מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

מודעות פרסומת

ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית

לפעמים גם לא צדיקים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. במקרה שכאן, התכוונתי לכתוב משהו ברוח הפוסט מטה, אבל הקדים אותי יואב רינון ופרסם אותו במוסף סוף השבוע של הארץ, שם יש לו תפוצה הרבה יותר רחבה, אבל הגישה אליו מוגבלת. פרופ' יואב רינון הוא מרצה וחוקר בחוג לספרות השוואתית ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית.  מכאן והלאה, הטקסט כולו ציטוט של מאמרו.

מעטים יחלקו על כך שלזהות הגרמנית יש מקום מרכזי בהגדרת הזהות הישראלית־יהודית, במיוחד לנוכח תפקידה של השואה בעברם המשותף של שני העמים. אך מעמדה של השואה, מרכזית ככל שתהיה בעיצוב שתי הזהויות הללו, הוא רק חלק מתמונה מורכבת בהרבה. ראשית התמונה במפנה המאות ה–18 וה–19, בהקבלה הברורה בעיצוב השלבים הראשוניים של הזהות הלאומית המודרנית של שני העמים; היא ממשיכה בהווה, שבו השואה בונה ומבנה את הזהות הישראלית־יהודית העכשווית; והיא משליכה גם על העתיד.

ראשית עיצובה של הזהות הלאומית הגרמנית חל בתקופה שבה לא היתה מדינת לאום גרמנית, ולא היה סדר פוליטי שאליו ניתן היה לתעל את הרגשות הלאומיים. את החלל שיצר ההיעדר במציאות מילא הדמיון, ואת מקומה של הפוליטיקה תפסו הספרות — בעיקר השירה — והפילוסופיה. כמה עשורים לאחר מכן, בתוך מציאות דומה, של היעדר מדינת לאום והיעדר סדר פוליטי שאליו ניתן לתעל רגשות לאומיים, החלה להיווצר, ובאותה הדרך בדיוק, זהות לאומית חדשה שהובילה להקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה. הדמיון בין שתי הזהויות הללו, על אף היותו מקרי לחלוטין, בולט ביותר; אך בניגוד לזהות הגרמנית, בעלת מוקד ברור אחד, לאומי, הממד ה"חדש" בבניית הזהות של ה"יהודי החדש", שלימים יהפוך לישראלי־יהודי, הכיל בתוכו שני מוקדים — דתי ולאומי. למעשה, שני המוקדים הללו היו קשורים זה בזה מלכתחילה, אבל המרכיב הדתי, שהיה אבן המסד של הזהות היהודית במשך כמעט אלפיים שנה, הפך עתה, בהקשר החדש של תפיסת האדם המודרני, לבעייתי. החיפוש אחר תחליף הוא זה שהוביל אל הלאומיות.

בתחילה היה נדמה שהזהות הלאומית והזהות הדתית של היהודי החדש יכולות להיות נפרדות זו מזו. משה מנדלסון ראה ביהדות ובלאומיות שתי ספֵירות נפרדות לחלוטין. יהודה לייב גורדון ניסח זאת היטב בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". למרבה האכזבה, הפתרון הנאה הזה נידון לכישלון, אך לא משום שהיהודים לא אימצוהו בחום — הם דווקא ראו בהתלהבות רבה את האפשרות להפוך לאזרחים שווי־זכויות, ולו גם במחיר אובדן הזהות היהודית — אלא משום שנתקלו בהתנגדות חיצונית עזה בשעה שניסו לעצב מחדש את זהותם. אם ננסח זאת ביתר בהירות, הרי שהאנטישמיות העמוקה של הסובבים אותם הדפה בכוח כל ניסיון יהודי להגדרה מחודשת. בהקשר זה משפט דרייפוס היווה קו פרשת־מים, שכן אז הוכח שלפחות בעיני הרוב המכריע של הצרפתים, יהודי הוא קודם כל יהודי ורק אחר כך, אם בכלל, צרפתי. מרבית הצרפתים ראו את היהודי כמי שנאמן בראש ובראשונה לשבט שלו ורק לאחר מכן, אם בכלל, למדינה שלו. מנקודת מבט זו, הפטריוטיות של היהודי היא מלכתחילה מפוקפקת, וגרוע מכך: כל יהודי, לפחות בפוטנציה, הוא בוגד. משפט דרייפוס היה בבחינת יוצא מן הכלל רק בכל הנוגע לתוצאה הסופית שלו: פתיחת הדיון מחדש והוכחת זכאותו המוחלטת של הנאשם; עד כמה שמדובר בעומק האנטישמיות, הוא היה בבחינת הכלל.

אבל הניסיון המר בכל הנוגע לעיצובה מחדש של הזהות החדשה לא רק שלא הרתיע את אלה ששאפו לפתרון לאומי של בעיית הזהות היהודית, אלא אף גרם להם לדבוק בו ביתר שאת. וכך, במקום לנטוש את החיבור בין זהות ללאומיות, מעצבי היהודי החדש חתרו לזהות לאומית שלא רק תותיר בצֵל את הממד הדתי, אלא אף תהיה בעיקרה חילונית. בנוסף, מימושה הלאומי של זהות זו יהיה במקום חדש לחלוטין: ציון. היהודים החדשים דימיינו עתה לעצמם מדינה עתידית באסיה, שתמיר את המדינות האירופיות שדחו אותן. אך הפתרון הזה, שהיה ללא ספק גאוני, טמן בחובו את זרע הפורענות שעוד תבוא.

הכשל המרכזי באסטרטגיה של הפנייה לציון לצורך ההלחמה של החילוני עם הלאומי מצוי בטיבו של המעשה עצמו, שהיה הרבה מעבר לשינוי כיוון גיאוגרפי. האידיאל של הנאורות, שהוביל את דרכם של אבות הציונות, אותו אידיאל שבהתאם אליו הזהות היהודית החדשה יכולה להיווצר על בסיס חילוני, נשען על הפרדה מוחלטת בין הפרטי ללאומי. האידיאל הזה יכול היה להתממש אם, ורק אם, אין בין הממד הלאומי והממד הדתי כל קשר. אך מעצם הרעיון הציוני, שעל פיו יש ליצור מדינה חדשה ליהודים, משתמע ההפך הגמור של אידיאל הנאורות: אין זו הלחמה של הלאומי עם החילוני, אלא הלחמה של הלאומי עם הדתי.

אבות הציונות אמנם היו מודעים היטב לבעייתיות של המרכיב היהודי בכל הנוגע ליצירת הזהות החילונית החדשה שעליה עמלו כה קשות, אך אין פירוש הדבר שהם התעלמו מכך. נהפוך הוא; בראותם עד כמה יכול המרכיב היהודי לשמש כאמצעי קונסטרוקטיבי לבניית הזהות היהודית החדשה, הם גייסו אותו לצורכיהם, כשהם נוקטים אסטרטגיה כפולה לצורך התמודדות עם היתרון והחיסרון כאחד. הם הדחיקו את הממד הדתי של המרכיב היהודי, ואימצו את הממד המשיחי שלו. דוגמה מובהקת לאסטרטגיה כפולה זו היא השם "ביל"ו" שבחרה לעצמה התנועה הפרוטו־ציונית "חיבת ציון", שממנה צמחה העלייה הראשונה. אלה הם ראשי התיבות של המילים "בית יעקב לכו ונלכה", מתוך פסוק המופיע בישעיה (ב', ה'). אך זה לא הפסוק כולו; מה שקוּצץ ממנו הוא הסוף, שתי המילים "באור יהוה", שיצרו את ההקשר לפסוק כולו וצירפו את כל מרכיביו לכלל שלם אחד דתי.

ראשי התיבות של התנועה לקוחים מהפסוק המופיע מיד לאחר ראשית הפרק — חזון אחרית הימים. על פי חזון זה תהפוך ציון־ירושלים למרכז הצדק של העולם, שטבורו הרוחני והגיאוגרפי הוא בית המקדש. כאשר החזון הציוני קיבל את ניסוחו במאה ה–19 היה החזון התנ"כי משיחי לחלוטין: בית המקדש היה חרב כבר קרוב לאלפיים שנה, והמסורת היהודית דחתה את בנייתו לאחרית הימים, כלומר לימי ביאת המשיח. הרעיון הציוני של תחייתה מחדש של האומה היהודית בעתיד הקרוב היה מבוסס אפוא הן על הקשר עם האומה היהודית בעבר, והן על הקשר, החזק לא פחות, עם החזון האוטופי, הדתי־משיחי, של האומה היהודית באחרית הימים. במבט לאחור אי אפשר שלא להכיר בגאוניות של הכלת הממד המשיחי בחזון הציוני. ללא האנרגיה הכמעט מטפיזית שייצר המרכיב המשיחי לא היתה קמה מדינת ישראל, וכך גם לא היתה קמה, לדעתי, תשובה של ממש לאנטישמיות ולמימושיה הרצחניים. אבל השימוש במרכיב המשיחי תבע את מחירו, מה שהפך, כצפוי, לאחד האיוּמים הגדולים ביותר על עצם קיומו של החזון הציוני כאשר זה התממש.

השימוש במרכיב הדתי־משיחי הכיל בתוכו, החל מראשית הציונות, בעייתיות כפולה. מצד אחד, מאחר שצריך היה להדחיק את המרכיב הדתי בעיצוב הזהות היהודית החדשה, הוצג המרכיב המשיחי שבתנועה הציונית כמרכיב חילוני. מצד אחר, התפיסה שעל פיה הקמת מדינת ישראל היא בבחינת מימוש הממד המשיחי של הזהות היהודית החדשה היא לא פחות מאשר שבירה מוחלטת של הגבול בין המטפיזי והפיזי, וגם, מה שמסוכן פי כמה, מתן ערך חיובי להרס הכרוך בשבירת הגבולות הללו. מלכתחילה היה לשני פניה של הבעייתיות הזאת פוטנציאל פיצוץ, שכן כל אחד מהם מזין ומחזק את האחר: הערך החיובי שניתן להרס הגבולות נשען על הצדקה דתית, והמרכיב הדתי־משיחי צבר עוד ועוד כוח והשפעה ככל שהלך והתממש במסגרת פעולות של הרס הגבולות בין המטפיזי והפיזי.

בעבר, כאשר התנועה הציונית אך התעוררה, המחיר האדיר שתגבה המשיחיות נראה כשייך לעתיד הרחוק. העתיד הזה הוא ההווה שלנו, וכבר עתה המשיחיות הלאומית הגיעה להישגים מופלאים בכל הנוגע למימוש הפוטנציאל הרעיל שלה, תוך כדי שימוש עיקש ובלתי מתפשר בהצדקה דתית לרוע. יש להדגיש שהחיבור בין רוע למשיחיות דתית רחוק מלהיות מקרי; וגרוע מכל, הוא מומשג ומוצג, כמו אצל קאנט, כצו קטגורי מוסרי. מי שהוכיח טענה זו בצורה החד־משמעית ביותר היה גרשם שלום, שבמאמרו "מצווה הבאה בעבירה" שירטט את הקו הישר המחבר בין התנועה השבתאית לבין הזהות היהודית המודרנית החל מתקופת ההשכלה ואילך, תוך הצבעה על האופן שבו הפך הרוע לתופעה שיש לה הצדקה מוסרית.

גרשם שלום היה גם זה שרמז, בהקשר אחר, שהלחמתה של הלאומיות עם הממד הדתי־משיחי אינה יכולה שלא להוביל לפונדמנטליזם יהודי. זה האחרון אינו אלא צורה של ברבריות שנעשית לכאורה בשמה, אך למעשה בתחפושת, של הדת היהודית. הברבריות הזאת הפכה כבר לבשר מבשרה של ישראל העכשווית, והיא מתממשת בליווי כל ההצדקות הדתיות הנדרשות: הפונדמנטליזם היהודי הוא ששימש בתור ההצדקה המוסרית לחטיפה של מוחמד אבו חדיר בן ה–16 ולשריפתו בחיים. אותו פונדמנטליזם הוא ששימש כבסיס המוסרי להצתה של משפחת דוואבשה בדומא, שהובילה לשריפתו בחיים של הפעוט בן 18 החודשים עלי סעד דוואבשה וגרמה למות אמו ואביו, סעד וריהאם. אבל עד כמה שמדכא לראות את האופן שבו מתועלת הזוועה של מי שהיה קורבן השואה לעבר עוולות חדשות, המבוססות על הפיכת הקורבן בעבר לתליין בהווה, יש להודות שאין זה מאוד מפתיע: ילדים מוכים הופכים לא פעם להורים מכים, ומה שתקף ברמת הפרט תקף גם ברמת הלאום. נכון, השימוש הלא אנושי בדת בתור הצדקה מוסרית לרוע טהור אינו נדיר ואינו חדש. עם זאת, יש דבר מה מעורר חלחלה במיוחד בהופעתו המחליאה במדינה שנוסדה, בין היתר, כסוג של תגובה מוסרית לרוע הבלתי נתפס של הנאצים, נקודה המחזירה אותנו להקבלה שבין הזהות הישראלית־יהודית לזהות הגרמנית.

הנאציזם, כאידיאולוגיה, היה תופעה אתאיסטית, ולא בכדי. הרִיק הדתי שהתנועה יצרה בצורה כה אלימה איפשר למנהיגיה ותועמלניה לכתוב מחדש את גרסתם שלהם למיתוסים הפגאניים וסמליהם. בכך נפתחה הדרך לחיזוק עיצובה של הזהות הגרמנית על בסיס של גזע, מה שהכשיר, בתורו, את השמדתו של כל מי שנמצא מחוץ להגדרה הגזעית והגזענית של אותה זהות. המקרה של הזהות הישראלית־יהודית שונה כמובן בכל הנוגע לרכיב הדתי, אבל דומה בכל הנוגע לקשר שנוצר כאן בין גזע לגזענות. יתרה מזאת, כאן הדמיון בין שתי הזהויות אינו פרי המקרה, כי אם דוגמה מובהקת של סיבה ותוצאה.

