על הפנים

פיתחתי בשנתיים האחרונות אובססיה לראשים, אולי בעצם לפנים. לא פנים של בני אדם, לא פנים של בעלי חיים (כן, יש להם פנים) אלא פנים מעשי ידי אדם: בפיסול, בציור, באמנות רחוב, בשלטים, ובמסכות, אפריקאיות בעיקר. וגם "פנים" בכל מיני צירופים של דברים שנראים כמו עיניים ו/או פה ו/או אף (קוראים לזה Paredolia). למה לא פנים של בני אדם? אני עדיין עובד על התשובה לזה.

בעצם, אני יכול למקם בדיוק את השעה והמקום בו זה התחיל, הדיבוק הזה: ב  musée du quai Branly הנמצא ברציף (quai) בשם זה, בפריז. יש במוזיאון הזה, אוסף מדהים של אמנות לא אירופאית, בעיקר מאפריקה, אוקיאניה והאמריקות, המאוכסן במבנה (מעצבן) של האדריכל הצרפתי (המעצבן) ז/אן נובל.

פיקסו הקדים אותי בכמה שנים בהתמוגגותו מהדמיון הכה עשיר, מהזרות הלא נתפסת שיש במסכות האלה, בעיקר אלו האפריקאיות. זה גם השפיע תקופה לא קצרה על סגנון יצירתו. "כמו פיקסו", גם עלי השפיעו המסיכות האלה, אם כי  אני עוד לא יודע מה בדיוק אני הולך ליצור סביב אוסף צילומי ה"ראשים" או "הפנים" בן אלפי הפריטים שאספתי מאז ועד היום.

בשלב זה, אני עדיין אוסף רעיונות, וראשים. יש לי כבר המון ראשים טובים, אבל עד שיהיו לי רעיונות טובים, אני רק מחליף מדי יום את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק (לא זו הסיבה שקוראים לזה פייס-בוק?) באחת התמונות מהאוסף. אבל האוסף גדל בקצב ממוצע שגדול משמעותית מאחד ביום (אפילו בשממה של לב איסלנד, אני רואה פנים בכתמי שלג על הרים רחוקים).

התחלתי לקרוא לזה "צֵיד ראשים" ויש לי גם פרופיל באינסטגרם שם אני מפציץ בראשים. יש לא מעט יתרונות לצֵיד ראשים, למשל:

1 – בכל אחת מהטירות והארמונות סביב פריז (להן יש גנים נהדרים), יש המון חדרים מרוהטים בפאר ומשעממים (אותי) עד מוות. כלומר, הם שעממו, עד שהתחלתי "לצוד" את הראשים/פנים/פרצופים המסתתרים בתוך כל סבך הקישוטיות. כאשר מבודדים את הפנים מתוך כל סבך הקיטש, או בצילום מאד בקרוב (הטלפון מצויין בזה) או בעדשה טלסקופית של 30X, מגלים לפתע שפע של פנים מרתקות, ראשים ביזאריים, פרצופים מפחידים. נסו את זה פעם. למשל במדליונים על התקרה, בברזלי הגדר, בתוך רגלי השולחנות. עם קצת תשומת לב, תנאי אור סבירים ושומרים לא יותר מדי נודניקים, אפשר למצוא עשרות עד מאות פנים שווים בכל חדר.

2 – בסביבה עירונית מוזנחת כלשהי, שימו לב מסביב' לפנים בתוך ציורי קיר, על דופן הבניינים, בתוך חצרות אחוריות, סתם בתוך שלטי רחוב. לא פעם אלו ציורים קטנים ולא מרשימים, אבל כשמבודדים את הפנים מתוכם, וניגשים קרוב, יחד עם הרקע בו ניכרים סימני הזמן, יש דברים מרתקים.

3 – גם בתוך מוזיאונים או בתערוכות, בכנסיות או במבני ציבור, ציד ראשים יכול להוסיף שכבה שלמה  של עניין גם כשהציורים הם מתקופות עליהם אתם פחות להוטים, כשהכנסיה היא עוד אחת מאלפי כנסיות שראיתם. תמיד תוכלו לבודד פנים מעניינות, ראש שווה, מתוך אינספור הפרטים. על בניין עירית פריז למשל, יש כמה מאות פסלים של ראשי העיר לדורותיהם. לא פיסול איכותי או מעניין במיוחד, אבל נסו לבודד את ראשו המזוקן מכוסה חריוני היונים של אחד הפסלים בראש הבניין עם עדשת טלה טובה ובאור טוב, ויתכן שיהיה לכם משהו מעניין.
האם זה לגיטימי להתייחס לאומנות של מישהו אחר כ ready made ממנו אפשר "לכרות" ראשים או פנים ולהשתמש בהם? אני עוד מתלבט בסוגיה. בינתיים, אני מנסה לתת קרדיט, אם אני זוכר מאיפה הגיע כל ראש, ובינתיים אני גם לא מגדיר את התוצרים של ציד הראשים כאומנות. נדרשת קצת יותר "תרומה" בשביל שאוכל להתיימר בזה.

4 – גם בחנויות (ביחוד חנויות של מזכרות), או במסעדה, או בשירותים ציבוריים אפילו, כמעט תמיד יש ראשים לצוד, אם רק שמים לב, למשל בדיוטי-פרי של שדה התעופה באדיס אבבה:

מה הבעיה? שעם הזמן מתחילים לראות פנים בכל מקום, סוג של סטיה שכזו, (חפשו תמונות באינטרנט עם מונח החיפוש paredolia ותראו דוגמאות) כמו למשל החמוד הזה בתמונה מטה (תחתית של מחסום מכוניות במוזיאון ארץ ישראל):

הזהרו, זה גם מדבק,. חברים התחילו לשלוח לי ראשים ופרצופים מכל העולם. אני כבר טובע בהם, אבל נהנה..

מודעות פרסומת

kinship

הקשבתי לפודקסט המצויין הזה ב Philosophy 24/7 על אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואבולוציה, וכמובן שנזכרתי בעניין גירוש הפליטים האפריקאים.

מסתבר ששיתוף פעולה קיים אפילו אצל יצורים על חד-תאיים (שעדיין מהווים את רוב המינים בכדור הארץ.) ובקרב כמעט כל היצורים הרב תאיים. יש כל מיני סוגים של אלטרואיזם, של מוכנות (לא בהכרח מושכלת) להקריב קורבן לטובת הכלל או לטובת אחרים, עד כדי ויתור על החיים. למשל, אמבות חד-תאיות היוצרות מעין מבנה דמוי עץ בכדי לאפשר לחלק מהן, בראש "העץ", לשרוד. האמבות  האלה מקריבות את "חייהן" לטובת אחרות.

התיאוריה אומרת שאנשים מוכנים להקריב יותר לטובת אנשים קרובים יותר. אנשים מוכנים להקריב רבות לטובת בני משפחתם, כולל את חייהם הם. קצת פחות עבור חברים, עוד קצת פחות עבור בני קהילתם וכו'.

איך אפשר להסביר את הנכונות להקריב חיים לטובת אחרים שאינם קשורים גנטית אליך (למשל חיילים בקרב) כאשר זה לא תורם ישירות לשימור הגנטיקה שלך? המין האנושי מסתבר, רואה בקרבה תרבותית או לאומית סוג של kinship, מעין קרבת משפחה (מורחבת), ומוכן להקריב קורבנות גם לטובת אחרים בעלי קרבה תרבותית, לאומית, גיאוגרפית וכו. מסתבר שזהו אחד הגורמים, שיתוף הפעולה של קהילות גדולות (שהתאפשר על ידי השפה), שאפשרו את ההתפתחות של המין האנושי.

אז למה, אפשר לשאול, ישראלים יוצאי יבשת אפריקה (למשל מירי רגב-סיבוני) מוכנים להקריב הרבה פחות בכדי לעזור לפליטים מיבשת אפריקה מישראלים יוצאי אירופה (בממוצע כמובן)?

זו לא אותה שאלה כמו "למה ישראלים הגרים בדרום תל אביב רוצים לגרש את הפליטים לעומת ישראלים הגרים בחיפה?" למשל. הקורבן של תושבי דרום תל אביב, בעליית מחירי השכירות ובירידה (גם אם מדומיינת) בבטחון שהם חשים, גדול מקורבנו של מי שההשפעה היחידה עליו היא כהות מסויימת בצבע עורו של מי ששוטף כלים במסעדה החביבה עליו.

דעתי (קצת בעקבות הפודקסט מעלה) היא שההתנערות מהחובה המוסרית לבחון את בקשות המקלט של הפליטים האפריקאים, היא בעצם התנערות מהקרבה התרבותית והגיאוגרפית של יוצאי יבשת אפריקה (ואסיה) אזרחי ישראל מהפליטים יוצאי יבשת אפריקה של היום. בדיוק כמו שאין אחוות מדוכאים בין הלבנים העניים בדרום ארה"ב לשחורים אלא דווקא גזענות מוחצנת יותר של אותם לבנים עניים, גזענות המביאה אותם לבחור במישהו כמו טראמפ, כשברור היה מראש (אולי לא להם?) שהוא הולך להעביר הרבה כספי מיסים מהעניים לעשירים.

