20-24: וילה במדבר

אחרי שכבר הקדשתי רשומות לכל חמשת החללים בהם התגוררתי עד גיל 28, כחלק מפרוייקט ה"חללים בהם גרתי", שמתי לב שדילגתי על ארבעת השנים שבהם שרתתי בצה"ל ושברובם התגוררתי לסירוגין באחת מארבעת הוילות הממוזגות שבנתה חברת פילקו האמריקאית לצה"ל בצריפין, מצפה רמון, בקעת הירח ליד אילת ושארם אל שייך. אלו נבנו עבור הצוות שתפעל את ציוד הקשר בשיטת הזרוי הטרופוספרי, בערוץ הקשר לשארם אל שייך, שיטת קשר אזרחית מטבעה, למרחקים ארוכים, בימים שקדמו לתקשורת הלוויינים.

אבל לפני שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה הממוזגת במתקני הטרופו הנייח, עברתי בכמה סוגי מבנים, מאילו היותר טיפוסיים שצה"ל מספק לחייליו. הראשון היה אוהל ובו 8 מיטות, במאהל טירונים במחנה שמונים, מאהל שבו בכל רגע נתון הייתה חסרה נורה אחת באחד האוהלים, כי המוטו של עמיתי לטירונות, מחזור מאי 1974 היה: "כשחסר לי, אני גונב כמו גבר". סיפרתי על זה כבר, כאן.

למזלי, הטוב או הרע, יצא לי לגור במאהל הזה רק שבועיים, לפני שהתוספתן שלי ואני נפרדנו באופן די דרמטי בבית החולים רמב"ם, ואת רוב הטירונות לאחר מכן ביליתי בבית ההבראה 3, בחיפה. אבל קיבלתי רובאי 2 בכל זאת, ועם זה נשלחתי ממחנה שמונים לצריפין, לקורס טכנאים. שם שוכנתי, יחד עם חברי לקורס, כ 20 איש, בחדר גדול באחד הצריפים שהבריטים ברוב טובם הותירו מאחוריהם, צריפים בנויים היטב, שיחד עם צל האקליפטוסים הגדולים במחנה, סיפקו תנאי מגורים סבירים ביותר.

לצערי, עם סיום הקורס, צוותתי דווקא לציוד הטרופו הנייד ולא הנייח, ונשארתי בצריפין יחד עם שאר הטכנאים מחיפה, בכדי לאפשר לנו להיות יותר קרובים הביתה. הכוונה הייתה חיובית, אבל אינספור תורנויות המטבח, הרס"ר והשמירה היו פחות חיוביות ולכן עשיתי כל מאמץ לעבור אל אותן "וילות" של הציוד הנייח, שאחת מהם הייתה ליד שער ראשון לציון של צריפין, הקצה הצפוני של קשר הרדיו-טלפון לשארם אל שייך.

תנאי המגורים באותם החדשים בהם נשארתי בצריפין היו דווקא סבירים. עדיין בצריף בריטי גדול, בחדר קטן ובו 4 מיטות שהודות למסדרי בוקר כל יום, נשאר די נקי ומסודר. הצריפים האלו ישרדו כנראה כל זמן שמחנה צריפין יעמוד על כנו, אבל אני שומע שימיו ספורים.

לקח לי זמן לשכנע את מפקדי שדווקא לא חשוב לי לצאת כל סוף שבוע הביתה, שאני מעדיף דווקא את הריחוק, לקח לי גם זמן לשכנע אותם שמי שהצטייר בעיניהם כסוציומט גמור יסתדר בסביבה הלוחצת של צוות קטן במקום מבודד, אך בסופו של דבר, הוצבתי בתחנת הממסר של ערוץ הטרופו על שפת מכתש רמון, כחלק מצוות של ארבעה טכנאי קשר, טכנאי גנרטורים אחד ונהג.1-fullscreen-capture-25092016-203348

בבניין הזה, שבנתה חברת פילקו בסטנדרטים אמריקאים, התגורר כל הצוות  בחדר מגורים אחד גדול, והיה שם גם חדר מעבדה אחד, בו יכולת לישון עם חשקת בבדידות, או בחברה נשית. היה חלל גדול ובו  ציוד הקשר, היה מטבח עם פינת אוכל, היו שירותים ומקלחת "אמריקאים" והיה עוד חדר אחד, חדר "מפקד הצוות" שגם בו אפשר היה לישון.

טכנאי אחד היה בכל רגע נתון בחופשה, ואחר היה אמור  לשבת ער בכל זמן, כולל בלילה בחדר הציוד, מה שבפועל לא באמת קרה. לא אסון גדול, כי הציוד היה מאד אמין, ובמתקנים אזרחיים בו הוא מותקן, המתקן בכלל לא מאויש. אבל צה"ל מקבל את כוח האדם שלו בחינם, ולכן בכל אחת מארבעת התחנות היה צוות של 5-6 חיילים, עם או בלי נהג, ועם קומנדקר.

וזה היה לא רע, כי היום אני יכול כבר להודות (חלה התיישנות מן הסתם, אחרי 38 שנים), שהתחנות האלו היו בסיס נפלא לטיולי שטח, עם הקומנדקר ורוב הצוות. איכשהו, המפקדה בצריפין לא עלתה על זה שבימים רבים בתחנה יש חייל בודד ושאר הצוות מסייר לו ברחבי הנגב וסיני. היו לא מעט מקרים שוויתרתי על יציאה הביתה למען טיול שכזה.

בסופו של דבר, "גרתי" כשנה וחצי בוילה שבמצפה רמון (טיולים בעיקר בהר הנגב, עד קדש ברנע במזרח), כחצי שנה בזו שמעל שדה התעופה עציון בבקעת הירח, היום במצרים, ממנו יצאנו בטיסה הביתה (טיולים באזור הקניונים של הרי אילת, והרבה ביקורים בנואייבה), כמעט שנה בשארם אל שייך, ממנה היו אפילו טיסות ישירות לחיפה, (במטוס דקוטה!) שהייתה בסיס נפלא לצלילות ולטיולים בהר הגבוה של סיני, אזור סנטה קתרינה, ראס מוחמד, א-טור, דהב, ועוד מקומות מקסימים אליהם אני מתגעגע אך כבר לא כל כך נוסע.

