טובות הנאה

אני לא עושה כלום לשם שמיים. גם ההסעות אחת לשבוע, של חולים פלסטיניים אל מעברי גלבוע וריחן הן בעיקר בשביל ההרגשה הטובה שלי, הן הרי לא משנות הרבה את המצב ככה או ככה, פרט למצב המוסעים כמובן. וטובת הנאה נוספת היא ההזדמנות שלי לדבר ולתרגל ערבית מדוברת.

לא תמיד זה עובד, התרגול. בשבוע שעבר הסעתי שני זוגות מרמב"ם חזרה למחסום, ודווקא התחילה שיחה נחמדה עם הגבר שישב לידי (לעולם ישב מקדימה הגבר), עד שאשתו מאחור החלה להתלונן שאתי הוא מוכן לדבר ולחלוק דברים, אבל אתה לא…

בהמשך הנסיעה פשוט ישבתי לי והקשבתי לשיחה שלהם. המילה הערבית העיקרית בשיחה הייתה המילה "סורה", תצלום. שאר המילים היו "אינסטגרם", "פייסבוק", "בלוטוס" ו"בטריה"  כאשר הנוסעים שלי שיתפו אחד עם השני ועם הרשתות החברתיות השונות את התמונות מהחוויה הבלתי נשכחת של לראות את הים, עד שנגמרה להם הבטריה בטלפון.

די מדהים שאנשים בשנות השלושים לחייהם, הגרים 38 ק"מ בקו אווירי מהים (מדדתי), צריכים להזדקק לטיפול כימותרפי במחלקה האונקולוגית של רמב"ם בכדי שיזכו לראות את הים, כל ים שהוא. והם לא היחידים. הבנתי כבר שאף פעם אין מחסור באנשים שילוו את החולים לבית החולים, לא רק בכדי לראות את הים, פעם ראשונה בחיים לרבים מהם, אלא בגלל שזה מאפשר להם לצאת ולהתאוורר, חופשה קצרה מבית הכלא שבו הם נמצאים. לרובם אין היתר לצאת לישראל, או לכל ארץ אחרת, למרות שהם חיים ב"אוטונומיה" הפלסטינית של שטחי A. המובלעות האלה של שטחי A, גם אם רמת החיים בהן סבירה, הן בכל זאת מקום די חונק מבחינת יכולת התנועה של הדרים בהם.

בנסיעה האחרונה שלי לגבול, בשבוע שעבר, הסעתי אח ואחות. אחרי שהורדתי אותם, השעה הייתה בערך אחת בצהריים, והייתי רעב. נכנסתי לכפר מוקיבילה, שממש צמוד לגדר ההפרדה, ממערב למחסום, לחפש מסעדה. לא מצאתי, אבל הכפר נראה במצב כלכלי לא רע, והאנשים בו, לעומת האנשים כמה מאות מטרים משם בשטחי A, נהנים מחופש תנועה לא מוגבל (חוץ מחיפושים פולשניים בנמל התעופה), מה שעורר בי מחשבות כפירה מסוימות. אולי הפתרון הוא סיפוח השטחים, וזהו? גם אם "בשלב ראשון" (לגרסת הבית היהודי) לא תהיה להם זכות הצבעה, תהיה להם אבל אזרחות כלשהי, דרכון ישראלי אני מניח. הם יוכלו לנוע בחופשיות, כל השוק הישראלי יפתח לפניהם מבחינת תעסוקה ומסחר, מצבם ישתפר. מה יהיה אחרי זה? לא יודע, אבל בטווח הקצר ומיידי, שזה גם הטווח שהפוליטיקאים מימין חושבים עליו, זה ישפר את המצב.

אחרי מוקיבילה, נכנסתי גם לכפר צנדלה, (או אולי סנדלה, חלק מהשלטים אומרים כך וחלק כך) וגם שם לא מצאתי מסעדה. אבל לאורך הכביש המוביל אל מעבר גלבוע, בצד של הכפר סנדלה, יש שורה ארוכה של דוכנים שהפעם גם נעצרתי לראות מה הם מוכרים. והנה עוד טובת הנאה המזומנת למי שיסיע אל הגבול: חבילות ענק של ירקות ירוקים טרייים טריים, ישר מהשדה, במחיר מצחיק. חבילה ענקית של מלוחיה וחבילה ענקית של תרד טרי טרי ומשובח עלו 18 שקלים, וזה רק חלק קטן ממה שיש שם.

מה עושים עם כל זה? לא בא לי על מרק מלוחיה, אז אחרי שהפרדתי את העלים (הרבה עבודה) בישלתי את העלים עם פולי חומוס שכבר היו לי מבושלים, ועדשים אדומות שבישלתי עם בצל וכמה שיני שום. 10 דקות של בישול העלים, ויש לכם נזיד טעים מאד. תיבול? מלח, פלפל וקצת כמון. אפשר להמחות (בממחה) או שאפשר לא.

