ארץ חדשה

בימים אלה שבהם אין תיירים בשום מקום, אבל גם אי אפשר לנסוע לשום מקום, אני מחפש מקומות לבקר בהם כאשר יתאפשר. הבעיה היא שכאשר יתאפשר, ויפתחו השמיים, שוב יחזור המצב המעצבן הזה שבו כל המקומות השווים מפוצצים תמיד בתיירים המעצבנים האלה.

כמובן שכל מי שמתרעם על הצפיפות אף פעם לא רואה את עצמו כחלק מאותו ההמון. רק האחרים הם תיירים. הוא עצמו, כלומר אני, "נוסע", "משוטט", לא סתם איזה "תייר" כמו כל האחרים, הוא אומר לעצמו. שהם יעופו מפה, וישאירו לי את פריז בלי תור אינסופי אל גג כנסיית הנוטרדאם.

לפני עשרים או שלושים שנה, יכולתי להרגיש עצמי שונה מכל ההמון ולו רק בגלל שטיילתי באופן עצמאי ולא בטיול מאורגן. אבל היום האינטרנט די ייתר את הצורך בטיול מאורגן לרוב האנשים (לפחות אלו ש"נאורים דיגיטלית"). יכולתי גם להרגיש שונה כשטיילתי בזמנים שאחרים פחות טיילו בהם, כי לא הייתי כבול לחופשות בתי ספר או חגים כאלה ואחרים, והייתי גם מוכן לקחת סיכונים עם מזג האוויר, לטייל בעונות תת-אופטימליות מבחינת האקלים. אבל היום מתי שאתה לא נוסע, בזמנים שבין מגיפות, תמיד מלא וגדוש. אולי כי חופשות הסינים שונות מחופשות האירופאים.

אז נשאר לבחור יעדים שתיירות ההמונים עדיין לא לגמרי גילתה, ואני מחפש כאלה על הגלובוס המטאפורי. יעד אחד כזה, ממש פה בבית, שגיליתי לאחרונה הוא הרשת החברתית tik tok. אני יודע שזה בערך הדבר הכי סחי שיש, לדבר על tik tok, ביחוד לאדם מחוץ לקבוצת גילאי 13-25 ועוד לספר על זה במדיה עתיקה כמו בלוג (לפחות זה לא ישראבלוג או "קפה דה מרקר" ז"ל). אבל מה לעשות, גם הסתובבות של שנים בבניין גילמן לא גמלה אותי מסַחיוּתי. (אם אתם לא יודעים מה זה סחי, זה סימן שאתם כאלה).

tik tok היא פלטפורמה לסרטוני וידאו קצרים. מאד קצרים אך מאד מושקעים. מדהים מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקושש לייקים. נכון שיש שם המון זבל, אבל גם בהודו יש המון זבל ברחובות, אז מה? עדיין זו הארץ הכי מדהימה בה הייתי. וזה היה מדהים לא רק בגלל הזרות הקשה בינינו לבינם. יש בהודו המון מקומות נהדרים, וכמו הסרטונים ב tik tok, גם מאד "מושקעים", בניגוד לשלוחיות ההודית של היום. במסגרת מאמצי לטייל מהכורסה אליה רותקתי באשמת איזו מין "שפעת עם יחסי ציבור" (כפי שטוענים כמה דבילים), התחלתי לצלם את חלק מהשקופיות שצילמתי בנפאל והודו לפני אי אלו עשורים. הצילומים שלי גרועים, השקופיות כבר קצת דהו, אבל המקומות באמת היו מדהימים, מקווה שגם נשארו כאלה, אבל אני מניח שכן, הודו מצטיינת באינרציה.

ניסיתי גם לצאת לטייל ב google street view במקומות בעולם שבהם ידעתי שיש אמנות רחוב שווה. אבל tik tok הוא ארץ הרבה יותר זרה, יותר חדשה. דוגמאות? נסו לעקוב אחרי התגית putafaceon# למשל (טוב, יש לי משיכה לפרצופים מוזרים). מרתקים אותי גם הסרטונים המדגימים איך להכין סרטונים לtik tok. היצירתיות שם שופעת. ואני מוקסם מכל אותם הבחורים הנועזים הקופצים מכל מיני מקומות מאד גבוהים לגופי מים שחלקם לא מאד גדולים, אלו הגולשים על סקטבורד במקומות לא סבירים וכמובן הפרקוריסטים. בגלגול הבא, גם אני אעשה את כל זה. עם גלגולים, כמוהם. ויש גם לא מעט סרטוני voguing נחמדים.

יתכן ש tik tok נראית לי ארץ חדשה כי נכנסתי בלי לציין תחומי עניין (ולכן לא מוצעים לי סרטונים על פי התחומים שאני כבר מכיר) וציינתי את גילי כבן עשרים לערך (ולכן מוצעים לי סרטונים המוכוונים לגיל זה, אם יש הכוונה על פי גיל, ואני מניח שיש). יתכן שאם הייתי פותח חשבון נוסף בפייסבוק (לדוגמה), מציין גיל אחר ותחומי עניין אחרים, עוקב אחרי אנשים שונים לגמרי, הייתי מגלה גם בפייסבוק, אינסטגרם או טוויטר ארצות חדשות ומוזרות. נראה.

אני לא משתף תכנים מהארץ החדשה הזו בפלטפורמות "סחיות" כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם או הבלוג הזה (שבכולן כבר יש לי חשבונות, בחלקן יותר מאחד), כי זה יהיה סַחי, ממש כמו לגרור חברים ומשפחה לערב שקופיות (זוכרים את זה?) מַשְמִים אחרי שחזרת נאמר מספארי באפריקה (או ברמת גן) או מהקומבה מלה בהודו.

אין לראות בכתוב מעלה עידוד להכנס ל tik tok. רק זה חסר לי, שיתחיל להיות שם מלא בטיפוסים כמוני.

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.

המכחישים

השנה היא השנה הראשונה בחיי שהתחסנתי נגד שפעת. לא בגלל שהתחלתי להרגיש לפתע פחות חסין. ממש לא. אבל אולי בגלל הגיל הפורמלי, אולי בגלל שהיה מסע פרסום נרחב, אולי בגלל שקופת חולים מכבי אפשרה לעשות את זה פה לידנו, אצל האחות, בלי תור.

אני גם לוקח ברצינות יחסית את עניין הקורונה. אולי בגלל שיצאתי בשלום מחמישה שבועות בצפון איטליה בינואר ופברואר ואחרי זה נראה לי אדיוטי להדבק סתם כך פה. אולי בגלל הגיל, ואולי בגלל שאני עוקב באדיקות אחרי מספרי החולים והמתים בארצות השונות ורואה את הקשר בין ההתנהלות לבין התוצאות (כן, כולל שבדיה).

אני גם מוכן להודות שמשפיע על יחסי למגיפה זה שהכנסותי לא נפגעו מהמגיפה (אולי כי אין לי הכנסות) והוצאותי ירדו דרמטית. גם זה שקל לי יחסית להיות מבודד בגלל התנאים החומריים הטובים יחסית בהם אני חי, (והגינה שמספקת לי תעסוקה בלי סוף,) הם בהחלט גורם. אם הייתי מגיע לסף רעב בגלל המגיפה אולי הייתי נוטה יותר לזלזל בה.

מצד שני, אני לא מזלזל במגיפה למרות החשד האינסטנקטיבי שלי בכל מה שנתניהו ושלוחיו עושים ולמרות ההערכה המאד נמוכה שהייתה לי לשר הבריאות הקודם.

במקביל, אני מנסה להבין את תופעת מכחישי הקורונה. אלו באים מצויידים בטווח של טענות. בין שזוהי שפעת עם יחסי ציבור, בין אלו שאומרים שחייבים להגיע לחיסון עדר ושצריך שידבקו כמה שיותר אנשים, בין אלו אומרים שימותו כך וכך X אנשים, או מוקדם או מאוחר, ובין שרואים בזה מזימה של הרודן נתניהו להנציח את כהונתו.

אני בטוח שיש עוד טענות, אבל אם אפשר להכליל הכללות, יש יותר מכחישי קורונה בצד ימין של המפה הפוליטית. ברמת האזרחים, אלו יהיו "אנשי התיקון השני לחוקה" מנופפי הנשק בארה"ב, שרואים בתקנות לבלימת המגיפה פגיעה בחרויות האזרח (הלבן כמובן, אין שחורים ביניהם) שלהם. ברמת המנהיגים, יש קו ברור המחבר רודנים ברחבי העולם, מבולסונרו בברזיל, טראמפ בארה"ב, לוקשנקו בבלרוס, אורבן בהונגריה ועוד (פה נתניהו חריג, אולי בגלל שהוא היפוכנדר, אולי בגלל שהוא בקבוצת סיכון).

אותם מנהיגים המסרבים להיכנע לעריצות עובדות המדע (למשל התחממות כדור הארץ) מסרבים גם להיכנע לעריצות הוירוס. כי הוירוס הוא אכן עריץ. אי אפשר לנהל אתו משא ומתן, והוא פוגע פגיעה אנושה בכוחם של רודנים. הרודן שיתעלם ממנו, ישלם עם הזמן מחיר. אין הרבה רודנים שישרדו מוות המוני של אזרחיהם שאותו אפשר לייחס ישירות למחדליהם. הרבה רודנים גם נשענים על תמיכת המעמדות החלשים (פה אלו אולי רוב הביביסטים) ואלו המעמדות שבהם הוירוס מכה יותר חזק.

