להיעשות אשה

בזמן האחרון, בכל שיעור יוגה אני חושב על דלז. על Gilles Deleuze פילוסוף צרפתי אחד שאת ספרו "אלף מישורים" קראתי 80% בערך. פעמיים. זה קורה כשאני מסתכל על הנשים שסביבי, האוחזות בקרסוליהן וראשיהם כמעט ונוגעים בקרקע, כאשר אני באותו התרגיל ממש מגיע בקושי אל מעט מתחת לברכיים וראשי, בעננים. ואני אומר לעצמי, זה לא פייר. לא משנה מה אעשה, (לא שאני עושה הרבה בעניין…) לא אגיע למדרגת הגמישות הזו, שלרוב הנשים באה ממש בקלות. אפילו אם הייתי מנסה להפוך גופנית לאשה זה לא היה עוזר – אפילו הורמונים וניתוח של "התאמה מגדרית" לא היו פותרים את הבעיה.

בצר לי, הלכתי לחפש את הפתרון באחד מאלפי המישורים של דלז (וגואטרי – אבל למי יש כח להזכיר בכל פעם את שניהם, אז חישבו על דלז בתור ריבוי. הוא היה אוהב את זה) וספציפית בפרק הנקרא 1730: Becoming-Intense, Becoming-Animal, Becoming-Imperceptible…

יש שורה שלמה של "היעשויות" בפרק הזה, (בשפת המקור – צרפתית זה devenir, בתרגום לאנגלית becoming) שהראשונה בהן היא להיעשות אשה, ואחרי כן להיעשות ילד, חיה, מולקולה, בלתי ניתן לתפיסה… וכל ההיעשויות האלה קשורות להפיכה ליותר ויותר גמיש / נזיל, לאיבוד של התקשחויות, של מה שהם מכנים "קידוד-יתר".

בהיעשות אשה אין כוונתם כמובן להפיכת מפרקי הירך שלך (הגבר, הנמען המובלע של הפרק) לבעלי טווח תנועה גדול יותר או להארכת שרירי הרגליים שלך. מדובר פה על השתחררות, או הרפיה, של אילוצי והכתבות המישטור החברתי ההטרו-נורמטיבי, שבו הגבר הלבן הפריבילגי הוא הסרגל על פיו נמדדים דברים, והסרגל הזה מיישר את כולם, גם את הגברים. להיעשות אשה הוא שלב בהשתחררות מההצמדה המוחלטת לקני המידה החברתיים. ולכן, גם נשים צריכות "להיעשות נשים", ולא, לא מדובר פה על ציצים מלאכותיים. גם לא חימצון השיער או בוטוקס, או מילוי השפתיים. (זה האחרון שייך יותר ל"היעשות חיה", ליתר דיוק "להיעשות דג".)

השלב אחרי כן הוא להיעשות ילד. אין ספק שילדים הם הרבה יותר גמישים, אפילו מנשים, אפילו ממורות ליוגה. נכדתי התינוקת למשל, אוהבת מאד בימים אלה למצוץ בפיה את אצבעות רגליה (החמודות..) בעוד שאני צריך להתאמץ אפילו כדי לגזור את ציפורני רגלי. אבל חוץ מהגמישות הפיזית המופלאה, לילדים יש גם גמישות נפשית אינסופית, אותה הם מאבדים בהדרגה ככל שהם גדלים וממושטרים אל עולם המבוגרים. להיעשות שוב ילד, למשל על ידי אימוץ מאפיינים ילדיים, (שאלת שאלות אינסופית, סקרנות אינסופית, משחקיות..) יכול להיות דרך לאבד קצת "התקשחות", להגמיש, להיות פחות מאובן.

גם ב"להיעשות חיה" אני יכול לראות תועלת רבה. בחיות אין רוע, יש להן אמנם "קידוד" חברתי, אבל הוא הרבה פחות מוקשח ומסובך מזה של האדם. כאשר חיה פנויה מצרכי הקיום היא פשוט נחה, לא יושבת וכותבת בלוגים שאיש לא יקרא. היא לא צריכה את דלז בשביל "לברוח" מכל זה.

את ההיעשויות הבאות, להיעשות "תא" או מולקולה" ואחרי כן להיעשות בלתי נתפס / בלתי מושג, אני עדיין לא ממש מבין, אז עדיף שאסתפק באי ההבנות שהפצתי עד כאן. ואם אכן הפצתי (אי הבנות), יחסו זאת לנסיונותי להיעשות אשה/ילד/חיה.

מודעות פרסומת

מסך – עינית

עד כמה משמעותי לצילום האופן בו המצלם ממסגר את המצולם? ספציפית, האם ההבדל בין השימוש במסך המוחזק במרחק מה מהעין לבין השימוש בעינית אליה צמודה עין המצלם משמעותי לפעולת הצילום? האם התוצאה הצילומית תהיה שונה משמעותית?

פנומנולוגית, ברור לי שיש הבדל משמעותי בין ה"צליפה" באובייקט המצולם דרך עינית,  לבין צילום באמצעות מסך. ביחוד מסך כמו של הטלפון, שאין לו כמעט מסגרת.

צילום דרך עינית הוא בעצם מטאפורה של קליעה אל המטרה ברובה עם כוונת טלסקופית, מטאפורה שמכתיבה את חשיבות עניין ה"רגע המכריע" שבו יש "ללכוד" או "לצוד" את המצולם.

המסך המוחזק כמה עשרות סנטימטרים לפני העין הוא יותר מטאפורה של "מסגרת", כמו זו שצלמי קולנוע יוצרים מאצבעות שתי הידיים בחפשם אחרי קומפוזיציה. התמונה שעל המסך נשארת מוקפת בכל המידע החזותי שסובב את המסך, בכל הרקע – זה שנעלם כאשר העין צמודה אל עינית המצלמה. אני טוען שההבדל הזה משמעותי מאד בהחלטה גם מה לצלם וגם מתי "לפתוח את הסגר", לקבע את התמונה, "לקחת" את הצילום (כפי ששומעים יותר בעברית קלוקלת). התמונה הממוסגרת בעזרת מסך על פני הרקע היא "חלון" אל העולם, והמטאפורה הזו מניבה צילומים שונים מהמטאפורה של כוונת רובה.

יש גם אפקטים מסדר שני, לא מבוטלים. הגמישות שיש למיקום המסך האחוז בקצה היד, ביחס לראשו של המצלם, לעומת העינית החייבת להיות צמודה לעין הצלם. הצלם יכול לשנות את מיקום ראשו, אבל יותר קל לשנות את מיקום היד האוחזת במסך. בממוצע, זוויות הצילום באמצעות מסך יהיו יותר מגוונות, מפוזרות יותר על קשת גדולה יותר של זוויות. הן יהיו אפילו מגוונות יותר, כאשר אפשר לשנות את הזווית בין המסך לעדשה, כמו במסכי מצלמות רבות.

גם היציבות בה אוחזים במצלמה / טלפון, גדולה בהרבה כאשר העינית צמודה לראש המצלם מאשר כאשר המסך מוחזק ביד מושטת או אחוז בקצה מוט סלפי. הדברים מתבטאים ללא ספק בחדות הצילומים, ובתחום עוצמות האור בהן ניתן לצלם.( אף שלטלפונים רבים יש עדשות מהירות להפתיע, כנראה הודות לזעירות החיישן).

גם האופן בו מבוצעת פעולת הצילום משמעותי. ההבדל בין לחיצה אנכית על סגר לבין נגיעה במסך מגע, משמעותית לתוצאת הצילום. נגיעה במסך תהיה תמיד יותר מהוססת, פחות החלטית, וכך גם התוצאה. מאידך, נגיעה במסך מגע מאפשרת בחירה הרבה יותר קלה ומהירה של נקודת המיקוד  – אין לי ספק שהאפשרות הזו מניבה צילומים אחרים משמעותית מאלו בהן המיקוד נבחר במרכז המסגרת או ידנית. אצלי לפחות, צילומים בהם המיקוד נבחר בנגיעה במסך נוטים להיות עם קומפוזיציות יותר מעניינות, פחות "ממורכזות".

הקומפוציות נוטות להיות יותר "הדוקות" כאשר הן מצולמות דרך עינית. פה, אני לא בטוח שהסיבה נובעת מההבדלים הפיסיו-מוטוריים בין שני האמצעים. לדעתי זה נובע מכך שרוב הצילומים באמצעות המסך נעשים בטלפון, ואפשר בקלות רבה מאד, כבר בטלפון, לבצע תיקוני פרספקטיבה, ליישר הטיה ולחתוך את התמונה ועדיין תישאר מספיק איכות לשיתוף בפייסבוק או אינסטגרם. יתכן גם שצלמים המצלמים דרך עינית לוקחים את עצמם כצלמים יותר ברצינות, ומבחינתם לבצע חיתוך לאחר מעשה או כל עיבוד אחר ביציר כפיהם אינו ראוי, ולכן הם ישתדלו יותר להגיע לקומפוזיציה ה"מושלמת" כבר ברגע הצילום.

עוד הבדלים?

"מתגייסים להחזרת הבנים"

עוד בסיבוב הקודם, של המשא ומתן להחזרת גופות החללים מלבנון, הפריעו לי שני דברים. הראשון, הטשטוש הדמגוגי המכוון בין החזרת שבויים והחזרת גופות המסתתר מאחורי הססמה "החזירו את הבנים הביתה". הבנים כבר לא יחזור הביתה. גופותיהם אולי יחזרו ויטמנו בבית הקברות הצבאי. ובהתאם, המחיר שמדינה צריכה לשלם עבור האחד לא זהה למחיר שהיא צריכה לשלם על השני.

והדבר השני שהפריע לי אז, היה המחיר. המחיר הוא חיי אדם. כאשר מחזירים לוחמי אויב למעגל הלחימה, זו רק שאלה של זמן עד שהחזרת הגופות תעלה בעוד גופות.

המחיר שישראל משלמת על החזרת שבויים הוא אסטרונומי.  "אסור לנו לחזור על הטעות בעסקת שליט. באותה עסקה שוחררו 1,027 מחבלים, בהם רוצחים ומשלחיהם, כולל מממן חטיפת שלושת הנערים ב-2014 ויחיא סנוואר שמנהיג את חמאס ברצועת עזה ושמציב כיום דרישות נוקשות שלא מאפשרות להתקדם לעסקה כלשהי". אמר ליברמן. עוד הוסיף שר הביטחון: "חשוב לזכור כי 202 ממשוחררי עסקת שליט נעצרו מאז על ידי מערכת הביטחון על מעורבות בטרור, מתוכם 111 עדיין נמצאים בכלא הישראלי.  ושבעה ישראלים נרצחו במעורבות ישירה או עקיפה של משוחררי אותה עסקה". 

מה שמביא אותי לפרשה הנוכחית, המאבק להחזרת גופת הדר גולדין, (וגם אורון שאול על הדרך.) הפעם הסיסמאות הכוזבות הן: "מתגייסים להחזרת הבנים", "להחזיר את הדר לישראל".  מה היה למשפחת גולדין להגיד על דברי ליברמן? "שר הביטחון חלש ופחדן". מה עוד היה למשפחת גולדין להגיד? למנוע את הסכם הפיוס עם טורקיה בעניין המווי-מרמרה. למה בדיוק? כי ככה הם רוצים. הם עתרו בהצלחה בכדי למנוע מנשים חולות סרטן מעזה לקבל טיפול בבתי חולים בגדה או בישראל, עד שתוחזר גופת בנם. שיתפגרו. שצריך לא לאפשר למשפחות אסירי חמאס לבקר אותם. ש"עזה פורחת" עאלק בעוד בנם שבוי שם. מה הם רוצים? להרעיב ולחנוק כמעט שני מליון בני אדם עד שיתרצו ויחזירו את מה שהוא בעצם לא יותר מכמה עצמות שיתכן שהם של בנם, ויתכן גם שלא, שכן בנסיבות בהן נהרג, קשה באמת לדעת.

