שווה לכם להתחסן?

מנקר בליבי החשד שרוב אלו שלא הולכים להתחסן, לא הולכים לא מתוך חשש או פחד גדול מהחיסון אלא מחוסר מוטיבציה. סוג של כלכלת פחדים. הם מרגישים שהם אישית לא בסיכון ולכן שום מידה של סיכון, אפסי ככל שיהיה ("מישהו אמר משהו בפייסבוק בקשר לחיסון, לא זוכר בדיוק מה") אין הם מוכנים לקחת. לא כאב של 12 שניות במקום הזריקה, לא לבטל את זמנם בלקבוע תור לחיסון ואף להגיע, כלום.

ולכן אני בהחלט בעד תמריצים, חיוביים ושליליים, למתחסנים. אני די משוכנע שהזכות להצטופף בתור לחנות הבגדים בקניון גם בימים בהם יש תחלואה גבוהה ומאות רבות של מאושפזים בטיפול נמרץ תריץ רבות/ים (ולא טובות/ים) להתחסן, אפילו פעמיים. שפטור מבידוד בחזרה משבוע הוללות בדובאי (כאשר יש טיסות) יריץ רבים ורבות אל מתחמי החיסונים. לא צריך קנסות או סנקציות כבדות. כי רוב הסרבנים הם לא באמת אידאולוגים, הם סתם אנוכיים/אדישים/עצלנים.

לא בטוח שדעתי מעלה נכונה לגבי החרדים ו/או הערבים. אצל שני הציבורים יש חשדנות. למדע אצל החרדים, למדינה אצל הערבים. תמריצים בנוגע למסחר או טיסות לא יעשו שם את העבודה. שמעתי שבבני ברק מציעים חמין למתחסנים, אז אולי זה מה שנדרש?

מזלות המים

אמנם נולדתי באחד ממזלות המים (לא שאני מאמין בשיט הזה), אבל כיוון שהמים החליטו בזמן האחרון להתנכל לי ,אז הכותרת של הפוסט צריכה להיות "חוסר מזלות המים."

בזמן האחרון התחלתי לחשוד שמים רודפים אותי. אוזני כל הזמן כרויות לקולות של זרימה, נזילות, טפטופים, כל הקולות שמים משמיעים כשהם באים למרר את חיי. ועיני בולשות אחרי סימני הצפה, רטיבות…

האיתות הראשון היה לפני כמה חדשים. המים החליטו לצאת לקרב נגדי, וגם לצאת מראש הברז בכיור חדר האמבטיה, במקום להסתפק במסלול הרגיל – דרך הפיה. אז עוד הייתי מלא רוח קרב, וישר נסעתי לעיר הסמוכה – נשר, ורכשתי מה שנקרא "קרטרידג" – המנגנון בתוך הברז, והחלפתי, וחשבתי שזהו זה.

אבל תוך החלפת הברז זעזעתי קצת את החיבור שלו לשיש (ניסיתי לגרום לפיה לחזור להסתובב כמו בימי חלדו של הברז) וכמה שבועות אחרי כן גיליתי שכל המגירות שבארון מתחת לכיור, וגם תכולתן, מכוסים עובש לבן מהמים שירדו מהיקף הברז אל מתחת לשיש. נדרשו רק כמה עשרות שעות עבודה לחטא ולנקות את המגירות ולצבוע אותן מחדש, ולזרוק את רוב תכולתן (שזה משהו דווקא מבורך). ובא שרברב ותיקן את החיבור של הברז לשיש, וחשבתי שזהו זה.

אבל כשהוא תיקן את החיבור לשיש, משהו אחר השתחרר איפה שהוא שם, ומים החלו מפעם לפעם להציף את השיש גם כשהברז סגור. אז קנינו ברז חדש (כבר לא של Grohe אלא תוצרת סין. כי אופנת הברזים המשובחים השתנתה ועכשיו הקטע שלהם זה דווקא פיה קצרה, וגבוהה, מה שלא מתאים לכיור אצלנו), והשרברב שוב שב, והחליף את הברז, וחשבתי שזהו זה.

אבל אז החליטה העיריה להגדיל את לחץ אספקת המים באיזורנו ובעקבות זאת כבה החשמל בסטודיו של זוגתי. מה הקשר? שסתום לחץ יתר של המים בכניסה לדוד פרץ עקב הלחץ המוגבר ושחרר כמויות של מים בתוך החלל שבו הדוד נמצא. זה היה יכול להמשך שבועות אלמלא המים הותזו ישר לתוך שורת שקעים בקיר הסמוך וגרמו למפסק הפחת לקפוץ. אז סגרתי את ברז הכניסה לדוד, והזמנתי את האיש, והוא החליף את השסתום, וחשבתי שזהו זה.

למחרת שוב חזרה הפריצה על עצמה, אלא שהפעם המים לא פגעו בשקעים, והמשיכו לזרום באין מפריע לביוב כיומיים עד שעברתי בסביבה ושמעתי את המים זורמים. אני חרד לחשוב מה גודל חשבון המים שנקבל. ואז שוב שב האיש, והתקין מקטין לחץ בכניסה לדוד, לרסן את התלהבות המים, וגם החליף אם את שסתום לחץ היתר לסוג יותר משובח. וחשבתי שזהו זה.

קדחת. בגשם הראשון, שתמיד מגיע בדהרה, גיליתי שנסתם פתח הניקוז של חלק מהגג (פודסט כזה), והמים מילאו את החלק הזה, שאליו נפתחת הדלת שדרכה עולים לגג, ועלו מעל סף הדלת, חדרו פנימה והחלו לטפטף בחמישה מקומות שונים, אחד מהם אל תוך כלי האוכל של החתולה, וכך גם גיליתי את זה. זה כבר היה ממש מפחיד, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות תיקנו הרבה נזילות בגג, ושוב תיקנו, וכנראה ששוב נתקן, כי נפלנו על קבלן ממש גרוע. אבל הפעם הסתבר שמספיק לשבור את הסבכה מעל פתח הניקוז הזה (שלא הותקנה כך שאפשר יהיה להסירה בסיבוב, אלא הודבקה) ולפתוח את הסתימה. במכת הגשם הבאה כבר לא הייתה שם הצפה, וחשבתי שזהו זה.

אבל כן הייתה הצפה בכביש ליד ביתנו. הכביש הזה חוצה את אפיק נחל טירה, וכל שנה הגשמים הראשונים מכסים את קטע הכביש הזה בסחף אבנים ואדמה, סותמים את כל עשרים פתחי הניקוז שיש שם, ואז מפלס המים עולה בהדרגה, עולה ועולה, וממש לפני שהמים מציפים את ביתנו, הם עוברים את סף המדרכה וזורמים בדהרה את תוך הגינה שלנו, סוחפים אתם אדמה וצמחים במורד המדרון. בשנים עברו, כשהגשם היה ביום, הייתי כבר מוכן עם מקל של מטאטא ומכנסיים קצרים לדשדש את תוך האגם ולפתוח את פתחי הניקוז ידנית לפני שיבואו מים עד נפש. השנה זה היה בלילה, אז רק שכבתי במיטה ודימיינתי מה קורה שם. ואכן מה שיגורתי לו, בא, והגינה כוסתה בשכבה חדשה של אדמת סחף. וחשבתי שזהו זה.

אותו נחל טירה, שממש גובל בגינתנו, גם מכרסם בה משנה לשנה, כמו שקורה בטבע, ועל זה אין לי באמת טענות. אין לי גם הרבה מה לעשות. אני רק חושש מהרגע שהקומפוסטר העומד בפאת הגינה יצנח לתוך זרם המים הגועש ויסחף הימה.

מה עוד: יש רטיבות בתקרה ממש מעל הספה שבה אני צופה בטלויזה. זה עוד לא מטפטף, אבל יש שם פס של רטיבות, כנראה מסדק בתקרה. אני ממש לא יודע מה לעשות בעניין זה – כל הניסיונות לתקן את זה עד כה כשלו. והיו כבר לפחות חמישה סבבים כאלה. המים מתעקשים להזכיר לי את נוכחותם. אז אני מתעלם בינתיים, מסתכל קדימה על מסך הטלויזיה במקום כלפי מעלה. פה אני לא חושב ש"זהו זה".

יש גם לא מעט מנורות המותקנות בתוך גרמי המדרגות מחוץ לבית, והמנורות האלה חולקות ביניהן תורנות לגבי איזו היא המנורה שלתוכה יכנסו מי גשם ויקפיצו את מפסק הפחת האחראי על כל תאורת החוץ (שלמזלנו דאגנו להפריד משאר המעגלים). אז אחרי כל גשם, אין תאורה בחוץ, עד שמתייבש. וחוזר חלילה. חשמלאי היה פה כבר עשרים פעם לפחות, וגם אני מורח סיליקון שקוף לפני כל עונת גשמים, ומרסס בסילר, וקדחת. מייאש. המים רודפים אותי אל תוך המנורות. פה כבר התייאשתי מלהגיד "וזהו זה".