אני ממש לא וירולוג ולא אפידמיולוג וגם לא מנסה לטעון טענות מסוג זה. אבל אפשר להפעיל שכל ישר קצת. למשל להתסתכל על המספר הכולל של המתים בכל מקום ומקום, ולהשוות אותו לממוצע הרב שנתי באותם חודשים ובאותו מקום. כך אפשר לנטרל טענות שמייחסים מוות מקורונה למי שמת מסיבות אחרות ורק היה בגופו הנגיף, או טענות מהכוון הנגדי שרבים מאלו שמתו בבתיהם בלי שיאושפזו ויבדקו בעצם מתו מקורונה. אפשר לראות את המספרים למשל כאן, והם חד משמעיים. במדינות שחיפפו או שהשתהו בהבנת חומרת המגיפה אפילו בשבוע או שבועיים, הייתה תמותה עודפת באחוזים גבוהים.

בישראל אגב, תמותה עודפת נמוכה, אבל לטעון שזה בגלל שהמגיפה לא רצינית מתעלם מזה שאלמלא הצעדים שננקטו היא הייתה גבוהה בהרבה. אנחנו אולי עם סגולה, אבל הנגיף לא מתרשם מזה. כמה יותר גבוהה, אפשר לראות על ידי השוואה למדינות עם מאפיינים דומים (אבל פה תמיד יבוא מישהו ויטען שמשהו לא בדיוק אותו דבר – מכחישי עובדות לא מתייאשים).

אני מזכיר (למכחישים) מה קרה בזמנו לתושבי יבשת אמריקה כאשר באו במגע עם הפולשים מאירופה. 95% מהם מתו – ממחלות שהאירופאים נשאו בגופם ושאליהם כבר הייתה להם עמידות. אז נגיף הקורונה לא הורג את הנדבקים באותם האחוזים כמו אבעבועות שחורות את האינדיאנים, הערכות עדכניות נעות בין 0.2% ל 0.5%. אחוזים מהנדבקים (לא רק "המאומתים") – רק פי שתיים עד פי חמש מאלו של השפעת. אבל אלו אחוזים מקהל יעד הרבה יותר גדול. לרוב הציבור יש חסינות טבעית או מלאכותית לשפעת. אני לא יודע מה היחס בין מספר האנשים העלולים להדבק בקורונה לעומת אלו העלולים להדבק בשפעת, אבל סביר שזה יחס דו־ספרתי.

אחרון לא חביב כלל – קורונה היא לא שפעת עם יחסי ציבור ולו רק בגלל הסבל העז שעוברים החולים מצד אחד, שבועות ארוכים של כאבים עזים, קשיי נשימה וחולשה קיצונית (יש לי עדויות מיד ראשונה) והנזקים ארוכי הטווח, אולי הקבועים, שנגרמים למחלימים.

אחרי אחרון: לאלו שאומרים (במעשיהם אם לא במפורש) "שימות הזקנים, אני מה אכפת לי" אני אומר "גם אתם תגיעו לשם". וש 18% מהמתים היו מתחת לגיל 40. שתדעו. ולאלו שאומרים שזה הכל מזימה של ביל גייטס כדי להזריק לנו צ'יפ או שזה נגרם מקרינת 5G, אני לא אומר כלום. שיורידו מסכות ושיעשו מה שהם רוצים, רק לא בסביבתי.

שוב, על חייהם הקצרים של זכרים

לפני כמעט עשור בדקתי את הסטטיסטיקה של תוחלת החיים במדינות שונות, בערים שונות בישראל וההבדלים בין גברים ונשים. לא אהבתי את מה שמצאתי, ומתוך סקרנות גם המשכתי ובדקתי מה ההבדלים בין המין האנושי למינים אחרים. מה שמצאתי, גרם לי סופית לעבור, אחרי כמעט ארבעים שנה, מצמחונות לטבעונות. אפשר למצוא את סיכום הממצאים לגבי בעלי חיים, בטבע ובחקלאות, במתועשת ובזו שלא (איפה שעוד אפשר למצוא כזו) ברשומה שכאן. (ועכשיו, כשחיפשתי את הקישור לשים פה מימין, גיליתי שכתבתי על זה מספר לא מבוטל של פעמים)

אפשר לראות את ההבדלים בין גברים לנשים על פי מה שנקרא sex ratio או לפעמים gender ratio. זהו היחס בין מספר הגברים לכל מאה נשים בכל גיל וגיל.

אפשר לראות שיש שיפור מתון במצב הגברים, ולמשל בין בני התשעים הייתה עליה מ 40 גברים למאה נשים ל 50. כלומר שבין שיש פי שניים בנות תשעים מבני תשעים. ויש פי 1.3 נשים מגברים בין גילאי השמונים.

ואז מופיע לו בזירה וירוס הקורונה, ובא לחרב את השיפור היחסי במצבם של הגברים. לא די בכך שהוירוס הורג אנשים על פי מבחן הכנסה (עניים מתים מקורונה יותר, בכל העולם), הוא גם הורג פי שניים גברים מנשים (אם כי יחס ההידבקויות זהה לגברים ונשים) פי שאפשר לראות מהנתונים בטבלה מטה (הדוגמה מהעיר ניו-יורק)

וזה הרבה יותר גרוע, כי כפי שאפשר לראות בטבלה מטה, מחצית מהמתים הם מבני ה 75 ומעלה. (הנתונים מניו-יורק). במקומות רבים רוב משמעותי של המתים היו בני שמונים ומעלה. ואני מזכיר שבקבוצות הגיל האלה יש רוב מובהק של נשים (כפי שאפשר לראות בכל בית אבות, ובטבלה מעלה). אם פי (4095/2530) 1.62 גברים מתים, ויש בגילאים האלה בערך פי 1.8 נשים מגברים, המכפלה של שני מספרים מראה את הסיכוי של גבר מעל גיל 75 למות מקורונה – בקירוב פי שלושה משל אשה בת גילו! (טוב, רק פי 2.9 🙂

תמותה מקורונה על פי גיל

לא די שגברים פחות זוכים להזדקן מנשים, מבין אלו שכבר שרדו והגיעו ל"גבורות", בא הוירוס המנוול, והורג בהם פי שלושה מאשר בנשים. אחרי המגיפה, היחס בין נשים לגברים בגילאים המבוגרים יהיה עוד יותר גרוע. יהיה לנשים עוד יותר קשה למצוא לעצמן בן זוג בגילאים הגבוהים.

למה הוירוס מתאכזר יותר לגברים, ועוד יותר לגברים זקנים? אין תשובה סופית. ראיתי שמייחסים את זה לעישון, שיותר נפוץ אצל גברים (והוא גם אחת הסיבות לתוחלת החיים היותר נמוכה מלכתחילה). יש הטוענים שלנשים, בזכות הכרומוזום X הכפול, יש מערכת חיסונית יותר חזקה. אחרים מיחסים את זה שלגברים יש יותר ACE2 receptors המהווים שער כניסה לוירוס הקורונה.

אני מתעניין יותר בגורמים שבשליטת האדם הבודד, כגון תזונה, פעילות גופנית, אורח חיים, המנעות מהתמכרויות וכו. עם שפע ה ACE2 receptors שכנראה יש לי אין לי הרבה מה לעשות.

עוד כתבה בנושא בעיתון הארץ. לכל אלה המתקמצים לתמוך בעיתונות ראויה, הנה כמה פסקאות:

אחת השאלות הבוערות שעליה מנסים המומחים לענות בנוגע להתפרצות מגפת קוביד־19 (מגפת נגיף הקורונה) היא מה שיעור התמותה בין האנשים שנדבקים במחלה. כל עוד היקף ההדבקה במחלה באוכלוסייה הכללית לא ידוע, שיעור זה מבוסס על הערכות בלבד. אולם נתון אחד בולט בכל הניתוחים הדמוגרפיים שנערכו עד כה: שיעור ההידבקות של גברים ונשים בנגיף זהה, אבל גברים מתים באופן משמעותי יותר מסיבוכי המחלה בהשוואה לנשים, והפער בין המינים נשמר לאורך כל קבוצות הגיל.

למשל, בנתונים שנאספו בסין, שיעור התמותה של הגברים היה 2.8% מבין עשרות אלפי חולים במדינה, בהשוואה ל–1.7% בקרב הנשים, וגם הגיל החציוני שבו נשים מתות מהמחלה גבוה בכחמש שנים מזה של הגברים. נכון להיום, כשמחקרים על הנגיף SARS-CoV-2 נערכים ברחבי העולם אבל עדיין יש יותר שאלות מתשובות, אין המדענים מסוגלים להציע יותר מהשערות להסברת פער זה, והשערות אלה יידרשו להיבדק במחקרים נוספים.

BAME

בתחילת המגיפה עוד חשבתי שהנה סוף סוף, הגיע לזירה מתנגד של ממש לקפיטליזם – וירוס הקורונה. רוב החולים בקורונה מחוץ לסין היו אנשים שנעו ונדו בעולם, היו בחופשת סקי, בילו, נסעו וחגגו, והוירוס בא אולי לשים סוף לחגיגה.