המהות של הזהות הישראלית־יהודית מכילה בתוכה, מבראשית, את פוטנציאל ההידרדרות לגזענות, משום שהבסיס שלה נטוע באופן עמוק בשאלות של גזע. אם לנסח זאת בצורה חד משמעית, הזהות הישראלית־יהודית היא במהותה, ובאופן בלתי־נמנע, זהות גזעית. הזהות הישראלית־יהודית, שנוצרה בשלביה הראשונים, עוד בטרם קום המדינה, כתגובת נגד לאנטישמיות ולאחר מכן לשואה, נוסחה, בכוונת מכוון, על בסיס של גזע, כך שתוכל להעניק לכל יהודי ויהודייה, על הבסיס הבלעדי של עצם היותם יהודים, את הזהות הישראלית הלאומית. יתרה מכך, הזהות הישראלית־יהודית הזאת עוצבה, במודע ובמוצהר, כתמונת מראה: תחילה של הגזענות האנטישמית ולאחר מכן של הגזענות הנאצית, אותה גזענות ששמה לה כמטרה לחסום כל אפשרות של הכלת היהודי במסגרת זהות לאומית כלשהי. הנאצים, שהפכו את חסימת הזהות הלאומית בפני היהודים לשלב ראשון בדרך להשמדתם הפיזית, יצרו מציאות חדשה שבה עיצובה של זהות יהודית הפך לשאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. זהות יהודית זו היתה חייבת להיות הפוכה וזהה בו־בזמן לזהות של היהודי שיצרו הנאצים: הפוכה, משום שהיא פתחה את אותה הדלת שהנאצים סגרו; וזהה, משום שהיא נשענה על אותו בסיס בדיוק — הגזע.

מבחינה מושגית, התפיסה הגזענית נשענת על יצירת חפיפה מוחלטת בין זהות כמאפיין מהותי של האדם או הקבוצה, לבין מה שמכונה בשם נוסחת הזהות: "א=א". הניסוח "יהודי הוא יהודי" הפך לזהה לחלוטין לנוסחת הזהות "א=א", כאשר במקום "א" ניצבת המילה "יהודי". מנקודת המבט הגזענית המילה האחת, "יהודי", מסמלת את המהות היהודית כולה. יתרה מזאת, גם אין צורך ביותר ממילה אחת, שכן המילה "יהודי" שקופה לחלוטין ואבסולוטית בו בזמן: היא מצליחה להעביר את מכלול מהותו של האדם שהיא מתארת. בהתעלמותה מכל הבדל שהוא בין מיליוני יהודים, מצליחה הנוסחה הגזענית לצמצם אותם לדבר־מה שהוא לא רק לא אנושי, אלא אפילו פחוּת מאובייקט: כל היהודים הפכו ל"יהודי", מרכיב מופשט בתוך משוואה מתמטית, שכל חלק שבה זהה לחלוטין לחלק אחר. זה האופן שבו הזיהוי הגזעני פועל: להבדלים אכן אין כל משמעות, וחוסר המשמעות הזה כל כך קיצוני, עד שהם נעלמים לחלוטין. כל מה שנותר הוא החפיפה המוחלטת, או הזהות המוחלטת בין הזהות המשקפת מהות: "יהודי הוא יהודי" מצד אחד, לבין נוסחת הזהות: "יהודי=יהודי" מצד אחר. בקצרה: כל היהודים שווים זה לזה מבחינת מהותם. המשמעות בפועל של התפיסה הזאת היתה השמדה.

הציונות, כאמור, לא היתה יכולה שלא לאמץ בדיוק את אותה החפיפה בין שתי הגדרות הזהות, כדי להציל את אותה אוכלוסייה שסומנה באופן זה כיעד לרצח. אבל ההצדקה המוסרית של החפיפה הזאת לא סותרת את העובדה שהבעייתיות, כלומר הסכנה שתפיסת הגזע תידרדר לגזענות, נותרה על כנה. סכנה זו היתה קיימת תמיד וכך גם תישאר, ולא רק בגלל עצם העובדה שזהות המבוססת על גזע מכילה, תמיד ומראש, את הרעל הזה. הסכנה שבהגדרת הזהות על בסיס יצירת חפיפה בין זהות מהותית לנוסחת הזהות מקורה בהנחה כפולה: מצד אחד כל מי שבפנים — שייך לחלוטין, ומצד אחר כל מי שלא בפנים — לחלוטין אינו שייך. הגדרת הזהות הישראלית־יהודית לא רק הופכת את כל היהודים למאסה אחת זהה לחלוטין; היא גם הופכת את כל מי שאינו ישראלי־יהודי, כלומר כל מי שמוגדר או מוגדרת כישראלים־פלסטינים, למאסה אחת זהה לחלוטין.

גם כאן ניתן לראות בבירור את ההקבלה בין הזהות הישראלית־יהודית לבין זו הגרמנית, ולא רק בהקשר של ההידרדרות של שתי הזהויות אל הפשיזם, אלא גם בכל הנוגע למקורה של הידרדרות זו וסיבותיה. הסמן המובהק של עיצוב הזהות הלאומית הגרמנית היה יוהן גוטליב פיכטה, שהגדיר בספרו "מדע הידע" (1794) את זהותו של האדם על בסיס כפול: ה"אני" וה"לא־אני". פיכטה טען, למרבה הצער בצדק רב, שאנחנו מגדירים את עצמנו גם על בסיס מה שכל אחד ואחת מאיתנו תופסים בתור מה שהוא "אני", כלומר מה שמאפיין אותי באופן מהותי, אבל גם על בסיס מה שאנחנו תופסים בתור מה שהוא בפירוש "לא־אני", כלומר מה שזר לזהות שלי באופן מהותי. לתפיסה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למעמדם של כל אלה שהם "לא־אני", שכן כל מי שאינו נכנס לקטגוריה שאני שייך אליה הופך מהר מאוד לאיום קיומי על זהותי שלי. לפיכטה, שראה את תפקידו בהיסטוריה העולמית כזהה לזה של ישו, היתה השפעה אדירה על התפתחות הפילוסופיה הגרמנית והלאומיות הגרמנית כאחת, וההשוואה שעשה בין הפילוסופיה שלו עצמו לארבעת ספרי הבשורה הנוצריים לא נפלה על אוזניים ערלות, ולא רק במאה ה–19. הפילוסוף מרטין היידגר, בנאום כניסתו לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג — תפקיד שקיבל לא רק בעת שהיה חבר המפלגה הנאצית, אלא בזמן שהפיהרר הנערץ עליו כבר היה בשלטון — התייחס בדבריו פעם אחר פעם לפיכטה. במקביל הוא שב וחזר למושגים כדוגמת משבר, אומה והנהגה, מושגים שפיכטה הדגיש בטקסט הלאומני שלו, "פנייה לאומה הגרמנית".

מכל האמור לעיל עולה שהידרדרותה של הזהות הגרמנית לתהום הנאצית לא היתה מקרה ולא היתה טעות. הזרעים היו שם מלכתחילה, וניתן לזהותם כבר בשלביה הראשוניים ביותר של הבניית הזהות הגרמנית. לנוכח הדמיון המהותי בין הזהות הגרמנית לזהות הישראלית־יהודית בשלבי בנייתן השונים, ניתן להסיק שאנו מידרדרים עתה במדרון שמוביל, ומאותן הסיבות, בדיוק לאותה תהום של גזענות ושל פשיזם. תהיה זו טעות לראות בהידרדרות הזאת כורח, קל וחומר הכרח בלתי נמנע. זהו מימוש של פוטנציאל אחד בלבד, מרכזי ככל שיהיה, של הזהות בהקשר הלאומי. אין זו גזירה משמים ואין זה צו אלוהי. זו בחירה, ויש לשנות אותה. כיצד לעשות זאת, זה כבר נושאו של מאמר נפרד.

מודה ועוזב

שלוש סיבות שבגללן אני ממעט לכתוב בזמן האחרון.

הראשונה, בעקבות קריאה בספר של Jodi Dean בשם Affective networks. שם היא מדברת על הטינה שאנשים נוטרים לכותבי בלוגים, אלו שגורמים לשאר האנשים לבזבז את זמנם היקר, ולקרוא את השטויות שהם כותבים (במובן הרחב, הכוונה גם לרשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר) במקום לעשות דברים מועילים יותר עם זמנם. הם שונאים את עצמם על בזבוז הזמן הזה, הקוראים, אבל גם את אלו שגרמו להם לבזבז זמן יקר זה. וכך היא כותבת:

"Why are blogs portrayed as ‘inflicted’ on the rest of us? Are the ‘rest of us,’ everyone else in the entire world, really victims of what is written on a single blog, in a single post, in a single thread? Or has the world somehow become the victim of bloggers, and not just of some specific blog, blogger, or group of bloggers, but bloggers in the abstract? What sort of world does this anxiety about bloggers presuppose or imagine?"

היא כותבת על מה שהיא מתארת כחרדה מפני הכתיבה בבלוגים, חרדת הקוראים מהפיכתם לקורבנות אותה "תוקפנות" של הכותבים, המתעקשים להפיל על העולם את הגיגיהם התפלים רק בגלל שהטכנולוגיה (אינטרנט, רשתות חברתיות, תכנות בלוגינג חינמיות) מאפשרת להם את זה, כאילו היכולת לגרום נזק היא חלק אינטגרלי של הישומים האלה.

The language of victimization in the face of bloggers inflicting their boring lives, their obsessive lives, their sex lives, their pets’ lives, on the rest of us differs from the criticism of rabid political bloggers or snarky celebrity bloggers all working round the clock to attack their specific targets and generally amplify and intensify the circuits of communicative capitalism. The difference is that the anxiety about victimization construes blogging per se as an activity that victimizes and harms regardless of any particular content. The practice of blogging itself is harmful. Harm is an embedded feature of the application, like a link or tag. Anxiety about blogging relies on an image of the world as a communicative one, a world wherein communication is ubiquitous and fragile, dangerous yet unavoidable. That bloggers are blogging is a fact of this world that one cannot escape.

ןכאן מגיע החלק המעניין (כשז'יז'ק בסביבה זה תמיד מעניין) – הקשר הישיר בין חרדה להתענגות (jouissance). למרות שלחרדה (בניגוד לפחד) אין מושא, אינה ממשהו ספציפי, לאקאן טוען שלחרדה כן יש מושא, אותו ה"אובייקט הקטן a" של לאקאן, מושא האיווי, העודפות התמיד בלתי מושגת, החסר שבדיוק מעבר לתחום השגתנו. החרדה היא חרדה מההתענגות, וההתענגות (וזה ניתוח לאקאניאני נטו) קשורה תמיד למשהו "גנוב", לתענוגות גנובים, כמשהו שקיים רק כשסיפוקו נשלל ממך. בעצם "הייתי רוצה" לקרוא איזה ספר רציני, לעשות אמנות, לגמור איזו עבודת בית חשובה, אולי לסייע לניצולי שואה? להסיע חולים?, אבל הבלוגים המקוללים האלה, "מה עושה את החיים המחורבנים שלהם יותר מעניין מהחיים שלי?" הנה, אני נכנס הנה רק לדקה שתיים, והופ, עברו שעתיים. ימח שמם של הבלוגרים האלה…

Slavoj Žižek describes the way enjoyment constitutes itself as ‘stolen,’ or as present and possible only insofar as one is deprived of it. I would have read a serious novel, cultivated an organic garden, driven senior citizens to the polls if I hadn’t gotten caught up in those stupid blogs. Why are all those people blogging, anyway? What makes their lives and experiences so much more interesting than mine? If bloggers weren’t inflicting their stupid stuff on the rest of us, the rest of us would be enjoying. We would be honing our writing, not reading the half-assed thoughts of idiots. We’d be making art, not looking at stupid cat videos. We’d be spending time with our family, not
chatting with strangers on blogs.

אז למה לי את זה? שאנשים יקללו אותי? יאשימו אותי בזמן שהם מבזבזים?

Blaming our failure to enjoy on bloggers thus compensates us for our failure by promising that were it not for the bloggers we would enjoy. Our failure, our insecurity, is not our fault.

זאת הייתה הסיבה הראשונה.

הסיבה השניה שבגללה אני נמנע מכתיבה היא בגלל ספר אחר של אותה Jodi Dean (הכותבת מצויין אגב) בשם Blog Theory. שם למדתי שאני (ושכמותי) אשמים ב"הרג האחר הגדול", ב"דעיכת היעילות הסימבולית" של הקהל הרחב, בעלייתו של דונאלד טראמפ, כאלה.

אנחנו חיים בתקופה שהכותבת מכנה communicative capitalism. בלוגים הם חלק בלתי נפרד ומייצג ממנה. "הקפיטליזם התקשורתי" בולע ומכיל כל התנגדות לו. זה קורה בגלל התפרקות אמצעי המבע, המדיום הטקסטואלי כפי שהוא בא לידי ביטוי בבלוגים ורשתות חברתיות. קהל הרגיל לצורת ביטוי פרגמנטרית, המורכבת משברירי טקסט ותמונה הנצרכים במקטעי זמן המתקצרים והולכים, כבר לא מסוגל לא לצרוך ולא לייצר טקסטים ארוכים יותר, שבהם יש פוטנציאל לנסח תיאוריה חדשה, כלשהיא. בלי יכולת כזו, אין פתחון פה להתנגדות מושכלת ומבוססת לשיטה הקיימת, לאותו communicative capitalism. אין לנו זמן לפתח תיאוריה, יש לנו רק זמן להתמודד עם זרם בלתי פוסק של "משברים" המגיעים לפתחנו.

Communicative capitalism fragments thought into ever smaller bits, bits that can be distributed and sampled, even ingested and enjoyed, but that in the glut of multiple, circulating contributions tend to resist recombination into longer, more demanding theories.

הזרם הבלתי פוסק של טקסטים (למשל אלו בבלוג שבכאן) ותמונות מותיר לנו רק די זמן לעשות לייק ולפעמים לשתף הלאה. אין לנו זמן לעצור ולחשוב על הדברים. השטף הבלתי פוסק הזה שוחק את יכולתנו לחשוב ביקורתית. גורם לנו לראות את כל הקלטים האלה כאוסף שווה משקל של דעות, לגיטימיות כולן באותה מידה. אנו טובעים בריבוי הזה, ומאבדים בתוכו את היכולת לזהות איזו שיטה. אנו מאבדים את היכולת להתעכב ולחשוב על הדברים.

ומעבר לזה, זרם הטקסטים המיוצרים על ידי כל אחד שבא לו, בלי איזו מסננת של וועדת עורכים או שומרי סף כאלו ואחרים, גורמת למה שז'יז'ק (תמיד מעניין) מכנה "דעיכת היעילות הסמבולית", או "הרג האחר הגדול"בלאקאניאנית. האחר הגדול (החברה / התרבות) הוא שקובע לנו מה משמעותם של סימנים, מה מסומן על ידי מסמן מסויים. אבל כאשר לכל אחד (כולל ארחי-פרחי כמו עבדכם הלא נאמן) יש דעה, וכל דעה נחשבת, אז הולכת ומיטשטשת המשמעות של הדברים. כבר קשה אפילו להבחין מתי מישהו אומר דברים ברצינות ומתי בצחוק. אנשים מאבדים את המיומנות להבין במה מדובר. ואז, גם דבילים כמו הדונלד יכולים להגיד כל מה שבראש שלהם, וזה יתקבל ללא זעזוע – בגלל אותה "דעיכה ביעילות הסימבולית".