גם בשירותים המים מתעקשים להמשיך ולרדת לאסלה, אחרי שההדחה נגמרה כדין, ולא מפסיקים. יש לנו ניאגרה כזו, שצריך לדעת ללחוץ עליה לחיצה קצרה והחלטית או שהיא לא עוצרת בסיום ההדחה. אם אני לא שומע שהמים שם יורדים ללא הפסקה, וטופח נמרצות על כפתור ההפעלה להפסיק את זה, הם ימשיכו לרדת ימים ולילות. יש לי סיוט מזה, מהמים היורדים ויורדים, ומחשבון המים העולה ועולה. גם זה כבר תוקן לפחות פעם אחת, ללא הועיל. אולי זה הלכלוך במי האספקה של עירית חיפה הסותם את המנגנון שם?

ואחרונה לא חביבה: משאבת המים של מדיח הכלים החלה להשמיע קול כשל מנגינת קסטניטות. ואחרי כן המדיח הפסיק לעבוד. משאבת מים כזו עולה משום מה כשני שלישים ממחיר מדיח חדש, ולא הגיוני להשקיע את זה במדיח בן 16 שנה. אז המים הדיחו את המדיח מכהונתו, וכרגע עומד פה במטבח מדיח חדש באריזתו, מחכה לטכנאי שיבוא להתקין אותו.

11:0 לטובת המים, והחורף רק התחיל.

לפחות ההשקיה בגינה לא תעבוד עד האביב, אז אני לא צריך לדאוג מפריצות בצנרת, מחזירי הבר התולשים ממטרות שקועות, משועלים או תנים הנוגסים בצנרת, מציפורים המנקרות בצנרת ומנקבות אותה או סתם מברז חשמלי כזה או אחר שלכלוך במים תוקע במצב פתוח והוא מזרים מים במחשכים, ללא הפסקה, סמוי מהעין. רק חוש השמיעה שלי, שבינתיים הוא עדיין סביר, יכול לפעמים לגלות דברים כאלה. או גידול לא מבוקר של צמחיה..

המסע פנימה

רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם לחו"ל אי אפשר לנסוע. בצוק העתים הלכתי לחפש "פנימה", ואכן מצאתי, במחשב ובטלפון, אלפי "פרצופים" שכבר צילמתי בחמשת השנים האחרונות ועדיין לא "עשיתי אתם" כלום.

למה בדיוק אני מתכוון ב"עשיתי אתם" תשאלו? (יותר סביר שלא באמת תשאלו). אז ככה: עד כה צילמתי פרצופים בהם נתקלתי, בעיקר במרחב הלא וירטואלי, ב offline, אבל במספר קטן של מקרים גם כאלה שדגתי ברשת. פה ושם עשיתי פעולות עריכה מינימליות על חלק מצילומי הפרצופים האלה, בעיקר בכלי העריכה של אינסטגרם, ושיתפתי אתם בפרופיל שהוקדש לזה באינסטגרם בשם heads_galore, משם הם שותפו באופן אוטומטי גם בדף פייסבוק בשם head hunting ובטויטר. בחלקם הקטן גם השתמשתי כתמונת הפרופיל שלי ברשתות חברתיות כאלה ואחרות. בעיקר בפייסבוק (שם אני רב פרצופי – אני מחליף תמונת פרופיל כל יום) אבל גם בטויטר ואינסטגרם. היה לי גם בלוג שהוקדש לפרצופים (לא זה שבו אתם קוראים כעת) ואפילו עשיתי סרטונים קצרים עם פרצופים אותם שיתפתי בטיק-טוק ואינסטגרם.

אבל בחסות הקורונה התחדשו דברים. חברי בני כתב עבורי תוכנה המציגה פרצופים בתוך מטריצה של 12 מלבנים על המסך (מן הסתם בהשפעת מראה מסכי תכנת ה zoom מולה רבים מאיתנו מבלים עכשיו שעות), כאשר גם המלבן נבחר אקראית, גם הפרצוף נבחר אקראית (מבין כמה אלפים בתיקיה), וגם זמן התצוגה נבחר אקראית (בתחום מסויים).

מי יראה את המסכים המתחלפים האלה? כרגע זה רק אני, אבל הייתי שמח לחלוק את זה עם אחרים, אולי דרך אתר אינטרנט, ובכך להפוך את זה למעין עבודת אמנות. אכנה אותה בינתיים "הפסיפס" (שם זמני). אפשר לראות פסיפס כזה ביו-טיוב, לשם העליתי סרט ובו דגימה של כשלוש דקות מהפסיפס – אבל יש 10 בחזקת 48 מסכים שונים (1 ואחריו 48 אפסים) אז הסיכוי לראות את אותו מסך פעמיים בפועל לא קיים.
כדאי לצפות במסך מלא, ולא בטלפון!

אני יכול לדמיין מיצב שבו מספר מסכים איכותיים, נאמר ארבעה, מקיפים חלל, ועל כל אחד מהם פסיפס כזה, בו מתחלפים פרצופים באופן אקראי. מי שעומד ביניהם יוכל אולי לחוות את מה שאני מרגיש בשיטוט ברחובות, במיוחד במקום כמו פריז – תחושה שיש פרצופים המסתכלים עלי מעל עבר, פרצופים שאחרותם "מזמנת" אותי. אני תוהה אם מיצב כזה יעשה משהו למישהו.

בינתיים, לטובת אותו מיצב דמיוני, אני "כורה" בתוך אלפי הצילומים שכבר צילמתי. אין הרי באמת הבדל מושגי משמעותי בין צילום של פרצוף מתוך ציור או פסל (שהוא כבר יצוג – כזה הנמצא בחלל ה"ממשי"), לבין בידוד של פרצוף באמצעות תוכנת עריכה מתוך צילום (יצוג הנמצא בחלל הוירטואלי) המכיל מספר פרצופים, או המכיל דימוי שיש בחלקו (לפעמים הקטן) פרצוף. בשני המקרים יש כאן פעולת קטיעה ובידוד, הסרת פרטים, עריכת המאפיינים השונים כגון ניגודיות, בהירות, איזון צבעים, מחיקת פרטים מפריעים, תיקון פרספקטיבה ועוד. בשני המקרים יש פעולת בחירה – מה להראות ומה לא. המקרה השני הוא אולי סימולציה מסדר יותר גבוה: יצוג של יצוג של יצוג. הפסיפס הוא כבר יצוג של יצוג של יצוג של יצוג. אני גורס שיצוג מסדר שכזה כבר מפסיק להיות רה-פרזנטציה, והופך להיות פרזנטציה נטו.

במקרה השני, של "צילום" מתוך צילום יש לי גם אפשרויות להוסיף פרטים שלא היו בדימוי המקורי בעזרת תוכנות עריכה. למשל ל"הרחיב" את התמונה כדי שתתאים לפורמט רבוע. בפרצופים שצולמו מיצירות אמנות "מוכרות" אני גם מוסיף וגם גורע (בעדינות) פרטים כדי לא להסתבך בזכויות יוצרים. או לפחות נותן לעצמי פתח מילוט בתואנה של שינוי משמעותי. השינוי המשמעותי יותר (לדעתי) הוא בקונטקסט, בתפקיד של כל דימוי, כשכל פרצוף הוא רק אחד מאלפים המופיעים ונעלמים. אבל גם שינוי בדימוי עצמו יכול לאפשר לי לטעון שהניכוס הוא לגיטימי.

בימים אלה אני מצלם בתוך מרחב הפרצופים שראיתי ותיעדתי ב 2019. שנה פוריה יחסית, מצאתי בה כ-1500 צילומים בהם יש פרצופים, ואני עובר עליהם, "כורה" בהם. סביר להניח שזה יניב יותר מ 1500 פרצופים. אני מעבד בין שלושה לשלושים פרצופים ביום, בנחת. אין סיבה להזדרז. אני לא רואה שהדברים הולכים להפתח בזמן הקרוב, בעיקר כי יש רק חפיפה מועטה בין הקהל של מבקרי הגלריות והמוזיאונים וציבור המצביעים לאנשים שבידם כרגע הכח להחליט מה לפתוח ומה לסגור.

יש גם סוג של סיפוק במסע פנימה כזה, מסע שגם מזכיר לי את המקומות בהם הייתי ובהם התבוננו בי אותם פרצופים וגם מגלה לי מחדש את מה שכבר ראיתי בהם. יש פה גם את הסיפוק ה"אקולוגי" של ניצול מחדש של דברים במקום רכישת דברים חדשים.