הוירוס גם היכה יותר בעוצמה במדינות אירופה, וביניהן דווקא באלו היותר מבוססות, ודי פסח על המדינות העניות יותר במזרח אירופה. גם באפריקה התמותה לא חרגה מהתמותה (הגבוהה) הרגילה.

כשהוירוס הגיע לבירת הקפיטליזם החזירי ביותר, ארה"ב, ושם הוא היכה על ימין ועל שמאל, ובמיוחד בעיר בה ממוקם וול סטריט, חשבתי – או, הנה הגיע מתנגד של ממש.

גם אחרי כן, היה שלב שבו עוד חשבתי שהנה, הוירוס לא מפלה בין עשירים ועניים, בין חזקים לחלשים, שאולי הוא לא אנטי-קפיטליסטי, אולי הוא אגנוסטי בסוגיה. עניים יכולים להדביק עשירים ולהיפך. כסף לא מהווה חיסון.

אז טעיתי. הוירוס מסתבר, נכנע לקפיטליזם כמעט כמו כל מה שזורקים כלפיו. הקפיטליזם מחבק ובולע הכל, גם את הוירוס הקטלני ביותר. הוירוס מסתבר, חכם על חלשים, ומוחלשים. הוא מגפה מעמדית.
גורם סיכון משמעותי בקורונה, בנוסף לגיל ומחלות קודמות, הוא עוני.

דוגמאות:
הקשישים בבתי האבות, (בניגוד אולי לקשישים הספונים בביתם עם מטפל צמוד,) מתים באחוזים גבוהים. בשבדיה, סיפור "ההצלחה" שלא עצרה את הכלכלה לרגע (ולכן יש לה "רק" פי 9 מתים למיליון בהשוואה לפינלנד ונורווגיה), מחצית המתים הם דיירי בתי אבות, 90% מהמתים מעל גיל 70.
הכלכלה לא צריכה אותם ולכן אפשר להפטר מהם. הוירוס מגויס בשירות הקפיטליזם, ולטובת האיזון האקטוארי בקרנות הפנסיה.

אגב קשישים וקבוצות סיכון: בכל העולם שני העשירונים התחתונים נוטים לפתח מחלות רקע 10-15 שנים קודם, מכל מיני סיבות. בעיקר מחלות לב וסכרת. מחקר עדכני מראה שסף גיל הסיכון אצלם הוא 55 ומעלה, לא 70 ומעלה.

בנורווגיה, שם דווקא עצרו את המשק, היו כאלה שנאלצו להמשיך לעבוד, שלא יכלו לעבוד "מרחוק". שליש מהחולים מסתבר, הם ממוצא סומלי. אחוז (הפליטים) הסומלים באוכלוסיה? 1.1%. וזה לא עניין גנטי. זה עניין של עוני, ומגורים בצפיפות, וחוסר נגישות למדיה כתובה (בנורווגית), ואי יכולת כלכלית להפסיק לעבוד, גם לא לשבוע. בשורה התחתונה, הוירוס "מעדיף" לחסל את מי שתרומתו לתל"ג נמוכה או שלילית, הוירוס עובד שעות נוספות בשירות הקפיטליזם.

באנגליה, 34% מהחולים בקורונה הם BAME, ראשי תיבות של שחורים, אסייתים ומיעוטים אתניים. הם רק 14% מהאוכלוסיה. חוץ מצבע עורם, יש סבירות גבוהה שהם יותר עניים בממוצע, ויש להם פחות אפשרות לשמור מרחק ולהתבודד.

בארה"ב 33% מהמאושפזים הם אפרו-אמריקאים, הם 13% מהאוכלוסיה. שם מסתבר, אולי לא הכל כלכלי. לאוכלוסיה זו יש אחוז גבוה יותר של השמנה חולנית וסוכרת. אבל גם זה קשור אולי למצב סוציו אקונומי. בכל אופן, כיוון שלא ראיתי פילוח של חולים ומתים על פי הכנסה, עדיין האתניות, צבע העור אם תרצו, מהווה קירוב לא רע למצב כלכלי. זה מסריח, אבל ככה זה.
יש מאה אלף חולי קורונה בארה"ב במשחטות הבשר. אלו בעיקר מהגרים בלתי חוקיים העומדים כתף ליד כתף ומפרקים פרות. אם הם לא יופיעו לעבודה, יגרשו אותם חזרה למרכז אמריקה. אבל הם חלקי חילוף ברי החלפה בשיטה הקפיטליסטית. הוירוס יהרוג בהם? יבואו אחרים.

בישראל, 75% מהחולים הם מהאשכולות הכלכליים הנמוכים. היישובים הכי "חולים" בארץ הם ערביים או חרדיים. העניים נדבקים יותר, מפוטרים יותר ויחזרו לעבוד בתנאים ירודים – בעוד העשירים קיבלו יותר בדיקות. הוירוס "יודע" עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא, איפה סיכוייו להפיץ עצמו יותר גדולים, בתואם מושלם לשיטה הקפיטליסטית.

מה לגבי החרדים? גם בישראל וגם בארה"ב יש ביניהם יחסית הרבה חולים ומתים. נכון שחלק מזה נובע מזה שהם מנוכרים למדינה ולתקנותיה, ושמים את האל מעל הקיסר, אבל שווה לזכור שזו אוכלוסיה מאד ענייה, למרות כוחה האלקטורלי. אנשים שגרים עשרה בדירת שני חדרים לא ממש יכולים לשמור מרחק ממישהו או משהו, גם כשהם לא מצטופפים סביב איזו אדמו"ר או מדורת ל"ג בעומר. וחוץ מזה, תרומתם לכלכלה גם היא שולית או שלילית. וירוס קפיטליסטי למהדרין, כמו שהקורונה מתברר להיות, יעדיף להמית תלמיד ישיבה חרדי על פני מהנדס הייטק. כך עדיף לכלכלה.

למה באפריקה הוירוס לא פועל בשרות הקפיטליזם? אולי כי קשה לוירוס למצוא אנשים מעל גיל 70 במדינות בהן תוחלת החיים נמוכה מ 50. אולי הוירוס עדיין לא הגיע לשם. כשהעולם הראשון סגר את שעריו, הוא גם עצר את אפשרות הוירוס לייצא את עצמו לעולם השלישי. אולי, כשיפתחו השמיים מחדש, נראה מה קורה שם, מדרום לסהרה.

ומה לגבי הנפילות בשווקים? פשיטות הרגל? איך אפשר לטעון שהוירוס קפיטליסטי כשתיקי ההשקעות של העשירים מתכווצים? אז היסטורית, השווקים חוזרים לעלות ביתר שאת אחרי הנפילות, כמו שהיה אחרי הסארס והאבולה. ואני משוכנע שיש אנשים שיודעים לנצל את המצב בכדי להתעשר, אנשים שכבר קודם היו עשירים. יש הזדמנויות לקנות הרבה דברים בזול, ואני בטוח שיש כאלה שעושים זאת ברגעים אלה ממש. המגיפה מבדילה באופן חד בין מי שיש לו ומי שאין לו רזרבות. ומי שיש לו רזרבות, סביר שיהיו לו אפילו יותר אחרי המגיפה.

גם הניו-יורק טיימס מסכים. הוירוס מעמיק את הפערים הכלכליים במדינות בהן הוא פגע.

In societies where the virus hits, it is deepening the consequences of inequality, pushing many of the burdens onto the losers of today’s polarized economies and labor markets. Research suggests that those in lower economic strata are likelier to catch the disease.

They are also likelier to die from it. And, even for those who remain healthy, they are likelier to suffer loss of income or health care as a result of quarantines and other measures, potentially on a sweeping scale.

At the same time, inequality itself may be acting as a multiplier on the coronavirus’s spread and deadliness. Research on influenza has found that in an epidemic, poverty and inequality can exacerbate rates of transmission and mortality for everyone.

This mutually reinforcing cycle, experts warn, may be raising the toll of the virus as it is widens the socioeconomic divides that are thought to be major drivers of right-wing populism, racial animosity and deaths of despair — those resulting from alcoholism, suicide or drug overdoses.

ההשלכות הפוליטיות הן אכן מדאיגות. הגדלת הפערים תורמת לחיזוק משטרים דכאניים ואנטי דמוקרטיים, שבתורם ינצלו את מצב החרום להחלשה נוספת של מנגנונים להגנה על הדמוקרטיה, על החלשים ועל המיעוטים. הקורונה עובד אצל נתניהו ודומיו.

פיצה בלי שמרים

2 כוסות קמח
כפית וחצי אבקת אפיה
חצי כפית מלח
שליש כוס שמן
בערך שני שליש כוס מים

מחממים תנור ל200 מעלות ושמים תבנית הפוכה במחצית גובהו.
מערבבים יבשים בקערה, מוסיפים את השמן ומוסיפים מים בהדרגה תוך לישה ביד עד שהבצק נוח לרידוד. לשים עוד קצת.
מרדדים על נייר אפיה מקומח קלות, מוסיפים מה שרוצים למעלה (רוטב עגבניות, גבינת קשיו טבעונית, פרוסות עגבניה,,..) ומעבירים עם נייר האפיה אל גב התבנית ההפוכה בתנור שכבר התחמם.
אופים כ 15-20 דקות, עד שהבצק נראה אפוי היטב בשוליים החשופים.
מפזרים עלי בייבי או ארוגולה טריים מלמעלה (אם רוצים) ואוכלים.