גם הר התרד, הצטמצם פלאים במחבת. אחרי  בישול קצר עם כמה כפות קווקר, כמה כפות טחינה, ובצל מטוגן אחד ההר הוליד פשטידת תרד לא גדולה, אך מאד טעימה. טובות הנאה…

מה עוד? בכניסה לצנדלה יש שתי משתלות, אבל הן לא מצטיינות במיוחד, לא במחיר ולא במבחר. אבל בהמשך הכביש, בכניסה לישוב גן נר, יש תחנת דלק. בה הדלק זול, וגם אפשר לשטוף שם את המכונית מאד בזול ובעיקר בלי לחכות. המכונית יוצאת משם טובת הנעה. בכל מקום בחיפה התור לרחיצת המכונית תמיד שובר אותי ואני נכנס רואה את התור, ויוצא לא רחוץ.

ובדרך חזרה לחיפה, אם לא מבזבזים זמן על חיפוש מסעדות איפה שאין, אפשר וכדאי להכנס לקיבוץ הזורע, לביקור במוזיאון ווילפריד ישראל. הצרה שבימי השבוע הוא פתוח בתיאוריה עד 14:00, בפועל הוא נסגר לרוב לפחות רבע שעה קודם. קטני אמונה, הם לא מאמינים שמישהו יטרח ויגיע, אבל שווה לטרוח ולהגיע לשם, תמיד יש דברים טובים. טובת הנאה.

או סעו לגלריה באום-אל-פאחם, בה הסתיים השיפוץ ויתכן שהיא תוכר סוף סוף כמוזיאון. יש תערוכה של גרשון קניספל.

ה[צ/ס]תה

הייתה פה פרצה שקראה לגנב, והגנבים הגיעו בריצה. לאור היום.

חברות הביטוח עומדות להרוויח מאות מליוני שקלים מהכרזת גל השרפות האחרון כפעולה מלחמתית. מצד שני, אזרחים רבים ששילמו פרמיות שנים רבות לאותן חברות הולכים להיפגע – לא בגלל שהם "יצאו פרייארים" ושלמו על ביטוח אלא בגלל שהכיסוי הממשלתי לנזקי תכולת הבית של מס רכוש מוגבל ל 100,000 ש"ח ולרבים הנזק גדול בהרבה, וכן, היה להם כיסוי מוגדל שעליו הם שלמו. חברות הביטוח לא צריכות לשלם כלום במקרה שהשרפה מוגדרת כפעולה מלחמתית, אפילו לא את ההפרש בין הכיסוי הממשלתי לפרטי.

בינתיים שמעתי את סגן שר האוצר יוצא לרדיו ומספר בהתרגשות שחברות הביטוח, ברוב טובן,  לפנים משורת הדין, יסכימו לכסות אצל מבוטחיהם את הפער בין הכיסוי לנזקי תכולה של המדינה לזה הפרטי, גם כשהשרפות יוכרו כפעולה מלחמתית. בסך הכל עשו אתם עסקה: עשרות מליונים במקום מאות מליונים.

כשבצד אחד של המשוואה מישהו עומד לצאת ברווח כל כך גדול ומצדה השני של המשוואה כל פוליטיקאי דרדס יכול בדיבור בעלמה, ללא צורך בשום ביסוס עובדתי, להפוך אסון טבע לפעולה מלחמתית, אין לי כלל ספק שהלופ הולך להסגר בדרך כזו או אחרת, שהמשוואה תאוזן גם כספית. גם אותם פוליטיקאים יצאו נשכרים, כספית, מאותה הכרזה. זו שחיתות שפשוט אי אפשר למנוע.

וכשפוליטיקאים גזענים, כמו למשל נפתלי בנט ("רק מי שהארץ לא שלו מסוגל לשרוף אותה"), גלעד ארדן ( "טרור הצתות") מירי רגב ("פרעות תשע"ז") ובנימין נתניהו יכולים באותה הזדמנות לגזור גם קופון גזעני מהכרזות שכאלה, ולהסית עוד ועוד את האוכלוסיה היהודית בזו הערבית, להסית אנשים בשכניהם לרחוב, לעיר, למדינה, לאזור, אז קל להם אפילו עוד יותר לצאת בססמאות דמגוגיות ומופרכות כמו "אינתיפדת האש", לא משנה כמה זה הולך לעלות לאוצר המדינה. כיסם האישי לא הולך להיפגע, להפך.15181564_1247471958660988_44948239581551173_n

אפשר גם להניח שציבור הלא מבוטחים בממוצע יותר ימני מציבור המבוטחים (אני מוכן להתערב על זה), כך שאותם פוליטיקאים מהימין יכולים גם להראות כמיטיבים עם העם, וגם לדאוג יותר לבסיס התמיכה שלהם.