את 1500 הדימויים האלה מהם אני כורה פרצופים, העתקתי לצורך עיבוד מהמחשב לטלפון. יותר מהר ויותר נוח לערוך שם צילומים (למרות שבשניהם יש לי מסך מגע) ויש שם תוכנות עריכה חינמיות רבות כוח ואפשרויות. אחרי כן אחזיר אותם למחשב, שם רץ הקוד של ידידי בני ומחולל את ה"פסיפס". שם המסך גם יותר גדול ויותר איכותי. ואחרי זה מה? אעבור לצילומי הפרצופים מ 2018…

פרספקטיבה

לפני אי אלו שנים, בגיל 24 (!), אחרי שמיציתי כל שביל ואתר כאן, יצאתי בפעם הראשונה לחו"ל. לאירופה, לחודש. וצילמתי וצילמתי, בעיקר בניינים. כשחזרו השקופיות, התאכזבתי לראות שכל הבניינים בצילומי נוטים לאחור, וחלקם העליון צר מזה התחתון. הטיית המצלמה כלפי מעלה בכדי לתפוס את כל חזית הבניין, גורמת למישור הפילם (פוגיכרום וולויה 50 asa באותם השנים) לא להיות מקביל למישור חזית הבניין ולכן קווים מקבילים במציאות מפסיקים להיות מקבילים בצילום. בעצם, יכולתי לשים לב זה גם בזמן הצילום, אבל רק אחרי שפותחו השקופיות ראיתי עד כמה זה מעצבן.

באותה תקופה הייתי מאד רציני בעניין הצילום, ואת אותה נסיעה קצרה תירצתי לעצמי בביקור בתערוכת הצילום הגדולה בעולם וגם קורס צילום סטודיו בחברת אגפא (ז"ל). כל כך רציני הייתי אז עד שכמעט שקלתי להתחיל לצלם בסוג של מצלמה הנקרא view camera, בה אפשר להטות את מישור העדשה ביחס למישור הפילם וכך לפתור את בעיית הפרספקטיבה. מצלמה גדולה, יקרה, וממש לא מיועדת למי שנוסע ברכבת ב youth eurail pass . כך נראית מצלמה כזו:

view camera

עם הנסיון והשנים שיפרתי קצת את הטכניקה, התחלתי לצלם חזיתות בינינים יותר מרחוק, בעדשה טלסקופית, כך שהשיפוע בו היטיתי את המצלמה מעלה היה מתון יותר. והתחלתי לצלם יותר פרטים.

ועכשיו אני קופץ ארבעים וכמה שנים קדימה, ועניין הפרספקטיבה נותן לי פרספקטיבה (במובן המאפורי) עד כמה השתנו הדברים. הצילום כבר דיגיטלי לגמרי, ורובו מצולם בטלפון. בעיית הפרספקיבה אף הוחמרה מצד אחד – את הטלפון, בניגוד למצלמה, מאד קשה להחזיק באופן מקביל למושא התצלום, ושוב יש את אותה הבעיה, מלבנים מצטלמים כטרפזים, ואפילו טרפזים עקומים כאלה, עקומים גם במימד האפקי וגם האנכי.

אלא שהיום לבעיה יש פתרון פשוט. תוכנות עריכה בסיסיות, אפילו בטלפון, למשל תוכנת העריכה של אינסטגרם, מאפשרות לתקן את הפרספקטיבה המעוותת בקלי קלות. אפשר למשוך באצבע קלה את פינת המלבן שהתעוות, ולגרור אותה למקומה הרצוי, יחד עם כל שאר מרכיבי התמונה. יש הרבה מאד חישובים מאחורי הפעולה הזו, שהפכה כל כך פשוטה, טריביאלית אפילו, אבל אפילו המעבד בטלפון מבצע חישובים אלה באפס זמן.

הייתי יכול לסרוק את כל אותן שקופיות מאז (שמן הסתם כבר דהו לא מעט) ולתקן גם להן את הפרספקטיבה. אלא שרוב אותם הצילומים לא ממש שווים את המאמץ. ההתלהבות שלי מחזיתות של כנסיות גם היא התחלפה בהתמקדות באינספור הפרצופים המסותתים על חזיתותיהם וצילומם.

בראיה לאחור, הצילומים היחידים כמעט ששווה לי להשקיע בשיפוצם הם אלו (המעטים מדי) בהם רואים אותנו צעירים ואפילו יפים. ושם אין שום בעיה של פרספקטיבה. רק שיפורי קומפוזיציה. את הצבעים שדהו ונעלמו עדיין לא מצאתי איך לשחזר.

בתיבה

הסמסטר, הודות לקורונה והזום, אני לומד חמישה קורסים בשלוש אוניברסיטאיות שונות, בשלש ערים שונות. ובאחד מהם, המשלב בין אמנות והפילוסופיה של לוינס, זרק אחד הסטודנטים הערת אגב על אותה "תיבת תהודה" שהרשתות החברתיות מייצרות עבורנו, בעצם כולאות אותנו בתוכה.

תיבת התהודה דנן, שאפשר ואולי אפילו צריך, להאשים אותה בקיטוב ההולך וגובר בין חלקי החברה, בישראל, בארה"ב וכנראה בעוד מקומות לא מעטים, גורמת לנו לחשוב שהאחרים חושבים (פחות או יותר) כמונו. כי האלגוריתם מראה לנו יותר דברים שכתבו או שיתפו אנשים שעשינו להם לייק בעבר, או תכנים הדומים לאלו שחיבבנו בעבר. האלגוריתם הולך וכולא אותנו בתוך הזהה, מסתיר מאיתנו את האחר.

האחר שמלכתחילה לא באמת היה נוכח שם, כי רובנו נוטים לא לבקש חברות או לאשר חברות לא.נשים שאנו חושבים שיעצבנו אותנו. וגם אם כבר התפלח לאותה קהילת הדומים מישהו שהתברר שחושב אחרת, לא אחת תגובתנו תהיה לחסום אותו או לבטל חברות (נדמה לי שהראשון יותר קיצוני, כי בחסימה האדם החסום על תכניו ותגובותיו גם לאחרים, נעלם מעינינו לעד).

הטכנולוגיה והאלגוריתם של הרשתות החברתיות הוא ממש לא מה שראו בעיני רוחם פילוסופים כמו עמנואל לוינס ומרטין בובר. הציווי האתי לראות את האחר באחרותו, ולכבד אחֵרות זו, ניגף לחלוטין בפני האלגוריתם. זה לא שאנו מנסים להפוך את האחר לזהה. לפחות ברשתות החברתיות רובנו כבר הבנו שזה תרגיל עקר. אנחנו פשוט כולאים את עצמנו בתוך תיבת תהודה של הזהה, הדומה וכולאים את האחרים מחוץ לתיבה, בתיבה אחרת שם גם הם מהדהדים זה לזה.

בקטע קצת מזוכיסטי אולי, אני כן עוקב אחרי טיפוסים כמו גדי טאוב בטוויטר. זה קצת כמו לצפות בסרט אימה. הדברים שם כל כך "אחרים" עד כדי כך שהדימיון שלי לא מספיק מפותח להתייחס אליהם כמשהו אמיתי שאפשר לנסות ולכבד כדעה לגיטימית אחרת. כנ"ל עם אבישי בן חיים, וקטעים שאנשים משתפים מתכניות הבוקר של אברי גלעד. מבחינתי זה קצת מעבר לסקלה. אבל אני מבטיח להשתדל, ולפחות להקשיב.

משהו חיובי על ימי הקורונה

מישהו אחד שמרוצה עד הגג מהימים האלו הוא נכדתי. היא בת שנתיים וחצי וזכתה לרגל המצב למנות גדושות של הוריה, העובדים שניהם מהבית. ממש אין לה תלונות על הסגרים וההגבלות.

מי שעוד מרוצה הוא כל מי שיש לו חנות לחמרי בניין. כי אנשים יושבים בבית באפס מעשה, מסתכלים על הקירות, ופתאום רואים את כתם הרטיבות הזה שכבר שנים הם מתכוונים לתקן, את הצבע המתקלף על הכיסא ההוא, נזכרים ברהיט שהם כבר שנים מתכוונים לעשות, בטאבון שתמיד רצו לבנות בחצר, ופתאום אין להם שום תירוץ לתת לעצמם למה בעצם שלא יקומו ויעשו את זה ממש עכשיו. אז התחנה הראשונה היא בחנות לחמרי בנין, מה שנקרא ב"טמבוריה". גם לא מעט כלי גינון וכלי נגרות נרכשו בתקופה האחרונה, כולל על ידי עבדכם הנאמן, אבל ממש לא רק.

הסגר מציב מראה בפני האנשים, למשל – למה לא תקום ותסדר את המגירות האלה סוף סוף? או תקרא לפחות את אחד מהספרים שהצטברו ליד המיטה ושאתה מספר לעצמך שרק תתפנה קצת, ומיד תקרא? אז התפנית. אין תירוצים. אני לפחות קראתי בתקופה הזו הרבה יותר, ואני לא עובד גם שלא בימי קורונה. לא כמה שתכננתי לקרוא, אני טוב (בעצם רע) בתירוצים.

אני שומע גם על המון אנשים שהתחילו לאכול הרבה יותר טוב ויותר בריא. פחות מזונות מעובדים ויותר אוכל שבושל או נאפה מחומרים בסיסיים ומתוך פניוּת. כמויות המחמצת עלו פלאים, אנשים החלו לאפות, גם לחם, ואני משוכנע שבבלוגים של אוכל ומתכונים יש הרבה יותר תעבורה.