לא הספיק למשפחת גולדין שצה"ל הרג כ 160 אזרחים ברפיח והחריב את כמעט את כל העיר במסגרת "נוהל חניבעל" המתועב, בנסיון למנוע את לקיחת שיירי גופת בנם. הם רוצים עוד ערבים מתים, עוד הרבה ערבים מתים.

אורי משגב, גיליתי, כבר כתב על זה, ויותר טוב ממני. למי שלא משלם לעיתון הארץ על הגישה לאתר, משום מה (לא בא לכם לעזור לשריד האחרון של עיתונות ראויה בישראל לשרוד?) הנה כמה ציטוטים: "יש לדבר על משפחת גולדין. קשה לדמיין את כאבה, אסור לזלזל במצוקתה, אך ראוי להתווכח עם פועלה. מטעמים מובנים, מעטים מעזים להגיד את האמת: הקמפיין של משפחת גולדין משרת מטרה אידיאולוגית של הימין המתנחלי. כפי שהאובדן והאבל בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון נוצלו לקידום מטרה אידיאולוגית שלו. המטרה אז היתה להחזיר לאחור את גלגל עסקת שליט, לדחוק את חמאס לפינה, למוטט את ניצני האחדות בינו לבין פתח, להביא לחידוש ירי הרקטות ולהוליך את ישראל למלחמת ברירה בעזה. עכשיו המטרה היא למנוע כל אפשרות של נורמליזציה או הקלה ברצועה."

"בפועל דורשת משפחת גולדין להרעיב ולחנוק את מיליון וחצי תושבי עזה, עד שישכנעו את חמאס לרדת על הברכיים ולהשיב את גופת בנם. זה איננו תסריט ריאלי, אך נשק אפקטיבי דיו כדי להרתיע את בנימין נתניהו הפחדן וממשלתו העלובה מלדאוג לאינטרס האסטרטגי של מדינת ישראל, המנוגד לאינטרס האסטרטגי של הימין המתנחלי."

מה יש לנו פה בעצם? משפחה אולטרא-ימנית, פריבילגית לעילא, מוברגת היטב בשדרות החברה הישראלית, (היא דוקטור והוא פרופסור, וגם קצין בכיר במילואים), בתמיכה מסיבית של הימין המתנחלי, מקדמים את האג'נדה האולטרא-ימנית שלהם תוך ניצול בוטה וחסר בושה של החשש של אנשים, כולל פוליטיקאים, להתעמת עם הורים שכולים. ביתם אשר בכפר סבא, בשנים מאז צוק איתן, הפך לחדר המצב של הימין המתנחלי, משם הם פועלים בכדי להחריף את המצב בעזה עוד ועוד,  עד שתושג המטרה הסופית אליה הם חותרים – כיבוש מחודש של רצועת עזה והחזרה לאחור של ההתנתקות.

אז כן, צר על נפילת בנם. אבל מה שהם עושים בעקבות זה, לא מוצדק בעיני, מתועב  וגזעני.

 

Plan B: תוכנית מתאר למסע במרחב ובזמן

מחר, שבת ה 4.8, יהיה היום האחרון לתערוכה הזוגית בה משתתפת זוגתי בגלריה אלפרד בתל אביב (סמטת שלוש 5). אם אתם מחר באזור המרכז, ממש אל תחמיצו! רק מ 11 עד 15. תערוכה מעולה – לא רק לדעתי.  הנה למשל, מה שכתבה נועה רז מלמד במגזין האמנות המקוון ערב רב על התערוכה:

"Plan B", נאווה ג'וי אוזן ותמר שפר
גלריה אלפרד, מכון שיתופי לאמנות ולתרבות, תל-אביב
אוצרת: רוית הררי
נעילה: שבת 4.8.18

תוכנית מתאר למסע במרחב ובזמן

"בתערוכה זו משולבים החזון והכישלון זה בזה כנחש הבולע את זנבו. חומרים עלובים ואפרוריים מתחלפים בשרידי פאר והדר ויוצרים מרחבי מטרופוליס ללא אנשים, אוטופיה או דיסטופיה אפוקליפטית. החלל אמנם נטול זמן או מקום, אך ניתן לחוש בנוכחות 'רוחות הרפאים' של החזון הציוני". על התערוכה "Plan B"

תוכנית התערוכות של גלריה אלפרד מתמקדת השנה במושגים "חזון" ו"כישלון"  על כל נגזרותיהם. מושגים אלה נבדקים תוך הרחבת גבולותיהם וניסיון לצמצום הדיכוטומיה והשיפוטיות המתלוות לכל אחד מהם כמייצגים בהתאמה ערכים כמו טוב ורע, רצוי ודחוי, חיוב ושלילה. נושא רחב וחשוב זה מובנה בתוך יצירתם של מרבית האמנים, וכמעט שאי-אפשר לחשוב על המודרניזם בלי לחשוב על הצמד הזה. "חזון" ו"כישלון" הם מושגים יחסיים, וגם אם נזכיר רק צד אחד של המשוואה, יצוץ ויעלה הצד הנגדי. שניהם נמדדים ביחס לאופן שבו המציאות נתפסת בתודעה.

התערוכות השונות בסדרה בוחנות ומבטאות את הנושא באופנים אחרים. התערוכות הקודמות והמצוינות שראיתי בסדרה זאת היו "One Week" של מתן גולן, באוצרותה של סמדר לוי, ו"פלאש דרייב" של ענבל הופמן, באוצרותה של טלי בן-נון. כעת מוצגת בגלריה התערוכה "Plan B" של נאווה ג'וי אוזן ותמר שפר, באוצרותה של רווית הררי.

התערוכה יוצרת בגלריה מקום. לא דימוי של מקום או דיבור על מקום. מקום. חלל הגלריה עצמו מכתיב את התנהלות הצופה אל מול העבודות, והחלל הנשקף מבעד לעבודות עוטף את התודעה. זהו מקום מאוד קונקרטי, והוא הזוי, חלומי, לא קיים, מדומיין, זיכרון או פנטזיה בה במידה. רִיק המביא עימו בדידות וניכור.

עבודות התלת-ממד החומריות של תמר שפר ועבודות הווידיאו של נאווה ג'וי אוזן משלימות זו את זו. הן מתנגנות בקצב משולב היטב, ועם זאת שומרות כל אחת על שפתה הייחודית ועל הזרימה הטבעית של העבודה בתוך עצמה. למרות ההבדלים בסגנונות העבודה וסוגי המדיה של השתיים, התערוכה מהודקת ונוצר שלם הגדול מסך חלקיו. קנה-המידה בתערוכה נע ומשתנה. שני גופי העבודה מציגים אלמנטים מונומנטליים מינימליסטיים לצד מיניאטורות מרובות פרטים. הצופה נע בחלל, מותח ראשו כלפי מעלה, מתכופף, מתרחק ומתקרב.

תמר שפר, מתוך התערוכה "Plan B". צילום: מיכאל חדש

נאווה ג'וי אוזן מייצרת קולאז'ים דיגיטליים המורכבים מהמוני תצלומים ממקומות שונים בארץ. אלמנטים שונים מהתצלומים מעובדים ומטופלים, עוברים מניפולציות, מוּצאים מהקשר, מוכפלים, מהופכים, מנוקים ומחוברים מחדש ליצירת סביבות סוריאליסטיות נטולות זמן ומקום; סביבות המכליאות ומטליאות סגנונות, מקומות וזמנים. בעבודות הווידיאו שהיא יוצרת מהאלמנטים השונים מתקיימת תנועה אטית ושקטה, ואפילו החריקות ורעשי המכונות נשמעים כבוקעים מבעד קירות. הן מגוללות שרידי תרבות אדריכלית נטושה, שקועה במרחבי עיזבון. כבמופע קולנועי, נעים מול הצופה שברי מבנים, צינורות ביוב אפורים, חלקי מתכת חלודים, קטעי חומות בטון וסורגים המשתרגים לערבסקה בתנועה סיבובית של גלגל ענק. המונוכרומטיות – חומה, אפורה, עכורה – נשברת לעתים בהבלחות של אלמנטים קישוטיים ססגוניים. האובייקטים השונים נעים בין מוכר למוזר, בין עלוב למפואר. הצופה מוצא את עצמו בלימבו, נע בין חוויית זרות ותלישות לתחושת מוכרות ושייכות. התנועה האטית, החזרתית והמדיטטיבית מייצרת אצל הצופה תנועת מטוטלת בין בהייה וציפה לבין בחינה וחקירה.

שפר מפסלת בעבודת יד עמלנית מערכת מסועפת של צינורות סגורים ואטומים שלכמה מהם פתחים. העולמות הנחשפים מפתחים אלו מובילים את העין אל עומקים נוספים, כניסות ומבוכים, דלתות ומסדרונות. מאחורי כל פתח מסתתר חלל נוסף, עמוק ומסתורי. הצנרת נצמדת לחלל הגלריה, וכמו יונקת או משקה את המבנה על עמודיו הרבועים. בדומה לדימויי החורבות של נאווה ג'וי אוזן, הצינורות חרבים. הם אינם מובילים נוזלים, ומפתחיהם מבצבצים עולמות ריקים מאדם.

החללים הנחשפים מבעד לפתחים מרמזים אולי כי מתחת לקרקע או בעומק הקירות מפעפע עולם. עולם שיש בו מרתפים, מסתורים ומיסתורין. עולם סמוי, לעתים חשוך ולעתים מואר. התאים העגולים – בועות של זמן ללא זמן, ללא יום וללא לילה – מעלים על הדעת את העולמות המיניאטוריים בקופסאות הזיכרון של ג'וזף קורנל.

נאוה ג'וי אוזן, מתוך הווידיאו "רובע האמנים", 2018

לאן מובילים אותם פתחים, על המעברים, המסדרונות והדלתות המסתתרים בהם? אני חושבת על "לפני החוק" של קפקא. אדם יושב ומכלה את חייו בציפייה לאישור מהשומר שייתן לו להיכנס ולעבור בפתח, להיכנס בשער החוק. מדבריו המאיימים של השומר מבין הכפרי שפתח זה מוביל למערכת של שערים המוגנים כולם על-ידי שומרים מאיימים. הוא אינו מעז לנסות לחצות את האיסור, והולך ונמק בציפייה. המקום של שפר ריק מדמויות אדם, אין מי שיעבור בשער. הוא נטוש או שעדיין לא אוכלס.

באופן בניית שולי הבטון של חללי הפנים מספרת שפר על הבטון ועל נוכחותו כאן בארץ. היא רומזת לתבליטי הבטון הגיאומטריים שהיו כה נפוצים בשנות ה-50 על קירות מבני ציבור, חניונים תת-קרקעיים, בונקרים ומקלטים. האהבה למלאכת הכפיים, לחומר ולאפשרויות הגלומות בו ניכרת במיצב של שפר. היא יוצרת בחומרים פשוטים ויומיומיים כמו נייר, עץ ובטון ומחוללת בהם מטמורפוזה. אצל שתי האמניות אפשר למצוא אלמנט משחקי התנסותי. אין כאן תוכנית סדורה, אלא בנייה תוך כדי תנועה, ניסוי ותהייה, ניסוי וטעייה.