גיוונים:
אפשר לערבב סוגי קמח שונים. ניסיתי עם כוס קמח תירס וכוס קמח כוסמין מלא ויצא טוב.
אעדכן בעתיד אחרי עוד נסיונות, או ספרו לי אתם מה עבד.
אם גבינה, אז ברור שטבעונית. אבל לא חייבים גבינה (באיטליה קוראים לזה מרינרה). או בלי רוטב עגבניות (קוראים לזה ביאנקה). ואם פטריות, אז בבקשה לא מקופסת שימורים.

ועכשיו לקצת קיטורים: אני ממש לא מתלהב ממתכונים בבלוגים שצריך לגלול ארבעה עמודים של סיפורי מעשיות עד שמגיעים למתכון עצמו, אז את הסיפורים שלי אני שם פה למטה כדי שאפשר יהיה להתעלם מהם, ולבטח שלא יהיו פה ארבעה עמודים.
אני גם לא מבין למה צריך תיעוד צילומי ואו סרט וידאו מושקע למתכונים הכוללים ערבוב של כמה חומרים, כולל קעריות חמודות המסודרות על רקע ססגוני עם כל החומרים מוכנים מראש. מישהו באמת מבשל ככה?

אני יודע שמתכון "מקצועי", ביחוד באפיה, נותן את החומרים ביחידות משקל. גם יש לי משקל במטבח אבל ראבאק, ברוב הפעמים זה באמת חשוב? בכוסות/כפות/כפיות הרבה יותר פשוט.

אני גם לא מתלהב ממתכונים עם רשימת חומרים מאד ארוכה, כשברור לי מנסיון שתרומת רוב החומרים האלו היא שולית לחלוטין, ותפקידם במתכון לא ממש ברור, אבל הם כן תוקעים אותך אחרי כן עם כל מיני מרכיבים שטרחת לקנות ואחרי זה סותמים לך את המזווה. אז המתכון מעלה תפקידו לעזור לי לחסל את עשרים מיני הקמחים שיש לי בבית, חלקם קמחי דגנים וחלקם קמחי קטניות.

תשאלו – למה לא פיצה על שמרים בעצם? זה לא מסובך אבל לוקח יותר זמן, צריך לחכות להתפחה ואני לא בטוח איך שמרים מתפקדים עם כל מיני הקמחים המוזרים שאני מתכוון לשגר דרך המתכון הזה. את המתכון הזה אפשר להכין מכל סוג של קמח, וזמן ההכנה קצר מהזמן שלוקח לתנור להתחמם. ואפשר לעשות את זה ללא גלוטן.

מתכון צריך להיות סוג של אלגוריתם. כמו מה שאתה מבין אחרי שקראת כמה וכמה מתכונים למאכל מסויים ועכשיו שאתה מבין את הפרינציפ, אתה יכול לגשת משוחרר להכנתו. אתה מבין למה משמש כל דבר, ואתה יכול לאלתר סביב העיקרון הבסיסי עם מה שיש לך בבית או שאתה יכול להשיג בימי קורונה אלה (שמתם לב שאין סוכר חום מלא בכל הארץ? גם מסוגת אישרו לי שאין בשוק).

סוף חפירות 🙂

זום

היה חסר לו רוחב סרט (אבל לא רוחב יריעה) למרצה, בהרצאה אחת (מני רבות) ששמעתי השבוע ולכן דיבורו נקטע מעת לעת. וכשגדלו רווחי השקט הפך להיות יותר ויותר קשה לגשר על הפערים בהבנת הנאמר. אז פתחתי את המיקרופון (רוב המרצים לא מסוגלים לעקוב אחרי ה chat תוך כדי הרצאה) והצעתי לו לכבות את המצלמה (ובכך לשמר את רוחב הסרט לשמע). ואכן, הפלא ופלא, לא היו יותר הפסקות בשטף ההרצאה.

עוד הפלא ופלא – לרוב הנוכחים לא ברור (לדעתי) מה הקשר בין כיבוי המצלמה והשיפור בשמע. האם נדרש רקע הנדסי כדי להבין שהן החוזי והן השמע הם סוגי אינפורמציה המתחרים זה בזה על רוחב הסרט המוגבל בערוץ? שהחוזי (וידאו) צורך הרבה יותר רוחב סרט מהשמע? או שאולי דור שלא ידע איך זה לעבוד עם מודם של 300 באוד (זוכרים את הצליל שהמודם היה עושה על קו הטלפון, ושלא אפשר היה לדבר בטלפון באותו זמן?) מובן עבורו מאליו שיש מספיק רוחב סרט לכל מה שצריך שיהיה?

עוד הפלא ופלא: מאותו רגע היה לי הרבה יותר קל לעקוב אחרי מהלך הדברים. מבחינתי, מראה הדובר הוא בבחינת "רעש" בערוץ התקשורת, רעש הממסך את "האינפורמציה" שהיא היא תכולת ההרצאה, הדברים הנמסרים. ואם לוקחים את הדברים הלאה, גם צליל דיבור הדובר הוא מבחינתי, בלא מעט מקרים, רעש. רעש שלא קיים כאשר הדברים נמסרים בכתובים.

אז למה אני לא פשוט קורא? למה אני הולך להרצאות? קצת בגלל האינטראקטיביות, בגלל היכולת לשאול שאלות בזמן אמיתי, יכולת שכאשר אתה משתתף בהרצאה דרך זום יורדת משמעותית, במיוחד כשיש כמה עשרות משתתפים. היתרון העיקרי של הרצאה מבחינתי הוא שאתה נישא קדימה בלי יכולת לעצור ולברוח הצידה לכל מיני דברים. זה כמו ההבדל בין ספר אודיו וספר כתוב. בקריאה אני לא פעם פורש הצידה מהטקסט, למשל לברר מושג או מונח שאני לא מכיר, או לעקוב אחרי רפרור לאיזו יצירה או מחבר, ואחרי רבע שעה או יותר אני שם לב שאני כבר מזמן לא בטקסט המקורי.

מצד שלישי – בהרצאות בזום אני מוצא את עצמי לפעמים מנסה לעצור את ההרצאה ולעשות לה rewind, במקומות שפספסתי או שלא הבנתי (כמו שאני רגיל לצפות בכבלים. חוזר אחורה בכל פעם ששמתי לב שאני לא מבין מה קורה, בדרך כלל כי נרדמתי לכמה דקות, ושוב קדימה או סתם עוצר את החדשות והולך לשתות מים). אין בזום בזמן אמיתי אפשרות לעצור או לחזור אחורה בזמן, גם אם ההרצאה מוקלטת תוך כדי. אין דרך קלה לעבור להקלטה ולחזור להרצאה ואני גם לא בטוח שאם היתה כזו, זה היה ממש שימושי בהרצאה.

מהם הדברים הגורמים לחוט המחשבה שלי לנדוד תוך כדי הרצאות בזום? כל אותם החלונות הפתוחים אל תוך בתיהם של אנשים. לא ממש ברור לי למה אנשים לא מכבים את המצלמה שלהם כאשר הם סתם מאזינים פסיביים להרצאה. הרוב כן מכבים, אבל אלו שלא, מייצרים רעש חזותי על אפיק השידור וממש מסיחים את דעתי (המציצנית, מסתבר). ממש מעניין לי להקליק על חלון משתתף כזה או אחד, להגדיל אותו למסך מלא ולהציץ לתוך ביתו, להסתכל עליו כשהוא בסביבתו הטבעית והוא לא שם לב שאני מסתכל לו בלבן של העיניים.

מה למדתי מהצצות אלו? למשל שבניגוד לפוליטיקאי הממוצע, הצופה הממוצע דווקא לא מקפיד למקם את עצמו לפני קיר של ספרים. גם אני מצליח משום מה, למרות שיש פה בדירה שלוש קירות המכוסים בחלקם הגדול בספרים, לא להתמקם דווקא לפניהם. רוב המרצים, דווקא כן ממוקמים כנגד רקע שכזה, אולי כי הם מרגישים צורך לבסס את סמכותם בעזרת קיר מלא ספרים שהם לבטח קראו (ושאני תמיד מתפתה לנסות לזהות). אצל רובם לפחות, אלו לא סדרות של ספרים בעלי כריכה אחידה, מאלו שקונים על פי מטר, כמו למשל אצל מנהיגנו הדגול והנצחי.

הערת אגב: את האינטואיציה היותר עמוקה שלי על ערוצי שידור, היחס המהותי בין רעש ליכולת העברת נתונים, חוק שאנון, דברים מעין אלה, יש לי בדיעבד לא מקורסים בנושא שלמדתי בזמנו בהרצאות תואר ראשון (שלבטח כיסו את הנושא אבל כמו דברים רבים אחרים מחקתי מיד אחרי שסיימתי להיבחן על הנושא, בהצלחה אפילו), אלא מלימוד עצמי תוך כדי מחקר מעשי בתקופת עבודתי כמהנדס. מה שמוכיח את הנקודה, לגבי ערוצי התקשורת היותר יעילים להעברת מידע מן העולם החיצוני אל תוך מוחי. טקסט.

