שני סוגי קולוניאליזם

משהו שלקחתי אתי מההרצאה של אילן פפה בבית הקפה וההוצאה לאור בערבית Dar Raya אשר ברחוב מסדה. המושג קולוניאליזם התיישבותי וההבדל בינו לבין קולוניאליזם של מעצמות. הבנת ההבדל חשובה להבנת מצבנו פה, לעבר ולעתיד של המפעל הציוני.

בניגוד לקולוניאליזם של מעצמות, שסיפחו שטחים, בדרך כלל לא רציפים אתן גאוגרפית, מתוך כוונה לנצל כלכלית את השטח ותושביו, וכאשר הנסיבות משתנות פשוט עוזבות, ומחזירות את הפקידות הקולוניאלית הביתה, כמו למשל בריטניה בהודו, קולוניאליזם התיישבותי הוא מקרה שבו אנשים שלא נשלחו על ידי מעצמה כל שהיא להתיישב בשטח, אלא שהם באו או מסיבות כלכליות (נאמר רעב..) או מחמת רדיפות בארצות מוצאם. הם לא באו במטרה לנצל את האוכלוסיה הילידית אלא להחליף אותה. ברוב המקרים האוכלוסיה הילידית הדלילה יחסית שולטת באותו השטח שבו חושקים המתיישבים. וכשהנסיבות משתנות, אין למתיישבים מדינת אם לחזור אליה.

הציונות אומר אילן פפה, היא קולוניאליזם התיישבותי – לקרוא לה כך הוא לא מילת גנאי. אלא שמדינת ישראל חושבת אחרת, וניסתה למנוע, לא בהצלחה, את קיום הכנס שלו על הנושא, באנגליה.  ארה"ב, אוסטרליה וקנדה הן כולן תוצרים של קולוניאליזם התיישבותי על פי ההגדרה הזו.

עוד הוא אומר, שההתייחסות של הפלסטינים עד שנות השישים והשבעים אפילו, (כפי שזה משתקף באמנה הפלסטינית,) לציונות כאל קולוניאליזם מהסוג הראשון היא משגה מושגי שלא אפשר להם לנהל משא ומתן מדיני עם מדינת ישראל. היהודים לא "נשלחו" לפה, והם לא באמת יכולים לחזור לארצות מוצאם. לא ללוב וגם לא לפולין, לא לעירק וגם לא לסלובקיה. כמה עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, אלו היותר פריבילגיים שבינינו, יכולים לטפטף פה ושם חזרה לחו"ל, על פני שנים רבות, ולאו דווקא לארצות מוצאם, אבל זהו בערך. יש כשבעה מליון יהודים שתקועים פה, והפלסטינים משלים את עצמם, לרעתם, אם הם חושבים שזה הפיך.

המכנה המשותף של קולוניאליזם התיישבותי, לפחות היסטורית, היא הניסיון להעלים את האוכלוסיה הילידית, כדרך לפנות את השטח למתיישבים החדשים. במאה התשע עשרה ארה"ב יכלה להרשות לעצמה להשמיד כמעט את כל האוכלוסיה האינדיאנית במערב ארה"ב ולכבוש חלקים ממקסיקו במאמציה לספח את כל השטח בין שני החופים. אוסטרליה יכלה לחסל פיזית כמעט את כל האוכלוסיה הילידית ולחמוס את ילדיהם. אבל זה כבר לא קביל כיום.

גם הפתרון של טיהור אתני על ידי גירוש, שמדינת ישראל, בזכות המצפון הרע של מדינות העולם אחרי השואה, הצליחה לממש לגבי חצי מהאוכלוסיה הילידית ב 1948, גם הוא כבר לא קביל. בהכנותיהם לכיבוש הגדה, שהחלו לטענת אילן פפה ב 1963, כאשר מנגנון הממשל הצבאי שבוטל בתוך הקו הירוק החל להכין עצמו לנהל את תושבי הגדה שארבע שנים יותר מאוחר "ימצאו" את עצמם תחת שלטון ישראל, הנחו יגאל אלון ומשה דיין את אנשי המנהל שלא לשקול פתרונות של גירוש, רק דחייה של הקניית זכויות אזרח, "אולי אפילו חמישים שנה".

אז מה נשאר לנו? נשאר הפתרון שנוסה בדרום אפריקה, של "בנטו-סטנים" או אולי צריך לקרוא להם "בנט-סטנים" – מובלעות צפופות שבהם ירוכזו "הילידים" ומהם יצאו הכנועים והממושמעים שבהם לחטוב עצים ולשאוב מים בשטחים שהיו שלהם קודם לכן. "רצף טריטוריאלי הוא רעיון מיושן" אומר פרופסור אומן, מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. נראה לי שהוא במקום הנכון – יש לו עוד הרבה מה ללמוד לפני שהוא יזהה רציונליות מהי.

בדרום אפריקה זה לא עבד, וזה לא הולך לעבוד גם פה. זה פשוט לא רציונלי וסותר כל מראית עין של צדק חלוקתי במשאבים. פתרון כזה לא יכול להיות קביל לא עד דעת "הילידים" ולא על דעת "העולם". תשובת הימין? "העולם" אנטישמי ושלפלסטינים אין ברירה – אנחנו פשוט יותר חזקים.

הטיהור מרוב השטח לא פתרון מעשי לקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני. אז מה כן פתרון? לעצור. לדעת להסתפק במה שמדינת ישראל כבר הצליחה להשיג, שהוא החלק הארי של השטח שבמקור יועד לשתי מדינות שוות צפיפות. לנסות להשתלט על כל שאר השטח, ה 22% הנותרים, צפוי להכשיל את המפעל הזה כולו.

אין למדינת ישראל באמת בעיית שטח, גם בתוך הקו הירוק. האוכלוסיה, כמו ברוב העולם, מתרכזת יותר ויותר בערים, וערים עם תשתיות נאותות יכולות, וצריכות אפילו, להיות צפופות.  אין גם בעיה לספק את צרכי המזון של התושבים בתוך השטח הקיים, עם חקלאות שהופכת יותר ויותר אינטנסיבית, ועם יבוא מזון. כלכלת המדינות המפותחות באמת כבר מזמן לא מתבססת על חקלאות, אין בזה רווח.

ואם לא? אם ננסה לחמוד את הכל, אולי תהיה פה מדינה על כל השטח, שתשרוד כמה עשרות שנים תוך המשך כיבוש שילך ויהפוך יותר ויותר לא הומני ואוכלוסיה שתהפוך יותר ויותר גזענית. כי הדרך היחידה של אנשים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי של שתי אוכלוסיות שלאחת יש זכויות ולשנייה לא, היא להתחיל לחשוב שחסרי הזכויות הם "לא באמת כמונו", לעשות להם דה-הומניזציה. יהיו פה יותר ויותר אליאור עזריה.

אבל זו כבר לא תהיה המדינה שהורינו תכננו להקים פה. לא מדינה שבה אני אהיה מוכן לחיות. זו תהיה מדינה גרועה מדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. והיא לא תשרוד.

צרכי בטחון

מטריד אותי כבר לא מעט זמן האם אפשר לזהות את הנקודה שמעבר לה, יחס העלות/תועלת הביטחוני, כלומר היחס בין הדאגה לצרכי הביטחון של הצד שלך והדאגה למחיר של שלילת זכויות האדם של הצד השני הוא כזה שכבר אי אפשר יותר לטעון שאתה רואה את בני האדם בצד השני כשווים בזכויותיהם "הטבעיות" לבני האדם בצד שלך.

אני מעריך שיש לא מעט אנשים בישראל, לא רק בימין, שלא מוכנים להתפשר אפילו על קמצוץ של ביטחון, בלי לשקול כלל את המחיר שיש לזה על האנשים שבצד השני. שלא משנה להם כלל עד כמה רחבים שולי הביטחון. האם כאשר הם עושים זאת, אני תוהה, האם הם באמת יכולים לטעון שבמעשיהם הם לוקחים בחשבון את השוויון בין בני האדם? האם הם באמת רואים את בני האדם בצד השני כשווים להם?

ברור לי שכאשר נמצאים במצב של מלחמה, אפשר להשעות חלק מהשיקולים האלה – אבל גם במצב של מלחמה יש חוקים לגבי פגיעה באי-לוחמים. למרות זאת, בכל אחת מהפעמים שישראל פעלה בעזה בשנים האחרונות, זו לא הייתה מלחמה, זה היה "לתת סטירות לילדים לא ממושמעים", וישראל עשתה שם דברים שלא יעשו גם בזמן מלחמה לחיים ולמוות. למחוק חצי עיר ולהרוג עשרות רבות של אזרחים חפים מפשע בכדי אולי לסכל חטיפת חייל, היא יחס עלות/תועלת סביר רק אם אתה לא סופר את האנשים בצד השני כבני אדם.