מצד שני, אי אפשר להפריד את הנכונות שלי לעזור לפליטים, למשל במילוי בקשות מקלט או בהתמודדות עם הביורוקטיה, או את הנכונות שלי לקלוט מספר חמש ספרתי של פליטים, אולי אפילו שש ספרתי, מהקורבן האפסי שאני צריך להקריב בעבור זה. למעשה, אני אפילו חושב שאני, ומדינת ישראל, נצא נשכרים מקליטת הפליטים האלה. לכן, אין פה באמת הדגמה של אלטרואיזם מצידי.

Québécois

עדיין מוזר לי, אחרי ארבעה ימים במונטריאול, הניגוד בין מה ששומעים פה ומה שרואים פה.

לא מדוייק, כי גם השילוט פה, לא רק השפה המדוברת, כולו בצרפתית. אבל כל השאר, הבניינים, המכוניות, המתקן לאספקת מגבות נייר בשירותים, חיבורי ברזי ההשקיה ברחוב, המותגים ברחובות (רק ש starbucks נקרא כאן café starbucks), שקעי החשמל, גובה האנשים הנמדד באינצים (למרות שקנדה מטרית), הברזים במקלחת בהם אפשר לכוון רק את הטמפרטורה אך לא העוצמה, בגדי השחור-לבן המפוספסים של המוכרים והתנהלותם בחנות foot locker, הכל פה אמריקאי למהדרין. אמריקאי במובן "ארצות הברית", לא היבשת כמובן. אמריקאי, אבל בצרפתית.

מנין הימים שלי בצרפת, בעקבות השבוע שביליתי בראוניון בחודש נובמבר, הפך את צרפת למדינה בה שהיתי הכי הרבה ימים (255, עקפה את הודו), למעט ארצות הברית, שבה עדיין שהיתי עד כה מעל לאלף ימים "בזכות" עשרים וכמה שנות עבודתי בחברת אינטל. שתי המדינות האלה "צרובות" חזותית, וגם שמיעתית, אצלי. ולכן כל כך חזקה אצלי התחושה הזו, שהמופע החזותי של ארצות הברית, הגודל של כל דבר, השימוש הנרחב בנירוסטה, העובדה שהמכונית הממוצעת שוקלת כפול מבכל מקום אחר בעולם (למעט קנדה, מסתבר), הציפוי המזוייף בלבנים של מרכזי הקניות, הבתים הנאו-גיאורגיאניים המיוצרים בסרט נע ומשוכפלים בשכונות מגורים עקרות, כל אלה שונים משמעותית מכל מקום אחר, לבטח מהעולם הישן.

אז מסתבר שקנדה הצרפתית גם היא נראית ככה, כמעט לגמרי. הייתי כבר בעבר בקנדה. בטורונטו ובונקובר, אבל אז באתי מארה"ב וגם חזרתי לשם, ומשני צידי הגבול דיברו אנגלית, והכל נראה לי אותו דבר ולא היה לי מוזר. אבל אחרי חצי שנה בפריז (לפני שנה וקצת), ואחרי שקראתי שמונטריאל היא "האירופאית ביותר מבין הערים הגדולות בצפון אמריקה", אני לא מצליח לנער את תחושת "אי ההלימה" בין השפה לסביבה החומרית. (ואפילו עוד לא הלכתי ל costco…)

מה שמוסיף לתחושה המוזרה הוא המבטא הכבד בצרפתית של ה Québécois, מבטא שנותן לי תירוץ לא לנסות ולהבין את מה שהם אומרים (הם דווקא מבינים כשאני מנסה להתבטא בצרפתית הרצוצה שלי) ולעבור לאנגלית. ואז הם עוברים לאנגלית, ובניגוד לצרפתים –  במבטא אמריקאי לחלוטין. עוד מוזר – שהסינים בציינטאון המקומי גם הם מדברים צרפתית כשפה ראשונה.

גם חריקת השלג מתחת לנעליים כשאני הולך פה ברחוב היא משהו שמעורר אצלי אסוציאציה מובנית לעולם הישן, בעיקר לצרפת, כי עד כה, נסעתי למקומות בהם יורד שלג, בזמן שיורד שלג, רק בשביל לגלוש עליו. אבל לא בשביל זה באנו הנה. באנו בעיצומו של החורף (מינוס 15, שלג, freezing rain) כי בננו החליט ללמוד כאן לתואר שני, ובאנו לבקר אותו ולראות איך הוא מסתדר. אז נראה שהוא מסתדר פה לא רע, וכיף לראות אותו.

עדכון אחרי עוד יום: שכונות המגורים פה, בתי שורה בני שלוש קומות עם מדרגות חיצוניות לקומה הראשונה (בשלג!) וכניסה נפרדת לקומת הקרקע נראים כאילו הועתקו ב"העתק-הדבק" מלונדון, מזכרת לתקופה בה היה פה עירוב פורה של "אנגלופונים" ו"פרנקופונים". אבל הבנתי שממשלה מקומית לאומנית וכמעט פשיסטית הבריחה מפה בעבר את רוב דוברי האנגלית, וחירבה את הכלכלה המקומית. יש פה בטח איזה לקח שאפשר ללמוד לגבי ישראל.

דוד, הטייס המלאזי

תנו לי לספר לכם על חברת התעופה הגרועה ביותר בעולם, אולי. ולא, כוונתי הפעם לא לאל-על.

מדובר בחברה בשם Int'Air Îles, שחיפושי באינטרנט העלו כחברת התעופה היחידה המקשרת בין שלושת האיים המהווים את מדינת קומורוס. אחסוך לכם את החיפוש מה זה הקומורוס הזה. זו מדינה זעירה, מאד עניה (מספר 13 ברשימת המדינות הכי עניות, מספר 2 ברשימה אחרת), ליד חופי מערב אפריקה, בין מדגסקר ומוזמביק.

למה אני טורח לספר על החברה הזו? כי זה מדגים את מהלך העניינים במדינות מסוג זה, ויכול להסביר, חלקית כמובן, את מצב העניינים שם.

במהלך חודש אוקטובר הייתי עסוק לארגן את המסע בין איי האוקיאנוס ההודי, שסופו היה אמור להיות בג'יבוטי אבל בפועל הסתיים בשניים מאיי מדינת קומורוס. ניסיתי לברר איך מגיעים אל האיים האלה ואיך עוברים ביניהם. התחלתי באתרים המקובלים, כמו אקספדיה ו skyscanner אבל מדינת קומורוס לא נקלטת ברדאר שלהם. באתר של flightradar24 דווקא הופיע שדה התעופה הבינלאומי של מדינת קומורוס, בעיר הבירה מורוני, ונרשמו שם המראות ונחיתות לאיים הסמוכים, רק בלי ציון שם חברת התעופה.

בפורום בצרפתית מצאתי אזכור של חברת התעופה  Int'Air Îles וחיפוש העלה שיש יש להם אתר אינטרט ודף פייסבוק. האתר לא עלה (הודעת שגיאה) ובדף הפייסבוק לא היו עדכונים זמן רב ואיש לא ענה להודעות. לא התייאשתי, וביקשתי מידידי JP, שותפי למסע דובר הצרפתית, שינסה להתקשר אל אחד ממספרי הטלפון של אחד מארבעת סניפי החברה שמספריהם מופיעים בדף הפייסבוק.

לא ענו באף אחד מהמספרים, וחלקם אף היה מנותק. JP לא התייאש והתקשר לשדה התעופה במאיוט, האי הרביעי בקבוצת איי קומורוס שתושביו ברוב חוכמתם העדיפו להשאר צרפתים (בשנת 1998). בשדה התעופה העבירו אותו למשרד של Int'Air Îles. שם שאלו אותו בחשד מאיפה יש לו את המספר הזה.

ובכן מסתבר שהחברה קיימת, וגם טסה, לטענתם. הם הכתיבו לו בטלפון את רשימת הטיסות ומועדיהם, וסיפרו לו שהאיש שתחזק את האתר עזב (וכנראה השבית את האתר כי לא שלמו לו) ושאת הטלפון שמופיע בדף הפייסבוק הם איבדו. בשאר המשרדים, בשלושת האיים האחרים, יש תקלה בטלפון, לטענתם.

יותר סביר שנתקו להם את הטלפונים כי הם לא שלמו. כמו שלמדתי יותר מאוחר מדוד הטייס המלאזי זה מה שקרה עם המטוס היחיד שלהם, שאותו חכרו מחברת תעופה דרום-אפריקאית. הם לא שילמו על תחזוקת המנוע שיש לבצע אחרי כל 3000 שעות מנוע ולכן החברה המחכירה, שמחכירה להם את המטוס כולל טייסים ומכונאים, הפסיקה להם את הטיסות.

חברה דרום אפריקאית אחרת מחכירה שני מטוסים קטנים לחברה אחרת, בשם AB aviation (שמאוחר יותר למדתי שכן טסה בין איי קומורוס,) ושדוד, הטייס המלאזי, עובד אצלה. דוד, שנראה כמו ילד סיני בן שש עשרה, יחד עם בת זוגו הרומניה, שנראית כמו הכלאה בין מתעמלת רומניה ודוגמנית, שהו כמה ימים באותו המקום באי מוהלי בו שהינו גם אנחנו ויצא לנו לדבר בארוחת הערב.

דוד לא בן שש עשרה, יותר קרוב לארבעים, ונראה הרבה יותר מרשים במדי הטייס שלו בהם הטיס אותי שלושה ימים מאוחר יותר חזרה לציוויליזציה. הוא ובת זוגו גרים לסירוגין בארה"ב, רומניה ודרום אפריקה, והוא "מוחכר" לסירוגין לחברות תעופה בכל רחבי אפריקה, מדינות שאת רובן אני לפחות לא הייתי יודע למקם על מפה עיוורת. את הסיפורים מסמרי השיער על התנהלות התעופה האזרחית בקומורוס שמעתי ממנו.