An additional Žižekian concept (one he develops from Claude Lévi-Strauss) important for theorizing communicative capitalism is the decline of symbolic efficiency (aka the collapse of the big Other). If the efficiency of a symbol designates its mobility, its ability to transmit significance not simply from one person to another but from one setting to another, the decline of symbolic efficiency points to an immobility or failure of transmission.
Blogs provide a clear example: sometimes it’s difficult to tell when a blog or a post is ironic and when it’s sincere, when it’s funny or when it’s serious. Terms and styles
of expression that make sense to an “in-group” can shock, insult, or enrage folks who just happen upon a blog.

ז'יז'ק (שוב) מסביר את אותה דעיכה ביעילות / מיומנות הסימבולית בהעלמו של "מסמן על" (Master signifier), כזה המייצב את המשמעויות, כזה האורג יחדיו את שרשרות המסמנים, כזה המונע את הנטיה להתבדרות המובן. אבל עניין מסמן העל כבר קצת חורג ממה שפוסט זה יכול להכיל.

Žižek uses Lacan to express the point as a suspension of the function of the Master signifier: there is no longer a Master signifier stabilizing meaning, knitting together the chain of signifiers and hindering its tendencies to float off into indeterminacy.

והסיבה השלישית שבגללה אני ממעט לכתוב, היא אותה הסיבה שבגללה אני מביא את שתי הסיבות הקודמות, כצידוק תיאורטי לזה שאני לא כותב. אם אין לי בעצם מה להגיד, אז למה להגיד את זה בכל כך הרבה מילים? אני צריך שדעיכת היעילות הסימבולית תהיה על מצפוני? להיות אשם בהרג האחר הגדול? ולגרום לאנשים חרדה, על זה שהם מבזבזים את זמנם בקריאת הבלוג שלי במקום לכתוב בעצמם יצירת מופת ספרותית, או לפחות לקרוא אחת כזו? שישנאו אותי על שגרמתי להם לבזבז את זמנם בקריאה כאן במקום שיהיו במקום אחר ויעשו משהו אחר?

סתם… קריאה ב Jodi Dean הבהירה לי שאני כבר לא יכול לסמוך על אנשים שיזהו מתי אני רציני ומתי לא.

יום השואה, בכל זאת

לי, יום השואה שימושי. לא כמו ש"חוגגים" אותו כיום, כמַטעֵן מהיר לאשראי הקורבנות היהודית, אבל כמי שנולד לתוך מדינה כבר קיימת, יהודית ופה ושם עדיין קצת דמוקרטית, יום השואה מזכיר לי את מה שלרוב מובן לי מאליו – שליהודים יש סוף סוף מדינה משלהם. שאני חי במקום בו אני לא מיעוט נרדף (או לא).

שאנחנו פה הבוסים.

יום השואה גם מזכיר לי שהבוס הזה, לא משהו. בוס שהמודל שלו למדינה הולך אט אט בעקבות מודל המדינה ההיא, גרמניה, שהייתה מעצמת הי-טק במונחים של אז. בעלת טכנולוגיה עדיפה במטוסים וטנקים, שהשתן עלה לה לראש, שאנשיה טעו לחשוב את יתרונם הטכנולוגי והצבאי ליתרון גנטי מולד. מדינה שחשבה שזכותה לתרגם את כוחה הצבאי העדיף ליצירת מרחב מחיה גדול לבני הלאום הגרמני, בעיקר מזרחה מגבולה.

בהערת לא אגב, אני ממש לא בטוח שאחוז היהודים החושבים כיום שהם עליונים גזעית על העמים הערבים לא גבוה מאחוז הגרמנים שחשבו אז, בימי הרייך השלישי, שהם עליונים גזעית על העמים הסלאביים.

במסגרת ההשוואות שעושים ביום הזה, שווה לזכור שרצח היהודים השיטתי ברייך השלישי לא בא כדי לפנות מרחב מחיה לגרמנים. מרחב המחיה תוכנן לבוא על חשבון העמים הסלאביים. היו לגרמנים מחשבות לגרש או להשמיד את העמים הסלאביים בשטחי מזרח אירופה של היום, כולל אוקראינה ומזרח רוסיה. אבל בשלב א' לפחות התכנית הייתה להשתלט על השטחים, להפוך את תושביהן לאנשים נטולי זכויות אזרח, אולי מובלעות אוטונומיות פה ושם, אבל בגדול, לכבוש את השטחים האלה בעזרת מתנחלים גרמנים. די קרוב למה שמדינת ישראל עושה בפועל בגדה המערבית כבר חמישים שנה, שטחי C תחילה.

במקרה של מדינת ישראל, אפשר היה לחשוב שבאמת קיים צורך בשטחים נוספים, במרחב מחיה ליהודים שכבר פה (ועוד 60 מליון איש נוספים בעולם שוועדה של בנט טענה שיש להם "זיקה" ליהדות). המדינה באמת מאד צפופה, לפחות בין גדרה לחדרה. זה נובע חלקית לפחות, מהלחץ לגייס את הרחם היהודי לשמירת הרוב היהודי בין הים לירדן (בעצם להחזרת הרוב, כי כולל עזה כבר אין רוב יהודי). הילודה פה היא בסדר גודל של מדינות נחשלות באפריקה, לחלוטין לא בר קיימא. משהו פסיכי.

אבל זה גם נובע מזה שפיזור האוכלוסיה נכשל, הנגב רובו ריק, בין מצפה רמון לאילת יש שממה. רכבת מהירה לאילת הייתה יכולה להניע מעבר אוכלוסיה לנגב, אבל זה דורש תכנון ארוך טווח, של"רייך בן אלף השנים" דווקא היה, אבל פה? תכנון ארוך טווח מתבטא ב 30 שנה בין ההחלטה על המסילה הרביעית באיילון לבין תחילת התכנון של מסילה זו. על הרכבת הקלה בתל אביב החלו לדבר בממשלת גולדה מאיר.

האם מדינת היהודים באמת צריכה lebensraum (מרחב מחיה) גדול יותר? היה נחמד אם היה, אבל סיפוח הגדה, על תושביה, לא יקטין את הצפיפות הממוצעת, ותושבי הגדה הלא יהודים לא הולכים להתאדות, וגם לא לעלות בעשן משרפות לשמיים. זה פאן אחד של גרמניה הנאצית שקשה לי להאמין שנחקה.

גם טראנספורטים אני מניח שלא יהיו פה. ולו רק בגלל שחסרה פה התשתית המסילתית. בקושי יש מקום ברכבת לאזרחי המדינה. בפולין (משם חזרנו לפני כמה ימים) השתפרה מאד תשתית הרכבות, גם יחסית לכאן וגם יחסית לאז. בטח בהשוואה לרכבת עליה העמיסו את משפחת אבי בדרך לאושוויץ (וממנה הורדו בנס פסח שלנו, 1942).

אוסנת

אוסנת בת שנתיים וחדשיים. יש לה עיניים נורא יפות, בגוון ירוק-כחול ותלתלים אדמוניים. כשניסיתי להתנחמד אליה (בדרך כלל זה מצליח לי…) היא פרצה בבכי ונצמדה לאבא שלה, ממנו ירשה כנראה את העיניים. הבנתי שמאז האירוע בשבת לפני עשרה ימים, היא לא מוכנה להפרד מהוריה ולו לרגע.

אחיה, בן ארבע וחצי, חזר להשתין בלילה במיטה. ביום הוא די בסדר, אבל בלילה כנראה שהאירוע חוזר אליו. באירוע עצמו הוא דווקא גילה תושיה, יצא מהמכונית מהצד שלו, שלמזלו פנה אל הבית וברח פנימה תחת מטר האבנים ששבעת עשר הפורעים שירדו אל הבית, פניהם מכוסות בכאפיות, המטירו על המכונית.

אוסנת הייתה בצד המכונית שפנה לכיוון ממנו באו הפורעים. אביה הכניס אותה כמה דקות קודם למכונית וכשהחל האירוע, עדיין עמדה על המושב האחורי ליד החלון. אבן בגודל של הראש שלה כמעט (בתמונה מטה) פגעה למזלה רק במסגרת החלון ולא בחלון עצמו, עד שאביה הספיק לצאת מהבית ותחת מטר האבנים להוציא אותה מהמכונית ולהכניס אותה הביתה.

גם לו היה מזל, רק אבן אחת פגעה בו, באמצע הגב. גם אמה של אוסנת, עם התינוקת בת שלושת החדשים עטופה בשמיכה, הצליחה לצאת מהמכונית ולהגיע הביתה בלי להיפגע. בתמונה מטה אפשר לראות את הפגיעה של האבן מעלה בחלק העליון של מסגרת החלון האחורי, זה שמאחוריו עמדה אוסנת.

זו אגב המכונית השניה שאבא של אוסנת קנה. את הקודמת, שרפו לו לפני כמה חדשים. אז, רק המנוע ניצל. הפעם, הנזק היה רק חלון קדמי שבור, פנס קדמי, הרבה מאוד פגיעות אבן בפח והרבה מאד צלקות בנפש הילדים. מאז האירוע, שלושת הילדים והאמא לא ישנים בבית, האבא ישן בסלון על ספה, כך שיוכל לפקוח עין על המסך המציג את מה שקורה בחוץ.

את האירוע, שתועד במצלמות אבטחה משלוש זוויות שונות, אפשר לראות כאן. רואים היטב.

אמא ואבא של אוסַנַת (זה שמה בערבית), שניהם מורים בבית ספר יסודי. אל הבית שבו הם גרים, בצלע הצפון מזרחית של הכפר עוריף, הם עברו לפני שנה ועשרה חדשים. כנראה שהמגרש היה זול במיוחד, בגלל השכנים – על הגבעה מעל יושב הישוב יצהר, ומשם ירדו 17 הפורעים, פניהם רעולות בכאפיות, ולמותניהם חגורות, בהן הם נשאו את האבנים שאתם ניסו לרצוח את בני המשפחה הזו, האב, האם ושלושת ילדיהם הקטנים.

להבטחת הצלחת הפעולה נשלחו כמה תצפיתנים קודם, לתצפת על הבית ולהגיד להם מתי בני המשפחה חשופים בחצר, ומשליכי האבנים עצמם ירדו לא בקו ישר מהישוב, אלא לאורך הואדי המפריד בין עוריף ויצהר, כך שאי אפשר יהיה לראות אותם מרחוק ולהסתתר. גם את האבנים הם הביאו אתם, למקרה שלא ימצאו אבנים בגודל המתאים ליד הבית. זרקו וברחו במעלה הגבעה, תחת חיפוי בנשק של התצפיתנים על הגבעה מעל, למקרה שתושבי הכפר יספיקו לבוא לעזרת המשפחה המותקפת.

איך אני יודע את כל זה? כי הצטרפתי היום אל ידיד המתנדב בארגון "יש דין" ולתחקירן של הארגון ויחד נסענו לגבות עדות מהאב והאם. שם ראינו את הפגיעות ברכב ובבית, ראינו את כל שלושת ההקלטות ממצלמות האבטחה שתיעדו את האירוע משלוש זויות שונות ושמענו את תיאור האירוע מגוף ראשון. ופגשנו את אוסַנַת ואת אחיה, מַלַק.

גם ראינו את הגדר שנבנתה סביב הבית במימון ממשלת בלגיה (לכל שלושת הבתים שבקו החזית מול יצהר) ואת גדר הרשת שהתחילו להרכיב מעליה ממש ביום בו הותקפה המשפחה, ולא סיימו, מה שאולי היה מונע את הפגיעה.

גם הבית עצמו, מבוצר היטב, עם סורגים ורשתות על כל החלונות, תריסי ודלתות פלדה על כל הפתחים.

מהאם לא הספקנו לגבות עדות כי קבוצה של פורעים מיצהר שוב ירדה מהגבעה מעלה, הפעם אל בית הספר לבנות בכפר, התחילה מהומה ומילטו אותנו משם בדרך האחורית חזרה אל חווארה ומשם חזרה אל תוך גבולות הקו הירוק.

ככה זה קורה שם. יום יום. כשהיהודים היו בצד הסופג קראו לזה פוגרום, והפורעים היו קוזאקים. האם התלונה שהוגשה במשטרה תניב חקירה? האם יאותרו הפושעים? הצחקתם. משפחת שחאדה תצטרך לקוות שמישהו יקנה מהם את הבית במחיר הפסד, ולמצוא מקום מגורים אחר, עמוק יותר בתוך הכפר. אף אחד לא פיצה אותם על נזקי הפגיעות הקודמות, וגם הפעם לא יזכו לפיצוי. לפחות הם בחיים.

גבירתנו

יום לפני השריפה בכנסיית נוטרדם (גבירתנו) בפריז עמדנו זוגתי שתחיה ואנוכי בקתדרלה של קרקוב ותהינו כמה מאות אלפי שנות עבודה של אמנים ואומנים נדרשו להפיק את הפקת הפאר הזו. זה היה יום ראשון והכנסיה הייתה מלאה וגדושה במתפללים, פולנים רובם, שכרעו ברך בכל פיסת רצפה אפשרית, הצטלבו בשקידה והתפללו. אי אפשר היה ממש לבקר בכנסיה ולראות את כל שמכסה את קירותיה, וזו כנסיה מפוארת במיוחד. וגם, ממש אי אפשר היה כמנהגי "לצוד ראשים" שם, כלומר לצלם "תמונות פספורט" של ראשי כל אותם הפסלים שאלפים מהם (אני לא מגזים) מכסים כל פינה ופינה בכנסיות קתוליות, משהו שאני נוטה לעשות לאחרונה, משום מה, אבל לא במהלך מיסה חגיגית שלפני חג הפסחא.

עניין צייד הראשים, הוא משהו שכבר כתבתי עליו כאן יותר מפעם אחת. אני מזכיר את ה"הפרעה" הזו שלי כאן משתי סיבות. הראשונה, כי ראשי הפסלים הם רק חלק אחד ממארג עשיר של עבודות אומנות שמכסה את פנים וחוץ מבנה הכנסיות, בעיקר את אלו הקתוליות, מארג עשיר שנצבר על פני שנים רבות, בעלויות שקשה לדמיין. קשה עוד יותר לדמיין כמה היה עולה להפיק את המארג הזה כיום, גם אם היה נשמר הידע הדרוש להפקתו. הסיבה השניה, היא שכאשר שמעתי למחרת על השריפה בכנסיית הנוטרדם התגנבה למוחי המחשבה (אחרי שוך הזעזוע) המפגרת משהו על אודות כל אותם פסלים ועבודות אמנות שאת דיוקנן עדיין לא צילמתי, שכעת כבר לא אוכל לצלם.