אבל הנקודה העיקרית היא, שאנחנו לא במצב של מלחמה, ולא משנה עד כמה מסע ההפחדות של נתניהו בפרט והימין בכלל ינסה לטעון אחרת. העדיפות הצבאית של ישראל היא כה מוחלטת עד שהפלסטינים לא מהווים שום סיכון לקיומה של מדינת ישראל או לשלמותה הגאוגרפית. גם לא מדינות ערב, גם לא מדינות ערב כולן גם יחד. ביחוד שירדן ומצרים שומרות בקנאות על ההסכמים שלנו אתם, ובסוריה הם עסוקים בדברים אחרים.

עם כל זאת, כשאני קורא בעתון סוף השבוע על שלל "הצעות" הימין ל"פתרון" הסכסוך, שמה שמאחד אותן הוא צמצום מאד דרסטי של השטח שיוקצב למחיית הצד הפלסטיני (חלק זעיר ולא רציף מתוך ה-22% של שטחי ארץ ישראל-פלסטין המנדטורית שהגדה והרצועה במלואם גם יחד מהווים) ודחייה כמעט בלתי מוגבלת בזמן של  זכות התושבים באותם מובלעות זעירות להחליט על גורלם בעצמם, אני תוהה האם מישהו שמציע הצעות כאלה או תומך בהן יכול במצפון נקי להסתכל לי בעיניים ולומר לי שהוא לא גזען? שזה באמת שרק צרכי הביטחון של מדינת ישראל המנחים אותו, ושהיה נוהג באותו האופן אם היו בצד השני נאמר שוודים? או שומרונים? שזה באמת רק בגלל ש"אין פרטנר", "עוד לא בשלו התנאים", וצריך בינתיים "לנהל את הסכסוך" עד שיבשילו התנאים?

האם אין גבול למחיר שאפשר לגבות מהפלסטינים בכדי שנרגיש בטוחים? לגמרי בטוחים? לגמרי לגמרי לגמרי בטוחים? ועוד קצת? האם התמחור הזה לוקח בחשבון שהם בני אדם כמונו? עם זכויות אנוש זהות לשלנו?

כשבאותה כתבה נכתב "גם אם משהים את הדיון בשאלת הישימות של המתווים הללו, יחס הקהילה הבינלאומית כלפיהם או — עניין פעוט — רצונם של הפלסטינים", האם זה "העולם" שתכניות כאלה צריכות להתקבל או לא להתקבל על ידיו? במקומותינו כבר אין מצפון? אנחנו בממוצע כבר לא חושבים שלאדם הפלסטיני יש זכויות המוקנות לו באורח טבעי ובלתי מעורער מעצם היותו אדם? הזכות להחליט על גורלו, לנוע ממקום למקום, לא להיעצר ללא משפט, למות מוות טבעי בגיל מבוגר יחסית, דברים טריוואליים כאלה. וזכויות כאלה מגיעות לו עוד בימי חייו, לא בתקופת חיי ניני-ניניו כפי ש"הוגי" הימין היו רוצים. מה שהם בעצם רוצים זה לדחות את עניין הזכויות של הפלסטינים או עד שהפריץ ימות ("העולם" בעצם יוותר על ישראל ועל דרישות ממנה, כפי שהוא לא בא בדרישות לזימבבווה)  או עד שהכלב ימות (הפלסטינים ייעלמו לאן שהוא).

הייתי אתמול בהרצאתו של אילן פפה בבית קפה אחד ברחוב מסדה. הוא דיבר על זה שהמודל (השגוי לדעתו) של תנועת השחרור הפלסטינית הוא ה FLN האלג'יראי, שהתעקש על סילוק מלא של מיליון המתנחלים הצרפתים, "שחורי הרגליים" שחלקם היו דור רביעי שנולד באלג'יר, חזרה לצרפת. לדעתו המודל שלהם צריך להיות זה של ה ANC הדרום אפריקאי, כי ברור לו, וצריך להיות ברור לפלסטינים, שהיהודים לא הולכים לחזור לארצות מוצאם ולכן הוא רואה את הכוון במה שבדרום אפריקה קראו "השלמה לאומית", בכינון מדינה אחת, מדינת כל תושביה, בה כל אדם הוא אזרח, ויש לו קול אחד.
ה ANC סירב להצעות הלבנים לחלוק בטריטוריה, והזמין אותם להיות חלק, נכבד אפילו, בדרום אפריקה אחת, שוויונית.

לא בדיוק אותו דבר, אבל יתכן שכדאי לפלסטינים להוריד את המיקוד שלהם מהדרישה להגדרה עצמית לאומית בחלק מהשטח, ולהתמקד במאבק לשוויון זכויות בכל השטח, כולל זכויות אזרח. שינוי כזה במיקוד יכול לשמוט כמעט לגמרי את הקרקע מתחת ל"שיקולי הביטחון" כהצדקה להתנהלות הגזענית של ישראל כלפי האוכלוסיה הפלסטינית באשר היא. אם הפלסטינים "רק רוצים שוויון", ולא מדינה שתאיים על ישראל, גם אם השינוי הוא בעל אופי טקטי, מדינת ישראל לא תוכל לטעון לאיום בטחוני על קיומה. יש פה רק אנשים המצהירים שהם בסך הכל רוצים זכויות בסיסיות.

מרגע שזהו אופי המאבק, זה כבר עובר לבחירה הלגיטימית של האזרחים הנוכחיים של מדינת ישראל: האם לממש את הזכויות הלגיטימיות של הלא-אזרחים הפלסטינים בתוך המסגרת המדינית של מדינת ישראל או בישות מדינית אחרת, שיש לה גבולות ברורים ושטח שמהווה "צדק חלוקתי" הלוקח בחשבון את היחס במספר האנשים שרואים אחת משתי הישויות המדיניות הללו את ארצם*  בסיטואציה כזו, יתכן שהמדינה הפלסטינית תקום מתוך שיקולים אינטרסנטיים של היהודים הגרים בישראל, מתוך רצונם לשמור על הומוגניות לאומית.

זה שצד אחד, היהודי, יחליט באופן חד צדדי האם הפתרון הוא מדינה אחת או שתיים גם הוא לא מאד צודק. מצד שני, מדינת ישראל פעלה בצורה מאד אפקטיבית, וחד צדדית כמובן להפוך את ההפרדה הגאוגרפית ללא מעשית, אז אולי צריך להכיר בעובדות החיים, בנוסף לזכויות האדם, לא במקום, ולהבין שאין יותר אופציה של הפרדה.

זוהי החלטה לגיטימית שאזרחי מדינה כלשהי יכולים לקחת. אבל החלטה שהם לא זכאים לקחת, היא לשלול את זכויות האדם של אנשים אחרים. גם לא "רק" לחמישים שנה. גם לא בתירוצים של שוליי ביטחון שהם כבר כיום רחבים עד האופק.

*כולל הפלסטינים הגולים, גם אלו שמדינת ישראל גירשה ב 1948

בעולם הראשון

ראיתי לא מזמן, באינטרנט כמובן, אלא מה, פרק מתכנית "טלויזיה" בשם Last Week Tonight שאותה מנחה John Oliver הצנון הבריטי, ובה תחקיר יסודי למדי על ההלוואות שמעניקים סוחרי המכוניות בארה"ב לאנשים עניים, כביכול כדי שיוכלו לקנות מכונית. "אנשים עניים" לצורך זה מוגדרים ככאלה שאין להם היסטורית אשראי או שהיסטורית האשראי שלהם לא טובה, כלומר שיש להם בעברם מקרים של אי עמידה בתשלומים, או פשיטת רגל, או reposession, כלומר שלקחו מהם משהו שהם לא עמדו בתשלומים שלו.

סוחרי המכוניות מוכרים להם מכונית, לגמרי באשראי בכל זאת, במחיר שהוא פי שתיים או שלוש מהמחיר הריאלי של הרכב. חוץ מזה, במכונית מותקן מכשיר שמשבית את המכונית בתוך 5 ימים מיום שבו לא בוצע תשלום בזמן. אז באים ולוקחים לקונה את המכונית, וכל התשלומים שהוא שילם עד אז, היו כלא היו. בממוצע, בעסקאות כאלה הקונה משלם כ 7 תשלומים לפני שהוא לא מסוגל יותר ולוקחים לו את המכונית. מכונית אחת שהתכנית עקבה אחרי ההיסטוריה שלה, גרוטאה מתוצרת KIA נמכרה כך 13 פעמים בשלוש שנים, כל פעם במחיר מופקע להחריד, עד שנגנבה מהלקוח האחרון שלה.

אם אתם תוהים, למה אנשים שאין להם כסף לקנות מכונית בכל זאת קונים מכונית, אז בתכנית השיבו גם על זה, בדוגמה של אם חד הורית לשלושה ילדים, שיוצאת בחמש וחצי בבוקר לעבודה בתחבורה ציבורית, ולוקח לה שעתיים בכל כיוון. במכונית היה לוקח לה 10 דקות, היא אומרת.

אפשר כמובן לשאול למה היא לא הולכת ברגל או נוסעת באופניים, 10 דקות במכונית זה אולי 30 דקות ברגל. אבל היא שוקלת כ 150 קילו (קילוגרמים של עוני) כך שזה לא ריאלי.  אפשר לשאול למה היא לא חוסכת כסף וקונה מכונית בזול במקום לקנות בתשלומים בריבית שנתית של כ 25%, אבל זו לא שאלה רלוונטית. זה כמו לשאול למה יש לה שלושה ילדים שהיא לא יכולה לפרנס. השאלה הרלוונטית היא למה מדינה שאנו נוטים לחשוב עליה כמדינת עולם ראשון לא מספקת תחבורה ציבורית לתושביה.