זוהי עבודת מסע – מסע במרחב ובזמן ומסע בעולם הרגש והדמיון. אצל שתי האמניות ניכר עניין רב בתצורות ובעקבות שמותיר הזמן החולף. נראה כאילו אבק מאוויר הגלריה צנח ושקע בשכבה דקיקה על הצינורות, האספלט והחול. אם נחזור לכותרת-העל של עונת התערוכות בגלריה, בתערוכה זו משולבים החזון והכישלון זה בזה כנחש הבולע את זנבו. חומרים עלובים ואפרוריים מתחלפים בשרידי פאר והדר ויוצרים מרחבי מטרופוליס ללא אנשים, אוטופיה או דיסטופיה אפוקליפטית. החלל אמנם נטול זמן או מקום, אך ניתן לחוש בנוכחות "רוחות הרפאים" של החזון הציוני, על שלמת הבטון והמלט שלו. האם אלו מקומות שננטשו? תוכניות למבנים עתידיים? אתר בנייה? לונה-פארק? קרבי בניין במעבה האדמה?

תמר שפר, מתוך התערוכה "Plan B". צילום: מיכאל חדש

בציורי התקופה הרומנטית מופיעה החורבה כדימוי שכיח, סמל לגעגוע לגדולת העבר. בציוריהם של קספר דוד פרידריך ואחרים מופיעים חורבות, כנסיות ומנזרים נמוגים כייצוג של תקופה נכחדת ונשגבת. החורבה, שלא כמו מבנה בשלמותו, היא מקום מפגש בין התרבות לטבע. לרוב נראה בה צמחייה המבצבצת מבין האבנים וסימנים להשתלטות הטבע. היא מספרת על יכולתו המוגבלת של האדם להיאבק בזמן ובמרחב, ויחד עם זאת על השאיפה להמשיך לנסות. גם בראשית הציור הישראלי מופיעות חורבות רבות המשוות לו חזות עממית תמימה, במבט אוריינטליסטי מובהק, כמובן.

בסרטי מדע בדיוני חורבות והריסות משמשות פעמים רבות כתפאורה להתרחשויות. בסצנת הסיום המפורסמת של הסרט "כוכב הקופים", שיצא לאקרנים ב-1968, מבחין לפתע טיילור, האסטרונאוט היחיד שניצל מהמסע הבין-כוכבי הממושך, בפסל החירות שקוע בחול, חלודה אוכלת את המתכת שממנה הוא עשוי, אך ידו עדיין אוחזת בלפיד כמצביעה על אמונה בהצמחתה של אנושות חדשה.

המבנים והמקומות הנטושים בתערוכה "Plan B" אינם מעידים בהכרח על עבר טוב יותר או על אמונה בתקומתה של חברה חדשה. העבודות נשמרות מסנטימנטליות, ועם זאת מציעות תוכנית. כפי שכותבת אוצרת התערוכה רווית הררי על שם התערוכה: "ייתכן שקיום פנימי, מוצנע ומסתגר מציע תוכנית מחיה חלופית, אולי היחידה האפשרית, נוכח תחושות הסכנה, האיום והחרדה המנשבות בחוץ".

בעד חוק הלאום

חוק הלאום הוא היציאה מהארון של מדינת ישראל בפרט ושל המפעל הציוני בכלל. ולכן, טוב שנחקק.

אזרחי ישראל הערבים צריכים היו מידה גדושה של הונאה עצמית בכדי להגיד לעצמם, עד כה, שמה שכעת נאמר במפורש בחוק הלאום הוא לא מצב העניינים בפועל, לא רק מ 1967, לא רק מ 1948 אלא מתחילת המפעל הציוני בפלסטינה-א"י כפי שנקראה אז.

למשל: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." האם העובדה שהוקמו 700 ישובים ליהודים מאז קום המדינה, ואפס לערבים (למעט ריכוז הבדואים בעיירות נחשלות) היא לא הצהרה עוד יותר רועמת מהמשפט בחוק הנ"ל? או העובדה ש 99.5% מקרקעות המדינה בשטחים הכבושים הוקצו ליהודים? או ש 85% מאדמות הערבים הופקעו מהם לטובת ישובים יהודיים טהורי גזע? או שהעיר כרמיאל קמה על אדמות שהופקעו לכאורה לטובת שטח אש צה"לי? אז עכשיו שזה נאמר במפורש, אפשר להתנגד לזה במפורש.

אני לא רואה איך הסעיף הזה בדיוק מכשיר וועדות קבלה על בסיס גזע, או שאולי זהו חוק אחר. אבל בפועל, אילו יישובים לא עירוניים בישראל הם לא טהורי גזע?
ההפרדה המרחבית הזו, כמו ההפרדה התרבותית המבוצעת דרך דיכוי  השפה והתרבות הערבית, הן אמצעים מוכרים של שלטון פשיסטי, ומיועדים לאפשר אפליה על רקע גיזעי של אוכלוסיה. אם אתה לא מכיר אף ערבי, קל לך הרבה יותר לחשוב שהוא "לא כמוך" ולכן אין בעיה להפלות אותו. מבחינה זו, הסכמי אוסלו שנתקעו בשלב הראשון שלהם, הם אסון, כי רוב הישראלים לא מכירים יותר פלסטינים, ולהיפך. אז עכשיו, שהערבים אזרחי ישראל התקדמו כלכלית וחברתית (שליש מהרופאים בבתי החולים למשל, 28% מהסטודנטים בטכניון) ויש רבים מהם שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה בשכונה יהודית, פתאום יש בעיה שצריך לפתור. היהודים עוד עלולים לגלות שלערבים אין קרניים ושהם לא מחזיקים סכין מאחורי הגב. אז וועדות קבלה זה עכשיו סבבה.

או עניין השפה הערבית: "עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.  אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו  של חוק-יסוד זה." הרי גם עד חוק זה השפה הערבית הייתה רשמית רק מהשפה ולחוץ (לא יכולתי להתאפק..). לימודי הערבית ליהודים היו אך ורק בכדי שלמודיעין יהיו מספיק אנשים שיוכלו להאזין בערבית. השילוט בערבית חלקי ושגוי ברובו ורק במספר מאד מצומצם של מקומות בהם ניתן שירות לציבור אפשר לקבל שירות זה בערבית. כותרות משנה בערבית בשידורי הטלויזיה? הצחקתם. אז החוק לא משנה כלום.

או "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל". סעיף מעניין. מהי "ארץ ישראל" ומה גבולותיה? לא ברור. גם לא מוזכר עם אחר שזו מולדתו ההיסטורית. הסעיף הזה מתאר בסך הכל את הראיה המשיחית של המפעל הציוני, שמקים מדינה לאנשים ללא ארץ, בארץ ללא אנשים. ההתעלמות מקיומו של עם אחר שזו גם מולדתו היא לא חדשה ולא נחלת הליכוד והבית היהודי בלבד.

נכון שבחוק זה לא נאמר במפורש שאין עוד עם שמולדתו כאן – רק העם היהודי מוזכר בו, ומבחינה זו, אין בו שום דבר "מזיק". גם לא נאמר שמדינת ישראל קמה בכל "ארץ ישראל" אלא רק "בה", כלומר בתוכה, ולכן אפשר להתמם ולהגיש שהסעיף הזה לא סיפוחיסטי, ולא אומר בעצם כלום. מבחינה זו, חלק זה, כמו החלקים על השם, הדגל וההמנון הם מילים ריקות. אם יהיה צורך ורצון לשנות את ההמנון או את הדגל, ישנו אותו בחקיקה, וזהו.

אני מניח שבהמשך יהיה לי עוד מה להגיד בנושא…

צילום כתוקפנות

אני מופתע בכל פעם לראות את נכדתי במצב רוח לא טוב. בכל התמונות ובסרטונים שאני מקבל מדי יום כמעט היא נראית הרי במצב רוח מעולה, מגעגעת מצחוק, בוטשת בחדווה ברגליה וידיה (היא בת 4 חודשים) ומחייכת מאוזן לאוזן.

התחלתי כבר לחשוד שפרצופי לא מוצא חן בעיניה, אבל אז קראתי את הפרק הראשון בספרה של סוזן סונטג, "הצילום כראי התקופה" בו היא מדברת על התוקפנות הגלומה במעשה הצילום, והבנתי 🙂

מהי אותה תוקפנות שעליה היא מדברת? להבנתי, היא רואה בעצם העובדה שהצלם בוחר מה לצלם, מתי לצלם ואיך לצלם את המצולם, תוקפנות. תוקפנות כלפי הצופים בתמונה המצולמת. יש הרי סוג של הכְתבה לקהל הצרכנים של התצלום, שכך הם הדברים, שזה מה שראוי לצלם, ש"זה מה שיש". שזווית הראיה הזו על הדברים היא הזווית הראויה והטובה. אולי זו הסיבה שגברים מצלמים (ומסגבירים) בממוצע יותר מנשים…

לראות את העולם דרך צילומים פירושו לראות את העולם דרך עדשת הצלם (וגם עדשת מצלמתו). לא נדרש יום לימודים ארוך כדי לגלות שבצילומים אנשים מחייכים בממוצע הרבה יותר מאשר שם בחוץ, כולל גם נכדתי, (וזה לא משהו שיש לה נגדי.) לא קשה לנחש שאנשים לא מבלים ומטיילים באותו היחס שפעילויות אלה מופיעות באלבום התמונות שלהם.

אלא שבשביל שאפשר יהיה לראות את אקט הצילום כפעולה תוקפנית, צריך שיהיו לצילום צרכנים. ובין יתר הדברים שהשתנו בעולם הצילום מאז תחילת שנות השבעים של המאה העשרים (אז נכתב הספר) ועד היום, חלה ירידה דרמטית במספר הצופים הממוצע בכל תמונה.  וזה לא נובע מזה שרק אחוז אפסי עד זניח של הצילומים זוכה להפוך ל"חפץ" ולהיות מודפס על נייר (מה שהיא רואה כמשמעותי).

כן, צופים בצילומים על מסכי מחשב או מסכי טלפון, אבל אני טוען שהקלות המדהימה בה אפשר לצלם, כולל הזמינות של מכשיר צילום בכל כיס ותיק, הגדילה במספר סדרי גודל את היחס בין מספר התמונות המצולמות למספר התמונות הנצפות (על ידי מישהו שהוא לא זה שצילם אותן). מספר הצופים הממוצע בכל תמונה מצולמת קרוב עד כדי אפסילון לאפס. רוב התמונות המצולמות מצולמות בטלפונים ורוב התמונות האלה לא עוזבות את המכשיר בו צולמו, למעט שיתוף של מעט מהן. ברוב התמונות המצולמות אף אחד לא צופה, כולל זה שצילם אותן, ואם כבר צופים בהן, זה על מסך המכשיר בו צולמו (הטלפון). רוב התמונות לרוב האנשים נעלמות מן העולם כאשר הטלפון אובד או מתקלקל, למרות הקלות היחסית של גיבוי הצילומים על ידי שירות כמו google photos (והקושי הלא הגיוני של עשיית אותו הדבר ב flickr).

ירידת מספר הצופים הממוצע בכל צילום אפשר לטעון, היא ירידה במידת התוקפנות הגלומה במעשה הצילום. כאשר אדם מצלם דברים לעצמו, קשה לראות בכך תוקפנות. מצד שני, כשמישהו נמנע מלחלוק את חוויותיו גם בזה יש בזה סוג של תוקפנות, אמירה שלא באמת אכפת לו מה אתה חושב.

ומצד שלישי, לקבל כל יום צילום של החיוך מלא הויטמינים של נכדתי (אוסרים עלי לשתף..) זו "תוקפנות" מהסוג היותר מבורך.