חלק גדול מהם ממילא לא הייתי מסוגל בכלל לצלם כמו שצריך, בגלל קשיי גישה. למשל את פסלי הברונזה הענקיים שעל גג הכנסיה, (ששמחתי לשמוע שניצלו כיוון שהוסרו במסגרת עבודות השיפוץ) לפני השריפה לא צילמתי כי שהגענו לשישה חודשים בפריז בפברואר 2016 (במסגרת שהות האמן שם של זוגתי שתחייה, ממש על הגדה הימנית, ממול) לא הזדרזתי לעלות לגג הכנסיה, וכשהגיע האביב כבר היו תורים כה ארוכים ליד העליה לגג שדחיתי ודחיתי ובסוף לא עליתי למעלה (גם לא על מגדל אייפל, למי יש כח לכל התורים האלה?). אבל אפשר להתנחם בשפע הצילומים הזמין באינטרנט של פסלים אלו שהורדו רק כמה ימים קודם.

אבל כן חשבתי שאם נחזור לפריז לתקופה ארוכה יחסית (ונחזור, התמכרנו..), הייתי לוקח מצלמה וחצובה ומשקיע כמה ימים בצילומים בנוטרדם, בין היתר. מישהו צריך הרי לגאול
מאלמוניותם את כל אלפי הקלסתרים האלה, הנבלעים בערב רב הקישוטי של הכנסיה, וגם באבק וצואת היונים המכסה אותם (אלו שבחוץ) ולהעביר אותם, בעצם את דיוקנם, לתהילת העולם של פיד האינסטגרם שלי (כצייד ראשים) :-). רק כך אפשר יהיה להבחין בהבעות הפנים החסודות שלהם, מלאות המסירות והאהבה לאל וגם לבנו. אולי גם לבני אנוש ויצורים אחרים. מי יודע.

טוב, זה כבר לא יקרה, לא בנוטרדם. כשיגמרו לשקם את נזקי השריפה אני כבר לא אהיה בסביבה. הנשיא מקרון הבטיח אמנם להחזיר עטרה ליושנה תוך חמש שנים, אבל זה קשקוש. גם אם יגויס התקציב, סדר גודל של עשרות מיליארדים להערכתי, זה יקח עשורים רבים, אולי מאה.

לא שחסרים לי "ראשים" לצלם בכנסיות האחרות של פריז, או כל עיר אחרת באירופה. עשיתי בזמנו ניסיון לספור את מספר ה"ראשים" או "פנים" שיש בכנסיה אחת מייצגת, בכנסיית סנט דני בפרברי פריז (שם קבורים מלכי צרפת לדורותיהם, החל מהמאה השביעית). ספרתי ראשים ב 1/12 מהכנסיה ואחרי שהכפלתי ב 12 קיבלתי מספר הגדול מעשרת אלפים. בנוטרדם יש (או בעצם היו) אפילו יותר. ולא שאני באמת יודע איך אני הולך לעשות "אמנות" מכל הראשים האלה שאני מצלם, אבל עניין הראשים לא מרפה ממני.

אגב, יכול מישהו לאמר (ויש הרבה שאומרים) שכל סכומי העתק האלה שהושקעו במבנה ובכל הקישוטים, הפסלים, הויטראזים, הפסיפסים, הציורים, המזבחות וכו', כל זה טוב היה אם היה מושקע במטרות יותר ראויות, למשל, חינוך. אפשר לומר שכל האוצרות האלו בעצם נבזזו מההמונים המאמינים על ידי ממסד כנסייתי מושחת ושוחר פאר. כן, אפשר לומר את זה, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאה המרהיבה, עם העושר החומרי (במובן חומר) שנוצר בתהליך הזה, כולל לא מבוטל מיצירות המופת של המין האנושי. בשורה התחתונה, ההשקעה האינסופית של עמי אירופה בקישוט אתרי הפולחן שלהם לא מנעה מהם לספק לתושביהן רמת חיים ואיכות חיים, וגם חינוך, שכל העולם יכול רק להתקנא בו, וגם, לנסות ולהגיע אליו. והעושר החומרי הזה גם מהווה מקור הכנסה לא מבוטל לצרפת, גם בלי לגבות דמי כניסה אל "גבירתנו".

צומחות לי שיניים כחולות

קצת מחשבות פילוסופיות על משהו משעמם כמו bluetooth.

העסקה השבוע, בה נמכרה חברת מלאנוקס הישראלית לחברת nvidia האמריקאית החזירה אותי אחורה בזמן קצת יותר מעשרים שנה, לתקופה שבה חברת אינטל, בה עבדתי ברוב השנים בהן עבדתי, החליטה גם היא שלא די לה בשליטתה הכמעט מונופוליסטית בשוק המעבדים למחשבים ושאפה לגדול לשוק התקשורת.

מלאנוקס מייצרת כרטיסי תקשורת מחשבים אולטרא-מהירים המשמשים בעיקר בחוות שרתים. nvidia מייצרת מאיצים גרפיים שכיום משמשים גם לעיבודי בינה מלאכותית בחוות שרתים. הצירוף יכול כנראה להציע ליצרניות של חוות שרתים חבילה אטרקטיבית. באינטל לדעתי לא ראו בזמנו סינרגיה שכזו. פשוט חיפשו עוד שווקים שאפשר לפתח ולייצר עבורם סיליקון. המודל שדמיינו היה כנראה כמו בפעם הראשונה שבה ארזו וי-פי בתוך מחשב נייד ושווקו את החבילה תחת המותג "סנטרינו". זו הייתה הצלחה – אין היום בית קפה בעולם שלא מתהדר בוי-פי חינם, אבל לא היה שם בסנטרינו ההוא שום שילוב ברמת החומרה, אפילו רכיב תקשורת הוי-פי היה של חברה אחרת, לפחות בשנים הראשונות.

אז, העדפתי לראות את זה אחרת. כאחד שרגליו לא לגמרי מחוברות לאדמה, יצאתי למסע חקר לבדוק אם אפשר להוסיף פה ושם כמה פקודות וקצת חומרה למעבד הראשי (זה של אינטל) בכדי לספק את צרכי רוב טכנולוגיות התקשורת השונות, במקום לייצר שלל רכיבים נפרד לכל ערוץ תקשורת (בטלפון שלכם יש חמישה ערוצי תקשורת). אולי הייתי פשוט שבוי בדיכוטומיה המנגידה גוף (חמרה) ונפש (תוכנה), בניגוד למקובל ברכיבי תקשורת בה התוכנה "מוגפנת", מקבלת גוף, ממומשת בחומרה, מה שנראה בעגת המהנדסים ASIC, מעגל משולב לישום ספציפי.

המסע ההוא היה מהנה מאד, (פריבילגיה של להיות בארגון גדול, בו אתה ידוע, אולי לשמצה, כ"בעל טמפרמנט מחקרי") ולמדתי במהלכו הרבה דברים, אבל לא צלח. המהנדסים בכל אותן חברות רכיבי תקשורת שאינטל קנתה במילארדים (וסגרה בהפסד גדול כעבור שנים לא רבות) ממש לא ששו לשתף פעולה עם יוזמה שתייתר אותם. ויתכן שלא באמת אפשר היה לעשות מה שתכננתי, אבל הי, לפחות נהניתי, ויש הרבה פטנטים על שמי בעקבות אותו מסע חקר.

במסגרת אותו מסע פגשתי גם את נציג חברת אינטל לגוף שהגדיר את טכנולוגית ה bluetooth, ה"שן הכחולה" בזמנו, טכנולוגיה שנולדה בחברת אריקסון השבדית, (פעם אחד היצרנים הגדולים של טלפונים סלולריים, שכמו נוקיה כמה שנים מאוחר יותר, נמוגה לתוך הערפל הנורדי, לא ברור לי למה ואיך).

bluetooth היא טכנולוגיה מאד מעניינת, אפשר לחשוב עליה בתור טכנולוגיה לסייבורגים (וכיום, כולנו סייבורגים). אם סייבורג הוא היבריד של גוף אנושי ואבזרים טכנולוגיים, bluetooth תוכננה כדי לקשר בין שני חלקי ההיבריד הזה, ולעשות זאת בהספק מספיק נמוך כך שהקרינה לא תשפיע לרעה על בריאות החלק האורגני של הסייבורג. באילו אביזרים טכנולוגיים מדובר? למשל אוזניות. אבל כאשר הסטנדרט הוגדר, לא חשבו על אותם "תוספים" שבפועל נמצאים בשימוש היום. ככה זה כשעובר עשור ויותר בין הפיתוח והשיווק. זו גם הסיבה שיש לתקנים מסוג זה (עד כה) חמישה דורות ועשרות "פרופילי שימוש" שונים.

אותו נציג (נאמר ג'ים), חכם קטן מאוד וגם די בכיר, שאת שמו המלא אני מעדיף לא לשתף כאן, ניסה לשכנע אותי שאין תועלת במאמצי כי 1 – רכיב ה bluetooth קטן מאד וזול (אז הוא לא היה עדיין ממש זול, והיה בעצם רק יצרן אחד בשם CSR, אבל לפחות זו נבואה שהתגשמה) ו 2 – אין צורך בכל אותן טכנולוגיות התקשורת האחרות שחקרתי (כמו וי-פי וסלולר, תקשורת בכבלים ועל חוטי חשמל, ועוד ועוד…) כי לדעתו bluetooth יענה על כל צרכי התקשורת בעולם. צריך "רק" לרשת את כל העולם ברכיבי bluetooth, במרחק עשרה מטרים אחד מהשני (!) ו"צפיפות המידע" באוויר תהיה טובה יותר מאשר בכל טכנולוגיה אחרת. טוב, נו.

השבוע, תוך כדי קריאה בפרק הראשון מספרה של קתרין היילס "איך הפכנו פוסט-הומניים" (כתוב ממש טוב), נזכרתי שוב בטיפשות ההיא. אולי טיפשות זו היא דוגמה מוצלחת לבעייתיות של מה שהיילס מכנה שלילת הגוף של הפוסט-הומניזם, להצגת כל העולם כמידע, ככזה היכול להתקיים גם בלי מימוש חומרי, בלי "גוף". לכן למשל, מידע יוכל תיאורטית לזרום הלוך וחזור (למשל ב bluetooth) בין הגוף האנושי לתוספים טכנולוגיים – אותו חזון הסייבורג. היילס מזכירה את תורת האינפורמציה של קלוד שאנון (גאון אמיתי אגב) כסוג של הפשטה שהיה לו השפעה על התרבות האנושית והפוסט אנושית, ורומזת שהדברים היו יכולים גם לפנות לכיוונים אחרים, אם למשל היה מודל התקשורת כולל גם את הצד הקולט ולא רק את ערוץ התקשורת נטו ומרכיביו: האות, המסר והרעש. ואכן, סוג ההפשטה הזה, של שאנון, יכול לגרום למישהו כמו אותו ג'ים לחשוב שהעיקר הוא דחיסות המידע באוויר המקיף אותנו, והמימוש החמרי, ה"הגפנה" (או "מגולמות") של הטכנולוגיה (לכסות את העולם בתחנת ממסר כל כמה מטרים) הוא פרט שולי.

מצד שני, ההפשטה על פי שאנון היא נקודת הזינוק ההיסטורית לזה שאני יכול כיום לשבת ברכבת ולשמוע מוזיקה משירות המוזיקה ספוטיפיי (כשיש קליטה סלולרית לאורך המסילה) באזניות ה bluetooth. פרט לכחצי סנטימטר של אוויר בהן המוזיקה עוברת כגלי קול מהאזניה אל עור התוף שבאזני, בכל שאר הדרך המוזיקה היא מידע חשמלי המתחיל איפה שהוא באיחסון על שרת איפה שהוא בעולם ועובר להערכתי בעשרה או יותר סוגים של ערוצי תקשורת עד שהוא מגיע לעמוד עליו מותקנות האנטנות של התא הסלולרי בו הטלפון שלי נמצא ברגע זה, משם לטלפון שלי בפרוטוקול תקשורת סלולרי שיכול להיות אחד מתוך כמה דורות של פרוטוקולים, משם ב bluetooth לאוזניות, ומצדו השני של עור התוף, שוב כאות חשמלי ברשת העצבים אל המוח שלי. וכל הדרך זו בדיוק אותה המוזיקה, מקודדת בדרכים שונות ומשונות, מועברת בתווכים שחלקם באוויר וחלקם בכבל או בסיב אופטי או תווך פיזי כזה או אחר. למוזיקה שאני שומע לא משנה ה"גוף" שנושא אותה.

כל אותן הנחות של אותה קבוצת עבודה על שימושים כאלה ואחרים, גרמו להגדרת תקן ה bluetooth כך שיש כמה דברים הדפוקים מהיסוד בתקן הזה, שרק עכשיו, כשהתקן כבר בדור החמישי שלו, מתחילים להסתדר. רוב השימושים שהם חזו בזמנו לטכנולוגיה, ושעבורם הוגדרו כל מיני תכונות בתקן, כגון השיוך (למה בכלל צריך שיוך (paring) מראש? למה לא משא ומתן בזמן אמיתי לברור היכולות, כמו למשל ב USB?) בעזרת קוד בן 4 ספרות (קשקוש – כיום זה או 0000 או 1234 או כלום) לא קרו. לעומת זאת הטכנולוגיה משמשת להרבה דברים אחרים שכלל לא נצפו / נחזו בזמנו. אולי זה בלתי נמנע, אבל תקן bluetooth הוא ממש גמל, שהוא כידוע סוס שתוכנן על ידי וועדה. יותר מדי טבחים היו במטבח אז, שיתפו יותר מדי חברות עם צרכים שאינם חופפים, וזה נס שמשהו מהתבשיל הזה שרד את מבחן הזמן.

אני קצת מזדהה עם הקשיים שעמדו בפני קבוצת העבודה ההיא. להגדיר תקן לתקשורת למכשירים שאין להם באמת ממשק משתמש זה קצת מאתגר, ואז זה היה פרדיגמה חדשה. הקשיים האלה מדגימים את ההבדל בין technology לבין המונח היווני השימושי techne – היכולת לעשות דברים. היום, כשיש טלפון חכם עם מסך מגע בעסק, זה קצת קל יותר להמציא אופני שימוש נוחים, ואפשר "לעשות דברים". יש גם לא מעט התקני שמע כיום המחוברים דרך bluetooth שפשוט מדברים אליך בקול, באנגלית סינית כזו, ומודיעים לך את מה שצג היה מראה – לו היה להם צג. הדברים נפתרים לאט לאט, הטכנולוגיה מבשילה.

