לשכב בחיבוק ידיים

לשכב בחיבוק ידיים, כשאתה צף בחוסר משקל במים חמימים, פניך מטה, צופה ממרחק מטר באלמוגים בשלל צבעים, בדגים בשלל צבעים אף יותר מגוון, הוא מבחינתי המודל המושלם של "פעילות ספורטיבית".

למה חיבוק ידיים? כי רק צוללנים מתחילים מנופפים בידיהם ללא הפסקה בכדי להתמקם ולשנות כוון וגובה. ידיהם גם שלוחות שוב ושוב אל המאזן, מוסיפים וגורעים אוויר בכדי לעלות או לרדת, במקום למלא קצת יותר או קצת פחות את הריאות, לרוב אפילו לא בצורה מודעת, כביכול בכוח המחשבה, כשיש צורך לעלות או לרדת. צוללנים מנוסים צוללים בחיבוק ידיים, אלא אם הם מצלמים, גם כדי להפגין שאין להם צורך בידיהם בכדי לנוע בחלל, מספיק להם רק טילוף עדין בסנפירים שעל רגליהם, וגם, במיוחד אם הם צוללים כמוני בלי חליפת צלילה, כי חיבוק הידיים הזה עוזר לשמור על חום הגוף.

למה בלי חליפה? כי אנשים בעלי משקל סגולי נמוך (יעני שמנמנים) כמוני, גם פחות רגישים לקור, אך גם צריכים המון משקולות בכדי להגיע לציפה מאוזנת. חליפת צלילה שלה יכולת ציפה משלה, מחייבת תוספת של עוד משקולות כדי להגיע לאיזון. וכיוון שגם ככה יש לי כמעט תמיד ויכוחים עם מדריכי הצלילה, המסרבים להאמין לי שאחרי כמאתיים צלילות אני כבר יודע כמה משקל נדרש לי בכדי לשקוע אל מתחת לפני המים אחרי שרוקנתי את המאזן לחלוטין מאוויר, עם חליפה או בלי.

מסתבר שגם אני לא באמת ידעתי. הפעם, אחרי שהשלתי לאחרונה כשמונה אחוזים ממשקלי, הייתי צריך פחות משקולות בכדי להגיע לאיזון. אשרף, מדריך הצלילה המאד מנוסה ומאוד נחמד, במועדון הצלילה מיראג' אשר בדהב, הסתכל עלי, פסק "תנו לו עשר קילו", וצדק. וזה כמה קילוגרמים פחות ממה שנזקקתי לו בעבר. הירידה במשקל הייתה ממש משמעותית כאן.

וגם משמעותית מבחינת צריכת האויר בזמן הצלילה. בעבר השתדלתי תמיד לקחת מיכל גדול יותר, של 15 ליטרים, במקום הסטנדרטי של 12 ליטרים, אף שזה כרוך בעלות נוספת, לא מבוטלת כלל (עושקים את הנושמים הרבה). גם כדי שלא לקצר לשותפי לצלילה את משך הצלילה, וגם כי המיכל הגדול יותר בדרך כלל עשוי פלדה ולא אלומיניום, וחוסך קצת משקולות. וגם עם מיכל מוגדל שכזה, הייתי לרוב מסיים את הצלילה עם 40-50 בר במיכל, לא ממש מומלץ. הפעם, אחרי הצלילה הראשונה שבמהלכה המדריך בודק מה אתה יודע ואיך אתה צולל, הוא (אשרף) פסק מיד שאני לא צריך מיכל גדול יותר. וראה זה פלא, עם מיכל רגיל סיימתי צלילות עם 90-100 בר במיכל, והיו אלו צלילות באורך ועומק שבעבר הייתי צריך מאד לחשב את הנשימות שלי כדי להגיע לקו הגמר! הפעם, בכל עשרת הצלילות שאחרי צלילת ההיכרות, לא הייתי אפילו צריך לחשב את נשימותי ויכולתי פשוט לצוף בחיבוק ידיים, מפעם לפעם לצלם קצת, וליהנות.

את נס הירידה בצריכת האוויר (וגם בלחץ הדם, אגב) אני יכול לייחס גם (במידה רבה) לירידה במשקל, גם לזה שהתחלתי לאחרונה לשחות בבריכה ולשפר כושר גופני, וגם לאיזון ציפה טוב עם כמות נכונה של משקולות, שלא דרש ממני מאמץ שרירים בכדי שוב ושוב שלא לצוף למעלה. וגם קצת תכנון חכם של פרופיל הצלילה שעשה המדריך.

מאחל לעצמי שיש לפני לפחות עוד עשר שנים של צלילוֹת ושלא אאלץ לוותר על הטוב הזה.
כך גם קראתי בטעות (פרוידיאנית, אלא מה?) את הראיון במוסף עיתון הארץ, בו השחקן אבי פניני בן ה 75 איחל לעצמו עוד עשר שנים של צלילוּת – מה שאני קראתי שם היה "עשר שנים של צלילוֹת" ולא הבנתי למה עניין הצלילה לא מוזכר בגוף הכתבה. אז אולי הצלילוּת אצלי כבר לא משהו, אבל אני בכל זאת מקווה לעוד עשרים וחמש שנים ממנה, לפחות כמות שהיא כעת..

ללא משוא פנים

עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, בעיקר חלק הפרצוף בפסלים או בציורים.

בעבר אספתי גם צילומים של חפצים או מראות נוף שמזכירים פרצוף אנושי, (בשל תכונה אנושית הנקראת פרדוליה, המזהה פרצופים כמעט בכל מקום בו יש משהו שנראה כמו עיניים, אף או פה.) אבל גם אלה, הבנתי עם הזמן, פחות מדברים אלי.

Bell pepper duo laughing

אין גבוה ונמוך באוסף הפרצופים הזה – אין משוא פנים. גם פרצופו של דוד (הפסל של מיכלאנגלו) וגם שרבוט בגיר שעשה איזה ילד על רצפת גן המשחקים, שניהם אורחים רצויים ושווי כוח.

מה עוד מאפיין את אוסף הפרצופים האלה? שהם לא חייבים להיות דימוי של מישהו ספציפי. אולי אפילו להיפך. דימויי פרצופים מאמנות "דקורטיבית", כמו למשל הפרצופים על ריהוט בארמונות לואי ה14, הפרצופים מעל דלתות הכניסה לבתים ומעל משקופי החלונות, פרצופים שהם כולם "סימון" ונעדר מהם לגמרי סובייקט ספציפי, יפים בעיני. (אני משתמש פה בהמשגה שאני שואל מהפילוסופים דלז וגואטרי, שאת הפרק שכתבו על "פרצופיות" מתוך הספר "אלף מיישרים" תרגמתי מצרפתית ושמתי כאן בבלוג).

אז מה כן מושך אותי בפרצופים האלה? ולמה אני אוסף דווקא אותם (חוץ מיצר האספנות שלי)? מתוך מה שכן ומה שלא מדבר אלי בתחום הזה, אני יכול אולי להסיק שמה שאני מוצא מעניין הוא השילוב שקיים בפרצופים אלה של האדם (לא בהכרח אמן) שחולל את דימוי הפרצוף אותו אותו אני מצלם, והחברה בתוכה נוצר הדימוי הזה, החברה שגרמה לדימוי הזה לקרות.

ניסיתי גם להבין את עניין הפרצופים מתוך המקום והזמן בו זה התחיל. זה התחיל ב 2016, בשהות של ששה חודשים בפריז, כשזוגתי שתחייה הייתה שם בשהות אמן. שמתי לב שאני מרגיש סוג של חמלה לפרצופי הפסלים העומדים להם בגנים, כשרק היונים המחרבנות על ראשם נותנות להם תשומת לב כלשהי. איש אינו מתייחס אליהם, גם אם האנשים המתוארים בהן נחשבו לגדולי הדור. גם לפסלים שמעל משקופי החלונות ועל הגשרים, חלק מהמבנה, גם אותם איש לא רואה ולא סופר. אלו פסלים שלא מתארים אף אחד ספציפי, שעשו אותם בעלי מלאכה, לא אמנים, אבל הם לגמרי מעוצבים על ידי החברה שבה הם יוצרו והותקנו, החברה שהייתה זקוקה לזה שהם יהיו שם.

והיו גם הפרצופים של המסיכות האפריקאיות שפריז, אולי בזכות עברה הקולוניאלי, משופעת בהן. במוזיאון קה-בראנלי לתרבויות לא אירופאיות הבנתי סופית את סוד המשיכה שהאחֵרות בפרצופים אלה הפעילה על אמנים כמו פיקסו ואחרים. גם מי שעשה בעבודת יד את הפרצופים האלה לא היה אמן, ולא ניסה לתאר מישהו ספציפי, אולי משהו ספציפי. אבל התרבות והחברה בתוכה חי, לגמרי נמצאת שם. (דלז וגואטרי מבחינים בין מסיכות לפנים, אבל אני מבחין בין פרצופים (דימויי פנים) לפנים (פנים אנושיות)).

לא שיש לי עניין להשתמש בפרצופים האלה כדי לחקור "מדעית" חברה כזו או אחרת. אני מסתפק באופן הבלתי ישיר שהחברה הזו "נמצאת" בדימויי הפרצופים האלה ומשפיעה עלי, בדיוק כפי שאין ממש טעם לחקור למה ציור של צייר מסויים תוהד עם הנפש שלי.

אין בכל ההסברים מעלה שום דבר שקשור בתכלית. אני לא אוסף את הפרצופים האלה מתוך איזו תכלית שאני מודע אליה. אני משתדל להשתמש בהם ככל שאני יכול. שיתפתי אלפי פרצופים באינסטגרם, אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בפרצוף אחר מ"האוסף" כל יום, ויש לי מחולל מסכים המחליף פרצופים באופן רנדומלי בתוך מסגרת של 3X4 פרצופים. אבל זו לא באמת הסיבה שבגללה אני נמשך אליהם ומצלם אותם. אולי זה עוד יגיע. אבל אם לא, אני גם בסדר עם זה.

אני מתנחם בזה שהאוסף הזה הוא לא אוסף של חפצים. הוא תופס רק נפח אכסון בענן, לא נפח מאד גדול. הוא לא צורך אנרגיה, לא מבזבז יותר מדי את משאבי העולם, רק את משאבי הזמן והתשוקה שלי.

ברוסיה

לפני כמה שנים פנה אלי מישהו, שהיכרתי רק דרך פייסבוק, בהצעה. "אני רואה שאתה אוהב לטייל", אמר "וגם אני", הוסיף. "אולי נטייל ביחד?" נפגשנו בביתו, ונראה היה שיש התאמה מסויימת, גם בגיל וגם, חלקית לפחות, בתחומי העניין. והתחלנו לתכנן את טיולנו המשותף הראשון. שותפי לעתיד מצא חברת טיולים רוסית שמוציאה טיולי הליכה משולבים ברכב שטח כאזור געשי שבחצי האי קמצטקה, במזרח הרחוק של רוסיה. נראה מעניין, שונה ואפילו זול והחלטנו להרשם לזה.

ובינתיים, עד אותו טיול משותף, יצא אותו שותף בלעדי לטיול הליכה בשלג בבולגריה, ואני התחלתי במקביל לתכנן לנו עצירה בדרך לקמצטקה, בימת בייקל ובסביבתה. הייתה תכנית מעולה, אך היא לא יצאה לפועל, כי שותפי המיועד לא חזר בחיים מבולגריה.

עכשיו, גם אם הייתי מוצא שותף לטיול כזה, בא השטן הזה פוטין, וחוץ מהסבל וההרג שהוא גורם בסוריה ובאוקראינה, חסם כל אפשרות של ביקור באותם חבלי ארץ (נרחבת) שתחת שליטתו. והיו לי לא מעט תכנונים כאלה. ה bucket list שלי, רק הולך ומתארך. אבל כדי שלא אשכח עד שיתאפשר, אני רושם לי את זה כאן.

הייתי פעם אחת בלבד ברוסיה. באמתלה די קלושה, (אני חייב להודות בדיעבד) אירגנתי לעצמי ולעמית לפרוייקט (היי מוסטפה) ביקור עבודה בשלוחה של החברה בה עבדתי, במקום בשם Akademgorodok, קריה אקדמית למחקר הנמצאת 30 ק"מ מהעיר Novosibirsk, בסיביר. וגם, בדרך משם הלאה לארה"ב, לפגישות עבודה יותר ממשיות, עצרתי כמה ימים במוסקבה, גם שם היו לי כמה פגישות "עבודה", יותר יצירת קשרים, וגם קצת ראיתי את העיר. וזהו לגבי רוסיה עד כה.

בחורף האחרון היו לי תכניות לנסוע לסקי בסוצ'י, רוסיה. לא קרה מכל מיני סיבות, חלקן קשורות לקורונה, וחלקן כי לא מצאתי מישהו שיהיה מוכן לוותר על תפנוקי הסקי באיטליה או צרפת לטובת משהו ביזארי כמו סקי ברוסיה. כנראה גם שלמרות ההשקעה הענקית שהושקעה שם לקראת אולימפיאדת החורף הלפני אחרונה, התנאים פחות טובים מאשר באלפים. אבל עבורי, שלג פלוס תרבות שונה שווה את זה.

יש לי גם הרבה שנים רצון לבקר במובלעת הרוסית קלינינגרד, לחוף הים הבלטי בין פולין לליטא. זו הייתה פעם עיר גרמנית בשם  Königsberg וחי בה הפילוסוף עמנואל קאנט. למה לבקר שם? העיר יפה, חוף הים הבלטי יפיפה, ויש שם אי חולי ארוך מאד בשם Curonian Spit ששווה ביקור. (מסתבר שאפשר לבקר גם בחלקו הנמצא בליטא, בלי טובות מפוטין.) וחוץ מזה, מובלעת מעין זו, נראית לי מעניינת, ואם משלבים את זה בביקור באזורים הסמוכים של פולין וליטא, אז נראה לי טיול מצויין. אבל – פוטין. כרגע בכל מקרה, אין מעבר יבשתי אל ומהמובלעת הזו. רק טיסות.