הייתי גם כמה חדשים ב"וילה" שבצריפין, שם עשיתי מה שנקרא בצבא "דרג ד" של תיקוני ציוד, אבל לא אהבתי את הפיקוח ההדוק על הנוכחות שלנו שם.  התרגלתי לחופש המוחלט, הפקרות יש שיאמרו, בשאר התחנות. אבל ההפקרות ההיא, עדיפה בעיני על ההפקרות הנוכחית של צה"ל, המתבטאת בעיקר בזלזול גמור בחיי הפלסטינים, רווחתם ורכושם.

לצערי, את שירות המילואים עשיתי דווקא בטרופו הנייד, ציוד שלהקים אותו לא היה תענוג. אבל בטרופו הנייח, בוילה על החוף של שארם אל שייך, יצא לי להיות פעם אחת ואחרונה, לפני שהשטח הוחזר למצריים בשלב האחרון של הסכם השלום, והבניין פוצץ. פירקנו את כל הציוד, כולל אנטנות הענק והעמסנו אותן על משאיות בדרך למגרש גרוטאות כלשהו, שם יתכן שהוא עדיין שוכב עד היום. קירות הבניין חוררו בעמל רב על ידי חיילי ההנדסה בכדי שאפשר יהיה לפוצץ את הבניין, חורים בקוטר של 8 ס"מ לפחות, כל 30 ס"מ לאורך כל היקף הבניין. אז גם ראיתי עד כמה הקיר שם עבה, כמעט חצי מטר של בטון אמריקאי משובח.

לא יצא לי לראות את הבניין מתפוצץ כי עליתי צפונה במשאית הראשונה שיצאה משם, כל הדרך עד צריפין כמלווה של נהג המשאית.  אבל כמה שנים אחרי כן, כששארם חזרה להיות מצרית, עברתי שם בדרך למעבורת משארם להורגדה, בצד המצרי של מפרץ סואץ. כלום לא נבנה על חצי האי שבו עמדה התחנה ורק משטח בטון, רצפת ה"וילה" נותרה שם, ועליה אפשר היה עדיין לראות את קווי המתאר של הקירות הפנימיים שנעלמו. אפשר היה עוד לא מעט שנים לבקר במבנה הנטוש על שפת מכתש רמון ואכן ביקרתי. האנטנות כבר לא שם, אבל אני לא בטוח לגבי המבנה. כנ"ל לגבי המבנה אשר בצריפין, לא הצלחתי לזהות אותו בצילומי האוויר של גוגל.

26-28: ברחוב השילוח 10

אחרי שנתיים  בדירת חדר עם זוגתי מאז ועד היום, החלטנו להתרווח. עברנו לדירת שני חדרים (!), בפאתי שכונת רמת וויזניץ החרדית, עדיין בהדר. בקומת הקרקע של בית בן 3 קומות ברחוב השילוח 10, רחוב ללא מוצא שסופו מעל דופן נחל הגיבורים / ואדי רושמיה. הדירה הייתה מרווחת למדי, מתוכננת היטב לדעתי, ובה חדר שינה, חדר מגורים, מרפסת מקורה, מטבח נפרד, ועוד מרפסת מטבח. שדרוג רציני לרמת חיינו.1-p1050722

מדרגות הובילו מרחובנו מעלה לרחוב גאולה, שם תפסנו בבוקר טרמפים אל הטכניון. לא היו חסרונות רבים לשכנות הזו עם הציבור החרדי. לא הייתה לנו מכונית ולכן לא הסתכסכנו עם השכנים על רקע זה בשבתות. גם סגירת הרחוב לתנועה בכל פעם שאחד מנכדיו הרבים מני ספור של האדמו"ר התחתן לא מאד הפריעה לנו. .

המכולת ברחוב הייתה מהסוג שתמצא ברחוב חרדי. הופתעתי כששאלו אותי איזו במבה אני רוצה, עד שהבנתי שיש שם שני עותקים של כל מוצר, האחד עם הכשר מיוחד ואחד עם הכשר סתם.  כיום יש שם כנראה רק את אלו עם ההכשר המיוחד. סלי הקניות של שכנינו הכילו בעיקר עותקים מרובים של אותו מוצר בסיסי. ביום שישי היו שולחים את אחד הילדים עם שני סלים והוא היה חוזר עם 12 חלות בערך. משפחות גדולות. שוק תלפיות היה במרחק הליכה, ואת קניות האוכל ערכנו שם, כולל רגלי התרנגולות שבישלנו כאוכל לחתול, אוכל מסריח במיוחד.

כמה עשרות מטרים מדירתנו, עמד הבניין בו ישכון בעתיד בית הספר הפתוח, שבו עתיד בננו הצעיר ללמוד 18 שנים יותר מאוחר. קצת יותר רחוק משם, בגן בנימין שמתחת לתיאטרון העירוני של חיפה, (גן שבבריכה שבו, זו עם פסל הצב מצופה הקרמיקה, השתכשכתי כילד,) היה בית קפה מאד נחמד, שרובו באוויר הפתוח, אליו הלכנו לפעמים. לא בילינו הרבה בשנים האלה, הטכניון הוא מקום די תובעני.

בבניין הסמוך בישלו שכנינו כל שבת חמין בסיר גדול במרפסת, ואב המשפחה ההיא היה משגיח הן על החמין ובזווית העין מנסה לתצפת גם על המתרחש בחדר המיטות שלנו, שדלתו פנתה אל מרפסת מאד נחמדת בחזית האחורית של הבית. שם היו לנו שלל עציצים בתוך כלים שאספנו ברחוב: אסלות, כיורים, גיגיות כביסה, כמנהג הימים ההם…

גרנו בדירה הזו שנתיים, במהלכן סיימנו ללמוד ואם אני זוכר נכון, התחלתי גם לעבוד, בפיתוח מכשירי ה CT של חברת אלסינט ז"ל. זה היה מראש מקום עבודה זמני, כי תכננו לנסוע לטיול ארוך וברור היה שאצטרך להתפטר מאיפה שלא אעבוד. סבי נפטר במהלך השנתיים האלו, באפריל 1982, שש שנים אחרי סבתי, ולכן עברנו  בסיום שנת הלימודים מרחוב השילוח לדירתו שעמדה ריקה, ברחוב ארלוזורוב הסמוך, וזו הפכה דירתנו אנו לשנים לא מעטות.
חתולנו יוליוס, הגינגי המפואר, שכגור אימץ אותנו בדירתנו הקודמת, לא עבר אתנו, הוא הורעל ובא למות בתוך השידה בחדר השינה שלנו.