בסגר הראשון הרגשתי כלוא, במיוחד שהוא בא אחרי שהייתי בבידוד, אז סרקתי שקופיות מטיולנו בהודו ונפאל לפני כמה עשרות שנים, ושיפצתי אותן במחשב. תוך כדי חזרתי אחורה בזמן לאותם מקומות, וגם התפעלתי מכמה רזים ויפים היינו אז (וכמה גרוע היינו לבושים..). בסגר השני התעצבתי קצת שלא יכולתי להסתובב ולצלם "פרצופים" כפי שאני אוהב לעשות, אבל חיש קל גיליתי שיש לי בטלפון אלפי פרצופים שכבר צילמתי בשנה האחרונה ועדיין לא עשיתי אתם כלום, אפילו לא שיתפתי אותם באינסטגרם. ועכשיו שיש לי את התכנה הנחמדה הזו שידידי בני כתב, שמציגה את הפרצופים בסדר אקראי, יש לי עוד סיבה לעבד את הצילומים האלה לפורמט המתאים, לנקות אותם ולהעביר אותם מהטלפון למחשב.

מה עוד טוב בימים אלה? הודות ללימודים בזום כנראה שאוכל ללמוד קורסים במקביל בשלוש אוניברסיטאות שאף לא אחת מהן נמצאת בעירי אני. וזה מזל גדול כי באוניברסיטת חיפה לא מתייחסים יפה לשומעים חפשיים, ביחוד לא בקבוצת הגיל שלי וגם די מיציתי את הקורסים הניתנים פה, ושלא ממש מתחדשים משנה לשנה.

אני לא יודע אם זה נכון לכולם, אבל זה בטח נכון לגבי. ממש מתחת לאף יש הרבה מה לעשות. רק צריך לחשוב קצת אחרת על הדברים. או לחפש הרצאות ביו-טיוב… ראיתי גם לא מעט עסקים ששינו את אופני הפעולה שלהם בזריזות, וגם אם לא התעשרו מכך זה לפחות עזר להם לצלוח את התקופה הזו ואולי בהמשך גם יאפשר להם להרחיב את תחום הפעילות שלהם. אבל אני מבין לחלוטין שיש הרבה שזה לא אפשרי עבורם.

עוד אני יכול לחשוב ולקוות שבחברה החרדית תהייה התפכחות מסויימת מהציות העיוור לאדמורים ורבנים, ציות שהוא ממש פגאני. חבל שנדרש לחשבון נפש זה לא מעט מתים והשבתה כללית ולא דיפרנציאלית של המדינה, אבל אולי בסופו של דבר יהיה פה איזון יותר מוצלח בין השמירה על קהילת הלומדים ובין קבלת מרות הוירוס, המדינה, החוק, הרפואה והמדע.

מה עוד? אולי המגיפה ורבע מליון מתים יספיקו בכדי שאזרחי ארה"ב יתפכחו מהאוויל המשריש והמרושע שהם מיקמו בבית הלבן. יש לקוות שהוא גם יסכים להתפנות משם ללא מלחמת אזרחים. פה, יש הרבה פחות סיכוי שהנוכל המתבצר בבלפור יתפנה בעקבות המגיפה, במיוחד שבניגוד לטראמפ הוא לא התכחש לחומרת המחלה, אלא רק התקפל בפני החרדים, מה שהיה קורה גם אם "החליפי" היה שוכן בבלפור. אין בישראל מספיק שוטרים להשתלט על חצרות החסידים וגם לא אפשרות פוליטית.

עוד חיובי: יאפשרו ליותר אנשים לעבוד מהבית, לפחות חלק ניכר מהזמן. רק יעלה את התפוקה ויוריד את העומס בכבישים ואת זיהום האויר.

אחרון חביב: אני צופה שהמירוץ לפיתוח חיסונים לוירוס הנוכחי, ביחוד זה של חברת מודרנה, והתקציבים הגדולים שהופנו לזה, יניבו פריצות דרך משמעותיות בטיפול וחיסון בפני וירוסים בכלל.

כבר אמרתי שאני אופטימי חסר תקנה?

סגר

יש סממן מאד דתי בסגר הנוכחי. כמו בדתות היהודו-נוצריות, יש בסגר הזה שפע גזרות ותקנות שאי אפשר באמת לציית לכולן לחלוטין, שהופכות כל אחד ואחד לחוטא, כזה שיד החוק הכבדה יכולה לנוח בכל רגע על כתפו. אנחנו כולנו אשמים, וגם אם התקנות נראות לנו טפשיות, לא הגיוניות, מגמתיות, הן בכל זאת נותנות בידי הכנסיה, סליחה – המדינה, אחיזה בנו, ומשאירות גם בנו תחושת אשמה מסויימת, חשש מסויים, שיכול להתרגם להרבה דברים. בהקשר הנוכחי, לשתיקה. לרצון לשמור על פרופיל נמוך.

כמו בדת הנוצרית, בגרסתה הקתולית, יש גם כתבי מחילה, אינדולגנציות, שאפשר או לרכוש או לקבל בתוקף מעמדך, למשל גרסת הבידוד המקוצר עד הלא קיים לשבים ממשלחת נתניהו לארה"ב. בניגוד לכנסיה, העם כן רואה את ההפרות של המקורבים וה"חשובים" וכן מוחה. הכנסיה עשתה עבודה הרבה יותר טובה הרבה מאד שנים בהסתרת העובדה שיש דין אחד להמונים ודין אחר לחשמנים. וגם בחצרות החסידים מובן מאליו ומקובל שדין אחד לאדמו"ר ודין אחר לחסידים.

החילונים לא מבינים את זה ככה. אם בעלי השררה מצפצפים על החוקים, למה שהם יצייתו להם? הבעיה היא שהם יפרו גם את החוקים שנועדו לשמור עליהם, שעושים שכל, (וכן, גם להכניע אותם.)

בלטינית יש מימרה רלוונטית לענייננו: Quod licet Iovi, non licet bovi – מה שמותר ליופיטר אסור לשור. כך, לשרה נתניהו מותר להביא ספר אליה הביתה, אבל אזרח מהשורה שילך להסתפר בביתו שלו, או בביתו של הספר, הוא עבריין, הוא יודע שהוא עבריין, והעובדה שאין אכיפה, וגם לא יכולה להיות אכיפה על דברים מעין אלה לא מעלה ולא מורידה. זו דרכו של השלטון להשתיק את האזרחים, על ידי הפיכת כולם לחוטאים. זה עבד לכנסיה שנים רבות, וזה עובד גם היום, במשטרים רודניים שעדיין מתעקשים לכנות עצמם דמוקרטיים.

לגורגיו אגמבן יש בטח משהו רלוונטי להגיד על זה, אבל מאז שהפך מכחיש קורונה פחות מתחשק לי להתייחס אליו.

הווקליפסה

הרוחות סוערות במדינה בכלל וגם בעותק של העולם אשר בפייסבוק. כמה חסימות ו"אינפרודים" מהזמן האחרון גרמו לי לעצור ולחשב את דרכי מחדש שם. דוגמאות? הנה למשל אחת הסובבת סביב ענין פרוזאי כמו אפיה טבעונית של עוגות בחושות.

באחת מקבוצות הפייסבוק של הטבעונים עלתה שאלה תמימה למדי – האם אפשר באפיה של עוגות בחושות להחליף חלב סויה בחלב שיבולת שועל. אחת המשיבות, ששמה (בפייסבוק) מסתיים ב VEG, כנראה כדי לסמן את נאמנותה הנחרצת לרעיון הטבעונות, השיבה בנחרצות (האופיינית ללא מעט טבעונים, אני חייב להודות) שלא. אין בחלב שיבולת שועל מספיק חלבון בשביל שתהיה תפיחה ראויה של העוגה!

פה התערבתי, כאחד שעוגות בחושות טבעוניות הן משהו שהוא עשה די הרבה (מתכון כאן), לפחות עד ששמעתי שיש מתאם גבוה בין משקל גבוה ותמותה מנגיף קוביד-19. התערבתי וסייגתי שלמיטב ידיעתי אין קשר בין חלבון לתפיחה, שאת הגזים המתפיחים את הבלילה מספקים או אבקת אפיה או סודה לשתיה בצרוף משהו חומצי. ולראיה, אני אופה בלי תחליף חלב מן הצומח כלל, והכי טוב זה עם מיץ תפוזים כמרכיב הנוזלי.

בתגובה העלתה אותה אחת קישור למאמר ברשת התומך לטענתה בטענתה. קראתי בו בקפידה, מצאתי אותו אפילו מעניין, סקירה של משקאות (לא "תחליפים") מן הצומח. אבל עלה במוחי החשד שזו ששלחה לי אותו לא קראה אותו בעצמה. נכון, כתוב שם שבחלב סויה (שגם אני מעדיף, לא יודע למה אנשים נרתעים ממנו ומעדיפים למשל שיבולת שועל או שקדים) יש יותר חלבון, אבל ממש לא כתוב שזה חיוני או אפילו משמעותי להתפחה.

