –  "אלמוות ותחיית המתים", של ספרו "דת בגבולות התבונה" (לא קראתי את כל 14 הפרקים שלפני, פרקים 1-8 כאן) הוא מדבר על האלמוות, מושג שאצלו פירושו שהציווי המוסרי הוא אינסופי.

גם אם חיי אדם הם סופיים. כמו שאני מבין את זה, ההמשכיות מעבר לחיי הפרט היא דרך הקהילה, והקהילה פה בציון, שלהקמתה הרמן כהן התנגד, לא ממש עובדת שעות נוספות בקטע המוסרי הזה.

אך מכיוון שאין עצם דתית אחת בגופי, (גם אם מוסר, הייתי רוצה להאמין, יש פה ושם באיזו עצם) חשבתי האם יש אופן כלשהו שבו אני, כאדם בלי אל, יכול לטעון לסוג כלשהו של אלמוות. או לפחות, לאיזה שהוא "שובל" שיוותר אחרי מותי, עד שימוג.

למשל: הבית שבניתי/בנינו ישאר כטביעת רגל בעולם כמה עשרות שנים, עד שיהרס. העצים ששתלתי יתכן שישרדו יותר שנים. טביעת הרגל הפחמנית שלי בחיי תתבטא במזג האוויר שיהיה לצאצאי בצורה שאני חושש שכבר לא תהיה הפיכה. הייתי יכול לתת להקפיא את גופתי, אבל כנראה שאוותר.

הילדים שהבאתי/הבאנו לעולם, אני מקווה, יהיו שובל יותר ארוך, אם יהיו להם ילדים משלהם וגם אם לא. משהו ממני נשאר בהם ובמפעלותיהם.

מה שחדש יחסית, הוא השובל הדיגיטלי שאשאיר אחרי. אין לדעת כמה זמן ישרוד. לכאורה, לנצח. אבל בפועל אין הרי חיים מעבר לדף הראשון בתוצאות החיפוש בגוגל (מישהו היה שם, מעבר לדף הראשון? קורה שם משהו? שם חיות מפלצות? …hic sunt dracones). ומלכתחילה, רק אחוזים בודדים של האינטרנט הם בכלל באינדקסים של מנועי החיפוש.

הרשומות בבלוג הזה, שימנו כמה אלפים אם אמשיך בקצב הנוכחי של פעמיים בשבוע לערך, אאריך חיים וישאר לי על מה לכתוב, יתכן שימשיכו לזמן מה לעלות בתוצאות של מנועי חיפוש פה ושם, אבל זה ידעך עם הזמן.

מה שיכול להאריך את השובל הדיגיטלי הזה הוא כמובן רשומות המכילות מתכונים. לאלו ניגשים שוב ושוב. יש פה ושם במרשתת עדיין מתכונים של אוכל אתיופי שתרגמתי לאנגלית מעיתון "לאישה" ופרסמתי ב newsgroup בשם rec.food.vegetarian בתחילת שנות התשעים, כשהחל גל העליה מאתיופיה.

אם חפצים אלמוות אתם, לכו על מתכונים, עדיף טבעוניים – זה העתיד. או ילדים. או שניהם.

 

הבטים מגדריים של טבעונות

אני רואה לא מעט טיעונים לטבעונות הפונים אל היצר האמהי של נשים ומזכירים להם את כאבה של העז או הפרה, שפרי בטנה נגזל ממנה מיד אחרי לידתו, כדי שבני אדם יוכלו לצרוך את חלבה במקומו. לפעמים מזכירים לנשים גם את העובדה שהפרות (וכנראה גם העזים) נאנסות, בידו העטופה בניילון של החקלאי שדוחף זרע לאיבר המין שלהן כדי שיילדו בתדירות קבועה, שדיהן יפיקו חלב וחוזר חלילה. עד שתנובת החלב שלהן תרד מתחת לסף מסויים והן יוצאו להורג צעירות יחסית, בערך ברבע מתוחלת חייהן הטבעית.