למעשה, אם משווים את ארה"ב למדינות כמו צרפת או גרמניה, לפחות על פי הקריטריון של תחבורה ציבורית, ארה"ב היא בעולם הרביעי, בפיגור אחרי מדינות כמו ישראל או תאילנד.

צרפת למשל היא מדינה שבה אדם יכול לחיות ממש מצוין ללא מכונית משלו, בזכות מערכת ענפה ורב שכבתית של אמצעי תחבורה, מערכת כל כך ענפה, שגם אחרי ששה חדשים בפריז אני לא בטוח שהצלחתי לגלות את כל מרכיביה. אבל הנה מה שמצאתי:

מערכת הרכבות היא מערכת היררכית שבה ספרתי שש רמות.
יש את קווי החשמלית (tram) המחברים במסלול מעגלי את נקודות הקצה של הרכבת התחתית, נקודות שהן גם טרמינלים קטנים של אוטובוסים להמשך נסיעה הלאה, מעבר לתחום המאד גדול שמכוסה על ידי הרמה השניה: 14 קווי מטרו ולהם מעל 300 תחנות ושבהם אפשר במחיר כרטיס יחיד לנסוע למרחקים אדירים. כל זמן שנשארים בתוך המערכת, אפשר לנסוע כל היום. לא רואים הרבה מהעיר, אבל כשמגיעים לתחנה אליה כיוונתם, ולא הייתם שם קודם, זו תמיד חוויה לצאת מהחושך אל האור, ולגלות פן אחר וחדש של העיר. מרתק.

ואחרי כן יש את מערכת הרכבות הפרברית, ה RER, שלו כחמישה קווים שעם הסתעפויות מספר מכסים אזור עוד יותר רחב של ערי לווין של פריז. ולמרחקים עוד יותר ארוכים, באזור סביב פריז שנקרא Ile de France יש את מערכת הרכבות transilien שגם היא שייכת ל SNCF, חברת הרכבות הממשלתית הצרפתית (הצרפתים לא מאמינים בהפרטה, לא בשירות מסוג זה).plan_transilien_idf

ואחרי כן יש את הרכבות הרגילות, הרמה החמישית בהיררכיה של הרכבות, שנקראות TER ולמרחקים של עד כמאה וחמישים ק"מ מהבירה המחירים בהן סבירים והמהירות גם. למרחקים יותר ארוכים יש את שרות ה TGV האולטרא מהיר, המתחרה בהצלחה בטיסות פנים. לא במחיר, לפעמים זה יותר יקר מטיסה, אבל כשמשקללים את עלות ההגעה לשדה התעופה בשני הקצוות, ואת סך כל הזמן, אז גם למקומות רחוקים מפריז, כמו ניס או מרסיי, מהר יותר ברכבת ולא הרבה יותר יקר. לבטח הרבה יותר נוח.

כל המערכת הזו, בניכוי שביתות די תכופות, עובדת נפלא. צד האינטרנט שלה, לא ממש מזהיר, ואין להם מערכת אחת שבה אפשר לברר את אפשרות ההגעה בכל רמות ההיררכיה של הרכבות. גם בכל אחת מהרמות יש אתרי אינטרנט (כמו למשל זה) לחישוב מסלולים ורכישת כרטיסים שמאד מפגרים ביכולות ובנוחות, גם למי שמסתדר בצרפתית. אבל באינטרנט אין וואקום, ויש מספר אתרים פרטיים למשל captain train  המפרסמים את עצמם אגרסיבית בתחנות המטרו, ההופכים את עניין ההתמצאות ורכישת הכרטיסים להרבה יותר נוח ומהיר.

אם נשאר עם המרחקים הארוכים, אזי מעבר לטיסות, ויש הרבה טיסות מפריז – כל חברות ה low cost פועלות משם (בערך, כי אחד משדות התעופה, Beauvais מאד רחוק מהעיר, ולהגיע אליו עולה לעתים יותר מהטיסה המאד זולה שראיין אייר מציעים משם), יש גם אוטובוסים למרחקים ארוכים, שמציעים מחירים הרבה יותר זולים אבל זמני נסיעה ארוכים בהרבה. רוב האוטובוסים האלה (לעניים, וצעירים שזמנם בידם) מופעלים על ידי ouibus, חברת בת של חברת הרכבות. לא ברור לי מודל העלות של השירות הזה.

למרחקים קצרים, בתוך פריז למשל, יש גם רשת אוטובוסים שעם הזמן, אחרי שהכרנו כבר את העיר קצת התחלנו פה ושם גם לנצל אותה. שרות המפות של גוגל לא הציע מסלולי אוטובוס עד לא מכבר, אבל moovit כן.  מערכת האוטובוסים הרבה יותר איטית מהמטרו והעיר די פקוקה, אבל רואים את העיר. מצד שני, ברגל או באופניים, רואים עוד יותר טוב.

פריז, עיר די שטוחה ויחסית קומפקטית, מאד נוחה להליכה וזה מה שבדרך כלל עשינו. אבל לרוכבי אופניים מזומנת רשת מסועפת של שבילי אופניים, עם רמזורים משלהם, ומערכת של השכרת אופניים בשם Velib המציעה 23600 זוגות אופניים ב 1800תחנות המרוחקות לא יותר מ 300 מטרים האחת מהשניה (לעומת 500 מטרים לתחנות המטרו). שימוש באופניים של עד חצי שעה הוא חינם, ויש אפליקציה משוכללת המראה לך על מפה איפה יש אופניים פנויים ואיפה יש עמדה פנויה להחזרה. אפילו מפות גוגל מכירות את האפשרות הזו ואפשר לתכנן מסלול בשימוש של velib, אמצעי תחבורה ציבורית לכל דבר. ברוב טיפשותי, לא ניצלתי את הכלי המדהים הזה, אולי כי חיפה תלולה מכדי שאהיה רגיל להשתמש באופניים בכדי להתנייד, לא לספורט.

וכמו שיש Velib לאופניים, כך יש Autolib למי שצריך מפעם לפעם מכונית בתוך העיר. אולי להוביל קניות, או סתם. זו רשת של 3,980 מכוניות חשמליות המפוזרות ב1,084 תחנות ברחבי העיר, לא מייצרות זיהום, תמיד מובטח להן חניה חינם כולל 5,935 תחנות טעינה. ימות המשיח. היה יכול להיות שימושי בחודש הראשון לשהותנו כשהיינו צריכים להצטייד בכל מיני דברים, אבל לא ידענו על זה. (יש גם את utilib, השכרת רכב לבעלי מקצוע, כגון שרברבים וחשמלאים, בתמונה מטה)2-20160712_183352

בקטגוריה של נסיעה במכונית פרטית, חוץ משרות ההשכרה מעלה, וסתם השכרת רכב, ומוניות, ושירות Uber של אנשים שמכוניתם משמשת מונית לעת מצוא, יש גם את מה שהצרפתים קוראים covoiturage, שיתוף נסיעות, כמו למשל שרות התווך לנסיעות משותפות BlaBlaCar שאותו דווקא ניסיתי כמה פעמים וגם סיפרתי על זה כאן. שימושי לנסיעות בינעירוניות כאשר לא השכלתם לקנות כרטיס רכבת המון זמן מראש, כי כרטיסי הרכבת מתייקרים מאד עם התקרב זמן הנסיעה.

מצד שני, ממש בזמן האחרון התחילה הרכבת למכור כרטיסים מוזלים ל TGV ברגע האחרון ממש באתר בשם ouigo. חברת הרכבות היא אמנם ממשלתית, אבל גם הם מבינים, לאט אמנם, שלא הגיוני לצאת עם רכבת חצי ריקה רק בגלל שאנשים לא מוכנים לשלם מחירים פסיכיים כאלה.

יש גם שירותים של השכרת רכב מאנשים פרטיים, למשל הסטארט-אפ הצרפתי Drivy, המגדירים את עצמם כך: "Rent the cars next door". כמו Uber רק בלי הנהג. יוצא הרבה יותר זול כי הביטוח נשאר של בעל הרכב, ויותר זריז כי אפשר לשכור רכב מהסוג שמתאים לך שנמצא פיזית קרוב אליך. עולם חדש נועז, לא? ויש עוד שירות, של החלפת רכבים בין אנשים היוצאים ל Vacance האחד באזור של השני, שעל טיבו עדיין לא עמדתי.

אני בטוח שהתמונה מעלה לא מכסה את מגוון אפשרויות ההתניידות שעומדות לרשות הצרפתים, וגם הם ללא ספק מבולבלים כאשר הם מחליטים לנסוע לאן שהוא. אבל גם את הוואקום הזה ממלאים שירותי אגרגציה כמו Kelbillet בצרפת או gopili באנגליה, שבוחנים את כל סל האפשרויות: טיסות, רכבות, אוטובוסים, שיתופי הסעות, ומציעים לך את האפשרויות, מדורגות על פי קריטריונים כמו מחיר, זמן, נוחות.