לבי לבי עם אותם אנשים שבתיהם נשרפו ולא היה להם כיסוי ביטוחי. אני חושב שהמדינה כן צריכה לעזור במקרים כאלה, כשזה כוח עליון, לא רק פעולה מלחמתית. צריכה להיות קרן לכיסוי נזקי טבע שכאלה, לא רק לחקלאים. ואופן הפיצוי צריך להיות כזה שיבטיח כיסוי מינימלי לכל אחד, ויאפשר לאנשים לרכוש לעצמם כיסוי מוגדל. כמו שיש פוליסות בריאות פרטיות שרק משלימות את הכיסוי של קופות החולים. כי האקלים משתנה, ישראל הופכת יותר יותר צחיחה, והשרפות הולכות להיות יותר ויותר שכיחות.

גל השרפות, שאני מקווה שנגמר, לווה בשימוש נרחב במילים "הסתה" ו"הצתה". נכון לשעת כתיבת הרשומה הזו, אין אף מקרה מוכח של הצתה בתוך גבולות הקו הירוק, אבל יש מקרים רבים של הסתה. לא הסתה להצתה (בה הואשם בטעות עיתונאי פלסטיני-ישראלי שדווקא כתב כתבה סטירית כנגד השמחה לאיד של פלסטינים על השרפות), הסתה של פוליטיקאים ימנים נגד האזרחים הערבים, הסתה שאפילו פוליטיקאים מהשמאל נסחפו בה.

אני מוכן להמר שגם בהמשך לא יוכח אף מקרה של הצתה בתוך גבולות הקו הירוק. נכון לעכשיו, אפילו המשטרה, בראשות המפכ"ל הדתי-משיחי אלשיך, זה שנתניהו מנופף מעל לאפו מינוי עתידי לראשות השב"כ, יוצאת נגד ההכרזות האלה, ומודיעה שלא נמצאה עדות להצתה אפילו לא באחת מ 1773 השרפות שהיו בגל השרפות הזה. אבל נמצאו עדויות להסתה בכל 1773 השרפות, של הממשלה.

אישית, החמצנו את כל ההתרגשות סביב השרפה בחיפה. יצאנו ביום רביעי בבוקר לירושלים, להתקין את העבודה של זוגתי בביאנלה לרישום (שווה לבקר), ותכננו ממילא לשהות בירושלים ותל אביב עד הפתיחה במוצאי שבת. השרפה החלה ביום חמישי, ודי הוציאה אותי מהריכוז במהלך השיעור על הרצאות האסתטיקה של הגל, אבל זו בערך הייתה ההשפעה. זה והיובש בשפתיים מהרוח המזרחית הזו.

ניסיתי מאד לעקוב מרחוק אחרי התפשטות האש, אבל זה לא היה פשוט. המידע לא סופק בצורה אמינה, לא על ידי העיריה (שהזדרזה לפנות עשרות אלפי תושבים ולהבטיח ל"לוחמי" האש שולי ביטחון רחבים ואולי מוצדקים) ולא על ידי רשות הכיבוי. אבל עד כמה שהצלחתי לעקוב, האש התפשטה ממזרח העיר למערבה, מדלגת בעזרת הרוח המזרחית מחורש אחד לשני, עד שנעצרה בשטח החשוף שמעל חוף הכרמל. לא נראה לי שהיו מוקדי הצתה בו זמניים. גם קשה לי לקבל את הטיעון שההצתה הראשונה, ליד גשר פז ותחנת כיבוי האש הראשית של חיפה, נועדה לנטרל את שרותי הכיבוי, ולראיה השרפה הזו כובתה חיש קל על ידי שרותי הכיבוי שלא היו צריכים לנסוע הרבה, אבל לא לפני שגיצים בוערים ממנה הועפו בקו ישר מערבה משם, אל החורש סביב רמות ספיר ואחרי כן לרוממה, אחוזה, רמת אשכול וכל הדרך למטה לרמת פרס.

הנה למשל הסרטונים האלה של חיפה שצולמו ברחפן אחרי השרפה כדי להבין את קו ההתפשטות.

אפשר לראות עד כמה חיפה הייתה ירוקה ולא צפופה לפני השרפה ואלו שטחים אדירים של חורש נשרפו. חיפה עדיין מאד לא צפופה ועדיין ירוקה מאד. מצד שני, הסיכון משרפות עדיין גדול.