איך אני יודע שהיא מבשילה? כי לפני כחודשיים התפגר לי סופית הטלפון. אחרי שני ניסיונות כושלים (וטיפשיים בדיעבד, "טוב כלֵה מהטְלֵא" הטיף לנו האקסלי ב"עולם חדש נועז") לתקן אותו, קניתי אחד חדש. תוך כדי שימוש בטלפון החדש, בכל פעם שהייתי צריך לחזור ולשייך מכשיר עם חיבור bluetooth שכבר שוייך בעבר למכשיר הקודם (אין כיום אפשרות לגבות את החיבורים האלה) התחלתי לשים לב שהחיבור הפך להיות הרבה יותר קל מבעבר, גם גילוי המכשיר אליו מתחברים וגם השיוך. וגם הבחנתי עד כמה רבים חיבורי הbluetooth בעולמי, כמה שיניים כחולות צמחו לי עם הזמן, כמה התגברה מידת הסייבורגיות שלי. מניתי עד כה שני חיבורי טלפון לדיבוריות במכוניות. שני חיבורי שמע במכוניות (עם מתאמים כאלה לכניסת aux, בדולר, המגיעים מסין, כמכוניות ותיקות מדי מכדי שיהיה להן bluetooth משולב). שני חיבורים, גם למגבר וגם לסטרימר, במערכת השמע הביתית. שני רמקולי bluetooth עצמאיים – אחד קטן לנסיעות ואחד גדול, שתי מצלמות המקבלות מידע GPS מהטלפון דרך חיבור bluetooth, אזניות bluetooth, חיבור למחשב הנייד ואני בטוח ששכחתי עוד כמה.

במחשב הנייד יש לי גם עכבר bluetooth (בעייתי – החיבור עמו הולך לישון לפעמים…) וגם חיבורי שמע לחלק מהמכשירים שגם הטלפון יכול להתחבר אליהם. לפעמים הטלפון "גונב" מהמחשב הנייד את חיבור האודיו למערכת הסטראו, או להיפך. אין דרך טובה לפתור את זה? אם המערכת הייתה תומכת בנגינה בו זמנית ממספר מכשירים זה היה יכול להיות "מעניין". אבל חיבור מקבילי סתם, למה לא?

במכונית זה עובד, אבל מבלבל. למשל בפעם ההיא, כשנסענו לאסוף מתחנת הרכבת את המכונית שהשארתי שם (בין שתיים לארבע לפנות בוקר יש קנסות כבדים למכוניות החונות בחוף הים). חזרנו בשתי מכוניות, אחד אחרי השניה הביתה, ובדרך ניסיתי להתקשר לאשתי במכונית השניה, ולא הבנתי למה אני לא שומע אותה. מסתבר ששנינו היינו מחוברים לדיבורית במכונית שלה. איך פותרים את זה? לא יודע, אולי שומרים על מרחק יותר גדול בין שתי המכוניות? אולי בעזרת (NFC (near field communication. כשתקן אחד מנסה לכסות את כל סוגי החיבורים בעולם הדורשים גם הספק שידור נמוך בקצב נתונים נמוך, זה מאתגר.

פנים

זוגתי שתחייה, מדרבנת אותי לא אחת לתרום יותר מזמני הפנוי לטובת הציבור, ועדיף באופן בו יהיה להשקעת הזמן הזו אימפקט יותר גדול, "מכפיל כוח", יותר מנאמר חונכות של תלמידי תיכון על סף נשירה מהמערכת או הסעת ילדים פלסטינים חולים מבית החולים חזרה אל מעבר הגבול.

לאחרונה הצטרפו עוד מספר אנשים לדירבון הזה, כנראה אנשים שהדוניזם נראה להם משהו רע 🙂 אבל גם לי העניין מציק, ואני משקיע בזה מזמן לזמן מחשבה. אז הנה רעיון אחד שעלה לי לאחרונה בעניין זה, ואשמח לחוות דעתכם.

מאז שהוקמה גדר ההפרדה, למעט מאד ישראלים יש אינטראקציה כלשהי עם פלסטינים, במיוחד לא עם כאלה שאינם אזרחי ישראל. וכמובן שגם לפלסטינים שנותרו מהצד ההוא של החומה אין אינטראקציה עם ישראלים-יהודים. עם ישראלים-פלסטינים יש קצת, כי לאלו מתירים לבקר בשטחי A והם אכן מנצלים את זה לביקורי משפחות, קניות, סתם תיקוני רכב בזול וגם טיפולי שיניים ברמה גבוהה ומאד בזול.

כתוצאה מהנתק הזה, נוצרה דמוניזציה בלתי נמנעת כמעט של האחר שמעבר לחומה. אנשים בכל צד כבר לא רואים את ברי הפלוגתא שלהם מעבר לחומה כבני אדם אלא כאוייבים נטו. וזה רע. רע מאד.

אז מה הרעיון? להפיק סדרה של סרטונים קצרים המיועדים לקהל הישראלי, שבהם אנשים מהצד ההוא של הגדר ישבו מול המצלמה, על רקע נייטרלי, וידברו, בגובה הפנים, על חייהם. על מי שהם. כך שישראלים יראו מולם פנים של בני אדם, בני אדם כמוהם, שרב המשותף על המפריד בינינו לבינם.

מטרת סרטונים אינה לדבר על מנגנון הכיבוש ואיך הוא משפיע על חייהם, אם כי זה יטפטף פנימה. המטרה היא להראות אותם כאנשים, כמוני וכמוך. כך שכאשר הישראלים הולכים להצביע, או סתם לחוות דעה, הם יזכרו שיש שם אנשים, ממש כמוהם, לא דמויות חסרות פנים ומפחידות.

כמובן שיש להפיק סרטונים דומים המיועדים לקהל הפלסטיני, אבל כיוון שמי שמחליט על גורל שני העמים הוא רק מי שיש לו זכות הצבעה, ואלו בעלי אזרחות ישראלית בלבד, זה קהל היעד היותר משמעותי של מאמץ כזה.

מה אתם חושבים? מטרה ראויה להשקעת הזמן שלי? יכול להיות אפקטיבי? הצעות יתקבלו בברכה.

ספרים

הפוסט הזה נכתב בעקבות ההסתערות בפיד הפייסבוק שלי, של כמה סופרים ומשוררים על "הזנדברג", כפי שכינה אותה שם הסופר, הידוע (לא לטובה) ביחסו לנשים, יצחק לאור.

במה חטאה חברת הכנסת וראשת מפלגת מרץ תמר זנדברג, חוץ מאשר בשמאלנות לא מספיק רדיקלית לדעת אותם מגנים? על שבראיון לפני מספר שנים, שצץ בהקשר לאחד התרגומים האחרונים לעברית של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, אמרה שהיא מעדיפה לקרוא ספרי עיון, והיא פחות מתחברת לפרוזה, ספרות "יפה".

במאמר שכתב שאול סתר, מבקר האמנות של עיתון הארץ על התרגום החדש של "מקורו של מעשה האמנות", תחת הכותרת " היידגר בעברית: "מקורו של מעשה האמנות": היידגר משיב לתמר זנדברג", (מקורו של מעשה האמנות" נכלל בקובץ המאמרים "דרכי עצים" שעל שמו נקרא הבלוג הזה) מצוטטת חברת הכנסת זנדברג כאומרת: "פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב שמסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו".

זה הציטוט שקצפם של הסופרים בפיד שלי, וגם של שאול סתר, יצא עליו. אני מעריך שקלוגהפט היה מיעץ לזנדברג לא להגיד דברים שירגיזו את כל עשרת הסופרים והמשוררים שלא יצביעו בשבילה ממילא. מצד שני, אולי היה אומר לה להגיד משהו כזה כדי שלא להצטייר כאליטיסטית. כיוון שאני לא עומד לבחירה לשום דבר, אני יכול להרשות לעצמי לומר שגם אני, במידת מה, מזה זמן מה, מרגיש כמו זנדברג.

זה שינוי מאד גדול בעבורי. לבטח יחסית לתקופה בה כנער הייתי הולך וקורא, הלוך וחזור בין ביתי בשכונת כרמליה לבין הספריה העירונית ב"אורנים" (כבר לא קוראים לזה כך) אשר ברחוב קלר (בחיפה). רק שני ספרים יכולתי לשאול שם בכל פעם, אחד הייתי קורא בדרך הביתה והשני בדרך חזרה לספריה. קראתי מאד מהר אז, בצעירותי, ממש בקצב בו יכולתי להפוך את הדפים, וקראתי הכל. לא הייתי סלקטיבי, וקראתי גבוה ונמוך, קצר וארוך. עשרת הכרכים של "הדון השקט" (שולוחוב)? חמישה ביקורים בספריה, בערך (בלי נדר) במהלך שבוע אחד. וגם זכרתי כל מה שקראתי. אמא שלי אפילו בחנה את זה פעם ופעמיים.

אולי זה קשור לעובדה שהיום אני קורא הרבה הרבה יותר לאט, זה שהפכתי הרבה יותר סלקטיבי. בכל פעם שיש יריד ספרים בעשרים שקלים באוניברסיטת חיפה, בסופו של דבר אני יוצא משם עם ספרי עיון. ובכל פעם שאני מקדים להגיע כעשר דקות לפני יציאת הרכבת לתל אביב מתחנת חוף הכרמל, מה שקורה שלוש פעמים לפחות בשבוע, אני נעצר לפני ארון הספרים שבתחנה, בו יש ממש מבחר גדול של ספרים, אפילו של סופרים טובים ומחפש ספר לקרוא ברכבת. אני עובר ספר ספר, מציץ בכריכה האחורית להבין על מה הספר, פותח כמה עמודים באמצע ואת העמוד הראשון וקורא קצת. וכלום. כלום לא מזיז לי. לא בא לי לקרוא אף לא אחד מהספרים האלה. ברוב המקרים נושא הספר לא נראה לי מעניין, לא משנה איך הוא כתוב. לעתים, זו הצורה, האופן בו הסופר/ת מתנסח/ת, שדוחה אותי. בכל אופן, ברוב המקרים אני לא שואל משם ספר, אפילו שזה חינם.

וחוץ מזה, יש לי חובות קריאה בקורסים שאני לוקח כסטודנט חפשי, במהלך הסמסטר. מישהו הרי צריך לקרוא את כל החומר העיוני הזה שהמרצים מעטירים על הסטודנטים. לסטודנטים אין זמן, לי יש. לפעמים אני לוקח קורסים בחוג לספרות אנגלית ואז אני קורא (באנגלית) את כל מה שכתבה טוני מוריסון (למשל) במהלך 14 שבועות של סמסטר אחד וחוזר לימים הטובים בהם גם קראתי הרבה וגם נהניתי.

בין סמסטר לסמסטר אני אומר לעצמי, עכשיו אקרא קצת פרוזה. ואני מתחיל לקרוא כמה ספרים במקביל, אבל זה לא "תופס" אותי, לא כמו פעם. בעקבות שירי ההלל לקארל אובה קנסאוסגורד רכשתי (היה מבצע….) ארבעה כרכים ראשונים של "המאבק שלי" ואני כרגע באמצע "מוות במשפחה". עוד לא גיליתי למה חושבים שזה כתוב כל כך טוב. התחלתי גם את "עם, מאכל מלכים" של לאור, שכתוב נפלא, אבל גם אותו הפסקתי לקרוא באמצע. סגנון הכתיבה לא מספיק לי, חסר לי יותר "ירקות" בעלילה. אולי, בהשפעת סדרות טלויזיה אמריקאיות התחלתי לצפות לעלילה גדושת התרחשויות ותפניות, וסתם רומן על (נניח) רומן בין סופר מבוגר לעלמה צעירה כבר לא נראה לי שווה את השקעת הזמן שלי.

קשור גם לזה שהעולם הזה, ה"אנלוגי", ה"הומני", של המחשבה ה"קונטיננטלית", חדש לי. יש לי הרבה חוסרים להשלים, ספרים לקרוא שאותם שמתנשאים על זנדברג קראו כשלמדו כסטודנטים צעירים בחוג לספרות או לפילוסופיה, באותם השנים שלא עלה על דעתי בכלל שאפשר ללמוד משהו שלא יבטיח לך פרנסה, והלכתי ללמוד הנדסת חשמל. יש לי הרבה חוסרים להשלים, והוצאת רסלינג לא מקלה עלי, בקצב שבו הם מוציאים ספרים חדשים (אם כי, אני חייב להגיד, הרף להוצאת ספר שם הפך להיות נמוך מאד).

קשור, אבל לא רק. ליבי באמת נעשה קצת גס בספרות "יפה". חבל? כן. כי אני גם בצד של היידגר,
כמוהו אני חושב שעבודת אמנות אכן בוראת עולם. אבל כמו היידגר, אני חושב שמעט מאד עבודות הן עבודות אמנות, במובן זה שהן אכן בוראות עולם. אצלו זה היה פחות או יותר הכתיבה של Hölderlin, אצלי הספקטרום קצת יותר רחב, אבל עם השנים, מצטמצם והולך.

מחרתיים אגב, אני נפרד מהמחשב הנייד שלי לכמעט חודש, והבלוג הולך לישון, לא שהיה עירני במיוחד בתקופה האחרונה. אבל גם זה קשור לנושא הפוסט הזה. יותר ויותר אני מבין שמי שאין לו מה להגיד, מוטב שגם לא יכתוב את זה. אני כבר די בטוח שאני לא הולך לכתוב ספר בחיי אלו – פשוט אין לי סיפור מעניין לספר. אבל גם פוסטים על כלום צריך אדם להמנע מלכתוב.

מי נוסע לאן

הרבה דברים אפשר ללמוד על העולם כשיושבים ליד המחשב ומתכננים טיולים דמיוניים.

|היות שאני מטייל פחות מאשר הייתי רוצה, קורה שאני יושב ומתכנן טיולים "על יבש", טיולים שרובם לא יצאו לפועל, למרות שהייתי מאד שמח לצאת אליהם. אבל מתוך "בזבוזי הזמן" האלה, יש כמה דברים ששמתי לב אליהם שחשבתי ששווה לחלוק.