מסתבר שראש ארגון התעופה האזרחית בקומורוס, מקורב לנשיא כמובן, תכנן להקים חברת תעופה. עד שהוא יקים את אותה חברה, הוא חסם את כל הנסיונות של חברות אחרות לקבל רשיון, כולל AB aviation שכבר חכרה מטוסים ומכרה כרטיסים מראש לארבעה חדשים. הביקוש היה קיים כי אין באמת דרך בטוחה ואמינה אחרת לעבור בין האיים. אפילו לא שירות מעבורות אמין. אבל לא הפריעה ל"רשויות" שם שהאיים מנותקים זה מזה. הנשיא היה חוכר מטוס משלו כשהיה רוצה לבקר באחד מהאיים האחרים, אם היה רוצה. ככה מתנהלים העניינים שם בקומורוס, וכנראה שגם בלא מעט ממדינות אפריקה האחרות.

התשתיות, כבישים, שדות תעופה, טרמינלים לשדות תעופה, נמלי שיט, אם הסינים לא בונים את זה, בדרך כלל בתמורה לשליטה בקרקעות או מחצבים, פשוט לא קיימים. ואם הם קיימים, הם לא מתוחזקים. הדרך בת 25 הקילומטרים משדה התעופה ב pomoni בירת moheli אל האכסניה בה שהיתי היא במצב כה גרוע שלוקח שעה וארבעים דקות לצלוח אותה. עשר שנים קודם, זה לקח רק חצי שעה. למה? שילוב של שחיתות וחוסר יכולת. בשורה התחתונה, המדינה לא ממומנת מכספי המיסים שהאזרחים משלמים, אלא בעיקר מכספי סיוע, ולכן אין למדינה תמריץ לשפר את המצב הכלכלי של סתם אזרחים.

זו למשל זו האופציה היחידה לעבור ישירות בין moheli  ל Anjouan

יתכן שחברת התעופה ההיא, Int'Air Îles,, הצליחה לגייס מאיפה שהוא קצת כסף, כי האתר שלהם הוא בהקמה. אמנם בשלב זה כל הטקסט שם הוא כולו "….Lorem ipsum dolor sit amet", טקסט שבא עם התבנית הריקה של אתרים, אבל לפחות משהו קורה. יתכן שבעתיד הם גם יזכרו לשים חלק מההכנסות בצד לטובת תחזוקה שוטפת של מנועי המטוסים.

אני רק שמח שלא התפתיתי לרכוש מהם כרטיסים לטיסות בין האיים. בשדה התעופה ב Mayotte, לפני שטסתי לקומורוס בחברת התעופה EWA air (חברת בת של air austral, חברת תעופה "בסדר" שבסיסה בראוניון). ראיתי את הדלפק שלהם בשדה התעופה, הערתי את הבחור שנמנם שם, ושאלתי אם הם טסים. "בטח, בטח". וכמעט מכר לי כרטיסים מ Moheli ל Anjouan (אין בכלל טיסות בין שני איים אלה)  ומ Anjouan ל Moroni לטיסות שהוא כנראה ידע די בוודאות שלא יתקיימו. אבל אם איזה "מזונגו" (לבנבן) מתעקש?

לידיעת הצוללים באוקיאנוס ההודי

לפני שנסעתי בתחילת נובמבר ל "IOT",  טיול למספר איים באוקיאנוס ההודי, שאלתי בכמה קבוצות פייסבוק (בהן שואלים דברים מעין אלה,) לגבי אפשרויות הצלילה בהם. שתיקה. בדקתי גם באתרים בשפות זרות וגיליתי שאם אתה קורא צרפתית, יש לא מעט חומר. באנגלית, הרבה פחות. כיוון שצללתי בכל אחד מהאיים מטה, הנה מה שמצאתי על קצה המזלג:

כללי: בכל האיים, אלו תמיד צלילות מסירה, תמיד מודרכות. מחיר צלילה כולל ציוד נע בין 40-55 יורו. בניגוד למלדיבים, לא מחייבים מחשב צלילה. בעלי כוכב אחד יכולים גם הם למצוא צלילות. טמפרטורת המים נעה כל השנה בין 26-30 מעלות.

איי סיישל: יש המון איים. בשניים העיקריים, Mahe  ו Praslin יש מועדוני צלילה. יש מעבורת מהירה בין האיים ולכן אין בעיה לצלול בימים עוקבים באיים שונים. צללתי חמש צלילות במועדון בשם Seychelles Underwater Centre בעיירה Beau Vallon באי Mahe. איכות הציוד טובה, המועדון מנוהל על ידי בריטית, המדריכים מקומיים. חלקם טובים, חלקם סתם "פושטקים" (בגדול, כל תלמיד תיכון בסיישל עובר קורס צלילה במהלך לימודיו.). הם מוציאים שתי צלילות בבוקר, עם מנוחה בסירה, ועוד צלילה שלישית בשעה שתיים. נסו לצלול עם המדריך אתו צללתי, בחור מוצק בשם טוני (בתמונה מטה), עם שיער מחומצן. היה טוב, אבל נטה להציק לדגים בכדי לשעשע את הצוללים. מה רואים שם? הרבה דגה צבעונית, אין הרבה דגים ממש גדולים, יש הרבה eagle rays, יש מקומות בהם יש הרבה צבים. האלמוגים מתחילים להלבין גם שם. את רוב מה שאפשר לראות בצלילה, אפשר לראות גם בשנורקל, ביחוד ליד האי הקטן st. Pierre. הראות במים לא הייתה טובה, כנראה בעקבות הגשמים שהקדימו להגיע (בנובמבר. בדרך כלל מתחילים בדצמבר.) באטול Aldabra השייך לסיישל, אפשר לצלול רק ב liveaboard מהסוג המאד יקר. יש גם מועדון צלילה באי הקטן Silhouette שאליו אפשר לצאת בבוקר ולחזור בערב מהאי הראשי Mahe. יתכן שיש גם מועדון צלילה באי La Digue.

מאוריציוס: יש שני איים, הייתי רק בעיקרי (רודריגז, השני, במרחק שעה וחצי טיסה משם). רוב מועדוני הצלילה מרוכזים בחוף המערבי, בעיקר סביב העיירה Flic en Flac. צללתי במועדון בשם SeaUrchin Diving Center שגם הוא מנוהל על ידי מערביים, נדמה לי הולנדיות. הם מוציאים שתי צלילות ביום, מסירה. האתר המומלץ ביותר שם נקרא Cathedral, סוג של מערה תת מימית שנכנסים אליה דרך ארובה. בצלילה מעל תקרת המערה רואים את זרם הבועות של השוהים במערה עולה מעלה. חוץ מזה, הדגים שם די חסרי צבעים, אין הרבה אלמוגים והראות לא משהו (גם שם היה גשום, אולי בגלל זה). בחוף Tamarin קצת דרומה משם אפשר לשחות וגם לצלול עם דולפינים בים הפתוח, אבל מסוכן, המון סירות מתמרנות מסביב בלי חשבון לשוחים.

ראוניון: חוץ מהצוללים, שרובם תושבי האי, אף אחד פשוט לא נכנס שם לים. ב 2011, 2012 ו 2013 גולשים נטרפו על ידי כרישים ומאז ברוב החופים פשוט אסור להכנס למים. בחופים המוגנים על ידי ריף במערב האי (האי צעיר גיאולוגית, ואין סביב רובו ריף) אפשר תיאורטית לשחות או לגלוש, אבל לא ראיתי אף אחד במים. נכנסים רק למעין בריכות של מי ים המוקפות סלעים, אבל מלאות קיפודי ים.

במעדוני הצלילה, שרובם ממוקמים בנמל הסירות של העיירה Saint-Gilles טוענים שהם לא ראו אף פעם כריש. והם מוציאים צלילה אחת בבוקר, ולפעמים שניה אחרי הצהריים. צללתי במועדון בשם sea blue והיה מעניין. הטופוגרפיה מתחת למים היא של גושי לבה גדולים, יש דגה עשירה, לא דגים גדולים. מעט אלמוגים – שום דבר שמשתווה לים האדום. סביב רוב האי הים מעמיק במהירות רבה קרוב מאד לחוף אבל באיזור של Saint-Gilles יש ריף די מסיבי שמעניין לצלול שם. יש הרבה דברים לראות בראוניון מעל המים, ולכן צללתי רק פעם אחת.

Mayotte: אי שהוא חלק מצרפת לכל דבר, אבל גיאוגרפית חלק מאיי קומורוס, ארבעה איים בתעלה בין יבשת אפריקה לאי (היבשת השמינית מכנים אותו) מדגסקר. האי עתיק גיאולוגית ויש סביבו ריף מפותח וסביבה תת ימית עשירה. צללתי במועדון בשם jolly roger הממוקם צמוד למלון Sakouli שליד העיירה  Bandrélé
הראות מתחת למים טובה, יש דגה עשירה, ואתר הצלילה, מקום בשם "הארובה" היה יפה. הציוד במועדון קצת דליל, אבל היה מיכל ברזל של 15 ליטר כמו שאני מעדיף (אין ניטרוקס). הפלגה ארוכה בסירה אל אתר הצלילה, כמעט של שעה. ואחרי הצלילה "פיקניק" על אי חולי קטן עליו יש רק ציפורים. היה כיף, ואם היה לי שם יותר מיום וחצי, הייתי צולל עוד.
בחוף  N'gouja לא רחוק משם, אפשר לצלול (יש מועדון קטן) או לשנרקל עם המון צבי ים, בשמורת טבע שיש שם. אבל יש גם המון (יחסית) אנשים. יש עוד 2-3 מועדוני צלילה בצפון האי, שכולם מוציאים לאתר אחד ויחיד.