אולי צריך להפסיק להשתמש בתואר "אמריקה" לתיאור דברים משופרים…

לסיכום כמה טיפים למתניידים בפריז:

שווה לקנות חבילה של 10 כרטיסי +T ב 14.1 יורו – ברוב המקרים יוצא יותר זול מקניית Passe Navigo שבועי או חודשי במיוחד אם אתם מתניידים בעיקר במרכז העיר, אלא אם אתם באים לשבוע, ומנסים לראות את כל העיר ותיסעו 4 נסיעות או יותר בממוצע ליום. Passe Navigo מתומחר בכדי לתעדף את תושבי הפרברים המרוחקים, איזורים 4 ו 5, ופריזאים הגרים במרכז בדרך כלל לא קונים אותו, אלא אם הנוחות חשובה להם מהמחיר.

כרטיסי +T טובים לכל אמצעי התחבורה, אבל אי אפשר לעבור ממטרו לאוטובוס או להפך. אפשר לעבור חפשי ממטרו למטרו, ובכרטיס אחד לנסוע במטרו בכל האזורים בלי תוספת מחיר, ב RER לאיזורים  3-5  המחיר משתנה, ויותר יקר אבל יותר מהיר.
אפשר לעבור מאוטובוס או חשמלית לאוטובוס או חשמלית, ויש להחתים את הכרטיס בכל פעם, במגבלת זמן  של 90 דקות מההחתמה הראשונה עד ההחתמה האחרונה (לא עד סיום הנסיעה)  ובלי הגבלת מרחק, אבל אי אפשר לעבור לאותו מספר קו, כלומר אין עצירות סתם. אי אפשר לעבור אם הכרטיס נרכש מאצל הנהג, רק כרטיסים שנרכשו מראש או במכונות. החוקים באתר הזה

אם אתם נוסעים ב RER או רכבת פרברית אחרת, שווה לקנות את הכרטיסים, הלוך וחזור בתחנת המטרו ממנה אתם יוצאים, כי אז הכרטיס כולל גם את המטרו עד לתחנת הרכבת ממנה תצאו.

הדרך הזולה ביותר להגיע לשדה התעופה אורלי, ממנו טסה לארץ חברת הלואו קוסט טרנסאביה היא באוטובוס לילה, Noctilien, בכרטיס יחיד שעולה 1.41 יורו. זה גם הכי מהיר… בשעות היום הדרך הזולה ביותר היא במטרו 7 עד ל Villejuif ומשם בחשמלית 7 לשדה. שני כרטיסי +T.

הצליל הכחול של הרדיו

כבר חשבתי שימי הרדיו, מבחינתי לפחות, נגמרו.

מזה שנים שבחיפה עירי אני מצליח לקלוט ללא רעשים רק את התחנה של גלי צה"ל. אלא שבשנים האחרונות אני כבר לא מסוגל להקשיב גם לתחנה הזו. כאן "הרעשים" הם תוכן השידורים, וצוות הדוברים "המאוזן" ששולט שם בכיפה, וכיפה על ראשו (טוב, כמעט על ראש כולם, לחלקן יש שביס, או סתם דעות ראקציונריות להכעיס). אני אמנם שומע רדיו בעיקר בנסיעה במכונית, והנסיעות שלי לא ארוכות בדרך כלל, אבל אפילו כשאני תקוע ברמזור, אני לא מסוגל לשמוע תכניות כמו אלו בהן נוערת הלינור.

אז אני פשוט מכבה את הרדיו ויושב בשקט. דיסקים אני משום מה תמיד שוכח לקחת לנסיעות. אבל במכונית, דווקא יש לי עוד שתי אפשרויות לשמוע מוזיקה, כאלו שעד כה לא היו לי בבית: להכניס דיסק-און-קי עם תועפות מוזיקה לכניסת ה USB של הרדיו במכונית, או להזרים מוזיקה שמאוחסנת אצלי בטלפון דרך דיבורית ה Bluetooth, וממנה על הרמקולים של מערכת השמע (הדי פרולטארית) שמותקנת ברכב. למעשה, לא ניסיתי את זה, הייתי גם יכול באותה דרך להזרים מוזיקה מהאינטרנט דרך הטלפון, הדיבורית ומערכת השמע של המכונית – בהינתן חבילת גלישה מספקת – שמע לא אמור לגמור את חבילת הגלישה כמו צפייה בווידאו למשל.

בבית, למרות מקלט הרדיו המשוכלל שרכשתי בזמנו, אני לא מצליח לקלוט כמעט אף תחנה. אני עוד זוכר את הימים שבהם היו גם שפע תחנות ששידרו ב AM, או בגלים ארוכים וקצרים למיניהם (LW, SW). היום, אם עוברים לתחומי התדר האלה, בהנחה שיש לכם בכלל עדיין מקלט שתומך בהם, שומעים שם רק את קול הדממה. אין שם כמעט שום תחנה. שידורי FM זה בערך כל מה שנשאר. אבל "השידור הציבורי" לא מטריח את עצמו לספק כיסוי נאות לשידוריו בכל חלקי העיר, וגם התחנות הפרטיות לא. אולי השקעתי יותר מדי פלדה בקירות הבית ולכן אין בו קליטה, או שאולי זה האזור שבו אני גר, או הטופוגרפיה התלולה של חיפה שמקשה על הכיסוי.

אם לומר את האמת, גם כשאני מצליח לשמוע לפעמים תחנות כמו "רדיו מורשת" או רדיו חיפה, אני די מתפלץ ממה שאני שומע. אז אני גם לא מרגיש שהיעדר הרדיו מחיי גורם לי להפסיד הרבה.

230017_mediamedium

אבל מאז שמצאתי את מכשיר ה Node 2, חזרתי אל ימי הרדיו. זה היה בפריז, אחרי עברתי כמעט בכל חנויות האודיו היותר טובות הן בישראל והן בפריז בחיפושי אחרי מכשיר כגון זה, ויצאתי בידיים ריקות, באף חנות לא ידעו על מה אני מדבר. עד שכמה שבועות לפני חזרתנו ארצה, הלכנו אל ה A gallery לראות תערוכת צילומים (נפלאה) של Nick Brandt (דוגמה בתמונה מעלה) וליד הגלריה, הייתה חנות אודיו בשם concert home שבה סוף סוף מצאתי אותו, את ה node 2. מכשיר קטן, בערך בגודל של ספר עבה, מתוצרת חברת Bluesound (הצליל הכחול),  כמעט בדיוק המכשיר שאותו אני מחפש כבר שנים. המכשיר שלפחות שתי רשומות הקדשתי בעבר לתהיות על הסיבות להיעדרו מן העולםnode 2

עכשיו שמצאתי אותו, לשמחתי, ואני משתמש בו, אני מבין הרבה יותר טוב איך צריך לשמוע מוזיקה בימינו, ובמקומותינו. אבל לפני שהתחלתי להשתמש בו בפועל, היו לי השגות על עיצוב המכשיר. ציפיתי למכשיר מאותה צורה כמו המכשירים האחרים במערכת, עם פנל קדמי נמוך ורחב ובו כמה בקרים, וכניסת USB שציפיתי למצוא בפנל הקדמי, בה אוכל לנעוץ דיסק-און-קי עם מוזיקה. אבל במקום זה, יש כמה בקרים על גג המכשיר, וכניסת ה USB היא מאחור, יחד עם שאר הכניסות והיציאות.
אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה הגיוני.

ההתקנה של המכשיר מאד פשוטה. צריך רק לחבר אותו לחשמל ולחבר את יציאת השמע שלו לאחת מכניסות המגבר. אם אין לכם wi-fi בבית, צריך לחבר אותו גם לרשת חוטית.

מכאן ואילך, זה הכל תכנה. צריך להוריד את האפליקציה לכל טלפון ו/או מחשב שבהם תרצו להשתמש, והכל עובד משם פחות או יותר בלי בעיות. הכל נשלט מהאפליקציה – אין שום צורך מעשי בבקרים שעל המכשיר, ולכן אין בעיה עם המיקום שלהם, שכנראה תוכנן בכדי שהפנל הקדמי יהיה נקי מפרטים.

אפשר לבחור לשמוע כל אחת מאינספור תחנות הרדיו המשדרות דרך האינטרנט, כולל כמעט כל תחנת רדיו ישראלית, מתפריט מאד נוח ביישומון, שמציג לך את כל התחנות לפי סוג מוזיקה, מיקום, או תחום עניין. די מדהים. המכשיר עצמו מתחבר לאינטרנט וממיר, באיכות גבוהה, את האות הסיפרתי לאות אנלוגי (DAC איכותי ביותר) היוצא אל המגבר ומשם לרמקולים.