אני פחות רואה את הטיעונים הפונים לגברים, המזכירים את האפשרות להזדהות עם האפליה השיטתית לרעה של הצאצאים הזכרים בחקלאות בעלי החיים.
גם בתעשיית החלב, גם בתעשיית הביצים ואפילו בתעשיית הבשר.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מטילים ביצים, ולכן האפרוחים ממין זכר מושמדים ביום בקיעתם (תרנגולות לבשר הן זן אחר, שם אין השמדה של זכרים למיטב ידיעתי). ההשמדה הזו מאד אכזרית, בהרבה מקרים הם פשוט נטחנים חיים או נחנקים בשקי ניילון.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מייצרים חלב, ולכן העגלים  (החמודים) והגדיים (המקסימים והעליזים) ממין זכר זוכים לחיות רק כמה חדשים, בדרך כלל בכלובי פיטום בהם הם לא יכולים לזוז, כדי שישמינו מהר. וכמובן, רחוק מאמא שלהם. כשהם עוברים איזה משקל שמעבר לו יורדת הכדאיות של האכלתם, הם נשחטים.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר נוטים להיות פחות כנועים, ולכן גם בתעשיית הבשר משאירים בחיים לתקופת פיטום ממושכת יחסית רק את הנקבות. רק מתי מעט פרים או תיישים שורדים, כדי שישאבו מהם זרע, וגם זה באכזריות לא תתואר.

לא סיבה מספיק טובה לזכרים של המין האנושי להתקומם נגד התעשיה הזו, המפלה בצורה כל כך בוטה את "המגדר" שלהם? לי זה עשה את זה, אחרי שבדרך מקרה הלכתי לבדוק האם גם אצל מינים לא אנושיים הזכרים חיים פחות שנים.
הסתבר לי שלעומת בעלי החיים המבוייתים, מצב הזכרים האנושיים עוד יחסית טוב.

מה שעוד למדתי, ממחקר רחב היקף בקרב הכת הנוצרית של האדבנטיסטים, הוא שטבעונות מגדילה את תוחלת החיים, יותר לגברים מאשר לנשים, ובכך מקטינה את הפער בתוחלת החיים בין שני המינים. המחקר הראה תוספת של 7.28 שנים לגברים ו 4.42 שנים לנשים.
לגברים יש תועלת רבה יותר מאשר לנשים מאימוץ תזונה טבעונית!

(A huge study of Seventh Day Adventists who ate little or no meat showed longevity increases of 7.28 years in men and 4.42 years in women) 

היתרונות הבריאותיים והסביבתיים הם אקסטרא, ואם אתם לא יודעים מה לאכול, אז הנה תשובה חלקית, בבלוג הזה ממש.  אז מה בדבר קצת אחווה זכרית? הא?

זו המטאפורה

חשבתי על רעיון שיכול להסביר אולי את המכניזם מאחורי מה שנראה לי לפעמים כהתנהגות נחילית של המין האנושי, שבו פרדיגמה מחשבתית מדלגת מתחום ידע אחד לשני וגורמת לכל המין האנושי (טוב, בעיקר לחלקו המערבי/צפוני) לאמץ צורות חשיבה חדשות, פחות או יותר באותו זמן היסטורי.

יתכן שזה קורה דרך מטאפורות. מטאפורה היא מנגנון אפקטיבי במניוחד להבנת דברים. אפשר להסביר כל מיני דברים בהרבה מאד מילים ועדיין להתקל במבט אטום של אי הבנה. אבל דוגמה אחת קולעת עושה את העבודה. למצוא דוגמה טובה זה כשרון.
אבל לא תמיד דוגמה היא בכלל אפשרית, במיוחד כשמדובר במושגים מופשטים.

פה נכנסת המטאפורה, כסוג של דוגמה עקיפה. למצוא מטאפורה טובה, זה כשרון עוד יותר גדול מלמצוא דוגמה טובה ודורש סוג של אינטואיציה שקשה או אולי בלתי אפשרי ללמד. אמנם קשה למצוא מטאפורה אבל קל להבין מטאפורה. איכשהו, מטאפורה מסוגלת לעקוף מכשולים רבים להבנה ולחתוך דרך מקובעות מחשבתית באופן שהסברים דקדקניים מתקשים בו.

כאשר בתחומי ידע לא קשורים, למשל במתמטיקה וספרות קורות תפניות משמעותיות, קונצפטואלית דומות, בראייתם של דברים, של העולם, למשל של אי האפשרות התיאורטית לניסוח הדוק ומושלם של מערכת משוואות או של שפה, ה"הדבקה" הזו, מתחום ידע אחד למשנהו נובעת, אני חושד, מזה שהתיאוריה החדשה,  התובנות החדשות בתחום אחד משמשת כמטאפורה לתחום אחר. לא עצם החלפת התיאוריה או הפרדיגמה אלא הפרדיגמה עצמה. למשל משפט אי השלמות של Gödel, או מכניקת הקוונטים, או עיקרון אי הוודאות, או תורת היחסות היוו מטאפורות רבות עוצמה לתחומים לא מעטים במדעי הרוח, בפילוסופיה, בבלשנות, בספרות.