 

בלבוב

"מה בדיוק איבדת שם בלבוב?" – שאל אותי כמעט כל מי ששמע שאני נוסע לשם, או שהייתי שם.
אז ככה: לא זו בלבד שלא איבדתי שם כלום, אלא שגם יצאתי לשם בטיול מאורגן (!), לגמרי בניגוד למנהגי, ועם לא מעט חששות, באחד מהטיולים של שלום וקטיה לאוקראינה. (גם על נסיעה קודמת לאוקראינה, לאומן בראש השנה, נשאלתי אותן שאלות. תשובות עליהן (אחרות), יש בסדרת פוסטים שהניבה הנסיעה ההיא).

בעניין הטיול המאורגן: בנסיבות רגילות אני אך שש לארגן נסיעות מסובכות להפליא, שעוברות לפעמים דרך שלוש יבשות וארבע מדינות, כולל טיסות בחברות תעופה אזוטריות. אבל הפעם, לא שלא בא לי לעשות את זה, פשוט לא היה לי עם מי לעשות את זה. לזוגתי שתחייה, הפרטנרית הכמעט קבועה שלי לנסיעות, יש תערוכה המציגה בגלריה אלפרד בתל אביב. אם לא הייתם בה עדיין, רוצו. ממש תערוכה סוף. אז אמרתי לעצמי – בוא ננסה את זה. כשרון הכתיבה של שלום בוגוסלבסקי (המדריך) עושה נפלאות גם ליעדים שלקהל הרחב נראים פרווה במקרה הטוב, כמו מערב אוקראינה, וחוץ מזה חשבתי, לא יהיה נורא לצאת מפעם לפעם מאזור הנוחות שלי, לזרום עם קבוצה ולהשתדל לא להיות קוץ בתחת.

גיליתי שטיול מאורגן כזה, בקבוצה קטנה ונעימה, הוא פתרון מצויין למי שאין לו עם מי לטייל, או שלא בא לו לארגן את זה. אמנם יכול להיות שהקבוצה תכלול אנשים מעצבנים שיקלקלו לך את כל הנסיעה, אבל בנסיעה הזו, קרה ממש ההיפך. הקבוצה והאינטראקציה איתה היו מרכיב מאד חיובי בנסיעה בת השבוע הזו.

ולגבי המקומות בהם ביקרנו? אודה על האמת: אף לא אחד מהם ראוי להיכנס לרשימת אלף המקומות שחייבים לראות לפני שמתפגרים. אבל יש לי בזמן האחרון משיכה ביזארית למזרח אירופה, לחלקיו שעוד לא המתערבו לגמרי, שהם עדיין בין לבין, בין המסורת הקומוניסטית והדלות שיצרה, לבין הקפיטליזם השבע עד להתפקע. למה דווקא עכשיו? אולי כי אני מזדקן, ויותר קשה לי לחשוב על לגייס את האנרגיות לארגן לבד הפלגה במעלה הנהר אל טימבוקטו (נאמר). אולי כי אני מרגיש שזו נקודה בזמן שאפשר עוד לתפוס את הארצות האלה לפני שיתמסרו סופית למולך הקפיטליסטי. כך, נראה לי למשל שיכול להיות טיול שווה מוורשה לסנט פטרסבורג ובחזרה דרך כל הארצות הבלטיות וגם דרך קלינינגרד (מובלעת רוסית, עימנואל קאנט נולד וחי שם כשקראו לזה קניגסברג). זוגתי שתחייה עדיין לא מבינה למה.

הנה למשל דוגמה למקום בו נמצאת הכלכלה שם, בזמן זה. במקום שתילים ממשתלות מסחריות כמו חישתיל, המייצרות עשרות אלפי שתילים זהים ומשווקות אותם במשתלות בכל הארץ, יושבת הקשישה בתמונה מטה, ומנסה למכור את השתיל היחידי שהצליחה להנביט בתוך גביע של יוגורט. לא יעיל, אבל זה מה שיש לה למכור.

לבוב למשל היא ממש יעד ראוי. יש טיסות ישירות אליה (והמטוסים מלאים…), ולבוא אליה לסוף שבוע ארוך יהיה השקעה לא רעה כלל של זמנכם. היא עיר שהייתה מאד מפוארת, ומרכז העיר עדיין נראה ממש טוב, עם הרבה כנסיות מפוארות ומעניינות (כולל אחת ארמנית), בניינים יפים, כיכרות ושדרות יפות, המון מסעדות זולות וטובות (כולל 2 טבעוניות ואחת raw). ישנו בה 4 לילות, והינו בה במצטבר יומיים שלמים כמעט, והיה כיף.

חוץ מזה, היינו שלושה ימים בהרי הקרפטים, שהם מאד ירוקים ויש בהם הרבה כפרים יפים, בטעם של פעם. עם רועות אווזים (צעירות) וקשישות המוליכות חזירי ענק בחבל, ברחוב הראשי בו עוברת מכונית פעמיים ביום, אולי. הרבה מאד כנסיות זעירות בחזיתות הבתים, בשילוב של פח נירוסטה כסוף, מוזהב וכחול. אהבתי. אין שם בדיוק "אטרקציות" אבל נחמד לברוח מהחום כאן לחופשה זולה וקרירה שם. ובקרוב תתחיל כנראה נהירה המונית לשם, אל "מערת הבעל שם טוב" שנתגלתה שם באורח מסתורי לא מזמן. ("ובאותם ימים שלח לו ה' את זיווגו באופן שמימי, (ואין כאן המקום להאריך). ולאחר נישואיו, התבודד בהרי הקרפטים מספר שנים, שהם היוו הכנה גדולה לתפקיד שהוכן לו בעולם,")

ולמרגלות הקרפטים, ממערב וממזרח, יש מספר עיירות, ערים קטנות, שפעם, שליש מאוכלוסייתן הייתה יהודית (היום כבר לא) ושליש פולנית או הונגרית (והיום כבר לא, מסיבות אחרות). בכולן יש בתי כנסת, חלקם מפוארים, ובחלקם ביקרנו, אבל החלק היהודי של הטיול, שאני מבין בהחלט שרוב המטיילים מישראל מעוניינים בו, פחות הלהיב אותי.

פחות התחברתי גם לפן הקולינרי של הטיול, אבל לטבעונים קשה במקומות כאלה, ואני לא עושה עניין מאוכל בכל מקרה. גם לא התרשמתי שהפסדתי מי יודע מה, המטבח האוקראיני, כולל כל ההשפעות שספג מהאיזור, הוא לא מהעשיריה הפותחת של מטבחי העולם.

לא רק בנושא האוכל, גם בעניין השתיה (לא של מים, גם לא מיץ) הרגשתי (והייתי) חריג בקבוצה. מארגני הטיול ממצבים את השתיה והאוכל באופן מאד הדוניסטי וכמרכיב מאד משמעותי בבילוי בזמן הטיול, והרגשתי קצת כמו ילד קטן בתוך הקבוצה שלרובה הייתה קיבולת רצינית ביותר לאלכוהול. אני לא מתנזר, אבל כן ממעיט בשתיה – זה פשוט לא עושה לי טוב. לא נורא.

אז חזרתי בתחושה טובה. היה מיקס טוב של עיר גדולה (יחסית), טבע, וערים קטנות. היה בסך הכל כיף. פגשתי אנשים שהיה לי מעניין לדבר אתם, ואהבתי את ה"מזרח אירופאיות" על הדרך. צילמתי גם לא מעט "ראשים" ואוכל לחזור ולהפציץ באינסטגרם.

הנה למשל שוק במוקצבו, בו יש עשרות דוכני גבינה שנשים עושות בבית, במשק הביתי, ומביאות לעיר למכירה. 

engagement

הקשה כפולה מהירה באצבע צרידה על מסך הטלפון, זה כל מה שנדרש כדי "לחבב" תמונה באינטסגרם. הפלטפורמה בה מילת המפתח היא "engagement". (אולי מעורבות, קשר?)

זו אכן הפלטפורמה בה אני מבלה יותר בזמן האחרון, כמעט וזנחתי את פייסבוק, וגם את הבלוג אני מזניח קשות. הטלפון שלי פשוט כבר עולה על גדותיו מצילומי "פרצופים / ראשים" שצילמתי לאחרונה, בעיקר בדרום תל אביב. הקמת התערוכה (שאתם חייבים לראות! באמת) של זוגתי בגלריה אלפרד (סימטת שלוש 5,  ליד מפגש הרחובות אילת ואליפלט) הביאה אותי הרבה לאזור פלורנטין רבתי, שם למצוא ולצלם ראשים משובחים יותר קל מאשר לירות בדגים בחבית (מתורגם מילולית מאנגלית) מה שממילא לא יעלה בדעתי לעשות.

מה שמפתה באינסטגרם הוא שלוקח כדקה וחצי להעלות שם תמונה, כולל עיבודי תמונה לא מבוטלים כלל (אני משתמש הרבה ב structure), הוספת תגיות ומיקום, ושתי שניות אחרי שהעלית את התמונה, יש כבר מספר לא קטן של אנשים שהקישו עליה באצבע פעמיים וציינו בכך שיש בליבם לב אדום קטן לתמונה הזו. סיפוק אינסטנט.

בניגוד לבלוג הזה למשל שבו לוקח שעה לכתוב כאלף מילה, וכל אלף המילים האלה נתקלות בדממה רועמת. (מקובל עלי שהבעיה היא לא רק במדיום והבחירה לכתוב בשפה העברית אלא גם במסר).

אני לא מכיר כמעט אף אחד מהא/נשים העוקבים אחרי החשבון שלי באינטסגרם, או שאולי עוקבים אחרי התגיות בהן אני משתמש. מוזר לי שלמרות שהמדיום הוא כולו של דימויים, ללא טקסט כלל, עדיין רוב המגיבים הם מישראל. אבל יש גם ממקומות אחרים בעולם. חובבי פרצופים אולי, שגיליתי שיש לא מעטים מהם. גם כאלה שרואים פנים בכל צירוף של שני דברים עגולים ומשהו שיכול להזכיר פה או אף מתחתיהם. (קוראים לזה פרדוליה)

הלכתי לבדוק מה הקטע של התיוגים האלה, שאנשים מרבים להשתמש בהם, וקראתי על כך מעט באינטרנט. הבנתי שעניין ה engagement הזה מאד רציני ללא מעט אנשים, ויש מדע שלם מאחורי זה. ברור לי שחשבונות מסחריים צריכים אקטיבית לקדם את המעורבות בחשבון שלהם, ואכן לא מעט חשבונות (מאלה שמגיבים לי) הם של אנשים שמנסים לקדם עסק כלשהו, בעיקר דברים "חזותיים" למשל קוסמטיקאיות, מדריכי כושר, מורות ליוגה או אמנים. יש כמובן גם חשבונות של סלבריטאים – זו כבר אופרה אחרת לגמרי, אבל גם הם מקדמים מותג.

ויש גם כאלה הרואים באינסטגרם צורה של אמנות, מעין גלריה חינמית להציג לקהל את היצירות שלהם, אם זה ציורים, צילומים, או סרטים קצרים. לא כפיתוי לדבר אחר, יותר גדול במקום אחר, אלא כדבר עצמו. זה מודל השימוש שמדבר אלי, למרות שאני לא מוכן לקרוא לעצמי אמן, או יוצר. זה נראה לי ה"משקל" הנכון של הדברים. זה, והדפסה על חולצות.
אני כן מרגיש שהבחירה במה לצלם (טוב, אני מצלם כל פרצוף שאני מוצא, אז לא באמת יש בחירה), מסגור הצילום, ואחרי כן בחירת חלק התמונה שיכנס לפורמט המרובע של אינסטגרם, עיבוד התמונה באופנים כאלה ואחרים בכל זאת עושים את זה יותר "שלי", יש יותר "ממני" בתוצאה. תוצר לוואי: יש לי את כל התמונות שערכתי לאינסטגרם שמורות בגודל אחיד ויחס אורך-רוחב אחיד (מרובע) מה שיקל עלי בהמשך לעשות מזה סרט, מה שאני עדיין זומם. שם תהיה לי עוד הזדמנות לעשות את זה יותר "שלי" בעזרת בחירת הדימויים וסדרם, הזמן בו כל אחד מוצג, התאמת פס-קול ועוד. ועדיין, לא בטוח שאעיז לקרוא לזה "עשייה" אומנותית.

