הטלאי הירוק

יש נימוק סביר אחד ויחיד למתווה התו הירוק: אנשים לא מחוסנים, בסבירות גבוהה יותר, מועדים להדביק אחרים בקורונה. האם זה נכון?לא מעטים ממתנגדי התו הירוק טוענים שגם מחוסנים מדביקים. ואני לא חושב שיש מי שחולק על זה. מחוסנים גם נדבקים, גם חולים, גם מתים, וגם מדביקים אחרים. אם יש לך וירוס בגוף בכמות מסויימת, אתה יכול להדביק אחרים. השאלה שצריכה להשאל כאן: עד כמה הם מדביקים?

האם להצטופף בחלל סגור עם מאה לא מחוסנים מסוכן יותר מאשר עם מאה מחוסנים (נאמר בשלישית)? וגם את כן, האם הסיכון הנוסף הוא משמעותי ומצדיק הדרת לא מחוסנים / חסרי תו. או שהוא זניח וסתם רוצים לדרבן אנשים להתחסן כדי שפייזר תעשה עוד מיליארדים?

הייתי מצפה לראות מהמומחים של משרד הבריאות ו/או קופות החולים נתונים של ממש המראים מה היחס בין הסיכון להדבק ממחוסן לבין הסיכון להדבק מלא מחוסן. ומשום מה אני לא מוצא נתונים כאלה בארץ. חיפשתי גם במקומות אחרים, ומצאתי כמעט רק טיעונים לא מגובים במספרים, מהסוג של "סביר שמחוסנים מדביקים פחות כי העומס הנגיפי שלהם נמוך יותר ולזמן קצר יותר". אבל נתונים אמפירייים? היה קשה למצוא.

האם יש בעיה לבדוק את זה בגלל שכל הסיפור של מעקב אפידמיולוגי אחרי מי הדביק את מי. קרס ונפל כשמספר המאומתים היומי עבר את המאה? כשיש אלפי מאומתים ביום, אין סיכוי לברר האם אדם נדבק ממחוסן או מלא מחוסן. אפשר אולי בקווים גסים להשוות הדבקה בקהילה בין קהילות עם אחוז התחסנות גבוה לקהילות עם אחוז נמוך, אבל זו תהיה אינדיקציה עקיפה, לא ישירה, ולא בטוח שתשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע.

אולי הדרך הנכונה לחשוב על זה היא דרך ההסתברות להיות במגע עם חולים א-סימפטומטיים. אני מניח שלא נדבקים בדרך כלל מחולה שיש לו כבר סימפטומים. אם, כפי שהגרף מעלה מראה, החיסונים מקטינים משמעותית את הסיכון למחלה בכל קבוצות הגיל, אז כנראה שהם מקטינים גם את התחלואה בשלב הא-סימפטומטי שלה (אולי במידה פחותה, כי החיסון מגן יותר בשלב התחלואה הקשה והמוות). כלומר, אם ניקח לדוגמה את קבוצת הגיל של 30-39, ונניח שהתחלואה הא-סימפומטית היא באותו יחס כמו מספרי המאומתים, אז בקהל של 100 לא מחוסנים יהיה מספר החולים הא-סימפומטיים כמו בקהל של 1600 מחוסנים. לשון אחר – עבור מספר אנשים זהה, הסיכון להדבקה מלא מחוסנים הוא פי 16.

לאחר מאמצים כן מצאתי פרסום מאנגליה, שגם הוא טרם עבר ביקורת עמיתים, אך מומן על ידי משרד הבריאות שם ונראה רציני, שכן מראה את היחס הזה, והיחס לא זניח כלל, לא לזן האלפה ולא לזו הדלתא. אפשר לקרוא במחקר הזה כאן.

מה שלמדתי מהמחקר הזה, שהיחס בין העומס הנגיפי הקטן יותר בגרונם של מחוסנים לעומת זה בגרונם של הלא מחוסנים, לא מסביר את כל התמונה. מחוסנים מדביקים הרבה פחות ממה שהעומס הנגיפי היחסי שלהם (בזמן שהם חולים) היה אמור להראות. הסיבות לזה לא מוסברות במאמר, אולי במאמר המשך? כל תמונת המגיפה משתנה מחודש לחודש, אז אולי גם זה יתבהר.
כן מראים שם שהיכולת המצומצמת יותר של מחוסנים להדביק אחרים דועכת עם הזמן אחרי המנה השניה, ונמוכה יותר לזן הדלתא. אין במחקר התייחסות לבוסטר, אבל אפשר ללמוד ממנו שלבוסטר יהיה ערך גם בשחזור הכושר המופחת להדביק אחרים.

אם מישהו קורא את הרשומה הזו, ויש בידיו נתונים אמפיריים היכולים לאשש או להפריך את הטענה שמחוסנים מדביקים משמעותית הרבה פחות, ובמיוחד נתונים המראים עד כמה הפחתה כזו משמעותית, אשמח לקישור בתגובות.

בינתיים קיבלתי גם הפניה לרשומה המצויינת הזו, המפרטת היטב את כל הגורמים המעורבים.

עניין התו הירוק לא פשוט, ואם אין לו הצדקה אפידמיולוגית של ממש, אז חבל לעלות על הבריקדות עם סרבני החיסונים. אולי התחלואה הקשה הגוברת בקירבם תשכנע אותם להתחסן, או שלא.
ורק אקווה שלא אזדקק למכונת לב-ריאה (ECMO) בעתיד הנראה לעין.

ניכוס?

יש ברשותי פיסת תוכנה הבוחרת באקראי דימויים מאוסף אלפי צילומי הפרצופים שיש לי ומציגה אותם במיקום אקראי בתוך מטריצה של ריבועים על המסך. אותי הצפיה במסכים המתחלפים האלה מהפנטת ואני יכול להסתכל בזה שעות. כיוון שכך, חשבתי לחלוק את החוויה עם אחרים – אם על ידי אפשרות הפעלה של התוכנה דרך אתר אינטרנט או על ידי הצגתה על מסך גדול בהזדמנויות שונות, כקולאז' (הדבק) צילומי. בשלב זה רק העליתי סרטון ליו-טיוב עם 3 דקות של הפלט של התוכנה דנן. ושניים וחצי אנשים אולי צפו בו.

הבעיה היא שכל הפרצופים שצילמתי הם קטעים מתוך עבודות אמנות במובן מסויים. מישהו אחר (לא אלוהים…) "ברא" אותם. אלו או פסלי רחוב, או גרפיטי, או קטעים מתוך ציורים התלויים על קירות, או אלמנטים קישוטיים על ביניינים, או פיסול על מציבות או… כל דבר שאני רואה. והייתי רוצה להיות בסדר מבחינת כיבוד זכויות וכמובן – לא לחטוא בניכוס. ולכן אני משתף פה את הלבטים שלי.

אני הולך הרבה לתערוכות אמנות, ולפעמים גם מתלהב, ומצלם. פעם אי אפשר לצלם, ומוזיאונים החזיקו צוותים שלמים של משגיחים שעקבו בשבע עינים על הקהל, למקרה שמישהו חס ושלום יצלם – הנחתי תמיד שזה מסיבות של זכויות יוצרים. אבל אז הגיע האייפון ולכולם היה בכיס אחד כזה, ופתאום נעלמה בעיית זכויות היוצרים?

כמו רבים, אני משתף את מה שצילמתי ברשת חברתית כזו או אחרת, וזה נחשב בסדר, לא? בדרך כלל גם אציין איפה זה צולם ולרוב גם את שם האמן – אם הצילום כולל יצירה ספציפית. נראה לי חשוב והוגן. ועדיין – האם לא הפרתי את זכויות היוצרים של האמן? אין לי מושג מה אומר החוק, אבל רוב האנשים יגידו שזה בסדר.