יש האתר הזה, שכבר כתבתי עליו כאן, flightradar24, אתר מגניב לגמרי, בו אפשר לראות בכל רגע נתון את מיקום כל מטוס הנמצא באוויר בטיסה מסחרית, מאיפה הוא יצא ולאן פניו מועדות. והדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שצפיפות המטוסים באוויר אינה אחידה על פני הגלובוס. הצפיפות הגדולה ביותר היא מעל אירופה, אחרי כן דרום מזרח אסיה, ורק אחרי כן (במפתיע) ארצות הברית. אפריקה דלילה בטיסות, רוסיה גם. בדרום אמריקה יש יותר טיסות מעל ברזיל מאשר על שאר היבשת.

איכשהו הייתי חושב שבאירופה, בה יש רכבות מהירות הנותנות פייט רציני לטיסות למרחקים קצרים, תהיה צפיפות קטנה יותר של מטוסים מאשר בארה"ב, בה בפועל אין כמעט תשתית תחבורה ציבורית למרחקים ארוכים (או קצרים) אבל מצד שני ארה"ב מדינה הרבה פחות צפופה מאירופה, תושביה לא מרבים לטוס אל מחוץ לארצם (בממוצע) כמו האירופים, וגם הרכבות באירופה, למעט צרפת וגרמניה, ואולי קצת ספרד ואיטליה, די בדעיכה. לטוס יותר זול בהרבה מקרים מהרכבת, גם אם לא הרבה יותר מהיר, אם לוקחים בחשבון את הזמן בשדה וזמן ההגעה לשדה וממנו.

הסתכלתי לא מזמן באתר של eurail, המוכר (במחירים שהם כבר ממש לא אטרקטיביים), pass בלתי מוגבל לתקופות שונות, וראיתי שבבלקנים למשל, תנועת הרכבות די פסקה. אף אחד לא מתחזק את רשת המסילות כעת שיוגוסלביה התפרקה לשש-שבע מדינות. גם במזרח אירופה, די לא אטרקטיבי עניין הרכבות. בצרפת למשל, הרכבות מעולות, אבל למרחקים ארוכים, מי שמנסה לטייל בזול, אוטובוס הוא אופציה זולה יותר בהרבה.

גם מעל המזרח התיכון יש צפיפות לא קטנה של טיסות, אבל במבט יותר ממוקד אפשר להבחין שרוב הטיסות האלה רק עוברות מעל האזור בטיסות בין אירופה לדרום מזרח אסיה. כדי לדעת מי באמת טס מאיפה לאיפה, צריך להסתכל מעבר לצפיפות המטוסים באוויר. יתכן שאלו רק עוברים מעל.

אפשר לבחור שדה תעופה מסויים, באותו אתר שהזכרתי, ולראות על המפה את כל שדות התעופה האחרים שמהם יש טיסות ישירות לאותו שדה תעופה. היית מצפה לראות שככל שמקום יותר "עשיר", יש יותר מקומות אליהם הוא מקושר בטיסות ישירות. הגיוני ואכן זה כך. נתב"ג אגב הוא לא רע מבחינה זו, בכל זאת – מפה יוצאים רק בטיסה. גם רואים שמקום יותר עשיר ויותר צפוני יש ממנו יותר טיסות למקומות חמים יותר, (ישראל למשל) בהם תושבי הצפון יוכלו לתפוס קצת שמש.

יש גם מקומות שהם הבסיס של חברת תעופה גדולה ואגרסיבית, כמו זו הטורקית או האתיופית, ויש משם הרבה טיסות ישירות לכל מיני מקומות שלא בהכרח משרתים את תושבי אותו המקום, רק מוסיפים לו זיהום אוויר, אבל גם מקומות תעסוקה.

היית מצפה שיהיו יותר טיסות ישירות למדינות הקרובות גיאוגרפית זו לזו, אבל זה לא תמיד נכון. ברור למה במקרה של ישראל אין טיסות ישירות ליעדים קרובים. תיאורטית יש אמנם טיסות ישירות למצרים וירדן, אבל מעטות, וחברות ישראליות כבר לא טסות לשם. ברור גם למה אין טיסות לשאר האיזור, למעט לטורקיה (המון) וקפריסין.

אבל פחות ברור למשל למה יש טיסות ישירות לקריביים מיעדים רבים אירופה וצפון אמריקה, אבל לא מהמדינות הקרובות ביותר גיאוגרפית בדרום ומרכז אמריקה. חיפשתי טיסות ישירות מהקריביים לדרום אמריקה, ממש ליד, ואין. פשוט אין. האיים האלה הם אתרי נופש של הצפון הגלובלי, ואין להם שום צורך לקשר או עניין עם הדרום. טיסה לרסיפה בברזיל למשל (יש שם קרנבל…) מהקריביים תעבור דרך מיאמי…

חלק מזה זה קשור לעבר קולוניאלי. מפת העולם הקולוניאלי השאירה עיקבה ברורה במפת הטיסות העולמית. יש לצרפת (למשל) ארבעה מחוזות מעבר לים: ראוניון, מאיוט, (ליד אפריקה) מרטיניק וגוואדלופ (בקריביים) אליהן יש טיסות ישירות רבות מצרפת, במחירים מצחיקים, כנראה מסובסדים. הגיוני. פחות הגיוני החיבור המצומצם של מקומות אלו למדינות השכנות. יש גם המון טיסות מצרפת למדינות דוברות צרפתית במערב אפריקה, מושבותיה בעבר. הרבה יותר מאשר בין מדינות אלו האחת לשניה (ולא שיש תחבורה יבשתית…). ובקיץ יש אפילו טיסות ישירות מפריז לסנט פייר ומיקלון, שני איים צרפתיים שהם בעצם מובלעת בתוך קנדה.

דוגמה מעניינת הוא הטיסה הישירה של החברה הלאומית (והכושלת) של קייפ וורדה, בין איי קייפ וורדה לבוסטון שבארה"ב, שבה טסנו לא מזמן. מסתבר שיש בקייפ קוד, ליד בוסטון, הרבה מאד יוצאי קייפ וורדה, ש"התנודבו" בזמנו לעבוד בספינות ציד לוויתנים כשאלו עצרו לתדלוק בפחם בנמל הטבעי במינדלו, קייפ וורדה, לפני שיצאו לחצות את האטלנטי. אף אחד לא חשב שגם צריך להחזיר מגוייסים אלו בחזרה, וכך הצטברה אוכלוסיה לא מבוטלת מהם באזור בוסטון וקייפ קוד. הם באים לביקורי מולדת לעתים מספיק תכופות להצדיק קו תעופה ישיר.

מקרה דומה הוא הטיסות הישירות בין איי קומורוס (בין מדגסקר ליבשת אפריקה) למרסיי בצרפת. זו העיר עם המספר הגדול ביותר בעולם, כולל גם קומורוס עצמה, של תושבי קומורוס. מהגרי עבודה.

לסיפורי ההגירה שאפשר לפענח ממפת הטיסות, ולתוצרי הקולוניזציה, אפשר להוסיף את סיפור העובדים הזרים. ראו המספר הגדול של טיסות ממדינות המפרץ למדינות מהן באים העובדים הזרים שמהווים חלק גדול באוכלוסיה שלהן, למעשה רוב. אם רוצים להגיע בזול מפה לפיליפינים, הודו, בנגלדש, זו הדרך להגיע. אפשר אגב לטוס דרך האמירויות גם עם דרכון ישראלי.

מה עוד למדתי? שאין כמעט טיסות המאפשרות להקיף את העולם במסלול דרומי. אין כמעט טיסות מאפריקה לדרום אמריקה מעל דרום האוקיינוס האטלנטי, ואין גם מעל דרום האוקיינוס ההודי. יש מעל דרום האוקיינוס השקט, מצילה לאי הפסחא (טסתי!) ומשם לטהיטי (בהזדמנות..). ומצילה לניו-זילנד ואוסטרליה.

נסו את זה, כיף לטייל בעולם, גם אם זה רק במחשב.

Te coop

לפני המון שנים קנינו בהולנד מכונית, נסענו וישנו בה כמה חודשים באירופה ("the grand tour"), ואחרי כן מכרנו אותה וחזרנו הביתה. קנינו אותה ברחוב, בהאג, שם עומדות מכוניות ברחוב עם שלט "te coop" (למכירה) ומכרתי (זוגתי שתחייה כבר חזרה ארצה) אותה בשוק המכוניות באוטרכט, אפילו באותו מחיר בה קנינו אותה, לזוג פורטוגלי שגילה (מאוחר מדי, כמו שגילינו גם אנחנו אחרי שקנינו), שהמכונית רקובה לגמרי מלמטה, שמים חודרים פנימה מלמטה כשיורד גשם, שהרדיאטור סתום ואי אפשר לעבור את ה 60 קמ"ש, ושהמשאיות רוצות להרוג אותך כשאתה משתרך להן במסלול הימני באוטוסטרדה, ממנו אסור להן לצאת. (אבל היה כיף…)

בכל אופן, עם כל הגילדרים (הכסף ההולנדי דאז) שקיבלתי עבור המכונית קניתי בשדה התעופה (סכיפהול) בדרך לארץ מגבר סטראו מתוצרת luxman. דגם פשוט אבל עם צליל ממש טוב ששירת אותנו בנאמנות מאז, מעל שלושים שנה. בשנים האחרונות, מפעם לפעם, הפסיק לפעול פעם ערוץ אחד (קדם המגבר) ופעם הערוץ השני (דרגת ההספק) ושוב ושוב מסרתי אותו לתיקון. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיודעים לתקן את הדברים האלה, גם כאשר הם בני כמה עשורים. אלא שעלות התיקונים הצטברה לעלות של מגבר חדש, ואז בקלקול האחרון אמרתי די, אימצתי את סיסמת החברה העתידנית המתוארת בספר "עולם חדש נועז" (אלדוס האקסלי): "טוב כַּלֵה מהטלא" (תרגום ארכאי משהו…), וקניתי מגבר חדש. כזה שאפילו לא צריך לקום וללכת אליו בשביל לשנות את עוצמת המוזיקה (יש שלט!).

בניגוד למנהגי, הפעם לא עשיתי דוקטורט מהעניין וקניתי דגם של מגבר שקנה גם חבר ואמר שהוא מרוצה ממנו. המגבר, מתוצרת ימהה, שונה מאד מזה שפרש לארץ הצלילים הנצחית. השתנו הרבה דברים בעולם בשלושים השנים האחרונות, ומה שהמגבר הזה מספר הוא שהשתנה מאד המקום ממנו מגיעה המוזיקה, זו שאותה מגבר אמור להגביר. בשלושים השנה האלה הפטפון זז הצידה (אצלי הוא כבר מאוחסן, לא ברור לי למה וכבר לא מחובר למגבר) למרות שיש עדיין כניסה יעודית בעבורו, גם במגבר החדש.

אחרי תקופת זוהר לא מאד ארוכה, גם הדיסקים הולכים ומאבדים את הבכורה כמקום שממנו מפציעה המוזיקה, ועל זה בעצם רציתי לכתוב, לפני שנסחפתי להעלות זכרונות מהולנד ומגרוטאת המרצדס המסחרית ההיא. (היי, הרכב הראשון שלי היה מרצדס!). זה נראה כל כך מיושן לקום פעם בשעה ולהחליף דיסק, ולפשפש במגירות בין הדיסקים (שיש לי הרבה מהם) ואף פעם לא למצוא את מה שבא לך לשמוע כרגע. כל כך פאסה לחפש בעולם הפיזי/אנלוגי כשאפשר לחפש בוירטואלי/דיגיטלי, למשל בין קבצי המוזיקה על הדיסק או ביו-יטיוב.

ברכישה הזו גם קצתי בטהרנות, והמגבר הוא בעצם מה שקוראין בלשון עמים זרים receiver , כלומר יש בו גם מקלט רדיו. בעבר היה לי חשוב שמרכיבי המערכת יהיו נפרדים והיה לי מקלט (tuner) נפרד שהזין את המגבר, ושלא קלט בשיט, כמעט כלום. האם המגבר היום קולט רדיו יותר טוב? באמת שווה לבדוק בהזדמנות, עד עכשיו עוד לא בדקתי, אם כי באמת לא ברור לי למה לבדוק. רדיו, ועוד אנלוגי, זה גם כבר כל כך פאסה. אבד על הפורמט הזה הכלח, כמעט כמו מהפטיפון. אין תחנת רדיו אחת שניתן לקלוט מהאוויר בארץ (מה שאני עושה לפעמים בטעות במכונית) שלא מעצבנת אותי. ואיכות הקליטה מהאוויר, ב FM, לעומת האזנה לאותן תחנות ממש "ישירות" דרך האינטרנט, ממש גרועה. אז רדיו, מבחינתי, הוא כבר לא.

תחנות רדיו אינטרנטיות, כן בהחלט. ביחוד תחנות המתמקדות בסוג מוזיקה ספציפי. יש כל כך הרבה מהן שאפשר תמיד למצוא אחת לטעמך, אי שם בעולם, ולכן חיברתי לאחת מכניסות המגבר החדש את המכשיר עליו סיפרתי בעבר, סוג של סטרימר, שמאפשר להאזין לתחנות כאלה. אבל מה שיותר מוצלח, ועם הרבה פחות בירבורים, הם שירותי מוזיקה כגון spotify ו deezer. אינסוף מוזיקה, ואפשר להרכיב רשימות השמעה או סתם לקבל הצעות על פי מה שסימנת שאתה כבר אוהב. ולמגבר החדש יש בין עשרות (באמת!) אופציות הכניסה אליו, גם כחמישה שירותי הזרמת מוזיקה כאלה (בתשלום, אבל די נמוך). ויש לו גם כניסת USB אליה אפשר לחבר כל מיני התקני איחסון עם כל המוזיקה שהורדת או שהעתקת מהדיסקים שקנית כדין.

ויש למגבר גם כניסת bluetooth, שזו בעצם הכניסה היחידה שצריך. כל שאר האופציות יכולות להיות אצלך בטלפון, והטלפון יהיה גם "מקור הצליל" וגם ה"שלט רחוק" של כל העסק (למרות שיש למגבר החדש שלט, מהסוג הישן, בלי מסך מגע…). אם יש לכם כבר מגבר עם כניסת aux, (שקע אוזניות כזה), פשוט הזמינו לכם מעלי אקספרס בדולר אחד (כולל משלוח) מין מוט קטן כזה הקולט bluetooth ומוציא את הצליל אל המגבר. לא באיכות מדהימה, אבל אני חושב שהעיקר ממילא אלו הרמקולים. אם הם טובים, זה ישמע טוב, לבטח יותר טוב מקול המוזיקה ב FM.