היו לנו בסך הכל שנתיים די נטולות אירועים בדירה ההיא. זוגתי מזכירה לי ששם, בדירה ההיא, החלטנו למסד את הקשר בינינו ולהתחתן. ברבנות – משהו שלא הייתי עושה היום. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על זה  היום הוא שטרחנו לעשות את זה כדי שממתנות החתונה נוכל לממן את הטיול הגדול שתכננו באירופה, טיול שבסופו של דבר החל דווקא בנפאל והמשיך בהודו, אז כמעט נטולת ישראלים.

מה עוד קרה שם? הייתה הפעם ההיא בה החלטתי מסיבות לא ברורות לבשל ירקות בסיר לחץ (מה הלחץ?) ופתחתי מוקדם אותו מדי. התוצאה? תקרה מצופה בכרובית וביקור בשלי בחדר המיון של בית החולים הקרוב. ראיתי לאחרונה באיזה מקום סיר לחץ בדיוק כזה20160922_094650.jpg

ביקרתי בדירה הזו לפני כמה שנים ומצאתי שם משפחה חרדית. הדירה שופצה קלות מאז, והם הסכימו שאכנס ואצלם. כך נראה המטבח כיום, הכרובית כבר לא דבוקה לתקרה.1-p1050724בחדר השינה יש היום 2 מיטות נפרדות (חרדים…) ומיטת תינוק. אז הייתה בו רק מיטה אחת, 120 ס"מ רוחבה, שאבא של זוגתי מצא ברחוב ושיפץ בשבילנו. המיטה ההיא עדיין עמנו, לאורחים. גם מזגן לא היה שם בזמנו, ואני לא זוכר שהדבר הפריע לנו.

1-p1050727

חדר האמבטיה לא נראה כך בזמנו..

1-p1050725

הרשומה הזו היא חלק מ"פרוייקט" שלי לתעד, בעיקר לזכרוני ההולך ונמוג, את כל החללים בהם גרתי.

עוגיות חלבה טבעוניות

חמרים

  • חצי קילו חלבה / בערך, מה שיש גם טוב. / לפורר לתוך מעבד מזון
  • כוס משקה מן הצומח / או פחות, כמה שצריך להוסיף לחלבה שפוררתם לתוך מעבד המזון בכדי לקבל נוזל סמיך.
  • כוס פתיתי שיבולת שועל / קוואקר
  • כוס קמח לבן / בערך – כמה שצריך בכדי שמערבוב יחד עם החמרים מעלה תצא עיסה סמיכה, כמו דייסת קוואקר על הצד הסמיך
  • שקית אבקת אפיה
  • 1/3 כפית מלח בישול דק
  • שקית שקדים מולבנים ופרוסים / לא חייבים, זה יותר לקישוט

הכנה

  • במעבד מזון עבדו את החלבה והמשקה מן הצומח לנוזל סמיך
  • הוסיפו קוואקר, מלח, אבקת אפיה, את רוב השקדים וקמח לקבלת עיסה צמיגה מאד
  • צרו באמצעות 2 כפות ערמות של עיסה על נייר אפיה, בערך בקוטר 2 ס"מ
  • הוסיפו כמה שקדים פרוסים בראש כל ערימת עיסה
  • אפו בתנור שחומם מראש ל 180 מעלות עד להשחמה קלה, כמו בתמונה מטה כ 25 דקות.1-20160923_084214

ברברת

לא מצאתי מתכון טבעוני לעוגיות חלבה שמשתמשות בחלבה, אלא בעיקר בטחינה והמתקה כלשהי. אז המצאתי. בתיאבון.

קשיי תקשורת

הייתה תקופה בה המעסיק האחרון שלי, חברת אינטל, חשבה שהעתיד הוא בשילוב של מיחשוב ותקשורת, והחלה קונה חברות שיצרו רכיבי תקשורת על ימין ועל שמאל, בערך אחת עבור כל סטנדרט תקשורת שהיה קיים אז. היא השקיעה ברכישות האלה מיליארדים, שירדו כולם לטמיון. רוב החברות האלו נסגרו, מיעוטן נמכרו בסנטים על כל דולר שהושקע ברכישתן. עצוב.

ההצלחה הגדולה של אינטל בתחום התקשורת הייתה דווקא בלי שום קשר לרכיב ממשי כלשהו שהיא יצרה או פיתחה. כאשר היה צורך לבדל את הפלטפורמה הניידת שלה, שפורסמה בזמנו תחת המותג סנטרינו, ולאינטל לא היה רכיב משלה להציע (כי היא הימרה על סטנדרט 802.a שבושש להגיע), היא הצליחה להניע מהלך שבעקבותיו יש כיום חיבור אלחוטי זמין למשתמש המחשב הנייד המזדמן בהרבה מאד מקומות במרחב הציבורי. אני חושב שאינטל היא גם זו שמיתגה את תקן IEEE 802 כ Wi-Fi. אבל זה לא היה עניין טכני, רק מאמץ עתיר הון להביא לעולם מודל שימוש שלא היה קיים שם קודם. ותזכרו כמה יקר או לא קיים היה חיבור נתונים אלחוטי באותם שנים, ראשית ימי תקן ה GSM.

היום כאשר רוב החיבור שלי לאינטרנט הוא דרך הטלפון, לבטח בדרכים, אני כבר לא טורח בכלל לבדוק עם יש  Wi-Fi.בסביבה, אלא אם אני בחו"ל, שם עדיין הגלישה הניידת יקרה. לרוב האנשים יש חבילת תקשורת כזו שלא שווה להם להתחיל ולהתמודד עם קשיי החיבור לרשתות  Wi-Fi במקומות ציבוריים הנובעים מהמגוון האדיר של התנאים בהם החיבור הזה מוצע: למנויים, לשעה תמורת מסירת פרטים אינספור, ללקוחות עם קוד, בלי קוד, בלי קוד אבל עם דף אינטרנט שבו צריך "להסכים" לכל מיני שטויות ושבמקרים רבים לא עולה. פשוט סיוט.