השיבה הביתה

סיפר לי מישהו שפליטים אפריקאים משלמים כיום 5000$ למבריחים כדי שיקחו אותם דרומה על פני הים התיכון, בחזרה לאפריקה, בניסיון להימלט מאירופה מוכת הקורונה. לא מצאתי סימוכין לסיפור הזה, אבל כן מצאתי ידיעות לא מעטות על פליטים החוזרים הביתה בנסיון להמלט מהמגיפה, וכמובן שמביאים אתם את המגיפה. 130,000 אפגנים החוזרים מאירן, מטוסים שלמים של ישראלים לשעבר, החוזרים מגולת אירופה וארה"ב הדוויות (חלקם אפילו כבר לא בחיים ונשלחים להיקבר פה בחינם – בארה"ב זה עסק יקר), מטוסים שלמים של תושבי הרפובליקה המרכז אפריקאית החוזרים בחסות האו"ם למולדתם. ארה"ב מעלה בכפיה על מטוסים מהגרים מגואטמלה (וכנראה מעוד מדינות) שחלו בקורונה, ומטיסה אותם חזרה לגואטמלה, שהייתה נקיה מקורונה עד נקודה זו, ושבה אין שום סיכוי שיקבלו טיפול הולם אבל יש ויש את כל הסיכויים שהם ידביקו את שאר האוכלוסיה (את שאר נושאי המטוס הם כבר הדביקו).

ויש גם את תושבי אירופה הנמלטים לאפריקה (לפחות בשלב בו המגיפה עוד לא הגיעה לשם). למשל צרפתים הנמלטים לסנגל ומושבות לשעבר אחרות בהן מדברים צרפתית, זול לחיות כשבאירופה הכל מושבת והיאוש יותר נוח. כמובן שמספר צרפתים כאלה התגלו כנשאים, מה שגרם למדינות אפריקה להאשים את האירופאים בנסיון לעשות coronising של אפריקה.

הייתה לא מזמן כתבה (בעיתון היחידי שעוד נשאר פה) התוהה מה מחויבותה של מדינה לאנשים שבחרו להגר ממנה, גם אם פורמלית לא ויתרו על אזרחותם. כמובן שקשה למתוח את קו הגבול המפריד בין אנשים שרק חיים תקופת זמן מה מחוץ לארצם לאנשים שעברו הלאה "לתמיד". אפילו המבחן של אחזקת דירה בארץ המקור לא רלוונטי לאנשים צעירים.

שאלה טובה, אבל יש שני דברים היחודיים למדינת ישראל שמעלים שאלות יותר גדולות. האחד הוא מחוייבותה הטוטאלית בעת צרה לפליטים ממנה, בתנאי שהם יהודים. השני הוא מחוייבותה לאנשים שמעולם לא גרו בה, וגם לא התכוונו לגור בה, אבל רצה הגורל והם חלו, והטיפול במחלתם במקום בו הם חיים או יקר מדי או לא מספיק טוב, או שאין מקום בבתי החולים.

אותם האנשים, ששמינית של דם יהודי זורמת בעורקיהם, או שיכולים להתארגן על שמינית שכזו, והופכים ציונים נלהבים לפתע, מדינת המקלט של העם היהודי, שקמה לתכלית זו ממש, לא יכולה לסרב לספק להם טיפול נמרץ נשימתי, או טיפול ביולוגי יקר בסרטן, על חשבון הבית.

זה לא סיפור רק של ימי קורונה. ולא סיפור רק של טיפול רפואי. גם פנסיונרים רבים מוותרים על פנסיית רעב בארצות הגוש הסובייטי לשעבר ו"עושים עליה" של לית ברירה למקום בו יוכלו לשרוד קצת יותר בקלות. אפשר אפילו לומר שהם התעשרו פה, לבטח בהשוואה למצבם באחת מערי התעשיה הזנוחות של רוסיה. וגם הטיפול הרפואי שהם יזכו לו, למרות מצבה המדורדר של מערכת הרפואה כאן, הוא זהב לעומת זה שבמקום ממנו באו.

מסתבר שכך הם פני הדברים גם במערכת הבריאות של בירת העולם החופשי (לשעבר), ארצות הברית. מה שמתגלה עכשיו הוא ש"כלכלת השוק החפשי" שם דרסה לגמרי את בריאותו של כל מי שלא מאד עשיר. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב, שאף פעם לא הייתה בין עשרת הגבוהות בעולם, אפילו הולכת ויורדת. כן, אפילו בימי ממשל אובמה. וגם היום, במקום שבו וירוס הקורונה כביכול הוא המשווה הגדול, עשירים חולים יחסית הרבה פחות ושורדים את המחלה יותר טוב מעניים, ולבנים חולים פחות ומתים פחות משחורים והיספנים. אז מה הפלא שיהודים אמריקאים נוהרים במטוסים הנה? קו הטיסה היחיד המופיע על לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג הוא בין תל אביב לניוארק.

יש שיטענו שהפתרון לכל זה הוא ביטול מדינת הלאום ומעבר לממשלה עולמית. שם כל מקום יהיה "הבית". אידאלית, במדינת עולם אוטופית כזו מצב בתי החולים בכל מקום ואתר יהיה זהה, ולאנשים לא יהיה צורך לנדוד, עם הוירוס בציקלונם, למקום בו יטופלו יותר טוב ויותר זול. אבל מה שמפחיד אותי במדינת עולם כזו, הוא שבראשה יבחר לעמוד מן הסתם פופוליסט מפגר כמו דונלד טראמפ שיציע לתושבי העולם לשתות נוזל חיטוי.

עד אז, יהיו פה ושם מדינות שיהיה להן מספיק לב ומספיק משאבים לעזור לאחרים, כמו סין השולחת תועפות ציוד ומסכות לאירופה וארה"ב, כמו גרמניה הקולטת לבתי החולים שלה חולים מאיטליה וצרפת, או כמו ישראל, המיבאת לבתי החולים שלה חרדים מברוקלין ולבתי הקברות שלה מתים (גם מברוקלין?). ברור לי שלכל מדינה יהיו הקריטריונים שלה לעזור למי שתואם את ה sensus communis שלה, והמובן מאליו של מדינת היהודים היא שעוזרים ליהודים. מביש שזה רק ליהודים.

על המחנות לאימון יהודים

פוסט ליום השואה בפייסבוק על קורות דודתי בשואה שלח אותי לחפש את סיפור אותו בית ספר חקלאי בגרמניה שם שהו אמי ואחותה שנתיים (או שלוש – יש שתי גרסאות לסיפור) בין השנים 1939-1941 (או 1942).

מסתבר שהיו 29 בתי ספר כאלה, שהוקמו ביו 1934 ל 1938, בעיקר על ידי ארגונים ציוניים, על אדמת גרמניה. תפקידם היה להכשיר בני נוער יהודיים למלאכות שונות בחקלאות ותעשיה כך שיוכלו לעמוד בקריטריונים הנוקשים להגירה שהציבו מדינות שונות. כך שיוכלו לטעון שביכולתם לפרנס את עצמם אם יקבלו אשרת פליט ולא יפלו לנטל על המדינה הקולטת. בתי ספר אלו נועדו בעיקר לבני נוער שלא היו להם ספונסרים שיערבו להם בארצות היעד. אמי ואחותה היו במספר 9 ברשימה מטה, ליד הנובר, שנקרא ה Israelitisches Gartenbauschule. בכל בית ספר כזה היו בין 40-50 צעירים יהודים, שרובם ככולם היו מיהדות גרמניה. אמי ואחותה היו ממה שהיום הוא צ'כיה, אבל אז היה פרוטקטורט גרמני.

אמי הגיעה לשם כשהיא בת שמונה ואחותה בת 12. לא ברור לי מה בדיוק הם למדו שם, אבל כשהן הגיעו לשם ב 1939 הן פחות או יותר נפרדו לתמיד מהוריהן, כי התכנון היה שהן ישלחו להקלט במשפחות של קוויקרים באנגליה (מה שנקרא משלוחי הילדים). אני מניח שהמשפחות הקולטות היו משפחות שגרו באזורים כפריים ועסקו בחקלאות, והעדיפו לקלוט ילדים שבאו ממשפחות חקלאיות (אלא שלא היו הרבה משפחות יהודיות שעסקו בחקלאות) או שלפחות עברו הכשרה חקלאית כלשהי.

עד כמה שלמדתי מהאתר הזה, על פי מסמכים שנתפסו אחרי המלחמה בידי הרוסים, הגסטפו בדק את בתי הספר והחליט להמשיך ולאפשר את הפעלתם, לפחות עד 1941 או 1942 שכן הם שרתו את מטרת הגרמנים, לנקות את גרמניה מיהודים. לא היה חשוב לגרמנים דווקא להרוג את היהודים, אם מדינות אחרות מוכנות לקחת אותם, גם טוב. בתי הספר נדרשו למלא דוחות חדשיים על מצבת המורים והתלמידים, ומה הם למדו באותו החודש. כך נראה בית הספר בו למדו אמי ואחותה:

על פי דודתי, היא ואחותה היו בביקור אצל ההורים בקיץ 1941 כאשר הן קיבלו מכתב שבית הספר נסגר, משלוחי הילדים לאנגליה נפסקו וכל יהודי הנובר נשלחו "מזרחה". על פי גרסת אמי הן היו בבית הספר עד אוקטובר 1942 ואז כשנסגר, נשלחו חזרה הביתה, שם שהו רק חודש לפני שנשלחו לגטו טרזין. אבל אמי הייתה רק בת תשע או עשר אז ולכן גרסת דודתי, המבוגרת ממנה בארבע שנים נראית לי יותר אמינה, וגם יותר מלאה.