סנט פטרבורג גם היא ברשימה. אולי בשילוב עם אסטוניה הסמוכה, אולי כעצירת ביניים בדרך (בטיסה) לקליניגרד. העיר כנראה מאד יפה, מוזיאון ההרמיטג' גדול ועשיר, יש מה לראות ומה לעשות. והיו לי גם פנטזיות לטיול משם ברכב לצפון הרחוק של רוסיה, למורמנסק. אני מכיר מישהו שעשה את זה, אבל נהיגה ברוסיה היא כנראה דבר מאתגר למי שלא דובר רוסית וגם לא יודע איך להתנהל מול המשטרה (אולי אני טועה, אבל שמעתי סיפורים). אפשר גם לעלות צפונה ברוסיה ולחזור דרומה דרך פינלנד. עדיף כמובן בקיץ.

והטיול האחרון שתכננתי, למה שהיום רוסיה, היה לחצי האי קרים. תכננתי את זה עוד כשזה היה שייך לאוקראינה, ואחרי שחצי האי נכבש ב 2014 על ידי רוסיה לא הרגשתי נוח לטייל לשם. בתכנית המקורית הייתה גם הפלגה מאיסטנבול לקרים דרך הים השחור, אבל גם מעבורות אלו, כמו מעבורות רבות בעולם, חדלו מלפעול, בלי קשר למפעלות פוטין.

אולי אני צריך לפתוח משרד נסיעות שבו אתכנן לאנשים תכנון טיולים פסיכיים כאלה. כי הרשימה מעלה היא רק לרוסיה רבתי. יש עוד תכנונים רבים בקנה.

קולנוע

תשוקתי לקולנוע ירדה ממאה לאפס בזמן די קצר, ואני מנסה להבין למה. גם החשק ללכת לאולם קולנוע, וגם החשק לצפות בסרט באורך מלא, לא משנה איך ואיפה. "מאה" היה בשנותי בבית הספר התיכון – היו ימים שבהם הייתי מתפרפר מבית הספר, רואה בקולנוע חן בכרטיס אחד שלושה סרטים ב 10,12 ו 14, ממשיך להצגה יומית ב 16, להצגה ראשונה ושניה, והיה גם פעם או פעמיים שהמשכתי להצגת חצות (היה פעם דבר כזה), שמונה סרטים ברצף אקלקטי שנע מסרט סקס-רך יווני בבוקר לאיזה גל חדש צרפתי בחצות הלילה, וכל דבר בין לבין. אני לא אנין טעם- אוהב באותה מידה סרטים של ברוס לי וסרטים של טרקובסקי, אבל בעיקר אהבתי לשבת באולם בחושך ולראות סרט אחרי סרט. וזה עבר לי לגמרי.

גם בפסטיבלי הקולנוע של חיפה וירושלים, ופסטיבל דוק-אביב הייתי נוסע מתמיד. תמיד רכשתי מספר מנויים והייתי צופה בממוצע ב 20-30 סרטים בכל פסטיבל. כמעט כמו מבקרי הקולנוע העושים זאת לפרנסתם. וגם זה עבר לי לגמרי. בשני הפסטיבלים האחרונים לא ראיתי אף סרט ואפילו לא בדקתי מה יש. בדוק אביב רכשתי סרט אחד לצפיה בבית, על אנשים שאני מכיר פה מחיפה, וגם ראיתי אותו. וזהו.

לקורונה יש חלק בזה. שנתיים שבהם התרגלתי לצרוך מדיה בבית שינו את הרגלי הצפיה שלי, לא רק שלי אני מניח, ואני חושד שלרבים באופן לא הפיך. פתאום נראה לי טרחה לא קטנה לצאת מהבית, לנסוע ולחנות, לשלם מעל 40 ש"ח לכרטיס, לצפות בסרט ולחזור. מילא אם זה למטרת מפגש עם חברים, אבל אם רוצים להפגש ולדבר, אז סרט הוא לא מקום אידאלי למטרה זו. כמו שפתאום קשה לי לחשוב על הרצאות שאינן בזום, כך גם הצפיה באולם קולנוע.

וגם עניין האורך השתנה. מצד אחד – האורך המוגזם של סרטים עכשויים. כבר אין כמעט סרטים של שעה ועשרים דקות, שעה וחצי. כל סרט בקולנוע נמרח מעל שעתיים, ולרבים מהסרטים אין לזה ממש צידוק תוכני. אין לי כבר סבלנות, ואני חושד שאני לא לבד בזה. לדוגמה – התחלתי לצפות בבית ב"הנהג של מר יוסוקה" שרבים דיברו בשבחו, והפסקתי בשליש הדרך.

מצד שני – כמו רבים אני מניח, התרגלתי לצרוך סדרות, שזה בעצם קולנוע במנות של 40-50 דקות, עם עלילה מהודקת, שחקנים טובים, ותוכן שאפשר לצרוך באורך משתנה – מפרק אחד ועד בינג' של שעות רבות. אני מתרשם שעולם יצור התוכן מהגר לכוון זה, של פרקים, של תוכן יותר קצר והדוק, אולי נטפליקס ושרותי הזרמת התוכן האחרים "אחראים" לזה (לא השתמשתי במילה "אשמים" כי זה לא רע בעיני). אבל אולמות הקולנוע הם לא המקום בו תצרוך פרק של סדרה כזו או אחרת.

ויתכן שגם עולם התוכן של פרקי סדרות, בהם צופים מעל מסך הטלויזיה או המחשב, או המחשב המחובר לטלויזיה / מקרן, גם הוא בדרכו החוצה, והדבר הבא הוא הסרטונים בני 30 השניות מטיק-טוק או אינסטגרם, בהם צופים על מסך הטלפון. תשומת הלב האנושית הולכת ומתקצרת. גם שלי. לא משהו להשתבח בו.

מצד שני, אני עדיין קורא ספרים בני מאות רבות של עמודים, אבל זו תשומת לב מסוג אחר, אני מניח. גם אותם אני קורא כעשרה עמודים בכל פעם, בערך כמשך הזמן שנדרש לצפות בפרק מסדרה כלשהי.

יש 20 רשומות בבלוג הזה (כולל הרשומה הזו) בקטגוריה "קולנוע". עשרים מתוך כאלף. כשהקמתי את הבלוג, לפני יותר מעשור, בחרתי את הקטגוריות שחשבתי שאכתוב עליהן. הקטגוריה היחידה שכתבתי עליה פחות מ"קולנוע", מאלו שהגדרתי בתחילת דרכו של הבלוג, היא "חתולים"…

אחרית דבר: רצה המקרה, וביום בו פרסמתי את הרשומה הזו, מת / נפטר / הלך לעולמו (לבחירתכם) מבקר הקולנוע ה"אגדי" של עיתון הארץ, אורי קליין. והכתבה האחרונה שלו במוסף גלריה, בה קראתי בדיוק כשזוגתי באה לבשר לי את דבר מותו, הייתה על הסרט הישראלי הישן שחודש זה עתה "אדי קינג". ואחרי קריאת הכתבה ההיא, בשילוב עם הפוסט הזה, חשבתי לי שגם לאורי קליין קצת עבר מהקולנוע, לבטח העכשווי. היו לו המון כתבות על סרטים בני עשרות שנים, והוא לא הסתיר את דעתו שסצינת הקולנוע הנוכחית היא קצת צחיחה. את אורי קליין תמיד אהבתי לקרוא, אף שהוא לא ממש השפיע על בחירת הסרטים אליהם הלכתי. המשכתי לקרוא את הטור שלו גם אחרי שהתחלתי להמעיט לצרוך קולנוע, וכתיבתו בשנים האחרונות, אני חייב להגיד, לא החזירה לי את התשוקה ההיא.

הדורבן שאהב תות

מהכתבה במוסף הארץ השבוע אני למד שהחל מהמאה השש עשרה כבר אין יותר אריות במקומותינו, ומכאן אני יכול להסיק שמי שבא בלילה ואוכל את התות על המרפסת שלנו הוא לא "האריה שאהב תות" (טוב, לא באמת אהב, עשיתי לכם ספויילר לסוף ספר הילדים המקסים דנן) אלא חיה אחרת. וכבר כמה פעמים יצא לי לראות מי העבריין – דורבן. לפעמים זוג דורבנים, גדולים ומפוארים, ושקטים מאד.

גם פורטולקה (צמח נוי) הם אוהבים לאכול, הדורבנים, ועוד כמה צמחי נוי. והם לא מסתפקים בנשנוש ב"מרפסת" (בעצם רחבה מרוצפת) הפונה אל הואדי, אלא שהם גם עוברים לחזית הבית, לרחבה המרוצפת שבין הבית לכביש, וגם שם פגיעתם רעה.

ואלו רק הדורבנים. ועוד לא הגעתי לתיאור "דו-הקיום" שלנו עם חזירי הבר, שפני הסלע, הנמיות, התנים, הקמטנים וסתם עכברי השדה. דו הקיום הזה ממש מותח כבר את גבולות האידאליזם שהדריך אותי כאשר תכננו והתחלנו לבנות לפני שני עשורים.

הייתי אז בקורס של משהו שנקרא "פרמקלטור", חקלאות מקיימת, והייתי גם מאד מודע, ועם רגשי אשמה, לאופן ולמידה בה בני האדם דוחקים את רגלי בעלי החיים עם התפשטות השטחים הבנויים על חשבון השטחים הטבעיים (אם עוד אפשר לדבר על שטח "טבעי" לגמרי בארץ ישראל שלא ננטע ללא הבחנה באורנים על ידי הקק"ל.) ולכן, כאשר התחלנו בתכנון ביתנו, שמתי לב שהמגרש נמצא בתוך אפיק נחל טירה, ולא זו בלבד, אלא שבאמצע המגרש יש מעין תת-אפיק המתנקז אל תוך הנחל (האכזב, כן?).

והרגשתי לא נוח עם זה שאני הולך לחסום את המוצא האחרון של בעלי החיים מהנחל כלפי מעלה – המגרש אותו רכשנו היה האחרון שנותר לא בנוי בסביבה כולה, "הודות" לשכנים חובבי בתי משפט שסיכלו עד אותו זמן כל ניסיון לבנות במגרש הזה.

שמחתי על כן כאשר האדריכל (השני , אבל לא האחרון שהעסקנו) הציע סקיצה של בית ש"מרחף" מעל אותו תת-אפיק, ועומד על שני חלקים נפרדים משני צידי תת-האפיק הזה. אוה – אמרתי לעצמי, הנה השארנו פה מסדרון אקולוגי שבעלי החיים יוכלו להמשיך ולעבור באין מפריע. כמובן, בתנאי שלא נגדר את היקף המגרש.

מה נותר מאותו חזון תמים אך נאצל? המגרש אכן לא מגודר. אמנם הייתה גדר מתכת לתקופה קצרה, על פי דרישת העיריה (למה, לא ברור) אך זו הוסרה. הייתה גם "גדר בקר", חוט דק מחושמל שחוסם את מעבר הבקר בשוק חשמלי לא מזיק, אך החזירים קרעו אותה שוב ושוב עד שנכנעתי וויתרתי.

"המסדרון האקולוגי" שמתחת לבית הלך והצטמצם תוך כדי הפיכת הסקיצה הראשונית של אדריכל 2 לתכנית של ממש העונה על אילוצי התקנות וצרכי הלקוחות (אנו) על ידי אדריכל 3. מסתם מדרון משופע ולא מעובד נותר רק גרם מדרגות העולה ממפלס הואדי אל הכביש. אבל כזה שהדורבנים והנמיות צולחים ללא קושי.

ומה נותר מאידאל דו-הקיום? אני עדיין מתעצבן כשהחזירים מפרקים לגורמים את הקומפוסטר אבל חוזר ומבצר אותו כל פעם מחדש. על דשא ויתרתי אחרי שהם חפרו אותו שוב ושוב. כשהדורבנים אוכלים לי את התותים אני מקלל, וכשהם עושים את צרכיהם בכל מקום אני מתעצבן (השתן שלהם מאד כהה, והם נהנים לסמן טריטוריה בכל מקום אתו). אני לא מנסה יותר לגדל ירקות על האדמה כי אני יודע שלא אני אהנה מהתוצרת. מפרי העץ אין לי בעיה לחלוק עם חיות הבר – הן אוכלות את הפרי שנופל על הקרקע וזה ממש בסדר מבחינתי. אני רק צריך לזכור לעשות רעש לפני שאני ניגש לקטוף מעץ התות, כדי שהחזירה וגוריה שרובצים שם רוב הזמן יעשו טובה ויתפנו.

במחשבה שניה, הבית הפרטי שלנו וסביבתו היא רק מיקרה פרטי של מה שקורה בחיפה. כמעט כל לילה אני שומע את החבטות העזות של חזירי הבר בפחי האשפה בנסיון להעיף אותם מעל השרשרת שמקבעת אותם למקומם. יש להם ממש כוח אדיר, ולא אחת הם גם מצליחים. הלילה הזעקתי את מוקד 106 כי הפח שהם הפכו וגררו לכביש חסם את הכביש. גם בגן המשחקים אליו אני הולך עם כרמל, נכדתי המתוקה, חזירי הבר מצליחים לפתוח את פחי האשפה הירוקים העגולים שצריך לסובב כדי לשחרר את נעילתם והעורבים משלימים את המלאכה ומפזרים בצורה אחידה את אריזות החטיפים על פני כל הגן.

קשה להגיד מהו שיווי משקל נאות ביחס בין בני האדם לבעלי החיים הלא מבוייתים המעטים שנותרו בסביבתו. יהיה לי מאד עצוב כאשר לא יהיו פה יותר בעלי חיים שאינם אנושיים. אז נכון, זה מעצבן, וצריך לעשות פשרות. אבל בינתיים, הפשרות הן כאלה שאני לפחות, מוכן לסבול.

Data ports

הרשומה הזו היא באנגלית בעיקר כי הכתיבה באנגלית היא שריר שכבר מזמן לא תירגלתי. כשהתחלתי את הבלוג הזה, לפני כמעט אלף רשומות, החלטתי שהוא יהיה בעברית למרות שזה מצמצם מאד את קהל היעד, כי אז, אחרי עשרים ושתיים שנים של עבודה בחברה אמריקאית (בישראל), כתיבה בעברית הייתה שריר שהתנוון אצלי והייתי צריך לתרגל. הכתיבה באנגלית הפעם היא גם כי הנושא הספציפי הזה הרבה יותר טבעי לכתבו בשפה האנגלית. זו השפה של התחום ואין מה לעשות. אז סליחה ממי שקשה לו בלע"ז.

Lately, I've been introduced to the term "dark silicon"' – a term denoting the area in an integrated device ("chip" from now on) that has to stay "dark", that is – inactive, while other parts of the chip area are active, due mainly to power dissipation constraints in the modest thermal envelope of modern computers.