אבל זהו רק אחד מהמון אופני שימוש של קופסת הפלא הזו:

  • אפשר לנגן את המוזיקה מכל אחד מקבצי המוזיקה המאוחסנים בכל אחד מהמחשבים בבית, אם משתפים את התיקיות של המוזיקה שבהם ברשת הביתית, (מה שעדיין לא הגעתי לעשות.)
  • אפשר לנגן מוזיקה מדיסק-און-קי או דיסק קשיח נייד שאותם אפשר לחבר לשקע ה USB בגב המכשיר, ואת השירים שבו אפשר לבחור מהאפליקציה בכל אחד מהטלפונים או המחשבים שבבית, דרך האפליקציה. על דיסק כזה אפשר לשים כל כך הרבה מוזיקה שאין באמת צורך לתקוע ולהוציא את הדיסק מהמכשיר לעתים תכופות. מיקום השקע מאחור ממש לא מפריע, בניגוד להנחות המוקדמות שלי. הוא אפילו הגיוני.
  • אפשר להתחבר דרך המכשיר לאחד מאתרי הסטרימינג בתשלום, כמו Pandora, Deezer ועוד רבים, שלא כולם מציעים את שרותיהם בישראל. הודגם לי בחנות בה קניתי את המכשיר, בפריז אבל עדיין לא ניסיתי בעצמי, ולא בטוח שאשתמש בזה.
  • אפשר להתחבר ב bluetooth מכל מחשב נייד או טלפון אל המכשיר(אבל רק מקור אחד של מוזיקה בכל פעם – יש מקום לשיפור פה) ולהעביר בצורה כזו מוזיקה אל מערכת הסטראו. המכשיר תומך בגרסה 4 של bluetooth, באיכות גבוהה. יש לי כרגע בעיות להתחבר ב bluetooth מהמחשב האישי, (כנראה באג שלהם, הם עובדים על זה) אבל זה עובד מצוין מהטלפון.
    אפשר כך לנגן למשל מוזיקה מ-YouTube, למרות שלדעתי המכשיר היה אמור להיות מסוגל לנגן YouTube בעצמו. אבל מה שיפה במערכת מסוג זה, שהיא בעצם מחשב קטן המחובר לרשת, הוא שאפשר להוסיף לו תכונות ואפשרויות בכל רגע נתון.
  • אין למכשיר לצערי יציאת bluetooth, שהייתה מאפשרת להתחבר לרמקולים או אזניות bluetooth. לחברה דנן יש דווקא רמקולים שאפשר לפזר בבית ללא חוטים, אבל הם מתבססים על רשת ה Wi-Fi ביתית.

אני לא בטוח שמניתי את כל מכלול אופני השימוש של המכשיר הזה, אבל יש לי כבר כמה לקחים:

משהגיע המכשיר, החלטתי שהגיע הזמן להפנים את השינוי, ופיניתי מחדר המגורים הן את נגן הקלטות הכפול, הן את מקלט הרדיו והן את הפטפון. נכון שויניל עדיין חיי ובועט, אבל את התקליטים שעדיין יש לי לא שמעתי כבר שנים. לא בגלל האיכות – יש לי תקליטים במצב טוב ופטפון מעולה. אני פשוט כבר לא מסור מספיק להקשיב למוזיקה בתקליטים, ולקום כל 30 דקות בכדי להחזיר את הזרוע למקום. ואת כמה עשרות התקליטים שיש לי, כבר שמעתי ממילא עשרות פעמים.

לקח שני הוא שהאינטרנט לגמרי מייתר את גלי הרדיו כמדיום להעברת מוזיקה. אפשר פשוט לסגור את כל שידורי הרדיו, ולהעביר את כל השידורים לפרוטוקול אינטרנטי. חוץ ממקומות כמו תשעים האחוזים של שטח ארה"ב שם אין קליטה סלולרית ואין קליטת רדיו כלל או שיש רק תחנות נוצריות פונדמנטליסטיות ומוזיקת קאונטרי מפגרת. שם  הגיוני שרות הרדיו הלוויני שקיים בארה"ב ומספק מוזיקה סבירה בכמה עשרות ערוצים.

גם תחנות רדיו, אפילו אינטרנטיות, הם בעצם מדיום קצת מיושן, כשאפשר למצוא ברשת כל מה שתרצה לשמוע בכל רגע נתון, אבל לפעמים כן בא לשמוע ולהיחשף לדברים שלא מכירים, או סתם לתת למישהו אחר לבחור מה תשמע. בעצם, גם תחנות טלוויזיה, אפילו בכבלים או בלוויין, סובלות מאותו החיסרון: אתה לא יכול לצפות במה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. תחשבו למשל על האולימפיאדה: אם כל המצלמות מהאולימפיאדה היו משודרות במקביל דרך האינטרנט, לא הייתם חייבים לצפות בתחרויות ג'ודו משעממות פחד רק בגלל שיש לישראל סיכוי למדליה שם. המכשיר עליו אני מדבר מעלה, בעצם, מאפשר לי להחליט, במונחי אולימפיאדה, שבשש אחרי הצהריים בא לי לצפות בגמר ריצת חמשת אלפים נשים, ולא בבדמינטון.

כמובן שקלטות וקלטות וידאו כבר אין טעם לשמור, ואכן זרקתי את כל קלטות הוידאו שלי, ללא רחמים, אפילו סרטים כמו שלושת חלקי סרט האימה המדב"י Scanners או את Blade runner האלמותי.

גם CD הוא בעצם מדיום כבר פאסה, ולחברת Bluesound יש גם לזה את הפתרון, בדמות המכשיר מדגם Vault, שעושה כל מה שהמכשיר שלי עושה, אבל יש לו גם נגן CD מובנה, וכל CD שמנגנים בו מועתק לדיסק פנימי קשיח וענק, ללא דחיסה כלל, כך שגם אותו אפשר להשמיע בשליטת האפליקציה בכל אחד מהמחשבים והטלפונים בבית. אני אידיוט שהתקמצנתי ולא קניתי אותו. אתו, לא צריך לקום מהכסא ולהחליף דיסקים מפעם לפעם, ולא צריך לחפש פיזית את הדיסק שרצית לשמוע, אבל שתמיד הוא לא במקום בו ציפית למצוא אותו, או שבקופסה שלו נמצא בכלל דיסק אחר שחיפשת שנים.  הרבה יותר פשוט לחפש אותו על הדיסק הקשיח, אם יש לך ממשק נורמלי, מה שלנגני CD אין. אפילו ברוב המחשבים הניידים כבר אין היום נגן CD. זה מדיום שימיו ספורים. הפסקתי לקנות אותם.

אז זהו, צריך ללכת עם הזמן, ולהפנים שגם אופני ההאזנה למוזיקה מונחים טכנולוגיה. איזו טכנולוגיה? בעיקר זה שרוחב הסרט הזמין באינטרנט, הן הביתי והן הסלולרי, יותר ממספיק לשמיעת מוזיקה באיכות מעולה. שיכולת האכסון כה זולה שאפשר לשמור כל דבר בכל מקום.

הנקודה המשמעותית פה לדעתי, היא שממשק המשתמש של מערכת השמע , זכה לצג מגע איכותי בטלפון, וגם במחשב הנייד. וזו קפיצת מדרגה בנוחות השימוש. היכולת לחפש ולמצוא, ולהשמיע, הכל בקלות, כל מה שרוצים.

אז ככה חזר הרדיו לחיי.


יהיו מן הסתם קוראים שיצחקו למקרא הרשומה הזו, שיגידו שמודל ההאזנה למוזיקה מעלה גם הוא כבר פאסה, או שהמודל היותר נכון לזמננו הוא אולי אחר לגמרי, למשל דרך Apple Music. אבל Apple לא הולכים לקבל את הכסף שלי, לא משנה מה הם יציעו.
או שיהיו פיינשמקרים שיגידו שאני מקריב איכות בהתמקדות במוזיקה מהמקורות האלה. בסדר, אבל זו פשרה מוצלחת בעיני. הרמקולים שלי טובים, המגבר טוב, ועכשיו יש ב node2 גם DAC משובח. אז אני מבסוט.

תעברו הלאה

שבנו לחום והלחות של אוגוסט בישראל, אחרי חצי שנה של חיים בפריז, ולכן ברור שמתעוררת מאליה השאלה: "איפה לחיות"? איפה יהיה לנו יותר טוב? בטווח הקצר ובטווח הארוך? איפה טוב יותר להזדקן? בחזרה כאן בחיפה, בחום הזה? בכלל בישראל? למה לא איזה אי קטן ביוון, אולי חווה בטוסקנה? לונדון? בחזרה לפריז? בחזרה לאורגון?

זו מערכת משוואות עם כל כך הרבה נעלמים, שלחלקם אנו כלל לא מודעים. אפילו על מספרם אין לנו מושג. ברור שיש גם אילוצים. לא בכל מקום אפשר חוקית לעבור לגור, לא מגורי קבע על כל פנים. לא בכל מקום אנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות. ויש את עניין קשרי המשפחה והחברים.