רבים רואים את פיד האינסטגרם או הפייסבוק שלהם כסוג של גלריה, ואת עצמם כמעין אוצרים. אבל האם מה שמותר בגלריה וירטואלית אסור בגלריה פיזית? למשל – רוב הקצף שיצא על הזוג מילגרום ותערוכה (בעצם סוג של מהתלה/אמירה) בשם "הרזידנסי הניגרי" שהציגו בגלרית "המקרר" היה על שהם הורידו מהאינטרנט, או קיבלו במייל עבודות, הדפיסו אותן בלי לידע את האמנים ובלי לבקש את הסכמתם והציגו אותן בגלריה. אם אני מפריד את "התעלול" שהיה או לא היה סביב כל נושא הרזידנסי הפיקטיבי, שעליו אני לא רוצה לחוות דעה, ושם בצד לרגע את אי מתן הקרדיט לאמנים ליד התמונות המוצגות (תמוה, למה לא לפחות לתת לאמנים חשיפה?) האם הצגת העתקי עבודות בחלל פיזי שונה משמעותית מחלל וירטואלי?

כך וכך אין פה כוונת רווח, לא חמרי בכל אופן. המון גלריות יצרו בתקופת הסגרים והקורונה חללים וירטואליים. האם שם אין בעיה עם הצגת עבודות? ויש סיורי גלריות וירטואליים המציגים דימויים מתוך תערוכות, כנראה בלי לבקש את הסכמת האמנים. איפה עובר הקו בין חשבון אינסטגרם או פליקר או פייסבוק ואתר (נאמר וורדפרס) של גלריה? האם הקו עובר בין חשבון אישי לחשבון של מוסד?

ומה לגבי צילום ושיתוף פרט מתוך עבודת האמנות? ברור שצילום בתערוכה לא באמת מתיימר להיות רפרודוקציה נאמנה למקור של עבודת האמנות, ולכן אין פה מראית עין של שכפול. צילום רק חלק מהעבודה הוא לפי טיעון זה עוד פחות "חוטא" למראית עין של שכפול, כזה שאינו יאה, כזה שמפר את זכויות האמן או בעלי העבודה. זה עוד פחות העתק של המקור. ומה לגבי צילומים מטופלים של קטעים מעבודות אמנות? האם אין אלו יותר מרוחקים מהעתקה נטו של העבודה?

ובחזרה לאותו הדבק דיגיטלי שהתוכנה שלי מחוללת: סדר הצגת הדימויים כאמור אקראי, כל הדימויים טופלו דיגיטלית במידה כזו או אחרת והם כולם קטעים של עבודות – לא עבודות שלמות. כל אחד מהם מוצג פעם אחת ב 1/16 מהמסך ל 2-5 שניות. יש יותר מסכים אפשריים מכוכבים ביקום כולו (כ 10 בחזקת 42 בערך) ולכן זה לא ממש אפשרי לתת קרדיט למקור של כל אחד מהפרצופים בזמן שהוא מוצג. יש גם הרבה אלפי פרצופים שצולמו על פני כמעט עשור ולרבים מהם כבר אין לי מושג מה המקור.

אז מהו שימוש ראוי בצילומים מתוך עבודות אמנות? האם לתת לאנשים (אחרים ממני) לצפות בקולאז' המדובר (נאמר בלי כוונת רווח) זה בסדר? או שעדיף שרק אני אהנה?

ומה לגבי שימוש כזה?

טרחת האופליין

לזמן קצר חשבתי לנסוע לסיישל, מקום בו כבר הייתי אמנם, אבל זה אחד המקומות היותר יפים בהם הייתי בימי ורציתי לחזור. קראתי באיזה אתר שרוב תושבי האי כבר חוסנו והם מאפשרים רק למחוסנים לבקר. בבדיקה באתר הרשמי של המדינה הסתבר שמספיקה להם בדיקה שלילית יחידה של המגיעים. לי זה לא מספיק, ודי הוציא לי את הרוח מהמפרשים.

אבל בין לבין, כשכבר התחלתי לברר ולתכנן, שמתי לב עד כמה שינתה השנה האחרונה את הדברים עבורי, ולא רק עבורי, כנראה. פתאום נראה לי כל כך הרבה טרחה כל העניין. לא רק הטירחה שהוסיפה הקורונה של בדיקות ואישורי טיסה, אלא גם הטרחה של הזמנת מלון, מכונית, טיסה, מעבורת, אוכל, כל ה"טרדות" הקטנות שבעבר אפילו נהניתי לעשות נראות לי היום, אחרי שנה של נסיעות וירטואליות בזום, משהו לא מובן מאליו (גם טיול מאורגן אינו אופציה, לא בגלגול הזה). אפילו המחשבה לגרור את עצמי לשדה התעופה, לטוס שש וחצי שעות, לנחות, לנסוע למלון, סך הכל 10-12 שעות, נראית לי פתאום משהו כבד.

לא שאני לא בטוח שבסופו של דבר אם אסע גם אהנה. ואני אפילו יודע איפה אני בדיוק רוצה להתאכסן שם (מביקור קודם) ולאן ללכת (שעוד לא הייתי) כך שיש פחות התלבטות. ועדיין, ה offline הזה, מה זה מיגע.

אני גם ממש לא מחכה לרגע שהלימודים באוניברסיטאות יפסיקו להיות מרחוק. השיעור שהיה לי הבוקר באוניברסיטת תל אביב דרש ממני להכנס אליו דקה לפני התחלתו, כשאני יושב בנחת על הספה. ושניה אחרי סיומו כבר הייתי פנוי לעיסוקי, למשל לכתוב את הרשומה הזו. בימים עברו הייתי יוצא מהבית (בחיפה) שעתיים לפני תחילת השיעור, נוסע לרכבת, מחפש חניה, מצטופף ברכבת, יורד והולך ברגל לגילמן. ומשקיע עוד שעתיים אחרי תום השיעור (של שעה וחצי) בדרך חזרה. כמובן שבנסיבות אלה הייתי בוחר קורסים שיכולתי לקבץ יחד בכדי להוריד את התקורה פר קורס, ולא תמיד לפי מה שהכי רציתי ללמוד.

נראה לי היום כל כך טפשי לדרוש מאנשים לגרור את עצמם פיזית אל אולם ההרצאות. פשוט מיושן. בזבוז משווע של זמן ואנרגיה השינוע הזה של גופים במקום לשנע ביטים. מצד שני, את אשתי פגשתי בשיעור אלגברה אליו שינענו שנינו את עצמנו פיזית ממש. אז כנראה שלא הכל שלילי ב offline הזה.

הליכות חיפה

לחיפה יש חוף ים מאד ארוך, ולאורך רובו אפשר ללכת. יש לו ששה קטעים מובחנים, בהתאם לאפשרויות ההליכה, השחיה, הגלישה והזלילה.
הדרומי ביותר, בן אין מציל וההליכה בו היא על החול מגיע לכאורה עד עתלית, אבל כשאני הולך שם זה בדרך כלל עד רצועת הסלעים הקוטעת את רצף מסלול ההליכה החולי ליד כפר גלים.
צפונה ממנו, יש את טיילת חוף דדו, טיילת מרוצפת שלאורכה בתי קפה ומסעדות. אף לא אחת מצטיינת אגב, (אבל יש לי תקוות לגבי המקום הדרומי ביותר בטיילת זו.) אני פחות אוהב ללכת שם, גם בגלל שרוב האנשים דווקא כן הולכים שם וגם בגלל ששם אתה תחום בין מסעדות וסככות צל, ופחות קרוב לטבע.
עוד צפונה יש את הקטע שלפני מלון מנדרין, בערך ממרכז הגלישה ועד מסעדת מקסים. שם אתה הולך ממש צמוד לים, קצת יותר פתוח, נחמד.
צפונה משם, הקטע האהוב עלי ביותר, משתרע ממסעדת מקסים עד המכון לחקר ימים ואגמים. אין שם מסעדות, אין חוף רחצה אבל יש את רצועת הסלעים הגובלת/טובלת בים, ויש צמחיית חוף טבעית והעיקר – הטיילת הזו תוכננה על יד אדריכל/ית נוף שידעו מה הם עושים. מקסים לדעתי.

עוד יתרון לקטע זה? כשמתחילים ללכת בו ממסעדת מקסים, מגיעים בסוף הקטע למקום בו עומדת משאית האוכל ההודי הטבעוני (כן כן) סלמטראק, מיד אחרי המכון לחקר ימים ואגמים, שם אפשר לשתות צ'אי הודי מצויין ולאכול משהו קטן לפני שחוזרים חזרה את אותו המסלול (הוא יפה גם בהלוך וגם בחזור..)