ברשתות הסלולריות, חיבור הנתונים פשוט עובד, כולל בהרבה מאד מקומות שמפליא בכלל למצוא קליטה, למשל באיזורים נידחים ביותר של קניה, בהם אין חיבור חשמל או מים זורמים, אבל האימייל מגיע גם מגיע, לטלפון. למחשבים ניידים, אין כמעט חיבור לרשת סלולרית, מכל מיני סיבות שעיקרן הוא שהחברות שהיו אמורות  להחזיק את הפלטפורמה הזו בחיים, אינטל ומיקרוסופט, פשוט לא עושות את העבודה. אפל, שהייתה יכולה לעשות זאת, עושה הרבה יותר כסף מטלפונים מאשר ממחשבים וזה הצד עליו מרוחה פת הלחם שלה.

נכון שיש צורך בקונפיגורציה של הטלפון הכוללת כחמישה פרמטרים שונים בכדי להתחבר לרשת נתונים סלולרית, וזו שונה לכל מפעיל ומפעיל, אבל זה משהו שנתקלים בו רק כשעוברים חברה, למשל בחו"ל, ורוב החברות הישראליות לפחות, עושות עבודה טובה בעקיפת הבעיה על ידי משלוח הודעת SMS שעושה את העבודה. ברור שזהו אלתור, אבל האלתור עובד.

יש כל כך הרבה בעיות של שימושיות עם תקני התקשורת למיניהם, בעיקר אלו ששרדו את מבחן הזמן, ואלו בעיקר Wi-Fi ו Bluetooth, שאני כבר זמן מה שובר את ראשי בניסיון להבין מהי שורש הבעיות האלו, בהנחה שיש רק סיבה אחת.

אם אתם לא יודעים על אילו בעיות אני מדבר, אז הנה כמה דוגמאות:

  • יש לי Wi-Fi במצלמה של סוני, שאמור לאפשר שליטה במצלמה וגם יבוא של התמונות ממנה. אי אפשר פשוט להתחבר ל Wi-Fi של המצלמה ולקרוא את התמונות. נדרשת אפליקציה שצריך להוריד. אפשר להוריד אותה רק בגרמניה או ארה"ב. נקודה. אם כרטיס האשראי שמסרת ל google play הונפק בכל ארץ אחרת, פשוט תשכח מחומרת ה Wi-Fi של המצלמה.
  • יש לי גם Wi-Fi במצלמה תת מימית של ניקון. גם שם נדרשת אפליקציה יעודית שהצלחתי להוריד, ולהפעיל לכמה דקות. אחרי כן, האפליקציה והמצלמה הפסיקו להכיר אחת את השנייה.
  • יש לי טלפון של LG, ודווקא כששהינו בפריז, הוא החליט לפתע שהוא לא מוכן להעלות את מסכי הכניסה לרשתות Wi-Fi פומביות, אלו שלא צריך סיסמה כדי להתחבר אליהן, אבל צריך ססמה או סתם פרטים בכדי להתחבר דרכן לאינטרנט. משהו בפרוטוקולים שם השתמש, ולא עזר אפילו אתחול רדיקלי. טלפון ה LG של זוגתי, דווקא לא חווה קשיים כאלו באותן הרשתות ממש.
  • גם המחשב הנייד שלי, הפסיק להיות מסוגל להתחבר לרשתות Wi-Fi מהסוג מעלה, ובמיוחד, לרשת במקום בו שהינו, שעליה אפילו שילמנו תשלום חדשי. ואחרי חודשיים מתסכלים מאד כאלו, הקושי נעלם ואיננו. משהו כנראה השתנה בתכנה של השרת אליו התחברנו.
  • אין שום קושי ליצור בטלפון נקודה חמה ניידת בכדי לחלוק חיבור נתונים סלולרי עם מכשירים נוספים, למשל מחשב אישי עם נכות מובנית בתחום הזה. אבל נסו ליצור נקודה חמה ניידת במחשב האישי בכדי לחלוק עם עוד מכשירים חיבור Wi-Fi שמיועד רק למכשיר אחד, כמו זה שהיה לנו בצרפת. ניסיתי, ירקתי דם, השתמשתי בתכנה יעודית, ניסיתי עם מתאם רשת אלחוטית ב USB בנוסף לזה הפנימי, בניתי בעצמי שרת וירטואלי בתוך חלונות 10, מה לא. זה עבר ב 2% בערך, עד שתקלה אצל ספק השירות (שעליה משום מה לא טרחנו לדווח,) הורידה את הצורך בשיתוף הזה – הם הפסיקו לשים לב שיש יותר ממכשיר אחד מחובר עם אותו שם משתמש וססמה.
  • מכשיר האודיו על סיפרתי כאן, של חברת Bluesound, דווקא מצליח להשתמש ביעילות ברשת ה  Wi-Fi הביתית, הן לחיבור לתחנות רדיו אינטרנטיות והן לשליטה על המכשיר מהמחשב הנייד או הטלפון. אבל אפילו שם, שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים על במחשב הלך קשה עד קשה מאד, ממש. לעומת זאת, לא הייתה שום בעיה עם  שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים בטלפון, מה שאומר שאו שמערכת ההפעלה חלונות עוינת לרשתות תקשורת, או שגרסת התכנה שמפתחים לטלפון יותר חשובה מהגרסה למחשב. סביר שגם וגם.
  • גם החיבור ב bluetooth מהמחשב למערכת האודיו מעלה למעשה לא עובד ותוקע את המחשב בעוד הוא עובד חלק וללא קושי מהטלפון למערכת האודיו. bluetooth הוא פרוטוקול שהיה אמור לעבוד פשוט וחלק, ללא צורך בשום ממשק, בכדי לחבר ציוד שמע, עכברים ומקלדות, אבל הפרוטוקול שם כל כך מוגדר רע, וכל מודל ה pairing כל כך לא מוצלח שזה פלא שהצליחו להוציא משהו מהתקן הזה, עכשיו כבר בגרסה 4 שלו.
  • אחד האנשים שהיו משמעותיים בהגדרת תקן bluetooth היה מישהו בשם Jim, שעבד באינטל, מישהו שלא מפליא כלל, מהיכרותי אתו, שהתקן יצא מגושם כמו שיצא. תקן שמנסה לחבוק את כל האפשרויות, אבל מבנה לתוך התקן רק את אופני השימוש, "הפרופילים", שהמהנדסים חשבו עליהם מראש. והתוצאה? שאפילו בדיבורית ה bluetooth המשוכללת מאד שהתקנתי במכונית, אני לא מצליח לנבא האם הטלפון יתחבר אוטומטית לדיבורית או שאצטרך לעצור בצד וליצור חיבור בעצמי, והאם יתחבר רק לשיחות טלפון או גם להשמעת מוזיקה. וזה כאשר מדובר על מודלים מובהקים של שימוש. ומה הטעם בקוד חיבור בין מכשירים אם זה תמיד או 0000 או 1234?
  • הייתה גם תקופה שיכולתי להתחבר לכל אתר, אבל לא לאתר בו ממוקם הבלוג הזה, וורדפרס. השד בתוך מכונת האינטרנט החליט אולי שאני מברבר יותר מדי, ותקופת מה, לא יכולתי לכתוב בבלוג, או אפילו לקרוא בבלוג על המחשב שלי. של זוגתי, כן. הבעיה נעלמה כשחזרנו ארצה והתנתקנו מספק השירות הצרפתי, המחורבן מאד. בעיה של פרוטוקולים.