אני יכול אולי להאמין שהשרפה סביב ההתנחלויות נווה צוף וחלמיש נבעה מהצתה, למרות שמאות שרפות בכל רחבי המזרח התיכון, כולל רבות בישובים ערביים, קרו בו זמנית. למשל ראו את המפה מטה, של אירועי שרפה במהלך 24 שעות בלבד.cydgf41wqaaggj0

למה אני יכול להאמין שבשטח הכבוש היו הצתות? כי זו שיגרה שם. המתנחלים, כשהם לא מציתים בתי משפחות ערביות (דוואבשה, לא דראושה, לידיעת רינו צרור) או נערים ירושלמים (אבו חדיר), מציתים שדות ומטעי זיתים של פלסטינים כמעט מעשה יום ביומו וצריך להיות צדיק יותר מהאפיפיור שלא ליזום גם הצתות בכוון השני. גם האיום של שר הפנים דרעי בשלילת אזרחות היא איום די ריק על אנשים שישראל שוללת מהם אזרחות כבר חמישים שנה. לאור זה, אפשר אולי להבין את אמירתו של נפתלי בנט: "רק מי שהארץ לא שלו מסוגל לשרוף אותה" אם מבינים ש"מי" הם המתנחלים ו"הארץ" היא הגדה המערבית, זו שהיא לא שלהם, זו שאותה הם שורפים.

 

יוגה בצוללת

אם לא הייתי יודע שאת שיטת היוגה אותה אני מתרגל המציא ב.ק.ס. איינגאר זצוק"ל, הייתי חושד שנשים המציאו אותה בכדי להפגין את עליונותן הפיזית המוחצת על הגברים, את אורך שריריהן העדיף, את גמישות מפרקיהן ואת יכולת הפיתול של גוון.

לא שאין גברים שגמישותם מעוררת התפעלות, הפלגתי עם שלשה כאלה ביוון אך לא מזמן. אבל אני לא נמנה על אלה. באמת שאני לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי – אני כל כך צפוד וקצר שרירים שכל שיעור יוגה מהווה בשבילי חוויה מעוררת ענווה, humbling  (אני לא מוצא תרגום מדויק). אבל אני חושד שזה לא רק אני, שלגבר הממוצע לוקח להגיע לרמה סבירה מספר שנים ולאשה הממוצעת זה לוקח מספר חדשים. המספר הוא אותו מספר…

נכון שמצד שני לגברים יש כישורים אחרים, למשל לשבת בתוך טנק ולחטוף טילי נ"ט, משהו שנשים לא אמורות להיות מסוגלות לעשות, טוענים כל מיני אקס-דגנרלים. מי שמנסה להכניס נשים לתוך טנקים, עושה זאת אך ורק בכדי שהערבים יוכלו לזרוק אותנו לים. בחיי שכך שמעתי. וגם שמעתי מאותו דגנרל, שהגיע לדרגת אלוף בצה"ל בזמנו (כמה עגום שזה נשמע) שגם אם נצליח לשחות עד קפריסין, גם שם לא יקבלו אותנו בחיבה.

אני מתחיל לראות את הקשר בין הדברים: נשים בטנקים, מיד זורקים אותנו לים, נתניהו צריך צוללות.

אז נשים קרביות זו מזימה שמאלנית, מסתבר, שנועדה לתקוף את מדינת ישראל בשתי חזיתות: גם נפסיד בקרב, וגם נפסיד במאבק הדמוגרפי. כי בזמן השרות הצבאי, אותן נשים היו יכולות ללדת לפחות שניים אם לא שלושה יהודים נוספים, מה שיהיה ממש קריטי כשנספח את כל שטחי ארץ ישראל.

מצד שני, אולי הגמישות העודפת של הנשים יכולה להיות שימושית במקומות צפופים, בלוחמת מנהרות, או בצוללות. יש משהו "רַחְמי" בשתי זירות הקרב האלה, שנשים יכולות אולי להתחבר אליו. מנהרות וצוללות הן שתיהן גם "שווקים מתפתחים" בעוד שריון הוא כל כך פאסה, לבטח שריון מאוייש. מה, אי אפשר להפעיל טנק בשלט רחוק? ונגד מי בדיוק נצא לקרב שריון?

אז אולי נשים בצוללות זה הפתרון. הן גם יותר גמישות בחללים הצפופים, גם צורכות פחות חמצן בממוצע, וגם, חשוב – בצוללת הן מוגנות מפני סכנת השְמד – הרי ידוע שערבים לא יודעים לשחות, לבטח לא לצלול. להפך, בצפיפות של הצוללת המעורבת מגדרית יש פוטנציאל זיווג מוגבר, לתפארת העם היהודי.

ובחזרה ליוגה: אני סתם מתלונן. אם אני באמת רוצה להגיע לרצפה עם ידי, ברגליים ישרות, עוד בשנה הקרובה, או לשבת אפילו בתשעים מעלות בין הגב לרגלים, אז כדאי שאתחיל לתרגל גם בבית, בעצמי. זה לא מסובך, ואני לא יכול אפילו להתלונן שאין לי זמן. מצד שני, אני לא חושב שמישהו יכול להתלונן שאין לו חצי שעה פעם ביומיים למשהו כזה, אם זה חשוב לו.