הקטע הבא מתחיל במכון (לחקר….) וממשיך בערך עד לתחנה התחתונה של הרכבל, ועובר לפני שכונת עין הים / ואדי אל ג'מאל. אין מסעדות, יש עוד כמה משאיות אוכל, המראה לים פתוח וגם מראה הכרמל מימים, עם מנזר סטלה מאריס למעלה משובב נפש.

הקטע האחרון בשלב זה הוא לאורך טיילת בת גלים. קטע חביב, פתוח לים, אבל תחום בבתי מגורים. חבל שאין שם גלידריה נורמלית, אבל טיילת מאד חביבה. יש עוד קטע לטיילת שטרם נפתח, במקום בו הושג לאחור בסיס חיל הים וקטע זה ישלים את רצף מסלול ההליכה / רכיבה החופי עד לחוף השקט שבגב בית חולים רמב"ם. קטע זה נראה ממש גמור ולא ברור לי למה לא חונכים אותו. אולי לפני הבחירות העירוניות הבאות?

כל זה, רק לאורך הים החובק את העיר משלושה עברים. אבל יש גם את ההר החובק את העיר מצד דרום, וגם שם יש המון מסלולי הליכה, ממש קרוב לעיר. אין שפע כזה של מסלולים בשום עיר אחרת בישראל.

בירה ממקור צמחי

ביוזמת ההשקעה בתשתיות של הנשיא ביידן יש לא מעט עיסוק בתשתיות לתחבורה ציבורית, אנרגיה ירוקה ועוד דברים שיכולים לסייע להאטת אסון האקלים הממשמש ובא. נעדר משום מה מהיוזמה כל אזכור של שינוי הרגלי התזונה של האמריקאים לכוון תזונה מן הצומח, אף שאין כמעט מחלוקת שזה אחד המנופים היעילים ביותר להקטנת הפליטה של גזי חממה. אבל אני מוכן לקבל שזה אולי לא משהו שאפשר לכרוך בתוך יזמה הממוקדת בתשתיות פיזיות ורוצה לקוות שבמסגרת ההתחייבות שביידן לקח בשם ארה"ב להפחית בחצי את פליטת גזי החממה עד סוף העשור, גם זה יזכה לתשומת לב של הממשל.

למדתי שהקישור בין הרגלי תזונה ושינוי אקלים נקלט, אפילו אצל מכחישי האקלים – זה מראיון ברשת פוקס של לארי קודלו, היועץ "המדעי" לשעבר של הנשיא לשעבר טראמפ. כשעלה לשידור בכדי לתקוף את יוזמת התשתיות של ביידן, אמר שכתוצאה מיזמה זו אנשים יצטרכו לעשות ברביקיו (השם האמריקאי למנגל..) של כרוב ניצנים ולשתות "בירה ממקור צמחי".

רשת פוקס ופרשניה השתלחו בנשיא ביידן ש"רוצה להגביל אותם להמבורגר אחד בחודש" על סמך ידיעה שקרית בצהובון בריטי שחיש מהר קיבל הדהוד בכל כלי התקשורת הימנית, שמחפשת נואשות דרכים לפגוע בתדמית החיובית ממנה ביידן נהנה כרגע. אבל גם זו דוגמה להפנמה מימין ומשמאל לקשר בין אקלים ובשר.

המון אנשים הסתלבטו עד בלי די על הטמטום של האיש. בירה היא ממקור צמחי ממילא, אם מתעלמים מזה שיש בירות מסוימות המכילות מעט ג'לטין ממקור לא צמחי (לא חושד שהאיש מודע לניואנסים אלה) ואין שום אזכור ביוזמת התשתיות בנושא כרוב ניצנים בפרט ותזונה בכלל. אבל אותי ההתבטאות הזו דווקא מעודדת. המסר נקלט, וכבר מקשרים בין תזונה מן הצומח ואג'נדה ירוקה, אפילו אלו המעדיפים לחסל את משאבי כדור הארץ עוד בדורנו.

הִצְטָלְבִיוּת עם קורונה

הִצְטָלְבִיוּת, intersectionality באנגלית, מתאר את האופן שבו א.נשים המוחלשים על פי יותר ממאפיין אחד (כגון מגדר, צבע עור, מעמד אזרחי, נטיה מינית) נפגעים מצרוף של יותר ממאפיין אחד (למשל נשים שחורות, נשים לסביות שחורות) יותר מאשר על פי כל אחד מהמאפיינים בפני עצמו. (כתבתי על זה בזמנו כאן)

מגיפת הקורונה חשפה (לי לפחות) את העובדה שיש מאפיינים נוספים שאליהם לא מתייחסים בתאוריה של הִצְטָלְבִיוּת בדרך כלל ושהפכו להיות קטלניים במיוחד במהלך המגיפה העולמית הנוכחית.

אולי המשמעותי ביותר הוא צפיפות הדיור, שהביאה להדבקות במסגרת המשפחתית ולתמותה חריגה בקהילות מוחלשות, שנוטות להיות גם מאוכלסות יותר באנשים "בעלי צבע", יותר בנשים ועוד יותר בנשים בעלות צבע.

מאפיין נוסף הוא אי היכולת לעבוד מרחוק. תחלואה ותמותה חריגה היו למשל בקרב עובדי בתי המטבחיים, שבארה"ב למשל הם רובם מהגרים חסרי אזרחות מארצות מרכז אמריקה (לא בטוח אם "לטינוס" הוא לא מונח פוגעני). תחלואה ותמותה כה חריגה עד שחייהם של מיליוני בעלי חיים, המוחלשים האולטימטיביים אגב, ניצלו (זמנית כמובן). המחסור בבשר כתוצאה מכך היה כה חמור עד שנמדדה עליה של 40% בצריכת הטופו של האמריקאים (לרוב כחיקויי בשר)! יתכן שחלקם אף יבין שטופו זה סבבה.

אי היכולת לעבוד מרחוק מאפיין גם אנשים בעלי עור כהה וגם נשים, שבממוצע נמנע מהם "לשמור מרחק", שנאלצו להמשיך ולעבוד במגע עם אחרים, וכתוצאה מכך חלו ומתו פי כמה יותר מאנשי הלפטופ והזום. אי שמירת מרחק מאפיין גם את "מקום העבודה" של חרדים שזקוקים לחברותא בכדי להמשיך וללמוד תורה – הם לא יכולים, תרבותית, ללמוד לבד או מרחוק.

עוד מאפיין שעלה לאחרונה לתשומת הלב הציבורית הוא ריבוי מחלות הרקע בהקשר של קורונה בקרב אוכלסיות ילידיות ושחורות בצפון אמריקה ובאירופה. השמנה עודפת הקשורה ל"תזונה של עניים", מחלות לא מטופלות בגלל העדר מוחלט של רפואה ציבורית בארה"ב, ריבוי מחלות ריאה הקשורות לעובדה שמפעלים מזהמים וכבישים ראשיים תמיד איכשהו מוצאים את עצמם בקהילות עניות, ברובן שחורות (ילדים שחורים סובלים מאסטמה פי ארבע מילדים לבנים). תוכנית טריליוני הדולרים לתשתיות של ביידן כוללת סעיפים רבים של שיפור תשתיות במיוחד לאוכלוסיה המוחלשת. לא ברור כמה מהתכנית יתבצע, כי אף אחד לא רוצה כבישים ראשיים בשכונה שלו (גם אני לא), אבל לפחות קיימת המודעות לסוג הזה של הִצְטָלְבִיוּת .

מאפיין אחרון: ניכור מאמצעי התקשורת הממוסדים וחשד מובנה בהנחיות השלטון. בישראל זה אפיין את האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית ואת החרדים, שתי אוכלסיות ש"משום מה" גם חיות בצפיפות גבוהה מהממוצע, וגם לא מסוגלות לשמור מרחק. בארצות רבות אוכלסיות מוחלשות סובלות מגישה מוגבלת לאינטרנט, שהפך להיות ערוץ מידע משמעותי במיוחד כאשר יש לעקוב אחרי עדכונים בזמן אמיתי. בארה"ב הגדולה וה"מתקדמת" אני יודע שעלויות החיבור לאינטרנט יקרות מדי למשקי בית רבים, ואזורים עניים שלמים, באזורים כפריים אך גם עירוניים נעדרים עד היום כיסוי סלולרי.