אני די בטוח שגם כך אני בפיגור ניכר אחרי המקומות המעודכנים מהם זורמים הצלילים. לא ניסיתי מקומות כמו bandcamp ו SoundCloud שבהם אולי נמצאת המוזיקה העדכנית, המעניינת, פורצת הדרך. או שזה בכלל כבר במקום אחר. המפה משתנה כל כך מהר שקשה להיות באמת מעודכן. עניין של גיל?

ואולי כל העניין הזה של "מגבר", "מערכת סטראו", "רמקולים", כל זה כבר עולם ישן. רוב האנשים לדעתי, אם הם שומעים מוזיקה, שומעים באוזניות, לבד, מהטלפון האישי שלהם. מוזיקה הפכה להיות עניין פרטי, לא שיתופי. לכן יש פחות ופחות טעם משותף במוזיקה – יש פרגמנציה אינסופית בטעם מוזיקלי התואמת את ההיצע האינסופי. רשימת ההשמעה של תחנת רדיו כזו או אחרת כבר לא קובעת שום דבר.

יש כיסוי

עשרות שנים לפני שגידי גוב הפך להיות הקוּטֵר הנודניק הנשרך אחרי אהרוני במסע הבליסה הרדוד שלהם על פני הגלובוס, הוא היה זמר. זמר מצוין אפילו. לא ברור לי למה הוא נטש את העולם הזה, אבל  לזכותו הוא השאיר אחריו כמה אלבומים מצויינים. מתוכם אני מת על שני אוספים של שירים מתוך "לילה גוב", תכנית הטלויזיה שהנחה בימים הרחוקים בהם הוא היה עדיין קוּל, שירים שהם כולם גרסאות כיסוי של שירים אותם ביצע בדואט עם מבצע אחר, אחר כל פעם, שהתארח בתכנית שלו.

גרסאות הכיסוי של השירים בלילה גוב חייבות הרבה למעבד, עדי רנרט, וחוץ מזה, גם לכימיה שגידי גוב השכיל ליצור עם האורחים בתכניתו, בשירים שהביצוע המקורי שלהם היה לא שלו ולא שלהם. אבל אני חייב להודות שאני פשוט אוהב גרסאות כיסוי, לא אחת יותר מהביצוע המקורי. אולי כי בניגוד לביצוע המקורי בגירסת הכיסוי אני כבר מכיר את מנגינת המקור ואת הביצוע המקורי ואני יכול ליהנות בו זמנית גם מזכרון המקור וגם מההבדל, מהתרומה של הביצוע המחודש. יש לי פלייליסט בספוטיפיי עם עשרות ביצועים של Nature boy, והגרסה המקורית, זו של נאט קינג קול, היא דווקא אחת הפחות טובות בעיני.  זו גם אחת הסיבות שבגללן נהגתי בעבר לצפות בתכניות כמו "כוכב נולד" ודומותיהן, עד שתכניות אלו הפכו לקיטש סוחט דמעות, ולפני שגרסאות הכיסוי הפכו ברובן לכיסוי של השיר המקורי בשכבה עבה ודביקה של סלסולים פסאודו-מזרחיים, בלי שום תרומה נוספת או פרשנות מעניינת וחדשה לשיר.

למרות הרמת האף של רבים מעניין גרסאות הכיסוי, ולמרות מה שקורה בתכניות ריאליטי הזמרה לאחרונה, אני חושב שהעניין לא רק לגיטימי לגמרי, אלא אפילו כמעט הכרחי – בכדי להחזיר את היצירה המוזיקלית לחיים. כמו שאחת לכמה שנים נדרש תרגום מחודש של ספרים לשפה העברית העדכנית, כך נדרש תרגום מחודש של שירים לאוזן המוזיקלית המעודכנת (אלא אם כן העדכון דורש סלסולים…).

גם לא ברור לי למה בשירים יש עיקום אף כאשר בג'אז עניין ה"סטנדרטים" הוא כה משמעותי ומושרש כה עמוק, וכל מוזיקאי שמכבד את עצמו, מתכבד בגרסה משלו לאלו. אגב, תמיד מצחיק אותי בהופעות של ג'אז, בהן מנוגן סטנדרט כלשהו, מוסווה היטב באילתורים, הקהל מתחיל למחוא כפיים בקטע בו המבצעים "זורקים להם עצם" ומאפשרים גם לאלו בקהל שאינם בקיאים, לזהות את המנגינה המקורית. שם, ההנאה היא כפולה, גם מההבדל וגם מזיהוי המקור.

במוזיקה קלאסית כל הביצועים הם הרי גרסאות כיסוי בעצם, לביצוע אחד כלשהו, הראשון, שקרה אי שם לפני מאה ויותר שנים, ביצוע שאין ברוב המקרים תיעוד מוקלט שלו. גם לו היה, אני בכלל לא בטוח שהקהל הצורך מוזיקה הקלאסית דהיום, על אף שמרנותו, היה מתלהב ממנו, ולו רק בגלל שכלי הנגינה שעליהם מנגנת התזמורת כיום, משופרים מאד לעומת אלו של אז (לא היה לכולם אז כינורות של סטרדיווריוס או גוארנרי).

גם אם הביצוע המקורי של שיר מסוים היה לא פחות ממופתי, כמו למשל הביצוע של ריקי גל ל"היי שקטה" (מילים: רחל שפירא, לחן:יהודה פוליקר) מעלה, גם אז יכול לבוא מוזיקאי/ת אחר/ת ולהציע פרשנות אחרת, אולי אפילו רדיקאלית אחרת, לא דווקא ממרחק רב של זמן, שגם היא לא פחות ממופתית, כמו הביצוע לאותו השיר של מאיה בלזיצמן, מטה. אשרי השירים הזוכים לשלל פרשנויות אחרות, גם אם חלקן גרועות ממש (למשל של עברי לידר ועדן אלנה), חלקן בומבסטיות (עדי כהן) וחלקן סתמיות (עומר דץ). מה שמביא אותי לעניין ההבדל והחזרה.

כיוון שהאוצרת שרית שפירא כבר לא אתנו, נדרש שמישהו יקום ויתגייס לספק פרשנות לאמנות עכשווית שמתבססת על משנתם של הפילוסופים הצרפתים דלז וגואטרי. אז עד שיקום מישהו, הנה הצעתי לעניין גרסאות הכיסוי דרך "חזרה והבדל" (הספר). גרסאות הכיסוי של שיר מסויים, הן מקרה של חזרה "טהורה", חזרה שאינה מבוססת על כלל או נוסחה, חזרה המחוללת על ידי ההבדל, בין הגרסאות השונות של השיר, ההבדל שבלעדיו אין ממש טעם בביצוע המחודש, שהיה יכול כבר להיות פשוט פלייבק. ההבדל הוא שמחולל את החזרה, הוא סיבתה.

דלז נותן דוגמה לחזרה מסוג זה בחריזה שירית. לדוגמה הפזמון החוזר של "היי שקטה"
היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה. 

השיר פועל גם בזכות הדמיון במצלול בין "דופי" ל"יופי", בין "הגנה" ו"שושנה", אבל גם, בעיקר בעצם יגיד דלז, בגלל ההבדל בין המילים דומות המצלול.

חוץ מזה, יטען דלז, לחזרה "הנקיה" אין מקור הניתן לזיהוי. גם הביצוע ה"מקורי" של השיר הוא בתורו חזרה על גרסאות אולפן מרובות, וההבדל מגרסאות אלו הוא שחולל אותה, שהפך אותה ל"מקור". וגרסאות אולפן אלו בתורן גם הן רק חזרה על המנגינה כפי שהחלה להתגבש בנקודה לא מוגדרת במוחו של המלחין ועל המילים כפי שהחלו להתגבש במוחה של המשוררת, לא כולן בבת אחת. בעצם אי אפשר לאתר במדויק את האיבר הראשון בסדרה שחולל את הסדרה כולה. בעצם, מה שמחולל את הסדרה זה ההבדל. וההבדל אינו קבוע. אין "דלתה" קבועה בין הגרסאות השונות. למעשה, גרסאות הכיסוי ה"שוות" הן אלו שההבדל, מהמקור, הוא המשמעותי בהן, שטוען אותן בערך. 

ניסיתי לחשוב על דוגמאות לחזרה באמנות פלסטית, והדוגמאות שאני יכול להציע הן הציורים של רותקו או של פולוק, שיש בהן חזרה מאד מובהקת. האם גם שם ההבדל הוא המחולל את החזרה? לא יודע. יתכן שאצל כל אמן, כל יצירה שלו היא בעצם חזרה עם הבדל לכל העבודות הקודמות שלו, כל עבודה היא גרסת כיסוי לכל אחת מהקודמות.

חזרה, טבעונות, אירוניה והומור

בימי רביעי בערב אני נוסע ליפו, כדי ששם יסבירו לי מה שקראתי במהלך השבוע שלפני בספרו של  ז'יל דלז "חזרה והבדל". בחלק מהמקרים, אני חושב שאני אכן מבין, אבל חוץ מההסברים שאני מקבל, עוזר לי לפעמים להסביר את הדברים לעצמי בעזרת דוגמה.

הדוגמה פה קשורה לטבעונות, ליתר דיוק לעקיצות שטבעונים מקבלים מקרניסטים. יש שתי סוגי עקיצות / התנגחויות כאלה, והן מתמפות לשתי הדרכים שהטקסט מטה מתאר לדרכים לשיבוש חוקים מוסריים (בשבילי הטבעונות היא עניין מוסרי, עניין הבריאות ועניין האקולוגיה הם רק בונוס). האחת שהטקסט מכנה אירוניה והשניה שהטקסט מכנה הומור. (משהו ש"ידוע" שחסר לטבעונים, אפילו יותר מחומצות אמינו מסוימות, או ויטמין B12)

There are two known ways to overturn moral law. One is by ascending towards the principles: challenging the law as secondary, derived, borrowed or 'general'; denouncing it as involving a second-hand principle which diverts an original force or usurps an original power.

בדוגמה של טבעונות, זה יהיה סוג הטיעון (המפגר) שאני עדיין שומע לפעמים. "אה, אז אתה חס על בעלי חיים, אבל מה עם הצמחים? יש מחקרים שמראים שגם הם חוווים כאב…". כאילו שאם אתה אוכל צמחים, אז טבעונות היא רק תת-מקרה חסר של חוק מוסרי עליון יותר שאחריו אתה בעצם לא ממלא. אם אין דרך מעשית למנוע כל סבל, קטן ככל שיהיה, אין טעם למנוע שום סבל – זה בעצם מה שהטיעון הזה אומר. את זה  דלז מקטלג את זה תחת אירוניה. אני הייתי מקטלג את זה תחת או רשעות או טמטום.

We can see this in demonstration by absurdity and working to rule… The first way of overturning the law is ironic, where irony appears as an art of principles, of ascent towards the principles and of overturning principles.

הטיעון השני כנגד טבעונות מביא את הדברים עד אבסורד בכיוון ההפוך. לא אירוניה המצביעה על אידאלים יותר נעלים, ירידה כלפי "מטה" למקרים פרטיים, במקום עליה מדומה לעקרונות עילאיים. זה מה שדלז מקטלג כ"הומור".

The other way, by contrast, is to overturn the law by descending towards the consequences, to which one submits with a too-perfect attention to detail. By adopting the law, a falsely submissive soul manages to evade it and to taste pleasures it was supposed to forbid.….  The second (way) is humour, which is an art of consequences and descents, of suspensions and falls.

ההומור שבו מדובר הוא סוג ההומור שבו מצטיינים הצ'כים, משהו שמזכיר את ההתנגדות הפסיבית של החייל האמיץ שוויק. לדוגמה מישהו הטוען שטבעונות כלל עולמית תגרום לשואה עולמית של בעלי החיים  – כי כיום יש מיליארדים רבים של חיות בחקלאות בעלי החיים. ללא תועלת כלכלית, הולך הטיעון, בעלי חיים אלו מספרם ירד מאד, ואולי הם יכחדו בכלל. ולכן, רק מתוך "דאגה כנה", יאמר מי שבוחר בדרך ה"הומוריסטית" הזו לחתור תחת יסודות הציווי המוסרי של רווחת בעלי החיים או הטבעונות, רק זו הסיבה שהוא ממשיך לאכול בשר.

יתכן שגם הדוגמה הקודמת שנתתי, על סבלם של הצמחים, או על הנברנים המושמדים בכדי להגן על יבולי הסויה (שכיום 85% מהם בכלל הולכים להאבסת בעלי חיים למאכל) בעצם מתאימה יותר למקרה הזה. אולי אם מישהו שואל אותך: "ובשר צבי שנדרס (בטעות) כשחצה את הכביש, אותו לא תאכל?" זו יכולה להיות דוגמה לערעור על החוק המוסרי בעזרת דוגמה ייחודית, שבעזרתה אפשר אולי לטעון שכל מקרה הוא יחודי. יש גם אנשים שמספרים לך (ולעצמם) שכיון שהם אוכלים רק "ביצי חופש" או רק "בשר אורגני" או רק גבינות עזים, זה לא כרוך באכזריות כלפי בעלי חיים, ולכן הם יכולים להמשיך ולאכול. זו בהחלט "כניעה" מזוייפת, אבל אני לא חושב שהיא באמת תואמת את כוונת המשורר כאן. אני גם לא רואה את ההומור שבזה, אבל אולי זה בגלל שאני טבעוני…

ובחזרה לנושא הספר: החזרה

Repetition belongs to humour and irony; it is by nature transgression or exception, always revealing a singularity (היחודי) opposed to the particulars subsumed under laws, a universal opposed to the generalities which give rise to laws.

פה כבר חוזרים לאחד משני הנושאים של הספר, עניין ה"חזרה", המוגדרת כמשהו שהוא בעליל לא "כלליות". חוק מוסרי, או חוק טבע הוא כללי, כי אותו הכלל חל על פרטים שונים אך דומים באיזו שהוא אופן. "חזרה" מוגדרת כאן על משהו יחודי, שאין שני לו, שה"חזרה" שלו היא "האוניברסלי", האידיאלי. האירוניה מערערת על הכלל (לא לאכול מוצרים מן החי) בהצביעה עליו כתת מקרה פגום של האוניברסלי – לא לגרום סבל כלשהו. ההומור מערער על הכלל בעזרת הצגת מקרה יחודי שבו, בדוגמה שהבאתי, זה אתה או התרנגולת.

מתערוכת "שברים שלמים" בבית טרזין. שנה למות רות בונדי.

אם יש שם בחוץ דלזיאני הקורא את זה, אשמח להערות, הארות, השגות ותיקונים.