That “dark silicon” is one way of describing the lack of scaling from one process generation to the next because the transistor count is growing faster than the ability to run all of them concurrently at full speed (or at all, sometimes, due to leakage) without them overheating.

Back in the day, when I was doing computer architecture research, I had an idea for something I termed “data ports”, which now, in retrospect, I think might have been able to provide extra scaling for processors. 

I adopted the idea from the domain of special-purpose accelerators and goes something like this:

Build, on the side of the processor, a configurable data pipeline that delivers data to the processor’s execution units and takes the data computed by these execution units and writes them out.

The idea is that for code in compute loops, a few instructions in a preamble to the loop will set up a few control registers, for example, the starting memory address for the data that is input to the loop and the address “stride” in-between consecutive data elements. Following that setup stage, the data pipeline starts to run for a preset number of iterations, without any instructions being repeatedly fetched, decoded and executed by the processor. The processor is mostly idle while the loop is running.

This kind of computation paradigm required new code to be generated by a compiler, or by hand. New code, especially one for a new compute paradigm, is something that Intel, my employer, was not fond of. Especially after the phenomenal flop of the Itanium series of processors that were based on a new architecture handed down from the HP labs, in which the compiler, rather than the processor, was supposed to expose all the parallelism in the code. This was perhaps the main reason the idea did not take hold, back then. Also, 20 years ago, Dennard's law still was believed valid – the fact that operating voltage does not go down at the same rate as the device size was not yet internalized to the degree it is today.

Those data ports were supposed to be very efficient in power for code in loops and could have addressed a wide range of applications, especially in which the data is organized in vectors or matrices. However, with the current understanding that all the silicon cannot be used concurrently anyway, a setup in which these data pipelines "waste transistors" and have their own separate set of execution units, and do not use the main processor units, makes more sense.

So – while executing code in loops, the rest of the processor can cool down. Thus – the surplus transistors in that “dark silicon”  are being put to good use that way, with power being dissipated at different areas of the chip for different types of code.

As I'm writing this post, I realize that I still have hope that someone will re-invent this idea and implement it. Perhaps someone already did – I wouldn't know – for the last 11 years I've been mostly reading philosophy and have lost almost all contact with the state of the art in the field of computer architecture. Oh well…

אינטל

שיחת טלפון עם איתמר, אתו עבדתי באינטל עד לפני כעשור, הזכירה לי שהתכוונתי לכתוב, אחרי שאפרוש, כמה רשומות על רעיונות כאלה ואחרים שהיו לי במהלך עשרים ושתיים שנות עבודתי שם, רעיונות שבזמנו חשבתי שהם נהדרים, מגניבים אפילו, ושעם חלוף השנים היו לי מחשבות שניות לגביהם.

הצרות שיש לאינטל בשנים האחרונות, בפיתוח דורות חדשים של טכנולוגית יצור, ושעליהן קראתי בעיתונות המקצועית של התחום (ממנה לא לגמרי התנתקתי) גרמו לי לחזור ולחשוב על התחום בו עבדתי, ולנסות, במבט לאחור, להבין אם מה שאני עשיתי שם היה בכוון שהביא את אינטל לצרותיה הנוכחיות, או לא.

אין בכוונתי לטעון שיש רק סיבה אחת לפיגור אליו נקלעה החברה שתמיד הובילה כמעט בשנות דור (כלומר שנתיים) את תעשיית המוליכים למחצה (צ'יפים). יתכן שפשוט לא לעולם חוסן, ושאי אפשר לנצח תמיד ובכל מצב. ונכון שמסירת הנהלת החברה לידי אנשי כספים ולא אנשי מקצוע, תרמה לזלזול מסויים בחשיבות של השקעה בפיתוח טכנולוגיה. אבל יש לי השערה אחרת.

אז ככה: זו תעשיה שבה מספר הטרנזיטורים העומדים לרשות המהנדסים בצ'יפ אחד מוכפל מדי שנתיים, פשוט כי המימד של כל טרנזיסטור מתכווץ כל שנתיים בשורש ריבועי של שתיים (השטח קטן פי שתיים). מה עושים עם כל הטרנזיסטורים האלה? יש לכך שתי תשובות אפשריות.

האפשרות שבה נקטה אינטל הייתה לנסות ולתרגם את התקציב הגדל של טרנזיסטורים לביצועים גבוהים יותר, ולא סתם ביצועים גבוהים יותר, אלא בעיקר ביצועים של thread אחד ויחיד, כלומר חוט יחיד של פקודות שבו יש מידה מאד מצומצמת של מקביליות. יש לזה שתי בעיות: ההספק (החום) שכל הטרנזיסטורים אלה מייצרים לא ניתן לפיזור, לבטח לא במחשבים ניידים שנעשים יותר דקים וקלים כל הזמן, ושחיי הסוללה שלהם משמעותיים למשתמש. וכמו כן, יש תמורה שולית פוחתת להשקעה בביצועים מסוג זה. הרבה יותר טרנזיסטורים מספקים מדור לדור של מעבדים פחות ופחות תוספת של ביצועים.

גם השקעה של תקציב הטרנזיסטורים במספר גדל והולך של מעבדים במקביל, כיוון שאליו אינטל די נגררה בעל כורחה, כי ביצועי חוט פקודות יחיד היו די ענין אמוני אצלה, לא פותר את בעיית ההספק. פשוט אי אפשר להפעיל כל כך הרבה טרנזיסטורים במקביל בכל המהירות שאליה הם מסוגלים להגיע.

אז מה כן?

האפשרות השניה היא להשתמש בטרנזיסטורים המתווספים מדי דור למימוש פונקציות שלא עובדות באותו הזמן. אינטגרציה של פונקציות. זה מה שעושות חברות כמו Qualcomm, המתכננות רכיבים לטלפונים סלולריים, שוק שאינטל בזמנו סירבה לקחת ברצינות. גם אינטל עושה זאת במידה מסויימת עם אינטגרציה של מאיץ גרפי. יתכן שחלק מהפונקציות הממומשות פועלות רק אחוז קטן מהזמן, או לעתים נדירות, אבל זה בסדר, זה מה שהטכנולוגיה "דורשת". וזה מה שלא נראה לי בסדר בזמנו, כשהייתי ארכיטקט של המעבדים של אינטל.

באותם השנים הייתי שבוי בקונספציה שהכל יכול וצריך להיות ממומש על ידי מעבדים שמריצים תוכנה. ולכן הייתה למשל תקופה לא קצרה שבה חקרתי (ונתנו לי לחקור, בנחת אפילו – זה אחד הדברים המעולים באינטל) איך אפשר לממש טכנולוגיות תקשורת שונות, חוטיות ואל-חוטייות בתוכנה, על ידי תוספת של מספר קטן של פקודות למעבד שיהיו מותאמות לפונקציות שונות המשמשות במערכות תקשורת. היה לי מאד מעניין לחקור את זה, והגעתי לפתרונות יפים ודי יעילים ללא מעט מהבלוקים השונים המרכיבים מערכות תקשורת שהיו בשיא הטכנולוגיה של אותם הזמנים בעזרת תוספת די צנועה של חומרה למעבד לטובת מספר לא גדול של פקודות חדשות. אבל אינטל יצאה מתחום רכיבי תקשורת, אחרי שקנתה המון חברות שפעלו בתחום, וסגרה אותן.

בדיעבד אני שמח שרעיונותי אלה לא התממשו. כי זה היה רק גורם לאותם הטרנזיסטורים שהיו מושקעים בתוספת הפקודות המיוחדות דנן למעבד לעבוד בו-זמנית עם שאר הטרנזיסטורים של המעבד ובכך מחריפים את מצוקת פיזור ההספק והחום.

לעומת זאת, אם רכיבי התקשורת האלו ממומשים בחומרה, ורק נמצאים לצד המעבד ולא חלק ממנו, הרבה יותר קל לפזר את ההספק, וגם – ללא ספק מימוש חומרה יעודי יהיה תמיד יותר יעיל אנרגטית, גם אם פחות יעיל במספר טרנזיסטורים – יחסית למימוש שרובו בתכנה.

אז זה העניין – להיות יעיל במספר הטרנזיסטורים זה לא המדד הנכון. אבל זה מה שניסיתי לעשות באינטל. וזה מה שרבים מעמיתי עשו גם הם. ויש בליבי חשד שהסיבה שאינטל כשלה בפיתוח טכנלוגית יצור מתקדמת, ובמקום להיות בהובלה של שנה-שנתיים עברה לפיגור של שנתיים-שלוש, הייתה קשורה בזה שהיא לא הצליחה, במגבלות ההספק והפיזיקה, למצוא שימוש של ממש ליותר טרנזיסטורים שדורות חדשים של טכנולוגית יצור מספקים. אחרים, שהיו בעסקי האינטגרציה, של system on a chip, כן ידעו מה לעשות עם תועפות הטרנזיסטורים שטכנולוגית יצור מתקדמת יותר נותנת, ולכן גם עשו מה שנדרש לעשות כדי שתהיה בידם טכנולוגיה שכזו.

בהמשך, כשניסיתי להבין למה מעבדים לעיבוד אותות כל כך יעילים באנרגיה, פיתחתי רעיון אחר, שקראתי לו data ports ושאם אינטל הייתה מאמצת אותו, היה לה משהו מועיל לעשות בכל אותם טרנזיטורים נוספים. אבל זה כבר יהיה ברשומה אחרת, אולי.

פריש-מיש

הגעתי אחר הצהריים למלון שלי בדבלין, יומיים לפני בלומסדיי, רעב מת. יצאתי מהמלון, חציתי את הכביש ונכנסתי למסעדה המגדירה את עצמה מסעדת סושי. אבל בתפריט מצאתי ירקות מוקפצים, והזמנתי. כמה דקות אחרי, נחתה על שולחני מנה פשוט מופלאה, של ירקות טריים שהוקפצו קלות, בלי לאבד מפריכותם. מנה שמי שהכין אותה ידע בדיוק מה הוא עושה. זה לא היה האוכל הסיני עם הרוטב החמוץ מתוק שמישהו סינטז לישראלים. זה היה הדבר האמיתי, הפשוט.

וזה היה גם הנסיון שלי עם מסעדה דרום-הודית, למחרת. אוכל פשוט, טעים, שהכין מישהו שזה האוכל שלו מהבית. לא מישהו שעבר בהודו והחליט שזה מספיק בשביל לפתוח מסעדה.

וגם שמתי לב שברחובות דבלין אני שומע כל הזמן בליל של שפות. בנוסף לאנגלית, בעיקר ספרדית ופורטוגזית, אך גם הרבה צרפתית ואיטלקית. ואלו לא היו תיירים. אלו היו אנשים שפשוט באו לחיות באירלנד, כמו ההודים, הסינים והיפנים, במסעדות ולא רק.

והבנתי, שבניגוד למדינת היהודים, האירים לא חרדים לטוהר הגזע שלהם, והחשש הדמוגרפי לא מדריך את התנהלותם. הם עם קטן, כחמישה מליון, בארץ לא מאד קטנה בשטחה, והם בחרו להיות חלק מהקהילה האירופית, בניגוד לשכניהם מצפון וממזרח, האנגלים, שבחרו להתבדל.

האירים כבר נהנים, והולכים ליהנות אף יותר מאותו ערב רב של תרבויות המגיע אליהם, וזה בניגוד לישראל, המממררת אפילו את חיי הקשישים והנכים הסיעודיים הצריכים להיאבק ברשות האוכלוסין וההגירה על הישארות המטפלים שאליהם הם כבר הסתגלו. האירים או שהבינו או שעוד יבינו את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, חברת מהגרים מגוונת תרבותית. ההשלכות של חברה כזו הן הרבה מעבר ליכולת למצוא מנת ירקות מוקפצים כהלכה.

חברה כזו תהיה בהכרח יותר פורה תרבותית, יותר סובלנית ורחבת דעת, יותר פתוחה למגוון דיעות וכפועל יוצא מכל אלה, גם יותר מצליחה כלכלית.

גם ישראל הייתה כזו, כשקלטה עליה, יהודית אמנם (על פי הגדרת חוק השבות) ממדינות רבות (למעט מזרח אסיה) וההצלחה של המדינה הייתה לא מעט בזכות ההטרוגניות ממנה נהנתה החברה הישראלית. אבל מאז עברה החברה היהודית-ישראלית תהליך הומוגניזציה, שבעטיו הפכה יותר לאומנית ויותר חרדה לטוהר הגזע שלה. היתרונות של העליה ההמונית נמסו בכור ההיתוך הציוני, והתרבויות שאיתן באו העולים הושלכו לאחור והוחלפו באתוס ציוני לאומני כוחני שה"היי טק" הוא האלוהים החדש שלו.

וכך, חרדה אוחזת את המדינה מהסיכוי שכמה אלפי פליטות אוקראיניות לא יהודיות על ילדיהן יקלטו כאן, אפילו זמנית. שילדים להורים מאריתראה או סודן שנולדו כאן וחשים ישראלים לכל דבר ישארו כאן ולא יושלכו חזרה לגהינום ממנו נמלטו הוריהם. שאשתו מזה ארבעים שנה של אזרח ישראלי פלסטיני תקבל חס וחלילה דרכון ישראלי ותוכל לנסוע לחו"ל.

כל התופעות המגעילות האלה של שנאת זרים וחרדה דמוגרפית לא לוקחות בחשבון את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, רב-תרבותית, שאינה מחוייבת לאתוס יחיד. כפי שיודע כל מנהל מוצלח, בסיעור מוחות יש לדאוג לגיוון רב ככל האפשר של המשתתפים. משם יוצאות פריצות הדרך, הפרדיגמות החדשות.

חברה החושבת כאיש אחד היא חברה שסופה כבר נראה באופק.

אז נכון שמדינת ישראל היא מקום צפוף. אבל היא מקום צפוף מיצור מקומי, לא מיבוא. המספר הדו-ספרתי של ילדים במשפחות חרדיות מצופף אותה יותר מאשר כמה עשרות אלפי פליטים ו/או מטפלים סיעודיים. ואשתו של אזרח ישראלי שמסורבת אזרחות על פי החוק המתועב הזה, כבר חיה פה ממילא, כמו אשתו השניה, השלישית והרביעית של אותו בדואי. זה שאין לה אזרחות לא אומר שהיא לא חיה פה, ושילדיה לא מקבלים קצבה מהמדינה.