בלי קשר לקורונה: אחד הצירופים הקטלניים ביותר של הִצְטָלְבִיוּת הוא להיות בעל חיים ממין זכר בתעשיית בעלי החיים. אפרוחים זכרים, עגלים וגדיים זכרים, חייהם קצרים בהרבה משל בנות המין (יש לבעלי חיים מגדר?) השני. כתבתי על זה המון בזמנו, וזה אולי אחד הדברים שהעבירו אותי מצמחונות לטבעונות. אבל רק היום אני מבין שאפשר לראות את זה כסוג של הִצְטָלְבִיוּת.

אז לנסוע?

אני מת כבר לנסוע לאן שהוא. אבל פחות מת להביא מוות למדינות אליהן אני נוסע. המדינות שאליהן אני יכול כעת לנסוע, פתחו את גבולותיהן לתיירים לא בגלל שמצב התחלואה (ברובן) השתפר. הן פתחו גבולות בגלל שאין להן ברירה. בגלל שכלכלתן מבוססת על תיירות ואין להן מקורות הכנסה אחרים.

כך למשל קראתי כתבה על מכסיקו, שבה עובדי ענף התיירות נדבקים, חולים ומתים בהמוניהם כי האמריקאים באים במסות לחופשה בשמש, לא שמים מסיכות, לא שומרים מרחק ואפילו לא נדרשים לספק בדיקה שלילית. אותם אמריקאים יזכו לטיפול אם יחלו, טיפול שהמקסיקנים העניים יותר יכולים רק לחלום עליו. והאמריקאים באים לחופשה במקסיקו בידיעה (אם היו רוצים לדעת) שהתחלואה שם בשמיים, שהתמותה לנפש בין הגבוהות בעולם. אבל לא ממש מזיז להם, כנראה.

או יוון. אני מאד אוהב לבקר ביוון. ויוון פתחה את שעריה למחוסנים (כמוני) בשלב זה. אבל התחלואה שם בשמיים ורוב המקומות סגורים. אז לא זו בלבד שתיירים מביאים אתם תחלואה ו"מוטציות" של נגיפים, (גם המחוסנים, אמנם פחות) אז הם גם מגיעים לארץ מוכת מגיפה, שבה רוב המקומות סגורים מפחד המחלה, ואלו הפתוחים, פתוחים בגלל שהברירה של עובדיהם היא מחלה או רעב.

אז מה הדבר המוסרי לעשות? לנסוע בידיעה שאתה מחוסן וכנראה (בוודאות של 90-95%) לא תחלה ובכך לתרום לכלכלת יוון ולהציל אנשים שם מרעב ועוני? או לא לנסוע ובכך לא לסכן את היוונים בתחלואה נוספת?

אולי לנסוע רק למספר קטן של אתרים, לא לזוז יותר מדי (מה שממש קשה לי), להיות במקומות לא צפופים, לא בערים למשל. להיות עם מסיכה, לשמור מרחק, להמנע מתחבורה ציבורית? האם יש עדיין טעם בחופשה מעין זו?

ומה אם הסיכוי שפעם נדמה כלא סביר, להתקע מחוץ לישראל כי הממשלה פה תחליט שאין לה כוח לכפות על החוזרים הצריכים בידוד להתבודד? או כי היא רוצה להחזיר רק את מצביעי הגוש הנכון? טוב, אין פה שאלה מוסרית, אבל זה בהחלט חלק ממערכת השיקולים.

אז לנסוע או לא?

עוז והדר

כמה טוב להיות אלמוני, חשבתי לי כשקראתי עוד פוסט מאד מושקע של מישהי שמאד חשוב לה להביע את דעתה, באריכות מה, על עניין היחסים בין בת הסופר המפורסם ואביה. לי עצמי אין באמת דיעה מגובשת בענין, ואני גם לא רואה סיבה שתהייה לי. אבל אני תוהה מה גורם לכל כך הרבה אנשים לרצות להיות איכשהו "מעורבים" בענין.

נכון שאחיה ואחיותיה של בת הסופר לא נמנעים מהצגת הצד שלהם במרחב הפייסבוקי. אני לא חושב שיש משהו רע או פסול בזה. זו כתבה ספר ואלו כותבים פוסטים. אני חושב שהעניין היה יורד מסדר היום יותר מהר אם הם היו נמנעים מלשתף את קהילת הפייסבוק בעניני משפחתם, אבל אלו שיקולים טקטיים, לא ערכיים.

אבל אלו שאינם נמנים על בני המשפחה או מכריהם הקרובים, מה להם ולזה? הרי אין מקרה זה כמקרה של סלב כזה או כזה שדיבר גסויות עם מישהי כזו או אחרת ושתגובת נגד קיצונית מהמסות הפייסבוקיות תגרום לתופעה הדוחה הזו להפסיק. ובטח שזה לא דומה למקרים של עבריינים סדרתיים של תקיפה מינית שאוורור העניין ברשתות החברתיות עשוי לשכנע נפגעים ונפגעות לצאת אל האור (אך הוא גם טריגר במקרים רבים) וכך לאפשר בירור משפטי של העניין לפני שחלה התיישנות. כל אלו מטרות ראויות לסערות פייסבוקיות שכוללות גם פוסטים של אנשים סתם מהישוב.

במקרה של משפחת עוז, אני לא יכול שלא לחשוד שיש פה לא מעט עניין של אנשים ביצור מעורבות בחיי המפורסמים, ברצון שידבק בהם קצת אבק כוכבים מצד אחד, ורצון לנפץ אלילים שהכזיבו (לכאורה) מצד שני. לא מזיק כמובן שאלילים אלו הם גברים, לבנים, אשכנזים, הגמוניים, שמאלנים, כל מה שמצווה לקעקע (כקבוצה) את מעמדם ההגמוני, ולחשוף אותם כניקלים מוסרית בעצם.

אני באמת תוהה אם זו הייתה בתו של שמחה הרשקוביץ, בעל מכולת מעפולה (דמות בדוייה, כן?) שהייתה מפרסמת ספר על האופן בו אביה התעלל בה כך או אחרת, האם כל אותם הצייצנים וכותבי הפוסטים היו משקיעים מזמנם (הלא יקר, כנראה) להביע את דעתם בעניין, גם אם שאר בני משפחת הרשקוביץ היו כן מביעים את דעתם ברשת החברתית.

אין זה דומה למשל לפרשיות כמו חשיפת יהודה משי-זהב, שיתכן שמועמדותו לפרס ישראל היא שגרמה סוף סוף לאנשים לצאת כנגדו, בעקבות סוג של "השתנה מהמקפצה" מצידו, או יצחק לאור בזמנו עם פרס מפעל הפיס. עמוס עוז כבר לא מועמד לשום פרס, והוא כבר לא איתנו, כך שקיעקוע דמותו ומורשתו הספרותית לא משרתים שום מטרה ציבורית רחבה.

ובניגוד ל me too, אין פה גם מטרה רחבה יותר לשפר את האופן בו הורים מגדלים את ילדיהם. רוב ההורים (שאני מכיר) עושים מעל ומעבר ליכולתם להיות הורים טובים. יש הרבה כשלונות בדרך, אך בסיפור של אהבה וחושך שבין עמוס עוז ובתו גליה אני לא רואה לקח כללי שציבור ההורים יכול לאמץ בכדי להיות הורים יותר טובים.

אז מה הפוסט הזה בעצם אומר? שגם אני בעצם דחפתי את אפי לפרשה הזו?

שווה לכם להתחסן?

מנקר בליבי החשד שרוב אלו שלא הולכים להתחסן, לא הולכים לא מתוך חשש או פחד גדול מהחיסון אלא מחוסר מוטיבציה. סוג של כלכלת פחדים. הם מרגישים שהם אישית לא בסיכון ולכן שום מידה של סיכון, אפסי ככל שיהיה ("מישהו אמר משהו בפייסבוק בקשר לחיסון, לא זוכר בדיוק מה") אין הם מוכנים לקחת. לא כאב של 12 שניות במקום הזריקה, לא לבטל את זמנם בלקבוע תור לחיסון ואף להגיע, כלום.