זה אמור להיות חשוב לי. ביחוד בגילי. שמתי לב שרואים את השנים על אנשים כבר מרחוק, דרך ההליכה שלהם ההולכת ומצטפדת עם השנים, התנועות המאבדות מגמישותן, החשש המלווה את צעדיהם. יוגה היא דרך נפלאה לדחות את הקץ מבחינה זו, דרך שאפילו לא מזיעים בה.

ניו־זילנד

לילה, שדה פתוח באי הדרומי של ניו־זילנד, אתר קמפינג בו חונות מכוניות, ובמכוניות נמים בני אדם. ביניהם – בני וזוגתו שתחייה. ועכשיו הוסיפו לזה רעידת אדמה בעצמה של 7.8 בסולם ריכטר.

מה חושבים להם שם האנשים, שמתעוררים ומרגישים שכל עולמם זז? מה שכמעט כולם חושבים, כך מסתבר בבוקר שלמחרת, הוא שמנסים לפרוץ להם למכונית, או שמישהו רוקד על גג מכוניתם.

לפחות עד שמגיעה לחלקם, למשל הודעת ווטסאפ, למשל מחיפה, ישראל, המבשרת להם על רעידת האדמה, וממליצה להם להניע את הרכב ולעלות למקום גבוה, שם לא ישיגם הצונמי שמגיע אחרי רעידת האדמה – צונמי שבשורתו הגיעה לצידו השני של העולם לפני שהגיעה למקום התרחשותו ממש.

אבל לחלקם לא מגיעה הודעה ממרחקים, למשל לאותן שתי גרמניות ששכבו רועדות מפחד עד הבוקר, משוכנעות שמנסים לפרוץ למכוניתן, וכל אחד ממאות רעידות המשנה שחזרו בשעות אחרי כן, נדמו להן כניסיון פריצה מחודש. קשה לי לתאר לעצמי כמה מפחיד זה היה עבורן.

מאלף, עד כמה התרגלנו למחשבה שהטבע מאולף, ורק האדם הוא זה שיש לפחד ממנו. אך האם זה לא מדויק סטטיסטית?
מה היחס בין מספר בני האדם המתים מיד אדם לעומת מספר בני האדם המתים מ"יד" הטבע?
מה היחס בין מספר בעלי החיים המתים מיד אדם לעומת מספר בעלי החיים המתים מיד הטבע?

כששמעתי את הסיפור הזה, מיד נזכרתי בשיר הזה, של קרול קינג.

ריבה

לכאורה מה כבר יש לכתוב על ריבה? לוקחים משקל שווה פחות או יותר של פרי וסוכר, מבשלים יחד ויש ריבה. אבל פה רציתי להציע ריבה מלימקווט (לימונים ננסים) או קומקווט (תפוזונים).

באיזה סוכר משתמשים? ובכן, לריבה (במלעייל) משתמשים בסוכר (במלעיל) ולריבה (במלרע) משתמשים בסוכר (במלרע). אני משתמש בסוכר לבן אבל אפשר גם סוכר דמררה או סוכר חום – הטעם יהיה קצת אחר. לדעתי טעם הפרי הוא זה שאמור להיות הדומיננטי בריבה.

כמה סוכר שמים?: מקובל יחס של 1:1 במשקל. הסוכר נחוץ לא רק להמתקה, פירות רבים מתוקים מספיק בפני עצמם, אבל צריך מספיק סוכר בכדי שהריבה לא תהיה נוזלית מדי. אם רוצים פחות סוכר, אפשר להשתמש בחומר מקריש כגון פקטין.

פקטין יש בשפע בחרצני הדרים, וללימקווט או קומקווט יש המון חרצנים. חוץ מזה, אי אפשר באמת לקלף אותם.

אז מה עושים? שוטפים במים את הפירות (לימקווט או קומקווט), שבדרך כלל מבשילים על העץ כולם יחד, ואז יש המון מהם בבת אחת. אם לא תקטפו, הם ינשרו, בניגוד ללימונים שנשארים על העץ לזמן ארוך. זה או לזרוק או לעשות ריבה. שוטפים ומשרים בקערת מים כמה שעות. זו מוריד את רמת המרירות של הריבה.

אני אוהב ריבה מרירה, אבל מי שאוהב פחות מר, יכול להשרות ולהחליף מים כמה וכמה פעמים.

אחרי השריה, חוצים את הפירות, וסוחטים אותם דרך מסננת לתוך הסיר. הגרעינים מצטברים במסננת – אל תזרקו אותם. פקטין, זוכרים?

את הגרעינים צוררים בבד תחבושת או שמים בכלי מתכת עם חורים, כזה בו שמים במרק את עשבי התיבול (הטריים מהגינה) או כזה בו שמים עלי תה בתוך הכוס.

את הקליפות הסחוטות שכמעט ולא נותרו בהן גרעינים, יחד עם המיץ, מעבדים במעבד מזון. לא לעיסה חלקה, רק עד שיש חתיכות נאמר בגודל של מילימטר או שניים.