ויש את עניין האידאולוגיה. נתחיל עם העניין האידאולוגי, שכנראה די ייחודי לאנשים החושבים לגור בישראל או לאנשים החושבים להפסיק לגור בישראל. הנושא זכה לליבון משמעותי לאחרונה בעקבות המאמר של אורי אבנרי הקורא לישראלים מהאגף השמאלי של המפה לחזור מברלין בכדי "להציל את המדינה" מהדרך הרעה אליה היא פנתה (מתי היא פנתה לשם, האם היא פנתה לשם, רלוונטי לדיון). חשבתי ששווה לעשות טקסונומיה של הטיעונים האידאולוגיים הללו. לדעתי יש פה בגדול 3 קטגוריות מובחנות:

  • הטיעון הציוני: ליהודים חייבת להיות מדינה. הורינו הקימו פה את המדינה הזו, ואנחנו נעזוב אותה? האם לא ראוי שנשאר פה וננסה להחזיר את המדינה למסלול שפוי יותר? יותר ליברלי ופחות דתי/משיחי/לאומני/גזעני?
  • הטיעון המיואש: זה חסר סיכוי, הדמוגרפיה אמרה את שלה, הקרב אבוד, המפעל הציוני נכשל, אני לא רוצה להיות חלק מהמקום הגזעני הזה שלנצח יחיה על חרבו, בטח שלא צאצאי לדורותיהם. כל מי שיכול שימלט את עצמו, לפני שזה יצטרך להיות בסירות רעועות לקפריסין.
  • טיעון החטא הקדמון: אין זכות קיום למדינת ישראל. לידתה בחטא, היא לא הייתה אף פעם באמת "ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ". היו פה אנשים קודם, לא יהודים, והמדינה קמה על גבם. ויש שיקראו למדינת ישראל שלוחה של הקולוניאליזם האירופי. מי שחושב כך, שקר יעשה בנפשו באם יישאר לחיות בישראל.

וכנגד כל אלה, אפשר, וצריך, להציב את אופציית ה"עזוב אותי באמש'ך". עזוב אותך מאידאולוגיה, ותן לי לחיות את החיים שלי במקום שבו מתאים לי. חיים רק פעם אחת, ולא בא לי להקריב את עצמי על מזבח רעיון גדול כלשהו. ואם במקרה נולדתי כאשר הורי שהו בארה"ב ולכן יש לי דרכון אמריקאי, אז לשם. או, אם יש דרכון אירופי כלשהו, אז לאירופה, כל זמן שהיא עדיין חטיבה אחת. כי ברור שלא ארצה לחזור לשטטל המזרח אירופי ממנו יצאה משפחתי (אם כי ז'ילינה, כיום בסלובקיה, או נובי-איצין, היום בצ'כיה, הן עיירות די נחמדות..) ברור שלאחת מבירות התרבות האירופית, אלא מה? עדיף כמובן לארץ שבה אני מדבר את השפה (פה ה Brexit קצת מקלקל), אבל שפה אפשר לרכוש. זה אפילו טוב לשימור המוח, ללמוד שפה בגיל מבוגר.

בכל הוויכוח המסועף הזה שהחל בעקבות מאמרו של אורי אבנרי, הופתעתי לראות עד כמה האבחנה בין הקטגוריות שמניתי מעלה לא באמת אפשרית. בלט לי עד כמה אנשים נוטים, לפעמים בפומפוזיות יתירה, להיתלות באידאולוגיה בכדי לנמק, לעצמם בעיקר, את הבחירות שלהם, שבמקרים רבים, אני מתרשם היו אקראיות לחלוטין, או נבעו ממניעים לגמרי לא אידאולוגיים. "אני לא בברלין בגלל מחירי המילקי, זה אקט מחאה כנגד הכיבוש". ולכן אני חי לי חיי נוחות במיטֶה, או נויקלן, ואחת לכמה חדשים אולי אשקול ללכת לאיזו הפגנה שמישהו אחר יארגן.

אני חושד שיש לא מעט אנשים שרצו אולי להיות רחוק מהוריהם, או שסתם לא מצאו את עצמם, או שלא השתלבו, ובמקום אחר, רחוק מהעין, בו איש אינו צופה בהם, יותר קל להם עם עצמם, וכדי שזה לא יהיה כל כך סתמי, אז למה לא להדביק לזה בסיס אידאולוגי?

או כאלו שלא התאים להם לשרת בצבא, ולא היו מוכנים לשלם את המחיר שסרבנים (משום מה) צריכים לשלם, אז אחרי שקנו מפסיכיאטר תעודה על אי כשירות, בכדי להרגיש יותר נוח עם עצמם, הלכו למקום אחר, פחות מיליטריסטי, בו סוגיית "השירות", צבאי או אחר, כלל לא רלוונטית. יש בזה אפילו משהו הגון, בבחינת "לא מעוקצו, אז גם לא מדובשו" (נניח שהחיים בישראל הם "דבש"…). אבל ממש לא חייבים להצמיד לזה אידאולוגיה מנומקת. תעברו הלאה…

מה אני אומר: עברת? אז תעבור. אם כבר קם אדם ועובר לארץ אחרת, שווה לו לנסות, עד כמה שזה אפשרי, שיהיה אכפת לו קודם כל מענייני המקום אליו היגר, פחות, או כלל לא, ענייני המקום אותו עזב. ניסינו לעשות את זה בפריז, ולהתנתק מענייני הביצה הישראלית. לא קראנו עיתונים כלל, לא שמענו חדשות, ורק שיתופים בפייסבוק קצת קלקלו את ההתנתקות. מצד שני, היה לנו קצת קשה להתרגש מהמחאות כנגד השינויים המוצעים בחוקי העבודה הצרפתיים, במיוחד כשגם אחרי השינוי חוקי העבודה הצרפתיים יהיו עדיין אוטופיים בהשוואה לשאר העולם.

אבל כן התעצבנתי מהניסיונות לספח את שטחי הגנים והחממות היפיפיות ב Auteuil (בתמונת הכותרת) אל מגרשי הטניס של הרולן גארוס. גם זה משהו…

ששה חדשים בפריז – אוכל בחוץ

בשדה התעופה, בדרך חזרה ארצה אחרי שהות (אמן, של זוגתי) של ששה חדשים בפריז, ניסינו לשחזר את המקומות, הלא מאד מרובים, שבהם נהנינו לאכול מחוץ לסטודיו בו התגוררנו. המקומות מפוזרים על פני כל העיר, ובשם כל אחד מהמקומות יש קישור למפות גוגל עם המיקום המדויק. לא כל המקומות טבעוניים או צמחוניים, אבל בכולם יש כמובן לטבעונים מה לאכול. הסדר די אקראי.

יש 2 רשתות של חנויות טבע: Naturalia ו Bio c' Bon להן יש סניפים בכל רחבי העיר ובשתי הרשתות אפשר למצוא במקרר סלטים מוכנים על טהרת הצומח, כמו גם יוגורט סויה לשתייה ומבחר מוצרים שאפשר להרכיב מהם פיקניק. מצוין אם למשל יוצאים לפיקניק באחד הפארקים של פריז עם קבוצת ה Meetup של טבעונים בפריז שזו גם הזדמנות לפגוש אנשים נחמדים (יש טבעונים לא נחמדים?).

Tang Xuan בית תה סיני יפיפה ברובע התשיעי, ובו קינוחים סינים עדינים וטעימים, חלקם טבעוני.

Tien Hiang ו mini Tien Hiang ברובע ה 11 וה 10 בהתאמה . אוכל סיני טבעוני מעולה ושונה. זול.

Végé'Saveurs ברובע ה 12, קרוב מאד לכיכר הבסטיליה.  טבעוני כמעט לגמרי, לכל המנות יש גרסה טבעונית, אסיאתי, טעים, מנות גדולות, לא יקר. אכלנו שם כמה וכמה פעמים.

Gentle Gourmet Café גם היא קרובה לבסטיליה ברובע ה 12.  מסעדה טבעונית לגמרי עם מטבח צרפתי משובח (נדיר), טעים מאוד, מוגש יפה, יקר.

Café Ginger: עוד מקום ליד כיכר הבסטיליה. לא זול, אוכל מעניין. טבעוני לגמרי.

Le Potager du Marais: קרוב למרכז פומפידו ברובע השלישי. טבעוני, לא זול, די בינוני אך מיקום נוח.

Manoush פלאפל בלפה טריה הנלושה ונאפית לפני עיניך על סאג', קרוב למרכז פומפידו. זול ומשביע.

Végét'Halles מסעדה צמחונית עם דגש בריאותני ברובע הראשון. בסדר כזה. קרוב ל Le Halles וגם נוח להפסקת צהריים ביום ארוך במוזיאון הלובר (אפשר להכנס ולצאת עם אותו הכרטיס).

Le puits de legumes: עוד צמחונית בריאותנית עם אופציות טבעוניות. ברובע הלטיני (החמישי), לא מסעיר. יש אופציות טובות יותר בסביבה, למשל…

La Rose de DAMAS: מסעדה סורית ליד מכון העולם הערבי ברובע החמישי. טעים מאד, הרבה אופציות טבעוניות. מאלבי לא טבעוני (רק צמחוני) מאד טעים.