ולכן אני בהחלט בעד תמריצים, חיוביים ושליליים, למתחסנים. אני די משוכנע שהזכות להצטופף בתור לחנות הבגדים בקניון גם בימים בהם יש תחלואה גבוהה ומאות רבות של מאושפזים בטיפול נמרץ תריץ רבות/ים (ולא טובות/ים) להתחסן, אפילו פעמיים. שפטור מבידוד בחזרה משבוע הוללות בדובאי (כאשר יש טיסות) יריץ רבים ורבות אל מתחמי החיסונים. לא צריך קנסות או סנקציות כבדות. כי רוב הסרבנים הם לא באמת אידאולוגים, הם סתם אנוכיים/אדישים/עצלנים.

לא בטוח שדעתי מעלה נכונה לגבי החרדים ו/או הערבים. אצל שני הציבורים יש חשדנות. למדע אצל החרדים, למדינה אצל הערבים. תמריצים בנוגע למסחר או טיסות לא יעשו שם את העבודה. שמעתי שבבני ברק מציעים חמין למתחסנים, אז אולי זה מה שנדרש?

מזלות המים

אמנם נולדתי באחד ממזלות המים (לא שאני מאמין בשיט הזה), אבל כיוון שהמים החליטו בזמן האחרון להתנכל לי ,אז הכותרת של הפוסט צריכה להיות "חוסר מזלות המים."

בזמן האחרון התחלתי לחשוד שמים רודפים אותי. אוזני כל הזמן כרויות לקולות של זרימה, נזילות, טפטופים, כל הקולות שמים משמיעים כשהם באים למרר את חיי. ועיני בולשות אחרי סימני הצפה, רטיבות…

האיתות הראשון היה לפני כמה חדשים. המים החליטו לצאת לקרב נגדי, וגם לצאת מראש הברז בכיור חדר האמבטיה, במקום להסתפק במסלול הרגיל – דרך הפיה. אז עוד הייתי מלא רוח קרב, וישר נסעתי לעיר הסמוכה – נשר, ורכשתי מה שנקרא "קרטרידג" – המנגנון בתוך הברז, והחלפתי, וחשבתי שזהו זה.

אבל תוך החלפת הברז זעזעתי קצת את החיבור שלו לשיש (ניסיתי לגרום לפיה לחזור להסתובב כמו בימי חלדו של הברז) וכמה שבועות אחרי כן גיליתי שכל המגירות שבארון מתחת לכיור, וגם תכולתן, מכוסים עובש לבן מהמים שירדו מהיקף הברז אל מתחת לשיש. נדרשו רק כמה עשרות שעות עבודה לחטא ולנקות את המגירות ולצבוע אותן מחדש, ולזרוק את רוב תכולתן (שזה משהו דווקא מבורך). ובא שרברב ותיקן את החיבור של הברז לשיש, וחשבתי שזהו זה.

אבל כשהוא תיקן את החיבור לשיש, משהו אחר השתחרר איפה שהוא שם, ומים החלו מפעם לפעם להציף את השיש גם כשהברז סגור. אז קנינו ברז חדש (כבר לא של Grohe אלא תוצרת סין. כי אופנת הברזים המשובחים השתנתה ועכשיו הקטע שלהם זה דווקא פיה קצרה, וגבוהה, מה שלא מתאים לכיור אצלנו), והשרברב שוב שב, והחליף את הברז, וחשבתי שזהו זה.

אבל אז החליטה העיריה להגדיל את לחץ אספקת המים באיזורנו ובעקבות זאת כבה החשמל בסטודיו של זוגתי. מה הקשר? שסתום לחץ יתר של המים בכניסה לדוד פרץ עקב הלחץ המוגבר ושחרר כמויות של מים בתוך החלל שבו הדוד נמצא. זה היה יכול להמשך שבועות אלמלא המים הותזו ישר לתוך שורת שקעים בקיר הסמוך וגרמו למפסק הפחת לקפוץ. אז סגרתי את ברז הכניסה לדוד, והזמנתי את האיש, והוא החליף את השסתום, וחשבתי שזהו זה.

למחרת שוב חזרה הפריצה על עצמה, אלא שהפעם המים לא פגעו בשקעים, והמשיכו לזרום באין מפריע לביוב כיומיים עד שעברתי בסביבה ושמעתי את המים זורמים. אני חרד לחשוב מה גודל חשבון המים שנקבל. ואז שוב שב האיש, והתקין מקטין לחץ בכניסה לדוד, לרסן את התלהבות המים, וגם החליף אם את שסתום לחץ היתר לסוג יותר משובח. וחשבתי שזהו זה.

קדחת. בגשם הראשון, שתמיד מגיע בדהרה, גיליתי שנסתם פתח הניקוז של חלק מהגג (פודסט כזה), והמים מילאו את החלק הזה, שאליו נפתחת הדלת שדרכה עולים לגג, ועלו מעל סף הדלת, חדרו פנימה והחלו לטפטף בחמישה מקומות שונים, אחד מהם אל תוך כלי האוכל של החתולה, וכך גם גיליתי את זה. זה כבר היה ממש מפחיד, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות תיקנו הרבה נזילות בגג, ושוב תיקנו, וכנראה ששוב נתקן, כי נפלנו על קבלן ממש גרוע. אבל הפעם הסתבר שמספיק לשבור את הסבכה מעל פתח הניקוז הזה (שלא הותקנה כך שאפשר יהיה להסירה בסיבוב, אלא הודבקה) ולפתוח את הסתימה. במכת הגשם הבאה כבר לא הייתה שם הצפה, וחשבתי שזהו זה.

אבל כן הייתה הצפה בכביש ליד ביתנו. הכביש הזה חוצה את אפיק נחל טירה, וכל שנה הגשמים הראשונים מכסים את קטע הכביש הזה בסחף אבנים ואדמה, סותמים את כל עשרים פתחי הניקוז שיש שם, ואז מפלס המים עולה בהדרגה, עולה ועולה, וממש לפני שהמים מציפים את ביתנו, הם עוברים את סף המדרכה וזורמים בדהרה את תוך הגינה שלנו, סוחפים אתם אדמה וצמחים במורד המדרון. בשנים עברו, כשהגשם היה ביום, הייתי כבר מוכן עם מקל של מטאטא ומכנסיים קצרים לדשדש את תוך האגם ולפתוח את פתחי הניקוז ידנית לפני שיבואו מים עד נפש. השנה זה היה בלילה, אז רק שכבתי במיטה ודימיינתי מה קורה שם. ואכן מה שיגורתי לו, בא, והגינה כוסתה בשכבה חדשה של אדמת סחף. וחשבתי שזהו זה.

אותו נחל טירה, שממש גובל בגינתנו, גם מכרסם בה משנה לשנה, כמו שקורה בטבע, ועל זה אין לי באמת טענות. אין לי גם הרבה מה לעשות. אני רק חושש מהרגע שהקומפוסטר העומד בפאת הגינה יצנח לתוך זרם המים הגועש ויסחף הימה.

מה עוד: יש רטיבות בתקרה ממש מעל הספה שבה אני צופה בטלויזה. זה עוד לא מטפטף, אבל יש שם פס של רטיבות, כנראה מסדק בתקרה. אני ממש לא יודע מה לעשות בעניין זה – כל הניסיונות לתקן את זה עד כה כשלו. והיו כבר לפחות חמישה סבבים כאלה. המים מתעקשים להזכיר לי את נוכחותם. אז אני מתעלם בינתיים, מסתכל קדימה על מסך הטלויזיה במקום כלפי מעלה. פה אני לא חושב ש"זהו זה".

יש גם לא מעט מנורות המותקנות בתוך גרמי המדרגות מחוץ לבית, והמנורות האלה חולקות ביניהן תורנות לגבי איזו היא המנורה שלתוכה יכנסו מי גשם ויקפיצו את מפסק הפחת האחראי על כל תאורת החוץ (שלמזלנו דאגנו להפריד משאר המעגלים). אז אחרי כל גשם, אין תאורה בחוץ, עד שמתייבש. וחוזר חלילה. חשמלאי היה פה כבר עשרים פעם לפחות, וגם אני מורח סיליקון שקוף לפני כל עונת גשמים, ומרסס בסילר, וקדחת. מייאש. המים רודפים אותי אל תוך המנורות. פה כבר התייאשתי מלהגיד "וזהו זה".