Comoros: מדינה שצריך דרכון זר בשביל לבקר בה. יש בה שלושה איים, הייתי בשניים. באי הראשי, grand comore,  (שם שדה התעופה הבינלאומי והבירה מורוני,) היה פעם מועדון צלילה שנחשב טוב במלון Itsandra ונמסר לי שהיו שם צלילות שוות. המלון מחליף בעלות כרגע ואין בו מועדון צלילה. זה שהפעיל את המועדון, אם מוצאים אותו, יכול להוציא שם צלילות.
ליד חופי האי Moheli, הקטן מבין השלושה, יש שמורה ימית המרוכזת סביב קבוצת איים חסרי שם שליד חופו הדרומי של האי. שם יש גם מלון בשם Laka Lodge המתופעל (משום מה) על ידי חבורת סלובקים. אחד מהם, ריצרד, נשוי למקומית, ומוציא צלילות, מסירה, בשמורה הימית. יש לו ציוד סביר, אבל מועט והוא בחור נחמד. הצלילות די שוות, עשיתי ארבע כאלה ביומיים, שכללו הפסקה על אחד האיים הקטנים. הראות במים טובה, הדגה עשירה, למעט ברקודה אחת לא ראיתי דגים גדולים. אבל יש הרבה לובסטרים. האלמוגים די הרוסים, כנראה בגלל סופות ציקלון עונתיות. יש לא מעט מניפות, כמו שרואים בטיראן. מקום סימפטי, ויש גם מה לראות מעל המים.

בשורה התחתונה, אם יש לכם אפשרות לצלול רק במקום אחד באוקיינוס ההודי, אף אחד מהמקומות האלה לא משתווה למלדיבים.

לשימושכם. שאלות נוספות אפשר דרך מנגנון התגובות מטה.

            .  

of color

זהו המפתח. אם אתה מישהו שאפשר להצמיד אליו את הסיומת of color, אזי יש לך זכות להתבטא בשלל נושאים, כולל אפילו, טבעונות. כדי לזכות בתואר דנן, אי אפשר להסתפק בגוון עור כהה, ומצד שני, עור כהה גם לא חובה. אתה צריך להשתייך באופן כלשהו לקבוצה מדוכאת בעבר או בהווה (למעט יהודים…). למשל, אתה יכול לטעון, כמו חברת קונגרס אמריקאית מסויימת שהנשיא טראמפ מכנה בלגלוג פוקהונטס, שאתה 1/32 יליד אמריקאי, מה שפעם מותר היה לכנות אינדיאנים.

בהערת אגב: מדהים איך היהודים עברו תוך כשבעים שנה מלהיות האנשים הכי חומים שיש, כאלה שאפילו ארה"ב מוכנה להחזיר לאחור, למוות בטוח, את ספינות הפליטים שלהם, אנשים שצריך להדביר כמו מקקים (חומים), לאנשים הכי לבנים שיש, חסרי צבע לחלוטין.

אם אתה of no color או בקיצור שקוף, אז מומלץ לך להשאר שקוף, ופשוט לסתום את הפה. בכל נושא. קחו למשל את המאמר ממגזין רשת בשם wear your voice הנושא את הכותרת:
DECOLONIZING VEGANISM TO MAKE IT MORE ACCESSIBLE AND LESS RACIST
מ
שפט המפתח שם הוא, בתרגום חופשי: "אם טבעונים לבנים רוצים לקדם את הטבעונות, שיתנו ללא-לבנים לדבר על זה". יש שלל הנמקות, רובן דביליות, אבל יש גם הנחה שמובלעת במשפט הזה, שללא לבנים יש צרות גדולות משוועת בעלי החיים, ושהם עדיין לא יכולים להתפנות לזה. אז אם הלבנבנים כל כך מודאגים מהצרות של בעלי החיים (כי חסרות להם צרות, הם כולם שוחים בשמנת, צמחית כמובן), שיתכבדו ויגייסו לא לבנים, persons of color שידברו במקומם בנושא.

גם בארץ יש לטבעונות תדמית של סוגיה המטרידה שמאלנים-אשכנזים-תל אביבים משועממים בלבד, למרות שאין בזה ממש. אחוז הטבעונים בקרב האוכלוסיה הפלסטינית, תופתעו לגלות, גדול מזה שבאוכלוסיה היהודית, ובמפגשי טבעונים, יש אחוז לא מבוטל של of color. אבל עצם העובדה שצריך בכלל לציין את זה, מופרך לחלוטין.

מה שמביא אותי למונח intersectionality, בעברית הִצְטָלְבִיוּת.

מויקיפדיה: לפי התאוריה של הצטלבויות, קטגוריות חברתיות ותרבותיות כמו
מגדראתניותמעמדנטייה מיניתדת, מין ביולוגי וצירי זהות נוספים מקיימות ביניהן קשרים רבים, המשפיעים על האופן בו מערכות כוח חברתיות פועלות. בנוסף, הצטלביות בוחנת את האופנים בהם מערכות דיכוי כמו גזענותסקסיזםביפוביהטרנספוביההומופוביה וסוגנות לא מתקיימות בנפרד אלא פועלות יחד, משפיעות זו על זו ויוצרות מערכת דיכוי מורכבת המשקפת את ההצטלבות של סוגי אפליה שונים.

במקור הביטוי בא לתאר קבוצות המדוכאות על ידי יותר מ"פרמטר" אחד. למשל נשים שחורות המופלות פעמיים, גם כנשים וגם כשחורות עור, אך אין להן בסיס חוקי לטעון לאפליה כפולה כזו. או למשל הומואים פלסטיניים המדוכאים גם כפלסטינים וגם כהומואים, כאשר הם נסחטים על ידי השב"כ לשמש מודיעים מחשש שנטייתם תוודע בחברה הפלסטינית, בה הם מדוכאים "רק" כהומואים.

אבל בהמשך נוכס הביטוי לתאר אחוות מדוכאים, ואת הצורך של קבוצות מדוכאות לאחד כוחות ולשתף פעולה במאבקים האחת של השניה. הנגזר מהמודעות לקשר ולתלות בין מערכות דיכוי שונות הוא מחוייבות להתנגד בו זמנית לכל סוגי הדיכוי. אם את אשה מזרחית, עליך להיות מחוייבת גם לפמיניזם, גם למאבק המזרחי וגם לשאר סוגי המאבק. אם אתה טרנס, עליך להאבק לא רק בטרנספוביה, אלא אולי גם בסוגנות, בגזענות ועוד ועוד. מעייף.

אבל יש עוד משהו. יש דחיקה החוצה, וחוסר רצון בשותפות במאבקים השונים נגד דיכוי עם מי שלא מדוכא בעצמו באחד מסוגי הדיכוי הנ"ל. אם גבר יביע את דעתו בנושאים פמיניסטיים, הוא יחשב "מסגביר". אם אדם חסר צבע ישתתף במצעד נגד גזענות, הוא יחשב יפה נפש וכזה שמנסה להשקיט את מצפונו הקולקטיבי, כמי שהוא חלק מהציבור המדכא, בעל כורחו, רק בגלל מוצאו, צבע עורו, הפריבילגיות שיתכן (וסביר) שהוא נהנה מהן.9EYdcDe-001

במצב הגרוע ביותר מבחינה זו הוא גבר לבן מאלו המכונים cishet – קיצור  של cisgendered heterosexual או cisgendered heteronormative. (מי שמינו הביולוגי חופף את המגדר שלו, ונטייתו המינית היא לבני המין השני.) מי שנופל תחת ההגדרה הנ"ל והוא לא לפחות נכה או מוגבל מבחינה כלשהי, עדיף לו שיכבד וישאר בביתו, ולא יביע את דעתו בשום עניין, ועדיף גם שלא יבוא להפגנות.

Cis_Het_White_Male

וזה חבל. כי אנשים שמצפון נטו מביא אותם למאבקים ולא עניין אישי, שבאים לא בגלל שהם עצמם נפגעים, אלא כי יש להם את רוחב הסרט הפנוי להתנגד לקיפוח ומצוקה של אחרים, הם בדרך כלל אנשים שיש להם גם כוח ואמצעים לפעול, גם גישה ויכולת השפעה במקומות שבהם צריך להשפיע וגם יכולות ארגון וגיוס כספים שאין למי שהמערכת מדכאת עקב מינו, צבעו, נטייתו המינית, מוצאו וכו.

לדוגמה, מערכת האינטראקטיבית של מסלולי טיול בירושלים בשם "ירושלים אנחנו כאן" שיצרה  דורית נעמן (יהודיה, לבנה) עבור עמותת זוכרות, ואותה הציגה בכנס "קולנוע 48 מ"מ" בסינמטק חיפה. מערכת שנבנתה במימון קנדי (אותו היא מין הסתם גייסה) המציגה קישורים בין בתים במפת ירושלים עם האנשים שגרו בהם עד 1948 וגורשו. חלקם רק "הועבר זמנית" לשכונת בקעה, ורק למשך הימים בהם נערך מפקד האוכלוסין. לאחריו הם מצאו משפחות יהודיות הגרות בביתם, בעוד הם, אזרחים ישראלים, "נוכחים נפקדים" נאלצים למצוא מקום מגורים אחר, במערב ירושלים. כיום הם רואים איך בתי המידות האלה בטלביה למשל נמכרים בחמישה מליון דולר האחד, אבל איש לא מעלה על דעתו להעביר אליהם את הכסף.