עניין של גיל

נצבט לי הלב כשאני רואה את המרצים באוניברסיטאות בהן אני לומד מנסים לקושש קצת תשומת לב מהתלמידים שלהם. אלו שלא ברור לי למה בכלל הם נרשמו ללימודים האלה, שאת חוסר העניין המוחלט שלהם הם ממש טורחים להפגין.

באחד השיעורים בהם אני משתתף יושב לו פרופסור לא צעיר, מול כיתה גדולה וריקה שבפאתיה מסתודדות להן שלוש סטודנטיות (המהוות מחצית ממניין הסטודנטים מן המניין הרשומים לקורס, המחצית שהואילה להופיע) ומנסות להימנע מליצור עמו קשר עין. עוד יושב בכיתה עבדכם הנאמן, ולמרות שברור לו שהמרצה היה מעדיף שמי מהסטודנטיות תענה על שאלותיו ותסגיר בזה שקראה ולו משהו משלל החומרים המשובחים שהמרצה מעתיר עליהן, מפעם לפעם הוא (כלומר אני) לא יכול להתאפק, ואחרי דקות ארוכות של שתיקה במהלכן המרצה מחכה לתגובה כלשהי לשאלתו, רחמיו גוברים עליו והוא (כלומר אני), זה שכן קרא בבית לפני השיעור, ובעניין רב אפילו (את הנושא שבהמשך רשומה זו, למשל), עונה למרצה.

או מרצה שעומדת לה לפני כיתה די גדולה ומראה לקהל של כעשר סטודנטיות מנפלאות האמנות העכשווית, דברים מצויינים באמת, מעוררי מחשבה, ביקורתיים. והמרצה מצויינת גם היא, ומשקיענית, ומכינה מצגות למופת. אבל הקהל שלה, כולו, שערה משערות ראשו אינה זזה, וגם לו הייתה זזה, לא אפשר היה להבחין בזה. כי זה קהל של נערות מסורתיות, לא משנה מאיזה מגזר (יותר מאחד), שאני משוכנע שמימיהן לא נכנסו לחלל בו מוצגת אומנות, לא מרצונן בכל אופן, וגם אחרי שיקבלו את התואר, במשהו שקשור לאומנות, גם לא יכנסו. כל ההרצאה הזו נופלת על אזניים ערלות (בלי קשר למגדר, בחיי), במשך ארבע שעות רצופות. בזה כבר לא עמדתי, לא יכולתי לראות את ההתבזות, ופרשתי. 

כל זה באוניברסיטת חיפה, בה רמת הסטודנטים והסטודנטיות, לפחות בחוגים אליהם אני הולך, באמת מעוררת דאגה. באוניברסיטת תל אביב אני מתרשם שהמצב עדיין סביר, אבל אני חושד שאוניברסיטת חיפה מייצגת יותר נאמנה את מצב הדברים במדעי החברה והרוח בשאר האוניברסיטאות בישראל. ככל שהביקוש יורד, והמאבק על כל סטודנט נעשה יותר נואש, אפשר לרכוש במוסדות אלו תואר אקדמי במדעי החברה או הרוח עם אפס השקעה ומעט מאד כישורים. מצד שני, גם בחיפה וגם בתל אביב יש בחוגים האלה מספר גדל והולך של אנשים מבוגרים, אחרי פרישה, הבאים מתוך עניין אמיתי בלימוד (או שיעמום), והם מתחילים להיות אחוז משמעותי בכיתות. אלא שהאוניברסיטאות לא יודעות מה לעשות אתם, והייתי רוצה להציע שהן ישקיעו קצת  מחשבה בכיוון. לטובתן, אך לא רק לטובתן.

שתי האוניברסיטאות גם יחד, אם השקיעו מחשבה כלשהי בנושא, זה היה בכיוון של "איך עושים מזה כסף". הן לא רואות את עצמן כחלק משמעותי ותורם בקהילה, כזה שאולי (כמו בארצות צפונה מכאן) יכול לתרום לרווחת האוכלוסיה הבוגרת וגם לצאת נשכר ממנה, לא רק במישור הכספי. באוניברסיטת תל אביב  למשל משווקים לקהל את "לומדים בגילמן", שם אפשר להרשם לקורסי מבוא שונים תמורת אלף שקלים לקורס של 4 שעות שבועיות (אין הנחה לאזרחים ותיקים), ותמורת סכום לא זניח זה, ירשו לך להיות זבוב על הקיר בכיתה, על אחד הכסאות לאורך הקירות, לא חלילה ליד שולחן, וגם עדיף שתשמור על פרופיל נמוך. פרופיל עוד יותר נמוך עליך לשמור אם לא שילשת את הממון לכיסם, כי האוניברסיטה מעסיקה זוג ציידים, גבר ואישה, האורבים במסדרונות לכל מי ששיבה זורקה בשערו ומונעים ממנו להיכנס לכיתות, גם לקורסים שאותם הם אינם משווקים. וזה במדעי הרוח, לא בחוג לראיית חשבון או מדעי המחשב, נאמר. להקיא.

בצר לי, פניתי למשנתו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה שחקר אנתרופולוגית את העולם הזה, בו הוא פעל, העולם האקדמי, בכדי להבין את פשר היחס של האוניברסיטה ללומדים המבוגרים. כדאי להבין תחילה את מושג ה"הביטוס" שטבע בורדייה לפני שנמשיך (כתבתי על מושג זה פעם והשוויתי אותו למושגים מקבילים משדות ידע אחרים), אז הנה הגדרה (קצרה מזו שברשומה ההיא):

הביטוס (Habitus) הוא מושג בסוציולוגיה המתאר מערכת של סכמות קוגניטיביות שמהוות תפיסות עולם, טעם, מוסכמות חברתיות. הביטוס הוא למעשה הביטוי ברמת הפרט של מבנים הקיימים ברמת השיח של החברה, וכך הפרט מתפקד למעשה בצורה מסונכרנת עם החברה. בורדייה השתמש במונח הביטוס בכדי לתאר את מערכת האמונות והנטיות האישיות של אדם מסוים המקבל על עצמו מבנים מסוימים הקיימים בחברה שלו. כך הביטוס הוא מבנה מובנה על ידי החברה שיכול לתפקד גם בתור מבנה המבנה את הפרט, ולהיפך. הביטוס יכול להסביר כיצד אדם פועל לפי מעמדו או עמדתו בחברה על ידי כך שהוא מקבל על עצמו את ההביטוס של הסביבה שלו וחולק עימה את ערכיה, דרכיה וכו'

ועל זה כותב גדי אלגזי במאמר ב"סוציולוגיה ישראלית : כתב-עת לחקר החברה הישראלית – כרך ד, מס' 2":

"אין זה מקרה , שמושג ההביטוס נטבע בעולם האקדמי . למן המאה השתים עשרה מבקשים המוסדות האקדמיים – בעקבות קודמיהם , בתי הספר של המנזרים – לחולל תמורה בבאים בשעריהם , להנחיל להם מערך נטיות ואורח חיים מובנה . האוניברסיטות והקולג'ים מבקשים לחולל בסטודנטים תמורה עמוקה בכל הליכותיהם . תוך כדי כך הם נתקלים בהתנגדות עיקשת , בכוח ההתמדה של הרגלים ונטיות , שנרכשו קודם לכן . במקרה של הסטודנטים , מה שנתפס כהתנגדות , כבעיה , יכול לעבור המשגה שיטתית ולהפוך מושא לפעולה שיטתית של מוסדות החינוך – בין היתר משום שאין מדובר ביחס של שליטה בלבד , אלא של הורשה ושעתוק ; הסטודנטים אמורים להיות יורשיהם של מחנכיהם . הם אובייקט מיוחד , שהוא סובייקט בפוטנציה , משום שהוא מייצג לפחות באופן חלקי את עברו החברתי של המחנך – ואת עתידו האפשרי של מושא פעולתו . משום כך , הפרקטיקה של עיצובו ומערך הנטיות בו נתקלים המעצבים זוכים למעמד מיוחד . הצירוף הזה של קרבה וריחוק בין סובייקט ואובייקט , של מבט מבפנים ומבחוץ , של פעולה מוסדית ועיון שיטתי הוא זה שיוצר בהקשר המוסדי הספציפי של מוסדות הלימוד הגבוהים את התנאים , המעודדים המשגה שיטתית של הטבע הנלמד , של ההביטוס כמערכת נטיות מובנה ( בה בעת מחייבת האידאולוגיה הרשמית של מוסדות הלימוד את הכחשתו השיטתית של ההביטוס החברתי , שהם עצמם חושפים את כוחו .)"

אני חושד שזה שורש העניין. השומעים החופשיים, הלומדים הבוגרים, הם מקרה יותר קשה מבחינת הממסד האקדמי. מצד אחד, זה קהל בעל הביטוס הרבה יותר יציב, עם הרגלים ונטיות הרבה יותר מגובשים מאלו של הקהל הצעיר, כזה שהתגבש על פני עשרות שנים ולכן פחות "חומר ביד היוצר".  הם לא עברו החברתי של המחנך, הם עתידו החברתי.  מצד שני, התלמידים הבוגרים הם גם לא היורשים העתידיים של מחנכיהם (ולו רק מכיוון שבהרבה מקרים הם יותר מבוגרים ממוריהם) ולכן יש למוסד האקדמי פחות אינטרס בהכשרתם (אבל רוב התלמידים הצעירים גם הם הרי לא ישארו באקדמיה, לבטח לא באקדמיה מדולדלת התקנים והתלמידים). המבוגרים לא הולכים להיות לא סגל ההוראה העתידי וגם לא החוקרים העתידיים, גם אם ירשמו לתואר וימלאו את כל חובותיו. הם שחקנים מסוג אחר ב"שדה" האקדמי, והשחקנים ההגמוניים באקדמיה מנסים פשוט להדוף אותם החוצה. לא כל כך המרצים כמו הסגל הבכיר והאדמיניסטרציה. איך לשנות את זה? אין לי מושג. ובכל מקרה, יש לאוניברסיטאות צרות גדולות יותר. מצד שני – לפחות עכשיו מרשה להם המל"ג להפריד בין המינים לא רק בתוך הכיתות -(

"מלא שם בני דודים"

סוף סוף חזרתי לסחנה. כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות ביום הולדתי, עניתי מיד: פיקניק בסחנה. שנים שלא הייתי שם, אבל זכרתי את המקום כמאד יפה וידעתי שהמים שם חמימים ואפשר לשחות שם גם בעונה זו. את זוגתי זה הצחיק משום מה, הרצון הזה שלי, אבל היא התרצתה, ונסענו והיה כיף גדול.

אבל כל מי שסיפרתי לו שאני מתכוון לנסוע לשם טרח והזהיר אותי ש"מלא שם בני דודים", או אזהרות בניסוחים אחרים בעלות תוכן זהה. את האמירה הזו אני שומע בהקשר לסחנה כבר לא מעט שנים ואין מטרת הפוסט הזה להפריך את האמירה הזו. ממש לא. רציתי דווקא להתייחס למה שהאמירה מסוג זה אומרת, לאו דווקא על האדם שאומר אותה. על כולנו.

כי לפחות חלק מהאנשים שהזהירו אותי מפני הדחיסות הלא רצוייה של ערבים באתר הספציפי הזה הם מצביעי שמאל, ואפילו שמאלה מזה. על חלקם אני יודע שהם אפילו פעילים בארגונים ה"נתמכים על ידי הקרן להשמדת ישראל". כשתמהתי על האזהרה, הסביר לי אחד ש"הבעיה" נובעת מזה שאין "להם" בריכות שחיה ב"כפריהם". (למה רובנו ממשיכים לכנות את הערים הערביות, כגון אום-אל-פאחם או תמרה בשם כפרים? ומה זה אומר עלינו?). בתמרה דווקא יש בריכה, אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא שלא הסחנה היא שמלאה ב"בני דודים". הנקודה שהמזרח התיכון בכלל ומדינת ישראל בפרט "מלאה בבני דודים". והחטא הקדמון של הציונות הוא הנסיון להתעלם מנקודה זו. ולבני הדודים לא רק שאין בריכות שחיה, גם מי שתיה אין להם. לא רק לאלו שריכזנו ב 1948 מעבר לגדר לרצועת עזה, גם לאלו שבבקעת הירדן שאת מי המעיינות שלהם אנו מייבשים באופן שיטתי (שאיבה בגב ההר..).

הבעיה הזו, של "בני דודים" נדמית יותר בעיה של השמאל מאשר של הימין. השמאל מוטרד יותר מהוודאות שסיפוח השטחים על "בני הדודים" הגרים בהם יביא לאובדן הרוב היהודי (זה שהיה אי פעם "נאור"?). וחסידי הסיפוח? אני לא יודע מה עובר להם בראש. הם חושבים שלרכז בגיטאות את "בני הדודים" ולא לראות אותם יותר הוא פתרון ישים? זה, ולא לבוא לסחנה?

כמו שהיהודים בשטריימלים בזמנו לא באו טוב בעין הפולני הממוצע דאז (וגם, נודה על האמת, גם לא בעין יהודים חילונים רבים כיום, במיוחד באתרי טבע), גם נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש לא יבואו טוב לעין החילונית בחוף הים של נהריה (נאמר). אבל כמו שהיהודים כולם לא הולכים להיעלם מהמזרח התיכון, כך גם "בני הדודים".  אני צופה שתהיה פה מדינה רב-לאומית בסופו של דבר, כך או אחרת. אז תתרגלו.

ובענין דומה, מתאר אביטל ענבר באפילוג לספרו "50 התענוגות של פרובאנס" את צרפת כ"ארץ כבושה", על ידי מוסלמים כמובן, מדינה שמשמידה את עצמה במו ידיה. "היי שלום פרובאנס", הוא אומר וחוזה את עתיד צרפת כמדינה מוסלמית- פונדמנטליסטית. גם לשם הם נוהרים, מסתבר, בני הדודים, הזועביס. גם לשם לא כדאי לנסוע, אף לא בכדי לטעום מתענוגות פרובאנס. כך הוא גורס. אני לא רואה את זה קורה, לא בצרפת בשלב זה. צרפת כבר הרבה יותר רב-תרבותית ורב-לאומית מישראל, ועד כה, יוצאת נשכרת מהאינטגרציה, למרות הקשיים. באופן פרדוקסלי, צרפת יוצאת מורווחת מהחטא הלא-קדמון של הקולוניאליזם הצרפתי. יש פה מודל  לחיקוי לקולוניאליזם הציוני.

"בני הדודים" הם משאב, לא מטרד. חייבים להפוך ראש בעניין הזה.