גם בשירותים המים מתעקשים להמשיך ולרדת לאסלה, אחרי שההדחה נגמרה כדין, ולא מפסיקים. יש לנו ניאגרה כזו, שצריך לדעת ללחוץ עליה לחיצה קצרה והחלטית או שהיא לא עוצרת בסיום ההדחה. אם אני לא שומע שהמים שם יורדים ללא הפסקה, וטופח נמרצות על כפתור ההפעלה להפסיק את זה, הם ימשיכו לרדת ימים ולילות. יש לי סיוט מזה, מהמים היורדים ויורדים, ומחשבון המים העולה ועולה. גם זה כבר תוקן לפחות פעם אחת, ללא הועיל. אולי זה הלכלוך במי האספקה של עירית חיפה הסותם את המנגנון שם?

ואחרונה לא חביבה: משאבת המים של מדיח הכלים החלה להשמיע קול כשל מנגינת קסטניטות. ואחרי כן המדיח הפסיק לעבוד. משאבת מים כזו עולה משום מה כשני שלישים ממחיר מדיח חדש, ולא הגיוני להשקיע את זה במדיח בן 16 שנה. אז המים הדיחו את המדיח מכהונתו, וכרגע עומד פה במטבח מדיח חדש באריזתו, מחכה לטכנאי שיבוא להתקין אותו.

11:0 לטובת המים, והחורף רק התחיל.

לפחות ההשקיה בגינה לא תעבוד עד האביב, אז אני לא צריך לדאוג מפריצות בצנרת, מחזירי הבר התולשים ממטרות שקועות, משועלים או תנים הנוגסים בצנרת, מציפורים המנקרות בצנרת ומנקבות אותה או סתם מברז חשמלי כזה או אחר שלכלוך במים תוקע במצב פתוח והוא מזרים מים במחשכים, ללא הפסקה, סמוי מהעין. רק חוש השמיעה שלי, שבינתיים הוא עדיין סביר, יכול לפעמים לגלות דברים כאלה. או גידול לא מבוקר של צמחיה..

המסע פנימה

רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם לחו"ל אי אפשר לנסוע. בצוק העתים הלכתי לחפש "פנימה", ואכן מצאתי, במחשב ובטלפון, אלפי "פרצופים" שכבר צילמתי בחמשת השנים האחרונות ועדיין לא "עשיתי אתם" כלום.

למה בדיוק אני מתכוון ב"עשיתי אתם" תשאלו? (יותר סביר שלא באמת תשאלו). אז ככה: עד כה צילמתי פרצופים בהם נתקלתי, בעיקר במרחב הלא וירטואלי, ב offline, אבל במספר קטן של מקרים גם כאלה שדגתי ברשת. פה ושם עשיתי פעולות עריכה מינימליות על חלק מצילומי הפרצופים האלה, בעיקר בכלי העריכה של אינסטגרם, ושיתפתי אתם בפרופיל שהוקדש לזה באינסטגרם בשם heads_galore, משם הם שותפו באופן אוטומטי גם בדף פייסבוק בשם head hunting ובטויטר. בחלקם הקטן גם השתמשתי כתמונת הפרופיל שלי ברשתות חברתיות כאלה ואחרות. בעיקר בפייסבוק (שם אני רב פרצופי – אני מחליף תמונת פרופיל כל יום) אבל גם בטויטר ואינסטגרם. היה לי גם בלוג שהוקדש לפרצופים (לא זה שבו אתם קוראים כעת) ואפילו עשיתי סרטונים קצרים עם פרצופים אותם שיתפתי בטיק-טוק ואינסטגרם.

אבל בחסות הקורונה התחדשו דברים. חברי בני כתב עבורי תוכנה המציגה פרצופים בתוך מטריצה של 12 מלבנים על המסך (מן הסתם בהשפעת מראה מסכי תכנת ה zoom מולה רבים מאיתנו מבלים עכשיו שעות), כאשר גם המלבן נבחר אקראית, גם הפרצוף נבחר אקראית (מבין כמה אלפים בתיקיה), וגם זמן התצוגה נבחר אקראית (בתחום מסויים).

מי יראה את המסכים המתחלפים האלה? כרגע זה רק אני, אבל הייתי שמח לחלוק את זה עם אחרים, אולי דרך אתר אינטרנט, ובכך להפוך את זה למעין עבודת אמנות. אכנה אותה בינתיים "הפסיפס" (שם זמני). אפשר לראות פסיפס כזה ביו-טיוב, לשם העליתי סרט ובו דגימה של כשלוש דקות מהפסיפס – אבל יש 10 בחזקת 48 מסכים שונים (1 ואחריו 48 אפסים) אז הסיכוי לראות את אותו מסך פעמיים בפועל לא קיים.
כדאי לצפות במסך מלא, ולא בטלפון!

אני יכול לדמיין מיצב שבו מספר מסכים איכותיים, נאמר ארבעה, מקיפים חלל, ועל כל אחד מהם פסיפס כזה, בו מתחלפים פרצופים באופן אקראי. מי שעומד ביניהם יוכל אולי לחוות את מה שאני מרגיש בשיטוט ברחובות, במיוחד במקום כמו פריז – תחושה שיש פרצופים המסתכלים עלי מעל עבר, פרצופים שאחרותם "מזמנת" אותי. אני תוהה אם מיצב כזה יעשה משהו למישהו.

בינתיים, לטובת אותו מיצב דמיוני, אני "כורה" בתוך אלפי הצילומים שכבר צילמתי. אין הרי באמת הבדל מושגי משמעותי בין צילום של פרצוף מתוך ציור או פסל (שהוא כבר יצוג – כזה הנמצא בחלל ה"ממשי"), לבין בידוד של פרצוף באמצעות תוכנת עריכה מתוך צילום (יצוג הנמצא בחלל הוירטואלי) המכיל מספר פרצופים, או המכיל דימוי שיש בחלקו (לפעמים הקטן) פרצוף. בשני המקרים יש כאן פעולת קטיעה ובידוד, הסרת פרטים, עריכת המאפיינים השונים כגון ניגודיות, בהירות, איזון צבעים, מחיקת פרטים מפריעים, תיקון פרספקטיבה ועוד. בשני המקרים יש פעולת בחירה – מה להראות ומה לא. המקרה השני הוא אולי סימולציה מסדר יותר גבוה: יצוג של יצוג של יצוג. הפסיפס הוא כבר יצוג של יצוג של יצוג של יצוג. אני גורס שיצוג מסדר שכזה כבר מפסיק להיות רה-פרזנטציה, והופך להיות פרזנטציה נטו.

במקרה השני, של "צילום" מתוך צילום יש לי גם אפשרויות להוסיף פרטים שלא היו בדימוי המקורי בעזרת תוכנות עריכה. למשל ל"הרחיב" את התמונה כדי שתתאים לפורמט רבוע. בפרצופים שצולמו מיצירות אמנות "מוכרות" אני גם מוסיף וגם גורע (בעדינות) פרטים כדי לא להסתבך בזכויות יוצרים. או לפחות נותן לעצמי פתח מילוט בתואנה של שינוי משמעותי. השינוי המשמעותי יותר (לדעתי) הוא בקונטקסט, בתפקיד של כל דימוי, כשכל פרצוף הוא רק אחד מאלפים המופיעים ונעלמים. אבל גם שינוי בדימוי עצמו יכול לאפשר לי לטעון שהניכוס הוא לגיטימי.

בימים אלה אני מצלם בתוך מרחב הפרצופים שראיתי ותיעדתי ב 2019. שנה פוריה יחסית, מצאתי בה כ-1500 צילומים בהם יש פרצופים, ואני עובר עליהם, "כורה" בהם. סביר להניח שזה יניב יותר מ 1500 פרצופים. אני מעבד בין שלושה לשלושים פרצופים ביום, בנחת. אין סיבה להזדרז. אני לא רואה שהדברים הולכים להפתח בזמן הקרוב, בעיקר כי יש רק חפיפה מועטה בין הקהל של מבקרי הגלריות והמוזיאונים וציבור המצביעים לאנשים שבידם כרגע הכח להחליט מה לפתוח ומה לסגור.

יש גם סוג של סיפוק במסע פנימה כזה, מסע שגם מזכיר לי את המקומות בהם הייתי ובהם התבוננו בי אותם פרצופים וגם מגלה לי מחדש את מה שכבר ראיתי בהם. יש פה גם את הסיפוק ה"אקולוגי" של ניצול מחדש של דברים במקום רכישת דברים חדשים.