גם אי אפשר להתעלם שבין הים לירדן, בשליטה כזו או אחרת של ישראל, יש כ 14 מליון אנשים, שיותר ממחציתם לא יהודים. אם היה מתווסף אליהם עוד ציבור לא קטן שלא מחוייב לא לנרטיב הציוני ולא לנרטיב הלאומי-פלסטיני, אלא רק לרווחת חייו ולמנהל תקין, אז אפשר אולי היה להגיע פה לפתרון.

הפתרון לצפיפות הוא לא סגירה הרמטית של הגבולות והכנסת רק "אנשים כמונו". אנשים שלא כמונו, אותם אנו צריכים. כמונו, יש פה כבר די והותר.

bloomsday

ב 2.2.1922 יצא בפריז ספר אחד, יוליסס שמו, שעלילתו מתרחשת כולה באירלנד, בעיר דבלין, במהלך יום אחד – ה 16.6.1904. זה היום בו פגש הסופר, ג'יימס ג'ויס את אשתו, נורה. אבל בספר, שתי דמויות עיקריות מעבירות יום סתמי למדי בשוטטות בעיר דבלין. האחת, לאופולד בלום, הוא בן לאב יהודי הונגרי ולאורך הספר הוא לא אחת מושא להערות אנטישמיות. החל מ 1956 החלו לציין בדבלין את היום הספציפי הזה בו מתרחשת עלילת הספר, ולכנות את היום הזה Bloomsday.

יוליסס הוא ספר שנחשב יצירת מופת, שחייבים לקרוא, אך כזו שמאד קשה לקרוא. כ 850 עמודים הכתובים במנעד מאד גדול של סגנונות וזרועים התייחסויות לאינספור דברים שהקורא הממוצע צריך לעצור ולחפש במה דברים אמורים. ממובאות מכתבי הקודש הקתוליים, חלקים משירים של משוררים איריים עלומים, שיבושים של משפטים משייקספיר, ועוד ועוד, מכל טוב. כל אלה תוקעים את רצף הקריאה וגורמים לכך שבמשך עשרות שנים לא הצלחתי לעבור מעבר לפרק השלישי (מתוך 18) של הספר.

אבל השנה קרה הבלתי יאומן. כבר ב 2.2.2022, במלאת מאה שנים לצאת הספר (שהפצתו נאסרה באנגליה של אז בשל כמה פסקאות, כנראה אלו מזרם התודעה של אשתו של בלום, מולי) אמרתי לעצמי שאולי מספיק כבר, והגיע הזמן לגמור לקרוא את הספר?

במקביל, אמרתי לעצמי שעוד לא הבשילה השעה מבחינתי לחזור ללימודים פרונטליים באוניברסיטת תל אביב (לימודים בזום מאד התאימו לי..) וגם לא לנסוע לתל אביב ברכבת. אז התפנה לי המון זמן במהלך היום לקריאה.

חוץ מזה, מצאתי אתר בשם thejoyceproject בו נמצא הטקסט של הספר כולו, כאשר קטעים רבים מתוכו, הנדרשים להסבר, מכילים קישור לטקסטים מלווים המאפשרים בנוחות לקפוץ הצידה, לקרוא קצת ביאורים, ולחזור בנוחיות להמשך הסיפור.

וכדי לסנדל את הנחישות סופית, הבטחתי לעצמי שאם אגמור לקרוא את הספר עד לתאריך בו הוא מתרחש, אקח את עצמי לדבלין, ואציין את יומו של בלום שם, יחד עם חובבי ג'ויס אחרים שיתכנסו שם לציין את היום. ועמדתי בזה. גמרתי לקרוא את הספר הן במקור והן בתרגום (המצויין באמת, של יעל רנן) שבועיים לפני התאריך, וגם, במהלך הליכות, שמעתי את הספר מוקרא בקול, במבטא אירי חביב.

מכאן, לוח הזמנים הפך להיות ממש צפוף. לא מעט בגלל חתונת בני הצעיר, שלא תואמה עם bloomsday משום מה, ונועדה להתרחש שבוע אחרי. זוגתי שתחייה מאד חששה שאם אדבק בקורונה במהלך הנסיעה, אחמיץ את החתונה. חשש לא לחלוטין חסר בסיס. אבל אחרי ששנתיים וחצי חמקתי בין הטיפות, ואחרי שהוזרקתי ברביעית, חשבתי שאצליח להשמר, ולחזור בריא.

מה שלא קרה. נחתתי ביום ראשון אחר הצהריים (החתונה בשישי, כן?) , אספתי את המכונית ונהגתי הביתה. בדרך הרגשתי טוב. אבל אך נכנסתי הביתה, הרגשתי חם. אכן היה לי חום, ובדיקת אנטיגן הראתה קו חלש ליד ה T, חיובי-חלש כזה. מיד הסתגרתי בחדר של "הילד" – זה שמתחתן, ושם התבודדתי מדוכא עד עפר. את החתונה, הייתי בטוח, כבר החמצתי. אבל לחתן עוד לא העזתי לבשר את הבשורה.

במחשבה לאחור, אני יכול די בוודאות למקם את המקום בו נדבקתי. למחרת bloomsday, כיוון שדבלין הפכה לי קצת צפופה מדי, לקחתי סיור מאורגן אל צוקי Moher אשר בחוף המערבי. טיול באויר הפתוח נראה לי יותר בטוח. אלא שמזג האויר לא שיתף פעולה – ערפל כבד וגשם לא איפשרו לא לראות את הצוקים, ולא לטייל באויר הפתוח. וכך, נוסעי כל עשרות האוטובוסים שהגיעו לשם הצטופפו במרכז המבקרים, שעתיים כל קבוצה, שכן אי אפשר לשנות את תכנית הסיור בשל משהו כמו פגעי הטבע. וגם אי אפשר לחזור לאוטובוס לפני הזמן, כי הנהג במקום בו נמצאים הנהגים, והאוטובוס נעול. אני די בטוח ששם נדבקתי, יומיים לפני שטסתי חזרה.

המחלה עצמה? ממש לא נורא. חום נמוך יום וחצי, מעט ליחה, בלי נזלת. וקצר. מיום ראשון בערב עד יום חמישי בבוקר – אז יצאתי שלילי לראשונה. ליתר בטחון חזרתי על הבדיקה בצהריים, בערב, ושישי בבוקר, ועדיין שלילי. אז היית בחתונה לשמחתי הרבה. אבל זה היה ממש בדקה התשעים, ומזווית קשה.

לא הייתי צריך לקחת את הסיכון. וגם אם הגעתי לאירוע, העכרתי את מצב הרוח ללא מעט אנשים. היה שווה את זה? לא!

נסיבות מקלות? בדקתי היטב את מצב התחלואה באירלנד לפני שנסעתי ונראה היה שהגל השישי עדיין לא הגיע לשם. בדבלין עצמה, לא ראיתי בדל מסיכה. בטיסות הייתי בין הבודדים עם מסיכה (ועוד N95) ואחרי שנתיים וחצי של מגיפה באמת כבר מאד רציתי להאמין שהמחלה כבר מאחורינו, שאפשר לחזור לשגרה.

אז לא, אי אפשר לחזור לשגרה. ואני כלל לא בטוח שאי פעם יהיה אפשרי לחזור לשגרה. וזה מאד מדכא. לא עוד הרבה שנים של בריאות טובה וכושר סביר נותרו לי לטיולים, אבל התשוקה עדיין קיימת, ויש לי את הזמן ואת האמצעים. (לא בטוח לגבי האמצעים, בקצב שבו הטיסות מתייקרות….)

אז מה עכשיו? "בעקבות הזמן האבוד". אחלו לי הצלחה.

בצפון

מה מחבר בין תערוכת הסיום של (חמשת) בוגרות ה MFA באוניברסיטת חיפה ותערוכת זומו, המוזיאון הנודד במפעל הנטוש של זוגלובק בנהריה? פשוט: רכבלית לתחנת מרכזית המפרץ ורכבת משם לנהריה.

אז זה מה שעשיתי אתמול, יום שישי. עליתי לאוניברסיטה (במכונית, אף שיש מיניבוס ישירות מביתי לתוך האוניברסיטה כל 20 דקות), כי משום מה, תחנת הכניסה לרכבלית, הרכבל החדש של חיפה, דרך הגשר מעל הכביש הראשי, הכניסה המיועדת לקהל הרחב, לא נפתחה. שם "חנכתי" את הרכבלית (כיף, אני ממליץ) בנסיעה למרכזית המפרץ (3 ש"ח, 6 לאזרחים לא ותיקים) ומשם המשכתי ברכבת (רק אחת לשעה) לנהריה. חציתי את שדרות הגעתון, 3 דקות הליכה ונשארה לי שעה וחצי לתערוכת זומו, שבה לא מעט עבודות שוות, עד לרכבת חזרה.

נועה למדן

וחזרה ברכבת, וברכבלית אל תערוכת ה MFA במשכן לאמנות באוניברסיטה. רק חמש בוגרות, אך לשלוש מתוכן היו עבודות מצויינות.

שירה ריימן
ענבל כהן-חמו
מירי מור

ומה משותף לרובוטים ואוכל טבעוני? קיבוץ אשדות יעקוב מאוחד! נסענו היום (שבת) למוזיאון אורי ורמי נחושתן, שם ראינו תערוכה ממש מדהימה של גיא בר אמוץ, "מופע התקוממות הרובוטים", בה רובוטים שרו ודיברו בשלושה מופעים שונים בתאום מופלא עם סרט וידאו בה אותן המסיכות של הרובוטים הורכבו על אנשים / רקדנים. חייבים לראות את זה…

גיא בר אמוץ

וכשסיימנו, נכנסנו ל"חומוס 90", בתחנת הדלק בכניסה לישוב, מסעדה טבעונית פשוט מעולה. אוכל טעים, עיצוב מדליק, ממש מפתיע. השילוב של שני אלה, המוזיאון והמסעדה, כבר שווה נסיעה לבקעת הירדן, גם בחום הכבד ששרר שם היום (מעריץ אותם על שהם שורדים שם.) גם כשהחופים סגורים.

מרוקו – יומן מסע

זה סיפור טיול של שבועיים במרוקו. רובו בנהיגה ברכב שכור בדרום המדינה. מרוקו לא מדינה שהיה לי מובן מאליו שטיול כזה, בארגון עצמי, אפשרי, כמו למשל באירופה או צפון אמריקה. מקווה שהנסיון המאד חיובי שלנו (שלי ושל זוגתי שתחייה) יעודד אנשים לעשות טיול כזה, בארץ שממש ממש שווה ביקור.

טסנו עם ארקיע לעיר מרקש, שהינו בה יום ואז אספנו את הרכב שהזמנו מראש בסוכנות השכרה מקומית בחלק החדש של העיר, נסענו בו 12 ימים באזורים מדרום למרקש, וחזרנו ליום אחרון במרקש.

אז ככה: לא קשה לנהוג לבד במרוקו. הכבישים במצב די טוב, הנהגים פחות אלימים מאלו כאן, הדלק זול מאשר בישראל, בערך שני שליש מהמחיר. רכב קטן ל 13 ימים כולל ביטוח ביטול השתתפות עצמית, עלה כ $500. המרחקים גדולים. נסענו ב 12 יום 2830 ק"מ, כשלוש שעות נסיעה בממוצע ביום. אולי שלוש וחצי. בכל מקום בו תרצו לחנות יצוץ מישהו ש"ישמור" לכם על המכונית ו"יכוון" אתכם. לא שווה להתרגז בגלל זה. זה יעלה לכם שקל-שקל וחצי, נאמר 5 דירהם.

מה שכן מטריד בנהיגה במרוקו הוא בכל ישוב קטנטן, בכל צומת שכוחת אל, המהירות המותרת יורדת מ 100 ל 80, ומיד אחרי כן ל 60, ועולה חזרה בשלבים אחרי. לפעמים היא יורדת גם ל 40 ול 20. עדיף לציית לתמרורים האלה, כי יש מצלמות מהירות מאוישות בהרבה מאד מקומות. אותנו תפסו פעמיים, פעם ויתרו ופעם שילמנו קנס, לא גדול, במקום. יש גם מחסומי משטרה בהמון מקומות, אך הם ינפנפו לכם לעבור כשיראו שאתם תיירים.

נסיעתנו הייתה מסוף אפריל עד תחילת מאי וחפפה חלקית את חודש הרמדאן. היו יחסית מעט מאד תיירים, לפחות במקומות בהם היינו. גם מעט תיירות פנים – הם לא מטיילים ברמדן. אולי בשל כך יכולנו בקלות רבה להזמין בערב כל יום, מקום לינה לערב הבא ולמצוא חדרים במלונות שרובם היו ממש נהדרים ומאד מיוחדים (בקטע טוב) במחירים ממש מגוחכים בסדר גודל ישראלי: בין 30-60 יורו, כולל ארוחת בוקר. למעט אחד, את כולם עשינו תוך שימוש בישומון של booking. לשם כך השתמשנו בעיקר ב wi-fi של מקום הלינה שהיה תמיד זמין באיכות טובה בכל מקום לינה, כולל מאהל במדבר….

חלק לא קטן מהחוויה של טיול כמו זה שעשינו קשור למקומות בהם ישנו, והדרך אליהם. כמעט באף אחד מהם לא הייתם מתאכסנים אם הייתם בטיול מאורגן. באלו הממוקמים ב Riad, בית עתיק משוחזר, יש רק 4-8 חדרים, ואוטובוס/מיניבוס כלל לא יכול להגיע אליהם. גם יותר קל להגיע אל מקומות כאלה אם אתם לא עם המון מטען – אין מעלית אף לא באחד מהם.

לא מקבלים כרטיס אשראי ברוב בתי המלון האלה, גם אם הזמנתם דרך בוקינג, כרטיס האשראי שנתתם בהזמנה לא מחויב והמלון יגבה את התשלום במזומן. צריך שיהיה אתכם/ן מספיק כסף מקומי מזומן (אם כי מוכנים בדרך כלל לקבל יורו) לשלם. יש בכל עיירה או עיר סניף דואר ובו כספומט שבו אפשר למשוך עד 2000 דירהם בכל פעם (כ 200 יורו) כך שאין בעיה להצטייד במזומן. בארץ, לא מצאתי מקום בו ממירים לדירהם מרוקני.