רה-מתאזרחים

במונדיאלים הקודמים היה די בולט שאחוז לא מבוטל מהשחקנים בנבחרות האירופיות הם מתאזרחים, כמובן שמארצות יותר "דרומיות" או דור ראשון של מהגרים בארצות אירופה. זה די הגיוני – בכל זאת, למהגרים מארצות עניות, עם נחיתות בהון סימבולי והשכלתי, ספורט הוא מסלול פתוח למוביליות חברתית וכלכלית.

במונדיאל הזה שמתי לב לראשונה לתופעה הפוכה – אחוז לא מבוטל של השחקנים בנבחרות מהמדינות הדרומיות, מרוקו למשל, הם אזרחי מדינות אירופה. חלקם אפילו נולדו באירופה. הם משחקים באירופה, למדו לשחק באירופה וחלקם אפילו משחקים באחת הקבוצות בהן משתכרים משכורות עתק. אבל במונדיאל, הם לא משחקים בנבחרת הארץ בה הם גרים, לא בארץ בה הם משחקים, לא בארץ בה הם אזרחים אלא בארץ "מוצאם". מעין חוק השבות לכדורגלנים. בנבחרת מרוקו למשל יש שישה מתוך אחד עשר כאלה, ביניהם מוצאים שחקן בן לאמא הולנדית ואבא מרוקני, שהוא אזרח גרמניה, ומשחק בכלל באנגליה.

בסטיה קלה הצידה, (תיכף חוזרים) יותר ויותר ברור לי שההבדל בין מישהו שהוא לא אזרח למישהו שהוא כן אזרח משמעותי כיום בהרבה מההבדל בין אשה לגבר, בין שחור ללבן, בין עני לעשיר. למי שהוא לא אזרח אין למעשה גם זכויות אדם. סייג חשוב: כשאני אומר אזרח, כוונתי אזרח של מדינה בה מכבדים את זכויות האדם של כל אזרחיה. כן, המונח שבישראל נחשב משוקץ: "מדינת כל אזרחיה".

יש את כל המדינות האלה, שרובן נמצאות מדרום לים התיכון, שתושביהן מעדיפים להיות חסרי אזרחות מאשר להשאר אזרחים שלהן, מעדיפים לסכן את חיי עצמם ומשפחתם בסירות רעועות רק כדי להיות חסרי אזרחות בצידו השני של הים. כי במדינות האלה, אין משמעות לזכויות האדם שלהם. לפעמים בגלל משטר, לפעמים בגלל הכלכלה, אבל בעצם שני הדברים האלה חד הם.

(חוזרים) אז למה אחרי שהוריהם טרחו וזרקו מאחור את אזרחות המדינה בה נולדו בכדי שהם או צאצאיהם יוכלו ליהנות מזכויות במדינה בה יש לאזרחים זכויות אדם, מוכנים אותם מתאזרחים לעשות את הדרך חזרה ולשחק בנבחרת הלאומית של המדינה שבה יתכן שלא היו קודם?

אז מסתבר שלאזרחות של מדינת shithole כמו שטראמפ מכנה זאת (בצדק לשם שינוי) יש בכל זאת ערך. ערך כלכלי. שחקן כדורגל שלא הצליח להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא אזרח יכול להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא הופך אזרח לשעה (רה-מתאזרח?), ואם יפגין יכולות לפני הקהל האדיר הצופה במשחקים, יעלה את ערכו הכלכלי ויוכל להתקדם בעולם, לעבור לקבוצה יותר בכירה (באירופה כמובן), בליגה יותר יוקרתית, וכמובן בשכר הרבה יותר גדול. קפיטליזם פשוט.

בישראל זה יותר פשוט. לקראת כל אולימפיאדה, ישראל נהנית מתגבור של אנשים אתלטיים שלא היו מספיק טובים להתקבל לנבחרת ארצם, אבל חוק השבות מאפשר להם להתקבל לנבחרת אחת המדינות הפחות אתלטיות מבין מדינות "הצפון". בניגוד לרה-מתאזרחים, אלו אנשים שהוריהם לא מישראל, שלא חשבו על ישראל דקה וחצי דקה עד לנקודה זו, שלא נולדו בישראל והיגרו, שאפילו לא בהכרח חולקים את דתם עם דת המדינה היהודית. אז לישראלים התופעה מוכרת משכבר. אבל במדינות אחרות, רק במונדיאל הזה שמתי לב שזה קורה, וקורה לא מעט. (יתכן שזה לא חדש, אבל כדורגל אני רואה בערך אחת לארבע שנים, וגם זה לא ברור לי למה).

בישראל זה טוב לשני הצדדים. לישראל אמנם לא יצאו מזה מדליות אבל לפחות יהיו קצת יותר ספורטאים בין העסקנים הצועדים שם במצעד הפתיחה של המשלחות. אבל במדינות הדרום, שיותר מחצי הסגל שלהם תפוס על ידי שחקנים מארצות הצפון, זה לא כל כך הוגן כלפי השחקנים שעוד לא השכילו לעזוב את ארצם ולהגר צפונה. הם מפסידים הזדמנות להיחשף בפני העיניים שכן משמעותיות לעתידם הכלכלי, העיניים של אזרחי מדינות הצפון.

סוג חדש של קולוניאליזם?

הפוסט-תודעה שלי

במסגרת מלחמת המאסף של המין האנושי, במאמציו למצוא מה עדיין מייחד אותו מבעלי החיים, ולאחרונה גם מבינה מלאכותית, הוצעה לאחרונה על ידי מספר הוגים, ביניהם Katherine Hayles הפרדה של המונח "תודעה", שרבים היו רוצים לראות כיחודי למין האנושי, ל"תודעה" ו"קוגניציה".

"קוגניציה" כוללת את כל הפונקציות התודעתיות שהמין האנושי כבר לא מסוגל יותר להכחיש שיש גם לבעלי חיים מסוימים (למשל "הבנת" המושג "אפס" על ידי דבורים או היכולת לספור עד ארבע שהודגמה אצל תרנגולים) או לתכניות בינה מלאכותית. "תודעה" כוללת את הפונקציות שתכניות בינה מלאכותית עדיין לא מסוגלות בשלב זה לבצע, או שעוד לא הבנו שיש בעלי חיים המממשים את הפונקציות האלה.

וכמובן שבקוגניציה נשים גם את כל היכולות בהן המין האנושי נחות, למשל במהירות הזיהוי של דברים (לעומת מחשבים), או ביכולות תקשורתיות מסוימות בין בעלי חיים הנשגבות מבינתנו (למשל שירת הלוויתנים).

כתבתי בעבר על הנטיה של יותר מדי הוגים, כולל כאלו שאני מאוד מעריך, להציב את הפילוסופיה שלהם על מסד של ייחודיות מסוימת של המין האנושי, גם כשאפשר היה להימנע מזה. הצורך הזה של המין האנושי מגונה בעיני, ומשרת בעיקר את רצון המין האנושי לנכס לעצמו את משאבי כדור הארץ כולם. למזלנו, המין האנושי (ואני לא כולל בזה את הנשיא טראמפ) החל להבין שגם הדורות הבאים שלו עצמו ינזקו מהביזה חסרת המעצורים הזו, ואולי אפילו כבר הדור הנוכחי (שאני לא נמנה עליו, לצערי. אני הדור שעדיין יצא מזה חלק).

שמחתי להתוודע לזרם המחשבה בפילוסופיה הנקרא פוסט-הומניזם, וגם ניסיתי להסביר לעצמי ברשומה זו על ההבדל בינו לבין הומניזם עם קידומות אחרות. פוסט-הומניזם מדבר גם על פוסט-תודעה, תודעה שאינה ארוזה בתוך מוחות אנושיים, ושמוח אנושי הוא אולי מרכיב בה, בפוסט-תודעה מבוזרת שכזו. אחת הסיבות שאני נמנע מאוכל הכרוך בהרג בעלי חיים (יעני טבעונות) היא שאני מסרב למסר העליונות המוחלטת של ההומו ספיינס, לבלעדיות שהוא טוען ל"תודעה", ונגמלתי מהחשיבה שהשמש זורחת לו מהפתח האחורי. ובאשר למחשבים, כמי שהיה שותף בתכנונם, יש לי סימפטיה מסוימת לנושא, וגם חוסר פחד, אולי לא מוצדק, הנובע מההיכרות עם הנושא.

למה סימפטיה? כי כמו כל מי שעבד בתעשיה, ספציפית בתכנון המעבדים שבלב המחשבים שעליהם מתבצעות תכניות הבינה המלאכותית, אותה ה"קוגניציה" חסרת הגוף, אני מרגיש שהתודעה שלי משוכפלת בתוך הפוסט-תודעות האלו (כן, תודעות. אני לא מקבל את ההפרדה מעלה). התודעות שאינן "מוגפנות" (embodied) בתוך גוף אנושי.

איך זה? המעבדים של חברת אינטל, בה עבדתי מעל עשרים שנה, הם רוב המעבדים במחשבים ניידים ונייחים. נכון שמספרם קטן ממספר המעבדים שבטלפונים חכמים, אבל טלפונים לא מריצים בינה מלאכותית, עדיין. ובתוך המעבדים האלו, שיש מהם כמה מיליארדים בעולם, יש חלקים שאני הגדרתי ו/או תכננתי. לא המון, כי רוב הדברים הגרנדיוזיים שחלמתי בכובעי כחוקר לא זכו להתממש בסיליקון, אבל עדיין, יש נאמר כמה מאות-אלפי טרנזיסטורים  בכל מעבד החייבים את קיומם לי, או למוחי. וחלקים אלו, חלק הפונקציות שהוא ארכיטקטוני (שהתוכנה מודעת לקיומו), ישארו בכל הדורות הבאים של המעבדים של חברת אינטל, וגם של המתחרה שלה, מטעמי תאימות לאחור.

במובן זה, חלקים ממוחי משוכפלים (וימשיכו להיות משוכפלים) מיליארדי פעמים במחשבים ברחבי העולם. יש להם, ויהיה להם גם בהמשך, חלק מסוים בביצוע הפקודות שמהן ממומשת בינה מלאכותית. כך, רסיסי מוח שלי ישרדו את כליון הגוף הפיזי שלי. ואז, בעתיד הרחוק, אם המחשבים יהיו מספיק חכמים, בעצם מספיק טיפשים, בשביל לנסות להכחיד את בני האדם, (כמו שבני האדם כיום מספיק טיפשים לנסות להשמיד את הסביבה בה הם חיים,) אפשר יהיה להאשים בזה גם אותי…

זו הפוסט-תודעה שלי, הלא מגופנת.

HAFA-300

זו רשומה על מאוורר. ראו הוזהרתם.

בחדר השינה, לא התקנו מאוורר תקרה מעל המיטה. טעות. אולי כי תלויה שם מנורה, ולא ראיתי בימי חלדי מאווררי תקרה הכוללים גם תאורה שאינם מכוערים. אבל מצידו השני של החדר, יש גומחה, ובה לא עומדת טלויזיה, אבל עמד תמיד מאוורר. מהסוג השולחני. שיש לו 3 מהירויות, ויודע גם לצודד ימינה שמאלה. ולעשות רעש.