את 1500 הדימויים האלה מהם אני כורה פרצופים, העתקתי לצורך עיבוד מהמחשב לטלפון. יותר מהר ויותר נוח לערוך שם צילומים (למרות שבשניהם יש לי מסך מגע) ויש שם תוכנות עריכה חינמיות רבות כוח ואפשרויות. אחרי כן אחזיר אותם למחשב, שם רץ הקוד של ידידי בני ומחולל את ה"פסיפס". שם המסך גם יותר גדול ויותר איכותי. ואחרי זה מה? אעבור לצילומי הפרצופים מ 2018…

פרספקטיבה

לפני אי אלו שנים, בגיל 24 (!), אחרי שמיציתי כל שביל ואתר כאן, יצאתי בפעם הראשונה לחו"ל. לאירופה, לחודש. וצילמתי וצילמתי, בעיקר בניינים. כשחזרו השקופיות, התאכזבתי לראות שכל הבניינים בצילומי נוטים לאחור, וחלקם העליון צר מזה התחתון. הטיית המצלמה כלפי מעלה בכדי לתפוס את כל חזית הבניין, גורמת למישור הפילם (פוגיכרום וולויה 50 asa באותם השנים) לא להיות מקביל למישור חזית הבניין ולכן קווים מקבילים במציאות מפסיקים להיות מקבילים בצילום. בעצם, יכולתי לשים לב זה גם בזמן הצילום, אבל רק אחרי שפותחו השקופיות ראיתי עד כמה זה מעצבן.

באותה תקופה הייתי מאד רציני בעניין הצילום, ואת אותה נסיעה קצרה תירצתי לעצמי בביקור בתערוכת הצילום הגדולה בעולם וגם קורס צילום סטודיו בחברת אגפא (ז"ל). כל כך רציני הייתי אז עד שכמעט שקלתי להתחיל לצלם בסוג של מצלמה הנקרא view camera, בה אפשר להטות את מישור העדשה ביחס למישור הפילם וכך לפתור את בעיית הפרספקטיבה. מצלמה גדולה, יקרה, וממש לא מיועדת למי שנוסע ברכבת ב youth eurail pass . כך נראית מצלמה כזו:

view camera

עם הנסיון והשנים שיפרתי קצת את הטכניקה, התחלתי לצלם חזיתות בינינים יותר מרחוק, בעדשה טלסקופית, כך שהשיפוע בו היטיתי את המצלמה מעלה היה מתון יותר. והתחלתי לצלם יותר פרטים.

ועכשיו אני קופץ ארבעים וכמה שנים קדימה, ועניין הפרספקטיבה נותן לי פרספקטיבה (במובן המאפורי) עד כמה השתנו הדברים. הצילום כבר דיגיטלי לגמרי, ורובו מצולם בטלפון. בעיית הפרספקיבה אף הוחמרה מצד אחד – את הטלפון, בניגוד למצלמה, מאד קשה להחזיק באופן מקביל למושא התצלום, ושוב יש את אותה הבעיה, מלבנים מצטלמים כטרפזים, ואפילו טרפזים עקומים כאלה, עקומים גם במימד האפקי וגם האנכי.

אלא שהיום לבעיה יש פתרון פשוט. תוכנות עריכה בסיסיות, אפילו בטלפון, למשל תוכנת העריכה של אינסטגרם, מאפשרות לתקן את הפרספקטיבה המעוותת בקלי קלות. אפשר למשוך באצבע קלה את פינת המלבן שהתעוות, ולגרור אותה למקומה הרצוי, יחד עם כל שאר מרכיבי התמונה. יש הרבה מאד חישובים מאחורי הפעולה הזו, שהפכה כל כך פשוטה, טריביאלית אפילו, אבל אפילו המעבד בטלפון מבצע חישובים אלה באפס זמן.

הייתי יכול לסרוק את כל אותן שקופיות מאז (שמן הסתם כבר דהו לא מעט) ולתקן גם להן את הפרספקטיבה. אלא שרוב אותם הצילומים לא ממש שווים את המאמץ. ההתלהבות שלי מחזיתות של כנסיות גם היא התחלפה בהתמקדות באינספור הפרצופים המסותתים על חזיתותיהם וצילומם.

בראיה לאחור, הצילומים היחידים כמעט ששווה לי להשקיע בשיפוצם הם אלו (המעטים מדי) בהם רואים אותנו צעירים ואפילו יפים. ושם אין שום בעיה של פרספקטיבה. רק שיפורי קומפוזיציה. את הצבעים שדהו ונעלמו עדיין לא מצאתי איך לשחזר.

בתיבה

הסמסטר, הודות לקורונה והזום, אני לומד חמישה קורסים בשלוש אוניברסיטאיות שונות, בשלש ערים שונות. ובאחד מהם, המשלב בין אמנות והפילוסופיה של לוינס, זרק אחד הסטודנטים הערת אגב על אותה "תיבת תהודה" שהרשתות החברתיות מייצרות עבורנו, בעצם כולאות אותנו בתוכה.

תיבת התהודה דנן, שאפשר ואולי אפילו צריך, להאשים אותה בקיטוב ההולך וגובר בין חלקי החברה, בישראל, בארה"ב וכנראה בעוד מקומות לא מעטים, גורמת לנו לחשוב שהאחרים חושבים (פחות או יותר) כמונו. כי האלגוריתם מראה לנו יותר דברים שכתבו או שיתפו אנשים שעשינו להם לייק בעבר, או תכנים הדומים לאלו שחיבבנו בעבר. האלגוריתם הולך וכולא אותנו בתוך הזהה, מסתיר מאיתנו את האחר.

האחר שמלכתחילה לא באמת היה נוכח שם, כי רובנו נוטים לא לבקש חברות או לאשר חברות לא.נשים שאנו חושבים שיעצבנו אותנו. וגם אם כבר התפלח לאותה קהילת הדומים מישהו שהתברר שחושב אחרת, לא אחת תגובתנו תהיה לחסום אותו או לבטל חברות (נדמה לי שהראשון יותר קיצוני, כי בחסימה האדם החסום על תכניו ותגובותיו גם לאחרים, נעלם מעינינו לעד).

הטכנולוגיה והאלגוריתם של הרשתות החברתיות הוא ממש לא מה שראו בעיני רוחם פילוסופים כמו עמנואל לוינס ומרטין בובר. הציווי האתי לראות את האחר באחרותו, ולכבד אחֵרות זו, ניגף לחלוטין בפני האלגוריתם. זה לא שאנו מנסים להפוך את האחר לזהה. לפחות ברשתות החברתיות רובנו כבר הבנו שזה תרגיל עקר. אנחנו פשוט כולאים את עצמנו בתוך תיבת תהודה של הזהה, הדומה וכולאים את האחרים מחוץ לתיבה, בתיבה אחרת שם גם הם מהדהדים זה לזה.

בקטע קצת מזוכיסטי אולי, אני כן עוקב אחרי טיפוסים כמו גדי טאוב בטוויטר. זה קצת כמו לצפות בסרט אימה. הדברים שם כל כך "אחרים" עד כדי כך שהדימיון שלי לא מספיק מפותח להתייחס אליהם כמשהו אמיתי שאפשר לנסות ולכבד כדעה לגיטימית אחרת. כנ"ל עם אבישי בן חיים, וקטעים שאנשים משתפים מתכניות הבוקר של אברי גלעד. מבחינתי זה קצת מעבר לסקלה. אבל אני מבטיח להשתדל, ולפחות להקשיב.

משהו חיובי על ימי הקורונה

מישהו אחד שמרוצה עד הגג מהימים האלו הוא נכדתי. היא בת שנתיים וחצי וזכתה לרגל המצב למנות גדושות של הוריה, העובדים שניהם מהבית. ממש אין לה תלונות על הסגרים וההגבלות.