אין בעית גישה סלולרית לאינטרנט פרט לקטעים מאד נידחים של כבישים מאד צדדיים. בחרנו לקחת חבילת גלישה לא זולה של הוט-מובייל כי היא מאפשרת roaming על שלושת רשתות המפעילים המקומיים וכך מבטיחה כיסוי יותר מקיף באזורים הבאמת שכוחי אל בהם היינו. אבל אנשים הסתדרו מצויים עם סים מקומי, וכמובן שרצוי מאד להוריד מפות גוגל אופליין לנייד ממילא, לניווט בלי גישה לאינטרנט. כנראה שגם ווייז עובד שם.

עד כאן מנהלה כללית. מכאן תיאור המסלול שלנו שתוכנן חלקית על בסיס מסלול שלפני שנתיים תכננה עבורי ועבור ידידה סוכנות נסיעות מקומית, טיול שלא יצא לפועל בגלל הקורונה, וסיפרתי על זה באריכות כאן, וחלקית על בסיס מדריך lonely planet מהדורת 2014. המסלול, גם בגלל הקורונה, פסח על כמעט כל הערים הגדולות של מרוקו כגון קזבלנקה, פז, רבאט, טנג'יר ועוד, שאין לי ספק שהן שוות ביקור, בעיקר בגלל שיקולי קורונה, וגם כדי להקטין זמני נסיעה (מה שהצליח רק חלקית). מרוקו ארץ גדולה, ושבועיים זה לא הרבה זמן בכלל לראות אותה.

נחתנו במרקש מאוחר מאד, לקראת חצות, אחרי שארקיע הזיזו שוב ושוב, לא רק את שער היציאה, זמן הטיסה, אפילו את תאריך הטיסה. ממש לא רציני. למרבה המזל, בגלל שעת הנחיתה המאוחרת, ביקשתי מהמלון שישלחו נהג לאסוף אותנו, בתשלום נוסף (בדרך כלל 15-20 יורו). הוא אכן היה שם, לא עם שלט ועליו שמנו אלא עם שם המלון. ניחא. שדה התעופה אגב, מאד יפה ומפואר, אפשר להתרשם ממנו כשצועדים אליו ברגל מהמטוס. ביקורת הדרכונים זריזה, ישראלים צריכים ויזה אותה אפשר לקבל בנציגות ברחוב הירקון עם תשלום 75 ש"ח, מילוי טופס ותמונה פספורט אחת. לא נחוץ שום דבר חוץ מזה.

הנהג לא הביא אותנו למלון אלא אל שפת מדרכה, שם חיכה לנו איש מהמלון שחטף את שתי הטרולי אתם נסענו והחל לצעוד איתן אל תוך הלילה. הלכנו בעקבותיו לאורך שיירה ארוכה של כרכרות עם סוסים, חצינו כיכר ענקית בשם Jamma el Fna, הלכנו לאורך רחוב שנראה כמו שוק בו התריסים היו מוגפים כולם ואחרי כקילומטר כזה סטינו לתוך סבך סמטאות ה"מדינה", הרובע העתיק של העיר. אחרי כעשרים פניות, שלא הייתי בטוח שאצליח לשחזר כדי לצאת משם, עברנו דרך דלת נמוכה שמעליה לא היה שלט, ונכנסנו לחצר הפנימית הקסומה של הריאד. שם, בשתיים לפנות בוקר הכינו לנו שייק פירות מרענן והראו לנו את החדר.

ההגעה הלא שגרתית אל מקום הלינה הייתה אופיינית כמעט לכל מקום בו לנו, אבל זה ממש חלק מחווית הטיול בארץ כזו. ובסופו של יום, תמיד מצאנו את המקום בו היינו אמורים ללון. ותמיד יש את האופציה לוותר על המלון המיוחד ולישון במלון סטנדרטי שבו גם יש חניה למכונית. הבעיה שבהזמנות באתר כמו בוקינג, קשה הרבה פעמים להבין איך מגיעים למלון ומה בסביבה.

יום 1: מרקש, אתרי התיירות צפונה מכיכר Jemaa el-Fna.

יום 2: אספנו את הרכב עם חצי מיכל מלא ויצאנו לדרך. מיד מילאנו את המיכל כי לא ידענו מראש עד כמה זמינות תחנות דלק במקומות אליהם אנחנו נוסעים. וכך נהגנו גם בהמשך, אף שרוב הזמן לא הייתה בעיה לממצוא מקום לתדלק בו. בכל תחנת דלק גם ישטפו לכם את המכונית, פנים וחוץ בצורה יסודית מאד, תמורת כעשרה שקלים. שווה לעשות את זה לפני שמחזירים את הרכב לחברת ההשכרה. יעשו לכם פחות בעיות.

המקום הראשון אליו ניווטנו היה הכפר Tighedouine, (הקישור מימין הוא למפות גוגל) שבו אין שום דבר מיוחד (היה שם דווקא יום שוק והיה מאד מאתגר לנהוג דרכו) אבל המקום נמצא בתוך עמק נהר (oued) ה Zat והניווט לשם נועד להסיט אותנו מהכביש הראשי N9 אל הכביש המשני P2016 העובר בעמק היפה הזה, וחוזר לכביש הראשי לאחר הרבה פיתולים ממש לפני שהכביש הראשי מתחיל לטפס אל מעבר ההרים (Tizi) N'Tichka ועובר לצד השני של הרי האטלס, שעל פסגותיהם עדיין נותרה שכבה דקה של שלג.

ממש אחרי הפסגה סטינו שוב מהכביש הראשי ופנינו שמאלה לכביש הצדדי P1506 בדרך ל Telouet, קסבה יפיפיה, הראשונה מני רבות שראינו בטיול הזה, הנמצאת בעמק נהר ה Ounila. נופי הטבע בדרך לקסבה הזו ובהמשך הקניון העמוק של הנהר מימין לדרך מצדיקים סטיה זו גם בלי הקסבה ב Telouet, אבל בהמשך אותו הכביש מחכה גם הקסבה המפורסמת ביותר במרוקו, זו שסרטים רבים צולמו בה (כמו למשל "גלדיאטור") Aït-Ben-Haddou (שיש עליה אפילו ערך בויקיפדיה בעברית).

את היום תכננו לסיים בעיירה ורזאזאת / Ouarzazate אך הסתבר שהמלון שלנו ששמו Hôtel Riad Dar Daïf נמצא בכלל בעיירה סמוכה ולא מלבבת במיוחד. המלון עצמו היה מאד יוצא דופן, ממוקם בתוך קסבה עתיקה משוחזרת כשכולו ערב רב של חדרים בגדלים שונים, במפלסים שונים, עם פינות אכילה ורביצה בכל מקום, מרפסות לכל מיני כיוונים וחצר עם גינה ובריכת שחיה. צריך לראות את זה, ושווה לנסות.

היה יום ארוך, וסיימנו אותו בארוחת ערב במלון, כמו ברוב הערבים בהמשך. בגלל הרמדאן לא היה אפשרי למצוא מסעדה פתוחה בצהריים, ובערב המלונות היו לא ממש בסביבה עתירת מסעדות. מצד שני, בכל המלונות כמעט יכולנו לקבל אוכל טבעוני, טעים אך לא מאד מגוון. פחות או יותר לסירוגין קוסקוס ירקות וטאג'ין ירקות. אין לי ספק שיש למטבח המרוקני מבחר יותר גדול להציע, אבל לא בטוח שלטבעונים. היו גם מרקים טובים, כולל גרסה טבעונית של מרק חרירה. על הסלטים אין הרבה מה לספר. לא צד חזק של מרוקו.

יום 3: ניווטנו אל קניון Dadès. בדרך עצרנו לזמן קצר, כנראה קצר מדי, בקסבה המשוחזרת Taourirt Kasbah אשר בורזאזאת, אבל ידענו שדרך ארוכה לפנינו, ותכננו באותו יום לבקר גם בקניון Dadès וגם בקניון Todgha. בהמשך, על פי המלצת בעל המלון בו לנו, ביקרנו ליד העיירה Skoura ב Kasbah Amridil היפה מאד (מופיעה על השטר של 50 דירהם!) ובהמשך, ליד Kalaat M'Gouna ביקרנו בעמק הוורדים, בו מגדלים וורדים לתעשיית הבשמים, בחלקות המפוזרות בין עצי התמר. מקום יפה, ויש תצפית יפה עליו מ Kasbah Itran, כמה קילומטרים לאורך כביש עמק הוורדים מהכביש הראשי.

קניון Dadès

בסופו של יום, נסענו רק לנקודה מסויימת בקניון Dadès, בה הכביש נמצא ממש במפלס הנהר והסתובבנו לאחור, אל מלון La Perle du Dades המאד מאד יפה ומיוחד, אך נמצא גם הוא בקצה דרך עפר באמצע שום מקום. יתכן שהיינו צריכים להמשיך ולנסוע בקניון, אבל לא הצלחתי לברר עד היכן הקטע ששווה ביקור בקניון, ועד הנקודה בה הסתובבנו ראינו הרבה צורות סלעים מעניינות המכונות "אצבעות קופים", וגם לא מעט קסבות הרוסות באופן ציורי ומשולבות היטב במטעי תמרים.

אם היה לנו רכב קשוח יותר, והיינו מתחילים את הטיול בבוקר שם ולא שלוש שעות קודם במקום אחר, אפשר היה לנסוע בקניון Dadès ולעבור אל קניון Todgha בדרך עפר בהרים. שווה לשקול לעשות את זה. להבנתי לא ממש צריך 4X4 לשם כך, אך זה טיול של יום שלם ממש ודורש לישון במקום לילה קודם ולילה אחרי.

יום 4: יצאנו לבקר בקניון Todgha, המכונה טודרה, כמו השיר "אצלנו בכפר טודרה" של הברירה הטבעית. לא ראיתי כפר בשם זה במפות גוגל, לא באזור זה בכל אופן. בקניון המאד יפה זה, אבל יפה באופן מאד שונה מקניון Dadès, מאד קל להבחין איפה להסתובב ולחזור חזרה. יש קטע מאד מובחן, ולא מאד רחוק בעומק הקניון, בו הקירות מאד גבוהים והקניון בו עובר הכביש מאד צר. רוב האנשים עוצרים לפני קטע זה והולכים שם ברגל. אפשר גם לזהות קטע זה לפי דוכני השטיחים והמזכרות לאורכו, ולפי האנשים המטפסים שם על הקירות. עברנו קטע זה בנסיעה במטרה לעלות ברגל למעלה מבחוץ (יש מדרגות מצד שמאל מיד אחרי היציאה מהקטע המדובר). פדלאות שכמונו, לא עלינו עד למעלה, אלא חזרנו לרכב ונסענו עוד כעשרים קילומטרים בהמשך הקניון, שהיו אולי פחות צרים וגבוהים, אבל יפים בפני עצמם.

Oued Ziz

ואז נסענו דרך עמק נהר ה Ziz אל הכפר Khemliya, שם היינו אמורים לפגוש את הג'יפ שיקח אותנו למאהל בלב הדיונות באזור שסביב העיירה Merzouga. כדי לעבור בעמק נהר ה Ziz בחרנו במסלול היותר ארוך, כשעה נוספת של נסיעה, העובר דרך Errachidia. לא בטוח שההחלטה מוצדקת משני סיבות. האחת כי יתכן שעמק נהר ה Ziz יפה יותר דווקא מצפון ל Errachidia בקטע בו לא עברנו, והשניה כי הקטע בו כן עברנו בתוך מטעי הדקלים, אחרי הפניה מכביש N10 ל N13 והירידה הדרמטית מהמצפור לתוך אפיק הנחל ומטעי הדקלים המשתרעים שם עד לאופק, מתאושש משריפה מאד מסיבית, ועצוב לראות את זה.

בכפר Khemliya שבו גרים צאצאי עבדים אפריקאים, כהים משמעותית מהברברים שגרים באזור, נפגשנו עם הג'יפ ולהפתעתנו (בשלב זה היינו כבר אמורים להבין שאין שום דבר שגרתי בהגעה לכל מלון בו נבחר) הורה לנו לנסוע אחריו כמה עשרות קילומטרים דרומה, אל הכפר המאד נידח Bagaa, שם השארנו את הרכב, עברנו אל הג'יפ שלקח אותנו אל ה luxury bega camp, מאהל נחמד, ומאד "מפנק" ליד הדיונות, שאליהן הספקנו לטפס לאור השקיעה הדועך.

Erg Znaigui

היה טיפה מאכזב לגלות שהמאהל בו בחרנו לא נמצא בגוף הדיונות העיקרי, הנקרא Erg Chebbi (אזור של דיונות נקרא Erg) בו הדיונות גבוהות מאד והחול יותר כתמתם. אלא באזור דיונות אחר בשם Erg Znaigui בו הדיונות נמוכות יותר. מצד שני, באיזור הדיונות הראשי המאהלים הרבה יותר צפופים וקרובים זה לזה, וטרקטורונים דוהרים בשטח, כך שיש יתרון בבחירת מאהל באזור קצת יותר שולי. וכל העסק עלה כ 50 יורו ללילה, כולל ארוחת ערב מצויינת וארוחת בוקר. אולי היינו צריכים להשאר שם ללילה נוסף ולהתפנן על הדיונות.

יום 5: קמנו אט אט, ואחרי שהג'יפ הקפיץ אותנו לראש גבעה סמוכה לתצפית והדגים איך יורדים (בזהירות) מהדופן היותר חדה של דיונה, יצאנו לדרך אל N'Kob, העיירה בת 54 הקסבות, שאף לא אחת מהן ראינו, בה תכננו לעצור לארוחת צהריים ולהמשיך לביקור ולינת לילה ב Agdz.

אבל תחילה עצרנו ב Risani, עיירה שפעם הייתה צומת מסחר חשובה בנתיב השיירות מאפריקה, אבל היום כבר לא. רצינו לבקר בשוק המקומי ובמאוזולאום שיש שם, זה של  Moulay Cherif, אבל היה סגור "מטעמי קורונה" ויכולנו רק להציץ אל תוך החצר היפה. (זו אגב הייתה פחות או יותר הפעם היחידה בה נזכרנו בעניין הקורונה בכל החופשה הזו, ואחרי שנתיים וקצת שהמגיפה לא ירדה לנו מהתודעה לרגע, זה היה שינוי מבורך.)