מעבירים את העיסה לסיר, מוסיפים סוכר, בערך 800 גרם סוכר לכל קילו פרי (יש פקטין!), מערבבים ונותנים לזה לעמוד כשעה, עד שהפרות מפרישים נוזלים. אז שמים במרכז את הצרור עם הגרעינים ומבשלים את הריבה עד שהיא מתמצקת.jam

איך יודעים מתי היא מתמצקת מספיק? כאשר שמים כף ממנה על צלחת, נושפים, וחוצים את השלולית באצבע. אם הפער בשלולית לא נסגר מיד, בישלתם מספיק.

מעבירים לצנצנות זכוכית שעיקרתם במים רותחים. חשוב לעקר גם את המכסים.  את הגרעינים אפשר בשלב זה כבר לזרוק. אני מאכסן במקרר, אחרי שהריבה התקררה כמובן.

לגבי ריבות הדרים בכלל: את כל האמור מעלה, אפשר ליישם לריבות תפוזים, קלמנטינות, אשכוליות או לימונים (אולי גם אתרוגים אחרי חג סוכות) או כל צירוף שלהם יחד. לא לקלף. רק לסחוט, להפריד חרצנים, לרסק ולבשל – עם הקליפה.

אמנות בעידן השעתוק האלקטרוני

האם האינטרנט באמת מקנה חיים חדשים ליצירות אמנות? האם הטכנולוגיה אכן מאריכה את חיי היצירות עד אין קץ? האם אמנות ממשיכה להיות רלוונטית הרבה אחרי תקופתה, בזכות השעתוקים שלה הזמינים אלקטרונית באינטרנט? שמעתי לא מעט טענות בכוון זה, והיו לי גם מחשבות משלי בעניין, אבל אני ממש לא בטוח.

היידגר למשל, ב"מקורה של יצירת האמנות", כותב על "מותן" של יצירות אמנות, כאשר העולם התרבותי שבו נוצרו ושלו הן היו רלוונטיות כבר לא קיים. במונחים של מהנדס חשמל (אני…), כאשר כבר לא יכול להיווצר מצב של תהודה בין יצירת האמנות, הצופה והעולם, כאשר העולם כבר לא מאפשר את תנאי השפה למַהוד שכזה. המקדש היווני, שאנו עדיין מתפעלים מהסימטריה שלו, מעמודי השיש הצחורים שלו, כבר בעצם מת, במובן של מי שיצר אותו. האל כבר לא שוכן בתוכו, והעמודים היו בכלל צבועים בצבעי טכניקולור בזמנו, גם הפסלים. האם הטכנולוגיה יכולה לשנות את זה?

אפשר לטעון שמוזיקה קלסית אף פעם לא מתה. יש לה עדיין קהל, לא צעיר אבל עדיין חי, ויש גם מצטרפים חדשים, אבל מצד שני, מוזיקה שהייתה פעם מוזיקה לריקודים לא מנענעת כיום את התחת לקהל הפילהרמונית, שום דבר כבר לא עושה את זה להם, חוץ מאולי הקלנועית. הם כבר לא חושבים על זה כפי שזה הולחן ונקלט באזני בני התקופה. המוזיקה הקלסית הפכה להיות (במידה מסוימת) פשוט ברירת המחדל מי שכבר לא עוקב אחרי השינויים במוזיקה עכשווית. אולי גם ג'ז, בגרסת ה smooth שלו.

אבל מוזיקה "לא קלסית" הפכה להיות, בזכות האינטרנט, ל"קלסית". כל אחד יכול להקשיב לכל מוזיקה משנות 20 ואילך ביו-טיוב, בתחנות רדיו אינטרנטיות, אפילו בדיסקים. הכל זמין כל הזמן לכולם. ואנשים מקשיבים, בני עשרים למוזיקה משנות השבעים, למשל. הבן שלי מכיר ואוהב את "בחצרו של מלך ארגמן", וזה כבר שלושים שנה לא ברשימות ההשמעה של שום תחנת רדיו לא אינטרנטית. אז הטכנולוגיה עשתה פה הבדל? אני יכול לטעון שבמוזיקה, כן. יצירות מוזיקליות נשארות בחיים הרבה יותר זמן, אולי לתמיד. העותק הדיגיטלי לא נשרט.

מה לגבי אמנות פלסטית? האם  ה"הילה" (הוולטר בנימינית) שהייתה לה כאשר צפית במונה־ליזה מקרוב, תלויה על הקיר במוזיאון הלובר, עדיין קיימת כאשר התמונה עולה בחיפוש ב google images, ברזולוציה סבירה? הרי רואים אותה כך יותר טוב מאשר דרך ים הטלפונים המורמים לסלפי והאצבעות המונפות בתנועת V של המון התיירים הסיניים שצובאים על התמונה יום ולילה בלובר.