על פי גרסה זו, אמי ואחותה, אחרי שהתבשרו שבית הספר נסגר, נשלחו לעיר אחרת בצ'כיה (אין לי מושג באיזו עיר זה היה וכיוון ששתיהן כבר לא פה, אז לעולם לא אדע), שם עוד היו מספר יהודים (בעיירה שלהם הם נותרו המשפחה היחידה) ושם אמי למדה בקבוצה קטנה אצל מורה באופן פרטי בעוד אחותה למדה תפירה כשוליה אצל תופרת, מלאכה שהיא שנאה (אבל אמי דווקא אהבה, ואפילו התפרנסה מזה).

בזמנו הייתי ביריד תעשייתי בהנובר עם ידידי ב. וניסיתי לחפש את בית הספר הזה. לא מצאתי. מסתבר שהבניין כבר לא קיים, אבל בעזרת מפות גוגל מצאתי את הציון המוצב במקום בו היה בית הספר, שהיום הוא פארק בשכונת מגורים.

An der Gartenbauschule – ציון מיקום בית הספר

אם אמי הייתה יוצאת לאנגליה משלוח ילדים אחד קודם, חייה היו הרבה יותר קלים, לבטח בשנות המלחמה. אבל אז לא הייתי נולד והרשומה הזו לא הייתה נכתבת. הנה, תמונה של אמי, רות ברמן-שפרונץ-באומן-שטיין בצעירותה.

איפה המוסד כשצריך אותו…

אם אנשי המוסד מצליחים לחלץ ציוד רפואה חיוני מארצות ניכר (כנראה כאלה שבהן הפיתוי הכספי גובר על הדאגה לשלום אזרחיהם), אולי הם גם יצליחו לסדר שהזמנות האוכל שאני עושה מרשתות השיווק השונות יגיעו כך שיש דמיון לפחות קלוש בין מה שהזמנתי למה שקיבלתי?

בימים טרופים אלו כבר הפנמתי שאם אני חפץ במשלוח, אני צריך לעשות הזמנת דמה למועד המשלוח הקרוב ביותר, משהו כמו שבועיים וחצי – שלושה בעתיד, ובמהלך אותם שבועות להוסיף שם מצרכים לפי מה שבפועל חסר בבית ולהחסיר מה שהצלחנו להזמין ממקומות אחרים.

לא ניסיתי להחזיק באוויר כמה הזמנות עתידיות באותה הרשת כך שתמיד תהיה אחת בטווח של ימים ולא שבועות. אולי באמת צריך לעלות רמה בתחכום הנדרש כדי לרכוש אוכל לבית. בעצם אולי אני צריך את סיירת מטכ"ל פה לצידי, או אולי את יחידת 8200.

כבר קיבלתי בלית ברירה והסכמתי שמוצרים החסרים בהזמנה (מה שמשום מה לא משתקף באתר) יוחלפו במוצרים אחרים או יוחסרו ללא כל הודעה מראש. וכמובן שגם קיבלתי את המחירים המופרזים שעלו פלאים בחודשים האחרונים. (כן, אני יודע כמה עולים דברים בשגרה.) מה שאני לא מוכן לקבל זה מוצרים שהם טוענים שסיפקו וחייבו עליהם, אלא ששכחו להכניס אותם למשלוח. אבל נסו ליצור קשר עם שרות הלקוחות של שופרסל להתלונן.

אני חושד שלא כל אותם חוסרים ממש אמיתיים. כי אם אני מחרף את נפשי ונכנס לאחד מסניפי רשתות השווק פה באזור, אני מוצא את כל אותם מוצרים ללא כל קושי. כנראה שברשתות השווק הנמצאות באמת בדוחק של הזמנות חושבים שמוצרים כמו השטויות האלה שצמחונים וטבעונים צורכים, כמו טופו או יוגורט סויה, לא ממש חיוני שיכללו במשלוחים. או שהאנשים הממלאים את ההזמנות האלה בפועל לא ממש מתחברים לסוג המוצרים האלה.

זה לא רק פה בישראל. ניסיתי להזמין מאמזון את משחת השיניים המועדפת שלנו, זו האיורוודית מהודו, ונעניתי בהודעה שכרגע מרכז ההזמנות שלהם מתרכז אך ורק במוצרים שהם חושבים שהם חיוניים. ומה עם בריאות החניכיים שלי? לא חיוני? ניסיתי להזמין מהודו ונעניתי שיחזרו לעבוד בסוף מאי, אולי. בסופו של דבר מצאתי דווקא בארץ, והזמנתי. יתכן שאפילו יגיע.

האם בסופו של דבר אשאר עם הזמנות מוצרי המכולת אונליין? עולם חדש-נועז? קשה לי להאמין. אלא אם השירות ישתפר פלאים. אבל אני חושד שלרשתות השווק זה לא כדאי, שעלות הליקוט והמשלוח עולה להם ביוקר ואין להם מוטיבציה להשתפר. (מצד שני, הם מפציצים בפרסומות לרכישות אונליין, אבל בעיקר של מוצרים יקרים יותר כמו קוסמטיקה ומוצאי חשמל) וכן, גם יש לי את הזמן ללכת פעם בשבוע ולגמור את העניין במקום לנהל מערך רכש לוגיסטי מעשרה מקומות שונים.

ועוד לא דיברתי על הסאגה של השגת המסיכות למיניהן.

אי משוטט של חוסר וודאות

בעקבות ה"מפגש" האחרון, (אפשר לקרוא לזה מפגש כשזה ב zoom?) של הסמינר למחשבה קונטיננטלית, שהשנה הוא על פרוייקט הפסאזים של וולטר בנימין (שחלקו תורגם לעברית ויצא, איך לא, ברסלינג), חזרתי להרהר במושג ה"משוטט" של וולטר בנימין, זה שכיום יכול לשוטט איפה שהוא רק רוצה, בתנאי שזה לא יהיה יותר ממרחק מאת המטרים מדלת ביתו. בפריז, אפשר לעשות עם זה משהו. בחיפה? נו.

רצה המקרה, ובאותו השבוע גם קראתי (וגם "נפגשתי" בנושא עם ידידי בנצי) על "שלושת דימויי התנועה" מתוך פרק ארבע (שתורגם לעברית בגליון "המדרשה" מספר 15) בספר הראשון על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (נדמה לי שהזכרתי אותו פה כבר פעם או פעמיים). דימויים אלו, שמיד אגיע אליהם, מתוארים בספר ההוא בהקשר קולנועי, אבל רלוונטי להשתמש בהם בכדי להבין (אולי) את מהות אותו משוטט (שגם אני מתיימר לפעמים להיות בנעליו, וגם כתבתי על זה אפילו).

עניין דימויי התנועה משמש את דלז (שלוקח את רוב זה מברגסון) בכדי להגדיר את ההבדל בין דוממים לדברים שיש להם מוח, פרימיטיבי ככל שיהיה, שלהם הוא קורא "איים של חוסר וודאות". כי בניגוד לאינטראקציה בין דוממים, למשל כדור המוקפץ כנגד קיר או קרינה אלקטרומגנטית הפוגעת במשטח מתכתי, שם אין אי וודאות באשר לתוצאת המפגש (לפחות לא ברמת התאור הניוטונית, נזניח לרגע את מכניקת הקוואנטים), לדברים בעלי מוח יש מרווח מסויים בין הקלט לפלט. בין הדברים הנקלטים באברי החישה (כגון עינים, לשון, עור) לבין אברי הפלט (כמו למשל ידיים, רגליים) ובמרווח הזה קורים דברים שגורמים לכך שיש אי וודאות לתוצאות של קליטת רשמים מסויימת.

אז יש את דימוי התפיסה, צד הקלט של הדברים. מה ששונה אצל "איים של חוסר וודאות" (שכוללים גם אותנו) הוא שהמוח עסוק מאד בלסנן את הדברים שנדמים לא רלוונטיים, והתפיסה בפועל היא רק subset מצומצם מאד של המידע החושי הנקלט באיברי החישה. וטוב שכך, כי אי אפשר להתמודד עם כל כך הרבה מידע. זו גם הסיבה שאנו עושים כל כך דברים על אוטומט, אפילו דברים מסכני חיים, כמו נהיגה בעיר (לא בחיפה…).

ויש את דימוי הפעולה, צד הפלט. הפעולה שאותם "איים של חוסר וודאות", בעלי המוח, פועלים כתוצאה מדימוי התפיסה, אבל לא בקשר ישיר אליו, אלא תוך עיבוד משמעותי, הכולל גם זכרון והתנסויות קודמות, בין היתר. מי ידע מה עוד.

ויש את דימוי ההיפעלות (affectation) – הדרך שבה דימוי התפיסה גורם לשינויים פנימיים באותם "איים של חוסר וודאות", כמו למשל תחושת הקבס שאני חש כשאני צופה בראש ממשלתי בטלויזיה (לפני שקיבלתי שכל והתחלתי להחשיך את המסך בכל פעם שהוא מופיע שם). ואותן ההיפעלויות בתורן ישפיעו גם על דימוי התפיסה העתידיים – יתכן שאתחיל לשים לב לדברים אחרים מבעבר, וגם על דימויי הפעולה העתידיים – יתכן שבאותן נסיבות אפעל אחרת בעתיד.