אבל, מיהרו לנחם אותנו המקומיים, שזיהו מיד שאנו מישראל, "אתם יכולים לבקר בקבר רבי דוד אבוחצירה", ו"אתם יודעים שהבבה סאלי נולד פה?". בדקתי בויקיפדיה, ואכן כך. העבר היהודי של מרוקו נוכח בכל מקום, לא רק בערים הגדולות. בכל כפרון ועיירה יש רובע יהודי הנקרא Mlach, בית קברות יהודי ובית כנסת. מלך מרוקו אגב, מממן שיקום 160 בתי קברות יהודיים ברחבי מרוקו. אז לא. לא ביקרנו בקבר הצדיק דנן, אבל כן הלכנו לשוק, והיה שווה.

גם לא באמת ביקרנו ב N'Kob כפי שתכננו, כי ידענו שעוד ארוכה הדרך ולא נראה שם סימפטי. אחרי סלט קצוץ דק (סוף סוף!) בתחנת דלק ב N'Kob ניווטנו אל מלון Kasbah Itrane Agdz שהסתבר שכלל לא נמצא בעיר Agdz במקום המסומן במפה (אבל דיווחתי לגוגל וזה תוקן!), אלא בעיירה אחרת, שעל פניה חלפנו כמה דקות קודם בשם Tamnougalt, בה ממילא תכננו לבקר למחרת. "אנשים טובים באמצע הדרך" הראו לנו איפה המלון באמת נמצא וסיימנו יום קצת מבאס במלון שנראה כמו קסבה מסורתית מבחוץ אך טיפה מוזנח מבפנים. אבל היי, היה ממש בתוך מטע תמרים יפיפה.

יום 6: קמנו, ולשם שינוי לא מיד נכנסנו למכונית אלא יצאנו לטיול רגלי במטע התמרים הסמוך, מה שנקרא Palmeraie, מטע טיפוסי כזה מושקה במערכת של תעלות השקיה, ולרוב יש בין התמרים גם גידולים אחרים כמו רימונים וחיטה. המטעים האלה נמצאים תמיד בעמקי נהרות וממלאים את תחתית העמק מצד לצד, כאשר מקום הישוב ימצא בשיפולי העמק, לא על חשבון קרקע חקלאית. ב Tamnougalt יש כפר מבוצר שכזה, שנשמר כמעט ללא שינוי מהמאה ה 16. לשם שינוי התרצינו לקחת מדריך מקומי לסיור ב Kasr (כפר מבוצר) הזה, וזה היה מוצלח. בכלל, מציע להיות קצת פחות חשדנים מאיתנו וכן להסכים לקבל את שרותי המדריך המקומי. ואל דאגה, אתם לא תצטרכו לחפש אותו. הוא כבר ימצא אותכם.

Kasr Tamnougalt

יש ב Tamnougalt גם קסבה מאד יפה, על הגבעה בשם Kasbah des Caids שספר ההדרכה בו נעזרנו ממקם בטעות בעיר הסמוכה Agdz. ראינו אותה רק מלמטה, אבל יתכן ששווה לעלות על הגבעה ולראות אותה מבפנים. לא שווה לבקר בעיר הסמוכה Agdz כי ה"אטרקציה" השניה שהספר ממליץ לראות שם, עוד קסבה, סגורה לקהל ואי אפשר לבקר בה, למרות שנראית מאד יפה מבחוץ

מ Agdz שמנו את פעמינו אל העיר Zagora אשר בעמק ה Draa (הנחל הארוך ביותר במרוקו) ולכפר הסמוך אליה בשם Tamegroute, בו יש ספריה איסלמית יפה (וסגורה בעיד אל פיטר) וקואופרטיב של קרמיקאיות (מרוקו מלאה בקואופרטיבים של מלאכות יד, הפקת שמן ארגן ועוד ועוד) בו אפשר לראות את התנורים ואת מערכת היצור של הקרמיקה. קצת בהמשך הכביש יש מתחם קטן של דיונות ב Tinfou בו אפשר גם לרכב על גמלים. בסוף אותו הכביש, אליו לא הגענו, נמצאת נקודת היציאה לסיורים רכובים במתחם החולות הגדול ביותר במרוקו, Erg Chigaga אבל לבקר בו זה עניין של 4-7 ימים. בדרך חזרה למלוננו ב Zagora (Riad Le Jasmin Du Sud – די מומלץ) עצרנו לביקור בבית הכנסת היהודי בתוככי הקסבה ב Amazraou. גם שאר הקסבה שם שווה ביקור, אבל לא אהבנו את המדריך שם וויתרנו, כנראה בטעות. בדיעבד, אפשר היה לוותר על כל מה שראינו באותו יום ובכך לקצר את מרחקי הנסיעה בטיולנו משמעותית.

יום 7: חיכתה לנו נסיעה מאד ארוכה ליעד הבא – Tafraoute – למעלה מחמש שעות נסיעה. התלבטנו אם לעשות את זה בנסיעה רצופה או לעצור באמצע הדרך במקום בשם Tata שתחילה חשבנו שהוא סתם מקום לעצירה אך בקריאה במדריך גילינו שזה בסיס טוב לסיורים באזור וביקורים באתרים של ציורי סלע מהתקופה הנאוליטית וממגורות מבוצרות, משהו הנקרא Agadir (יש גם עיר בשם זה על חוף הים שם).

אז התמקמנו ב Tata ויצאנו לחפש ציורי סלע ואגדירים. לשם כך נסענו עוד שעה דרומה ,אל ישוב בשם Akka שבכל מיני כפרים בדרך אליו, על פי הספר, היינו אמורים למצוא ציורי סלע. אז תשכחו מזה. לא מצאנו אף אחד בישובים האלה שידע לכוון אותנו אליהם, וגם אתם לא תמצאו. לדעתי מי שכתב את הספר היה בטיול מאורגן כלשהו עם מדריך שידע למצוא את הציורים האלה. ובאשר לאגדירים: מצאנו אחד, ליד Akka בשם Agadir owzro שאליו היה דווקא שלט הכוונה בכניסה ל Akka – כפר שלם מבוצר על ראש גבעה. בהחלט יפה. האם שווה שעה נסיעה הלוך ושעה חזור? לשיקולכם.

ב Tata עצמה יש לא מעט ציורי גרפיטי מצויינים. בכלל, מרוקו היא מקום טוב למי שחובב גרפיטי, וספציפית, קירות כל מוסדות החינוך מכוסים בציורים, לא ממש גרפיטי, יותר מה שנקרא murals בעלי אופי חינוכי. העיר הזו הייתה גם המקום היחידי בו אתר בוקינג לא ידע להציע מקום לינה, ונאלצנו להשקיע זמן לא מבוטל בלמצוא מקום. בעל המקום בו לנו, איש מבוגר שלמד עברית באוניברסיטה מסיבה כלשהיא, ידע להמליץ לנו איפה למצוא אגדיר יפה, במקום בשם Aït Kine ושם אכן התחלנו את היום הבא.

יום 8: כדי להגיע ל Aït Kine, וממש שווה להגיע, יש לעלות על הכביש הצדדי P1805, שעובר בנופים עוצרי נשימה, שהם עצמם שווים את בחירת הנתיב הפחות מהירה הזו, ובישוב Tleta Tagmoute לפנות ימינה אל Aït Kine, כפר יפה, מוקף מטעי זיתים, בעמק יפה, עם שער יפה וממגורה מבוצרת ומשומרת בת שלוש קומות בה לכל משפחה היה תא עם מרפסת כניסה וגרם מדרגות נפרד.

בכלל, שווה לעשות "סיור אגדירים" שכזה באזור, בהם לא היינו (אבל אולי עוד נהיה) כמו למשל ב:

Tasguente, Agadir tiskmoudine, Agadir Ifri Imadiden, Agadir Aguellouy

המשכנו דרך העיירה ההררית והמאד קרירה, גם בקיץ, Irherm אל Tafraoute, תחנתנו הבאה. מרכז העיירה הוא סתם כזה, אבל פרבריה ממוקמים בין סלעי ענק, חלקם על סלעי ענק והשילוב מאד יפה. שווה לבקר ב La Maison Berbère Traditionnelle de Tazka הממוקם על גוש סלע ענק שכזה ומדגים איך נראה בית טיפוסי כזה. המדריך שם גם יראה לכם את ציור הסלע של האיילה על הסלעים כמה מאות מטרים משם, ובכך, אנחנו לפחות, יצאנו ידי חובתנו לתקופה הנאוליטית.

יום 9: התחלנו בסלעים הצבועים, Les Roches Peintes פרוייקט מרהיב של אמן בלגי שצבע בעמק ליד Tafraoute כמה מצבורים של סלעי ענק, בעיקר בכחול. כ 8 ק"מ של סטיה על דרך כורכר לא רעה מכביש R104 המוביל אל חוף האוקיינוס האטלנטי, בו המשכנו אל Tiznit שאמור היה להיות בה שוק צורפים עם מסורת יהודית מפוארת, אבל לא nna התרשמנו. לעומת זאת יש שם מסעדה נחמדה בשם "צל התאנה"
A l'Ombre du Figuier להפסקת צהריים. יש מצב שיש עוד דברים ששווה לראות ב Tiznit, אך חוף הים קרא לנו, והמשכנו הלאה לעיירת החוף Mirleft למקום לינה חביב ביותר – Sally's , עם חדר ובו חלון הצופה אל גלי האוקיינוס האטלנטי, וגרם מדרגות סמוך היורד אל חוף חולי, גדול, עם מעט מאד אנשים, ומאד נקי.

יום 10: היה לנו כל כך כיף שם, על שפת הים, שהחלטנו להשאר לילה נוסף. תכנית הטיול הכילה מראש שני ימים לדברים מעין זה. יום אחד מראש החלטנו להוסיף למרקש, בסוף הטיול, וכך היה לנו גם יום-ים נוסף. יום חוף בעצם, כי מי האוקיינוס קצת קרים (17 מעלות) למפונקים כמונו. וגם נסענו בכל זאת קצת, חצי שעה דרומה לעיירה Sidi Ifni, עד 1969 מושבה ספרדית והיום מקום מאד רדום עם כיכר מרכזית מוקפת בניני אר-דקו מוזנחים. יש שם גם חוף, אך כזה שנראה פחות יפה מזה שלידו גרנו. ובדרך חזרה ל Mirleft עצרנו בחוף Legzira שם היו פעם שתי קשתות סלע טבעי ענקיות, והיום נותרה אחת, שבהחלט מצדיקה ירידה לחוף הזה.

יום 11: החלטנו לפסוח על העיר Agadir שמקריאה התרשמנו שהיא עיר חדשה ולא ממש יפה. בעיקר מרכז לטיסות שכר הכל-כלול כאלה. במקום זאת החלטנו לבקר בעמק ה Souss ובעיר Taroudant המכונה "מרקש הקטנה". עיר קטנה, מוקפת חומה מקורית, ושווקים בה הרבה. ישנו שם במלון היפיפה Riad Taroudant הנמצא בלב סמטאות המדינה ובליבו בריכה. שוב – נדרש מישהו על טוסטוס שיוביל את מכוניתנו פנימה והחוצה אל המלון – מפות גוגל חסרות תועלת בסמטאות כאלה. כנראה גם וייז אף שלא ניסינו. אכלנו שם את הקוסקוס הטעים ביותר שאכלנו במרוקו (קוסקוס בימים אי-זוגיים, טג'ין בזוגיים…).

השווקים בעיר הזו נחמדים, המחירים בלי ספק זולים מאלו של מרקש, מקום טוב לקניות. האם חוץ מזה שווה להקדיש יום לעיר או לעמק בו היא נמצאת? לא בטוח. אולי שווה לעצור שם אם זה בדרך שלכם מהחוף או אל החוף, אבל אנחנו באנו מהחוף וחזרנו למחרת אל החוף.

יום 12: מ Taroudant יצאנו אל עיר החוף Essaouira. בניגוד ל Taroudant העיר Essaouira היא ממש ביקור חובה. בדרך אליה, כדי לשבור את הנסיעה הארוכה, עצרנו בחוף העיירה Imsouane, חוף בעיקר של גולשים עם אווירת שאנטי כזו. ובדרך בין החוף לעיר, סוף סוף ראינו אותן: "עיזים על עצים" – עדר עזים שמטפס על עצי אגוז הארגן ואוכל את פרחי העץ ועליו. התמקנו במלון, קונבנציונלי לחלוטין לשם שינוי, על שפת הים וכמה מאות מטרים מהרובע העתיק של העיר והקונסיירג' מצא לנו מקום חניה ממש לפני המלון. מרענן.

אחרי טבילה קצרה בים (ברררר) יצאנו לסיור בעיר העתיקה, אך החשיך די מהר ודחינו את רוב ה"אתרים" ליום שלמחרת. מצאנו שם חצר ובה ריכוז של מסעדות, שתיים מהן טבעוניות! ממוקמות אחת ליד השניה. בחרנו באקראי באחת, Le Corail שהציעה מבחר גדול של סוגי טג'ין יצירתיים, והיה לא רע בכלל.

Essaouira

יום 13: סיור בעיר העתיקה, בנמל הדייגים, על חומות העיר, ברובע היהודי, כולל בבית הכנסת (כניסה בתשלום..) וכמובן בשווקים שגם בהם הצלחנו למצוא מה לקנות. (מזל שיצאנו רק עם טרולי קטן לאדם, בלי מזוודה לצ'ק אין וכך יכולנו להביא רק 3 שטיחים, 6 כלי קרמיקה, גלביות וצעיפים לרוב, נעליים מרוקניות, תבלינים ותכשיטים, …). אחרי הצהריים יצאנו לדרך למרקש שם לנו בריאד (סביר, לא יותר) בלב הסמטאות המאד צרות של הרובע היהודי (לשעבר), ריאד שהיה ממוקם בדיוק באמצע בין האתרים שתכננו לראות למחרת.

מפות גוגל סימנו לנו דרך להגיע ברכב אל המלון, אבל בשלב זה כבר הבנו מה נוסע ומי הולך.והשארנו את המכונית במגרש חניה בתשלום (20 ש"ח ליום), כמה מאות מטרים מבית המלון.

יום 14: מזג האויר הפסיק להאיר לנו פנים – הטמפרטורות נסקו לטמפרטורת גוף. בימים שחלפו מזג האויר היה ממש מצויין, אפילו דרש סוודר פה ושם. אבל בכל זאת ביקרנו בארמון Bahia, בארמון החרב El Badii-Ksibat Nhass, בקברי ה Saadien ובמוזיאון האריגה והשטיחים הממוקם בבית פרטי מפואר מאד בשם Dar Si Said. כל ארבעת האתרים דנן שווים ביותר, ויכולים לתת לכם מושג על הרמה המדהימה של מלאכת היד, והבניה של מרוקו דאז, ואני חושב שגם כיום.