זה לא שהתיאוריות האלה ניתנו להחלה ישירה או אפילו עקיפה מתחום אחד למשנהו, אבל כמטאפורה, בהחלט כן. אני לא ממש בטוח בסדר הדברים, ויתכן שחשיבה חדשה במדעי הרוח היוותה לא אחת מטאפורה שגרמה להופעת חשיבה חדשה במדעים.

אין אני מנסה לטעון שהמדעים המדוייקים הם תמיד אלה המתחילים את התזוזה של הנחיל כולו, שאלו הם תמיד המספקים מטאפורות לכל תחומי הידע האנושי האחרים. לא. זה בדיוק העניין בהתנהגות נחילית – קשה מאד לזהות את הפרט בנחיל שמניע את הנחיל כולו.

אני גם לא בטוח שחשיבה מטאפורית קיימת אצל מינים אחרים. אני לא טוען, כמו רבים ש"זה היחוד" של המין האנושי, שרק למין האנושי יש יכולת כזו. אבל גם לא ברור שהתנהגות נחילית אצל מינים שונים פועלת באותו אופן, אפילו די בטוח שלא. אצל המין האנושי, אני מציע את הסברה שזו המטאפורה הקושרת יחד את חלקי הנחיל האנושי בשנותו באופן כה מתואם את הדרך בה הוא רואה את העולם.

וכדי להדגים שאני מתואם עם שאר הנחיל האנושי (או עם רוח הזמן, או ראיית העולם, או התרבות, מה שתרצו,) אני גם לא אטען שמטאפורות הן המנגנון היחיד האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל האנושי. רק שהן מנגנון אפשרי, ושיתכן שיש עוד מנגנונים.

Mani time

אחת משלושת ה"אצבעות"  של חצי האי פלופונז, החלק היבשתי הדרומי של יוון, מסתיימת בכף Tenero, המתהדר בתואר המקום הדרומי ביותר באירופה, זה שאינו אי. יש שם  מגדלור, ובמשיכתי הבלתי מוסברת לקצוות של יבשה, כמובן שהלכתי שמה.

העניין העיקרי באזור הזה, הנראה פשוט The Mani, הוא "בתי המגדל". קצת כמו ב San Gimignano אשר באיטליה, כל משפחה מורחבת שם באיזור בנתה לעצמה מגדל מבוצר משלה, שאליו יכלה לסגת במקרה של סכסוך עם אחת המשפחות השכנות.
כנראה שהיו הרבה סכסוכים כאלה. אנשים עצבניים גרו, ועדיין גרים שם.

כל כך עצבניים, שוחרי ריב ומדון, שכל משפחה היה לה כפר קטן משלה, נפרד מהאחרים. במקרים הבודדים בהם יש כפר שבו גרה יותר ממשפחה אחת, עקב סיבה היסטורית כזו או אחרת, אין לכפר כיכר מרכזית או כנסיה משותפת. לכל משפחה יש כנסיה קטנה משלה.

כביש הגישה לכפר לא מגיע אל מרכזו, כי אין כזה. הוא מקיף סביב סביב את הכפר, ויש ממנו כניסה נפרדת למתחם של כל משפחה. לא ברור איפה רווקים יכלו למצוא בני זוג שלא מתוך המשפחה.

לא במקרה החל המרד של היוונים בטורקים, שהוביל לעצמאות יוון, שם. מנהיג המרד היה מאחד הכפרים שם. בניו בתורם רצחו את ראש הממשללה הראשון של יוון העצמאית. משהו לא מצא חן בעיניהם.

יש לחצי האי הזה שני צדדים ורכס הרים גבוה מפריד ביניהם. אין כביש החוצה את הרכס הזה ולכן בכדי לבקר שם כדאי לרדת לאורך הצד המזרחי של חצי האי עד לסופו ואז לחזור לאורך הכביש המערבי צפונה. יש סימונים כחולים על הכביש, חיצים במקום בו מציעים לך לסטות מהכביש בכדי לראות כפרים ו X על הכביש במקום בו לא כדאי שתיסע. אנחנו לנו במקום בשם Porto Cagio, כפרון קטן על החוף ובו 3 טברנות ו 4 בתים, ומפרץ מצויין לעגינת יכטות, אבל יש לא מעט אפשרויות לינה בכפרים גם בקצה וגם בדרך לקצה. 