בודריאר יטען שכבר בלובר, המונה־ליזה היא סימולקרה, לא הדבר עצמו, מתה. לא בגלל שתלו שם רפרודוקציה (בגלל המטורפים שניסו להשמיד את התמונה בעבר, אבל זו רק תיאורית קונספירציה שאין אפשרות לאמת אותה) אלא בגלל שהתמונה הייתה מה שהיא רק כאשר שכנה בסטודיו של לאונרדו דה-וינצי, ובתקופתו. ההילה התנדפה ממנה כבר כשהוגלתה למוזיאון במסגרת השאיפה של תקופת הנאורות להנגיש את האמנות לכל נפש, לשלוף אותה מטרקליני המלכים והאצילים, להפוך אותה לדמוקרטית. הבעיה שהדמוקרטיה הספציפית הזו לא תוכננה להתמודד עם מיליארד וחצי סינים שמצבם הכלכלי השתפר והם יכולים לנוע בעולם כמו האנשים הלבנים. (גם משאבי כדור הארץ לא תוכננו לזה שמיליארד וחצי סינים יתחילו לצרוך מזון מן החי כמו האמריקאים למשל). על פי בודריאר, עותק אלקטרוני של המונה ליזה לא  שונה מהותית מזה שמאחורי זכוכית משוריינת בלובר.

לא בטוח שאני מסכים. כי אין לטכנולוגיה עדיין תשובה אמתית לשעתוק אלקטרוני של פסלים, או תמונות שחומריותן משמעותית. אפילו צילומים, כמו למשל אלו של Jeff Wall, המודפסים ברזולוציה מדהימה על מסגרות אור ענקיות, לא באמת "נראים" על מסך המחשב, בטח לא על מסך הטלפון. אפילו אם אפשר היה לסרוק בתלת מימד ולהדפיס עותקים בתלת מימד של פסלים, הטכנולוגיה עוד לא שם ואני לא רואה אותה שם בעתיד הנראה לעין. העותק לא ישעתק את חווית הצפייה במקור. אז בשביל "לשמר" (במובן ההיידגריאני) את יצירות האמנות הנ"ל, תצטרכו להטריח עצמכם לבוא אל המקום בו הם נמצאים פיזית. הטכנולוגיה לא תקפיץ אותכם לשם בקפיצת הדרך.

אלא אם פיסול יהפוך גם הוא דיגיטלי, והאמן יפיץ את אמנותו כקוד למדפסת תלת מימד, או מכונת עיבוד שבבי ממוחשבת, כך שכל אחד יוכל לייצר שעתוק אלקטרוני במהותו של הפסל. במחיר סיבוך מסויים של שמירת זכויות היוצרים, יכול הפסל לקנות לעצמו אריכות ימים מופלגת.

את זה הבנתי סופית כאשר עמדתי פנים אל פנים במוזיאון אורסיי אשר בפריז, לפני תמונתו של גוסטב קורבה, "מקור העולם". אין קהל גדול המצטופף לפני התמונה המדהימה הזו, הממוקמת בחדר אחורי, מאחורי אגף הצילום מעוט המבקרים שם. ההנהלה חוששת כנראה שמראה הפות הפעור יפריע את מנוחת המבקרים. אבל אין שום דמיון בין חוויה הצפייה בדבר עצמו (הציור, לא הפות) לחוויית הצפייה בעותקיו. תאמינו לי.courbet

מצד שני – עבודות וידאו שאתה צריך לעמוד כמו פוץ במוזיאון ולצפות בהן, או אפילו לשבת. וצילומים שלא מודפסים באיכות על-אנושית בגדלי ענק, מקומם הטבעי הוא לא במוזיאון אלא במרשתת. אינסטגראם כבר מלא בעבודות אמנות כאלה. בתמורה, מזומנים להם שם חיי נצח. כמעט, כל זמן שאנשים הצופים בהם נענים למשהו בעבודות האלה, כל זמן שהן "תוהדות" עם מישהו.

אגב, הייתי משוכנע שכבר כתבתי על כל זה בעבר, אבל חיפשתי בכל 699 הרשומות שפרסמתי עד כה, ולא מצאתי. מזה אתם למדים שזו הרשומה ה 700 בדרכי עצים, בערך בשש שנים.

יש אפס: ברשימה הזו יש שימוש מופרז בסוגריים, אבל יש לי תרוץ: החלפתי מקלדת במחשב הנייד, ואחרי כמעט שנה אני יכול להקליד כבר גם את הספרה 0, גם סוגר ימני וגם פ סופית. הנה: ף. הללויה.

יש פה גם שימוש ראשון במקף־עליון, כמו שצריך בעברית. פשוט גיליתי איך להקליד אותו: מקלדת עברית סטנדרטית, מקש אלט ימני יחד עם מקש ה – (זה שמימין למקש ה 0).