למעשה, הם יכולים לפעמים לבקר בבתיהם משכבר הימים, בחדר בו נולדו, רק בתווך אשה יהודיה לה יש פחות סיכוי שהדיירים הנוכחיים יסרבו. דיירים שחלקם גם הוא "רכש" את הבתים האלה בשנות החמישים כשהמשפחות המזרחיות שקיבלו אותם ב 1948, הועברו לשיכונים. או שהם יכולים רק לראות את פנים ביתם לשעבר בסרט קצר שהכינה עמותת זוכרות.

שרת התת-תרבות ניסתה למנוע את האירוע הזה, ראש העיר חיפה עמד בפרץ ושלח לה מכתב סירוב מנומס ומנומק (אחרי שאני ואחרים שלחנו לו מכתבים בנושא) ושניים וחצי אנשים בערך באו בסופו של דבר לאירוע. אפשר היה להציג את פועלה של דורית נעמן כניכוס המאבק הפלסטיני למירוק המצפון היהודי של מישהי ספציפית, אבל אני שמח שהפלסטינים מקבלים בשמחה את העזרה הזו, (אני חושב) מאדם "חסר צבע". הם עוד לא במקום בו נמצאים המזרחיים.

למרבה המזל, בעלי החיים לא פוצים פה ומתלוננים על לבנוניות עורם של אלו הנאבקים למענם. אולי בגלל זה שומעים במאבק בסוגנות את קולם של חסרי הצבע יותר מאשר במאבקים אחרים. אבל כפי שלמדתי מהמאמר שאליו יש קישור מעלה, גם זה זמני.

אם את/ה לא לכל הפחות  "a queer femme of color" פשוט שב ושתוק. ואם אתה רוצה לצאת לדייט עם מישהי שהיא כן a queer femme of color כמו כותבת המאמר הזה, יש עשר לולאות שעליך לקפוץ דרכן, למשל לולאה מספר שתיים: שאתה לא transmisogynoir כלומר שאתה לא שונא או מדכא ספציפית נשים טרנסיות שחורות. אין שם לולאה של סוגנות למשל, מה שמראה שגם לנשים שחורות יש נקודות שחורות.

ועוד מונח שלמדתי על הדרך: Kyriarchy

is an interlocking set of cultural, economic, and legal rules and systems that work to keep multiple groups oppressed for the benefit of a ruling group or classAxes of oppression all contribute to creating a sociological landscape of hierarchical levels of privilege.

Axes_of_privilege

פטרישיה

נסענו בלילה בכביש האפל אל ביתה של פטרישיה, אל מה שנראה לב המאפליה. לא היה שום אור, השלטים הצביעו רק אל כוון "שמורת הטבע של הנהר השחור". בחיים לא הייתי מנחש שיש מקום ישוב בקצה הכביש הזה. אבל בטלפון, תוך כדי נהיגה, פטרישיה דירבנה אותנו להמשיך.

בסופו הגענו אל המחסום בפתח המתחם המגודר, ושם, כיוון שהשומר ראה במכונית רק שני "זוריי", פתחו לנו את המחסום בלי שאלות. מהם "זוריי"? בכל אחת ממדינות אפריקה יש כינוי אחר לאנשים לבנים. במאוריציוס וראוניון אלו "זוריי", אזניים בצרפתית. בסוג של לגלוג על הלבנים השמים את היד מאחורי האוזן בנסיונם להבין את שפת הקריאול של המקומיים, שבמאוריציוס מושפעת במידה שווה מצרפתית ואנגלית.

אבל זוריי הם לא בהכרח זרים. פטרישיה למשל חיה במאוריציוס דרך קבע, שנים רבות, אבל גם היא תיחשב זוריי, בגלל לובן עורה. סוג של גזענות הפוכה.

בדרך כלל ניווטתי לכל מקום בעזרת המפות שהורדתי לטלפון מראש, אבל זה לא עבד כשהייתי צריך לנווט אל ביתה של פטרישיה, (אליו היינו מוזמנים לארוחת ערב.) המתחם המגודר בו היא גרה, לא הופיע (עדיין?) במפות גוגל. בעצם, גם זה שהגענו אליה בסופו של דבר, היה בזכות הטלפון שלי, (התומך בשני כרטיסי סים בו זמנית). העובדה שיכולנו כל זמן הנסיעה להיות על הקו עם פטרישיה הייתה בעזרת אחד מכרטיסי הסים המקומיים שרכשתי בכל מדינה אליה הגענו.

בסופו של דבר, הנסיעה הזו כולה נגמרה בשלום. התאחדתי עם התרמיל שלי אחרי כל טיסה, מה שתמיד נראה לי נס. אבל נס עוד יותר גדול הוא שהטלפון הנייד שלי לא אבד, לא נגנב וגם לא התקלקל. אם אחד מאלה היה קורה, לא ברור לי איך הייתי מסתדר. אפילו פנס לא היה אתי מחוץ לזה שבטלפון, גם לא מצפן. וכמובן המובן מאליו, שום אמצעי תקשורת אחר. אבל בעיקר, לא היה לי שום גיבוי (מחוץ לאחסון בטלפון ובענן) לפרטי עשרת הטיסות, ששת ההפלגות במעבורות, ארבעת הסכמי השכרת הרכב, כתובות ותאריכי עשרים וחמישה מקומות הלינה השונים, האתרים השונים לבקר בהם, חמשת מועדוני הצלילה אתם קבעתי צלילות, ועוד ועוד. הכל היה רק בטלפון.  הגיבוי היחידי היה בענן.

כל המפות ופרטי הנווט, היו בטלפון, כמו גם כל ספרי ההדרכה. כרטיסי הטיסה האלקטרוניים (שבכל זאת מתעקשים בכל מיני מקומות לראות, למשל בביקורת הגבולות שם רוצים לראות טיסת המשך), כמו גם ביטוח הנסיעות היו רק בטלפון. הייתי לגמרי אבוד בלעדיו.

ובחזרה לפטרישיה. צבע העור מאד משמעותי אפילו, או במיוחד, בחברה כזו בה חיים בעירבוביה גדולה אנשים שהובאו לפני דורות מהודו, ממזרח אפריקה, מארצות ערב וגם מאירופה. במאוריציוס, גם אחרי שבעה דורות, הם ממעטים להנשא מחוץ ל"עדת המוצא" שלהם. בראוניון יותר. אבל לא קל להם, לזוגות המעורבים. הם לא מרגישים בנוח, אני מתרשם, לצאת לחופשה בצרפת למשל, ב"מטרופול" כפי שמדינת האם מכונה בקולוניות לשעבר.

זוג אחר שפגשנו למחרת ארוחת הערב הנ"ל מדגים את התופעה. הוא צרפתי "לבן", שנולד במדגסקר, גדל בראוניון וכעת מפתח נדל"ן במאוריציוס. היא, נולדה בצרפת לאם צרפתיה ואב ממאוריציוס. גוון עורה מעט כהה יותר משלו, אני חשבתי שפשוט יש לה שיזוף נאה. אבל לא – כשהם באו להרשם למועדון ספורט מקומי, שאלה אותה גבירה בריטית בקבלה:"וכמה זמן את כבר צרפתיה?"

פטרישיה בכל אופן, חיה עם זוריי אחר, הולנדי בשם הנס בבית חדש, מאד גדול ומפואר, בשכונת מגורים מאד מפוארת ומטופחת, ממש על גבול שמורת הטבע. לשניהם זו מערכת יחסים שניה (לא ראשונה בכל אופן) וכמו שנפוץ במערכות יחסים שניות, פער הגילים בין בני הזוג גדול יותר, כחמש עשרה שנים. הנס הוא כבן שישים וחמש, פטריסיה כבת חמישים, בכושר טוב הודות לתרגול יוגה יומ-יומי ושניהם ביחד כשנתיים, בערך פרק הזמן בו בנו את ביתם, שם בשכונה. יש להם גם חיות מחמד לחברה, שני כלבים מהסוג הזעיר שצרפתים אוהבים, ושני צבי ענק.

משילוט חוצות, עלוני פרסום, ושיחה עם הזוג ה"מעורב" שפגשנו למחרת, למדתי שיש לא מעט מתחמים שכאלה, במאוריציוס וגם בראוניון, המכוונים לקהל של "זוריי", שחלקם גר מלכתחילה במקום וחלקם היותר גדול, פרש לשם מ"המטרופול", מצרפת גופה. רובם אני מנחש, בני "הגיל השלישי".

האם האפשרות לגור בבית מפואר, בשכונת מגורים מגודרת באמצע שום מקום היא סיבה טובה לעזוב הכל מאחור, לנטוש את צרפת המעטירה ולעבור לאי טרופי? נכון שהאקלים מאד נעים, שם על קו המשווה, הטמפרטורה נעה בין 28 ל 30 מעלות בכל ימות השנה, טמפרטורת המים נעימה גם היא כל השנה (אלא שבראוניון אין התושבים נכנסים למים מפחד הכרישים). הנדל"ן כנראה זול משמעותית, וכוח האדם לתחזוקת הגינון הנרחב סביב אותו נדל"ן זול גם הוא (כולל ריסוס מסיבי כל שבוע כנגד היתושים). אבל יוקר המחיה שם לא מאד זול, אפילו יקר מהמטרופול מבחינות מסויימות. והמקומיים לא אוהבים אותך.