יש אפשרויות לינה גם בבתי המגדל שחלק מהם הפכו למלונות "בוטיק", יקרים יחסית. אלא שבמגדלים המקוריים כמעט ולא היו חלונות והם ברובם  לא ממוקמים על החוף  אלא על מדרונות מאד תלולים, כאלה שיותר קל להגן עליהם. אז וויתרנו על הכבוד והעדפנו מקום על החוף.

היה להם הרבה יותר חשוב להתגונן מאשר להיות קרובים לחוף הים או לאדמה חקלאית שאפשר לעבד, שגם ממנה אין הרבה שם. למעשה, לא ברור ממה הם חיו. יש מטעי עצי זית פה ושם, והיום יש תיירות, אבל גם זה במידה מאד מצומצמת. האזור מאד "בתולי" מבחינה תיירותית. חלק מהקסם שלו בעיני.

כן רואים פה ושם גם "בתי מגדל" חדשים, או משופצים. גם באלה וגם באלה אנשים שם נוטים לסיים את קומת הגג של המגדל בקו שבור, סינטטי לגמרי, סימולציה של מגדל חרב למחצה. אינדיקציה שלא לעולם חוסן, ושווה להקדים לבקר בחבל הארץ הזה לפני שכולו יהפוך פרק שעשועים מלאכותי. היום זה עדיין לא כך.

בכלל, שווה לבקר בפלופונז. לפחות שבוע, יותר אם מתכננים שם הליכות, ויש שם רשת עניפה של שבילים מסומנים. זה אזור מאד יפה, ביחוד באביב כשהכל פורח. הים כחול, המים צלולים, ירוק מאד – ירוק ים תיכוני כזה שבו שולטים עצי הזית אבל גם פריחת אחירותם החורש. יש עתיקות, יש ערים ציוריות, ויש כמה איים נפלאים ממש קרובים לחוף ולא מתויירים כמעט. כמו למשל קיתרה.

וזה ששווה לבקר ביוון, על זה בכלל חבל על הזמן לדבר.

נפילות

כל אחד נופל המון פעמים בחייו, רוב הפעמים בילדותו. לפעמים הוא שובר משהו, לרוב לא. ברוב הנפילות אנו לא נזכרים בחיי היום יום, פרט לזו הראשונה, זו שאחריה לפתע יש לך הליכה של זקן.

זו הנפילה שאתה חושב שכמוה אסור שיהיו עוד. שמעכשיו, כל נפילה היא אסון. שאולי הפכת פריך מדי וגופך לא יכול יותר להשתקם משברים.

אתה מתחיל להזהר. כל כך להזהר, שכל שפת הגוף שלך משתנה. צעדך הופך מדוד וזהיר. אתה הופך בבת אחת הרבה יותר איטי. אתה שם לב לכל מקום בו אתה מניח את רגל. אתה לא סומך יותר על הרפלקסים שלך שיעזרו לך לצאת ממצב של אי שיווי משקל זמני ומעדיף לא לאבד שווי משקל מלכתחילה. אתה עובר משווי משקל דינמי לשווי משקל סטטי. זו הזקנה.

התחלתי לחשוב על זה בעקבות נפילה שהסתיימה בשבר אצל קרובת משפחה, נפילה שכנראה לא תהיה הנפילה עליה אני כותב כאן – הנפילה האחרונה שלך כאדם לא זקן.

גם הנפילה שהייתה לי לפני כמה שנים, כשרדפתי אחרי חתולנו דידי בנסיון להציל את הציפור שהחזיק בפיו והתחלקתי על הדם מהציפור שניסיתי להציל הסתברה בדיעבד לא כנפילה האחרונה שלי, אף שמהנפילה התקצרתי בכמה סנטימטרים – שתי חוליות בעמוד השדרה של הותכו יחדיו. לקח לי כמה שבועות לחזור לתפקוד סביר, וזה כאב חודשים, אבל זה השבר היחידי שהיה לי עד כה בחיי, טפו טפו, ושיווי המשקל שלי, טפו אפו, עדיין לא רע. אני עדיין לא בוחן בקפידה את המקום בו אני מניח כל רגל, ואני מקווה לדחות את מועד הנפילה ההיא, המוזכרת מעלה.