לא התאפקתי, ובמקום לעבור הלאה ולא להתנצח, חזרתי בטפשותי לשרשור ההוא, וציינתי שמצד אחד אני מדבר מניסיון לא קטן ומצד שני, שהמאמר דנן לא תומך בטענת הטוענת, ושהיא כנראה לא ממש קראה אותו לעומק או בכלל. מה שקרה אחרי כן הפתיע אותי, אבל בעצם לא היה צריך להפתיע. אותה אחת, שלא הייתה "חברה" (מצחיק אותי להשתמש במילה הזו בהקשר הזה) שלי בפייסבוק, חסמה אותי. מה שאומר שאני לא יכול לראות אותה או את מה שהיא כותבת בפייסבוק, וגם היא לא אותי. זו הפעם השניה שזה קורה לי.

כמה דברים שאני לוקח מזה. הראשון, שכמו בהרבה פוסטים של מתנגדי / מתעלמי / מכחישי קורונה אנשים מצטטים דברים שהם לא קראו אך שנראה להם בלי לקרוא שהם תומכים במה שהם מאמינים (או מסרבים להאמין) בו ממילא. אני מודה שגם אני נוטה לעשות את זה לפעמים, אבל לא הרבה, אולי בגלל שאני קורא מהר.

השני, שעצבים של אנשים מאד מרוטים בזמן האחרון. אני רואה את זה בהתנצחויות מאד תוקפניות בין אנשים שבעצם הם די באותה הדיעה, אבל הם צריכים לריב עם מישהו על משהו. זה מעורב בסוג של צדקנות-על, מין תחרות בטהרנות, משהו שאני קורא לו ווקליפסה (הלחם באנגלית שילוב של WOKE עם סיומת של אפוקליפסה). פעם אחת למשל נחסמתי בעקבות פוסט סרקסטי שבו אמרתי שהנגיף "משביח" את המין האנושי, שבסוף ישארו פה רק צעירים בלי מחלות רקע (אם חושבים על זה, הלידה עצמה היא סוג של מחלת רקע קטלנית – מי שלא נולד גם לא ימות). זו שחסמה אותי לא התעכבה להרהר אם במקרה היה פה סרקזם (והיה, די גלוי), אלא כינתה אותי בשם גנאי, חסמה ובכך חסמה גם כל אפשרות להעמיד אותה על טעותה (או לקלל אותה בחזרה, אם היה מתחשק לי).

אנשים גם אצים-רצים להאשים אותי, ואחרים, בגזענות (בדרך כלל כלפי מזרחים) או במיזוגניה. האצבע על ההדק מאד קלה. אם אתה חושב שיהיה קשה לתושבי קיבוץ ניר דוד לארח בחינם את כל עם ישראל בחצר ביתם, אתה אשכנזי מתגזען על מזרחים. השיא היה כשמישהי האשימה אותי בגזענות כשהעליתי סברה שהזיהום בנחלי הצפון שבעטיו הם נסגרו למטיילים, קשור למטיילים שעשו את צרכיהם ליד הנחלים. (ואין לי ספק שאכן עשו, לפי כמויות נייר הטואלט והמגבונים הזרוקים בכל פינה זו לא צואה של בעלי חיים). הואשמתי שבעצם (בלי להגיד את זה) אני מאשים מזרחים באותם חירבונים בטבע. נו. אחרי שיח ושיח הלוך וחזור, שלא ברור לי למה אני טורח בו (כדי לבזבז זמן, די ברור) להכחיש את נטיותי הגזעניות, גם פה נותק הקשר (כן איריס הגרה בשוויץ, שם רק העזים צואות בטבע, אני מתכוון אליך).

גם בעניינים שבהם יש פגיעה בנשים כמו האונס באילת, או חשד פגיעה בנשים, כמו בעניין שושקה, אותה דמות נשית שהשתלטה על זאב אנגלמייר, אין משהו אחד שאני כגבר (ועוד סיס-הט) יכול לכתוב שלא יחטוף גינוי, כזה שיעבור מתחת למכ"ם התקינות הפוליטית המוארת. אני כבר חושש להשתמש בדמויות נשיות בתמונת הפרופיל שלי אותה אני מחליף כל יום. אבל דבר אחד כן ברור – לנשים מותר להיות פוגעניות כלפי גברים, אבל גברים, לבטח אלו הלא-מזרחים שביניהם, צריכים ללכת על קצות האצבעות, עדיף בגרבי צמר עבות, כשהם פותחים את הפה, בכל עניין. ובכלל עדיף שיסתמו. דיברתם מספיק.

הדבר האחרון שאני צריך לקחת משלל האינטראקציות הפוגעניות האלה, הוא להפסיק להתקוטט עם אנשים בפייסבוק. אני ממילא לא הולך לשכנע אף אחד, וכנראה שאף אחד גם לא הולך לשכנע אותי (למשל שאין מגיפה). אני אמשיך לשמור מרחק ולשים מסיכה ולהמנע מסיטואציות המוניות. אני אמשיך לחשוב בעיוורון צבעים ולא למפות כל סוגיה למאבק המזרחי בישראל. לא אכחיש שיש גזענות, גם בישראל, אבל מי שיאשים אותי בה, יכול לקפוץ לי ולא יזכה לתגובה. צריך להפסיק להיות לי אכפת מאנשים שחושבים שניצחו בויכוח, או שהם יותר צדיקים מהאפיפיור. וקל וחומר שאין לי מה להתנצח עם אנשים שמאמינים שמרכיב כזה או אחר בזהות שלי פוסל אותי מלהביע דיעה בנושא מסוים. את מקסם השווא של הסובייקט האחוד השארתי כבר מאחורי. היום אני יותר בקטע ריזומטי כזה.

של מי זה?

נכתב בעקבות "המאבק" על שחרור נחל (בעצם תעלת) האסי בקיבוץ ניר דוד.

יתכן שאם קיבוץ אבוקה, בעמק בית שאן, אליו הורי עלו בתחילת שנות החמישים לא היה קורס ונעלם הייתי גם אני יושב על גדת איזה ערוץ נחל נחמד (כמו למשל נחל הקיבוצים בתמונה מעלה, הפתוח לקהל הרחב אבל זוכה להתעלמות) ומדבר מתוך אינטרס.

אבל בניגוד לחברי ניר דוד, חברי קיבוץ אבוקה לא עמדו בחום ובתנאים הכה קשים והתקפלו. הורי עברו העירה, לחיפה, והנחל היחידי שבו זורמים מים פה בסביבה הוא נחל טירה, וגם בו זורמים רק מי נגר עילי מרופשים מהכבישים בסביבה, וגם זה רק בזמן גשם וכמה דקות אחרי.

הקיבוצים הם להלכה (ולפני ההפרטה – גם למעשה) התגשמות חלומו הרטוב של קארל מרכס ולכאורה גם של השמאל הישראלי. הם ביטלו את הקניין הפרטי והחליפו אותו בקניין קיבוצי. כל הרכוש של הקיבוץ שייך לכולם, אבל לא לאף אחד ספציפית. זה מה שאפשר להם לשרוד ולהקים את המדינה הזו – השיתוף המוחלט במשאבים. זה גם מה שמסביר את רוב ההבדל בין איך שנראים הקיבוצים בעמק בית שאן, ואיך שנראים המושבים.

כשביקרתי כילד את סבתי ז"ל בקיבוץ (לא ניר דוד) ומצאתי בשדה אבן נחמדה, היא אסרה עלי לקחת אותה אל מחוץ לקיבוץ, כי היא שייכת לכל הקיבוץ. עד כדי כך. אבל כשביקרתי, יכולתי לשחות בבריכת הקיבוץ, פריבילגי שכמוני, בניגוד לשאר עם ישראל, שכניסתו נמנעה, למרות שהבריכה נחפרה בקרקע הלאום! ומולאה במי הלאום הזכים!

זה קצת דומה למדינת לאום. כל המשאבים, ה"רכוש", במדינה שייכים (לכאורה) במידה שווה לכל האזרחים וגם במידה פחותה, לתושבים חסרי האזרחות. בשל כך מדינות לא מאפשרות לכל מי שמעוניין לבוא ולהתיישב אצלן, גם לא על בסיס זמני, כי זה אומר שהן יצטרכו להתחלק אתו ב"רכוש", גם אם הוא רק פליט חסר מעמד. בגלל זה הושקעו מיליארדים בגדר בגבול ישראל מצרים, כדי שכהי העור יחפשו להם מקום מקלט אחר.

האם במדינת לאום אין קניין פרטי? יש ויש. ומה לגבי קניין משותף? בוודאי שיש. אני וזוגתי שתחייה בעלים משותפים של ביתנו הקט. למשל. וגם של הדשא שלידו. ואת הדשא הזה, בכל פעם שהוא או-טו-טו הופך להיות מזמין לישיבה, באים חזירי הבר והופכים. וכשניסיתי לגדל תותים בעציץ במרפסת, באו הדורבנים באישון לילה והתכבדו בתוצרת. הנמיות לפחות מסתפקות בהצצה דרך החלון פנימה. אה, ועכברי השדה אוכלים את כל תכולת הקומפוסטר ולא ממש מאפשר לו לייצר עבורנו דשן משובח. ושפני הסלע כבר הרגו יותר מעץ פרי אחד.