חוץ מזה, זו ממש שממה תרבותית. אין אפילו אולם קולנוע אחד בכל הסביבה, שלא לדבר על צריכת תרבות אחרת. ברוב המתחמים האלה, אין לך אפילו עם מי לדבר. כל אחד שם מסוגר באחוזתו המגודרת ואנשים אפילו לא רואים את שכניהם. אנשים מדברים אולי עם זה שהולך על ההליכון הסמוך לשלהם בחדר הכושר.

אלו אנשים שהשאירו מאחור, בצרפת, גם את מכריהם, משפחתם, אפילו את צאצאיהם. הם פשוט "עברו הלאה", באופן שבשבילי פשוט לא נתפס. בשביל בית יותר מפואר אראה את הילדים שלי פעם בשנה? הבחירות שאנשים עושים, אני לא בא לשפוט אותן. אבל הן מתמיהות אותי.

אז הם טסים לצרפת פעם-פעמיים בשנה, לטעון את המצברים. אבל זו לא באמת תשובה. הבחירה הזו, לגור בחורים שכאלה, היא משהו שקשה לי לתפוס. ואני עוד גר בחיפה…

———– זו הרשומה ה 800! —————————

IOT

IOT הם ראשי התיבות שעמיתי למסע הזה המציא: Indian Ocean Tour, ביקור בכמה איים באוקיאנוס ההודי ממנו חזרתי ממש הבוקר. באינסטגרם חפשו את התג iotgjp#

יש לי הרבה מה לספר, אבל הכל כרגע  עדיין מעורבב לי בראש. מסקנות כלליות? זה היה מאד "יעיל" בנסיעה אחת לבקר בכל קבוצות האיים האלה: סיישל, מאוריציוס, ראוניון, מאיוט וקומורוס. הם מרוחקים ממקומותינו, אבל קרובים זה לזה. אלא שזה הפך את הנסיעה לארוכה, קצת ארוכה מדי, אפילו בשבילי. אולי בגלל הסמיכות לנסיעה הקודמת, לאיסלנד, חודש קודם.

כל האיים האלו שונים זה מזה, אבל עדיין, יש דמיון, והוא קצת "ממעך" את החוויה. אם הייתי יכול לבקר בכל אחת מקבוצות האיים האלו בפני עצמה, הייתי חוזר מן הסתם עם רשמים חזקים יותר מכל אחת ואחת. אני מקווה שמעבר על התמונות שצילמתי יעזור לי לבודד את הרשמים ולשחזר את החוויות.

היה מעניין לראות שככל שהתקדמנו מערבה, והתקרבנו אל חופי אפריקה, האיים, שכולם שייכים גיאוגרפית לאפריקה, הפכו יותר "אפריקאיים". ההזנחה והעזובה, השחיתות והכאוס, הלכו והתגברו ככל שהתקצר המרחק הפיזי אל חוף היבשת השחורה. כאילו שהיבשת מקרינה איזו סוג של אנרגיה משתקת.

אנרגיה שאפשר לסתור במידת מה על ידי השקעת כספים מסיבית של מעצמה קולוניאלית לשעבר עם רגשות אשם. האיים ראוניון ומאיוט נשארו, מבחירה, חלק מצרפת גופא, לא מושבה, אלא Department, ממש מחוז של צרפת. הם נהנים מהשקעות כספים אדירות מכספי משלם המיסים הצרפתי, והמצב שם לאין שיעור יותר טוב מבאיים הסמוכים. כעשרת אלפי אנשים טבעו בים בנסיון להעביר את עצמם בסירות פיברגלס רעועות (להן הם קוראים kwasa kwasa,) מהאיים בארכיפלג קומורוס שבחרו בעצמאות לאי שבחר בצרפת – מאיוט.

צללתי בכל אחד מהאיים האלה. זה לא היה טיול צלילה נטו, אלא רק דגימה פה ושם. עמיתי למסע היה אמור לסיים את קורס הצלילה שלו בסיישל, אבל זה לא הלך – יש אנשים שצלילה פשוט לא טובה להם. קשה להשוות למקומות כמו הים האדום, אבל אם הייתי נוסע לאוקיאנוס ההודי לצלילה נטו, הייתי בלי ספק ממליץ להעדיף את המלדיביים.

היה גם נסיון "מעניין" לטייל טיול כה ארוך עם מישהו שהוא לא זוגתי שתחייה. אתה אני מטייל כבר הרבה שנים ואנו כבר עושים זאת ממש טוב. עמיתי למסע היה צרפתי, (שימושי בארצות שבהן צרפתית היא השפה השולטת, אבל הצרפתית שלי מספיק טובה בשביל להסתדר גם ככה), בן גילי בערך. הכרתי אותו באתיופיה לפני שנתיים, ונפגשנו גם בפריז, שם הוא גר. זו הייתה היכרות שטחית למדי עד המסע הזה, ושנינו למדנו לא מעט אחד העל השני בחודש של שהות אינטנסיבית 24/7. לא כל מה שלמדנו אחד על השני היה חיובי מן הסתם, אבל לפחות זה לא נגמר בפיצוץ, ומבחינתי זה כבר הישג.

המשך יבוא, מן הסתם. הרשומה הבאה תהייה הרשומה ה 800 (!!!!) בבלוג הזה, וזה מחייב השקעה.

תשע מצלמות לתשעה איים

עכשיו כשאני כבר ארוז לגמרי (9 ק"ג בשני תרמילים) ומוכן לצאת לדרך, אל מה שידידי JP (אתו אני נוסע) מכנה IOT – Indian Ocean Tour (אי אלו איים באוקיינוס ההודי, אולי תשעה, אולי יותר), אני יכול כבר למנות את המצלמות שאקח אתי, תשע..

אז ככה: שתיים הן לצילום מתחת למים. האחת רק עד לעומק של 18 מטרים, השניה רק לוידאו בעצם, מין מצלמת אקסטרים סינית. יש פה מקום לשיפור…

מעל המים, שתי מצלמות קומפקטיות של סוני. האחת עם טווח זום גדול של 30x אך חיישן קטן וצמצם מצומצם. השניה בעלת חיישן גדול ועדשה מהירה, אך מתפשרת על טווח הזום (rx100 m3).

עד כאן, מניתי ארבע. שתי הבאות נמצאות משני צידי מקל צר כזה ומצלמות בבת אחת את כל מה שמסביב למצלמה. Ricoh theta S, מין צעצוע טכנולוגי מאד מרשים, רק צריך לשלוף אותו בסיטואציות המתבקשות..

שלושת המצלמות האחרונות הן אולי השימושיות ביותר, ושלושתן נמצאות בטלפון שלי. אחת מלפנים לצילומי סלפי, מה שהשתכנעתי לאחרונה שאינו מגונה לחלוטין, ושתיים מאחור, אחת עם עדשה מאד רחבה והשניה עם עדשה רחבה סתם, והטלפון יודע לעבור מאחת לשניה במעין סוג של פייק זום..

מהם תשעת האיים? אני מניח שאם התכנית תצא לפועל כמתוכנן, אשוב לכתוב פה בעוד חודש, ומן הסתם אספר..

לאט

באחת האמשים נסעתי לי אחרי "רכב אספנות" אחד פה בחיפה, והתעצבנתי. נדמה היה לי שבכל פעם שאי אפשר לעקוף אותו, הוא נסע לאט באופן מופגן, כ 20-30 קמ"ש (זה היה בעיר), אבל אך התחלף הפס הרציף הכפול בפס מקווקו, ונדמה היה (לי) שהוא מתעורר לחיים, מתמלא עזוז ומגביר מהירות, אולי אפילו מעל המהירות המותרת, כך עד תום תחום העקיפה, שם, נדמה היה (לי), חזר ושב לנמנם על הכביש. "רכב האספנות" דנן היה סתם מכונית אופל סטיישן ישנה וחבוטה כל שהיא, של מישהו מעספיה או דליית אל כרמל (לשם היא המשיכה אחרי שהפסקתי לדשדש בעקבותיה), גדושה כלים וציוד.

אחרי כן, חשבתי שזו כנראה גם החוויה של מי שנוסע אחרי. אני לא נוסע ברכב אספנות, רק ב"בימבה" – יונדאי i10 בת ארבע, לגמרי לא חבוטה אבל לרוב, די מאובקת. אני גם מוכן להודות שכבר כמה שנים אני נוהג בצורה שמי שרוצה להיות נחמד אלי יקרא "נינוחה", מי שפחות יגיד "נו זוז כבר". אבל באמת שקשה לעבור את המהירות המותרת בנהיגה בבימבה. זו אמנם הרבה יותר מחצי מכונית בחצי המחיר, אבל החסכון מתבטא בין היתר ברעשים. הם פשוט לא מספיק מבודדים. על כביש החוף, אני מעריך שבכל זאת, אני מגיע למהירות ממוצעת של 90 קמ"ש, ואני משתדל להצמד לימין (הכביש, אני לא אבי גבאי).