איך דוחים אותה? אולי טאי-צי? סביר להניח שתרגול יוגה סדיר לא יכול להזיק. ראו למשל את המורה ליוגה בת ה 98 בסרט הזה:

וחשוב מאד לשמור על שרירי הרגליים. אבי, המכלה את ימיו בכורסה, כבר לא מעז לעמוד ללא תמיכה. מה שנשאר משרירי רגליו כבר לא עומד במעמסה. הפחד שלו מנפילה גדול מהפחד שלו ממוות. הוא צודק. בפעם האחרונה שהוא נפל לפני כמה שבועות, זה נגמר רק בגבס על יד אחת, אבל הוא חזר מבית החולים (כרמל, בחיפה, לא משהו…) עם פצעי לחץ מפחידים ממש, אחרי שלושה ימי שכיבה במיון בהם אף אחד לא הזיז אותו. בושה.

הסכנה העיקרית מנפילה לאנשים מבוגרים, היא שבר במפרק הירך. שבר שאפשר לתקן בניתוח בו מחליפים את המפרק. הבעיה העיקרית בניתוח הזה, בהרדמה כללית, היא משהו שהמנתחים לא טורחים לספר מראש למנותחים: שליש מהמנותחים הקשישים יוצאים ממנו דמנטיים, גם אם לא היו קודם. משהו הקשור להשתחררות פלאק סידני במוח. מבחינת המנתח, הניתוח הצליח, המטופל יוכל ללכת. המנותח רק לא ידע לאן הוא הולך, ולא ידע לחזור הביתה, אבל הכירורג לא חושב שזו הבעיה שלו. זה בדיוק מה שקרה לאשתו המנוחה (לא אמי) של אבי. אז גיליתי את הסטטיסטיקה הזו.

אז כן, שווה להתחיל מאד להזהר מנפילות החל משלב מסויים בחייך, השלב בו אתה רשמית הופך זקן.

Karlsruhe

אף פעם לא הייתי שם, בעיר Karlsruhe שבגרמניה. הבן שלי שם, בנסיעת עבודה, עכשיו ששרביט נסיעות העבודה עבר אליו. אני כרגע בשלב בחיי בו אני טורח על זה שמספר נסיעות העבודה שלי יהיה פחות ממחצית מספר הנסיעות שלי לחו"ל בחיי, והדרך לשם עוד ארוכה.

אני לא יודע איך בדיוק זה קורה, אבל אתמול יצא לי לשמוע פעמיים על אותה העיר במקומות בלתי צפויים. הראשונה הייתה בקורס באוניברסיטת תל אביב על "אמנות, מדע וטכנולוגיה" בו המרצה סיפרה בהתלהבות על מקום למדיה חדשה בשם ZKM בעיר בשם Karlsruhe, ומיד במהלך השיעור שיגרתי את פריט המידע הזה ל Karlsruhe, לבני, בתקווה שיצא לו ללכת לשם, במקומי…

ועוד באותו הערב, בפגישת קבוצת הקריאה שלנו על אמנות, בה החלטנו הפעם לשם שינוי שכל אחד יביא כמה עבודות של אמנים שהוא רוצה להגיד משהו משמעותי עליהם, הביא אלדד ידידי עבודות של נירה פרג, ואחת העבודות, בשם 67 קידות, בה להקת פלמינגו מרכינים את ראשם בצוותא, כביכול בגלל יריית רובה (קול שהוסף בסטודיו, הם סתם מסונכרנים, סוג של התנהגות נחילית), צולמה איפה? ב Karlsruhe.

איך זה קורה? האם Karlsruhe עולה בחיי פעמיים ביום כל יום, ורק כשבני נמצא שם מופעל הפילטר שמסב את תשומת ליבי לאזכור שם העיר? זה סתם צירוף מקרים?

כנראה שזה גם וגם. כשחזרנו בזמנו משהות של כמה חדשים בהודו, היה נדמה לנו שכולם מדברים רק על הודו. היינו מאד קשובים לכל אזכור וכל דבר הזכיר לנו את הודו. כנראה שגם עם Karlsruhe זה כך. ועדיין, פעמיים ביום? מה הסיכוי שבימים אחרים זה גם קרה?

ולגבי האמנים שהבאתי אני אתמול בערב, אלו שני אמנים שהקדשתי להם רשומות בבלוג מקביל בשם head hunting. הראשון קנדי-ילידי בשם Beau Dick והשני אפריקאי מבֶּנין בשם Romuald Hazoume. שווה להקליק על הקישורים ולהסתכל. שניהם הם דוגמה למגמה בגלריות ומוזיאונים להעדפה מתקנת של אמנות עמים מוכפפים, המיוצרת בקונטקס חברתי שונה ולתכלית שונה מזו המערבית/צפונית. כתבתי על זה כאן.

רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

Beau Dick

heads galore

Beau Dick is a native Canadian, or "first nation" person, of the Kwakwaka'wakw nation' living in the island of Vancouver. He is an "artist" not in the western sense of the word as his masks have ritual functions and are thus not "autonomous" art.

A number of his works are presented at the new Athens museum of contemporary art, as part of the Documenta 14 event. They will be there for a month or so, before fulfilling their original purpose by being sent on May 2017 back to Canada and burned as part of a "potlach" ceremony.

Meanwhile, this exhibit provided me with a magnificent selection of "heads". Enjoy.

    

View original post

למה להזכיר את השואה?

זה לא רק יום השואה, ויום השואה הבינלאומי. אלו גם המסעות לפולין, והאזכורים התכופים של השואה בנאומי נתניהו. זכר השואה הוא אתנו יום-יום. למה בעצם?

אפשרות אחת היא כדי שנוכל להפיק את הלקח הראוי מהאירוע הזה. השאלה היא רק, איזה לקח.

האם נזכור למשל את הספינות עמוסות הפליטים היהודים שהוחזרו אחר בוש מארצות הברית אל מותם הוודאי, או שסורבו כניסה ברוב מדינות העולם פרט לכמה כגון פרו ובוליביה? האם הלקח הוא שאל לנו להשיב ריקם את פני הפליטים, מאפריקה למשל? גרמניה קלטה מיליון פליטים בשנה, ולפי היחס בגודל האוכלוסיה, יכולנו לקלוט מאה אלף. אבל עושה רושם שהלקח שנלמד הוא בדיוק הפוך: גדר הרמטית בגבול עם מצרים, מחנות ריכוז במדבר בחולות וסהרונים, "החזרה מרצון", ו 4 אישורים של בקשות מקלט במשך כעשור, מתוך אלפים רבים שהוגשו.

יכולנו להפיק עוד לקחים, כמו למשל מהן ההשלכות ההרסניות של ראיית עמך כעם עליון, הנעלה על כל עם אחר. למשל יכולנו להחליט שאנו לא מספקים נשק לשליטים המבצעים רצח עם בתושביהם (ואנחנו כן). יכולנו להחליט שנפעיל כוח צבאי להפסקת רצח עם במדינות שכנות. "להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ".

אבל לא. הלקח שאנו בוחרים ללמוד מהשואה הוא: "לעולם לא עוד". וכדי להעביר את המסר הזה בצורה הנכונה, הרמטכ"ל הוא שנשלח ביום השואה לאושוויץ. כדי שיהיה ברור: לנצח עלינו לחיות על חרבנו. לעולם לא נהיה מדינה נורמלית.

אבל אי אפשר להתעלם מהפן התועלתני-ציני של אזכור השואה כיום. אי אפשר להכחיש שמדינת ישראל קמה במידה רבה בזכות השואה. התנועה הציונית קיבלה את השטח להקמת המדינה במידה רבה בזכות נקיפות המצפון של העולם שעמד מנגד בזמן השואה. נכון שהצהרת בלפור קדמה לשואה, אבל ההצבעה באו"ם ב 29 לנובמבר 1947 הושפעה עמוקות מזכרון השואה ונקיפות המצפון של העולם.

נקיפות המצפון של העולם גרמו לו גם לעבור בשתיקה על הטיהור האתני שמדינת ישראל ביצעה ב1948 בפלסטינים, האירוע הקרוי נכבה. בטיהור האתני הזה אני מתייחס גם לתושבי חיפה, לוד, רמלה ועוד ישובים רבים שגורשו בכוח הנשק, וגם לתושבי הכפרים שעזבו את כפריהם לזמן הלחימה, לא עזבו למדינות אחרות אלא התרחקו קילומטרים ספורים. את אלו כינינו "מסתננים" ומנענו בכוח הנשק את חזרתם אל בתיהם ומשקיהם, ימים ספורים, לפעמים שעות, אחרי שוך הקרבות.

בשום פנים אין אני מנסה להשוות בין גודל העוולה של הנכבה לגודל העוולה של השואה. נסיון שיטתי לטהר את המדינה היהודית מפלסטינים על ידי גירושם אינו דומה לנסיון שיטתי
לטהר את הרייך השלישי מיהודים על ידי השמדתם. ישראל אינה גרמניה הנאצית.