אבל לפחות הם לא משאירים אחריהם ערימות אשפה, מהסוג שאינו מתכלה. והם באים באישון לילה, בשקט בשקט, לא מביאים רמקולים בגודל של מכונית משפחתית, לא מדליקים אש וצולים בעלי חיים אחרים. אז אני בולע ושותק. אבל אם הדשא היה יותר מלבב, ומים היו זורמים באפיק הנחל הצמוד גם מעבר לחמשת הדקות שאחרי הגשם, ואנשים היו באים ויושבים על הדשא, שרים ומנגנים, אוכלים ושותים, מטנפים ומרעישים, האם הייתי חושב שזו זכותם?

אולי. אולי אם הם הוריהם עלו מצפון אפריקה בשנות החמישים, ומדינת ישראל של שנות הצנע לא השכילה לספק להם את התנאים החומריים שקרוביהם שעברו לצרפת כן קיבלו, אני כאשכנזי פריבילג שהוריו עלו הנה ממזרח אירופה כבר שנתיים קודם, ובמקום לקבל את פני עולי מרוקו כיאות התעקשו להתיישב בעמק בית שאן,חייב להם פיצוי? מה הם בסך הכל מבקשים? לעשות קצת שמח אצלי על הדשא? מה זו החמיצות הזו? משאבי הטבע שייכים לכולם, לא?

ובכלל, מה ההבדל בין הדשא למרפסת? בין המרפסת למטבח? בין המטבח לחדר השינה? הם כולם הרי על קרקע של המדינה. נכון שפה במקרה זו קרקע פרטית, אבל ברוב המקרים זו קרקע חכורה מהמדינה. וגם קרקע פרטית הרי היא חלק מ"רכוש" הלאום, לא?

בקיבוץ (לא מופרט) אין הרי הבדל מבחינת הבעלות בין חדר האוכל, המפעל, השדות, הבריכה, חצר הבית, חדר השינה, אפילו המזלגות במטבח. הם כולם של כולם, במשותף. גם בקיבוצים מופרטים יש עדיין הרבה מאד רכוש משותף. גדת נחל האסי היא בדיוק כזו, החצר המשותפת של חברי הקיבוץ, רכושם המשותף, אליה הם יכולים להזמין אורחים, או לא. היה זה לא יפה מצידם אם הם היו מפעילים שיקולים לא יאים בבחירת אורחיהם, אבל בניגוד לכל ישוב קהילתי יהודי בישראל המפעיל ועדת קבלה, וגם כמה ערים (קציר, ביתר עילית, אלעד, מודיעין עילית…) המפלים חפשי על רקע גיל, נטיה מינית, לאום ודת, הם ככל שאני יודע לא מפעילים שיקולים שכאלה. גם אני לא יכול לבוא ולהתנחל שם בחצר ביתם. וכמו כל מי שיש לו רכוש, פרטי או שיתופי, זכותם להגן על רכוש זה בגדר, בשער, בשמירה. יותר זכות למעשה מאשר לישובים קהילתיים או מצפים בגליל או מושבים, שאינם רכוש משותף של התושבים.

התבדרתי פה קשות, כרגיל. מה אני מנסה להגיד? שלדרוש לשבת על גדת נחל האסי, בחצרות הבתים, זהה לדרישה לישון במיטת חבר הקיבוץ, לאכול בחדר האוכל, לקבל שירותי כביסה. הרי זה לא רכוש פרטי כמו בעיר, זה רכוש ציבורי עאלק. אז זהו, הציבור הזה לא כולל אותכם. הציבור הזה הוא חברי הקיבוץ. ויש סיבה שהדשא שלהם ירוק יותר. הם עשו אותו כזה.

מקום בטוח

יצאתי מחיפה לקראת תשע בבוקר וכבר בעשר ורבע עמדתי לפני הדלת הנעולה של הגלריה העירונית לאמנות של ראשון לציון. כנראה שהם לא באמת ציפו שמישהו יבוא פתאום ביום חול לראות את התערוכה המצויינת שמוצגת שם. אבל התקשרתי אליהם, ופתחו. החללים שם טובים, והתערוכה שווה ביקור, אפילו בראשון לציון.

באחד עשרה הייתי כבר בפתח מוזיאון העיצוב בחולון, עיצוב, לא אמנות, אבל הרבה דברים יפים, וגם אפשר לטעון שהדמויות הסרוגות של קואופרטיב קוצ'ינטה הן אמנות. (שווה להזכיר גם את הביאנלה לאמנות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל המשלבת בין אמנות ועיצוב, אבל זה ליום אחר, יום שלם אפילו.)

משם נסעתי לגלריה גורדון, וגם בפעם הראשונה לגן הפסלים של גלריה גורדון ברחוב הסמוך. צריך שמישהו בגלריה יפתח לכם, אבל הגן ממש יפה וממש שווה ביקור.

גם בגלריה, שם מציג מישל פלאטניק שעבר מבייקון לאגון שילה. אני אוהב את זה. במיוחד בוידאו, בו אישוניו זזים לפתע.

ואם כבר שם, אז נכנסתי גם לאלון שגב הצמוד שם מציגה בין היתר טל מצליח.

עד כה, ללא בעיות חניה. לתערוכה המעולה בבית העיר הייתי צריך להכנס לחניון (בתשלום!) בשוק בצלאל, אבל לא כדאי להחמיץ את התערוכה הזו.

ומשם למשכן החדש והמרווח של גלריה בראוורמן ברחוב אילת, צילומים של אמן דרום אפריקאי, מרשימים אך קצת מסחריים לטעמי. אבל החללים שם מעולים.


ואם כבר שם, אז גם בבית שכטר, שווה תמיד להכנס. הפעם יש שם עבודת וידאו מרשימה וקיר אמן קצת פחות מרשים.

חשבתי עוד להספיק ולעבור בקריית המלאכה בכמה גלריות, אבל החלטתי להתחיל לנסוע מזרחה, למוזיאון פתח תקווה (נזכרתי שלעבור את רמת גן ממערב למזרח תמיד לוקח זמן).

שמעתי טובות על תערוכה בשם "חי" שם, וכשהגעתי, אחרי כמעט 50 דקות בדרכים מדרום תל אביב , לא הצטערתי. תערוכה מושקעת, אם כי האוצר למעשה עשה מכל העבודות המוצגות, בצירוף קטעי וידאו מסחריים ופס קול אודיו מעין "גוף" חי, עבודה אחת שהיא יותר מסך כל מרכיביה. אולי כך צריכה להיות אוצרות משמעותית בתערוכות נושא.

ובדרך חזרה, חשבתי לעצור בגלריה זוזו בעמק חפר, אבל היה סגור. אז התנחמתי בחדרה, שם הצלחתי סוף סוף להגיע לקיר ציורי הגרפיטי שראיתי מהרכבת בכל נסיעה לתל אביב, בזמנים שזה לא היה מסוכן מדי לנסוע. על עמודי הגשר הכביש העובר מעל פסי הרכבת, משני צידי המסילה, יצאתי וכמה עשרות "פרצופים" באמתחתי. בעצם זו גלריה כמו כל הגלריות הן ביקרתי באותו יום, רק שהאוצרות אקראית משהו.

למה אני מספר את כל זה? כי אם נמאס לכם להיות כלואים בבית, ואתם מחפשים מקום לבקר בו לא תיחשפו ליותר מדי אנשים, מקומות של אמנות עכשווית עונים על המפרט. המקום האחרון עלי אדמות בו יהיו הדבקות הוא בגלריות (שבהן גם מאד מאד שומרים, ורושמים שמות, ומקפידים על מסיכות). ויש הרבה תערוכות מצויינות בכל רחבי הארץ.

מה שעשיתי אתמול היה סיבוב בגוש דן. אבל אם אתם יוצאים למשל מחיפה, אז בכוון צפון אפשר לחבר ביום אחד בין גלריות בלוחמי הגיטאות, כברי (3 חללים) וקיבוץ חניתה. בכוןן צפון-מזרח בין המשכן בעין חרוד והגלריה באשדות יעקוב. בכיוון דרום-מזרח הגלריות בקיבוץ הזורע ואום-אל פאחם. בצפון הרחוק – קיבוץ ברעם.

קצת מצפון לגוש דן: אפשר ביום אחד לחבר את גלריה בסיס (שעדיין קיימת) באזור התעשיה הרצליה פיתוח, משכנות האמנים בהרצליה, מוזיאון הרצליה והגלריה החדשה ברמת השרון. קצת יותר צפונה, אפשר לחבר בין זוזו באזור התעשיה עמק חפר והגלריה בגבעת חיים.

בכוון דרום: מוזיאון אשדוד, הגלריות בקיבוצים בארי ויד מרדכי.

ויש כמובן את זומו, המוזיאון הנודד, בקרוב באזור התעשיה בפאתי טבריה. שווה מאד. ועוד המון מקומות שבטח שכחתי.

איך לפתוח את שנת הלימודים?