Toutofu, Atelier de soja: מקום קטן ברובע ה 18 בו מייצרים במקום את הטופו ומבשלים אתו. מבחר קטן, זול וטעים. בעיקר לקחת. אפשר לקחת את האוכל ממול, ל Grand Train, קרפיף הרכבות שהפך גינה קהילתית נחמדה ולאכול שם על כיסא נוח בין הקרונות והקטרים הישנים.

Godjo: אתיופית ברובע החמישי. אוכל טוב, יש בכל יום Ye Tsom Beyaynetu – פלטה צמחונית, טבעונית בעצם עם מבחר המנות הטבעוני של המטבח האתיופי לימי רביעי ושישי בהם לא אוכלים בשר ("צמים").

Saravanaa Bhavan: מסעדה הודית צמחונית, חלק מרשת עולמית. בדלהי הייתם עומדים שעה בתור אליה בארוחת צהריים, פה לא. תפריט ענק, מצטיינת באוכל דרום הודי (יש אידלי כל היום!), ובערב, אחרי שש, יש מבחר אפילו עוד יותר גדול של מנות. לא הכל טבעוני, המיני-אידלי לצערי לא. זו בעצם מזללה, מנטליות של מסעדה מזרחית, אוכל מעולה, זול. חזרתי לשם שוב ושוב, למרות שבאותו רחוב Rue du Faubourg Saint-Denis, ובאזור בכלל (הרובע העשירי) יש שפע מסעדות הודיות, והן עולות בהרבה על אלו אשר מרוכזות קצת דרומה משם, בפסאז Brady.

Sangeetha Restaurant Végétarien: קצת הלאה באותו הרחוב. בעיקר דרום הודי, פחות טעים מהקודמת, אבל יש להם לעומת זאת Chaat, חטיפים הודיים, כמו Bhel Poori ו Pani Poori.

Bhai Bhai Sweets: ליד Gare de l'Est ברובע ה 10. ארוחה משביעה וטבעונית הכוללת 2 סמוסות ענק ונזיד חומוס ב 2 (!) יורו בלבד, ויש גם ממתקים הודיים, חלקם טבעוני. חלוות הגזר שלהם לא טבעונית לצערי.

Krishna Bhavan: שני סניפים, ברובע ה 10 ליד רכבת צפון וברובע ה 5. בשניהם האוכל (הודי) טעים, אופציות טבעוניות. ברובע החמישי הישיבה יותר סימפטית.

Au petit Tai תאילנדית עם אופציות טבעוניות במארה, רובע 4. אוכל מצוין, לברר אם אין רוטב דגים במנה.

Suan Thaï: עוד תאילנדית עם הרבה אופציות טבעוניות במארה, רובע 4. אוכל מצוין ומוגש יפה אך יקר.

Tamarind: עוד תאילנדית עם מעט אופציות טבעוניות במארה, רובע 4. אוכל לא רע, אך לא רחוק יש אופציות עדיפות (מעלה)

Brasserie Lola: בראסרי טבעוני באמת מעולה ברובע ה 15, אם אתם בסביבה או באתם לקניות במעדניה הלבנונית המעולה שליד.

Brasserie 2eme Art ברובע השני, קרוב למרכז פומפידו ולה-האל. הסניף החדש של Lola עם בערך אותו אוכל כמו המקור.

Hank Burger: רק המבורגרים טבעוניים, אין סכנה שיהיו ספוגים שומן מהחי מטיגון על פלנצה משותפת. מיקום מצויין במארה ברובע השלישי ליד מוזיאון הצייד והטבע. טעים, זריז וזול. ישיבה נחמדה בקומה מעלה.

Cafe Pinson: חמישה סניפים של המסעדה הטבעונית הזו. עיצוב נחמד, אוכל בינוני ויקר.

Le pain Cotidien: רשת מסעדות עם הרבה אופציות טבעוניות. סביר+

Wild & The Moon:  מקום מדליק, אוכל  raw והמבחר קטן, שייקים טובים ויקרים. קינוחים נראים מעולה אבל לא אכלנו. נסגר בשבע בערב.

42 Degrés: מסעדת אוכל raw (טבעונאי קוראים לזה בעברית), אוכל שחומם לכל היותר ל 42 מעלות. בצפון העיר ברובע התשיעי. אוכל יקר מאד, ולא ממש טעים. לפחות מוגש יפה.

Shabu Sha: הקונספט פה, כנראה יפני, הוא שיש פס של צלחות קטנות הנוסעות על פס לפניך, אותן אתה בוחר ומבשל בסיר אישי עם ציר המבעבע לפניך. רוב סוגי הציר טבעוניים ויש הרבה דברים טבעוניים לבשל במרק. אכול כפי יכולך ב 25 יורו לאדם הוא דיל יותר מוצלח לאוכלי בשר, אבל טעים מאד ונסיון מעניין לטבעונים.

Rimal: מסעדה לבנונית מצויינת ברובע ה 17, עם לא הרבה אופציות טבעוניות (אך טעימות) ליד Parc Monceau היפיפה.

Guenmaï: מסעדה טבעונית נחמדה, אופציה די יחידה ברובע השישי, ליד מוזיאון דלקרואה. לא זול.

Pema Thang: טיבטית צמחונית ידידותית לטבעונים ברובע החמישי. אוכל לא רע אך לא מסעיר. במסעדה הטיבטית הלא צמחונית ליד, Lhassa, יש גם הרבה אופציות ונראה יותר טוב, אך לא בדקנו.

Indonesia: מסעדה אינדונזית ברובע השישי ליד גני לוכסמבורג, עם אופציות טבעוניות, לא הספקנו לאכול שם (שישה חדשים בלבד…) אבל הומלץ על ידי מספר טבעונים והיה שם גם ערב טבעוני.

Une Glace à Paris: או בשמו המלא: Une Glace à Paris Olivier MENARD & Emmanuel RYON meilleur ouvrier de France glacier הוא אולי הגלידריה הטובה בפריז. ברובע הרביעי. יש מבחר לא רע של סורבטים, טבעוניים כמובן. בצרפת מבחינים בקפידה בין גלידה לסורבה. מול  Pierre Herme למי שעוגות לא טבעוניות בשלל צבעים עושה את זה.

Vegan folie's הקונדיטוריה הטבעונית היחידה בפריז. אפשר לאכול במקום או לקחת הביתה, גם פשטידות טבעוניות. טעים. אזור נחמד באמצע Rue Mouffetard, ברובע החמישי.

Le Grenier de Notre Dame המסעדה הצמחונית הוותיקה בפריז, בלב החלק התיירותי ביותר של פריז, ברובע הלטיני ליד נוטרדם. מעט אופציות טבעוניות. אכלנו שם פעמיים בעבר, אך לא בביקור הזה. מקום מאכזב.

השורה התחתונה: יש אופציות. מצד אחד – יש אינספור מסעדות בפריז, וברובן אין שום אופציה טבעונית או אפילו צמחונית. אחרי כמה שבועות הפנמנו שחבל בכלל לטרוח ולעצור לבחון את תפריטי מסעדות המוצגים בחוץ – אין כלום, אפילו לא סלט. אלא אם כן זו מסעדה הודית. מצד שני, יש הבה מקומות שכן אפשר לאכול בהם, ויש יותר סיכוי אם הולכים למקום ספציפי שבו ידוע שיש מה לאכול. אתר Happy Cow עוזר, או המלצות מאנשים (בכל המקומות האלה, למעט אחד, אכלנו, בחלקם מספר פעמים).

ששה חדשים בפריז – אוכל בבית

שהות כה ממושכת בעיר גדולה לא יכולה להתבסס על מסעדות או אוכל מוכן, לבטח לא כאשר אתה טבעוני. סיכמתי פה כמה התנסויות ולמידה שיכולים לסייע למי שבא לפריז בפרט ולעיר גדולה בכלל לתקופה ארוכה. הרשומה יכולה לעזור יותר לטבעונים וצמחונים, אבל לא רק. אז הנה:

מטבח: אני מניח שמטבח עומד לרשות כל מי שבא לעיר גדולה ליותר משבוע שבועיים, וכיום, עם AirBnB גם למי שבא לשבוע או אפילו פחות. לרשותנו עמד מטבח, מאד קטן ומצומצם, בסטודיו שעירית פריז העמידה לרשות זוגתי שתחייה. מטבח שאמצעיו דלים במיוחד יחסית אפילו לדירה פריזאית ממוצעת, אם כי אני מנחש שיש דירות "סטודיו" רבות שהמטבח בהן לא באמת שמיש, ולראיה – סל הקניה הממוצע בסופרמרקט של הצרפתים באזור בו שהינו, שבו שכר הדירה מאד יקר ולכן הדירות כנראה מאד זעירות, הכיל רוב מאכלים מוכנים ומיעוט חמרי גלם "גולמיים".

המטבח שקיבלנו לא הכיל תנור, אפילו לא קטן, לא מיקרוגל, אפילו לא מכסה לסיר. מכסה לסיר קנינו, תנור גם (כ 30 יורו), ולחיות בלי מיקרוגל, למדנו. ממילא המקרר שם, 60 ליטרים נפחו, לא באמת אפשר לבשל לשבוע ולחמם כל יום כפי שאנו עושים בבית. אז היו יותר אירועי בישול בשבוע, יותר יציאות לאוכל בחוץ ויותר תחתיות שרופות לסירים ומחבתות.