יש לי עוד אינספור דוגמאות. אבל מה שאפשר להגיד על זה הוא שקל יחסית לממש חומרה שתעבוד, וטווח הקליטה והשידור, כמו קצב העברת הנתונים הולכים ומשתפרים בקצב מאד מרשים. אבל החיבור בין חומרה לתכנה צולע ביותר. מהתקופה בה ניסיתי לשכנע את אינטל לשלב מעבד אותות ספרתי עם המעבד הראשי שלה ולממש את רוב פרוטוקולי התקשורת בתכנה, אני מכיר את מודל שבע השכבות של רשתות תקשורת, ה Open Systems Interconnection model שאמור לבודד את הדברים כך שהסיבוכיות תהיה נשלטת.
אבל היא לא נשלטת.

במחשבה לאחור על אותה תקופה מסעירה ומרתקת בה ניסיתי לממש את כל התקשורת בתוכנה, אני חושב שמזל לכולנו שנכשלתי. שיש פחות תוכנה בעסק, לא יותר. חבל לי אמנם על המחשב האישי שנשרך אי שם מאחור אחרי הטלפון הנייד בכל הקשור לתקשורת. חישבו על זה, כל טלפון נייד תומך ב 3-4 דורות של פרוטוקולי תקשורת סלולרית, שחלקם ממש לא הרחבה של הדור הקודם אלא משהו אחר לגמרי, במספר דורות של פרוטוקולים של Wi-Fi, ב bluetooth, בקליטת GPS, ב NFC ואולי יש עוד כאלה התומכים בתקשורת באינפרא-אדום. לטלפון יש יותר חמרה לתקשורת אלחוטית מלמחשב, למרות הנפח הזעיר שלו והסוללה הזעירה.

המחשב לא רק שלא ממנף את יתרונות הגודל, הנפח וההספק שלו, אלא שמערכת ההפעלה השולטת בו, לא מסוגלת להתמודד עם פרדיגמה של מערכת שמחוברת רק לפעמים לרשת ולא בחיבור קבוע לקיר, מערכת שגם לא בנויה מהמסד מעלה לפרדיגמה של שיתוף. אלא אם כן מישהו יתגייס ויכתוב מערכת הפעלה כזו מדף חלק, הישועה לא תגיע מכוון הרך הזעיר (מיקרו-סופט בשבילכם).

אבל האם הבעיה היא רק windows? לא. גם למכשירים ניידים יש קשיים לא מוסברים בכל מודל שימוש שאינו השכיח ביותר, וגם באלו המצב לא מזהיר. משהו באופן בו הפונקציות במערכת כולה מחולקות בין חמרה ותכנה, בחלוקת האחריות בין תכנה מובנית, שכבות תכנה כאלה ואחרות של מערכת ההפעלה, והיישומים עצמם, משהו שם פשוט לא נכון. משהו שאני תוהה אם בכלל אפשר לתקן.

נכון שהיה קשה לצפות מראש לאן יתגלגלו הדברים, שהרשתות האלחוטיות יהיו כל כך נפוצות עד שהן יהיו הבסיס לכל כך הרבה שימושים, פרט לחיבור מחשבים לאינטרנט. אינטל מהמרת על "האינטרנט של הדברים", אבל כאשר אפילו "דברים" מתוחכמים כמו מדפסות, מצלמות ומערכות שמע לא תמיד מצליחות לתפקד בסביבה כזו, הולך להיות מאד קשה לחבר את כל העולם ואשתו לרשת. כל העסק בנוי על יסודות מאד רופפים.

ההפלגאסנה

כשחומי שלח לי מייל, ובו תאור ההפלגה המתוכננת בין איי יוון, זה היה משהו שלא יכולתי לסרב לו. יותר מזה, זה היה משהו שאפילו זוגתי שתחייה לא הצליחה לסרב לו, למרות שבאותו זמן היינו רק בתחילת שהות האמן בת ששת החדשים שלה בפריז המעטירה. מינון של חו"ל ממש לא היה חסר לנו.

כי ההפלגה הכילה כמעט את כל המרכיבים הנדרשים בכדי להרחיב את דעתו, וגם את גוו של אדם. יוגה, בהדרכת אחד המפליגים, מורה ליוגה (ומכאן "הפלגאסנה" – הלחם של הפלגה ואסנה – תנוחה ביוגה). פילוסופיה, עם פרופסור לפילוסופיה שלבסוף לא הפליג עמנו, מה שמראה שמן הסתם משהו היה פגום מלכתחילה בפילוסופית החיים שלו. כי איך אפשר לוותר על הזדמנות להפליג עשרה ימים תמימים בין האיים הציקלאידיים של יוון, במזג האוויר הנפלא של תחילת חודש ספטמבר? מזכיר את סיפור Byzas, שנועץ באורקל של דלפי, שם נאמר לו להקים מושבה מול "ארצם של העיוורים", והוא הקים את ביזנטיון במקום בו נמצאת איסטנבול של היום, מול המקום בו מן הסתם גרים עיוורים, כי רק עיוורים לא מסוגלים להבחין שהמקום האידאלי להקמת המושבה הוא ממול, בצד האסייתי של מיצר הבוספורוס.