מי שעוד מרוצה הוא כל מי שיש לו חנות לחמרי בניין. כי אנשים יושבים בבית באפס מעשה, מסתכלים על הקירות, ופתאום רואים את כתם הרטיבות הזה שכבר שנים הם מתכוונים לתקן, את הצבע המתקלף על הכיסא ההוא, נזכרים ברהיט שהם כבר שנים מתכוונים לעשות, בטאבון שתמיד רצו לבנות בחצר, ופתאום אין להם שום תירוץ לתת לעצמם למה בעצם שלא יקומו ויעשו את זה ממש עכשיו. אז התחנה הראשונה היא בחנות לחמרי בנין, מה שנקרא ב"טמבוריה". גם לא מעט כלי גינון וכלי נגרות נרכשו בתקופה האחרונה, כולל על ידי עבדכם הנאמן, אבל ממש לא רק.

הסגר מציב מראה בפני האנשים, למשל – למה לא תקום ותסדר את המגירות האלה סוף סוף? או תקרא לפחות את אחד מהספרים שהצטברו ליד המיטה ושאתה מספר לעצמך שרק תתפנה קצת, ומיד תקרא? אז התפנית. אין תירוצים. אני לפחות קראתי בתקופה הזו הרבה יותר, ואני לא עובד גם שלא בימי קורונה. לא כמה שתכננתי לקרוא, אני טוב (בעצם רע) בתירוצים.

אני שומע גם על המון אנשים שהתחילו לאכול הרבה יותר טוב ויותר בריא. פחות מזונות מעובדים ויותר אוכל שבושל או נאפה מחומרים בסיסיים ומתוך פניוּת. כמויות המחמצת עלו פלאים, אנשים החלו לאפות, גם לחם, ואני משוכנע שבבלוגים של אוכל ומתכונים יש הרבה יותר תעבורה.

בסגר הראשון הרגשתי כלוא, במיוחד שהוא בא אחרי שהייתי בבידוד, אז סרקתי שקופיות מטיולנו בהודו ונפאל לפני כמה עשרות שנים, ושיפצתי אותן במחשב. תוך כדי חזרתי אחורה בזמן לאותם מקומות, וגם התפעלתי מכמה רזים ויפים היינו אז (וכמה גרוע היינו לבושים..). בסגר השני התעצבתי קצת שלא יכולתי להסתובב ולצלם "פרצופים" כפי שאני אוהב לעשות, אבל חיש קל גיליתי שיש לי בטלפון אלפי פרצופים שכבר צילמתי בשנה האחרונה ועדיין לא עשיתי אתם כלום, אפילו לא שיתפתי אותם באינסטגרם. ועכשיו שיש לי את התכנה הנחמדה הזו שידידי בני כתב, שמציגה את הפרצופים בסדר אקראי, יש לי עוד סיבה לעבד את הצילומים האלה לפורמט המתאים, לנקות אותם ולהעביר אותם מהטלפון למחשב.

מה עוד טוב בימים אלה? הודות ללימודים בזום כנראה שאוכל ללמוד קורסים במקביל בשלוש אוניברסיטאות שאף לא אחת מהן נמצאת בעירי אני. וזה מזל גדול כי באוניברסיטת חיפה לא מתייחסים יפה לשומעים חפשיים, ביחוד לא בקבוצת הגיל שלי וגם די מיציתי את הקורסים הניתנים פה, ושלא ממש מתחדשים משנה לשנה.

אני לא יודע אם זה נכון לכולם, אבל זה בטח נכון לגבי. ממש מתחת לאף יש הרבה מה לעשות. רק צריך לחשוב קצת אחרת על הדברים. או לחפש הרצאות ביו-טיוב… ראיתי גם לא מעט עסקים ששינו את אופני הפעולה שלהם בזריזות, וגם אם לא התעשרו מכך זה לפחות עזר להם לצלוח את התקופה הזו ואולי בהמשך גם יאפשר להם להרחיב את תחום הפעילות שלהם. אבל אני מבין לחלוטין שיש הרבה שזה לא אפשרי עבורם.

עוד אני יכול לחשוב ולקוות שבחברה החרדית תהייה התפכחות מסויימת מהציות העיוור לאדמורים ורבנים, ציות שהוא ממש פגאני. חבל שנדרש לחשבון נפש זה לא מעט מתים והשבתה כללית ולא דיפרנציאלית של המדינה, אבל אולי בסופו של דבר יהיה פה איזון יותר מוצלח בין השמירה על קהילת הלומדים ובין קבלת מרות הוירוס, המדינה, החוק, הרפואה והמדע.

מה עוד? אולי המגיפה ורבע מליון מתים יספיקו בכדי שאזרחי ארה"ב יתפכחו מהאוויל המשריש והמרושע שהם מיקמו בבית הלבן. יש לקוות שהוא גם יסכים להתפנות משם ללא מלחמת אזרחים. פה, יש הרבה פחות סיכוי שהנוכל המתבצר בבלפור יתפנה בעקבות המגיפה, במיוחד שבניגוד לטראמפ הוא לא התכחש לחומרת המחלה, אלא רק התקפל בפני החרדים, מה שהיה קורה גם אם "החליפי" היה שוכן בבלפור. אין בישראל מספיק שוטרים להשתלט על חצרות החסידים וגם לא אפשרות פוליטית.

עוד חיובי: יאפשרו ליותר אנשים לעבוד מהבית, לפחות חלק ניכר מהזמן. רק יעלה את התפוקה ויוריד את העומס בכבישים ואת זיהום האויר.

אחרון חביב: אני צופה שהמירוץ לפיתוח חיסונים לוירוס הנוכחי, ביחוד זה של חברת מודרנה, והתקציבים הגדולים שהופנו לזה, יניבו פריצות דרך משמעותיות בטיפול וחיסון בפני וירוסים בכלל.

כבר אמרתי שאני אופטימי חסר תקנה?

סגר

יש סממן מאד דתי בסגר הנוכחי. כמו בדתות היהודו-נוצריות, יש בסגר הזה שפע גזרות ותקנות שאי אפשר באמת לציית לכולן לחלוטין, שהופכות כל אחד ואחד לחוטא, כזה שיד החוק הכבדה יכולה לנוח בכל רגע על כתפו. אנחנו כולנו אשמים, וגם אם התקנות נראות לנו טפשיות, לא הגיוניות, מגמתיות, הן בכל זאת נותנות בידי הכנסיה, סליחה – המדינה, אחיזה בנו, ומשאירות גם בנו תחושת אשמה מסויימת, חשש מסויים, שיכול להתרגם להרבה דברים. בהקשר הנוכחי, לשתיקה. לרצון לשמור על פרופיל נמוך.

כמו בדת הנוצרית, בגרסתה הקתולית, יש גם כתבי מחילה, אינדולגנציות, שאפשר או לרכוש או לקבל בתוקף מעמדך, למשל גרסת הבידוד המקוצר עד הלא קיים לשבים ממשלחת נתניהו לארה"ב. בניגוד לכנסיה, העם כן רואה את ההפרות של המקורבים וה"חשובים" וכן מוחה. הכנסיה עשתה עבודה הרבה יותר טובה הרבה מאד שנים בהסתרת העובדה שיש דין אחד להמונים ודין אחר לחשמנים. וגם בחצרות החסידים מובן מאליו ומקובל שדין אחד לאדמו"ר ודין אחר לחסידים.

החילונים לא מבינים את זה ככה. אם בעלי השררה מצפצפים על החוקים, למה שהם יצייתו להם? הבעיה היא שהם יפרו גם את החוקים שנועדו לשמור עליהם, שעושים שכל, (וכן, גם להכניע אותם.)

בלטינית יש מימרה רלוונטית לענייננו: Quod licet Iovi, non licet bovi – מה שמותר ליופיטר אסור לשור. כך, לשרה נתניהו מותר להביא ספר אליה הביתה, אבל אזרח מהשורה שילך להסתפר בביתו שלו, או בביתו של הספר, הוא עבריין, הוא יודע שהוא עבריין, והעובדה שאין אכיפה, וגם לא יכולה להיות אכיפה על דברים מעין אלה לא מעלה ולא מורידה. זו דרכו של השלטון להשתיק את האזרחים, על ידי הפיכת כולם לחוטאים. זה עבד לכנסיה שנים רבות, וזה עובד גם היום, במשטרים רודניים שעדיין מתעקשים לכנות עצמם דמוקרטיים.

לגורגיו אגמבן יש בטח משהו רלוונטי להגיד על זה, אבל מאז שהפך מכחיש קורונה פחות מתחשק לי להתייחס אליו.