מאווררי השולחן האלה מאד זולים, ויש גם כאלה שלא מאד מכוערים, אבל עם הזמן, לא הרבה זמן, הם מתחילים להרעיש יותר ויותר. לא מספיק בשביל להעיר אותי משנתי, אבל אני מאמין שגם כאשר המוח מסנן בהצלחה רעש רקע שכזה, זה מעייף.

כשמפלס הרעש הפך בלתי נסבל, הלכתי לחפש מאוורר חדש. מה רציתי בסך הכל? שיהיה שקט, שאפשר לכוון את זרימת האויר גם מעט כלפי מטה (הגומחה גבוהה מהמיטה) ושיהיה לו שלט, כך שאוכל להדליק ולכבות, ולשנות עצמה, בלי לקום מהמיטה. מוגזם?

כנראה שמוגזם, כך לפחות חשבתי אחרי שעברתי חמש חנויות מכשירי חשמל העומדות אחת ליד השני במתחם קניות בנשר ותארתי למוכרים מה שאני מחפש. אין דבר כזה, הייתה חוות הדעת של כל המוכרים שהצלחתי לצוד.

למכור מאווררים לא ממש בראש של המוכרים. מסכי ענק כנראה יותר רווחיים ואכן תופסים את רוב נפח החנות. יש בכל חנות כמה מאווררים מבוישים באחת מפינות החנות, לצאת ידי חובה, אבל אף מוכר לא בסביבה למכור אותם.

מצאתי בחנות אחת מאוורר להתקנה על קיר, עם שלט אבל ממש לא שקט, וגם לא מתאים לגומחתנו. טוב, חשבתי לעצמי, גיליתי עוד דבר אחד שנראה לי מובן מאליו שיהיה קיים בעולם, אבל מסתבר שלא. מספיק חשוב לי שיהיה בעולם? עד כדי שאתחיל קמפיין מימון המונים? שאסע לסין למצוא יצרן שייצר לי ולאחרים כזה? כנראה שלא…

ואז, בחנות חמרי בניין אחת, ראיתי אותו, את ה"מאוורר רצפתי דיגיטלי סוּפַה HYUNDAI מדגם HAFA-300". בדיוק מה שפינטזתי, ויותר. שקט? מאד. יש שלט? כן! אפשר אפילו לכוון את זרימת האוויר מטה! קטן, מוצק, ונראה מאד שונה ממאווררים רגילים. יותר כמו תנור חימום קטן.

נכון שהוא עולה כפול מהמאווררים הפשוטים, יותר מכפול, אבל הוא באמת שקט, נראה שהוא בנוי כך שישאר שקט, ויש לו אפילו טיימר. גם העיצוב לא רע, והצבע לבן. שווה. לי לפחות. כמו שסבתי הייתה אומרת (לא אמרה, אבל נגיד שאמרה, זה לא סוג הדברים שסבתות אומרות?): זול זה לפעמים יקר.

מישהו, מעצב תעשייתי איפה שהוא, כנראה בקוריאה, עשה את עבודתו נאמנה. מישהו אחר, הגדיר את הדרישות כמו שצריך. לייצר, זה כבר קל, היום. אפשר למצוא יצרנים זולים וטובים לכל דבר. בסין כמובן.

מישהו, לא חשוב מה שמו, שאל למה הרשומות שלי כל כך כבדות. אז הנה, אבי, אחת מאווררת. בשבילך.

הפוסט הזה הוא דרכי להודות לאותו מהנדס קוריאני אלמוני שתכנן את המאוורר הזה:  고맙습니다 
אני ישן יותר טוב בזכותו.

טבעונות זה קלללל

מלא מעט אנשים אני שומע את הטענה שבישול טבעוני הוא הרבה יותר טרחה/ לכן, חלקם טוענים, הם לא מאמצים תזונה כזו – החיים שלהם עמוסים מדי. או שכן מאמצים, אבל קונים מיני מזונות טבעוניים מוכנים, שיש הרבה יותר מהם כיום ואז נשמעת הטענה שטבעונות זה יקר מדי.

אז איך לעשות את זה זריז, זול, ועם מינימום מאמץ?  עושים אוכל לא מתוחכם, אבל טעים וחף מאכזריות. הנה כמה עקרונות:

ראשית, אפיה לוקחת הרבה פחות זמן מבישול או טיגון, וגם יותר בריאה. כל הערכים התזונתיים נשארים בתבנית. נייר אפיה גם חוסך לשטוף את התבנית (כמעט לגמרי). ולא צריך לעמוד ליד התנור ולהשגיח. שמים והולכים. אז צריך תנור, אבל גם טוסטר-אובן יספיק במטבח קטן.

שנית, לא לקלף את (רוב) הירקות! צריך מברשת קשה (יש כאלה שמיוחדות לדבר, אבל לא חייבים) ולהבריש תחת מים זורמים: בטטות, תפוחי אדמה, גזר, שורש פטרוזיליה, קישואים. כרובית מספיק לשטוף, עדיף אחרי הפירוק לפרחים.

שלישית, צריך קערה גדולה מפלסטיק או מתכת בה תערבבו בעזרת שתי כפות את הירקות שחתכתם לקוביות או סירות עם שמן זית, מלח, ותבלינים שבא לכם. מהקערה לתבנית עם ניר האפיה, ולתנור.

מדדתי קצת זמנים על כמה דברים שאני מכין, והנה המסקנות:

  • 3 בטטות גדולות, שטיפה, חיתוך, שימון ותיבול ולתבנית: 4 דקות. כולל שטיפת כלים ונקיון: 5 דקות.
  • כרובית: פירוק, שטיפה, שימון, תיבול (מלח ואגוז מוסקט מגורר…) ולתבנית: 3 דקות גג.
  • מגש מלא תפוחי אדמה קטנים (מגיעים בשקית רשת עם מעט מאד אדמה): שטיפה, בלי חיתוך, שימון, מלח פפריקה ולתנור: 3-4 דקות, תלוי בכמות.
  • 2 חבילות טופו: לחתוך לקוביות, לשים בתבנית, ליצוק רוטב סויה וקצת שמן סומסום. לתת לשרות שעה ולתנור: 3-4 דקות נטו.
  • קילו גזר: להבריש, לא לקלף, להוריד קצוות ולחצות לאורך, לערבב עם שמן, בלי תיבול והיידה לתנור: 5 דקות.
  • דלורית גדולה: לקלף, להוציא גרעינים, לחתוך לפרוסות או קוביות, לערבב עם שמן ומלח, לתנור: 6-7 דקות. מעדן.

בתנור עם טורבו אפשר לעשות במקביל 2-3 תבניות, חוסך עוד יותר זמן. להכניס את מה שדורש יותר זמן (תפוחי אדמה וגזר) קודם. לא קריטי להוציא בדיוק על הדקה, רק לא מוקדם מדי.

לגבי דברים יותר מורכבים, למי שמרגיש צורך ל"מנה עיקרית", יש את הלביבות שאני מכין. כ 50 לביבות יקחו כשעת עבודה (נדרש מעבד מזון….),  לארוחה מספיקות שתיים לאדם, מה שאומר שזה בערך 2 דקות עבודה לכל ארוחה. אני מקפיא את השאר. כדאי שיהיה לכם מרסס שמן, חוסך המון שמן.

חומוס גם הוא מזון מהיר הכנה. אם מבשלים קילו פולים ומקפיאים במנות, זה עניין של כחמש דקות בכל פעם להכין חומוס לשלושה-ארבעה אנשים. צריך מעבד מזון, ומסחטת מיץ פשוטה. מתכון פשוט כאן.

טחינה דורשת רק קערה ומזלג, ומשדרגת כל ירק אפוי. אפילו הזלפה של טחינה גולמית.

מה עוד חוסך זמן? כשלא צריך להסתכל במתכון. מרגע שיש לכם רפרטואר של דברים שאתם מכינים או מהזיכרון או שהבנתם את הפרינציפ ואתם מאלתרים מחומרים שיש (ככה אני אוהב מתכונים, כאלגוריתם…) זה הרבה יותר מהיר. העבודה הרבה יותר יעילה, אפשר לעשות דברים במקביל. בלי להציץ במתכון מקצר בחצי את זמן ההכנה של רוב הדברים. מניסיון. אז אם חשוב לכם גורם הזמן והטרחה, וחיי בעלי החיים כמובן, עשו את זה פשוט והתמקדו במספר לא גדול של מנות שאתם יודעים להכין בשליפה.

זהו. בהצלחה.

שנאת המקפים

חמש מאות ימים לכהונת דונאלד טראמפ, ואני עדיין מחפש הסברים.

יש את התיזה (שקראתי אצל טוני מוריסון)  שהיו אלו הלבנים החרדים מאובדן צביונה הלבן של ארצם. נשיא אחד, שחור למחצה, (וחלקו השחור אפילו לא מצאצאי העבדים…) היה מוקדם מדי מבחינת הציבור הרחב בכמה עשרות (או מאות) שנים. אבל לא מעט לא-לבנים הצביעו לפגע הרע הזה, שהכתום שלו יותר לבן מלבן, שדרש לראות את תעודת הלידה של אובמה. 

יש את התיזה המייחסת את זה למיזוגניות. להרבה אמריקאים אישה-נשיאה, ועוד אחרי נשיא שחור, זה כבר הרבה יותר מדי, מהר מדי. אז אפילו הפגע-רע הזה כבר עדיף. גבר, לבן, "מצליח" כלכלית. אבל לא מעט נשים הצביעו לתופס בערוות הזה, ובכך חשפו את ערוותן.

את שני האנומליות מעלה אפשר לייחס אולי לתודעה כוזבת, לשאיפה להזדהות עם זה החזק, ההגמוני. האתוס הקפיטליסטי האמריקאי הרי גורם לך לייחס את מצבך הרע לא לנסיבות כאלו ואחרות, אלא להיעדר מאמץ "אמיתי" שלך, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עאלק.

אבל התפלגות ההצבעה לא על פי מדינות אלא על פי מחוזות, מראה שבכל המחוזות הלא עירוניים, ניצח הדונלד, (גם אם לא בהפרש גדול) גורמת לי לחשוב שהיו אלו המקפים. ליתר דיוק השנאה אליהם, שהעלתה לשלטון את הנבל הכתום.

כשהוא רץ עם הססמה "להפוך את אמריקה לגדולה, שוב", מה שאנשים שומעים מזה ש"די כבר עם המקפים האלה". כל האפרו-אמריקאים, ונייטיב-אמריקאים, ולטינו-אמריקאים שרוצים גם הם פרוסה מהעוגה. מי שאין לו מקפים, הלבנים, האמריקאים בלי מקפים, הם הדבר האמיתי, ולהפוך את אמריקה לגדולה זה להפוך את אמריקה לשלהם, רק שלהם, שוב.

גם המקפים שהתחילו להפציע אצל האמריקאים הלבנים שלא הגיעו עם המייפלאואר, גלי ההגירה המאוחרים יותר, שבשנים האחרונות החלו להתחבר מחדש אל מורשתם התרבותית, מעצבנים אותם. אנשים שהסבא של הסבא שלהם הגיע מאירלנד, פתאום מכנים את עצמם אירים-אמריקאים. די כבר עם המקפים האלה – או שאתם אמריקאים נטו, או שתעופו מפה. מקפים שקולים לניואנסים, וניואנסים זה לחלשים. (מלניה לא מגדירה עצמה סלובנית-אמריקאית…)

סוג אחר של מקפים, שעוד פחות אהודים על מצביעי טראמפ, הם של נשים, כמו של הילארי רודהם-קלינטון. כל הנשים האלה ששומרות את שם נעוריהם (בעצם שם הנעורים של אביהם), ורק מצרפות את שם בעלן אחרי המקף, במקום להשתלב בלי חריקות בהגמוניה הגברית (כמו מלניה וקודמותיה), מערערות סדרי עולם. להחזיר את אמריקה לגדולתה זה להחזיר את אמריקה לתקופה בה הנשים ידעו את מקומן. וגם השחורים, והלטינוס הסתפקו בעבודה עונתית בקטיף ולא דרשו להיות אזרחים, והמהגרים השתדלו למחוק כמה שיותר את זיכרון ארצות מוצאם ולהיבלע בלי להשאיר עקבות בהמון האחיד בלובנו.