חזרנו לריאד לרביצה של כמה שעות בחצר הפנימית המוצלת והקרירה יחסית שלו – הארכיטקטורה של הריאדים מאד אפקטיבית בתנאי חום, ואחרי הצהריים אספנו את הרכב מהמגרש, ונסענו לחלק החדש של העיר, המכונה Gueliz. שם הצטיידנו בקילו דברי מתיקה להביא ארצה מפטיסרי מומלצת (היה עוד מקום בטרולי….), דגמנו כמה גלריות לאמנות עכשווית ברחוב יוגוסלביה (שם הן מרוכזות) והיידה לשדה. היה מאתגר למצוא את מקום החזרת הרכב – שכרנו מחברה מקומית שאין לה משרד בשדה, והמיקום ששלחו לנו ממפות גוגל לא הוביל אותנו במדויק. כיוון שלא אספנו את הרכב מהשדה אז גם לא ידענו לאן לחזור. סוף טוב, מצאנו את המקום, לא עשו לנו בעיות ולא חיפשו דפיקות קטנות בפח. גם לא היו כאלה, וגם כנראה עזר שרחצנו את הרכב יום קודם. זה תמיד עוזר. הם לקחו אותנו לטרמינל, ארקיע לא ביטלו את הטיסה, יצאנו שליליים ב PCR בנתב"ג למרות שממש לא נזהרנו, והנה אנחנו פה.

שאלות? עצות? מוזמנים להשתמש במנגנון התגובות מטה.

למה גרפיטי?

עשרות אלפי אנשים עמדו שעות בתור בכניסה לשני בנינים המיועדים להריסה בצפון תל אביב שבהם היה במשך שבוע אירוע פופ-אפ של אמנות רחוב (מודל VR של הפרוייקט, עשוי מצויין, נגיש כאן). יותר אנשים ביקרו בשני הבנינים, בני שלוש קומות בפנקס 11 ו 13, מאשר ביקרו במוזיאוני ישראל, חיפה, הרצליה ופתח תקווה גם יחד במשך שנה שלמה. מוזיאון תל אביב לא ברשימה בגלל התערוכה של קוסמה שהצליחה להביא גם היא המונים.

גם קבוצת הפייסבוק אומנות רחוב,ציורי קיר וגרפיטי בארץ ובעולם היא קבוצת הפייסבוק היותר פעילה שאני מכיר. כמעט שלושים אלף חברים, עשרות פוסטים ביום, כל פוסט זוכה לעשרות או מאות לייקים. אין ספק – הרבה אנשים אוהבים גרפיטי.

ויש גם סצינה שלמה של סיורים באיזורים של אמנות רחוב. בתל אביב וגם בערים רבות בעולם. יש לאמנות רחוב קהל גדול. כמה גדול? אולי מספר המבקרים באירוע מעלה הוא אינדיקציה, כי בשאר הזמן, קשה לדעת כמה אנשים סתם מסתובבים ברחובות במטרה לראות אמנות רחוב.

למה זו אמנות כל כך פופולרית, לעומת ההתעלמות הכל כך מוחצת של הרבים מאמנות עכשווית כפי שמוצגת בגלריות ומוזיאונים? את זה יצאתי (למרשתת) לבדוק. לא מצאתי שם הרבה, הרוב כאן אלו תובנות שלי.

גרפיטי זה הרבה דברים, אבל אליטיסטי זה לא, וכנראה שלזה יכולים רבים להתחבר. לא נדרש הון סימבולי כלשהו ליהנות ממנו. הוא לא מונח בתוך "קופסה לבנה" כלשהי, שאליה גם אם לא צריך לשלם דמי כניסה, יש "דמי כניסה" סימבוליים: צריך למשל לדעת מתי פתוח (לא הרבה…), מי מציג מה ומתי – המידע לא מאד זמין, וצריך לעקוב אחרי הדברים ולדעת מראש מי, מה, איפה. נכון, גם בגרפיטי נחמד לדעת מי, אם כי לא חייבים. גם איפה ללכת כדאי לדעת, אבל תמיד כיף לגלות באקראי. לגבי מתי? כשלא יורד גשם חזק מדי….

מצד שני, מה קורה כאשר אותם אמנים המציירים על קירות, עושים זאת ברשות, בהסכמה, לפעמים אפילו תמורת תשלום? האם משתנה משהו באופן ההתיחסות של ה"קהל" המדומיין (שאני מתיימר לייצג) אל העבודות? האם זה משמעותי לעבודה עצמה?

מה קורה כאשר אותם אמנים מציגים גרסאות ממוסגרות של עבודותיהם בגלריות (שחלקן מתמחות בהצגת אמנות של אמני רחוב) זו כבר לא אמנות רחוב על פי ההגדרה, האם הריגוש, החוויה, שונים מאשר התקלות מקרית בעבודה של אותו אמן על קיר בטון מתקלף בחלק היותר עני של עיר מסויימת?

ואיך ניתן להתייחס לעבודות של אמני רחוב בתוך פרוייקט כמו למשל הפופ-אפ התל אביבי של חברת הנדל"ן "אנשי העיר" באוצרות של יערה זקס? מצד אחד, העבודות חולקות את אותה זמניות, ה"בר-חלופיות" של אמנות הרחוב, אבל פה מרחב הזמן נעדר את המימד האקראי של אמנות רחוב "ברחוב". הוא תחום בעשרה ימים וזהו. (לא שזה הפריע לי להתפלח לבינינים כמה שבועות אחרי גמר התקופה, ולצפות בעבודות שנותרו – אלו שצויירו על הקירות לפחות, בחברת כמה בוזזי מזגנים..). זה שהייתה פעולה אוצרותית פה, בהחלט משנה את אופן ההתייחסות (שלי) לעבודות אלה. כשאתה מסתובב ברחובות ומסתכל בעבודות, התחושה היא שאתה "האוצר" – אתה מחליט לאן ללכת ומתי, למה להתייחס (במקרה שלי – בעיקר לעבודות שיש בהן פרצופים…) וממה להתעלם. הבחירה שלך.

אה, ועניין הצפיפות. זו חוויה שונה לחלוטין כשאתה ועבודת האמנות שניכם באויר הפתוח, כשאתה לא דחוס בין המוני אנשים שכל אחד מהם מנסה בו-זמנית לתעד את העבודות יחד עם עצמו (ובלעדיך), קל וחומר כשמגיפת הקורונה עוד לא עזבה אותנו, לא באמת.

הפן האנרכיסטי, הוא שזה חסר (לי לפחות) בשלושת ה"אתרים" מעלה: ציורי קיר מוזמנים (murals), גלריות לגרפיטי ואירועי פופ-אפ. אבל מצד שני, האנרכיזם הזה מתבטא כמעט רק באזורים היותר עניים בעיר. באיזורים היותר מבוססים או שאין גרפיטי או שהוא נמחק חיש מהר. לאיזורים היותר מוזנחים של עיר, יש אולי מעט רווח כלכלי מאנשים שבאים לבקר בהם, ולא היו עושים זאת אחרת, ואולי הסביבה הבנויה הופכת קצת פחות מכוערת (לדעתי לפחות, יהיו רבים שיחשבו להיפך). אבל כן, יש טעם לפגם ש"המרחב הציבורי" פרוץ כמעט רק באזורים מוחלשים (או שעוברים גנטריפיקציה).

מה שעוד אטרקטיבי בגרפיטי זה שכל אחד יכול למצוא בו משהו לטעמו. אני למשל לא מתלהב מעבודות טקסטואליות סבוכות, אולי כי אני לא מצליח לפענח את הכתוב ביצירות היותר מתוחכמות (המכונות Wildstyle) אבל יש רבים אחרים שכן.

Wildstyle 

יש שפע כה גדול של סגנונות, לכל טעם. ולא מעט עבודות הן "פיגורטיביות" וגם זה גורם לא קטן בהעדפת הקהל, שלא מתחבר לעבודות מושגיות ו/או מופשטות.

ויש את הקטע של זיהוי סגנונות האמנים וחתימתם (רובם שומרים על אנונימיות) ו"ציד" העבודות שלהם בכל רחבי העיר.

לא יודע אם מיציתי את הנושא. אני בטוח שיש עוד סיבות. ספרו לי עליהן, בתגובות מטה…

מילון מושגי גרפיטי לשרותכם..

צ'ילי

שלשום הצלתי חתול ממוות. אתמול נכשלתי בזה.

שלשום זה היה חתול זר. אתמול זו הייתה חתולתנו צ'ילי, שמזה כ 14 שנים נהנתה לרבוץ עלי, כשלא יכלה למצוא מקומות יותר חמימים.

את החתול הזר גיליתי כאשר ניסיתי להבין מה מקור צווחות האימה ששמעתי כשירדתי אל קומת העמודים שתחת ביתנו כדי לנסר איזה כיסא שרכשנו בשוק הפשפשים ושיותקן בחלקים על קיר ברחוב החשמונאים בחיפה כחלק מעבודת אמנות בחוצות העיר,ב"רובע המדרגות" (אבל זה לפוסט אחר, אולי). שמעתי צריחה, ואחריה שקט. ואחרי עוד זמן מה, שוב צריחה.

זה היה מדאיג. עוד יותר מדאיג כשגיליתי שמכסה הבור בו אנו אוגרים את מי הגשם היורדים על הגג (סתם יריעת ניילון שעליה לבני "אקרשטיין" מסביב – בעיקר נגד יתושים) איננו. הצצתי פנימה, וגיליתי את יריעת הניילון צפה במי המאגר, וגם זיהיתי שהצרחות באות משם. אלא שבהצצה לתוך הבור החשוך לא הצלחתי להבחין מיהו זה שצורח שם.

הצריחות נשמעו כמעט אנושיות. על פיהן לא יכולתי לנחש איזו חיה זו יכולה להיות מתוך מגוון החיות החי פה איתנו בחצר: דורבנים, חזירי בר (חיפאיים), תנים, נמיות, שפני סלע וגם חתולים וכלבים משוטטים.

החשד המיידי שלי היה שזה דורבן, כי יש זוג דורבנים שבאים כל לילה לישון תחת ביתנו, וגם מסמנים את הטריטוריה שלהם שם ובעוד מקומות בצואה ובשתן (אחרי שקינחו בצמחי האמנון ותמר שאך הגיעו מהמשתלה). חריוני הדורבנים היו ממש ליד פתח הבור, אבל בשיחת טלפון עם רשות הטבע והגנים, אליהם התקשרתי לבקש שישלחו מישהו לחלץ את החיה משם, אמרו לי שדורבנים לא צורחים, אלא רק נושפים כשהם בלחץ (ידעתם את זה?).

אז אולי זה גור של חזיר בר? כי גם חריוני חזירים היו לא רחוק משם, וגם אדמת הגינה באזור נחפרה בחרטומי חזירי הבר בצורה די יסודית (הם חוסכים לי לתחח את הגינה, אף שעל פי עקרונות הפרמקלטור עליהם אני אמון, עדיף לא להפריע את מנוחת המיקרו-אורגניזמים בשכבת האדמה העליונה). או שאולי זה תן? גם הם משמיעים את קולם במקהלה ממש פה קרוב. ואולי זו נמיה, שגם משפחה שלה גרה פה בגינה, אבל נמיות הן חיות מאד שקטות, בניגוד לתנים למשל. ואולי שפן סלע? אבל בשבועות האחרונים לא ראיתי אותם בסביבה.

טוב, אחרי שעה וקצת הגיע הבחור מרשות שמורות הטבע (והגנים), לא ממש לבוש לטבילה במאגר מי גשם קפואים בו עומק המים כמטר. אבל הוא ירד באומץ כמה שלבים בסולם, עד גובה המים, וגילה מי זה ששם צורח. חתול. סתם חתול שלמזלו מצא מקום אחיזה מעל מפלס פני המים, על שורשי עץ השסק הסמוך שפלשו לתוך המאגר, דרך פתח יציאת עודפי המים (לא היתה עד כה שנה גשומה עד כדי כך שהפתח הזה תפקד ככזה).

טוב, בחיות שאינן חיות בר הוא לא מתעסק, כך הודיע לי. מצד שני, נציגת הוטרינר העירוני שהגיעה גם היא בשלב זה (רט"ג דרשו שאזמן גם את העיריה), גם היא לא ממש ששה לרדת לתוך מי המאגר הקרים. אז עליתי על בגד ים וסנדלים, וירדתי אני אל תוך המים.

החתול אכן היה שם, ובמצב רוח מאד קרבי, בחרדה אדירה. לא היה לי שום סיכוי לתפוס אותו בידיים חשופות ולהוציא אותו החוצה בלי לשלם על זה ביוקר. ניסיתי לשכנע אותו להכנס למיכל פלסטיק גדול, אך הוא לא השתכנע. התקרבתי אליו עם מגבת גדולה פרושה לצדדים, אך גם בזה הוא נלחם בחירוף נפש, הטמבל. בסופו של דבר, העפתי אותו אל המים וכשהוא שוחה במים, ראשו מעל מפלס המים (חתולים שוחים לא רע, הם רק לא אוהבים את זה) וציפורני רגליו בתוך המים, הצלחתי לעטוף אותו במגבת ולהעלות אותו בסולם החוצה במחיר צנוע של שריטה ביד שמאל של כעשרים ס"מ ומכה בצלעות אותה אני מרגיש גם היום.

הוא רץ והתבצר בתוך שולחן הנגרים שלי, ואני עליתי הביתה, לחטא את השריטה ולהחליף בגדים. ואחרי כן חשבתי שהוא לבטח רעב, אחרי זמן לא ידוע שם למטה במאגר. אלא שכאשר הכנתי לו צלחת עם מזון חתולים יבש שמתי לב שחתולתנו אנו לא אכלה את האוכל שהשארתי לה ושבעצם היא לא אכלה כבר כמעט יומיים. אחרי שהורדתי למטה את האוכל לחתול הצוללן, שכבר לא היה שם, עליתי חזרה לבדוק מה שלום צ'ילי ושמתי לב שהיא בהתקפת שיעול יבש כפי שהיתה לה מפעם לפעם, אבל יותר חמורה, ואחרי כן היא נשכבה באפיסת כוחות על הרצפה ליד ארגז החול שלה.