אבל בכל פעם שאני עובר למסלול השמאלי, נדמה לי שיש שלט גדול מודבק לישבן המכונית שלי, ועליו כתוב באותיות ניאון גדולות: "עקוף אותי". כמעט עצרתי פעם בצד לבדוק את העניין, אלא שאין לכבישים במקומותינו בשום מקום שוליים לעמוד עליהם. פשוט, מראה מכוניתי במסלול השמאלי מיד מעורר יצרים בלתי ניתנים לכיבוש אצל הנהגים האחרים, שמתבטאים בהבהובים עצבניים, לפעמים צפירות, ולפעמים עקיפה פראית מימין.

אז אני חוזר לימין בצייתנות ונותן לעקוף. והם עוקפים, ולו רק בכדי מיד לחזור לימין ולהמשיך לנסוע, לא פעם באותה מהירות בה נהגתי עד כה, אולי אפילו יותר לאט לפעמים. זה עניין של כבוד כזה, נראה לי. לא נראה להם לנסוע אחרי מכונית כה קטנה, לבטח לא קטנה מאלו שלא נראות זריזות.

אני באמת שלא נעלב. בסוג של צדקנות שמאלנית יפת נפש אני דווקא מבסוט מזה שאני נדרש רק לקצת פחות מטונה של פלדה בכדי להזיז את ישבני ממקום למקום, כשאני לא מנצל את התחבורה הציבורית. אבל זה קצת מפחיד, האגרסיות האלה שנחשפות בכל פעם שאני נוסע על כביש בין עירוני.

למאטיס אין את השמש בבטן

במוצאי שבת, בדרכי לשדה התעופה, לא אחזיר ל"ספריה בתחנה" את הספר שפילחתי משם לפני חודשיים בערך, את "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר. השתדלתי מאד לגמור אותו השבוע לפני הנסיעה (גם ברכבת) אבל רכבת ישראל שוב אכזבו, וגם הפעם אין רכבות במוצאי שבת.

הייתי אמור לאהוב את הספר הזה. גם בגלל שחלקו מתרחש בחיפה (עירי). הגיבורה נזכרת בביקוריה בספריית רות אשר ב"אורנים", משם יצאה תמיד עם שני ספרים, כמוני בנעורי. אלא שבניגוד לגיבורת הספר, לא הצלחתי להחזיק אותם סגורים עד הבית. עד שהגעתי הביתה, נשאר לי רק ספר אחד לקרוא. אותו הייתי קורא בהליכה חזרה לספריה, לפעמים באותו היום. נס שלא נדרסתי.

אבל בניגוד לקהל הרחב, (רק ב 1995, שנת יציאת הספר, נדפסו ארבע מהדורות,) ממש לא אהבתי את הספר. העלילה המאד דלילה- רומן בין צעירה בת 23 לגבר נשוי בן כחמישים, נמרחת על פני 216 עמודים בעזרת תיאור משמים של ביקורים בארצות שונות באירופה (ומצריים) של הזוג, ביקורים שניכר שהם מסיפור חיי הסופרת עצמה, מקומות נדושים (אולי ב 1995 הם עוד היו "אקזוטיים"? ספק) המתוארים בצורה נדושה. עם כל הפרטים שסופר אמור לספק בכדי לתת "צבע" למסופר, המסעדה ההיא, המלון ההוא. לקראת סוף הספר, בפרקים בהם מתואר מות אמה של הגיבורה, ניכר כבר קצת רגש אמיתי, או שאולי זה משהו שכמה חדשים אחרי מות אבי אני יותר רגיש אליו. אבל גם שם, התיאורים מלודרמטיים להחריד. עדיין כותבים ככה?

אז למה המשכתי לקרוא? קצת כי "התחלתי ולכן אסיים", ביחוד אחרי שהשאלתי במשיכה (אחזיר, מבטיח!). קצת כי אני מנסה להבין איך בונים ספר. וגם מדוגמה רעה (לדעתי) אפשר ללמוד. ללמוד איך לא למרוח מה שיכול להחזיק אולי סיפור קצר לספר באורך מלא.

אני לא מתכוון לכתוב ספר מסוג זה, אפילו שזה הצליח ליהודית קציר. הספר לא רק שנמכר היטב, אפילו זכה בפרסים. יש לו ערך משלו בויקיפדיה! ועדיין, בעיני טוב היה אילו לא היה נכתב.

מה עוד פתאטי בעיני? זה בספר הזה כמו בעוד לא מעט ספרים אחרים, הגיבורים הם אנשים כותבים. בספר דנן שני הגיבורים כותבים ספרים. ברור שמי שכותב ספרים (הסופר), יותר קל לו לתאר דמויות שכותבות, ואת יסורי הכתיבה שלהם. אבל יש לי חשד שיש דמויות מעניינות לכתוב עליהן בעולם שמתעסקות בדברים אחרים, למשל פיזיקה, או חקלאות, ושמתחבטות בדברים שלא קשורים לטכניקת הכתיבה. רק שהסופר צריך קצת לצאת מעורו בשביל לתאר אותן תיאור אמין. אולי אפילו לעשות קצת מחקר?

הבנתי מה בעצם מפריע לי בספר – זה שהסופרת לא מצליחה לצאת מעורה שלה. ברור שיותר קל לכתוב על דברים שאתה מכיר, אני עושה את זה בבלוג הזה כל הזמן, במצטבר על פני מאות פוסטים. אני רק לא אורז את זה אריזה חפיפית בסיפור אקראי ומורח את זה על כמה מאות עמודים. לא נראה לי ראוי להשקיע את זמני בהמצאת דמויות בכדי לגרור אותם אחרי זה לקורידה המטופשת שאליה (כנראה בניגוד לסופרת)  לא הלכתי בספרד, או למסעדה הנחמודת ההיא ברובע החביב ההוא ברומא.

יכול להיות שפשוט התמכרתי לסוג העלילות המפותלות ורבות ההתרחשות שיש כיום בכל פרק בן 40 דקות של סדרת טלויזיה כלשהי (לא רק אמריקאיות, למשל "העדים" הצרפתית). אולי התרגלתי לצפות שתהיה איזו התרחשות, שהדמויות יהיו מענינות. אני מוכן ורוצה לקבל צבע בציור של מאטיס, או בגינה פורחת. גם בספר, אבל לא רק.

אם אי פעם אכתוב ספר, בזה אשתדל מאד לא לחטוא.

booking

חלפו הימים, לצערי, בהם יכולתי לא להזמין מקום לינה מראש לשום מקום, להגיע למקום ולמצוא. זה לא רק בגלל שהטיולים שלי הפכו בני חודש ולא בני שנה כמו פעם. זה בגלל שהאינטרנט הפך את ההזמנה של מקומות לינה כל כך פשוט ונוח שכולם מזמינים מראש, ופשוט ממלאים את כל מקומות הלינה. זה כבר לא כוחות פשוט להגיע ולעבור ממקום למקום בחיפושים.

כל כך הייתי רוצה שיהיה מין רחפן כזה, שאוכל לשגר לפני, אל המקום המשוער אליו אגיע בסופו של יום. הרחפן הזה יעבור ממקום למקום, יבדוק בקבלה אם יש מקום ובכמה, יציץ בחדרים לראות איך הם נראים ואיך נראה הלובי. ישאל אם יש וי-פי, דברים כאלה.

ועוד יותר הייתי רוצה שהרחפן הזה יוכל לחזור אחורה בזמן, ולשאול אנשים אחרים שלנו באותו מקום איך היה? היה נעים? נקי? קיבלתם תמורה לכספכם? שאלות כאלה. כי זה הכי בטוח, לשאול לקוחות שבפועל שהו שם.

או, כתחליף לרחפן המדהים הזה, אני יכול לשלוף את הטלפון, בו יש כרטיס סים מקומי עם חבילת גלישה (לא צריך גדולה), לפתוח את הישומון של booking.com ולהזמין לי, תוך כדי נסיעה, מקום לינה נעים, נוח ולתקציבי, לאזור אליו אגיע בערבו של אותו יום,  על סמך כל אותה האינפורמציה שהרחפן הדמיוני המתואר מעלה, (כולל יכולת החזרה אחורה בזמן,) היה מספק לי. מדהים לא?

ואם הישומון הזה מכזיב, אפשר לפתוח את השני, זה של airbnb ולהיעזר בו. השילוב של השניים, כאשר יש לך מכונית ואתה יכול לסטות כמה קילומטרים מהכביש הראשי, לעצור ללינה קצת יותר מוקדם או קצת יותר מאוחר, לא מכזיב בדרך כלל, ומאפשר גמישות כמו זו שהייתה לי פעם, כשהייתי מגיע ברכבת לאיזה ישוב, יוצא מתחנת הרכבת ומסתכל ימינה ושמאלה. נכון שפעם הייתי הרבה פחות בררן בתנאי הלינה, אבל מצד שני היום אני פחות בררן בתחום התקציב (אבל עדיין "מתכלב" בכיף).

ואם אתה נמצא באחת מהארצות הרבות בהן לא תוכל לרכוש מהארץ חבילת גלישה, כלומר ברוב העולם הלא מערבי, מה תעשה? תיגש לאתר הזה עוד לפני הנסיעה, שיספר לך בכל ארץ וארץ איזה כרטיס מקומי עם חבילת נתונים כדאי לקנות, לאיזה מפעיל יש כיסוי איפה, איך טוענים מחדש את החבילה ואילו ערכים בדיוק למלא ב APN בקונפיגורציה של רשתות ניידות בטלפון. אפילו אילו מפעילים חוסמים שיחות סקייפ או ווטסאפ. אתר שווה ביותר.