נתחיל מהבהרת הפוזיציה של כותב הדברים האלה: אין לי לא ילדים ולא נכדים בגילאי בית ספר. כמו כן, אני לא חושב שמלמדים שם משהו מועיל, מעבר לחיבור וחיסור, אולי. וגם אף פעם לא היה ברור לי למה לא לדחות את פתיחת מערכת החינוך עד אחרי כל חופשות החגים. ועדיין, צריך בתי ספר, בעיקר כדי לפנות את ההורים לעבודה (שאין…). אז מה עושים?

למידה מרחוק: טוענים שיש הרבה ילדים שאין להם מחשבים בבית, לפחות לא לשימושם הבלעדי. מה שאותם אנשים שוכחים הוא שיש הרבה יותר טלפונים חכמים ממחשבים (גם במגזר החרדי), חכמים מספיק גם אם לא מהדור האחרון, שמספיקים ממש לגמרי להתחברות לשיעור בזום או תוכנת וידאו אחרת. ואם לא וידאו, אז לפחות אודיו.

עוד לגבי למידה מרחוק: שני ילדים או שלושה יכולים לשמוע שיעור מספיק טוב על מחשב אחד. שיחברו בין ילדים שיש להם לכאלו שאין להם הגרים במרחק סביר, וילמדו יחד. בית הספר יכול לעשות את הציוותים האלה בלי כל קושי, ואפילו לחייב תלמידים לחלוק בחומרה שיש להם.

כשיש שלושה ילדים בבית שצריכים לחלוק מחשב אחד, או טלפון חכם אחד, אנא -שמשרד החינוך יאפשר להתחבר לשיעורים שונים עם מורים שונים בשעות שונות כך שכל ילד יוכל ללמוד בשעות שהמחשב פנוי עבורו. יש ביממה מספיק שעות ערות לשלושה מנות של שעות לימוד בזו אחר זו. וכשמלמדים בזום אפשר ללמד במקביל גם 40-50 ילדים (כאמור – בעיקר כדי שההורים יעבדו, אני יודע שזה לא אופטימלי מבחינת העברת החומר). לא נורא אם כמה שבועות ילד ילמד עם מורה אחר, לא זה הקבוע שלו.

ומה לגבי הטלויזיה? יש בכבלים ובלווין מאות ערוצים עליהם אפשר להעביר במקביל תכנים לכל הגילאים ולכל המקצועות. תכנים צריך לקנות ולדובב, או לשלוף ממחסני הטלויזיה החינוכית. אפשר למצוא. וכאמור – המטרה היא להעסיק את הילדים.

כמובן שצריך לענות על השאלה: מי ישמור על הילדים הקטנים יותר בשעות האלה? התשובה יותר קלה בימים אלה בהם רבע מכוח העבודה מובטל מאונס וחצי מכוח העבודה עובד מרחוק. ויכולים גם הורים להתארגן בקבוצות קטנות ולשמור על ילדיהם בתורנות. פתרונות יש.

בסופו של דבר, אם תדחה שנת הלימודים עד שהתחלואה תרד, הרי אותם הורים יוכלו לחזור לעבודה יותר מוקדם. כמו כן, המון אנשים שמשרותיהם אבדו לעד, ויהיו לא מעט כאלה, שיתכבדו ויסבו עצמם להוראה – מקצוע מספק, גם אם לא מתגמל כמו עבודה בהיי-טק נאמר, אבל עדיין לא רע. (וכמו כן יש לשפר את משכורות המורים!)

פתרונות יותר רדיקאליים: כל מי שבחל"ט ורוצה להמשיך ולקבל כסף – שיבוא לעבוד במערכת החינוך. בשלב זה, אפילו רק לשמור על ילדים קטנים בזמן שהם צופים בבית בטלוויזיה בתכנים חינוכיים. לא צריך הרבה הכשרה לזה.

ולתלמיד שאין לו יכולת ללמוד מרחוק על אף כל הדברים מעלה, שיבוא לבית הספר פיזית, שיהיה כעת מקום הרבה פחות צפוף. עשרה תלמידים בכיתה, אם אלו כל הזמן אותם התלמידים, זה תרחיש הרבה פחות מסוכן. (אני לא נותן הרבה סיכוי לעניין המסיכות בכיתות). בתי הספר הם אלו שצריכים להחליט מי ילמד בכיתה, מתי ועם מי, ומי ילמד מרחוק, מתי ועם מי.

הסעות: בתי ספר בשכונות מבוססות שבהם אחוז גבוה של תלמידים יכולים ללמוד מרחוק יהיו די ריקים. צריך לארגן הסעות של חלק מהתלמידים משכונות מצוקה בהן רוב הילדים לא יכולים ללמוד מרחוק אל בתי הספר הפנויים יחסית, כך שיוכל להשמר מרחק סביר בין התלמידים.

ברור לי שנדרשת יכולת ארגון ברמה יפנית או קוריאנית בשביל שיקרו דברים מעין אלה, ואצלנו, חוץ מכל הבלגאן והחפיף, יש גם שר החינוך שהוא איש צבא מאצו, שחושב שכבודו יפגע אם שנת הלימוד לא תפתח בשעה שמונה אפס אפס בראשון לספטמבר. טוב, לפחות הצעתי.

תמותה עודפת

אחד הטיעונים הנפוצים של אלו ש"לא מתרגשים מקורונה" היא שבישראל מתו מתחילת השנה פחות מהממוצע הרב שנתי. אני לא בטוח אם זה עדיין נכון עכשיו בתחילת הגל השני של המגיפה אבל נניח שכן. אבל זה בוודאות לא נכון לרוב המדינות בהן הנגיף פגע כמו בלגיה, איטליה, ספרד, צרפת וכמובן ארה"ב. שם אחוזי התמותה העודפת מאד משמעותיים (אפשר לראות את הנתונים, מתעדכנים בזמן אמת, כאן).

אז מה המנגנון שעומד מאחורי המנגנון הנפשי העומד מאחורי ההסתכלות המאד צרה הזו מצד אחד, ומה גורם לתמותה העודפת הנמוכה בישראל שמאפשר את ההסתכלות הזו?

האם יש מישהו שחושב שעםישראל מוגן גנטית? שאולי נסיבות חייו מאפשרות לו להמשיך לחיות את חייו ללא הפרעה גם כשבעולם כולו מתים כמו זבובים? אנחנו העם הנבחר לשרוד את נגיף הקורונה? או שכל העולם פשוט משתף פעולה עם ביבי בנסיון להסיח את דעתנו מהמשפט הקרב שלו?

אפשר להסביר את התמותה הנמוכה פה בהרבה דרכים, אבל היא קשורה לא מעט לתחלואה הנמוכה שהייתה פה בגל הראשון, הודות לזה שאנו מדינת אי, בלי מעברים יבשתיים, שהטיסות הופסקו מוקדם, והסגר נכפה בנחישות, ועם שיתוף פעולה של העם. מבין החולים, גם אחוזי התמותה היו יחסית (לא מאד) נמוכים הודות לגיל הממוצע הנמוך של האוכלוסיה.

אני מקווה שאתבדה, אבל עם כמויות התחלואה הנוכחיות, אני חושש שנראה פה תמותה עודפת כמו בכל מקום בו יש אחוז נדבקים גדול. נכון שיודעים יותר טוב לטפל, ובבתי האבות אולי נערכים כבר יותר טוב ועדיין, אני חושב שהדבר הנכון הוא כן מסיכות, כן שמירת מרחק, בלי אירועים המוניים, עוד חצי שנה לפחות, עד שיהיה חיסון.

מה הקטע

היה מעגל של שש פחיות בירה גולדסטאר, שם בחול על שפת הים. ריקות. האנשים ששתו את הבירות האלה כבר לא היו שם. חוץ מזה, הטמפרטורות החלו מעט לרדת לפנות ערב, והים היה כה יפה, כשיצאנו להליכה על התפר שבין המים לחוף, לכיוון דרום מ"חוף הסטודנטים" של חיפה.

לאט לאט החל מספר ערימות האשפה להצטמצם. נותרו רק שקיות הניילון והחטיפים שהרוח נשאה אתה דרומה, במקרה הטוב על החול, במקרה הפחות טוב, לתוך המים – שיהיה לצבים על מה להיחנק.

כשחזרנו צפונה והלכנו למגרש החניה שמתי לב שיש גם סוג של צדיקים שזורקים את האשפה (שלקחו אתם מהחול,) במגרש החניה, לפני שהם נכנסים למכוניתם, הנוצצת מן הסתם, בדרכם לביתם, הנקי ללא רבב, אני מוכן להמר. וזה ממש מוזר, כי על החול יש פחי אשפה "פחטריות", שהציבה (עירית טירת הכרמל לדעתי) במרחקים קצובים. אותם בחורים מצויינים שנטשו את פחיות הבירה שלהם, לא היו צריכים ללכת יותר מתריסר צעדים לפח האשפה הקרוב, למעשה, לאחד משלושה שהקיפו אותם. ובכל זאת, גם ויתרו על הפיקדון וגם ויתרו על האופציה שיוכלו לשבת במקום נקי בפעם הבאה שיבואו ליהנות מחוף הים.