היה ברור שהיא צריכה לראות רופא בדחיפות. בעצם היא הייתה צריכה לראות רופא הרבה קודם, כי כבר כמה חודשים הנשימה שלה הפכה מאד מהירה, וגם היו השיעולים היבשים האלה. אבל נראה לי שהיא מרגישה טוב, שאיכות חייה טובה, ולא רציתי למרר את זיקנתה אצל הוטרינר. אבל הפעם לקחתי אותה מיד לביקור חירום במרפאת מדי-וט החיפאית, מרפאה מצויינת, אלא שעקב מחסור בכוח אדם הם לא פתוחים 24/7 אלא רק עד שבע בערב. שם עשו לה בדיקות דם וצילום רנטגן. בדיקות הדם היו תקינות אבל מהרנטגן עלה שיש לה (כנראה) בקע בסרעפת, שדרכו עלו איבריה הפנימיים וחסמו את אפשרות הריאות להתפשט כיאות. זו הייתה ההשערה, ועל פי השערה זו, הדבר מצריך ניתוח.

אלא שהמנתח היה בחופש. התלבטנו יחד אם לחכות כמה ימים שיחזור ובינתיים לאשפז אותה תוך שהיא מקבלת עירוי נוזלים, תרופות ומעוררי תיאבון, או לקחת אותה לאחד מארבעה בתי חולים וטרינריים, שכולם לצערי באיזור המרכז. במהלך הלילה נעלמה ההתלבטות ובבוקר התקשרו להודיע לי שמצבה החמיר ואי אפשר לחכות. למעשה, שאפילו לא בטוח שתשרוד את הנסיעה לאיזור המרכז.

התקשרתי ל"חוות דעת", בית חולים וטרינרי בכפר סבא, אחד מהארבעה עליהם המליצו לי, שאליו קיוותי אוכל להגיע יותר מהר, ולהמנע לפקקים של גוש דן, וקבעתי תור לניתוח. המנתח יצא לניתוח חוץ נמסר לי, אבל יחזור בצהריים. אז יצאתי לדרך. וכל הדרך הצצתי בצ'ילי המתנשפת בכלוב שלידי, נושמת בפה פתוח, ומפעם לפעם עצרתי בצד הדרך, למרות הסיכון, לתת לה ליטוף קצר. והיא הייתה עדיין בחיים כשהגענו לקבלה של "חוות דעת". אבל לא הרבה אחרי כן.

בית החולים לחיות "חוות דעת" הוא מקום מדהים. חדש, גדול, משוכלל. הלוואי שהיה פה בית חולים כזה מתוקתק לבני אדם. הם הכניסו את צ'ילי אליהם מיד והחלו ממש להיאבק על חייה. מפעם לפעם קיבלנו עדכון, אבל כעבור שעתיים באה הבשורה: למרות שניקזו נוזלים מצד אחד של בית החזה שלה, ואויר מהצד השני (חזה-אויר זה משהו שהוא לחם חוק של כל סדרת חדר מיון המכבדת את עצמה) צ'ילי הפסיקה לנשום. שאלו אם להנשים ו/או להחיות. אמרנו שלא.

שאלו מה נרצה לעשות עם הגופה והציעו לנו את שרותיה של חברה שתמורת 450 ש"ח תקבור או תשרוף את הגופה. את החתול הקודם קברתי בגינה, אבל עם מצב חזירי הבר כפי שהוא כיום, רוב הסיכויים שהם היו חופרים החוצה את הגופה ואוכלים אותה. אז בחרנו באופצית הקבורה אי שם בכפר סבא (אני מניח), קבר החתול האלמוני. המציבה היחידה היא בליבנו.

בדיעבד אני מצטער על שלא ביקשנו לראות את הגופה ולהפרד ממנה. אני מודה שחששתי לראות את מצבה אחרי כל הטיפולים, והעדפתי לזכור את צ'ילי כפי שהייתה תמיד: מטומטמת ונחמדה.

לא יהיו לנו חתולים אחריה. לא מוסרי בעיני להחזיק חיה שחייבת לאכול בעלי חיים אחרים כדי לשרוד. אני לא אוכל מוצרים מבעלי חיים, ולהחזיק חתול להנאתי לא מהווה מבחינתי סיבה לגרום להרג בעלי חיים אחרים.

מזימות בינלאומיות

מחשבות בעקבות פגישה עם עוד אחד מ"אלה", שגילה את אזני ששער הניצחון בפריז הוא קבל חשמלי גדול שבעבר לא ידוע הזין את כל פריז בחשמל. וסיפר לי על צילום של סן פרנציסקו מ 1830 שבו לא רואים אנשים, מה שמוכיח ש… (לא הבנתי מה זה מוכיח, חוץ מזה שהחשיפות שנדרשו בשנים ההן אפשרו לצלם רק אוביקטים נייחים לחלוטין, אבל זה לא רלוונטי לאיש ההוא.) לא הייתי גם צריך לשאול מה דעתו בקשר לקורונה, זה היה ברור מראש, אבל כמובן שהוא נידב לי את דעתו המלומדת גם בלי שאשאל.

מאד מעניין, עניין הקונספירציות האלה, שמופרכותן, עושה רושם, רק עושה אותן יותר אטרקטיביות לקהל היעד שלהן. אז החלטתי לזרום עם זה גם אני, ולראות איזו תיאורית קונספירציה יכולה להסביר את הופעת תיאוריות הקונספירציה האלה, ומי עשוי להיות מאחורי זה.

אפשרות אחת היא פוטין. מאז הפלישה לאוקראינה למשל, צצים בקרב "אלה" (קיצור בו אשתמש מכאן לחובבי הקונספירציות וה"מתנגדים" למיניהם) דיעות ש"הנה, סוף סוף דיקטטור ללא כחל וסרק, גבר גבר, לא כמו הדיקטטורים בשאר העולם המאחזים את עינינו בשירות הביג-פרמה." (אלון מזרחי) או "שפוטין ימשיך מערבה ויחסל את כל המנהיגים המכריחים אותנו לשים מסיכות בחללים סגורים" (אבשלום כרמל). אם פוטין ומכונת התעמולה המשוכללת ברשתות החברתיות העומדת לרשותו (הי, ב 2016 הוא הצליח להמליך את טראמפ…) הם אלו שאחראים למגיפת הקונספירציות, אז הוא בלי ספק הצליח לערער בצורה מאד משמעותית את אמון הציבור במדינות הדמוקרטיות בשלטון בו הם בחרו. עד כדי שכך שהם כבר לא רואים את ההבדל בין שלטון של אנשים כמו פוטין, ושלטון האוכף סגרים בזמן מגיפה ודורש תו ירוק.

הרי אם הכל רק מראית עין, ובעצם הכל זה משהו אחר, וגורמים ניסתרים מאחורי הקלעים (אולי זיקני ציון?) מתעתעים בנו לחשוב שהשלטון דורש את טובתנו, דואג לבריאותנו, בעוד שבעצם אינטרסים אחרים הם המניעים אותם, אז בעצם אין הבדל בין שלטון סמכותני/רודני לשלטון דמוקרטי שבעצם נשלט על ידי איזה deep state. שניהם הם רק חזיתות שקריות לשלטון ניסתר של גורמים עלומים.

ואין מה להתרגש מפלישה לאוקראינה, כי זה כלום לעומת הדיקטטורה שנותנת אפשרות להורים לחסן את ילדיהם נגד קורונה. מה לא?

אז פוטין הוא אפשרות אחת. אפשרות אחרת עלתה במוחי כאשר ראיתי את מנהיג שיירת המשאיות בקנדה (שלה יש אוהדים רבים גם בישראל) מסביר בסרטון שכל ענין החיסונים מיועד בעצם להקטין את אוכלוסית הלבנים האנגלו-סקסים. התחלתי לחשוב איזה אוכלוסיות באמת נפגעו ממגיפת הקונספירציות, ומה יכולה להיות המוטיבציה של מי שמפיץ את הקונספירציות האלה (כמו למשל Paul Furber ו Ron Watkins שהתחילו את קונספירצית Q) והנה שלוש אפשרויות:

– מישהו מנסה להעלות את ה IQ הממוצע של האוכלוסיה, להשביח את הגזע האנושי. לשכנע את הטפשים להתעלם ממגיפה, לא להגן על עצמם בעזרת חיסונים, מסיכות, ריחוק. מי זה יכול להיות? אולי ביל גייטס? ג'ורג' סורוס?

– מישהו מנסה להקטין את מספר העניים שלא תורמים מספיק לתל"ג. (אצלנו זה יהיה בעיקר הערבים והחרדים, בארה"ב אנשים בעלי צבע עור יותר כהה). כשיש מגיפה ולא מרסנים אותה, מי שמת יותר, באחוזים ניכרים הם העניים, שאינם יכולים להיעדר מעבודה או לעבוד מרחוק ולכן סגרים מגנים עליהם באופן יחסי יותר. מי יכול להיות מאחורי מזימה כזו? אולי מעריצי אין ראנד לדורותיהם? כת נסתרת של ליברטריאנים?

– מישהו מנסה להצעיר את אוכלוסית העולם המערבי, השבע. מישהו שמודאג מזה שהירידה בהולדה במדינות השבעות גורמת לאוכלוסיה להיות בממוצע יותר זקנה, ותגרום לכך שכאשר הדור שלו יגיע לגמלאות, חוסר האיזון האקטוארי שיווצר בקרנות הפנסיה יגרום לדור שלו לחיות עוני בזקנתו. אז עדיף לדלל את האוכלוסיה הזקנה והחולה, להוריד את תוחלת החיים (שאכן ירדה, בשנתיים בארה"ב, בכמה חודשים בישראל) שעלייתה משבשת את חישובי החיסכון הנדרש לקצבה מסויימת. השיקול פה, של גורמים עלומים שכאלה, הוא שלא נורא אם כמה קשישים, שממילא יש להם כל מיני מחלות ומצופפים את בתי החולים, יפסידו מספר חד ספרתי של שנות חיים. מי יכול להיות מאחורי זה? אולי תעשיית ה big pensia? (הי, מי אמר שתאורית קונספירציה צריכה להיות סבירה?)

2.2.22

מפוסטים בפייסבוק למדתי השבוע שבתאריך מיוחד זה – 2.2.22 מלאו בדיוק מאה שנים לצאתו לאור של "יוליסס", ספרו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. הספר שהכי הרבה אנשים התחילו לקרוא אך לא סיימו.

רציתי גם אני לכתוב פוסט בפייסבוק, להראות (להתהדר?) שגם אני נמנה על קהל הקוראים של הספר הבלתי אפשרי הזה, אבל הייתי עם זוגתי שתחייה בירושלים, בלי המחשב הנייד, ומהטלפון אני מעדיף לכתוב רק פוסטים בני שורה אחת או שתיים. אז התאפקתי עד עכשיו. אבל עכשיו הנה…

קודם כל – לא גמרתי לקרוא את הספר. אני כעת באמצע חלק א של הספר (בתרגום העברי המעולה של יעל רנן), אבל הפעם, אני נחוש לגמור את הספר, ולהקדיש לזה את הזמן (שיש לי). אפילו רכשתי (משומש) את חלק ב בעברית. חוץ מזה, יש לי את הספר גם באנגלית בקובץ PDF, גם כספר שמע (במבטא אירי מקסים) ואני גם קורא אותו באינטרנט באתר http://www.joyceproject.com שם הספר מופיע כאשר כמעט רבע מהמשפטים בו מודגשים בצבעים שונים ויש מאחוריהם קישור לביאור והרחבה על משפטים אלו. אני מסתפק באלה ובחרתי לא להוסיף את ספר הפירושים שכתב עופר שלח.

אבל אם אודה על האמת, אני לא באמת קהל היעד של הספר, ואני מניח שזה נכון גם לרוב קוראיו אשר מחוץ לאירלנד, גם אלו שהתמידו וסיימו אותו. אני מתרשם כיאות ממגוון סגנונות הכתיבה, השונים מפרק לפרק, ומ"זרם התודעה" ממוחם של שני גיבורי הספר: לאופולד בלום וסטיבן דדלוס.

אבל – וזה אבל גדול, האסואציות העולות במוחם של שני גיבורים אלה בשפע אדיר, זרות לי. הן לא חלק מהמטען התרבותי שלי. אני עוקב באדיקות אחרי הערות השולים והקישורים באתר מעלה, אבל זה הופך את הקריאה לאתגר שכלתני, לא לחוויה בלתי אמצעית בה אני תוהד עם עולמם של גיבורי הספר. לדוגמה – עשרות המשפטים באותו זרם מחשבות, שהם בעצם משפטים מתוך מחזות של שקספיר, או משירים של משורר אירי מהמאה השלוש עשרה שאת שמעו לא שמעתי, או מגרסה משובשת של תפילה נוצרית כלשהי, לא פועלים עלי באופן בו הם יתכן ופועלים על מישהו שלפחות חלק מזה מוכר לו.

גם פסקאות ארוכות שבהן מוזכרים אנשים שבמאות שונות התחזו לבני מלכים כאלה ואחרים בנסיון להתקבל כיורשי העצר של שליט חשוך ילדים כזה או אחר, משעשעות אותי. משעשע אותי ללמוד על פרשיות היסטוריות עלומות אלו, אבל ללימוד זה נדרש אותו מטא-דאטה שמספקים הפרשנים והמתרגמים – הספר לא מספק את הסחורה כמו שהוא.

אז אולי לא צריך עוד להתייחס אל "יוליסס" במובן הצר כטקסט שכתב ג'ויס, אלא להתייחס לכל מה שהצטבר במאה השנים מאז הוצאתו לאור (באלף עותקים בלבד) סביב ועל הספר, בנוסף לספר עצמו, כ"יוליסס".

גם לדברים כגון ההון הסימבולי שנרכש על ידי קריאת הספר אפשר לקרוא "יוליסס". במיוחד – יידוע המיליה המתאים שאתה נמנה על קומץ הנבחרים שהשקיעו את מאות השעות בקריאת הספר (או את 42 השעות בהאזנה לו), מה שמסמן אולי שיש בידך את הפנאי הנדרש לזה ואת היכולת האינטלקטואלית להתמודד עם טקסט סבוך זה, ולהתמיד בכך. גם זה הפך להיות "יוליסס". (יש עוד כמה ספרים כאלה, למשל "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט).

האם כל זה מהווה צידוק מספיק להמשיך בקריאה? מבחינתי התשובה בשלב זה היא כן.