והמשוטט איפה הוא? הדרך שבה בנימין מתאר אותו היא אדם שדימוי התפיסה שלו שונה משמעותית, אולי רחב יותר, אבל בעיקר שונה מהמצב בו הוא נמצא כשאינו משוטט. כשהוא משוטט, הוא לא ממהר מוסח דעת, במסלול הקצר ביותר וכנראה כבר המוכר לעייפה למקום אחר. הוא משוטט מתוך פתיחות לדברים הנקרים בדרכו, ומסלולו גם הוא אקראי ופותח לו יותר אפשרויות לתפיסות אחרות (בימי קורונה אלו, דרך טובה ללכת במסלול אקראי היא לפנות בכל פעם שמישהו בא מולך על המדרכה ואינך חפץ שיהיה קרוב אליך). כשאתה משוטט אתה ממשיך לסנן קלטים, אבל אחרת. אתה במצב תודעתי בו דימוי התפיסה שלך הוא במצב "משוטט".

גם דימוי ההיפעלות של המשוטט שונה. המשוטט מושפע מדברים שאולי לא היה מושפע מהם כלל או מעט אם היה חופז לו כדרכו בשגרה ברחובות העיר (העיר == פריז אצל בנימין, ואי אפשר להאשים אותו…). קשה לי לתת דוגמאות מוחשיות להיפעלויות שכאלה, אבל אני חושב שחשתי בהן לא פעם, ופעמים רבות בפריז, בחצי השנה בה שוטטתי שם כשהתלוותי לשהות אומן של זוגתי שתחייה.

ודימוי הפעולה של המשוטט? על פניו אין כזה. המשוטט הבנימיני לא פועל, הוא רק משוטט. הוא נסיך בטלן. אין לו צורך וסיבה לפעול. התפיסות לא מייצרות פעולות. יתכן שדימויי פעולה עתידיים יושפעו מההיפעלויות שקרו תוך כדי השיטוט, אבל זו לא תוצאה ישירה של דימוי התפיסה המשוטט.

חל"ת

אם אדבק בוירוס הקורונה, אחלה ואמות, כנראה שאפילו לא יטרחו להוסיף "עם מחלות רקע" בכדי לנחם את הקוראים. גם בגלל שאין לי כאלה אבל בעיקר בגלל שאני בקבוצה הגיל שבה הסיכויים למות ממילא נוסקים. וגם בגלל שבחישוב קר, נשארו לי פחות שנות חיים, (עשרים ושבע במקרה הטוב – אני מקווה לחיות מספר שנים זהה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת..) מאשר לאנשים יותר צעירים. היו כבר כאלו שהציעו לספור שנות-תוחלת-חיים-אבודות במקום מתים – אפשר לראות את ההגיון בזה.

אבל בינתיים אני מרגיש טוב, ואפילו יצאתי בחיים מחמישה שבועות בצפון איטליה בזמן שהוירוס השתלח באיטלקים בפראות לא שכיחה. ואני מרגיש שלמרות שהוירוס מתנכל ספציפית לשנתונים שלי, אני בר מזל.

בר מזל כי השינוי באורחות החיים שההסגר גורם פחות משמעותי בשבילי. יצאתי ל"חל"ת" לפני כמעט עשור ואולי בזכות זה לשרוץ בבית לא מחרפן אותי. הכי חשוב – אני לא לבד, זוגתי שתחייה אתי פה. מעבר לזה – יש לי מספיק מה לקרוא ומה לעשות בדלת אמות פה (ויש עוד דלת אמות של גינה) לא לחודש אלא לשנים. רק בתחזוקת ונקיון הבית (העוזרת עובדת מהבית, שלה…) אפשר למצוא פה מה לעשות לשעתיים ביום, כל יום. לא שאני שש לזה, אבל עכשיו אין לי תירוץ לא לעשות את הדברים האלה.

בימים כתיקונם אני יוצא ללמוד באוניברסיטה (בשנתיים האחרונות בתל אביב), בעיקר פילוסופיה, בממוצע שלושה ימים בשבוע. אבל אודה על האמת, אם הלימוד הוא העיקר, ולא היציאה מהבית, אני כבר מזמן במקום בו יש לי מספיק רקע, אחרי עשור של לימודים (כשומע חפשי) לקרוא כמעט כל דבר, לבטח אם אני נעזר בטקסטים מבואיים, מה שנקרא בלעז readers. ויש לי גם מאגר אדיר של טקסטים שצברתי מכל הקורסים, שאת רובם או שלא קראתי עד הסוף או שלא קראתי כלל.
לימוד עצמי שכזה הוא אפילו יותר אפקטיבי מלימוד בכיתה. לימוד בכיתה זה לעצלנים (ואני מודה, עצלן, נהנה שמאכילים אותי בכפית). ואם יש לך עוד מישהו להפגש פעם בשבוע-שבועיים ולדבר על מה שקראתם בנפרד, זה מגביר את אפקטיביות הלמידה משמעותית. ואפשר לעשות את זה גם בזום.

גם לוגיסטית קל לי יחסית לשרוד את ההסגר. כטבעוני אין לי צורך לרדוף אחרי ביצים, ויש לי מלאים של קטניות ודגנים בצורתם הגולמית ללא מעט ארוחות. יכולתי לשרוד רק על בננות וחומוס על כפיסי גזר. אמנם צריך לחכות למשלוח משופרסל כשבועיים וחצי, אבל מניצת הדובדבן וממשק הר פרחים (אורגני, במושב עופר) המשלוחים מגיעים הרבה יותר מהר. אפילו את תרופות המרשם סופר-פארם מספק לי עד הבית ללא דמי משלוח (מגיל 65 והלאה), תוך פחות מ 12 שעות. אמריקה.

גם לצאת להתאוורר יותר קל פה, בחיפה. המון שכונות גובלות בוואדיות, והירוק קרוב מאד להרבה אנשים, גם אלי. שבילי ההליכה ביערות הכרמל היו גם הם יכולים להיות מקום טוב ללכת בו אלמלא מגבלת הרדיוס ולמעשה לא הייתה סיבה למנוע את זה, אם אנשים היו מקפידים לשמור מרחק. הבעיה שהם לא.

לא איבדתי מקום עבודה בגלל הקורונה, איבדתי אותו כבר מזמן, מבחירה. וזה שהתמקדתי פה בהסתגלות לשינויים באורחות החיים מהזווית האישית של הפופיק שלי לא אומר שאני לא יודע ומבין שכלכלית המצב בטטה להרבה מאד אנשים. אנשים שלא היו להם רזרבות, שהיו בשלבים שונים של בניה עצמית, הקמת עסקים, או סתם במצב כלכלי לא טוב. קראתי שהאמריקאי הממוצע לא שורד 26 ימים ללא משכורת – יעקלו לו את הבית ו/או המכונית. שאין לו רזרבות מספיקות לממן טיפול חירום רפואי בעלות של 500 דולר. מקווה שפה זה לא עד כדי כך חמור אבל אני באמת לא יודע. אני גם מקווה שהמעבידים לא יחליטו שהם יכולים בעצם להסתדר עם הרבה פחות עובדים מכפי שהיו להם לפני המגיפה, שהרבה תפקידים יהיו לפתע לא נחוצים, שאנשים אט אט יחזרו לצרוך גם מותרות כמו תיירות, מסעדות, טיפולי ספא, בהם מועסקים הרבה אנשים.

מקווה שכמה שפחות ימותו, פה ובשאר העולם, מקורונה אבל גם מרעב, עישון, איידס, עורקים סתומים, סוכרת. דברים שאפשר למנוע. מחל"ת אפשר לחזור, מהעולם הבא, לא.

אגירה: זעם האל

למי שמצוי בהיסטוריה של הקולנוע, ומצפה למצוא פה רשומה על סרטו של וורנר הרצוג, בכיכובו של קלאוס קינסקי, צריך לי לאכזב. האל בו מדובר פה הוא נגיף הקורונה, הישות הבלתי נראית החורצת גורלות אנוש והאגירה בה מדובר היא לא שם משפחתו של הספרדי האכזר כובש פרו לופה דה אגירה אלא פעולת האגירה של מוצרים שונים שאנשים עושים בימים קשים אלה. למשל, נייר טואלט. או קופסאות שימורים. או פסטה, למקרה ששרשרת האספקה תיעצר, מה שעד כה לא קרה, אבל מי יודע? שום דבר כמעט מכל מה שקרה עד כה במשבר הנוכחי לא קרה בימי חיי.

את עניין נייר הטואלט אני ממש לא מבין. את קופסאות השימורים אפשר אולי להבין אם חוששים שגם אספקת החשמל ו/או הגז תפסק. אבל מה שלא ברור לי הוא למה אנשים לא מצטיידים בחומרים יבשים, קטניות ודגנים, שנשמרים לזמן רב ומאפשר להכין ארוחות ממש טובות?

גם בימים כתיקונם יש לנו מקרר שני (זה הקודם) מלא וגדוש במיני דגנים וקטניות (חמישה סוגי שעועית למשל), קמחים ואטריות, כל מיני מוצרים אזוטריים שקניתי לטובת איזה מתכון, כמו למשל קילו קמח טף שקניתי לטובת מתכון קטסטרופלי לקניידלך (וקמח עדשים, וטפיוקה, ואורז, ואפונה צהובה ועוד ועוד…) או למשל אמרנט שקניתי לטובת אני כבר לא זוכר מה אבל לא התלהבתי מהמרקם הרירי שיצא. אחרי זמן מה כל החומרים האלה נודדים אל תוך הלביבות הטבעוניות שאני עושה משילובים מקריים של קטניות, דגנים וירקות (מתכון כללי לגמרי כאן) אבל עד אז, יש במקרר הזה חומרים לחודשים של ארוחות.