יש לי כמה הנחות לגבי אותם שמשאירים מאחוריהם את האשפה, קמים והולכים, אבל הם תעלומה גדולה בעיני. הנחה אחת לגביהם היא שהם באים לשפת הים לשבת בחברותא ולגמוע בירה כי זה מקום שעושה להם כיף. ואני מניח שאם לא היה מישהו אוסף את האשפה אחריהם הם היו מפסיקים לבוא. אני די בטוח שלשבת בין ערימות אשפה היה מוריד את הסיכוי שהם היו באים לחוף הים הזה.

את פחיות הבירה אני מוכן להמר שהשאירה חבורת גברים, צעירים, שהיו שם בלי נשים. גם די הרבה ערימות אשפה מיותמות אחרות שראיתי בסוף ההליכה יכולתי לשייך לחבורות הצעירים שזכרתי שישבו במקום ההוא בתחילת ההליכה. חלקם באים עם לא מעט ציוד אגב, כולל רמקולי ענק שבעזרתם הם חולקים בנדיבות את טעמם המוזיקלי עם כל מי שנמצא ברדיוס של חמש מאות מטרים מהם. לכן אולי קשה להם לקחת את האשפה שלהם אתם. אבל כמה צעדים לפח האשפה שלידכם? גם זה לא?

על סמך מדגם לא מייצג אטען שפריט האשפה שיותר מכל אחד אחר מושאר בטבע לאחר כבוד הוא אותן פחיות כחולות של משקה אנרגיה. בכל מקום, מהקניון האדום בהרי אילת, עבור בחלקיו השונים של מכתש רמון וכל הדרך צפונה עד חיפה – בכל מקום בו עצרנו בטבע, כבר עצרו לפנינו כמה וכמה "צרכני אנרגיה" שהמשקה דנן הזריק לגופם אנרגיה, אבל לא בכמות שתספיק לאיסוף הפחית לאחר שהתרוקנה.

אז למה? זה מה שמטריד אותי. למה אנשים מחרבנים במקום בו הם אוכלים? האם זה מתוך איזה כעס על המערכת? העולם? סוג של מגיע לי? האם זה טמטום? רשעות? האם יש בזה זדון? האם זורקי פחיות האנרגיה הם גם אלו שאין להם את האנרגיה לשים מסיכה ולשמור על חיי הסובבים אותם?

אבל אז נזכרתי שאולי אני אישית לא משאיר אחרי אשפה בטבע, אבל הדור שלי ואלו שלפניו לא השאירו כמעט טבע. ואם מדברים על לחרבן במקום בו אוכלים, אז להפוך את כוכב הלכת עליו אנו חיים לבלתי נסבל למחיה מגמד את זה עשרות מונים. המין שלנו, כולל אותי, פלט גזי חממה בלי חשבון, גם אחרי שכבר התבררו ההשלכות של זה. המין שלנו יצר יבשות של פלסטיק באמצע האוקיאנוסים. המין שלנו הכחיד את רוב בעלי החיים, ביבשה ובים, למעט אלו שיכול היה להפיק מהם תועלת, אותם הפך לתוצרים של חקלאות בעלי חיים אכזרית. נו, איך זה בהשוואה לקישוט הנוף בעיטורים תכלכלים של פחיות?

ארץ חדשה

בימים אלה שבהם אין תיירים בשום מקום, אבל גם אי אפשר לנסוע לשום מקום, אני מחפש מקומות לבקר בהם כאשר יתאפשר. הבעיה היא שכאשר יתאפשר, ויפתחו השמיים, שוב יחזור המצב המעצבן הזה שבו כל המקומות השווים מפוצצים תמיד בתיירים המעצבנים האלה.

כמובן שכל מי שמתרעם על הצפיפות אף פעם לא רואה את עצמו כחלק מאותו ההמון. רק האחרים הם תיירים. הוא עצמו, כלומר אני, "נוסע", "משוטט", לא סתם איזה "תייר" כמו כל האחרים, הוא אומר לעצמו. שהם יעופו מפה, וישאירו לי את פריז בלי תור אינסופי אל גג כנסיית הנוטרדאם.

לפני עשרים או שלושים שנה, יכולתי להרגיש עצמי שונה מכל ההמון ולו רק בגלל שטיילתי באופן עצמאי ולא בטיול מאורגן. אבל היום האינטרנט די ייתר את הצורך בטיול מאורגן לרוב האנשים (לפחות אלו ש"נאורים דיגיטלית"). יכולתי גם להרגיש שונה כשטיילתי בזמנים שאחרים פחות טיילו בהם, כי לא הייתי כבול לחופשות בתי ספר או חגים כאלה ואחרים, והייתי גם מוכן לקחת סיכונים עם מזג האוויר, לטייל בעונות תת-אופטימליות מבחינת האקלים. אבל היום מתי שאתה לא נוסע, בזמנים שבין מגיפות, תמיד מלא וגדוש. אולי כי חופשות הסינים שונות מחופשות האירופאים.

אז נשאר לבחור יעדים שתיירות ההמונים עדיין לא לגמרי גילתה, ואני מחפש כאלה על הגלובוס המטאפורי. יעד אחד כזה, ממש פה בבית, שגיליתי לאחרונה הוא הרשת החברתית tik tok. אני יודע שזה בערך הדבר הכי סחי שיש, לדבר על tik tok, ביחוד לאדם מחוץ לקבוצת גילאי 13-25 ועוד לספר על זה במדיה עתיקה כמו בלוג (לפחות זה לא ישראבלוג או "קפה דה מרקר" ז"ל). אבל מה לעשות, גם הסתובבות של שנים בבניין גילמן לא גמלה אותי מסַחיוּתי. (אם אתם לא יודעים מה זה סחי, זה סימן שאתם כאלה).

tik tok היא פלטפורמה לסרטוני וידאו קצרים. מאד קצרים אך מאד מושקעים. מדהים מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקושש לייקים. נכון שיש שם המון זבל, אבל גם בהודו יש המון זבל ברחובות, אז מה? עדיין זו הארץ הכי מדהימה בה הייתי. וזה היה מדהים לא רק בגלל הזרות הקשה בינינו לבינם. יש בהודו המון מקומות נהדרים, וכמו הסרטונים ב tik tok, גם מאד "מושקעים", בניגוד לשלוחיות ההודית של היום. במסגרת מאמצי לטייל מהכורסה אליה רותקתי באשמת איזו מין "שפעת עם יחסי ציבור" (כפי שטוענים כמה דבילים), התחלתי לצלם את חלק מהשקופיות שצילמתי בנפאל והודו לפני אי אלו עשורים. הצילומים שלי גרועים, השקופיות כבר קצת דהו, אבל המקומות באמת היו מדהימים, מקווה שגם נשארו כאלה, אבל אני מניח שכן, הודו מצטיינת באינרציה.

ניסיתי גם לצאת לטייל ב google street view במקומות בעולם שבהם ידעתי שיש אמנות רחוב שווה. אבל tik tok הוא ארץ הרבה יותר זרה, יותר חדשה. דוגמאות? נסו לעקוב אחרי התגית putafaceon# למשל (טוב, יש לי משיכה לפרצופים מוזרים). מרתקים אותי גם הסרטונים המדגימים איך להכין סרטונים לtik tok. היצירתיות שם שופעת. ואני מוקסם מכל אותם הבחורים הנועזים הקופצים מכל מיני מקומות מאד גבוהים לגופי מים שחלקם לא מאד גדולים, אלו הגולשים על סקטבורד במקומות לא סבירים וכמובן הפרקוריסטים. בגלגול הבא, גם אני אעשה את כל זה. עם גלגולים, כמוהם. ויש גם לא מעט סרטוני voguing נחמדים.

יתכן ש tik tok נראית לי ארץ חדשה כי נכנסתי בלי לציין תחומי עניין (ולכן לא מוצעים לי סרטונים על פי התחומים שאני כבר מכיר) וציינתי את גילי כבן עשרים לערך (ולכן מוצעים לי סרטונים המוכוונים לגיל זה, אם יש הכוונה על פי גיל, ואני מניח שיש). יתכן שאם הייתי פותח חשבון נוסף בפייסבוק (לדוגמה), מציין גיל אחר ותחומי עניין אחרים, עוקב אחרי אנשים שונים לגמרי, הייתי מגלה גם בפייסבוק, אינסטגרם או טוויטר ארצות חדשות ומוזרות. נראה.

אני לא משתף תכנים מהארץ החדשה הזו בפלטפורמות "סחיות" כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם או הבלוג הזה (שבכולן כבר יש לי חשבונות, בחלקן יותר מאחד), כי זה יהיה סַחי, ממש כמו לגרור חברים ומשפחה לערב שקופיות (זוכרים את זה?) מַשְמִים אחרי שחזרת נאמר מספארי באפריקה (או ברמת גן) או מהקומבה מלה בהודו.

אין לראות בכתוב מעלה עידוד להכנס ל tik tok. רק זה חסר לי, שיתחיל להיות שם מלא בטיפוסים כמוני.

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.