גם מקש ה backspace חזר לעבוד, ולכן לא תראו את מה שכתבתי כאן בהמשך..

עסוקים

בזמן האחרון יוצא לי להיתקל באנשים שעבדו אתי בחברת אינטל, ושהופרדו "באופן וולונטרי" ממקום עבודתם בשנה האחרונה, כחלק ממאמצי אינטל להצטמצם. רובם בגילאי 50+, אנשים שהרבה שנים עבדו קשה, ותרמו הרבה, אבל הפכו להיות יקרים מדי לחברה. חלקם מפציע בפייסבוק, לפתע. חלקם בעולם האמתי, בחלק שלו שמחוץ למרכז לתעשיות מדע בפרברי חיפה.

דבר אחד בלט לי מאד בכל מפגשינו אלה: הצורך הממש נואש של כולם, ללא יוצא מן הכלל, להדגיש עד כמה הם עסוקים, עד כמה הם עובדים קשה, גם אם לא בשכר, או לא בשכר אליו הורגלו. זה בערך הדבר הראשון שהם מספרים על עצמם. אולי זה בעצם לא כל כך מוזר.

במקום עבודה כמו אינטל, או היי־טק בכלל, אסור לך באיסור חמור להיראות לא מאד עסוק. סתם לשבת במשרד ולהרהר, לחשוב על דברים, נראה סימן לבטלה. אתה אמור להיות תמיד באמצע משהו, עדיף משהו מאד חשוב, משהו שאסור להפריע לך בו. או בישיבה. בישיבה, זה בסדר לשבת ולהרהר, בתנאי שאתה מעמיד פנים שאתה מתעניין בנושא הישיבה, או עונה למיילים מאד חשובים. משפט המפתח הוא: אני עסוק.

ואז אתה מפסיק לעבוד, ולכאורה אתה כבר לא צריך להיראות מאד עסוק. אבל מצד שני, זה נורא מפחיד, הוואקום הזה. לפתע, כל היום משתרע לו לפניך, כמעט לגמרי פנוי מאילוצים. אין לך אף ישיבה בלוח השנה, תיבת הדואר שלך התרוקנה באחת ממאות מיילים דוחקים שאתה צריך לקרוא ואולי אפילו להגיב להם. פייסבוק הוא רק תשובה חלקית, כי נדרש זמן עד שאדם מתחיל להשלות את עצמו שפייסבוק, או בלוג, הוא תחליף, משהו ששווה להשקיע בו זמן.

בהתחלה, לכמה שבועות או חדשים, אתה יכול להיות (באמת) עסוק בסידור ותיקון כל הדברים בבית שהזנחת. אולי לסרוק את הנגטיבים והשקופיות, אולי לתקן את המנורה שנשרפה כבר לפני חצי שנה, יש לכל אחד בלי ספק אין ספור דברים למלא בהם את הוואקום הראשוני. אבל זה זמני, ואחרי זמן מה, אתה גם מבין שאי אפשר למלא את החיים רק בתחזוקה. גם לא (רק) תחזוקת הגוף.

לימודים הם תשובה לא רעה, לפחות לזמן מה, עד שאתה ממצה. הרצאות באוניברסיטה הן בשעות קבועות ומקום קבוע, ובזכות זאת הן מספקות נקודות עגינה בלוח השנה שהתרוקן. אם אתה גם ממלא את חובות הקריאה והמטלות, אזי זה מספק גם מטרה ותכלית לשעות שמחוץ להרצאות.

חוק פרקינסון גם הוא בא לעזרתך, זה החוק שגורס שמטלות מתאימות את עצמן למשך הזמן שהוקצב להן. אבל זו משענת מסוכנת, שלא רצוי להישען עליה יותר מדי. מתנוונים ככה.

אז מה כן? כן להיות "לא עסוק". זה בסדר לא להיות עסוק. שננו את זה.

לכן, כשא.נשים שואלים אותי: "אז מה אתה עושה?", אני בדרך כלל עונה: "כלום". מאותו המקום בו שכשואלים אותי (כטבעוני…): "אז מה אתה אוכל?", אני בדרך כלל עונה: "חומוס".

אגב, "כלום" בעברית תקנית זה דווקא משהו. "לא כלום" הוא מה שאנשים חושבים ש"כלום" אומר.
אני עונה כך כי כמו שאיני מוצא טעם לפרט את כל עושר המאכלים שאני כטבעוני אוכל, כך גם איני מוצא טעם לפרט את כל עושר הפעילויות שאני כאדם לא עסוק, עוסק בהן. גם פה אין בכוונתי לעשות זאת, אני חושב שרשומות אחרות בבלוג מכסות את זה היטב, אולי אזכיר, בלי להתבייש, רק 40 דקות של שנת צהריים בימים לא מעטים, גם באמצע השבוע. מה יש? אני לא עסוק, ולא מתבייש בזה.