אני כן טוען, שמדינות העולם חושבות, ובצדק, שהיהודים החיים בישראל כבר מיצו את יתרת הזכות של הקורבנוּת שלהם. שקורבן היהודים בשואה כבר לא מספיק בכדי להצדיק את נסיונם להשתלט, 70 שנה אחרי, על 22 האחוזים הנותרים של השטח בין הים לירדן. וזאת אחרי שב  1948 כבר השתלטו על שטח הגדול בהרבה מזה שהחלטת האו"ם שעל בסיסה קמה ישראל הקצתה למדינת היהודים.

שכבר אי אפשר לאפשר ליהודים להחזיק עם שלם תחת כיבוש וללא זכויות 50 שנה "בזכות" קורבן היהודים בשואה. הקשר הזה נותק, ולא יחובר שוב.

את זה המפעל הציוני מסרב להפנים. ולכן משנה לשנה זכר השואה הופך להיות יותר ויותר נסיון נואש לחדש את "יתרת הזכות" בכרטיס האשראי המדומיין של הקורבנות היהודית. אשראי שיאפשר למדינת ישראל להמשיך ולהתנהג כמו שמדינות מתוקנות לא מתנהגות (אני לא כולל את ארה"ב ברשימה הזו, לבטח לא תחת הנשיא הנוכחי).

אשראי שאמור לקנות לה את שתיקת העולם, ואת הווטו באו"ם, כאשר היא משיבה ריקם את הפליטים האפריקאים שכבר הצליחו להכנס. כשהיא מוכרת נשק לדרום סודן (ולרואנדה בזמנו) תוך כדי רצח עם. כשהיא מפציצה ללא הבחנה בעזה והורגת מעל אלפיים איש, מעל 500 מתוכם ילדים ב"צוק איתן". כשהיא הופכת את רצועת עזה לכלא אחד גדול ומונעת את היציאה משם בדרך הים והאוויר. כשהיא שוללת את זכויות העם הפלסטיני ובוזזת את אדמתו באופן שיטתי. כשהיא מחזיקה אלפים בכלא ללא משפט. כשהיא ממשיכה לבצע טיהור אתני של שטחי C.

מדינת ישראל מתנהגת עם השנים בצורה פחות ופחות מוסרית, ככל שהאוכלוסיה נסחפת לכוון יותר ויותר לאומני-דתי-משיחי, ואתה גם הרכב הממשלה. לתלות את ההצדקה להתנהגות הזו בזכרון השואה הוא ביזוי של זכר הנרצחים. לא זו המדינה שהיהדות הנאורה של מרכז אירופה הייתה רוצה לדמיין. לא זה הלקח שהיינו אמורים ללמוד מהשואה. גם הניסיון לייצר אסוציאציה בין הערבים לנאצים, למשל בסיפורי נתניהו על המופתי והיטלר, הוא נסיון ציני שמזנה את זכר השואה.

מדינת היהודים היא הילד המוכה שהפך מבוגר מכה. אבל יש גבול. די. נגמר. אם לא נבין את זה לבד, יסבירו לנו.

מרכסיזם והפילוסופיה של השפה

Valentin Nikolaevich Voloshinov כתב בשנת 1929 את "מרכסיזם והפילוסופיה של השפה".  יש החושבים שהיה זה בעצם מיכאל בכטין שכתב את הספר תחת השם הזה כפסבדונים, אבל זה לא ממש משנה לעניין של הרשומה הזו. סתם פיסת טריוויה.

היה לי מעניין  האופן שבו הוא מנתח את הגינאולוגיה של הבלשנות. הוא מייחס את הגישה האבסטרקטית-אובייקטיביסטית לשפה, הגורסת שהשפה היא סט קשיח של כללים שאינו תלוי זמן, גישה אותה הוא מבקר, גישה שיש המכנים סטרוקטורליסטית, לעובדה שהאנשים שפיתחו את הגישה הזו עסקו בשפות מתות, יוונית עתיקה ולטינית, שפות שבזמנן היו דינמיות ותלויות זמן ומקום, אבל הגיעו אל אותן בלשנים בגרסה ספציפית שאיפשרה להם להתעלם מהממדים הדינמיים של שפות ולנסח להנאתם את סט החוקים והכללים הקשיח שמגדיר לגישתם שפה.