הכי גרועים הם המקפים שבאים לפני המילה סקסואל: בי-, טרנס-, א-, או המקפים אחרי המילה gender. כל אלו לא אמריקאים בעליל. להחזיר את אמריקה לגדולתה משמע לגלגל את הזמן אחורה לתקופה בה הארון היה משכנן הראוי של כל המקפים האלה. אמריקה גדולה היא אמריקה נטולת מקפים.

דלות השיחוח?

V אחד נדלק, אחרי כן גם השני. שניה אחרי כן, שני ה V הפכו כחולים. דקה עוברת, עוד דקה, והוא או היא לא עונים לך בווטסאפ. למה? לְמַה זה סימן? מה זה מסמן? ואז אתה מתחיל לחשוב, אולי הוא בנהיגה (אז איך הוא קרא את ההודעה? תוך כדי נהיגה?) או שאולי היא כועסת עלי? אמרתי משהו שעצבן אותו/ה כשנפגשנו אתמול? כל מסכת היחסים בינך לבין האיש שאתו אתה (מנסה) לנהל שיחה בצ'אט (שיחוח) הופכת לחלק ממערכת הסימנים של השיחה הזו, שאפילו עוד לא התחילה.

בינתיים אתה רואה שהוא כן מגיב בקבוצת ווטסאפ אחרת, המונית, בה שניכם חברים. אז הוא לא נוהג, מסתבר. אבל למה שם הוא כן מגיב ואלי הוא לא מתייחס? או שהוא מתחיל כן להגיב, ואתה רואה בישומון שהוא typing…. . ואחרי שאתה רואה שהוא מקליד במשך זמן מה, לא מופיע כלום על המסך, ואתה שואל את עצמך, מה קורה פה? הוא כותב ומוחק? או שאולי נכנסה לו שיחת טלפון והוא ימשיך להקליד אחרי כן? מה קורה פה?

כל הפסיכולוגיה בגרוש הזו, (שאכחיש כל קשר בינה לביני,) הן מחשבות שהתעוררו אצלי בעקבות הרצאה ששמעתי לאחרונה, שקוננה על דלותן (הפנומנולוגית, מרלו-פונטי אוזכר שם) של שיחות בצ'אט, (למשל בווטסאפ) וגם על הירידה ב"פְנִיוּת" לזולת ולצרכיו (מרטין בובר אוזכר שם) בעולם בו יותר ויותר תקשורת היא דיגיטלית, ולא פנים אל פנים.

יש לזה פנים לכאן ולכאן. המדיום הדיגיטלי הוסיף עושר גדול של ערוצי תקשורת, וגם הוסיף משטר שלם של מסמנים שנוצרים מאפשרויות אלו, וגם יוצרים אותן.

אמנם אמוג'ים הם לא ממש תחליף למה שבשיחה פנים אל פנים מספקים 44 שרירי הפנים של הדוברים – עושר גדול של מסמנים (וגם שפת הגוף משמעותית בשיחה), ובה הניואנסים של הקול מוסיפים על זה עוד שכבה עבה של "פנומנולוגיה" או סתם תופעות חושיות שניתן לפענח. אבל בתקשורת האלקטרונית, ככל שאנחנו נעשים בה יותר מיומנים, יש סוג אחר של תופעות שאפשר וצריך להיות מסוגל לפענח כדי להבין מה יש בה, בשיחה שאדם מנהל, כשמשמעות המילה "שיחה" הורחבה, ויכולה להיות גם פוסט בפייסבוק והתגובות עליו, תמונה באינסטגרם והתגובות עליה, ציוץ בטוויטר והתגובות עליו (או שיתופים) ועוד ועוד.

אז הנה כמה דוגמאות, ממש לא ממצות, לאופן בו תקשורת דיגיטלית יש לה פנומנולגיה ופרגמטיקה משלה, שהיא בעלת עושר תוכני שהוא פשוט אחר.

בניגוד לשיחות פנים אל פנים, שיחות בספירה הדיגיטלית לעתים קרובות חופפות זו את זו. אנשים משתתפים במקביל במספר צ'טים, חלקם אישיים וחלקם קבוצתיים, ובמקביל גם מעורבים בעוד אחת או יותר רשתות חברתיות שגם שם הם מנהלים סוג של שיחה, הכוללת תגובות, לייקים ושיתופים, עם מספר גדול של אנשים במקביל. זה דורש סוג של אוריינות תקשורתית מסוג אחר, וכאמור מבוסס על מערכת עשירה של סימנים ומשמעויותיהם, שכמובן אי אפשר לחלוטין לנתק מהרקע המשותף הקודם של המשוחחים, בעולם הפיזי או הוירטואלי.

יש לצ'אט גם היבט מגדרי: בשיחת פנים אל פנים בין אישה לגבר, קולו של הגבר, שמטבעו רם יותר יגבר על זה של האשה (לא פעם…). קול הגבר בוקע גם ממקום רם יותר, כי הגבר גבוה יותר ובעל יותר מסת גוף. הגודל היחסי של הגופים הדוברים, היחס בין עוצמות הקול, מהווים חלק בלתי נפרד מהפנומנולוגיה של השיחה פנים אל פנים. ה"יתרון" היחסי הזה של הגבר בשיחה פנים אל פנים נעלם בצ'אט ואפשר לטעון שהוא מומר ביתרון יחסי של האשה, שאצבעותיה (הקטנות יותר) זריזות יותר על המקלדת, ביחוד זו של מסך הטלפון.

שיחות דיגיטליות יכולות גם להתמודד עם הפסקות בשיחה, וזה אפילו בסדר, חלק מהעניין. חלק מהשיחות, זה פשוט טיבען. כשקבוצה של אנשים מנסה לקבוע משהו, נאמר פגישה, בקבוצת ווטסאפ, כל אחד מגיב כשיוצא לו, ובסופו של דבר, לרוב, יוצאת מזה גם פגישה. גם כאן לא כולם מבינים את משטר המסמנים הזה באותה צורה, ויש כאלה שאתה תמיד יודע שצריך להעיר אותם להגיב. ואלו לא תמיד אלו שפחות "אוריינים דיגיטלית", לפעמים זה פשוט עניין של אופי, או פנאי, או פניוּת  לנושא.

מה שמביא אותי לבובר. האם טענת המרצה שהזכרתי, שבשיחה דיגיטלית אנחנו פחות פנויים לזולת רגשית ו/או מעשית, נכונה? כי השיחה יותר "שטוחה" אולי? אם למשל מישהו שופך את דם ליבו באיזה פוסט בפייסבוק, או בבלוג, ואנו לא מגיבים, או לכל היותר מלייקקים בקטנה – האם זה אומר שאנו לא קשובים לצרכיו? כן, זה אומר. אבל זה הצד השני של זה שרובנו מחוברים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. אז אנחנו יותר זמינים לפניית הזולת ביותר הזדמנויות, אבל אנחנו גם מוצפים, וחלק מהפניות נופל בצד הדרך. ביחוד כאשר הפניות לא מותאמות למדיום.

עוד על הטענה בנוגע לדלות החומר של שיחות צ'אט: זה הרי מזמן לא רק טקסט. כמות התמונות והסרטונים של נכדתי המדהימה והמקסימה בת החדשיים, המועברים באותם האמצעים ממש אלי יום-יום, שקולה בהחלט לתכולת האינפורמציה שהייתי מקבל לו הייתי מדבר עם בני בטלפון ושואל לשלומה, בשיחה קולית ב"רוחב סרט נמוך". גם הניואנסים העדינים של קולו לא משתווים בעושר המידע שבהם לחיוך שלה בסרטון שאני מקבל פעם ביום, או יותר.

ויש גם את המעצבנים האלה שמתעצלים להקליד, ושולחים במקום זה קטע קולי קצר. זה מעצבן מכמה סיבות: קודם כל, יש נסיבות (נאמר כשאתה יושב בפגישה או בהרצאה) שבהן אפשר לקרוא טקסט אבל לא לשמוע הקלטה. (אבל אני מודה שיש נסיבות שבהן דווקא אפשר להקשיב אבל לא לקרוא). אבל מי ששולח לך הקלטה של קולו, בעצם לא מנהל אתך דו-שיח. הוא שולח לך הקלטה, בדרך כלל ארוכה מדי, ולא נותן בידך אפשרות להתפרץ לדבריו (כמו שכולנו אוהבים לעשות) או להגיב במהלך הדברים. (מצד שני, גם לפוסט כמו זה אי אפשר להגיב בתוך "אמירת" הדברים… אולי לכן יש כה מעט תגובות כאן.) הנקודה הרלוונטית לנושא הפוסט היא שהבחירה בין טקסט והקלטת קול גם היא אומרת משהו על היחסים בין המוען לנמען בשיחה, ועל הסיטואציה החברתית בה נמסרים הדברים ולכן גם "צובעת" את הדברים הנמסרים.

ועוד לא הגענו לדבר על האפשרות להקראה אוטומטית (בקול רובוטי, אבל הולך ומשתפר) של טקסט כתוב, או להקלדה בעזרת המרת דיבור לטקסט (ממש עובד טוב, גם בעברית), שני דברים שאני ממעט להשתמש בהם אבל יש רבים אחרים שדווקא כן. הנה עוד רובד של "פנומנולוגיה" בתקשורת דיגיטלית שמעשיר את משטר הסימנים של התקשורת הזו.

שיחות בקבוצות הן סיפור אחר משיחות אחד-על-אחד, עם משטר סימנים שונה. הנה לדוגמה קבוצת הווטסאפ של רכז ההסעות של סניף צפון של "בדרך להחלמה", קבוצה בה הרכז כותב לכל קהל המתנדבים כאשר חסר לו מסיעי חולים מבית החולים חזרה לגבול או להיפך. התגובות לרכז הולכות רק אליו, כך שלא כל עשרות המתנדבים מוצפים בזה, אבל הרכז גם דואג להודות בפני כל הקבוצה למי שהתנדב למלא את החסר, וגם מוסר את בקשותיו בצורה שממש קשה לא להיענות לה. יכולתם למשל לסרב להחזיר הביתה את "מחמוד החמוד בן הארבע"? הנקודה כאן היא שלמרות שזו קבוצה מאד "פונקציונלית", יש בה "נוהל דיבור" שהופך אותה מאוד אפקטיבית, יש בה רגש, יש בה מערכת מוסכמת, ודי עשירה (אם חופרים לעומק) של סימנים ומסומנים, למרות שלא רואים בה את הבעות הפנים של אף אחד, ורוב האנשים בקבוצה לא ראו אחד את השני אי פעם.

גם "שיחות פייסבוק", תגובות על פוסטים שלך או של אחרים, יש בהן משטר מאד מאד עשיר של סימנים, שהופך עוד יותר עשיר בגלל שתכופות  "אנשים זרים" נדחפים (כביכול) לשיחה. אפשר לעשות טקסונומיות מאד עשירות של סוגי פוסט ותגובות עליהם, ותגובות על התגובות, ושיתופים של תגובות ותגובות על שיתופים. (כל זה בעצם נכון לכל הרשתות החברתיות, אלא שאת פייסבוק אני מכיר יותר.) להגיד שכל סוגי השיחה האלה הם "דלים" בתוכן משמעותי הוא סירוב להפנים שאנחנו חיים בעולם בו יש משטרים רבים ומגוונים מאד של סימנים.