אני קונה את רוב החומרים האלה ב"שוק האיכרים והבר" בנשר, שם ממלאים לבד את השקיות מתוך השקים הפתוחים. אולי בגלל שהכף בעזרתה ממלאים גדולה, אולי בגלל שאני אגרן, ואולי בגלל שזה כל כך זול, אני יוצא משם עם קילו-קילו וחצי מכל דבר, כולל כל מיני קטניות מוזרות בהן משתמשים יוצאי תפוצה כזו או אחרת שאני אומר לעצמי שבהזדמנות אנסה לעשות איתן משהו. בדרך כלל הן מאבדות את טעמן המובהק, אם יש כזה, בתוך הבלילה רבת המרכיבים של אותן לביבות. עוד יתרון של קניית חומרים יבשים במקום כזה היא שאין על האריזה תאריך תפוגה, ולכן לא יכולים בני המשפחה להציק לי בעניין זה, שאני חושב שהוא מזימה זדונית של היצרנים לגרום לך לצרוך או לזרוק. אני קונה שם גם דגני בוקר במשקל, הרבה יותר זול.

גם במקפיא של המקרר דנן יש לדעתי מספיק קלוריות לשבועות רבים. יש שם תמיד קופסאות של פולי חומוס מבושלים שהשריתי ובישלתי בכמות גדולה, קופסה כזו אני מוציא בערב ועושה חומוס בבוקר (צריך גם שיהיה בבית תמיד סטוק של טחינה, ולימונים יש בשפע על העץ בחצר בעונה, או קוביות מיץ קפואות שלא בעונה). יש גם גם תמיד קופסאות עם אותן לביבות, מהן אני עושה 50-60 בכל פעם ומקפיא. ויש לחם, שאצלנו תמיד יוצא מהמקפיא, כי טרי הוא מהווה פיתוי גדול מדי (בגלל זה אני גם לא אופה בבית לחם).

האם זה לא פתרון לעיתות חירום גם לאנשים שאינם טבעונים? אני לא רואה למה לא. לטבעונים יש עוד כמה דברים שהם יכולים לעשות (ולשמור) באמתחתם: להחזיק במזווה קופסאות של טופו משי (יש בשני מרקמים, רך וקשה) שלא צריך לשמור בקירור (התעלמו כמוני מתאריך התפוגה לפחות לשנה אחרי סופו), וגם קרטונים של חלב סויה. והקלף הכי מנצח? "פתיתי שפע" מסויה ושלל מוצרי סויה יבשים מסוגם שנשמרים כמעט לנצח ועם השריה במשרה ובישול עם ירקות הופכים לדברים נפלאים.

ואחרון אחרון חביב: רוב הקרניסטים לא יודעים על הדברים האלה (חוץ מאלה שקוראים כאן…) ולכן אין הסתערות על המדפים הספציפיים האלה. וניצת הדובדבן התחילו לעשות משלוחים (עדיין לא התקשרו אלי לקחת כרטיס אשראי להזמנה שעשיתי לפני יומיים, אז אולי בעצם לא), אז יתכן שלא תצטרכו לצאת מהבית בשביל לקנות קמח דוחן (למשל).

איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.

איך לא יסדתי בית ספר במרוקו

עשרות אלפי תיירים תקועים בימים אלו במרוקו (ואני למזלי לא ביניהם) לאחר שהגבולות נסגרו, הטיסות והמעבורות בוטלו ומעברי הגבול היבשתיים נחתמו (אולי אפשר לעבור בשיירת גמלים דרומה למאוריטניה…). גם טיסתי מ Fez למרסיי בוטלה, שבוע אחרי שטיסת ההמשך ממרסי לארץ כבר בוטלה. למזלי, בזמן הביטול כבר לא בניתי לא על הטיסה הראשונה וגם לא על השניה, כי החלטתי לא לנסוע לייסד בית ספר במרוקו, לא בזמנים אלה. (נדרש הסבר אני יודע, סבלנות)

כל זה התחיל מפוסט בפייסבוק של ידידתי י. שסיפרה שהיא נוסעת (מקנדה, שם היא מתגוררת בימים אלה) למרוקו, לחנוך בית ספר לילדי הברברים (מיעוט אתני, אולי בעצם רוב, במרוקו) בכפר בשם Aït Jaber ליד העיר Fez, שנבנה מתרומות שלה ושל עוד תורמים, שהנחתי שהם מקנדה. לא חשבתי הרבה, נראה לי מעניין, ומיד שאלתי אם אני יכול להצטרף. הדברים התחילו להתגלגל ותוך כמה ימים רכשנו כרטיסי טיסה לשם וחזרה, אני מישראל וי. מקנדה. ומוחמד, ידידה המרוקאי של י. שמסתבר שבית הספר אמור להחנך בכפר בו הוא גדל (ושבו אין עדיין בית ספר יסודי כלל) ארגן לנו תכנית לשבועים במרוקו, ודרך סוכן נסיעות הזמין מלונות, מדריכים בשני ערים בהם אנו אמורים להיות, וכמובן, לקראת סוף המסלול, ביקור בכפר דנן בבית הספר שאמור לקום.

בסופו של דבר לא נסעתי. קורונה. הייתי אמור לטוס יום לאחר הבחירות, אלא שהייתי בבידוד כפוי אחרי שחזרתי שבוע קודם מחמישה שבועות באיטליה (וגם זה שווה פוסט, ויתכן שההסגר בו אנו שרויים כולנו יחזיר אותי לכתוב קצת יותר). וכיוון שלא נסעתי, גם לא נתקעתי במרוקו. ידידתי י. נסעה, אבל כאשה לבדה לא הרגישה נוח לטייל שם ולכן קיצרה את שהותה, לביקור בכפר, לראות את בית הספר לו תרמה ולעזוב. ואני, טיילתי שם דרך עיניה, והתעדכנתי בווטסאפ בקורות אותה. היה מרתק. אפשר לעשות מזה סרט.

ואיפה היה אותו מוחמד, שמסתבר שבית הספר אמור להיות מבוסס על בית הוריו בכפר, הבית בו גדל ואותו אמר שתרם למטרה זו? הוא נעלם (ממסך הטלפון) ביום בו י. נחתה במרוקו. וחזר והפציע במלונה של י. רק שבוע מאוחר יותר, כבר בבוקר הטיסה שלה ממרוקו החוצה, בנסיון לבקש ממנה לא להגיש נגדו תלונה במשטרה. זה רק אחרי שגילה שמשטרת מרוקו מחפשת אותו אחרי שי. הגישה תלונה נגדו, והיא הגישה תלונה נגד מוחמד רק אחרי שביקרה בכפר המדובר ורק אחרי שגילתה שם שבית ספר בכפר ההוא, עדיין אין. וגם לא יהיה בעתיד הקרוב. שהכספים שהיא ואחרים תרמו שימשו להפיכת בית נעוריו של מוחמד לבית מגורים מפואר, מוקף חומה גבוהה. שהאיש נוכל. שם גם סיפרו לה שהאיש שסיפר בזמנו שהוא חולה בסרטן, נוטה למות, ולכן מוכן לתרום את ביתו בכפר, לאחר מותו, כדי שיהיה לכפר בית ספר, (התרומות היו רק כדי להסב את בית המגורים לבית ספר, לכאורה) הוא כבר הרבה זמן "שכיב מרע" אך איכשהו, מצליח לא למות.

חבל. חבל שידידתי י. נפלה קורבן לנוכל. חבל שלא התממש הטיול במרוקו, ארץ כנראה מרתקת (אבל אני מקווה שעוד יצא, עכשיו שיש לי שם מסלול מתוכנן שנראה די מוצלח). חבל שלא אראה אגורה בחזרה מהכסף ששולם במלואו מראש (בטפשות, אני יודע, אבל בנסיעה זו החלטתי לשם שינוי שאני זורם עם הדברים ולא מנסה לשלוט ולנהל את העניינים כפי שאני עושה בדרך כלל) על כל המסע לסוכן הנסיעות במרוקו ולכרטיסי הטיסה. אבל כל זה מתגמד ביחס לזה שהעולם כולו במצב בו הוא נמצא כרגע. יש צרות הרבה יותר גדולות.

ולאן נעלם מוחמד בכל הזמן הזה? האם ניסה להתחמק מפגישה בידיעה שהתרמית תתגלה? בגרסה אחת שלו הוא אושפז בבית חולים (ולא היה עמו הטלפון). בגרסה הבאה הוא לא היה בבית חולים אלא בכלא. גרסה זו כנראה קרובה יותר למציאות, אם כי הנסיבות בהן ישב בכלא שונות מאלו שעליהן הוא סיפר. כנראה נוכלויות אינטרנט. נוכל מסוג זה לא בטוח בעצמו כבר מה אמת ומה בידיון – כנראה שנוכלים צריכים להאמין בעצמם בסיפור שהם מוכרים כדי להיות יותר משכנעים. אבל הי, היה מעניין, גם מרחוק. חכו לסרט..