מצרכי יסוד: יש מצרכים שאתה לוקח כמובן מאליו שיהיו לך זמינים, ויש מצרכים שלא היית מצפה שיהיו זמינים, או שאפילו אתה לא חושד בקיומם. בקטגוריה הראשונה מצאתי שטחינה (מצרך יסוד מאד משמעותי עבורי) לא פשוט למצוא, סילאן עוד יותר קשה, וגם עיסת תמרים נטולת גרעינים. אבל מוצרי סויה, כמו למשל טופו, יוגורט וחלב סויה, יש בכל מקום, באיכות טובה, טובה מזו שבישראל. יוגורט הסויה של Sojasun זול ונפוץ בגרסה לא ממותקת. הטופו זמין במגוון רחב של טעמים, וזה הטבעי, ברשת חנויות הטבע Natualia פשוט מעולה, טוב בהרבה מזה שאפשר להשיג פה (יש טופו קדיתא שיש המדברים בשבחו).

טחינה קל יותר למצוא ברבעים היותר חיצוניים של פריז. ברשת Natualia יש את המותג שלהם, שהוא לא רע, אבל הטחינה הלבנונית שיש בפריז טובה ממנו בהרבה, ברמה של טחינה משכם. אפשר למצוא אותה במחיר סביר בחנות טורקית ב Rue du Faubourg Saint-Martin קצת דרומה מ Rue du Château d'Eau, לא רחוק ממקומות מעניינים כמו מועדון הג'ז New morning, רחוב  Passage Brady על שפע המסעדות ההודיות שלו (אף לא אחת מצטיינת..) והסופרמרקט ההודי המצוין Velan. וכן, גם מרכז האידיש של פריז נמצא שם בסביבה, למי שבקטע האידישאי. באותה החנות  הטורקית תוכלו לרכוש ביורו ומחצה קילוגרם של עיסת תמרים משובחת מתוצרת טוניסיה, ויחד עם הטחינה וגרד מקליפת תפוז אחד תוכלו להכין את הממתק המעולה שהמרשם שלו נמצא כאן.

אפשר לנסות למצוא טחינה גם בחנויות של יוונים, כמו למשל Le pirée ב Boulevard Saint-Germain (47, 75005 ברובע הלטיני או במארה בחנות בשם Izraël ב Rue François Miron 30, 75004. אבל יקר. באחרונה יש גם סילאן.

יש אזורים שבהם המצרכים האלה ואחרים מאד נפוצים. כדאי מאד לבקר (לעלות לרגל אפילו) למעדניה לבנונית בשם "Les Délices d'Orient" ב 52 Avenue Emile Zola ברובע ה 15 (ובאותה הזדמנות לכו לפארק אנדרה סיטרואן הסמוך שתכנן Gilles Clément, שם תוכלו לראות את פריז מלמעלה – בכדור הפורח שנמצא שם) . או אם תלכו לבקר בשוק הפשפשים בסוף שבוע (שווה מאד ביקור או שניים או שלושה – המקום ענקי) ב Porte de Clignancourt תוכלו למצוא שם באזור שפע "מצרכי יסוד" מזרח תיכוניים.

ובשוק Aligre אשר ברובע ה 12, שם נחמד מאד בדרך כלל, יש חנות מעולה בשם Sabah
ב 30 Rue d'Aligre בה יש הכל, ובזול.

שאר פירות ירקות: באזור "רכבת צפון"' Gare du Nord, אזור שמאד שווה ללכת לאכול בו אוכל הודי, לאורך Rue du Faubourg Saint-Denis יש (חוץ מכמה מסעדות הודיות צמחוניות נפלאות, כמו Saravanaa Bhavan במספר 170 או Sangeetha במספר 178) שפע של חנויות הודיות ואפריקאיות עם מיני ירקות שאין במקומותינו ושלצערי לא ניסיתי לעשות אתם שום דבר, כמו למשל קסאווה, ואותן בננות שאוכלים מטוגנות, Plantano או משהו בשם Gari. ואם מישהו רוצה לפנק את עצמו, ולתת לחוש הטעם להחזיר אותו לימי תאילנד למשל, אפשר לקנות שם, לא יקר, פירות כמו מנגוסטין, רמבוטן ודוריאן.

 גם בשווקים, שבהם שווה לקנות פירות וירקות (יותר יקר אך יותר טרי מהסופרמקרטים) שימו לב לדברים שאתם לא מכירים – שווה לנסות. כמו למשל ירק שורש טעים ביותר בשם Salsify
(Tragopogon porrifolius ) שמתכונים לו אפשר למצוא ברשת או שרשי סלרי בגודל של ראש של תינוק (כבר מנוקים מכל השורשים הקטנים והמעצבנים, אפשר לקנות גם חצי ראש) שמהם אפשר להכין מעדנים כמו למשל Zombie brain (פשוט לטבען).wp-1470221286710.jpeg
שווה לחפש גם צמח בשם Salicornia, מעין אספרגוס מאד עדין הגדל ב bretagne.
יש גם את כל אותם הירקות הלא מוכרים של אפריקה ואמריקה הדרומית שלא בעיה למצוא ברשת מה לעשות אתם – בלי בשר. באף מסעדה האפריקאית שבדקתי (למעט האתיופיות שם יש תמיד Ye Tsom, אוכל לימי הצום השבועיים, טבעוני) ממש לא היו אופציות טבעוניות או אפילו צמחוניות אז אם אתם רוצים להיפתח אל עולם המצרכים הזה, וליהנות מהזמינות שלהם, בשלו לבד.
בצד המתוק: יש לא מעט מסעדות טבעוניות וידידותיות לטבעונים בפריז, אבל במישור דברי המתיקה הדברים קצת יותר מסובכים. הקונדיטוריה היחידה שהיא ממש טבעונית היא Vegan Folie's, ב 53 Rue Mouffetard. בסדר כזה. אבל משרכשנו תנור, אפילו שהיה קטן, ושתי תבניות אינגליש קייק מפח, יכולתי לספק את צרכינו בעוגות בקלות רבה עם המתכון הזה, או הזה (פה בבלוג). פירות יער קפואים יש בפריז בכל מקום, ובזול במיוחד ברשת החנויות לתוצרת קפואה Picard שיש בכל פינה.
יש בכל הגלידריות מבחר סורבטים לא רע, אף שצרפת לא מעצמת גלידה, בהשוואה לאיטליה או אפילו ישראל. יש בכמה סניפי גלידת Amorino גם שניים-שלושה טעמים לא חלביים של פיסטוק ואגוזים, אז בקיץ גם זה פתרון לחובבי המתוק.
אפשר כמובן, "להחליק" פינות, ביחוד כשרעבים, ולקנות מפעם לפעם עוגה באחת מאינספור הבולנג'רי שיש בעיר. עם הקרואסונים היה לי קשה, כי חוץ מעניין הטבעונות קשה לי עם עודף ה"חמאתיות" של הבצק, אבל יש הרבה פעמים מעין מיקרו-בגט זעיר עם צימוקים שהנחתי שטבעוני. (לא בדקתי בציציות)
יש בלי סוף מסעדות ומעדניות לבנוניות וטורקיות שבהן יש בקלאווה ועוגות ערביות אחרות, שרובן כנראה טבעוניות (גיליתי לצערי שב"הריסה" יש בדרך כלל חוץ מסולת ומי סוכר גם יוגורט…)
יש בפריז המון קונדיטוריות אלגיראיות, טוניסאיות ומרוקאיות עם מבחר מסחרר של עוגות מרציפן שלדעתי הן טבעוניות. לאכול במקום או לקחת. ויש גם "בתי תה" סיניים בהם יש מבחר יפה וטעים של קינוחים מבוססי חלב קוקוס, טפיוקה ושעועית אדומה – טבעוניים, יפים וחלק מהם אפילו טעים.
יש בצפון העיר שפע קונדיטוריות הודיות, שבהן ברוב העוגות (לא בכולן) יש אבקת חלב. (גם בהרבה מאכלי עדשים וירקות "נטו" במסעדות הודיות, היותר טובות שבהן, יש Ghee, חמאה מזוקקת). שווה לשאול, אלא שלהפתעתי ההודים בצרפת, משום מה, מדברים צרפתית, ולא יודעים אנגלית כמו רוב ההודים בהודו.
יתכן שרוב ההודי-צרפתים מ Pondicherry, המושבה הצרפתית לשעבר בדרום מזרח הודו (כמו למשל פאי, זה מהספר חיי פאי, שנקרא על שם בריכת השחיה הפריזאית Molitor, שם גם שווה לכם לבקר, לא בגלל האוכל במלון שהוקם סביב הבריכה, אלא בגלל הגן והחממות שבסמוך Jardin des Serres d'Auteuil. או בגלל שתלכו לראות משחק טניס ברולאן גארוס ליד)
זהו בינתיים. על מסעדות פריז תגיע רשומה אחרת, אבל בנושא המסעדות יש כיסוי טוב באתר המעצבן והישומון הגרוע של Happy cow.