בסופו של דבר, ולאחר מספר חילופי גבריי (ונשיי), טסנו לאתונה, לקחתנו אוטובוס לנמל ויצאנו לדרך. לא אלאה אותכם בתיאורי המים הצלולים אלא רק עד כדי תהיה מדוע המים במקומותינו כל כך לא צלולים. הים הוא הרי אותו הים (והערבים אותם…), ואני לא רוצה להאמין שאת השפכים מטהרים פה פחות מאשר ביוון. גם את הנילוס כבר אי אפשר להאשים בעכירות הים מאז שסכר אסואן החל עוצר (ואוצר) את הסחף הפורה שהנילוס נושא מאפריקה ומחרב בכך את חקלאות מצריים.

האיים הציקלאידיים היו ב bucket list שלי שנה בערך, מאז אותה שהייה של יומיים באתונה עם ידידי סש(נק)ה אחרי ההפלגה הקודמת (והראשונה) שלי, לפני שנה באיים האיוניים של יוון. במשרד נסיעות ברחוב ניקיס, ליד מסעדת אבוקדו הצמחונית (נפלאה, במספר שלושים באותו רחוב) ראיתי פוסטר של האי paros, ואמרתי לעצמי שצריך להגיע לשם בהזדמנות, אז שאוותר על הזדמנות שכזו?

paros, האי בו נכרה השיש שממנו עשויים רוב הפסלים היוונים שאנו מכירים, כגון וונוס ממילו, וגם המאוזוליאום של נפוליאון בפריז, היה יפה, אבל לא היפה ביותר מהאיים בהם עגנו. דווקא איים פחות מוכרים, כמו kythnos, serifos, sifnos היו יותר "הדבר האמיתי".

באיים הצחיחים האלה, כנראה בתכנון על של איזה אדריכל נוף מוקמו כנסיות קטנות וצחורות על פסגות ההרים ובקצות לשונות היבשה. בהוראת אותו אדריכל עליון, או אולי מעצב, סויידו כל הבתים לבן בוהק, ללא יוצא מן הכלל, וכל הדלתות והחלונות נצבעו באותו גוון מסויים של כחול, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אלמלא הפשטות הבסיסית של הבתים, האנשים, והסביבה הבנויה, אפשר היה לחשוד שכל האיים הציקלאדיים הם תוצר של מאמץ מיתוג רב שנים.

אבל הם לא. המראה הזה הוא תוצאה של שילוב בין מסורת, עוני, וצניעות בסיסית. גם הטברנות שאפשר למצוא בכל מקום, גם הן מציעות מקומות נחמדים לגמרי, ואוכל טוב בדרך כלל, בלי הרבה התחכמות, ובמראה לא מעוצב בעליל. מספיק המיקום ממש על שפת המים (כנראה שאין הבדלים גדולים בין גיאות לשפל שם), התפריט עם האוכל המסורתי, שגם לטבעונים לא חסר בו מבחר, והשרות הכה נעים. נמל יפו היה יכול להיות כזה, אבל הוא לא – עניין של אופי לאומי כנראה, או העדרו.

גם צללנו, פעם אחת, בפארוס. המים כה צלולים שם, שרואים עד למרחק של 35 מטרים שאין בעצם הרבה מה לראות שם,  מתחת למים. מעט מאד צמחיה, מעט מאד דגים, פה ושם פיסות של כדי חרס מספינה שטבעה ופזרה שם אמפורות (כדים לאכסון נוזלים ען שפיץ למטה). אני מתרשם שנשארו בים בעיקר אותם דגיגונים שלאדם אין בהם עניין מסחרי, ומעט מאד דגים גדולים יותר. תמנונים אפשר לראות תלויים לפני מסעדות הדגים, לא במהלך צלילה.

חוץ מזה, ישנו האי Delos, זה שבו אדם לא יכול היה להוולד או למות, מן שטח אקס-טריטוריאלי שאליו באו אנשים מכל חלקי יוון הגדולה של פעם, שכללה את אסיה הקטנה, לזבוח לאפולו וארטמיס. אתר ארכאולוגי שווה ביותר, כולל פסיפסים משובחים ביותר, ופסלי פאלוסים שעברו כריתה אפילו יותר ראדיקלית מזו שיהודים עוברים.1-dsc08168 גם היום אי אפשר ללון או לעגון שם במשך הלילה, אז עגנו באי קרוב, שומם לגמרי שאליו בעיקר באים ציידים לצוד, לא ברור מה כי האי שומם לחלוטין. שם, חשבתי לי שהמודל הזה של דלוס, יכול להיות אולי מודל לשטחים הקדושים לדתות השונות בירושלים, או לירושלים בכללה. מקום מאחד במקום מפריד, מקום שכולו קודש, כולו רוחניות, בלי שיקולים טריטוריאליים שמנוטרלים למפרע. מקום בו כל הדתות מתחרות בבניית מקדשים ומקומות פולחן עוד יותר מפוארים במקום להתחרות בסכינים ונטרולים.

אבל באי דלוס היה גם מרכז גדול של סחר, בעיקר סחר בעבדים, עד 10,000 ביום. על זה אפשר לוותר.

סעו ליוון.

פלסטינים קדושים

ז'יזק, ב"מדבר של הממשי" הזכיר לי את המושג Homo Sacer, "אדם קדוש", מושג רומאי, ש Giorgio Agamben החזיר לחיים בספרו Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life. בקריאה הזו, בתקופה בה מקרי ההרג הלא מוצדקים של פלסטינים קורים בתדירות גוברת והולכת, לא יכולתי שלא לחשוב שהפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי הם דוגמה מצוינת של מושג ה Homo Sacer, ושהמתנחלים הם הם דוגמה מצוינת למה ש Agamben קורא sovereign. אסביר.

אצל הרומאים Homo Sacer הוא מישהו שעבר עבירה שבעטיה הוא מוצא מחוץ לחוק. החוק הרומי לא חל עליו, ואחת ההשלכות של זה היא שאם מישהו יהרוג אותו, הוא לא ייענש. אבל מצד שני, חלק ה"קדוש" בתואר אומר שאי אפשר להקריב אותו לקרבן. לא ברור כמה אנשים נענשו בעונש זה, ומה היה גורלם, אבל מה שמעניין בסוג הענישה הזה הוא שהאדם מוצא אל מחוץ לחוק, בתוקף החוק ולכן אפשר לטעון שה Homo Sacer נמצא בו זמנית מחוץ ובתוך החוק.

תמונת הראי של ה Homo Sacer היא ה sovereign, "ריבון" נראה לי תרגום יותר טוב מ"שליט". גם הריבון נמצא בו זמנית בתוך ומחוץ לחוק, כי מצד אחד החוק חל עליו (ולראיה, אולמרט וקצב בכלא) אך מצד שני הוא יכול לשנות את החוק, ויכול גם להשעות את החוק, למשל בהכרזת מצב חרום כלשהו.

בכדי להבין לעומק באיזה אופן הפלסטינים בשטחים הכבושים הם  Homo Sacer, כדאי מאד לראות את "שלטון החוק", סרטו של רענן אלכסנדרוביץ על האופן שבו "פועלת" מערכת החקיקה הישראלית בשטח הכבוש, או לחלופין, לקרוא מה שכתבתי בעקבות צפייה בסרט או בעקבות דו"ח אדמונד לוי. אבל בשורה התחתונה, נכון שהפלסטינים בשטחים אכן לא מתאימים להיות מוקרבים פיזית  כשה לעולה (ועדיין לא הוקם מחדש בית המקדש) אבל מצד שני, הם כן מחוץ לחוק הישראלי (כפופים לתערובת יצירתית של חוקים שהממשל הצבאי מתקין בהסתמך על חוקים עותומנים, מנדטוריים וירדניים – הכל לפי איך שיוצא יותר נוח לזיין את הפלסטינים ולחמוס את כל מה שיש להם.) ואפשר להרוג בהם חופשי ולא להיענש. לא מאמינים? קראו את עדות האלוף עוזי דיין במשפט אליאור עזריה.1-maxresdefault

שווה לדבר על כמה מושגים נוספים של אגמבן שעשויים להסביר כיצד הגענו עד הלום. אחד מהם הוא מה שאגמבן מכנה bare life, נקרא לזה לשם נוחות "החיים עצמם". על פי אריסטו, ביוון העתיקה היו שתי צורות חיים: החיים הרגילים (normal life, ביוונית zoe) והחיים הטובים (good life. ביוונית bios). החיים הנורמליים היו במסגרת משק הבית, האויקוס, ובהם החוק לא היה מעורב. החיים הטובים, היו החיים  שחיו האזרחים (גברים וחופשיים), אלו שהיו מעורבים בחיים הפוליטיים, בענייני הפוליס היווני. המדינה היוונית פחות או יותר לא הייתה מעורבת כלל בחיים ה"נורמליים".

עם הזמן, גורס אגמבן, המדינה הפכה יותר ויותר מעורבת בחיי הפרט, עד לרמה (ופה הוא ממשיך את קו המחשבה של מישל פוקו ב"תולדות המיניות") שבה המדינה מעורבת בעיצוב הגוף האנושי, וספציפית במקרה הקיצון של הפיכת הגוף האנושי לגוויה. החיים הרגילים הפכו פוליטיים באמצעות הכניעה שלהם לכוח הבלתי מסויג של הריבון, הכוח להרוג. לסוג החיים הזה, שבהם המדינה קובעת לגבי גופך ועצם קיומך, הוא קורא bare life, "החיים עצמם" או אולי "החיים במערומיהם" – הצורה שהפכה פוליטית של "חיים נורמליים", חיים החשופים למוות – מאלימות הריבון.

אגמבן יאמר שכולנו חיים את סוג החיים האלה, "החיים עצמם", יתכן, אבל אני גורס שזה מומחש כיום בעיקר באלימות של הריבון הישראלי כלפי הפלסטינים, ה homo sacer שלו, אלו שתחת ריבונותו אך מחוץ לחוק שלו, האלימות שמביאה להרג לא מידתי של מעל 1500 איש במבצעי הכנעה דו-שנתיים כמו "צוק איתן", או הרג על בסיס שבועי אם לא יומי של פלסטינים בגדה וברצועה. הפלסטינים הם מבחינה זאת הציפור הקנרית במכרה שלנו, הדגמה מוחשית למושגים שמנחיל לנו אגמבן.

פה, במהלך חשיבה רדיקלי למדי, הוא טוען שמחנות הריכוז לא היו טעות מקרית, אלא הן תוצר מתבקש של המדינה המודרנית, דמוקרטיה שהפכה יותר ויותר טוטליטרית במהותה, ככל שהחוק מעורב יותר בכל תחום ותחום. (פה אני כנראה מפשט פישוט יתר, ואני מודה שקראתי בשלב זה רק סיכומים ולא את הספר עצמו, אותו יש לי ובכוונתי לקרוא). אבל אפשר להסתכל על רצועת עזה כולה כסוג של מחנה ריכוז המנוהל בשלט רחוק או על גואנטנמו, או מעצר מנהלי – כל אלו מקומות שבם הריבון הכריז על state of exception, והפך את האנשים שתחת אותו מצב, ל:חיים עצמם", מחוץ לחוק וחשופים למוות, בדיוק כמו בעלי החיים, ה ZOE המקורי. אנחנו אלופי העולם בכיבוש אמר השבוע אלוף במילואים גדי שמני, והוא בטח יודע.

שני סוגי קולוניאליזם

משהו שלקחתי אתי מההרצאה של אילן פפה בבית הקפה וההוצאה לאור בערבית Dar Raya אשר ברחוב מסדה. המושג קולוניאליזם התיישבותי וההבדל בינו לבין קולוניאליזם של מעצמות. הבנת ההבדל חשובה להבנת מצבנו פה, לעבר ולעתיד של המפעל הציוני.

בניגוד לקולוניאליזם של מעצמות, שסיפחו שטחים, בדרך כלל לא רציפים אתן גאוגרפית, מתוך כוונה לנצל כלכלית את השטח ותושביו, וכאשר הנסיבות משתנות פשוט עוזבות, ומחזירות את הפקידות הקולוניאלית הביתה, כמו למשל בריטניה בהודו, קולוניאליזם התיישבותי הוא מקרה שבו אנשים שלא נשלחו על ידי מעצמה כל שהיא להתיישב בשטח, אלא שהם באו או מסיבות כלכליות (נאמר רעב..) או מחמת רדיפות בארצות מוצאם. הם לא באו במטרה לנצל את האוכלוסיה הילידית אלא להחליף אותה. ברוב המקרים האוכלוסיה הילידית הדלילה יחסית שולטת באותו השטח שבו חושקים המתיישבים. וכשהנסיבות משתנות, אין למתיישבים מדינת אם לחזור אליה.

הציונות אומר אילן פפה, היא קולוניאליזם התיישבותי – לקרוא לה כך הוא לא מילת גנאי. אלא שמדינת ישראל חושבת אחרת, וניסתה למנוע, לא בהצלחה, את קיום הכנס שלו על הנושא, באנגליה.  ארה"ב, אוסטרליה וקנדה הן כולן תוצרים של קולוניאליזם התיישבותי על פי ההגדרה הזו.

עוד הוא אומר, שההתייחסות של הפלסטינים עד שנות השישים והשבעים אפילו, (כפי שזה משתקף באמנה הפלסטינית,) לציונות כאל קולוניאליזם מהסוג הראשון היא משגה מושגי שלא אפשר להם לנהל משא ומתן מדיני עם מדינת ישראל. היהודים לא "נשלחו" לפה, והם לא באמת יכולים לחזור לארצות מוצאם. לא ללוב וגם לא לפולין, לא לעירק וגם לא לסלובקיה. כמה עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, אלו היותר פריבילגיים שבינינו, יכולים לטפטף פה ושם חזרה לחו"ל, על פני שנים רבות, ולאו דווקא לארצות מוצאם, אבל זהו בערך. יש כשבעה מליון יהודים שתקועים פה, והפלסטינים משלים את עצמם, לרעתם, אם הם חושבים שזה הפיך.

המכנה המשותף של קולוניאליזם התיישבותי, לפחות היסטורית, היא הניסיון להעלים את האוכלוסיה הילידית, כדרך לפנות את השטח למתיישבים החדשים. במאה התשע עשרה ארה"ב יכלה להרשות לעצמה להשמיד כמעט את כל האוכלוסיה האינדיאנית במערב ארה"ב ולכבוש חלקים ממקסיקו במאמציה לספח את כל השטח בין שני החופים. אוסטרליה יכלה לחסל פיזית כמעט את כל האוכלוסיה הילידית ולחמוס את ילדיהם. אבל זה כבר לא קביל כיום.

גם הפתרון של טיהור אתני על ידי גירוש, שמדינת ישראל, בזכות המצפון הרע של מדינות העולם אחרי השואה, הצליחה לממש לגבי חצי מהאוכלוסיה הילידית ב 1948, גם הוא כבר לא קביל. בהכנותיהם לכיבוש הגדה, שהחלו לטענת אילן פפה ב 1963, כאשר מנגנון הממשל הצבאי שבוטל בתוך הקו הירוק החל להכין עצמו לנהל את תושבי הגדה שארבע שנים יותר מאוחר "ימצאו" את עצמם תחת שלטון ישראל, הנחו יגאל אלון ומשה דיין את אנשי המנהל שלא לשקול פתרונות של גירוש, רק דחייה של הקניית זכויות אזרח, "אולי אפילו חמישים שנה".

אז מה נשאר לנו? נשאר הפתרון שנוסה בדרום אפריקה, של "בנטו-סטנים" או אולי צריך לקרוא להם "בנט-סטנים" – מובלעות צפופות שבהם ירוכזו "הילידים" ומהם יצאו הכנועים והממושמעים שבהם לחטוב עצים ולשאוב מים בשטחים שהיו שלהם קודם לכן. "רצף טריטוריאלי הוא רעיון מיושן" אומר פרופסור אומן, מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. נראה לי שהוא במקום הנכון – יש לו עוד הרבה מה ללמוד לפני שהוא יזהה רציונליות מהי.

בדרום אפריקה זה לא עבד, וזה לא הולך לעבוד גם פה. זה פשוט לא רציונלי וסותר כל מראית עין של צדק חלוקתי במשאבים. פתרון כזה לא יכול להיות קביל לא עד דעת "הילידים" ולא על דעת "העולם". תשובת הימין? "העולם" אנטישמי ושלפלסטינים אין ברירה – אנחנו פשוט יותר חזקים.

הטיהור מרוב השטח לא פתרון מעשי לקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני. אז מה כן פתרון? לעצור. לדעת להסתפק במה שמדינת ישראל כבר הצליחה להשיג, שהוא החלק הארי של השטח שבמקור יועד לשתי מדינות שוות צפיפות. לנסות להשתלט על כל שאר השטח, ה 22% הנותרים, צפוי להכשיל את המפעל הזה כולו.

אין למדינת ישראל באמת בעיית שטח, גם בתוך הקו הירוק. האוכלוסיה, כמו ברוב העולם, מתרכזת יותר ויותר בערים, וערים עם תשתיות נאותות יכולות, וצריכות אפילו, להיות צפופות.  אין גם בעיה לספק את צרכי המזון של התושבים בתוך השטח הקיים, עם חקלאות שהופכת יותר ויותר אינטנסיבית, ועם יבוא מזון. כלכלת המדינות המפותחות באמת כבר מזמן לא מתבססת על חקלאות, אין בזה רווח.

ואם לא? אם ננסה לחמוד את הכל, אולי תהיה פה מדינה על כל השטח, שתשרוד כמה עשרות שנים תוך המשך כיבוש שילך ויהפוך יותר ויותר לא הומני ואוכלוסיה שתהפוך יותר ויותר גזענית. כי הדרך היחידה של אנשים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי של שתי אוכלוסיות שלאחת יש זכויות ולשנייה לא, היא להתחיל לחשוב שחסרי הזכויות הם "לא באמת כמונו", לעשות להם דה-הומניזציה. יהיו פה יותר ויותר אליאור עזריה.

אבל זו כבר לא תהיה המדינה שהורינו תכננו להקים פה. לא מדינה שבה אני אהיה מוכן לחיות. זו תהיה מדינה גרועה מדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. והיא לא תשרוד.