מעבר למשטר הסימנים של כל אחד מאמצעי התקשורת הספציפיים יש את מה שאפשר לכנות ה"מטא-משטר", זה שמכתיב את הערוץ ה"מתאים" ביותר לכל סוג של תקשורת. (יש אנשים שאני יכול לשלוח להם הודעות בעשרה אפיקים שונים לפחות, כולל לינקדאין…). יש דברים שהגיוני לשלוח במייל, יש כאלה שבמסנג'ר. יש כאלה שווטסאפ הוא הכלי המושלם ויש כאלה (מטפלים פיליפינים בקשישים) שרק viber עושה להם את זה. לפעמים זה מתדרדר על לצורך לשלוח SMS, לאלו שמתגאים ש"להם" אין טלפון חכם.

יש גם כאלה, שרובם נמנים על אלו שאת משכורתם אנו משלמים ממיסינו, שמעדיפים ערוץ תקשורת חד כיווני – פקס, והמהדרים דורשים גם שיחת טלפון לוודא שהפקס אכן הגיע ואכן היה בו נייר (מה שלא מבטיח התייחסות לתוכן הפקס). שמעתי שעדיין יש כאלה שמדפיסים על דף נייר ודוחפים אותו מכנית לפקס, ולא שולחים ישירות מהמחשב… גם זה משטר של סימנים, שהסימן הבולט בהם הוא אצבע משולשת עליך, זה שנדרש לשלוח את הפקס. קיבלתי לאחרונה מכתב (מנייר! במעטפה!) מהעיריה, שמודיע לי שמשהו לא היה ברור (לא נאמר מה) בפקס שהעברתי אליהם חודשיים קודם, וגם וידאתי טלפונית שהגיע. לא צריך יום לימודים ארוך להבין מה המכתב הזה מסמן.

מיזורי

בסינט לואיס, מיזורי, ארה"ב, יצא לי לבקר יותר מפעם אחת, ואף לא פעם אחת מבחירה. זו הייתה תקופה בה הייתה עדיין קיימת חברת תעופה בשם TWA, שהציעה טיסה ישירה לניו יורק, עם חיבור נוח לטיסת המשך אל החוף המערבי, לשם טסתי בענייני עבודה. אלא שמטוסי החברה היו מדגם מאד מיושן של 747, ואלא אם הטיסה נהנתה מרוח גבית כל הדרך, הם היו עוצרים עצירה "בלתי מתוכננת" באירלנד או איסלנד, לתדלוק. העצירה הזו גרמה תמיד להחמצת טיסת ההמשך, ולכן בדרך כלל הועברו הנוסעים לטיסת המשך אל סיינט לואיס, ומשם, אחרי המתנה של כשבע-שמונה שעות, לפעמים בקור של 30- מעלות, המשיכה טיסה ליעד הסופי, אליו היית מגיע באיחור קליל של כ 12 שעות.

למה המשכתי לטוס איתם יותר מפעם אחת? כי הם נתנו 3 מיילים על כל מייל שטסת בפועל. האם יצא לי לנצל מיילים אלה? אני לא זוכר, אבל חושד שלא. מאז כבר נגמלתי משיקולי "מיילים" וזה כבר לא שיקול בבחירת חברת תעופה. אז בכל אופן, היו לי לא מעט שעות לחקור את סינט-לואיס בשעות ההמתנה ההן, למשל הקשת הענקית של "השער למערב".

אבל ב"אטרקציה" העיקרית של העיר, לפחות מבחינת נשות מדינת מיזורי, לא יצא לי לבקר. אולי כי למדתי על קיומה רק השבוע, בסרט תיעודי. האטרקציה הזו היא מרפאה, המקום היחידי בכל מדינת מיזורי גדולת המימדים בה מבצעים הפלות.

מסתבר שמדינת מיזורי, שאינה אפילו בדרום הנחשל של ארה"ב אלא רק במרכז המאד דתי-מסורתי שלה, משתדלת להקשות על הנשים המתגוררות בה לבצע הפלה, למרות פסק הדין הפדרלי התקדימי מ 1973 (Roe vs. Wade) שקובע חד משמעית שלנשים הזכות לבצע הפלה כל זמן שהעובר לא יכול לשרוד מחוץ לרחם.  חייבים שתהיה בכל מדינה מרפאה להפלות? אז מאפשרים רק אחת. ואליה נשים צריכות להגיע לפעמים ממרחק של שש שעות נהיגה.  ולא פעם אחת, שלוש. פעם ראשונה לפגישה עם רופא שבה "יוסברו לה האופציות", פעם שניה לבצע את ההפלה, אחרי תקופת המתנה של שלושה ימים שבמהלכם מוסרים את שמה לארגונים שמנסים להניא אותה מלבצע את ההפלה, ופעם שלישית לביקורת.  יש עוד מכשולים רבים ומגוונים. קטינות למשל צריכות את הסכמת שני ההורים, ובמקרים לא מעטים האב לא ידוע או מקומו לא ידוע מה שמהווה מחסום לא עביר להפלה. אבל עצם הצורך להגיע ממרחק גדול למרפאה שלוש פעמים (הביקור המקדים ותקופת ההמתנה הם חידוש של הזמן האחרון) מהווה מחסום לא עביר ללא מעט נשים צעירות שלא רוצות שמשפחתן תדע, שאינן במערכת יחסים, שצריכות לעשות את כל הדרך לבד, ולבסוף לעבור מהחניה אל המרפאה דרך שכבה עבה של נוצרים אדוקים המגדפים אותן ומאיימים עלין במארת נצח. הנשים, אלו הבאות להפלה, מאד דתיות גם הן, אבל אין להן ברירה, לדעתן.

רוב הטיעונים נגד ההפלה הם דתיים נוצריים. אותם נוצרים מתנגדים אפילו לאמצעי מניעה או לקיום יחסי  מין מחוץ לנישואין. אמריקה שבין החופים היא המקום אליו התנקזו הרבה כתות נוצריות פנאטיות שחלקן גורשו מאירופה או נאלצו לברוח. מה שמדהים, שהם היו מוכנים להצביע לנוכל-נואף כמו טראמפ, אבל זה עוד אחד מהדברים שלעולם לא אבין.

מה שעוד לא אצליח להבין זה את הגישה האמריקאית (שמחלחלת גם הנה) שאין לעזור לאדם שלא עשה כל מה שאפשר לעשות בכדי לעזור לעצמו. אם אדם נפגע מהוריקן, או כוח עליון כלשהו, אז בסדר, אפשר מוסרית לעזור לו. לא שזה תמיד קורה, למשל ההתמהמהות לעזרה לניצולי הוריקן קתרינה קשורה להיותם אוכלוסיה מוחלשת מלכתחילה.

כך גם ההתייחסות לנשים העניות המבקשות לבצע הפלה כי הן כבר אמהות חד-הוריות לשניים, מרוויחות 3 דולרים לשעה ואין להן יכולת לגדל עוד אחד. לנשים מבוססות אין בעיה לבצע הפלה באופן פרטי. אבל הנשים העניות? "למה הם לא השתמשו באמצעי מניעה"? (רובן אכן לא השתמשו, אולי בגלל שאסור להסביר בבתי ספר במיזורי על אמצעי מניעה, אולי בגלל שהתקן תוך רחמי יקר מדי לרובן ואין להן ביטוח רפואי שיממן אותו.). "ולמה הן נכנסו להריון כאשר הן לא בקשר זוגי יציב"? ו"איפה האבא בכל התמונה". שאלות רבות ושונות שקל לשאול ממקום לבן-שבע-צדקני אבל שקשה לנשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לגדל שני ילדים לבדן ממשכורת של מלצרית בדיינר, לענות עליהן.

מבחינת מתנגדי ההפלות, ביקום מקביל הנשים האלה היו יכולות תיאורטית "לאסוף" את עצמן, (זה המיתוס האמריקאי, של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות), לעבוד מאד קשה, לרכוש השכלה גם בלי תמיכה הורית, להתחיל לעבוד, ליצור קשר זוגי יציב ורק אז, להיכנס להריון וכמובן לא להפיל. אבל אם אבא שלך אנס אותך והכניס אותך להריון בגיל 13 (והיו דוגמאות לזה בסרט ממנו למדתי את כל זה), זו בעיה שלך. היית יכולה איכשהו, למנוע את זה. (למשל להיוולד במקום אחר ובזמן אחר, או לא להיוולד כלל?). אצלם, אצל הנוצרים הצדקנים האלה, דברים כאלה לא קורים…נניח.

מה שמחזיר אותי הנה. לעזה. גם ביקום מקביל היו יכולים תושבי עזה, המקום הכי צפוף בעולם ואחד העניים ביותר בו, "לאסוף" את עצמם, ועם סיוע שקיבלו ממדינות הנפט, להפוך את עזה לסינגפור במזרח התיכון. וכיוון שביקום הזה הם לא עשו את זה, מצוקתם היא לא הבעיה שלנו, וזה בסדר לסגור אותם הרמטית מכל הצדדים, יבשתי-ימי-אווירי (כן, אני יודע, יש להם גבול עם מצרים, ואם הם לא השכילו לגרום למצרים לפתוח אותו, פאק שלהם), ולזרוק את המפתח.

עזה לא הפכה לסינגפור. אין לשלטון שם אפילו יכולת בסיסית לספק מי שתיה וחשמל לתושבים. מי אשם בזה? הם כמובן. כי תיאורטית הם היו יכולים אותי להתארגן יותר טוב, להסתפק בפיסת האדמה הצרה בה הם צופפו, להסתדר בלי יכולת לסחור עם שאר העולם, בלי יכולת לייצא כוח אדם (גם לישראל) שיוכל להרוויח שכר יותר גבוה מזה שהמשק העזתי יכול להציע בשלב זה ולשלוח כסף בחזרה (כך מתקיימים הפיליפינים למשל) שיאפשר להרים בהדרגה את המשק העזתי.

אם למשל הם היו מוותרים על חלומות השיבה שלהם, או על מדינה משלהם ביחד עם הגדה, ובמקום לחפור מנהרות תקיפה היו בונים מתקני התפלה, (מונעים באנרגיה סולרית), והיו מקימים מרכזי פיתוח במיקור חוץ לתעשיית התכנה העולמית, ועוד עצות כהנה וכהנה שאפשר להציע להם, אז ביקום מקביל היינו יכולים להתייחס אליהם כשווים, או להתעלם מהם, אבל זה היה פותר לנו את הבעיה.

אבל הם עניים, והביוב זורם שם ברחובות, והם פוצצו את צינורות הגז שמעבירים אליהם אנרגיה, וגרמו לסגירת אזור התעשיה בארז בפיגועים, ושבעים האחוזים מהתושבים שם שהם פליטים מפה, גם אחרי שבעים שנה, (לנו מותר אחרי 2000 שנה, לא?) עדיין רוצים לצאת מה shithole  ההוא ולחזור ליפו, אשקלון ורמלה. זה הם אשמים, כבר אמרנו?

אולי הם אכן אשמים, כמו אותן נשים עניות ממיזורי שבגלל נסיבות חייהן לא השכילו להכנס להריון רק אחרי שכבר יש להן מספיק כסף ובעל. אבל כמו שאפילו בארה"ב הליברטריאנית יש פסיקה פדרלית שחייבים לאפשר להן הפלה, למרות ש"זו אשמתן", כך גם אצלנו, עזה היא בעיה שמונחת תרתי משמע, לפתחנו. ולהגיד שהם היו יכולים להתנהל אחרת לא יגרום לבעיה להיעלם. לנו יש את הכוח לעזור להם לפתור את הבעיה, נדרשת רק את ההכרה ש"זה עלינו".

%d בלוגרים אהבו את זה: