צומחות לי שיניים כחולות

העסקה השבוע, בה נמכרה חברת מלאנוקס הישראלית לחברת nvidia האמריקאית החזירה אותי אחורה בזמן קצת יותר מעשרים שנה, לתקופה שבה גם חברת אינטל, בה עבדתי ברוב השנים בהן עבדתי, החליטה שלא די לה בשליטה בשוק המעבדים למחשבים ושאפה לגדול לשוק התקשורת.

מלאנוקס מייצרת כרטיסי תקשורת מחשבים אולטרא-מהירים וחברת nvidia מייצרת מאיצים גרפיים שכיום משמשים גם לעיבודי בינה מלאכותית בחוות שרתים. הצירוף יכול להציע ליצרניות של חוות שרתים חבילה אטרקטיבית. באינטל לדעתי לא ראו סינרגיה שכזו. פשוט חיפשו עוד שווקים שאפשר לפתח ולייצר עבורם סיליקון. המודל שדמיינו היה כנראה כמו בפעם הראשונה שבה ארזו וי-פי בתוך מחשב נייד ושווקו את החבילה תחת המותג "סנטרינו". זו הייתה הצלחה – אין היום בית קפה בעולם שלא מתהדר בוי-פי חינם, אבל לא היה שם בסנטרינו ההוא שום שילוב ברמת החומרה, אפילו רכיב תקשורת הוי-פי היה של חברה אחרת, לפחות בשנים הראשונות.

אז, העדפתי לראות את זה אחרת. כאחד שרגליו לא לגמרי מחוברות לאדמה, יצאתי למסע חקר לבדוק אם אפשר להוסיף פה ושם כמה פקודות וקצת חומרה למעבד הראשי (זה של אינטל) בכדי לספק את צרכי רוב טכנולוגיות התקשורת השונות, במקום לייצר שלל רכיבים נפרד לכל ערוץ תקשורת (בטלפון שלכם יש חמישה ערוצי תקשורת). המסע היה מהנה מאד, ולמדתי הרבה דברים, אבל לא צלח. המהנדסים בכל אותן חברות רכיבי תקשורת שאינטל קנתה במילארדים (וסגרה בהפסד גדול כעבור שנים לא רבות) ממש לא ששו לשתף פעולה עם יוזמה שתייתר אותם. ויתכן שלא באמת אפשר היה לעשות מה שתכננתי, אבל הי, לפחות נהניתי, ויש הרבה פטנטים על שמי בעקבות אותו מסע חקר.

במסגרת אותו מסע פגשתי גם את נציג חברת אינטל לגוף שהגדיר את טכנולוגית ה bluetooth, ה"שן הכחולה" בזמנו, טכנולוגיה שנולדה בחברת אריקסון השבדית, (פעם אחד היצרנים הגדולים של טלפונים סלולריים, שכמו נוקיה כמה שנים מאוחר יותר, נמוגה לתוך הערפל הנורדי, לא ברור לי למה ואיך). אותו נציג, אידיוט גדול, שאת שמו (נאמר ג'ים) אני מעדיף לא לשתף כאן, ניסה לשכנע אותי שאין תועלת במאמצי כי 1 – רכיב ה bluetooth קטן מאד וזול (אז הוא לא היה עדיין ממש זול, אבל לפחות זו נבואה שהתגשמה) ו 2 – אין צורך בכל אותן טכנולוגיות התקשורת האחרות שחקרתי (כמו וי-פי וסלולר, תקשורת בכבלים ועל חוטי חשמל, ועוד ועוד…) כי לדעתו bluetooth יענה על כל צרכי התקשורת בעולם. "רק" צריך לרשת את כל העולם ברכיבי bluetooth, במרחק עשרה מטרים אחד מהשני (!) ו"צפיפות המידע" באוויר תהיה טובה יותר מאשר בכל טכנולוגיה אחרת. טוב, נבואה טפשית זו לא ממש התגשמה.

השבוע, תוך כדי קריאה בפרק הראשון מספרה של קתרין היילס "איך הפכנו פוסט-הומניים" (כתוב ממש טוב), נזכרתי גם בטפשות ההיא. אולי טיפשות זו היא דוגמה מוצלחת לבעייתיות של מה שהיילס מכנה שלילת הגוף של הפוסט-הומניזם, ראיית כל העולם כמידע היכול להתקיים גם בלי מימוש חומרי, בלי "גוף", ולכן למשל, מידע יוכל תיאורטית לזרום הלוך וחזור בין הגוף האנושי לתוספים טכנולוגיים – חזון הסייבורג. היילס מזכירה את תורת האינפורמציה של קלוד שאנון (גאון אמיתי אגב) כסוג של הפשטה שהיה לו השפעה על התרבות האנושית והפוסט אנושית, ורומזת שהדברים היו יכולים גם לפנות לכיוונים אחרים, אם למשל היה מודל התקשורת כולל גם את הצד הקולט ולא רק את ערוץ התקשורת נטו ומרכיביו: האות, המסר והרעש. ואכן, סוג ההפשטה הזה, של שאנון, יכול לגרום למישהו כמו אותו ג'ים לחשוב שהעיקר הוא דחיסות המידע באוויר המקיף אותנו, והמימוש החמרי, ה"הגפנה" (או "מגולמות") של הטכנולוגיה (תחנת ממסר כל כמה מטרים, רבאק…) הוא פרט שולי.

כל אותן ההזיות על שימושים כאלה ואחרים של אותה קבוצת עבודה, שהגדירה אז את תקן ה bluetooth גרמו לכך שיש כמה דברים הדפוקים מהיסוד בתקן הזה, שרק עכשיו, כשהתקן כבר בדור החמישי שלו, מתחילים להסתדר. רוב השימושים שהם חזו בזמנו לטכנולוגיה, ושעבורם הוגדרו כל מיני תכונות בתקן, כגון השיוך (למה בכלל צריך שיוך (paring)?) בעזרת קוד בן 4 ספרות (שכיום זה או 0000 או 1234 או כלום) לא קרו, ולעומת זאת הטכנולוגיה משמשת להרבה דברים אחרים שכלל לא נצפו / נחזו בזמנו. אולי זה בלתי נמנע, אבל תקן bluetooth הוא ממש גמל, שהוא כידוע סוס שתוכנן על ידי וועדה. יותר מדי טבחים היו במטבח אז, שיתפו יותר מדי חברות עם צרכים שאינם חופפים, וזה נס שמשהו מהתבשיל הזה שרד את מבחן הזמן.

אני קצת מזדהה עם הקשיים שעמדו בפני קבוצת העבודה ההיא. להגדיר תקן לתקשורת למכשירים שאין להם באמת ממשק משתמש זה קצת מאתגר, ואז זה היה פרדיגמה חדשה. הקשיים האלה מדגימים את ההבדל בין technology לבין המונח היווני השימושי techne – היכולת לעשות דברים. היום, כשיש טלפון חכם עם מסך מגע בעסק, זה קצת קל יותר להמציא אופני שימוש נוחים. יש גם לא מעט התקני שמע כיום המחוברים דרך bluetooth שמדברים אליך בקול, באנגלית סינית כזו, ומודיעים לך את מה שצג היה מראה – לו היה להם צג. הדברים נפתרים לאט לאט, הטכנולוגיה מבשילה.

איך אני יודע שהיא מבשילה? לפני כחדשיים התפגר לי סופית הטלפון ואחרי שני נסיונות כושלים (וטפשיים בדיעבד) לתקן אותו, קניתי אחד חדש. פתאום, תוך כדי שימוש בטלפון החדש,
בכל פעם שהייתי צריך לחזור ולשייך מכשיר עם חיבור bluetooth שכבר שוייך בעבר למכשיר הקודם (אין כיום אפשרות לגבות את החיבורים האלה) התחלתי לשים לב שהחיבור הפך להיות הרבה יותר קל מבעבר, גם גילוי המכשיר אליו מתחברים וגם השיוך. וגם הבחנתי עד כמה רבים חיבורי הbluetooth בעולמי, כמה שיניים כחולות צמחו לי עם הזמן. מניתי עד כה שני חיבורים לדיבוריות במכוניות. שני חיבורים אחרים לשמע במכוניות (עם מתאמים כאלה לכניסת aux, בדולר, המגיעים מסין). שני חיבורים, למגבר ולקדם המגבר, למערכת השמע הביתית. שני רמקולי bluetooth עצמאיים – אחד קטן לנסיעות ואחד גדול, שתי מצלמות המקבלות מידע GPS מהטלפון דרך חיבור bluetooth, אזניות bluetooth, חיבור למחשב הנייד ואני בטוח ששכחתי עוד כמה.

במחשב הנייד יש לי גם עכבר bluetooth (בעייתי – החיבור עמו הולך לישון לפעמים…) וגם חיבורי שמע לחלק מהמכשירים שגם הטלפון יכול להתחבר אליהם. לפעמים הטלפון "גונב" מהמחשב הנייד את חיבור האודיו למערכת הסטראו, או להיפך. אין דרך טובה לפתור את זה. אם המערכת הייתה תומכת בנגינה בו זמנית ממספר מכשירים זה היה יכול להיות "מעניין". אבל חיבור מקבילי סתם, למה לא? במכונית זה עובד.

עובד, אבל מבלבל. למשל בפעם ההיא, כשנסענו לאסוף מתחנת הרכבת את המכונית שהשארתי שם. חזרנו בשתי מכוניות, אחד אחרי השניה, הביתה, וניסיתי להתקשר לאשתי במכונית השניה. לא הבנתי למה אני לא שומע אותה. מסתבר ששנינו היינו מחוברים לדיבורית במכונית שלה. איך פותרים את זה? לא יודע. אולי בעזרת (NFC (near field communication. כשתקן אחד מנסה לכסות את כל סוגי החיבורים בעולם הדורשים הספק שידור נמוך וקצב נתונים נמוך, זה מאתגר.

מודעות פרסומת

פנים

זוגתי שתחייה, מדרבנת אותי לא אחת לתרום יותר מזמני הפנוי לטובת הציבור, ועדיף באופן בו יהיה להשקעת הזמן הזו אימפקט יותר גדול, "מכפיל כוח", יותר מנאמר חונכות של תלמידי תיכון על סף נשירה מהמערכת או הסעת ילדים פלסטינים חולים מבית החולים חזרה אל מעבר הגבול.

לאחרונה הצטרפו עוד מספר אנשים לדירבון הזה, כנראה אנשים שהדוניזם נראה להם משהו רע 🙂 אבל גם לי העניין מציק, ואני משקיע בזה מזמן לזמן מחשבה. אז הנה רעיון אחד שעלה לי לאחרונה בעניין זה, ואשמח לחוות דעתכם.

מאז שהוקמה גדר ההפרדה, למעט מאד ישראלים יש אינטראקציה כלשהי עם פלסטינים, במיוחד לא עם כאלה שאינם אזרחי ישראל. וכמובן שגם לפלסטינים שנותרו מהצד ההוא של החומה אין אינטראקציה עם ישראלים-יהודים. עם ישראלים-פלסטינים יש קצת, כי לאלו מתירים לבקר בשטחי A והם אכן מנצלים את זה לביקורי משפחות, קניות, סתם תיקוני רכב בזול וגם טיפולי שיניים ברמה גבוהה ומאד בזול.

כתוצאה מהנתק הזה, נוצרה דמוניזציה בלתי נמנעת כמעט של האחר שמעבר לחומה. אנשים בכל צד כבר לא רואים את ברי הפלוגתא שלהם מעבר לחומה כבני אדם אלא כאוייבים נטו. וזה רע. רע מאד.

אז מה הרעיון? להפיק סדרה של סרטונים קצרים המיועדים לקהל הישראלי, שבהם אנשים מהצד ההוא של הגדר ישבו מול המצלמה, על רקע נייטרלי, וידברו, בגובה הפנים, על חייהם. על מי שהם. כך שישראלים יראו מולם פנים של בני אדם, בני אדם כמוהם, שרב המשותף על המפריד בינינו לבינם.

מטרת סרטונים אינה לדבר על מנגנון הכיבוש ואיך הוא משפיע על חייהם, אם כי זה יטפטף פנימה. המטרה היא להראות אותם כאנשים, כמוני וכמוך. כך שכאשר הישראלים הולכים להצביע, או סתם לחוות דעה, הם יזכרו שיש שם אנשים, ממש כמוהם, לא דמויות חסרות פנים ומפחידות.

כמובן שיש להפיק סרטונים דומים המיועדים לקהל הפלסטיני, אבל כיוון שמי שמחליט על גורל שני העמים הוא רק מי שיש לו זכות הצבעה, ואלו בעלי אזרחות ישראלית בלבד, זה קהל היעד היותר משמעותי של מאמץ כזה.

מה אתם חושבים? מטרה ראויה להשקעת הזמן שלי? יכול להיות אפקטיבי? הצעות יתקבלו בברכה.

ספרים

הפוסט הזה נכתב בעקבות ההסתערות בפיד הפייסבוק שלי, של כמה סופרים ומשוררים על "הזנדברג", כפי שכינה אותה שם הסופר, הידוע (לא לטובה) ביחסו לנשים, יצחק לאור.

במה חטאה חברת הכנסת וראשת מפלגת מרץ תמר זנדברג, חוץ מאשר בשמאלנות לא מספיק רדיקלית לדעת אותם מגנים? על שבראיון לפני מספר שנים, שצץ בהקשר לאחד התרגומים האחרונים לעברית של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, אמרה שהיא מעדיפה לקרוא ספרי עיון, והיא פחות מתחברת לפרוזה, ספרות "יפה".

במאמר שכתב שאול סתר, מבקר האמנות של עיתון הארץ על התרגום החדש של "מקורו של מעשה האמנות", תחת הכותרת " היידגר בעברית: "מקורו של מעשה האמנות": היידגר משיב לתמר זנדברג", (מקורו של מעשה האמנות" נכלל בקובץ המאמרים "דרכי עצים" שעל שמו נקרא הבלוג הזה) מצוטטת חברת הכנסת זנדברג כאומרת: "פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב שמסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו".

זה הציטוט שקצפם של הסופרים בפיד שלי, וגם של שאול סתר, יצא עליו. אני מעריך שקלוגהפט היה מיעץ לזנדברג לא להגיד דברים שירגיזו את כל עשרת הסופרים והמשוררים שלא יצביעו בשבילה ממילא. מצד שני, אולי היה אומר לה להגיד משהו כזה כדי שלא להצטייר כאליטיסטית. כיוון שאני לא עומד לבחירה לשום דבר, אני יכול להרשות לעצמי לומר שגם אני, במידת מה, מזה זמן מה, מרגיש כמו זנדברג.

זה שינוי מאד גדול בעבורי. לבטח יחסית לתקופה בה כנער הייתי הולך וקורא, הלוך וחזור בין ביתי בשכונת כרמליה לבין הספריה העירונית ב"אורנים" (כבר לא קוראים לזה כך) אשר ברחוב קלר (בחיפה). רק שני ספרים יכולתי לשאול שם בכל פעם, אחד הייתי קורא בדרך הביתה והשני בדרך חזרה לספריה. קראתי מאד מהר אז, בצעירותי, ממש בקצב בו יכולתי להפוך את הדפים, וקראתי הכל. לא הייתי סלקטיבי, וקראתי גבוה ונמוך, קצר וארוך. עשרת הכרכים של "הדון השקט" (שולוחוב)? חמישה ביקורים בספריה, בערך (בלי נדר) במהלך שבוע אחד. וגם זכרתי כל מה שקראתי. אמא שלי אפילו בחנה את זה פעם ופעמיים.

אולי זה קשור לעובדה שהיום אני קורא הרבה הרבה יותר לאט, זה שהפכתי הרבה יותר סלקטיבי. בכל פעם שיש יריד ספרים בעשרים שקלים באוניברסיטת חיפה, בסופו של דבר אני יוצא משם עם ספרי עיון. ובכל פעם שאני מקדים להגיע כעשר דקות לפני יציאת הרכבת לתל אביב מתחנת חוף הכרמל, מה שקורה שלוש פעמים לפחות בשבוע, אני נעצר לפני ארון הספרים שבתחנה, בו יש ממש מבחר גדול של ספרים, אפילו של סופרים טובים ומחפש ספר לקרוא ברכבת. אני עובר ספר ספר, מציץ בכריכה האחורית להבין על מה הספר, פותח כמה עמודים באמצע ואת העמוד הראשון וקורא קצת. וכלום. כלום לא מזיז לי. לא בא לי לקרוא אף לא אחד מהספרים האלה. ברוב המקרים נושא הספר לא נראה לי מעניין, לא משנה איך הוא כתוב. לעתים, זו הצורה, האופן בו הסופר/ת מתנסח/ת, שדוחה אותי. בכל אופן, ברוב המקרים אני לא שואל משם ספר, אפילו שזה חינם.

וחוץ מזה, יש לי חובות קריאה בקורסים שאני לוקח כסטודנט חפשי, במהלך הסמסטר. מישהו הרי צריך לקרוא את כל החומר העיוני הזה שהמרצים מעטירים על הסטודנטים. לסטודנטים אין זמן, לי יש. לפעמים אני לוקח קורסים בחוג לספרות אנגלית ואז אני קורא (באנגלית) את כל מה שכתבה טוני מוריסון (למשל) במהלך 14 שבועות של סמסטר אחד וחוזר לימים הטובים בהם גם קראתי הרבה וגם נהניתי.

בין סמסטר לסמסטר אני אומר לעצמי, עכשיו אקרא קצת פרוזה. ואני מתחיל לקרוא כמה ספרים במקביל, אבל זה לא "תופס" אותי, לא כמו פעם. בעקבות שירי ההלל לקארל אובה קנסאוסגורד רכשתי (היה מבצע….) ארבעה כרכים ראשונים של "המאבק שלי" ואני כרגע באמצע "מוות במשפחה". עוד לא גיליתי למה חושבים שזה כתוב כל כך טוב. התחלתי גם את "עם, מאכל מלכים" של לאור, שכתוב נפלא, אבל גם אותו הפסקתי לקרוא באמצע. סגנון הכתיבה לא מספיק לי, חסר לי יותר "ירקות" בעלילה. אולי, בהשפעת סדרות טלויזיה אמריקאיות התחלתי לצפות לעלילה גדושת התרחשויות ותפניות, וסתם רומן על (נניח) רומן בין סופר מבוגר לעלמה צעירה כבר לא נראה לי שווה את השקעת הזמן שלי.

קשור גם לזה שהעולם הזה, ה"אנלוגי", ה"הומני", של המחשבה ה"קונטיננטלית", חדש לי. יש לי הרבה חוסרים להשלים, ספרים לקרוא שאותם שמתנשאים על זנדברג קראו כשלמדו כסטודנטים צעירים בחוג לספרות או לפילוסופיה, באותם השנים שלא עלה על דעתי בכלל שאפשר ללמוד משהו שלא יבטיח לך פרנסה, והלכתי ללמוד הנדסת חשמל. יש לי הרבה חוסרים להשלים, והוצאת רסלינג לא מקלה עלי, בקצב שבו הם מוציאים ספרים חדשים (אם כי, אני חייב להגיד, הרף להוצאת ספר שם הפך להיות נמוך מאד).

קשור, אבל לא רק. ליבי באמת נעשה קצת גס בספרות "יפה". חבל? כן. כי אני גם בצד של היידגר,
כמוהו אני חושב שעבודת אמנות אכן בוראת עולם. אבל כמו היידגר, אני חושב שמעט מאד עבודות הן עבודות אמנות, במובן זה שהן אכן בוראות עולם. אצלו זה היה פחות או יותר הכתיבה של Hölderlin, אצלי הספקטרום קצת יותר רחב, אבל עם השנים, מצטמצם והולך.

מחרתיים אגב, אני נפרד מהמחשב הנייד שלי לכמעט חודש, והבלוג הולך לישון, לא שהיה עירני במיוחד בתקופה האחרונה. אבל גם זה קשור לנושא הפוסט הזה. יותר ויותר אני מבין שמי שאין לו מה להגיד, מוטב שגם לא יכתוב את זה. אני כבר די בטוח שאני לא הולך לכתוב ספר בחיי אלו – פשוט אין לי סיפור מעניין לספר. אבל גם פוסטים על כלום צריך אדם להמנע מלכתוב.

מי נוסע לאן

הרבה דברים אפשר ללמוד על העולם כשיושבים ליד המחשב ומתכננים טיולים דמיוניים.

|היות שאני מטייל פחות מאשר הייתי רוצה, קורה שאני יושב ומתכנן טיולים "על יבש", טיולים שרובם לא יצאו לפועל, למרות שהייתי מאד שמח לצאת אליהם. אבל מתוך "בזבוזי הזמן" האלה, יש כמה דברים ששמתי לב אליהם שחשבתי ששווה לחלוק.

יש האתר הזה, שכבר כתבתי עליו כאן, flightradar24, אתר מגניב לגמרי, בו אפשר לראות בכל רגע נתון את מיקום כל מטוס הנמצא באוויר בטיסה מסחרית, מאיפה הוא יצא ולאן פניו מועדות. והדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שצפיפות המטוסים באוויר אינה אחידה על פני הגלובוס. הצפיפות הגדולה ביותר היא מעל אירופה, אחרי כן דרום מזרח אסיה, ורק אחרי כן (במפתיע) ארצות הברית. אפריקה דלילה בטיסות, רוסיה גם. בדרום אמריקה יש יותר טיסות מעל ברזיל מאשר על שאר היבשת.

איכשהו הייתי חושב שבאירופה, בה יש רכבות מהירות הנותנות פייט רציני לטיסות למרחקים קצרים, תהיה צפיפות קטנה יותר של מטוסים מאשר בארה"ב, בה בפועל אין כמעט תשתית תחבורה ציבורית למרחקים ארוכים (או קצרים) אבל מצד שני ארה"ב מדינה הרבה פחות צפופה מאירופה, תושביה לא מרבים לטוס אל מחוץ לארצם (בממוצע) כמו האירופים, וגם הרכבות באירופה, למעט צרפת וגרמניה, ואולי קצת ספרד ואיטליה, די בדעיכה. לטוס יותר זול בהרבה מקרים מהרכבת, גם אם לא הרבה יותר מהיר, אם לוקחים בחשבון את הזמן בשדה וזמן ההגעה לשדה וממנו.

הסתכלתי לא מזמן באתר של eurail, המוכר (במחירים שהם כבר ממש לא אטרקטיביים), pass בלתי מוגבל לתקופות שונות, וראיתי שבבלקנים למשל, תנועת הרכבות די פסקה. אף אחד לא מתחזק את רשת המסילות כעת שיוגוסלביה התפרקה לשש-שבע מדינות. גם במזרח אירופה, די לא אטרקטיבי עניין הרכבות. בצרפת למשל, הרכבות מעולות, אבל למרחקים ארוכים, מי שמנסה לטייל בזול, אוטובוס הוא אופציה זולה יותר בהרבה.

גם מעל המזרח התיכון יש צפיפות לא קטנה של טיסות, אבל במבט יותר ממוקד אפשר להבחין שרוב הטיסות האלה רק עוברות מעל האזור בטיסות בין אירופה לדרום מזרח אסיה. כדי לדעת מי באמת טס מאיפה לאיפה, צריך להסתכל מעבר לצפיפות המטוסים באוויר. יתכן שאלו רק עוברים מעל.

אפשר לבחור שדה תעופה מסויים, באותו אתר שהזכרתי, ולראות על המפה את כל שדות התעופה האחרים שמהם יש טיסות ישירות לאותו שדה תעופה. היית מצפה לראות שככל שמקום יותר "עשיר", יש יותר מקומות אליהם הוא מקושר בטיסות ישירות. הגיוני ואכן זה כך. נתב"ג אגב הוא לא רע מבחינה זו, בכל זאת – מפה יוצאים רק בטיסה. גם רואים שמקום יותר עשיר ויותר צפוני יש ממנו יותר טיסות למקומות חמים יותר, (ישראל למשל) בהם תושבי הצפון יוכלו לתפוס קצת שמש.

יש גם מקומות שהם הבסיס של חברת תעופה גדולה ואגרסיבית, כמו זו הטורקית או האתיופית, ויש משם הרבה טיסות ישירות לכל מיני מקומות שלא בהכרח משרתים את תושבי אותו המקום, רק מוסיפים לו זיהום אוויר, אבל גם מקומות תעסוקה.

היית מצפה שיהיו יותר טיסות ישירות למדינות הקרובות גיאוגרפית זו לזו, אבל זה לא תמיד נכון. ברור למה במקרה של ישראל אין טיסות ישירות ליעדים קרובים. תיאורטית יש אמנם טיסות ישירות למצרים וירדן, אבל מעטות, וחברות ישראליות כבר לא טסות לשם. ברור גם למה אין טיסות לשאר האיזור, למעט לטורקיה (המון) וקפריסין.

אבל פחות ברור למשל למה יש טיסות ישירות לקריביים מיעדים רבים אירופה וצפון אמריקה, אבל לא מהמדינות הקרובות ביותר גיאוגרפית בדרום ומרכז אמריקה. חיפשתי טיסות ישירות מהקריביים לדרום אמריקה, ממש ליד, ואין. פשוט אין. האיים האלה הם אתרי נופש של הצפון הגלובלי, ואין להם שום צורך לקשר או עניין עם הדרום. טיסה לרסיפה בברזיל למשל (יש שם קרנבל…) מהקריביים תעבור דרך מיאמי…

חלק מזה זה קשור לעבר קולוניאלי. מפת העולם הקולוניאלי השאירה עיקבה ברורה במפת הטיסות העולמית. יש לצרפת (למשל) ארבעה מחוזות מעבר לים: ראוניון, מאיוט, (ליד אפריקה) מרטיניק וגוואדלופ (בקריביים) אליהן יש טיסות ישירות רבות מצרפת, במחירים מצחיקים, כנראה מסובסדים. הגיוני. פחות הגיוני החיבור המצומצם של מקומות אלו למדינות השכנות. יש גם המון טיסות מצרפת למדינות דוברות צרפתית במערב אפריקה, מושבותיה בעבר. הרבה יותר מאשר בין מדינות אלו האחת לשניה (ולא שיש תחבורה יבשתית…). ובקיץ יש אפילו טיסות ישירות מפריז לסנט פייר ומיקלון, שני איים צרפתיים שהם בעצם מובלעת בתוך קנדה.

דוגמה מעניינת הוא הטיסה הישירה של החברה הלאומית (והכושלת) של קייפ וורדה, בין איי קייפ וורדה לבוסטון שבארה"ב, שבה טסנו לא מזמן. מסתבר שיש בקייפ קוד, ליד בוסטון, הרבה מאד יוצאי קייפ וורדה, ש"התנודבו" בזמנו לעבוד בספינות ציד לוויתנים כשאלו עצרו לתדלוק בפחם בנמל הטבעי במינדלו, קייפ וורדה, לפני שיצאו לחצות את האטלנטי. אף אחד לא חשב שגם צריך להחזיר מגוייסים אלו בחזרה, וכך הצטברה אוכלוסיה לא מבוטלת מהם באזור בוסטון וקייפ קוד. הם באים לביקורי מולדת לעתים מספיק תכופות להצדיק קו תעופה ישיר.

מקרה דומה הוא הטיסות הישירות בין איי קומורוס (בין מדגסקר ליבשת אפריקה) למרסיי בצרפת. זו העיר עם המספר הגדול ביותר בעולם, כולל גם קומורוס עצמה, של תושבי קומורוס. מהגרי עבודה.

לסיפורי ההגירה שאפשר לפענח ממפת הטיסות, ולתוצרי הקולוניזציה, אפשר להוסיף את סיפור העובדים הזרים. ראו המספר הגדול של טיסות ממדינות המפרץ למדינות מהן באים העובדים הזרים שמהווים חלק גדול באוכלוסיה שלהן, למעשה רוב. אם רוצים להגיע בזול מפה לפיליפינים, הודו, בנגלדש, זו הדרך להגיע. אפשר אגב לטוס דרך האמירויות גם עם דרכון ישראלי.

מה עוד למדתי? שאין כמעט טיסות המאפשרות להקיף את העולם במסלול דרומי. אין כמעט טיסות מאפריקה לדרום אמריקה מעל דרום האוקיינוס האטלנטי, ואין גם מעל דרום האוקיינוס ההודי. יש מעל דרום האוקיינוס השקט, מצילה לאי הפסחא (טסתי!) ומשם לטהיטי (בהזדמנות..). ומצילה לניו-זילנד ואוסטרליה.

נסו את זה, כיף לטייל בעולם, גם אם זה רק במחשב.

Te coop

לפני המון שנים קנינו בהולנד מכונית, נסענו וישנו בה כמה חודשים באירופה ("the grand tour"), ואחרי כן מכרנו אותה וחזרנו הביתה. קנינו אותה ברחוב, בהאג, שם עומדות מכוניות ברחוב עם שלט "te coop" (למכירה) ומכרתי (זוגתי שתחייה כבר חזרה ארצה) אותה בשוק המכוניות באוטרכט, אפילו באותו מחיר בה קנינו אותה, לזוג פורטוגלי שגילה (מאוחר מדי, כמו שגילינו גם אנחנו אחרי שקנינו), שהמכונית רקובה לגמרי מלמטה, שמים חודרים פנימה מלמטה כשיורד גשם, שהרדיאטור סתום ואי אפשר לעבור את ה 60 קמ"ש, ושהמשאיות רוצות להרוג אותך כשאתה משתרך להן במסלול הימני באוטוסטרדה, ממנו אסור להן לצאת. (אבל היה כיף…)

בכל אופן, עם כל הגילדרים (הכסף ההולנדי דאז) שקיבלתי עבור המכונית קניתי בשדה התעופה (סכיפהול) בדרך לארץ מגבר סטראו מתוצרת luxman. דגם פשוט אבל עם צליל ממש טוב ששירת אותנו בנאמנות מאז, מעל שלושים שנה. בשנים האחרונות, מפעם לפעם, הפסיק לפעול פעם ערוץ אחד (קדם המגבר) ופעם הערוץ השני (דרגת ההספק) ושוב ושוב מסרתי אותו לתיקון. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיודעים לתקן את הדברים האלה, גם כאשר הם בני כמה עשורים. אלא שעלות התיקונים הצטברה לעלות של מגבר חדש, ואז בקלקול האחרון אמרתי די, אימצתי את סיסמת החברה העתידנית המתוארת בספר "עולם חדש נועז" (אלדוס האקסלי): "טוב כַּלֵה מהטלא" (תרגום ארכאי משהו…), וקניתי מגבר חדש. כזה שאפילו לא צריך לקום וללכת אליו בשביל לשנות את עוצמת המוזיקה (יש שלט!).

בניגוד למנהגי, הפעם לא עשיתי דוקטורט מהעניין וקניתי דגם של מגבר שקנה גם חבר ואמר שהוא מרוצה ממנו. המגבר, מתוצרת ימהה, שונה מאד מזה שפרש לארץ הצלילים הנצחית. השתנו הרבה דברים בעולם בשלושים השנים האחרונות, ומה שהמגבר הזה מספר הוא שהשתנה מאד המקום ממנו מגיעה המוזיקה, זו שאותה מגבר אמור להגביר. בשלושים השנה האלה הפטפון זז הצידה (אצלי הוא כבר מאוחסן, לא ברור לי למה וכבר לא מחובר למגבר) למרות שיש עדיין כניסה יעודית בעבורו, גם במגבר החדש.

אחרי תקופת זוהר לא מאד ארוכה, גם הדיסקים הולכים ומאבדים את הבכורה כמקום שממנו מפציעה המוזיקה, ועל זה בעצם רציתי לכתוב, לפני שנסחפתי להעלות זכרונות מהולנד ומגרוטאת המרצדס המסחרית ההיא. (היי, הרכב הראשון שלי היה מרצדס!). זה נראה כל כך מיושן לקום פעם בשעה ולהחליף דיסק, ולפשפש במגירות בין הדיסקים (שיש לי הרבה מהם) ואף פעם לא למצוא את מה שבא לך לשמוע כרגע. כל כך פאסה לחפש בעולם הפיזי/אנלוגי כשאפשר לחפש בוירטואלי/דיגיטלי, למשל בין קבצי המוזיקה על הדיסק או ביו-יטיוב.

ברכישה הזו גם קצתי בטהרנות, והמגבר הוא בעצם מה שקוראין בלשון עמים זרים receiver , כלומר יש בו גם מקלט רדיו. בעבר היה לי חשוב שמרכיבי המערכת יהיו נפרדים והיה לי מקלט (tuner) נפרד שהזין את המגבר, ושלא קלט בשיט, כמעט כלום. האם המגבר היום קולט רדיו יותר טוב? באמת שווה לבדוק בהזדמנות, עד עכשיו עוד לא בדקתי, אם כי באמת לא ברור לי למה לבדוק. רדיו, ועוד אנלוגי, זה גם כבר כל כך פאסה. אבד על הפורמט הזה הכלח, כמעט כמו מהפטיפון. אין תחנת רדיו אחת שניתן לקלוט מהאוויר בארץ (מה שאני עושה לפעמים בטעות במכונית) שלא מעצבנת אותי. ואיכות הקליטה מהאוויר, ב FM, לעומת האזנה לאותן תחנות ממש "ישירות" דרך האינטרנט, ממש גרועה. אז רדיו, מבחינתי, הוא כבר לא.

תחנות רדיו אינטרנטיות, כן בהחלט. ביחוד תחנות המתמקדות בסוג מוזיקה ספציפי. יש כל כך הרבה מהן שאפשר תמיד למצוא אחת לטעמך, אי שם בעולם, ולכן חיברתי לאחת מכניסות המגבר החדש את המכשיר עליו סיפרתי בעבר, סוג של סטרימר, שמאפשר להאזין לתחנות כאלה. אבל מה שיותר מוצלח, ועם הרבה פחות בירבורים, הם שירותי מוזיקה כגון spotify ו deezer. אינסוף מוזיקה, ואפשר להרכיב רשימות השמעה או סתם לקבל הצעות על פי מה שסימנת שאתה כבר אוהב. ולמגבר החדש יש בין עשרות (באמת!) אופציות הכניסה אליו, גם כחמישה שירותי הזרמת מוזיקה כאלה (בתשלום, אבל די נמוך). ויש לו גם כניסת USB אליה אפשר לחבר כל מיני התקני איחסון עם כל המוזיקה שהורדת או שהעתקת מהדיסקים שקנית כדין.

ויש למגבר גם כניסת bluetooth, שזו בעצם הכניסה היחידה שצריך. כל שאר האופציות יכולות להיות אצלך בטלפון, והטלפון יהיה גם "מקור הצליל" וגם ה"שלט רחוק" של כל העסק (למרות שיש למגבר החדש שלט, מהסוג הישן, בלי מסך מגע…). אם יש לכם כבר מגבר עם כניסת aux, (שקע אוזניות כזה), פשוט הזמינו לכם מעלי אקספרס בדולר אחד (כולל משלוח) מין מוט קטן כזה הקולט bluetooth ומוציא את הצליל אל המגבר. לא באיכות מדהימה, אבל אני חושב שהעיקר ממילא אלו הרמקולים. אם הם טובים, זה ישמע טוב, לבטח יותר טוב מקול המוזיקה ב FM.

אני די בטוח שגם כך אני בפיגור ניכר אחרי המקומות המעודכנים מהם זורמים הצלילים. לא ניסיתי מקומות כמו bandcamp ו SoundCloud שבהם אולי נמצאת המוזיקה העדכנית, המעניינת, פורצת הדרך. או שזה בכלל כבר במקום אחר. המפה משתנה כל כך מהר שקשה להיות באמת מעודכן. עניין של גיל?

ואולי כל העניין הזה של "מגבר", "מערכת סטראו", "רמקולים", כל זה כבר עולם ישן. רוב האנשים לדעתי, אם הם שומעים מוזיקה, שומעים באוזניות, לבד, מהטלפון האישי שלהם. מוזיקה הפכה להיות עניין פרטי, לא שיתופי. לכן יש פחות ופחות טעם משותף במוזיקה – יש פרגמנציה אינסופית בטעם מוזיקלי התואמת את ההיצע האינסופי. רשימת ההשמעה של תחנת רדיו כזו או אחרת כבר לא קובעת שום דבר.

יש כיסוי

עשרות שנים לפני שגידי גוב הפך להיות הקוּטֵר הנודניק הנשרך אחרי אהרוני במסע הבליסה הרדוד שלהם על פני הגלובוס, הוא היה זמר. זמר מצוין אפילו. לא ברור לי למה הוא נטש את העולם הזה, אבל  לזכותו הוא השאיר אחריו כמה אלבומים מצויינים. מתוכם אני מת על שני אוספים של שירים מתוך "לילה גוב", תכנית הטלויזיה שהנחה בימים הרחוקים בהם הוא היה עדיין קוּל, שירים שהם כולם גרסאות כיסוי של שירים אותם ביצע בדואט עם מבצע אחר, אחר כל פעם, שהתארח בתכנית שלו.

גרסאות הכיסוי של השירים בלילה גוב חייבות הרבה למעבד, עדי רנרט, וחוץ מזה, גם לכימיה שגידי גוב השכיל ליצור עם האורחים בתכניתו, בשירים שהביצוע המקורי שלהם היה לא שלו ולא שלהם. אבל אני חייב להודות שאני פשוט אוהב גרסאות כיסוי, לא אחת יותר מהביצוע המקורי. אולי כי בניגוד לביצוע המקורי בגירסת הכיסוי אני כבר מכיר את מנגינת המקור ואת הביצוע המקורי ואני יכול ליהנות בו זמנית גם מזכרון המקור וגם מההבדל, מהתרומה של הביצוע המחודש. יש לי פלייליסט בספוטיפיי עם עשרות ביצועים של Nature boy, והגרסה המקורית, זו של נאט קינג קול, היא דווקא אחת הפחות טובות בעיני.  זו גם אחת הסיבות שבגללן נהגתי בעבר לצפות בתכניות כמו "כוכב נולד" ודומותיהן, עד שתכניות אלו הפכו לקיטש סוחט דמעות, ולפני שגרסאות הכיסוי הפכו ברובן לכיסוי של השיר המקורי בשכבה עבה ודביקה של סלסולים פסאודו-מזרחיים, בלי שום תרומה נוספת או פרשנות מעניינת וחדשה לשיר.

למרות הרמת האף של רבים מעניין גרסאות הכיסוי, ולמרות מה שקורה בתכניות ריאליטי הזמרה לאחרונה, אני חושב שהעניין לא רק לגיטימי לגמרי, אלא אפילו כמעט הכרחי – בכדי להחזיר את היצירה המוזיקלית לחיים. כמו שאחת לכמה שנים נדרש תרגום מחודש של ספרים לשפה העברית העדכנית, כך נדרש תרגום מחודש של שירים לאוזן המוזיקלית המעודכנת (אלא אם כן העדכון דורש סלסולים…).

גם לא ברור לי למה בשירים יש עיקום אף כאשר בג'אז עניין ה"סטנדרטים" הוא כה משמעותי ומושרש כה עמוק, וכל מוזיקאי שמכבד את עצמו, מתכבד בגרסה משלו לאלו. אגב, תמיד מצחיק אותי בהופעות של ג'אז, בהן מנוגן סטנדרט כלשהו, מוסווה היטב באילתורים, הקהל מתחיל למחוא כפיים בקטע בו המבצעים "זורקים להם עצם" ומאפשרים גם לאלו בקהל שאינם בקיאים, לזהות את המנגינה המקורית. שם, ההנאה היא כפולה, גם מההבדל וגם מזיהוי המקור.

במוזיקה קלאסית כל הביצועים הם הרי גרסאות כיסוי בעצם, לביצוע אחד כלשהו, הראשון, שקרה אי שם לפני מאה ויותר שנים, ביצוע שאין ברוב המקרים תיעוד מוקלט שלו. גם לו היה, אני בכלל לא בטוח שהקהל הצורך מוזיקה הקלאסית דהיום, על אף שמרנותו, היה מתלהב ממנו, ולו רק בגלל שכלי הנגינה שעליהם מנגנת התזמורת כיום, משופרים מאד לעומת אלו של אז (לא היה לכולם אז כינורות של סטרדיווריוס או גוארנרי).

גם אם הביצוע המקורי של שיר מסוים היה לא פחות ממופתי, כמו למשל הביצוע של ריקי גל ל"היי שקטה" (מילים: רחל שפירא, לחן:יהודה פוליקר) מעלה, גם אז יכול לבוא מוזיקאי/ת אחר/ת ולהציע פרשנות אחרת, אולי אפילו רדיקאלית אחרת, לא דווקא ממרחק רב של זמן, שגם היא לא פחות ממופתית, כמו הביצוע לאותו השיר של מאיה בלזיצמן, מטה. אשרי השירים הזוכים לשלל פרשנויות אחרות, גם אם חלקן גרועות ממש (למשל של עברי לידר ועדן אלנה), חלקן בומבסטיות (עדי כהן) וחלקן סתמיות (עומר דץ). מה שמביא אותי לעניין ההבדל והחזרה.

כיוון שהאוצרת שרית שפירא כבר לא אתנו, נדרש שמישהו יקום ויתגייס לספק פרשנות לאמנות עכשווית שמתבססת על משנתם של הפילוסופים הצרפתים דלז וגואטרי. אז עד שיקום מישהו, הנה הצעתי לעניין גרסאות הכיסוי דרך "חזרה והבדל" (הספר). גרסאות הכיסוי של שיר מסויים, הן מקרה של חזרה "טהורה", חזרה שאינה מבוססת על כלל או נוסחה, חזרה המחוללת על ידי ההבדל, בין הגרסאות השונות של השיר, ההבדל שבלעדיו אין ממש טעם בביצוע המחודש, שהיה יכול כבר להיות פשוט פלייבק. ההבדל הוא שמחולל את החזרה, הוא סיבתה.

דלז נותן דוגמה לחזרה מסוג זה בחריזה שירית. לדוגמה הפזמון החוזר של "היי שקטה"
היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה. 

השיר פועל גם בזכות הדמיון במצלול בין "דופי" ל"יופי", בין "הגנה" ו"שושנה", אבל גם, בעיקר בעצם יגיד דלז, בגלל ההבדל בין המילים דומות המצלול.

חוץ מזה, יטען דלז, לחזרה "הנקיה" אין מקור הניתן לזיהוי. גם הביצוע ה"מקורי" של השיר הוא בתורו חזרה על גרסאות אולפן מרובות, וההבדל מגרסאות אלו הוא שחולל אותה, שהפך אותה ל"מקור". וגרסאות אולפן אלו בתורן גם הן רק חזרה על המנגינה כפי שהחלה להתגבש בנקודה לא מוגדרת במוחו של המלחין ועל המילים כפי שהחלו להתגבש במוחה של המשוררת, לא כולן בבת אחת. בעצם אי אפשר לאתר במדויק את האיבר הראשון בסדרה שחולל את הסדרה כולה. בעצם, מה שמחולל את הסדרה זה ההבדל. וההבדל אינו קבוע. אין "דלתה" קבועה בין הגרסאות השונות. למעשה, גרסאות הכיסוי ה"שוות" הן אלו שההבדל, מהמקור, הוא המשמעותי בהן, שטוען אותן בערך. 

ניסיתי לחשוב על דוגמאות לחזרה באמנות פלסטית, והדוגמאות שאני יכול להציע הן הציורים של רותקו או של פולוק, שיש בהן חזרה מאד מובהקת. האם גם שם ההבדל הוא המחולל את החזרה? לא יודע. יתכן שאצל כל אמן, כל יצירה שלו היא בעצם חזרה עם הבדל לכל העבודות הקודמות שלו, כל עבודה היא גרסת כיסוי לכל אחת מהקודמות.

חזרה, טבעונות, אירוניה והומור

בימי רביעי בערב אני נוסע ליפו, כדי ששם יסבירו לי מה שקראתי במהלך השבוע שלפני בספרו של  ז'יל דלז "חזרה והבדל". בחלק מהמקרים, אני חושב שאני אכן מבין, אבל חוץ מההסברים שאני מקבל, עוזר לי לפעמים להסביר את הדברים לעצמי בעזרת דוגמה.

הדוגמה פה קשורה לטבעונות, ליתר דיוק לעקיצות שטבעונים מקבלים מקרניסטים. יש שתי סוגי עקיצות / התנגחויות כאלה, והן מתמפות לשתי הדרכים שהטקסט מטה מתאר לדרכים לשיבוש חוקים מוסריים (בשבילי הטבעונות היא עניין מוסרי, עניין הבריאות ועניין האקולוגיה הם רק בונוס). האחת שהטקסט מכנה אירוניה והשניה שהטקסט מכנה הומור. (משהו ש"ידוע" שחסר לטבעונים, אפילו יותר מחומצות אמינו מסוימות, או ויטמין B12)

There are two known ways to overturn moral law. One is by ascending towards the principles: challenging the law as secondary, derived, borrowed or 'general'; denouncing it as involving a second-hand principle which diverts an original force or usurps an original power.

בדוגמה של טבעונות, זה יהיה סוג הטיעון (המפגר) שאני עדיין שומע לפעמים. "אה, אז אתה חס על בעלי חיים, אבל מה עם הצמחים? יש מחקרים שמראים שגם הם חוווים כאב…". כאילו שאם אתה אוכל צמחים, אז טבעונות היא רק תת-מקרה חסר של חוק מוסרי עליון יותר שאחריו אתה בעצם לא ממלא. אם אין דרך מעשית למנוע כל סבל, קטן ככל שיהיה, אין טעם למנוע שום סבל – זה בעצם מה שהטיעון הזה אומר. את זה  דלז מקטלג את זה תחת אירוניה. אני הייתי מקטלג את זה תחת או רשעות או טמטום.

We can see this in demonstration by absurdity and working to rule… The first way of overturning the law is ironic, where irony appears as an art of principles, of ascent towards the principles and of overturning principles.

הטיעון השני כנגד טבעונות מביא את הדברים עד אבסורד בכיוון ההפוך. לא אירוניה המצביעה על אידאלים יותר נעלים, ירידה כלפי "מטה" למקרים פרטיים, במקום עליה מדומה לעקרונות עילאיים. זה מה שדלז מקטלג כ"הומור".

The other way, by contrast, is to overturn the law by descending towards the consequences, to which one submits with a too-perfect attention to detail. By adopting the law, a falsely submissive soul manages to evade it and to taste pleasures it was supposed to forbid.….  The second (way) is humour, which is an art of consequences and descents, of suspensions and falls.

ההומור שבו מדובר הוא סוג ההומור שבו מצטיינים הצ'כים, משהו שמזכיר את ההתנגדות הפסיבית של החייל האמיץ שוויק. לדוגמה מישהו הטוען שטבעונות כלל עולמית תגרום לשואה עולמית של בעלי החיים  – כי כיום יש מיליארדים רבים של חיות בחקלאות בעלי החיים. ללא תועלת כלכלית, הולך הטיעון, בעלי חיים אלו מספרם ירד מאד, ואולי הם יכחדו בכלל. ולכן, רק מתוך "דאגה כנה", יאמר מי שבוחר בדרך ה"הומוריסטית" הזו לחתור תחת יסודות הציווי המוסרי של רווחת בעלי החיים או הטבעונות, רק זו הסיבה שהוא ממשיך לאכול בשר.

יתכן שגם הדוגמה הקודמת שנתתי, על סבלם של הצמחים, או על הנברנים המושמדים בכדי להגן על יבולי הסויה (שכיום 85% מהם בכלל הולכים להאבסת בעלי חיים למאכל) בעצם מתאימה יותר למקרה הזה. אולי אם מישהו שואל אותך: "ובשר צבי שנדרס (בטעות) כשחצה את הכביש, אותו לא תאכל?" זו יכולה להיות דוגמה לערעור על החוק המוסרי בעזרת דוגמה ייחודית, שבעזרתה אפשר אולי לטעון שכל מקרה הוא יחודי. יש גם אנשים שמספרים לך (ולעצמם) שכיון שהם אוכלים רק "ביצי חופש" או רק "בשר אורגני" או רק גבינות עזים, זה לא כרוך באכזריות כלפי בעלי חיים, ולכן הם יכולים להמשיך ולאכול. זו בהחלט "כניעה" מזוייפת, אבל אני לא חושב שהיא באמת תואמת את כוונת המשורר כאן. אני גם לא רואה את ההומור שבזה, אבל אולי זה בגלל שאני טבעוני…

ובחזרה לנושא הספר: החזרה

Repetition belongs to humour and irony; it is by nature transgression or exception, always revealing a singularity (היחודי) opposed to the particulars subsumed under laws, a universal opposed to the generalities which give rise to laws.

פה כבר חוזרים לאחד משני הנושאים של הספר, עניין ה"חזרה", המוגדרת כמשהו שהוא בעליל לא "כלליות". חוק מוסרי, או חוק טבע הוא כללי, כי אותו הכלל חל על פרטים שונים אך דומים באיזו שהוא אופן. "חזרה" מוגדרת כאן על משהו יחודי, שאין שני לו, שה"חזרה" שלו היא "האוניברסלי", האידיאלי. האירוניה מערערת על הכלל (לא לאכול מוצרים מן החי) בהצביעה עליו כתת מקרה פגום של האוניברסלי – לא לגרום סבל כלשהו. ההומור מערער על הכלל בעזרת הצגת מקרה יחודי שבו, בדוגמה שהבאתי, זה אתה או התרנגולת.

מתערוכת "שברים שלמים" בבית טרזין. שנה למות רות בונדי.

אם יש שם בחוץ דלזיאני הקורא את זה, אשמח להערות, הארות, השגות ותיקונים.

עניין של גיל

נצבט לי הלב כשאני רואה את המרצים באוניברסיטאות בהן אני לומד מנסים לקושש קצת תשומת לב מהתלמידים שלהם. אלו שלא ברור לי למה בכלל הם נרשמו ללימודים האלה, שאת חוסר העניין המוחלט שלהם הם ממש טורחים להפגין.

באחד השיעורים בהם אני משתתף יושב לו פרופסור לא צעיר, מול כיתה גדולה וריקה שבפאתיה מסתודדות להן שלוש סטודנטיות (המהוות מחצית ממניין הסטודנטים מן המניין הרשומים לקורס, המחצית שהואילה להופיע) ומנסות להימנע מליצור עמו קשר עין. עוד יושב בכיתה עבדכם הנאמן, ולמרות שברור לו שהמרצה היה מעדיף שמי מהסטודנטיות תענה על שאלותיו ותסגיר בזה שקראה ולו משהו משלל החומרים המשובחים שהמרצה מעתיר עליהן, מפעם לפעם הוא (כלומר אני) לא יכול להתאפק, ואחרי דקות ארוכות של שתיקה במהלכן המרצה מחכה לתגובה כלשהי לשאלתו, רחמיו גוברים עליו והוא (כלומר אני), זה שכן קרא בבית לפני השיעור, ובעניין רב אפילו (את הנושא שבהמשך רשומה זו, למשל), עונה למרצה.

או מרצה שעומדת לה לפני כיתה די גדולה ומראה לקהל של כעשר סטודנטיות מנפלאות האמנות העכשווית, דברים מצויינים באמת, מעוררי מחשבה, ביקורתיים. והמרצה מצויינת גם היא, ומשקיענית, ומכינה מצגות למופת. אבל הקהל שלה, כולו, שערה משערות ראשו אינה זזה, וגם לו הייתה זזה, לא אפשר היה להבחין בזה. כי זה קהל של נערות מסורתיות, לא משנה מאיזה מגזר (יותר מאחד), שאני משוכנע שמימיהן לא נכנסו לחלל בו מוצגת אומנות, לא מרצונן בכל אופן, וגם אחרי שיקבלו את התואר, במשהו שקשור לאומנות, גם לא יכנסו. כל ההרצאה הזו נופלת על אזניים ערלות (בלי קשר למגדר, בחיי), במשך ארבע שעות רצופות. בזה כבר לא עמדתי, לא יכולתי לראות את ההתבזות, ופרשתי. 

כל זה באוניברסיטת חיפה, בה רמת הסטודנטים והסטודנטיות, לפחות בחוגים אליהם אני הולך, באמת מעוררת דאגה. באוניברסיטת תל אביב אני מתרשם שהמצב עדיין סביר, אבל אני חושד שאוניברסיטת חיפה מייצגת יותר נאמנה את מצב הדברים במדעי החברה והרוח בשאר האוניברסיטאות בישראל. ככל שהביקוש יורד, והמאבק על כל סטודנט נעשה יותר נואש, אפשר לרכוש במוסדות אלו תואר אקדמי במדעי החברה או הרוח עם אפס השקעה ומעט מאד כישורים. מצד שני, גם בחיפה וגם בתל אביב יש בחוגים האלה מספר גדל והולך של אנשים מבוגרים, אחרי פרישה, הבאים מתוך עניין אמיתי בלימוד (או שיעמום), והם מתחילים להיות אחוז משמעותי בכיתות. אלא שהאוניברסיטאות לא יודעות מה לעשות אתם, והייתי רוצה להציע שהן ישקיעו קצת  מחשבה בכיוון. לטובתן, אך לא רק לטובתן.

שתי האוניברסיטאות גם יחד, אם השקיעו מחשבה כלשהי בנושא, זה היה בכיוון של "איך עושים מזה כסף". הן לא רואות את עצמן כחלק משמעותי ותורם בקהילה, כזה שאולי (כמו בארצות צפונה מכאן) יכול לתרום לרווחת האוכלוסיה הבוגרת וגם לצאת נשכר ממנה, לא רק במישור הכספי. באוניברסיטת תל אביב  למשל משווקים לקהל את "לומדים בגילמן", שם אפשר להרשם לקורסי מבוא שונים תמורת אלף שקלים לקורס של 4 שעות שבועיות (אין הנחה לאזרחים ותיקים), ותמורת סכום לא זניח זה, ירשו לך להיות זבוב על הקיר בכיתה, על אחד הכסאות לאורך הקירות, לא חלילה ליד שולחן, וגם עדיף שתשמור על פרופיל נמוך. פרופיל עוד יותר נמוך עליך לשמור אם לא שילשת את הממון לכיסם, כי האוניברסיטה מעסיקה זוג ציידים, גבר ואישה, האורבים במסדרונות לכל מי ששיבה זורקה בשערו ומונעים ממנו להיכנס לכיתות, גם לקורסים שאותם הם אינם משווקים. וזה במדעי הרוח, לא בחוג לראיית חשבון או מדעי המחשב, נאמר. להקיא.

בצר לי, פניתי למשנתו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה שחקר אנתרופולוגית את העולם הזה, בו הוא פעל, העולם האקדמי, בכדי להבין את פשר היחס של האוניברסיטה ללומדים המבוגרים. כדאי להבין תחילה את מושג ה"הביטוס" שטבע בורדייה לפני שנמשיך (כתבתי על מושג זה פעם והשוויתי אותו למושגים מקבילים משדות ידע אחרים), אז הנה הגדרה (קצרה מזו שברשומה ההיא):

הביטוס (Habitus) הוא מושג בסוציולוגיה המתאר מערכת של סכמות קוגניטיביות שמהוות תפיסות עולם, טעם, מוסכמות חברתיות. הביטוס הוא למעשה הביטוי ברמת הפרט של מבנים הקיימים ברמת השיח של החברה, וכך הפרט מתפקד למעשה בצורה מסונכרנת עם החברה. בורדייה השתמש במונח הביטוס בכדי לתאר את מערכת האמונות והנטיות האישיות של אדם מסוים המקבל על עצמו מבנים מסוימים הקיימים בחברה שלו. כך הביטוס הוא מבנה מובנה על ידי החברה שיכול לתפקד גם בתור מבנה המבנה את הפרט, ולהיפך. הביטוס יכול להסביר כיצד אדם פועל לפי מעמדו או עמדתו בחברה על ידי כך שהוא מקבל על עצמו את ההביטוס של הסביבה שלו וחולק עימה את ערכיה, דרכיה וכו'

ועל זה כותב גדי אלגזי במאמר ב"סוציולוגיה ישראלית : כתב-עת לחקר החברה הישראלית – כרך ד, מס' 2":

"אין זה מקרה , שמושג ההביטוס נטבע בעולם האקדמי . למן המאה השתים עשרה מבקשים המוסדות האקדמיים – בעקבות קודמיהם , בתי הספר של המנזרים – לחולל תמורה בבאים בשעריהם , להנחיל להם מערך נטיות ואורח חיים מובנה . האוניברסיטות והקולג'ים מבקשים לחולל בסטודנטים תמורה עמוקה בכל הליכותיהם . תוך כדי כך הם נתקלים בהתנגדות עיקשת , בכוח ההתמדה של הרגלים ונטיות , שנרכשו קודם לכן . במקרה של הסטודנטים , מה שנתפס כהתנגדות , כבעיה , יכול לעבור המשגה שיטתית ולהפוך מושא לפעולה שיטתית של מוסדות החינוך – בין היתר משום שאין מדובר ביחס של שליטה בלבד , אלא של הורשה ושעתוק ; הסטודנטים אמורים להיות יורשיהם של מחנכיהם . הם אובייקט מיוחד , שהוא סובייקט בפוטנציה , משום שהוא מייצג לפחות באופן חלקי את עברו החברתי של המחנך – ואת עתידו האפשרי של מושא פעולתו . משום כך , הפרקטיקה של עיצובו ומערך הנטיות בו נתקלים המעצבים זוכים למעמד מיוחד . הצירוף הזה של קרבה וריחוק בין סובייקט ואובייקט , של מבט מבפנים ומבחוץ , של פעולה מוסדית ועיון שיטתי הוא זה שיוצר בהקשר המוסדי הספציפי של מוסדות הלימוד הגבוהים את התנאים , המעודדים המשגה שיטתית של הטבע הנלמד , של ההביטוס כמערכת נטיות מובנה ( בה בעת מחייבת האידאולוגיה הרשמית של מוסדות הלימוד את הכחשתו השיטתית של ההביטוס החברתי , שהם עצמם חושפים את כוחו .)"

אני חושד שזה שורש העניין. השומעים החופשיים, הלומדים הבוגרים, הם מקרה יותר קשה מבחינת הממסד האקדמי. מצד אחד, זה קהל בעל הביטוס הרבה יותר יציב, עם הרגלים ונטיות הרבה יותר מגובשים מאלו של הקהל הצעיר, כזה שהתגבש על פני עשרות שנים ולכן פחות "חומר ביד היוצר".  הם לא עברו החברתי של המחנך, הם עתידו החברתי.  מצד שני, התלמידים הבוגרים הם גם לא היורשים העתידיים של מחנכיהם (ולו רק מכיוון שבהרבה מקרים הם יותר מבוגרים ממוריהם) ולכן יש למוסד האקדמי פחות אינטרס בהכשרתם (אבל רוב התלמידים הצעירים גם הם הרי לא ישארו באקדמיה, לבטח לא באקדמיה מדולדלת התקנים והתלמידים). המבוגרים לא הולכים להיות לא סגל ההוראה העתידי וגם לא החוקרים העתידיים, גם אם ירשמו לתואר וימלאו את כל חובותיו. הם שחקנים מסוג אחר ב"שדה" האקדמי, והשחקנים ההגמוניים באקדמיה מנסים פשוט להדוף אותם החוצה. לא כל כך המרצים כמו הסגל הבכיר והאדמיניסטרציה. איך לשנות את זה? אין לי מושג. ובכל מקרה, יש לאוניברסיטאות צרות גדולות יותר. מצד שני – לפחות עכשיו מרשה להם המל"ג להפריד בין המינים לא רק בתוך הכיתות -(

"מלא שם בני דודים"

סוף סוף חזרתי לסחנה. כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות ביום הולדתי, עניתי מיד: פיקניק בסחנה. שנים שלא הייתי שם, אבל זכרתי את המקום כמאד יפה וידעתי שהמים שם חמימים ואפשר לשחות שם גם בעונה זו. את זוגתי זה הצחיק משום מה, הרצון הזה שלי, אבל היא התרצתה, ונסענו והיה כיף גדול.

אבל כל מי שסיפרתי לו שאני מתכוון לנסוע לשם טרח והזהיר אותי ש"מלא שם בני דודים", או אזהרות בניסוחים אחרים בעלות תוכן זהה. את האמירה הזו אני שומע בהקשר לסחנה כבר לא מעט שנים ואין מטרת הפוסט הזה להפריך את האמירה הזו. ממש לא. רציתי דווקא להתייחס למה שהאמירה מסוג זה אומרת, לאו דווקא על האדם שאומר אותה. על כולנו.

כי לפחות חלק מהאנשים שהזהירו אותי מפני הדחיסות הלא רצוייה של ערבים באתר הספציפי הזה הם מצביעי שמאל, ואפילו שמאלה מזה. על חלקם אני יודע שהם אפילו פעילים בארגונים ה"נתמכים על ידי הקרן להשמדת ישראל". כשתמהתי על האזהרה, הסביר לי אחד ש"הבעיה" נובעת מזה שאין "להם" בריכות שחיה ב"כפריהם". (למה רובנו ממשיכים לכנות את הערים הערביות, כגון אום-אל-פאחם או תמרה בשם כפרים? ומה זה אומר עלינו?). בתמרה דווקא יש בריכה, אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא שלא הסחנה היא שמלאה ב"בני דודים". הנקודה שהמזרח התיכון בכלל ומדינת ישראל בפרט "מלאה בבני דודים". והחטא הקדמון של הציונות הוא הנסיון להתעלם מנקודה זו. ולבני הדודים לא רק שאין בריכות שחיה, גם מי שתיה אין להם. לא רק לאלו שריכזנו ב 1948 מעבר לגדר לרצועת עזה, גם לאלו שבבקעת הירדן שאת מי המעיינות שלהם אנו מייבשים באופן שיטתי (שאיבה בגב ההר..).

הבעיה הזו, של "בני דודים" נדמית יותר בעיה של השמאל מאשר של הימין. השמאל מוטרד יותר מהוודאות שסיפוח השטחים על "בני הדודים" הגרים בהם יביא לאובדן הרוב היהודי (זה שהיה אי פעם "נאור"?). וחסידי הסיפוח? אני לא יודע מה עובר להם בראש. הם חושבים שלרכז בגיטאות את "בני הדודים" ולא לראות אותם יותר הוא פתרון ישים? זה, ולא לבוא לסחנה?

כמו שהיהודים בשטריימלים בזמנו לא באו טוב בעין הפולני הממוצע דאז (וגם, נודה על האמת, גם לא בעין יהודים חילונים רבים כיום, במיוחד באתרי טבע), גם נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש לא יבואו טוב לעין החילונית בחוף הים של נהריה (נאמר). אבל כמו שהיהודים כולם לא הולכים להיעלם מהמזרח התיכון, כך גם "בני הדודים".  אני צופה שתהיה פה מדינה רב-לאומית בסופו של דבר, כך או אחרת. אז תתרגלו.

ובענין דומה, מתאר אביטל ענבר באפילוג לספרו "50 התענוגות של פרובאנס" את צרפת כ"ארץ כבושה", על ידי מוסלמים כמובן, מדינה שמשמידה את עצמה במו ידיה. "היי שלום פרובאנס", הוא אומר וחוזה את עתיד צרפת כמדינה מוסלמית- פונדמנטליסטית. גם לשם הם נוהרים, מסתבר, בני הדודים, הזועביס. גם לשם לא כדאי לנסוע, אף לא בכדי לטעום מתענוגות פרובאנס. כך הוא גורס. אני לא רואה את זה קורה, לא בצרפת בשלב זה. צרפת כבר הרבה יותר רב-תרבותית ורב-לאומית מישראל, ועד כה, יוצאת נשכרת מהאינטגרציה, למרות הקשיים. באופן פרדוקסלי, צרפת יוצאת מורווחת מהחטא הלא-קדמון של הקולוניאליזם הצרפתי. יש פה מודל  לחיקוי לקולוניאליזם הציוני.

"בני הדודים" הם משאב, לא מטרד. חייבים להפוך ראש בעניין הזה.

לא רפובליקת בננות

למה ישראל היא לא רפובליקת בננות? כי ברפובליקת בננות, לפחות הבננות על הכיפק. פה, צר לי להגיד, הבננות לא משהו. ואני אומר את זה למרות שיש לי לא מעט ידידים שהם "בננציקים", כלומר אחראים על ענף הבננות בקיבוץ כזה או אחר. כל זה, מהתקופה בה הייתי חבר ב"עמודה לפירות אקזוטיים".

בתקופה ההיא, הייתי כמה פעמים בימי עיון של ענף הבננות, ושם שמעתי לא מעט טפיחות שכם עצמיות על התחכום והמומחיות של מגדלי הבננות. אבל מה לעשות, ובכל פעם שאני עוזב את גבולות המדינה, לא משנה כמעט לאן, מדד הבננות עולה פלאים. וזה מבאס. כי אני מת על בננות. למעשה, הייתי חושב שהייתי יכול לחיות אך ורק על בננות וגזרים, בלי בישול כלל.

גם עם גזרים המצב פה לא משהו. גזרים הגדלים בחול אין להשיג פה כלל, גזרים בשלל צבעים ראיתי רק בשוק האיכרים המפונפן של מיכל אנסקי בנמל תל אביב, במחירים פסיכיים. וגם הגזרים שאני קונה, גם אלו האורגניים מ"משק הר פרחים" במושב עופר, נוטים להיות עציים משהו.

בכלל, עניין היות מדינת ישראל פלא של חקלאות כבר לא ממש מחזיק מים. בעצם, אולי מים זה הדבר היחיד שהחקלאות כאן מחזיקה. אני יכול לקבל שהחקלאות פה מאוד יעילה בצריכת מים. אבל כל מי שיוצא מהארץ ומתאכסן למשל ב airBnB, שם הוא יכול לבשל לעצמו, יגלה מהר מאד שבאירופה למשל, או בצפון אמריקה, הירקות והפירות לא רק יותר זולים מאשר במקומותינו, אלא גם לרוב יותר איכותיים ויש מהם מבחר גדול בהרבה.אין לי מושג למה זה ככה ומה עושים כדי לשנות את המצב (העגום, לדעתי). אני בכלל באתי רק כדי לקטר. יש הטוענים שהסחורה הטובה הולכת ליצוא, אבל כפי שאני רואה את רמת המחירים באירופה, לא ברור למה שחקלאי לא יעדיף לשווק את התוצרת כאן. כאן המחירים יותר גבוהים. אז אולי פער התיווך פה יותר גדול? יתכן. באירופה יש המון שווקי איכרים, אמיתיים כאלה. המגדלים באים עם המשאיות ואתה קונה מהם ישירות. יש להם מקום לעמוד בו עם המשאיות, בכיכר המרכזית. אצלנו, אין את המקום לזה. הלוואי והיה.

כבר לא עושה לי את זה

כנראה שזה סוג של מקובעות, המחשבה הזו שלשמוע מוזיקה מנוגנת ב"חי" ולא מוקלטת זה משהו יותר אותנטי. המחשבה שיש סוג מסויים של ויברציות / אנרגיה המועברות בהאזנה להופעה חיה שמתפספסות בהאזנה לצורה מוקלטת כלשהיא של אותה מוזיקה. לכן, כאשר היינו לאחרונה יומיים בליסבון בירת פורטוגל, "התבקש" שנלך לשמוע שם מוזיקת פאדו. יש לי כמה דיסקים בבית של מוזיקה זו (שאני אוהב), ואודה על האמת, אני לא מקשיב להם לעיתים מאד תכופות, אם בכלל. אבל אם כבר מגיעים למולדת הפאדו, אז צריך לשמוע את זה שם, במקור, לא? ואותו הדבר בעיר מינדלו אשר במדינת קייפ-וורדה, משם באה הזמרת סזריה אבורה. קייפ-וורדה בכלל ומינדלו בפרט מפורסמות במוזיקת ה mourna (שאני אוהב), וכמובן שמיד חיפשנו גם שם מקום לשמוע מוזיקה זו. ובהמשך אותה נסיעה, בניו-יורק, התבקש לשמוע ג'אז (שאני אוהב), ועדיף באחד מהמועדונים המיתולוגיים, כמו למשל ה blue note או ה jazz standard. כך חשבתי. מאז, יש לי מחשבות כפירה בעניין ההופעות החיות. נתחיל עם הפאדו: המקום המדורג ראשון באתרים שונים במרשתת הוא ה Club do Fado ולכן הזמנתי שם מקום לשעה שבה המוזיקה אמורה להתחיל, תשע בערב (אומרים להגיע שעה קודם, מה שנקרא "פתיחת דלתות"). מסתבר שהמקום הוא בעצם מסעדה (כנראה כמו שאר המקומות בהם אפשר לשמוע פאדו) שבה יושבים ואוכלים, ומקרקשים במזלגות ובסכינים, ואחת לשעה בערך (הפעם הראשונה היא שעה אחרי שהמוזיקה אמורה הייתה להתחיל) מתייצבים בין השולחנות שני נגנים וזמרת או זמר, ושרים (שרים יפה, מאד אפילו) כמה שירים. ארבעה או חמישה. ואחרי כן הם נעלמים לשעה. בין לבין, אוכלים ושותים. בחוץ מחכים עוד אנשים רבים – ליציאת האנשים שסיימו לאכול ונמאס להם לחכות לארבעת השירים הבאים. מבחינתי, סוג כזה של הופעה, עם מוזיקת הרקע של אנשים אוכלים, שותים ומפטפטים, לא מעצים את ההנאה מהמוזיקה. אם יש שם ויברציות נוספות, הן היו שליליות מבחינתי. אם המוזיקה לא עומדת במקום זה בפני עצמה אלא רק באה לבדר אנשים בזמן האוכל, אז עדיף כבר לשמוע בבית, דיסק או מהאינטרנט, באיכות שמע לא פחותה, ובלי ליווי של רעשי לעיסה וגריסת עצמות. במינדלו, שמענו מוזיקת mourna פעם בסוג של מתנ"ס מקומי ופעם בבר-מסעדה על החוף. בשניהם החוויה הייתה נחמדה, ניתן כבוד למוזיקה (אם כי במקום השני אכלו ושתו תוך כדי), הויברציות לא היו שליליות, אבל גם קשה להגיד שהיו בכלל. אני עדיין מתמוגג יותר משמיעת סזריה אבורה בדיסק, או דיסק אחר שקנינו שם. בניו-יורק, הלכנו למועדון ה blue note (ה"אגדי"). תוך כדי ההופעה אפשר היה פה ושם להבחין במתרחש על הבמה בין המלצריות המסתובבות באולם, מגישות אוכל ומקבלות הזמנות, ולשמוע את ההופעה דרך מסך הרעש של אנשים אוכלים וסובאים. ובמסגרת תאוות הבצע הלא מרוסנת, יש שם שתי הופעות, מאד קצרות, בכל ערב. שעה מקסימום, בלי הדרנים, ואז מעיזים אותך החוצה (לא לפני ששילמת) כדי שתפנה מקום לסיבוב הבא. חפוז ולא מספק. ניסינו בערב אחר, במקום אחר בניו-יורק, ללכת להופעה השניה בערב, בתקווה ששם לא יהיה לחץ לסיים את ההופעה מהר. לא עזר. גם שם אכלו ושתו, גם שם היו צפוף (אם כי פחות), גם שם הייתה ההופעה של כשעה וזהו, גם שם לשמוע את המוזיקה מנוגנת חי לא "עשה" לי את זה. בעלות של ערב כזה, אפשר לקנות המון דיסקים, וליהנות מהם בשקט, בבית, בדרכים, בכל מקום ובכל זמן, עם אוכל ובלי אוכל. הצרפתים לעומת האמריקאים, נותנים כבוד לג'אז. אין שתי הופעות בערב, אין אוכלים בזמן ההופעה. עצרנו בפריז בדרך חזרה לכמה ימים (איך אפשר שלא, כאשר פיצול הטיסה חזרה, ועצירה בפריז מוזילה משמעותית את מחיר הטיסה, ופריז…) ובמועדון ה new morning היו שתי הופעות באותו הערב, שתי הופעות שונות (!), באותו הכרטיס (!). יחי ההבדל. לא הרכבים מפורסמים, נכון, והלהקה השניה, מגוואדלופ (הצרפתים נהנים מאד, תרבותית, מעברם הקולוניאלי…) גם עשתה שמח, גם הביאה רקדנים, וגם עשתה רעש לא קטן במהלך ההופעה הראשונה. ככה זה בקריביים… אבל היו וויברציות, פה ושם. ייתכן שהדברים שונים בהופעות בהן אתה חלק מהמון גדול ורב העומד מול הבמה. שם (אולי) התלהבות ההמון היא  מדבקת ומעצימה את החוויה. מצד שני, עלות כרטיס לרוב ההופעות האלו היא מבחינתי גורם מדכא ויברציות, ואני גם לא אוהב שדורכים לי על הרגליים. (או שאולי אם כבר שילמתי, לא אתלהב?) מסימני הגיל? אולי.

בדרך

חזרנו הביתה והמקרר היה ריק. כיוון שבימי חול חלק מהירקות והפירות נמכרים בשלושה שקלים לקילו (בתנאי שקניתם לפחות ב 150 ש"ח בשאר המחלקות) בסטופ מרקט ביגור, וכיוון שחלק הארי של הקניות שלנו הוא במחלקה הזו, נסעתי לשם להצטיידות ראשונית.

בדרך חזרה, נסעתי לי שמח וטוב לב הביתה בכביש המוביל לנשר. מסלול ההשתלבות לכביש הזה הופך למסלול כניסה לתחנת דלק בהמשך, ושמתי לב שמאתגר עד בלתי אפשרי לצאת מהמסלול הזה ולהשתלב בתנועה לכוון נשר. פשוט לא אפשרו לי. אז נכנסתי לתחנת הדלק וחיכיתי ביציאה ממנה עד שלא הייתה אף מכונית באופק, ויצאתי שוב לדרך. 

כמה מאות מטרים אחרי כן, במקום בו ניצבות חורבות מפעל המלט המיתולוגי של נשר, ראיתי פתאום חץ מואר המפנה את התנועה שמאלה, במקום בו המסלול הימני חסום. הייתי עדיין טרי בנהיגה חזרה בארצנו, ולכן הייתי (בטעות כנראה) עדיין במסלול הימני. לא חשבתי שיש פה קושי חריג ולכן אותתי על כוונתי להחליף מסלול והסתכלתי בראי.

מה שראיתי שם היו שתי מכוניות שהגבירו תאוצה, בנסיון למנוע ממני את הפלישה אל המסלול השמאלי, זה שכבר בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו הובטח להם ולצאצאיהם לדורי דורות. האחת אכן הצליחה לעקוף אותי ולגרום לי כמעט לעצור ולהתקע בחץ המואר. השניה הייתה מספיק רחוקה כך שיכולתי, בגיוס משמעותי של דוושת התאוצה, לצאת אל מאחורי החץ המואר ולעבור למסלול השמאלי.

אני אפילו די בטוח שלא גרמתי לאותה מכונית שניה להאט ולו כמלא הנימה. אבל זה כנראה לא היה מספיק בשביל שתתקרר עליו דעתו, וכך, כאשר נכנסתי לאיטי (הרמזור היה אדום) למסלול הימני מבין שני מסלולים לפניה שמאלה, אל הכביש המוביל מעלה לאוניברסיטה, הוא נכנס בדהרה למסלול השמאלי מבין שני מסלולים אלה, חתך בפראות לפני על פני שני מסלולים אל המסלול המוביל ישר, צפר בקול והמשיך לטוס קדימה. 

עמדתי די המום ברמזור וחיכיתי שיתחלף לירוק, וכדרכי ניסיתי לבדוק אם אוכל להגיב מספיק מהר להתחלפות האור ולזנק קדימה לפני שיצפרו לי מאחור (הצלחתי, כי לא עמד אף אחד מאחורי…). עניין הצפירה ברמזור הוא אחר, אבל קשור, אני מניח.

כל זה אחרי כשבועיים של נהיגה בארצות הברית וקנדה, כולל בתוך ערים גדולות וצפופות כמו בוסטון,  ניו-יורק, מונטריאול וקוויבק-סיטי. שם היה לנו מספר לא מבוטל של החלפות מסלולים והשתלבות בתנועה. כשמנווטים במקומות לא מוכרים, למרות שהנווט במפות גוגל מתריע לך מראש על המסלול בו יהיה עליך להיות בעוד כך וכך מאות מטרים (הצלחנו לשכנע את התוכנה לדבר מטרית גם בארה"ב) לא תמיד אתה משכיל להיות במסלול האופטימלי. אף לא פעם אחת נתקלנו בקושי להשתלב בתנועה, המאד כבדה לפעמים, אפילו לא במקום כמו הכניסה מצד ניו-גרז'י למנהרת הולנד המובילה למנהטן, שם תשעה מסלולים הופכים שניים. שום בעיה. לא בקנדה, שם האנשים בכלל והנהגים בפרט אולטרא מנומסים (תענוג…) ולא בארה"ב, גם לא תחת טראמפ, אפילו לא בניו-יורק. הצפירות היחידות הן של מכבי האש או רכבי ההצלה, והן אכן רמות, מאוד.

מה בדיוק גורם לזה? האם מאבק הקיום בישראל הוא כל כך נואש שבגללו נהגים נאבקים זה בזה בכביש בצורה כל כך לוחמנית וקפוצת תחת? האם העניין הזה של מדינה שהיא רק שלנו ולא של אף אחד אחר, שבגללה לא יהיה פה אף פעם שלום עם הפלסטינים וגם לא נסכים לקלוט שום פליטים, לא משנה מה, קשור לזה? המדינה רק שלנו, השטחים הצמודים אליה גם רק שלנו, ומכאן בהמשך ישיר, גם המגרש השכן הוא בעצם שלנו (השכנים שלי כיום יודעים על מה מדובר), ואגרור את מי שינסה לבוא ולגור שם (אותנו…) עד לבית המשפט העליון.

והמסלול בכביש בו אני נמצא כרגע, שמישהו ינסה לעבור אליו? בבקשה, רק אחרי שאני כבר לא שם. עכשיו זה שלי, ורק שלי.

אדום אדום

אני מעריך שהפספוס היה בסדר גודל של שבועיים, אולי שלושה. הערכתי שספטמבר הוא זמן טוב לבקר את בני הלומד לו בקנדה. לראות את צבעי השלכת, לבקר בכמה תערוכות טובות, ולחזור.

טוב, זה קצת פחות מינורי מכפי שאני מתאר את זה. הדרך לפגישה עם בננו בניו יורק עברה בליסבון, איי קייפ וורדה (איים באוקיאנוס האטלנטי, מדינה אפריקאית) , בוסטון (בטיסה ישירה מקייפ וורדה), קייפ קוד (בה גרים רבים מיוצאי קייפ וורדה, אגב), המוזיאון הנפלא של אוניברסיטת ייל ושבועיים בניו יורק. ואחרי כן, אמורים היו להיות צבעי השלכת המפורסמים, כאשר נעשה את דרכנו יחד במכונית במעלה נהר ההדסון אל מונטריאול, שם הוא לומד.

מסתבר שעדיף לעשות את זה באוקטובר.

לא זו בלבד שהאדום-אדום של השלכת היה רק עץ פה עץ שם, אלא שגם במוזיאונים רבים וגלריות לא מעטות התערוכות היו בהקמה, אחרי העונה המתה של הקיץ ולקראת עונת האמנות האמיתית, המתחילה באוקטובר. גם בפריז, בה עצרנו לכמה ימים בדרך חזרה ארצה, יפתחו המון תערוכות נהדרות, באוקטובר. חוץ מזה, גלריות פרטיות רבות משכירות את חלליהן במשך שבוע האופנה שחל בסוף ספטמבר ל show room של מעצבים מכל העולם, והכניסה בהזמנה בלבד.

לקח שחשבתי ששווה לחלוק.

להיעשות אשה

בזמן האחרון, בכל שיעור יוגה אני חושב על דלז. על Gilles Deleuze פילוסוף צרפתי אחד שאת ספרו "אלף מישורים" קראתי 80% בערך. פעמיים. זה קורה כשאני מסתכל על הנשים שסביבי, האוחזות בקרסוליהן וראשיהם כמעט ונוגעים בקרקע, כאשר אני באותו התרגיל ממש מגיע בקושי אל מעט מתחת לברכיים וראשי, בעננים. ואני אומר לעצמי, זה לא פייר. לא משנה מה אעשה, (לא שאני עושה הרבה בעניין…) לא אגיע למדרגת הגמישות הזו, שלרוב הנשים באה ממש בקלות. אפילו אם הייתי מנסה להפוך גופנית לאשה זה לא היה עוזר – אפילו הורמונים וניתוח של "התאמה מגדרית" לא היו פותרים את הבעיה.

בצר לי, הלכתי לחפש את הפתרון באחד מאלפי המישורים של דלז (וגואטרי – אבל למי יש כח להזכיר בכל פעם את שניהם, אז חישבו על דלז בתור ריבוי. הוא היה אוהב את זה) וספציפית בפרק הנקרא 1730: Becoming-Intense, Becoming-Animal, Becoming-Imperceptible…

יש שורה שלמה של "היעשויות" בפרק הזה, (בשפת המקור – צרפתית זה devenir, בתרגום לאנגלית becoming) שהראשונה בהן היא להיעשות אשה, ואחרי כן להיעשות ילד, חיה, מולקולה, בלתי ניתן לתפיסה… וכל ההיעשויות האלה קשורות להפיכה ליותר ויותר גמיש / נזיל, לאיבוד של התקשחויות, של מה שהם מכנים "קידוד-יתר".

בהיעשות אשה אין כוונתם כמובן להפיכת מפרקי הירך שלך (הגבר, הנמען המובלע של הפרק) לבעלי טווח תנועה גדול יותר או להארכת שרירי הרגליים שלך. מדובר פה על השתחררות, או הרפיה, של אילוצי והכתבות המישטור החברתי ההטרו-נורמטיבי, שבו הגבר הלבן הפריבילגי הוא הסרגל על פיו נמדדים דברים, והסרגל הזה מיישר את כולם, גם את הגברים. להיעשות אשה הוא שלב בהשתחררות מההצמדה המוחלטת לקני המידה החברתיים. ולכן, גם נשים צריכות "להיעשות נשים", ולא, לא מדובר פה על ציצים מלאכותיים. גם לא חימצון השיער או בוטוקס, או מילוי השפתיים. (זה האחרון שייך יותר ל"היעשות חיה", ליתר דיוק "להיעשות דג".)

השלב אחרי כן הוא להיעשות ילד. אין ספק שילדים הם הרבה יותר גמישים, אפילו מנשים, אפילו ממורות ליוגה. נכדתי התינוקת למשל, אוהבת מאד בימים אלה למצוץ בפיה את אצבעות רגליה (החמודות..) בעוד שאני צריך להתאמץ אפילו כדי לגזור את ציפורני רגלי. אבל חוץ מהגמישות הפיזית המופלאה, לילדים יש גם גמישות נפשית אינסופית, אותה הם מאבדים בהדרגה ככל שהם גדלים וממושטרים אל עולם המבוגרים. להיעשות שוב ילד, למשל על ידי אימוץ מאפיינים ילדיים, (שאלת שאלות אינסופית, סקרנות אינסופית, משחקיות..) יכול להיות דרך לאבד קצת "התקשחות", להגמיש, להיות פחות מאובן.

גם ב"להיעשות חיה" אני יכול לראות תועלת רבה. בחיות אין רוע, יש להן אמנם "קידוד" חברתי, אבל הוא הרבה פחות מוקשח ומסובך מזה של האדם. כאשר חיה פנויה מצרכי הקיום היא פשוט נחה, לא יושבת וכותבת בלוגים שאיש לא יקרא. היא לא צריכה את דלז בשביל "לברוח" מכל זה.

את ההיעשויות הבאות, להיעשות "תא" או מולקולה" ואחרי כן להיעשות בלתי נתפס / בלתי מושג, אני עדיין לא ממש מבין, אז עדיף שאסתפק באי ההבנות שהפצתי עד כאן. ואם אכן הפצתי (אי הבנות), יחסו זאת לנסיונותי להיעשות אשה/ילד/חיה.

מסך – עינית

עד כמה משמעותי לצילום האופן בו המצלם ממסגר את המצולם? ספציפית, האם ההבדל בין השימוש במסך המוחזק במרחק מה מהעין לבין השימוש בעינית אליה צמודה עין המצלם משמעותי לפעולת הצילום? האם התוצאה הצילומית תהיה שונה משמעותית?

פנומנולוגית, ברור לי שיש הבדל משמעותי בין ה"צליפה" באובייקט המצולם דרך עינית,  לבין צילום באמצעות מסך. ביחוד מסך כמו של הטלפון, שאין לו כמעט מסגרת.

צילום דרך עינית הוא בעצם מטאפורה של קליעה אל המטרה ברובה עם כוונת טלסקופית, מטאפורה שמכתיבה את חשיבות עניין ה"רגע המכריע" שבו יש "ללכוד" או "לצוד" את המצולם.

המסך המוחזק כמה עשרות סנטימטרים לפני העין הוא יותר מטאפורה של "מסגרת", כמו זו שצלמי קולנוע יוצרים מאצבעות שתי הידיים בחפשם אחרי קומפוזיציה. התמונה שעל המסך נשארת מוקפת בכל המידע החזותי שסובב את המסך, בכל הרקע – זה שנעלם כאשר העין צמודה אל עינית המצלמה. אני טוען שההבדל הזה משמעותי מאד בהחלטה גם מה לצלם וגם מתי "לפתוח את הסגר", לקבע את התמונה, "לקחת" את הצילום (כפי ששומעים יותר בעברית קלוקלת). התמונה הממוסגרת בעזרת מסך על פני הרקע היא "חלון" אל העולם, והמטאפורה הזו מניבה צילומים שונים מהמטאפורה של כוונת רובה.

יש גם אפקטים מסדר שני, לא מבוטלים. הגמישות שיש למיקום המסך האחוז בקצה היד, ביחס לראשו של המצלם, לעומת העינית החייבת להיות צמודה לעין הצלם. הצלם יכול לשנות את מיקום ראשו, אבל יותר קל לשנות את מיקום היד האוחזת במסך. בממוצע, זוויות הצילום באמצעות מסך יהיו יותר מגוונות, מפוזרות יותר על קשת גדולה יותר של זוויות. הן יהיו אפילו מגוונות יותר, כאשר אפשר לשנות את הזווית בין המסך לעדשה, כמו במסכי מצלמות רבות.

גם היציבות בה אוחזים במצלמה / טלפון, גדולה בהרבה כאשר העינית צמודה לראש המצלם מאשר כאשר המסך מוחזק ביד מושטת או אחוז בקצה מוט סלפי. הדברים מתבטאים ללא ספק בחדות הצילומים, ובתחום עוצמות האור בהן ניתן לצלם.( אף שלטלפונים רבים יש עדשות מהירות להפתיע, כנראה הודות לזעירות החיישן).

גם האופן בו מבוצעת פעולת הצילום משמעותי. ההבדל בין לחיצה אנכית על סגר לבין נגיעה במסך מגע, משמעותית לתוצאת הצילום. נגיעה במסך תהיה תמיד יותר מהוססת, פחות החלטית, וכך גם התוצאה. מאידך, נגיעה במסך מגע מאפשרת בחירה הרבה יותר קלה ומהירה של נקודת המיקוד  – אין לי ספק שהאפשרות הזו מניבה צילומים אחרים משמעותית מאלו בהן המיקוד נבחר במרכז המסגרת או ידנית. אצלי לפחות, צילומים בהם המיקוד נבחר בנגיעה במסך נוטים להיות עם קומפוזיציות יותר מעניינות, פחות "ממורכזות".

הקומפוציות נוטות להיות יותר "הדוקות" כאשר הן מצולמות דרך עינית. פה, אני לא בטוח שהסיבה נובעת מההבדלים הפיסיו-מוטוריים בין שני האמצעים. לדעתי זה נובע מכך שרוב הצילומים באמצעות המסך נעשים בטלפון, ואפשר בקלות רבה מאד, כבר בטלפון, לבצע תיקוני פרספקטיבה, ליישר הטיה ולחתוך את התמונה ועדיין תישאר מספיק איכות לשיתוף בפייסבוק או אינסטגרם. יתכן גם שצלמים המצלמים דרך עינית לוקחים את עצמם כצלמים יותר ברצינות, ומבחינתם לבצע חיתוך לאחר מעשה או כל עיבוד אחר ביציר כפיהם אינו ראוי, ולכן הם ישתדלו יותר להגיע לקומפוזיציה ה"מושלמת" כבר ברגע הצילום.

עוד הבדלים?