ניסיתי לחשוב האם הבלשנות העברית הלכה גם היא לכוון זה. העברית הייתה גם היא שפה מתה כאשר החלו להחיות אותה ולחקור אותה באופן בלשני. מצד שני, יתכן שהגדרת העברית כשפה מתה היה אידאולוגי יותר ממציאותי. בכנס על עברית גלותית שבו נכחתי בפריז בשנה שעברה למדתי שלאורך כל ההיסטוריה עד לציונות היו מרכזים בהם כתבו וגם דיברו בעברית. שהצגת העברית כשפה מתה הייתה מגמתית ותפקידה לשרת את דימוי המפעל הציוני כהמשך ישיר של ממלכת ישראל הקדומה, בדילוג קליל מעל כל שנות הגלות, שבהן לא היה כלום, כולל לא השפה העברית. אין לי מושג מהי הגישה השלטת בבלשנות העברית, והאם היא הושפעה מראיית העברית כשפה מתה או חייה/מתחדשת. אבל בלי ספק "חידוש" העברית הוא מקרה שונה מבלשנות יוונית עתיקה, או אכדית. נאמר.

עד כמה שאני יודע, ה"נחיל" האנושי פנה לכוון של ראיית השפה כמשהו יותר דינמי, יותר תלוי זמן, מקום ודובר. הוגים צרפתיים "עכשווים" גם מדברים על הפער המובנה בשפה, הגורם לכך שאנשים שאינם נמצאים באותו "מקום" במבנה חברתי מסויים, לא מבינים אחד את השני, למשל פערי ההבנה המובנים והלא ניתנים לגישור מלא, בין היהודים והבדואים בישראל.

נכון שכיום, בעידן של תקשורת המונים, אין את אינסוף תת-ההתפצלויות בשפה שהיו קיימות בתקופות בהן התקשורת הייתה הרבה פחות מפותחת. אבל עד היום אפשר לזהות בדיוק מאיזה כפר מגיע כל דובר ערבית פלסטינית. עד היום יש בעמקים סמוכים בהרי הקווקז לא רק דיאלקטים שונים אלא ממש שפות שונות. עד היום, האידיש המדוברת בקהילות שונות בתפוצה היהודית בעולם, שונה באופן משמעותי. אבל השפות הראשיות בכל מדינה, עוברות תהליך של האחדה.

עדיין, גם האחדה זו גם היא כפופה לשינויים בזמן. חוץ מזה, אולי דווקא בעידן של האחדה יש לקבוצות שונות כמו צעירים, חיילים, אנשים העוסקים בתחום מסויים, יותר מוטיבציה לבדל את עצמן באמצעות יצירת תת שפות. ותת שפות אלו משתנות כל הזמן, בכדי לוודא שהבידול קיים, שחברי הקבוצה יוכלו לזהות בקלות מי משלהם ומי לא. קל.

אולי ההוכחה המשכנעת ביותר (אותי) לחוסר השחר של תיאור שפה כסט של חוקים קשוחים ונוקשים היא הכשלון של מערכות מחשב המבוססות על "מערכות מומחה" להבין שפה טבעית. הנטיה שמוכיחה את עצמה היא להתבסס על ניתוח סטטיסטי של מאגרי טקסט גדולים, שהם בעצם השפה כפי שהיא מדוברת ונכתבת בפועל. מערכות אלה נמצאות בדור השלישי שלהן, כפי שמגדיר זאת מדען מחברת גוגל ישראל שהתראיין בגלי צה"ל לפני שבוע-שבועיים. הוא בא לבשר על גרסה חדשה של תכנת התרגום של גוגל, המסוגלת להבין משפטים שלמים, ולתרגם אותם למשפטים שיש להם אפילו משמעות, אולי אפילו אותה המשמעות.

אבל קטע אותו המראיין, נדמה לי שזה היה אראל סג"ל, שלא הייתה לו יותר מדי סבלנות לכל ענייני המחשב האלה, בעצם לכל מה שלא קשור להתנחלויות, ושאל: "למה לא תושיבו 400 איש שפשוט יכתבו את כל הכללים של השפה ותשתמשו בזה?". אז זהו, שלא. זה לא יעבוד. כמו הכיבוש.

וולושינוב אגב הקדים את הפוסט-סטרוקטורליסטים, ודיבר על ה"מאבק למובן" בין דוברים שונים של השפה, ועל הקשר בין השפה לאידאולוגיה, מזכיר קצת את אנטוני גראמשי. אבל אצל וולושינוב, מרכסיסט נאמן, המאבק למובן חפף את המאבק המעמדי.