עם חבילת גלישה, הטיול הופך גמיש בהרבה. גם כדאי שיהיה לכם טלפון היכול להכיל שני כרטיסי סים בו זמנית, הישראלי והמקומי. מאד נוח.

והמלצה אחרונה: עוד אתר מופלא שגיליתי לאחרונה, flightradar24, אחרי שהבנתי שחלק לא מבוטל מחברות התעופה הפועלות בעולם לא מופיעות באתרי הזמנת הטיסות הרגילים (זה שאני מחזיק ממנו הוא skyscanner). האתר יפרט לכם, בכל שדה תעופה בינלאומי בעולם כמעט, את כל ההמראות והנחיתות, מאין באו המטוסים ולאן הם טסים, איזו חברת תעופה זו ואיזה כלי טייס. חוץ מזה, מגניב ולפעמים שימושי, אפשר לראות איפה נמצא כל מטוס באוויר, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ופרטים לא מועטים על הטיסה. שימושי למשל כאשר אפשר היה לראות שארדואן טס לו במעגלים באוויר עד שנאמניו יעצרו את ההפיכה נגדו, או לראות איפה לעזאזל המטוס שלך שעוד לא הגיע. אבל בשביל זה צריך חיבור נתונים – האתר מעלה יכול מאד לעזור בעניין זה.

אחרון אחרון: אני מודה שאני קצת מכור לאתר skyscanner.com וספציפית לאפשרות לציין "כל מקום" (everywhere) ביעד הטיסה. האתר יציע לך אז את הטיסות הזולות ביותר מאותו מקום (או אל אותו מקום) מכל מקום אפשרי, (ואפשר לסייג לטיסות ישירות בלבד). מדהים אילו דברים אפשר לגלות ככה. גם אם רק מפנטזים.

מכתוב

זה קשור לא רק לתפקיד שממלא הטלפון החכם. עוד לפני שהוא הפציע בחיי, שמתי לב שרוב התקשורת שלי היא לא בדיבור. היא בכתיבה. בדואר אלקטרוני, בתוכנות מסרים מיידיות, בכתיבת הבלוג הזה, למשל. בפוסטים ותגובות עליהם בפייסבוק.

אבל גם הטלפון (שכבר מיותר להצמיד לו את התואר "חכם", כי כבר כולם כאלה) צמוד הרבה הרבה פחות לאוזני והרבה יותר נמצא בכף ידי. ערוצי התקשורת העוברים דרכו, מעבירים הרבה יותר טקסט מאשר קול.

לאמיתו של דבר, רוב "רוחב הסרט" (נמדד בביטים) שעובר דרכו הוא תמונות, וגם זו צורת תקשורת, אבל רציתי לכתוב דווקא על כתיבה.

יש לי חשד שהעולם עבר את קו פרשת המים, ויותר אותיות מוקלדות על מסכי מגע של טלפונים מאשר על מקלדות פיזיות של מחשבים. אני המום מהמהירות בה אנשים צעירים ממני מקלידים על מסכי מגע. אני עדיין מעדיף, אם אני צריך לכתוב משהו ארוך ממילה או שתיים, לגשת למחשב הנייד, ולחכות עד שהוא יגיב כבר סוף סוף (מתמכרים למהירות התגובה של המחשבים הניידים באמת – הטלפונים) ולכתוב מסרון טיפה יותר ארוך בגרסת החלונות (הנחותה, בכוונה אני חושד) של messenger, whatsapp, viber ודומיהם. או לשלוח מייל  – שהופך להיות משהו שרק אנשים שהם לא "digital natives" (כלומר מבוגרים מ 36) משגרים.

אחרי שהתפתלתי הנה ושמה עם הרשומה הזו, אני מגיע לנושא שלשמו התכנסתי (פה, עם עצמי והחתולה, על הספה): מיומנות הכתיבה. האם יש מצב, אני תוהה (כבר לא עם עצמי) שמיומנויות הכתיבה של המין האנושי הולכות להשתפר, מעת שהתקשורת הפכה להיות יותר ויותר טקסטואלית? האם יתכן שהצורך להתנסח בכתב יוריד אט אט את מפלס העילגות ברשת? בפייסבוק אני כבר רואה בא לידי ביטוי היתרון המובנה שיש לעיתונאים, או סתם אנשים שיודעים להתבטא היטב בכתב, יתרון שמתבטא במספר העוקבים, בכמות החיבובים והשיתופים, ביכולת ההשפעה.

או שאני סתם משלה את עצמי, משכנע את עצמי שהכישור בו אני חושב שיש לי יתרון מסויים – כתיבה (נניח, אבל לפחות אני נהנה מזה) הוא זה שיהיה יותר משמעותי בעתיד לבוא, במקום אליו העולם הולך. גם – שבעולם בו יותר כותבים ופחות מדברים, הגברים (שאין מה לעשות, חלשים בדיבורים) יהיו פחות בעמדת נחיתות.

אבל מצד שלישי, יכול בהחלט להיות שכתיבה היא כבר בכלל פאסה ורק אני עוד לא שמתי לב לזה. שהיכולת להתבטא בצורה חזותית: בצילום, וציור, בוידאו, ביצירת מֶמִים, היא היכולת הבאה לבוא, ואוריינות מסוג זה תהייה הרבה יותר משמעותית מכאן ואילך (או שהיא כבר יותר חשובה היום). נראה.

selfie

תמיד בזתי איפהשהו לאנשים שמצטלמים בעמידה לפני כל מיני אתרים, או שעוברים ממקום למקום ועושים אך ורק צילומי סלפי, בבחינת: "הנה הוכחה, הייתי פה". אוי, כמה פוץ אני יכול להיות לפעמים.

נכון שבמקומות עתירי מבקרים נעשה מאד קשה לצלם את המקום עצמו בלי מישהו (בדרך כלל סיני) שנתקע לך בחזית התמונה, לרוב עומד ומניף שתי אצבעות בתנוחת ניצחון. צריך להיות דרוך וזריז בכדי להצליח לצלם בעשירית השניה שבין חילופי המשמרות בחזית המקום. יש לי אפילו רעיון לסטראט אפ: תכנה שתמזג שני צילומים בזוויות שונות של אותו המקום, מהם תסיר באופן אוטומטי כל נודניק שנתקע לו שם. או יותר טוב, תחליף את דמותו בדמותי.

האופציה השניה מעלה עדיפה. כי אז יש סיכוי שאחרי מותי, אלו יהיו התמונות שצאצאי לא ישליכו לפח. כמו שאני עושה בימים אלה למאות השקופיות שפיניתי מבית אבי לאחר מותו. כל שקופית בה הוא לא מופיע, הושלכה ללא היסוס לפח האשפה (גם של ההיסטוריה). שקופיות בהן הוא מופיע, אף שדהו מאד ורובן צולמו מלכתחילה באיכות נמוכה, אני שומר בשלב זה, מתוך תקווה (קלושה, יש להודות) שאסרוק אותן מתישהו.

יש להודות שלאבא שלי לא באמת הייתה עין לצילום. את כל הצילומים שמצאתי הוא צילם אך ורק במעט (אני מעריך 4-5) הנסיעות שלו לחו"ל, כלאחר יד, ובלי להקפיד על קומפוזיציה. ניכר, שהצילומים צולמו מהמקום בו הוא עמד במקרה, שלא היה נסיון להתמקם. ניכר גם שהוא לא מיין את התוצאות, וגם לא הסתכל על התוצאות – השקופיות היו מאוכסנות במגשים האלה הנכנסים למקרן, באוריינטציה אקראית לגמרי.

אבל גם אם היה טורח ומטפס על גגות למצוא את הזוית האופטימלית, ומחכה לשעה בה האור נכון, ולא היה מצלם כנגד האור, עדיין, לא הייתי שומר או טורח לסרוק שקופיות בהן מתועד מגדל אייפל, מרכז פומפידו, או עיירה ציורית כלשהי במזרח אירופה, בלי שאבי או מישהו ממשפחתי יהיה בתמונה. מעניין אותי לראות איך אבי נראה אז, האם הוא נהנה, האם היה לו כיף. אפילו פחות חשוב לי לדעת איפה הוא עומד בדיוק.

המדיה האנלוגית דועכת. עשור או שניים אחרי, הצבע השולט הוא אדום, פטריות מתחילות לאכול את האמולסיה. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאי אפשר לחפש במדיה אנלוגית, שהגישה לשקופית ה 27 במגש בן 50 שקופיות דורשת צפיה בכל 26 השקופיות שעומדות בינה לבין תחילת המגש, ושהשקופיות תופסות נפח אדיר.

אני מתכוון לעשות לצאצאי את החסד הזה, ולזרוק בעצמי את כל אלפי השקופיות שהיום כבר משעממות אפילו אותי, שבהן תיעדתי בניינים (בעיקר) ונופים ברחבי העולם. ואולי גם לסרוק את התמונות בהן מופיעים אנשים שאכפת מהם: משפחה וחברים.

כיום, אני כל כך מצטער שנשארתי רוב הזמן מאחורי המצלמה, ולא התמקמתי לפניה, כשעוד הייתי צעיר ויפה. גם זוגתי שתחייה, ששונאת כל כך להצטלם, אני חושד שגם היא מצרה על העדר תיעוד מצולם שלה בכל כך הרבה מקומות, הזדמנויות וזמנים.

אז כן, סלפי. וכן, אפילו מקל סלפי. לפחות לא תיראו כמו דג מלוח בצילום. או שתבקשו ממישהו שיצלם אותכם.

דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר