סתכל לי בעיניים

לפני כחמש עשרה שנים, כעוד עבדתי בחברת אינטל בחיפה, הייתי חלק מצוות שחיפש ישומים חדשים ועתידניים שיצדיקו צורך במעבדים יותר ויותר חזקים וכך יגרמו לאנשים לשדרג את המחשבים שלהם, והכי חשוב – יספקו תעסוקה לארכיטקטים של המעבדים האלה (כבר כתבתי על זה..), בחיפוש דרכים להאיץ את הישומים האלה.

כל העסק היה די מופרך. גם כי די קשה לצפות את העתיד וגם כי כדי לגרום לישומים כאלה לקרות נדרש מאמץ תוכנה לא קטן, בכתיבת לפחות גרסת הדגמה של יכולות חדשות אלו, והכנת ספריות של תוכנה לתמוך במפתחים שירצו להמר על ישומים חדשים אלה, שבדרך כלל קשורים למודלים חדשים של שימוש. לא משהו שחברת אינטל, לפחות אז, הצטיינה בו. ידעתי שלא באמת יצא מזה משהו, אבל באותו זמן לא באמת היה לי משהו יותר מעניין לעשות שם ועוד לא בשלה אצלי ההחלטה שקיבלתי כמה שנים לא רבות אחרי, למצוא לעצמי עיסוקים יותר מאתגרים.

אז אחד הישומים שפינטזתי עליהם במסגרת אותה משימה היה לתקן את העניין הזה שבו כשאתה בשיחת וידאו אתה נראה כאילו אתה לא מסתכל לבן שיחך בעיניים, בגלל שהמצלמה לא ממוקמת באמצע המסך, שהוא דווקא המקום שאליו אתה מסתכל. משתמשים בשרותי שיחות וידאו דיווחו שזה גורם להם להרגיש כאילו בן שיחם לא "מסתכל להם בעיניים" ולכן יש להם פחות אמון במה שהוא אומר.

אלו הימים שלפני הקורונה ולפני הזום. לא רבים השתמשו אז בשיחות וידאו, אבל חשבנו שזה תחום שיתפתח (לא דימיינו אפילו עד כמה, עד שהגיעה המגיפה) וששווה להשקיע בו. חשבנו על פתרון שכלל הדמיה בתלת מימד של ראש הדובר על סמך סריקה מוקדמת של כל צדדי ראשו. נסעתי גם לבקר חוקרים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שחקרו דברים שיכולים להיות רלוונטיים לנושא. אפשר היה לעשות יופי של פתרון לבעיה הזו, אבל כלום לא קרה. לא הצלחתי לגייס את המשאבים לקדם את הנושא, כמו שקרה עם עוד לא מעט נושאים אחרים שבהם עסקתי. על זה, דווקא היה לי פחות חבל, לעומת נושאים אחרים שהיו החמצה גדולה של אינטל. לדעתי כמובן.

אבל מי שכן הרים את הכפפה, ובגדול, זו חברת Nvidia, שהכריזה על ערכת פיתוח (SDK) מבוססת בינה מלאכותית שמשתמשת במאיץ גרפי (GPU) לתמיכה בתקשורת וידאו ואודיו בזמן אמיתי בשם Maxine, כולל הזזת מבט הדובר כך שיראה "טבעי", כזה שמסתכל לך ישר בעיניים (סרטון). די מדהים איך בזכות השקעה בתוכנה ובכלי פיתוח החברה הזו הצליחה להחדיר את הארכיטקטורה והמודל התכנותי שלהם לכל מקום כמעט, החל מבינה מלאכותית, כריית ביטקוין ועוד ועוד. ועכשיו גם שיחות ועידה בוידאו.

אבל אולי דווקא עכשיו, אחרי שכולם כבר דיברו בוידאו בזום בשנתיים האחרונות, הבעיה של כיוון המבט כבר פחות אקוטית? אולי אנשים פשוט התרגלו לסוג הספציפי הזה של עיוות התמונה. וזה לא נראה להם כבר כעיוות?
אם להביא מקבילה מתחום אחר, כאשר אמנים הולנדים כמו וורמיר החלו לקראת סוף המאה השבע עשרה לצייר בעזרת קמרה אובסקורה, גם אז היה אולי מוזר לאנשים לראות פתאום ציורים (כמו למשל "הנערה עם הכובע האדום" בתמונה מטה) שבהם הרקע מטושטש בגלל עומק חדות, שמסגור התמונה הוא "אקראי" בשל המסגרת של המצלמה, שהפרפקטיבה מעוותת ועוד עיוותים שאנו, שרוב הדימויים שאנו רואים הם צילומים, כבר בכלל לא חווים אותם כעיוותים. הנערה, כמו רבים מהציורים של ורמיר, מסתכלת לשמאלו של הצופה.

על עניין זה, למדתי בקורס שנגמר לצערי אתמול, בחוג לתולדות האמנות אוניברסיטת חיפה שמלמד שם בכיף יוחאי רוזן. נהניתי מהקורס וגם נהניתי להצהיר "באתי ללמוד על תור הזהב של הציור ההולנדי במאה השבע עשרה" לשומרים בכניסה לאוניברסיטה בכל פעם שהם עצרו אותי ושאלו מה באתי לחפש שם, מה שכמובן לא היו מעלים בדעתם לשאול אם הייתי בן 25. לפעמים גם נאלצתי לדווח להם באיזה חדר זה ובאיזה בניין, כשלא השתכנעו שאדם בגילי ירצה ללמוד משהו חדש.

לחיוב אפשר לומר שהשומרים לא חוטאים ב"כשל הסתברות קודמת". הסתברותית סטודנטים הם אכן בממוצע לא בקבוצת הגיל שלי, ולכן סביר שמישהו בגילי לא סטודנט. אבל רבים כן כושלים בזה, Base rate fallacy באנגלית.
הנה למשל דוגמה מוחשית מאד מתקופת הקורונה בה היו כה רבים שאמרו: ראו, יותר מחוסנים חולים מלא מחוסנים, ולכן – רע להתחסן, בלי לקחת בחשבון את אחוז האוכלוסיה המחוסן לעומת זה שבחר בטפשותו, לא. קרדיט לציור כאן

מסלולי מגורים

ההשפעה של האדריכל שכינה עצמו לה קורבוזיה (שם העט של Charles-Édouard Jeanneret-Gris) על ארכיטקטורת המאה העשרים בכלל, ועל הארכיטקטורה בישראל בפרט, גדולה אולי מזו של כל אדריכל אחר. האיש היה גאון, גם גאון של יחסי ציבור, אבל גם גאון כאדריכל, אדריכל שידע גם להתעלם מההלכות שהוא עצמו טבע בשלבים כאלה ואחרים לגבי איך צריך לתכנן, וגם ידע לשנות את דעתו לא כי צריך אלא כי ככה בא לו. גאון. (עוד כמה פוסטים בבלוג עליו)
הנה למשל אחת הוילות שהוא תכנן, בעיירה ליד פריז. הוילה סבויה, המכונה גם "השעות הצלולות".

גם עלי הוא השפיע, וחלק לא זניח מהדרישות שאתן באתי לאדריכל שתכנן את ביתנו בזמנו היו בעקבות דברים ש"קורבו" (כפי שמכנים אותו הארכיטקטים וכפי שאכנה אותו בהמשך) או כתב או עשה. עשרים שנים מאוחר יותר, מתוך ההתנסות היומיומית בבית, חשבתי ששווה לבחון אם ההשפעות האלה היו לחיוב או שלא.

החזית החמישית: ברבים מהבתים של קורבו יש גינה על הגג, השטוח כמובן. גם בבתי דירות בערים, גם בבתים פרטיים בפרברים, כמו בוילה סבויה בתמונה מעלה. וילה זו, אף שעומדת בלב שדות, ה"גינה" שלה היא על הגג. בשני מפלסים אפילו. השאלה שאפשר לשאול היא: למה בית שעומד במרחב ירוק לא מחובר אליו אלא מנותק ממנו, והדיירים צריכים לעלות שתי קומות אל הגינה שלהם, שהיא בעצם מרפסת עם עציצים?

בכל אופן, בהשפעת קורבו, ריצפנו את הגג (השטוח כמובן), סידרנו שם כיור, תאורה, אפילו חיבור רשת קוית וטלפון קוי, ספסל בנוי, מערכת השקיה בטפטפות, אדניות ועציצי ענק עם עצים בתוכם. שתי גרמי מדרגות שעולים אל הגג, אחד מצד חדר המגורים והשני מאחד מחדרי הילדים (השני לא היה מעונין), גרם מדרגות אחד שם על הגג שעולה לשום מקום ויותר מיועד לישיבה, והקיר הקמור בתמונה מטה האמור להקנות פרטיות ליושבים על הגג מצד העוברים והשבים בכביש שמצידו השני של קיר זה ומזכיר את האלמנט הקמור בוילה סבויה (שהרבה יותר יפה ממנו, ונועד לאפשר שיזוף בעירום).

אחרי כעשרים שנה של מגורים בבית, לא נשאר כמעט כלום מחזון גינת הגג. אין יותר צמחים על הגג, פשוט כי אנחנו לא עולים לשם. המלפפונים שגידלתי שם בזמנו הפכו גדולים, מיימים ולא ראויים לאכילה עד שנזכרתי לעלות ולבדוק מה אתם. יש לנו מרפסת גן וגינה ממש במפלס הבית, אז פשוט לא עולים אל הגג.

לפני כשנה, בגלל דליפות מים חוזרות ונשנות ("כל ארכיטקטורה דגולה דולפת" הוא ביטוי שגידל על ברכיו דורות של אדריכלים אבל לא כל בנין שדולף הוא ארכיטקטורה דגולה, בטח לא זה שלנו) הסרנו את כל הריצוף ואטמנו את הגג מחדש. ואחרי כן, חזרנו וריצפנו, והחלפנו את כל גופי התאורה, וגם את הספסל וגרמי המדרגות השונים כיסינו בשיש מחדש. למה בעצם? כי חבל לוותר על ה"חזון" הקורבוזיאני? וגם לכסות את הגג בתאים סולריים אני נמנע בשלב זה, מאותה סיבה.

לא יודע אם קורבו חשב על זה או לא, אבל לפחות את המים היורדים על הגג השכלנו לנתב לבור מים תת קרקעי, ומהם אנו משקים את הגינה.

המכונית כחלק מהבית: בצילום חזית כל בית שתכנן קורבו הוא דאג למקם מכונית – המכונית הייתה בעיניו חלק משמעותי מחיי האנשים הגרים בבתים שלו ושידרה בעיניו קידמה טכנולוגית. הבתים בצילומים אלו לא נראים מיושנים גם כיום, אבל המכוניות, שאמורות היו לשדר קידמה, נראות עתיקות. בחלק מהבתים הוא גם שילב בפועל את המכונית בתכנון. למשל בוילה סבויה – חצי ממפלס הקרקע מיועד לחניית שלוש מכוניות, וכל קומת הקרקע בעצם היא מסלול מעגלי של כניסה ויציאה למכוניות.

כיום לא מעט בתים משלבים בתוכם מקום למכוניות, בחניות תת קרקעיות או בקומת עמודים מפולשת, או – בערים משופעות כמו חיפה, בבתים שבמדרון מתחת למפלס הכביש המכוניות חונות או במפלס הגג או אפילו גבוה ממנו במעין מגדל חניה הרכוב על הבית.

בביתנו הקט, המכוניות חונות "בערך" על הגג, במפלס הגבוה מעט (מדי) ממפלס המדרכה ומעט נמוך יותר ממפלס שאר הגג. המכוניות חונות ממש מעל הממ"ד והחניה בולטת אל תוך המטבח, חזית המכונית ממוקמת בקו ישר מעל הכיריים. הירידה מהמוסך אל הבית היא אל תוך המטבח. מבחינה צורנית, החניה היא חלק בלתי נפרד מהגוש של שאר הבית. יש עוד חניה, בלתי מקורה, גם היא "גג" למרפסת מקורה למחצה, ובמובן זה גם היא אינטגרטיבית לבית.

יש בחניה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בימי קורבו. שער חשמלי עם שלט רחוק? לא בטוח שהיה כבר אז, אבל יש לנו וזה מאד נוח. שהות של שנה בארה"ב גרמה לנו להבין את זה, שחניה סגורה יש לה יתרונות. גם כניסה ישירה מהחניה אל תוך הבית יש לנו, כזו שדווקא נעדרה מאותו המוסך בבית ששכרנו בארה"ב (אך די סטנדרטית שם, במזג אויר קשוח כמו בצפון מערב ארה"ב) וכניסה זו משמחת אותי ביום סגרירי כמו ביום בו אני כותב רשומה זו.

שקעי טעינה למכוניות חשמליות? עדיין אין לנו, אבל עם תשתית החשמל שיש במוסך אפשר בקלות להוסיף. גם שקעי טלפון ורשת יש שם בשפע, כך שאם ארצה להקים סטארט אפ במוסך, כמו שסטיב ג'ובס הקים את אפל ממוסך ביתו (לא מעט חברות בעמק הסיליקון התחילו במוסכים ביתיים, שיש שם לכל בית), אז תשתית קווית כבר יש בחניה, למרות שמי בכלל צריך היום תשתית קווית לטלפון או לאינטרנט? לפני עשרים שנה עדיין חשבתי שזה רעיון טוב.

גם פיר למעלית (עתידית, כשנהיה זקנים) מחבר את המוסך את שאר מפלסי הבית. נראה לי שקורבו היה מרוצה ממידת האינטגרציה של המכונית את תוך הבית הזה.

בין מפלסים: בוילה סבויה יש גם גרם מדרגות (לולייני) המחבר בין מפלסי הבית וגם מישור משופע העולה בין המפלסים ובפועל חוצה את הבית לשני חלקים שאין ביניהם כמעט חיבור. יתכן שמישור משופע זה נדרש לצרכי נגישות, כי מעלית אין בבית זה (אף כי טכנולוגיה של מעלית הייתה כבר בשנים ההן). גם בבתים אחרים של קורבו יש יותר מגרם מדרגות אחד בין המפלסים השונים. בבתי הדירות שתכנן (ה Unité d'habitation) יש מדרגות בתוך הדירות הדו-מפלסיות בנוסף למדרגות בין הקומות.

הלכנו עם זה קצת יותר רחוק בביתנו, בו בין מפלס הכביש למפלס המגורים שתחתיו מחברים שני גרמי מדרגות, מישור משופע אחד, שביל מרוצף אחד בגינה ופיר למעלון! יש גם שלושה גרמי מדרגות, שביל מרוצף אחד ופיר מעלון אל מפלס הגינה / קומת עמודים. יש שני גרמי מדרגות אל הגג ושני גרמי מדרגות אל הגלריות בחדרי הילדים. ספרתי 147 מדרגות בסך הכל, וזה בבית של קומה אחת!

בניגוד לוילה סבויה, המישור המשופע ושלושה מגרמי המדרגות הנ"ל הם תחת כיפת השמים ולכן הם לא "אוכלים" שטח מהבית (יש לזה השלכות מבחינת מספר הכניסות לבית…) . גם הנפח אשר תחת גרמי המדרגות שבתוך הבית משמש רובו לאכסון. ביתנו כולו יותר "דחוס" פונקציונלית מהוילה סבויה. מה שבטוח שה"זרימה" בין המפלסים השונים בביתנו לא תתקע את המעבר החלק של מעט הדרים בבית בין המפלסים השונים. יכולים חמישה אנשים לעלות ולרדת כל היום בין המפלסים השונים בלי להתקל זה זה. קורבו היה גאה.

ריבוי כניסות ויציאות: בוילה סבויה יש רק כניסה אחת לבית, וממנה עולים לחלקי הבית השונים. בבתים אחרים של קורבו, למשל Maison Le Roche, יש מספר כניסות, נפרדות לפונקציות השונות של הבית – לחלק המגורים ולחלק המשרדי. יצא שבביתנו יש יותר. רציתי שיהיה רק מפתח אחד לכל דלתות הכניסה לבית, כדי שלא אצטרך להסתובב עם צרור מפתחות כשל שרת בית ספר ואז גיליתי שצריך להזמין 17 מנעולים זהים ל 17 הדלתות השונות שמהן אפשר להכנס לבית במפלסיו השונים. אולי זה ירתיע פורצים, שלא ידעו להחליט מאיזה משפע הכניסות כדאי להם לפרוץ פנימה 🙂
עוד השלכה של ריבוי הכניסות: כדי שלא נדרש, לפני כל יציאה מהבית, לצאת לסיור הכנה בין כל 17 הדלתות, בשלושה מפלסים שונים, לבדוק אם הן נעולות, התקנו מתג זעיר בתוך כל דלת שעליו לוחצת לשונית המנעול כשהוא במצב נעול. כל המתגים האלה מחוברים למערכת האזעקה, לא מאפשרים לדרוך אותה אם לא הכל נעול וגם מאפשרים למערכת לדווח איזה דלת לא נעולה. זה דורש תכנון מראש בזמן הבניה, להכין חיבור חוטי בין צד המנעול של כל דלת ומערכת האזעקה.

עמודים בחלל: באחד מהשלבים בקריירה שלו הגה קורבו את מודל ה Maison Dom-Ino, דגם מופשט של תכנון בית, בו הקומות השונות עומדות על גריד קבוע של עמודים עגולים, כך שהקירות החיצוניים של הבית חופשיים לגמרי ואפשר למקם בהם חלונות איפה שרוצים. ראיתי דגם בנוי של המודל הרעיוני הזה בביאנלה לאדריכלות בוונציה לפני כמה שנים

אבל אחרי כן צריך לשבור את הראש איך לחלק את החלל הפנימי כך שעמוד לא יצא במקום לא אפשרי באמצע גרם מדרגות למשל. בוילה סבויה זה לא תמיד הלך ולכן חלק מהעמודים נגרעו והוחלפו בקורות. ובביקור בבית שמתי לב שאי אפשר ללכת לאורך פנים הקיר החיצוני בלי לעקוף עמוד כל כמה מטרים.

זה מקום שבו לא הלכתי בעקבות קורבו, להיפך. אין בביתנו אפילו עמוד אחד שאפשר להבחין בו. כל העמודים משולבים בתוך הקירות. לא מסובך לעשות את זה כשתכנון הבית הוא פרטני ולא מנסים להלביש מערכת דרישות ספציפית על מודל רעיוני אבסטרקטי בכוח.

יתכן שגריד יותר צפוף של עמודים דקים היה מאפשר תקרה ורצפה יותר דקות. אבל למי אכפת? להיפך – תקרת ביתנו היא תקרת צלעות עבה למדי המבוססת על לבני איטונג ומאפשרת בידוד תרמי הרבה יותר טוב מקליפות הבטון הדקות שמציע המודל של קורבו. אולי במבנה רב קומות עובי הקומות הוא שיקול. לא בבית פרטי כמו ביתנו, או הוילה סבויה.

חלונות פס: שכבתי בשבוע שעבר במיטה והתבוננתי במשפחה של חזירי בר מתחחים באפם את הקרקע שליד הבית. הבוקר השקפתי מהמיטה בנחל הזורם כמה מטרים משם. בחלונות הפס שקורבו כה אהב, בעיקר כדי להפגין את היעדר העמודים בקיר החיצוני, זה לא היה אפשרי.

כל זה, בזכות קיר מסך המגיע מרצפה ועד תקרה ולאורך עשרה מטרים מהווה את אחד הקירות הן של חדר המגורים והן של חדר השינה. קיר מסך זה לא התאפשר, כפי שדרש קורבו, בעזרת עמודים המרוחקים מהקיר החיצוני. להיפך. העמודים דווקא כן משולבים בקיר החיצוני. אלא שהמרחק ביניהם הוא 10 מטרים, וביניהם שתי קורות שגובה כל האחת מטר (כל מטר מפתח דורש 10 ס"מ גובה קורה, כך למדתי) . זו במפלס הרצפה יורדת אל מתחת הרצפה, וזו שבמפלס התקרה מהווה בעצם את מעקה הגג. שתי הקורות לא נראות מתוך מפלס המגורים. אין פה ידע הנדסי שלא היה קיים בימיו של קורבוזיה, יש פה פחות אידאולוגיה. בוילה סבויה האידאולוגיה, והטהרנות הצורנית לא אפשרה שום דבר חוץ מפס חלונות היקפי. לא קיר מסך, ולא שום התאמה של הפתחים בקיר לפונקציה הספציפית הנדרשת לחלל שבו הם נמצאים. אבל בזכות טהרנות זו הוילה סבויה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו.

מרפסות: בלא מעט בתים של קורבו יש מרפסות קטנות הבולטות מקיר הבניין, משהו שמאפשר אולי לעמוד שם ולברך את הקהל העומד למטה ולא ממש ברור מה הפונקציה שלהן למעט האפקט הפיסולי. בוילה סבויה המרפסת היא נפח ש"נחצב" מתוך התיבה המושלמת, חלק מקומת המגורים שהגג הוסר ממנו, אך עדיין מוקף בחלון פס צר. בביתנו יש רק מרפסת קטנה אחת, של חדר השינה, שגם היא חלק שנגרע מהקצה המחודד של הבית, אך ללא המשך מלאכותי של חזית הבית לחציצה בינה לבין הנוף, ולכן במרפסת זו (שגם היא לא זוכה לשימוש רב) אפשר לשבת ממש בתוך ענפי עץ התות הגובל בה. אנו לא מרגישים בחסרון של מרפסות כי שתי רחבות מרוצפות במפלס המגורים משני צידי הבית, שחלקן על הקרקע וחלקן מוגבה מפני הקרקע (ולכן אולי הן בעצם כן עונות על ההגדרה של מרפסות) עונות על הצורך הזה.

ספסלים בנויים: אלמנט די שכיח בבתים של לה קורבוזיה ולרוב מאד יפה, בעיקר בגינות הגג אך לא רק. מאד רצינו גם אנחנו ספסל בנוי בטון, כזה ש"יחדור" את צד דלת הכניסה הראשית כפי שראינו באחד הבתים שלו. לא הסתייע בגלל טעות בחישוב של אחד ממהלכי המדרגות שהכריח אותנו להקטין את רוחב הדלת הקדמית. כן נשארנו עם ספסל בנוי אחד ברחבה הקדמית (שזוכה קצת לשימוש, עם כרית) ואחד על הגג (פחות).

לסיכום: מכתבה של אסתר זנדברג בעיתון הארץ (לא זו שכתבה על ביתנו אנו) למדתי על האנטישמיות של לה קורבוזיה, ועל יחסו לציונות. הוא כתב למשל, בהקשר של שיקום היהודים העקורים לאחר מלחמת העולם ש:"מתוך סבלם ורוע מזלם, מוכנים היהודים לעקוף את הטריוויאלי ולמסגר את עצמם תחת סדר חדש… ניתן לדמיין כיצד ניתן לנצל נסיבות ספונטניות אלו כדי לעשות את הצעדים הראשונים לאירגונה של החברה המכנית על בסיס טבעי". האם המקרה הפרטי של הבית "היהודי" הפרטי שלי (נעדר המזוזה) הוא אכן מקרה שבו ה"יהודים" עקפו את הטריוואלי? מסגרו את עצמם תחת סדר חדש? האם תכנון ביתנו מאפיין "ארגון מחדש של החברה המכנית על בסיס טבעי"? אני מניח שאפשר להגיד שהמשפט הסתום הזה תואם, בכל זאת, הבית שתואר פה מעלה מחובר לטבע בלא מעט דרכים ומסלולים – הוא גם לא מורם מעליו על כלונסאות כמו הוילה סבויה. הוא תקוע בדופן צלע הנחל, חלקו שקוע בהר וחלקו ,בחלק המגרש הנמוך, "מרחף" מעל.

הבית גם משקף את המפעל הציוני – הוא ממוקם על אדמות הכפר הערבי (שנמחק) טירה, מפעם לפעם אפילו מקבלים לזה תזכורת סוראליסטית כשמגלים את אחת הפרות של המשפחה הפלסטינית האחרונה ששרדה את הנקבה ועדיין גרה בנחל הסמוך, מלחכת את הדשא בכיכר פה ברחוב. אבל למרות זאת, ולמרות כל הסובב אותנו, ואם מתעלמים מהדרמות הקטנות שתחזוקת הבית דורשת, גם לבית הזה אפשר לקרוא
Le Heure claire, השעות הצלולות. אני אוהב אותו.

יש גם אוסף רשומות על כל הבתים בהם גרתי בחיי, עד כה.

מסלולי נדודים

זוגתי שתחייה ואנוכי מטיילים נהדר ביחד. טיילנו עד כה לא מעט ביחד, כולל פעמיים טיול גדול של שנה עם סיום התואר הראשון והשני. יש גם הסכמה על כל היעדים שזוגתי רוצה לבקר. בהם רוצה גם אני. אפילו לחצי שנה בפריז, כשהיתה שם בשהות אמן, "הסכמתי" להצטרף. אבל התשוקה האמתית של זוגתי היא לאמנות שהיא עושה ותשוקתה לגלות מקומות אחרים קטנה בהרבה משלי. גם לא מעט מקומות שאליהם אני מאד רוצה להגיע, פחות מדברים אליה.

בזוגיות יש תמיד משא ומתן, ועד כה מצאנו לא מעט מקומות לבקר בהם יחד, שבהם גם העניין המשותף, גם הפנייות וגם מזג האוויר התלכדו בצורה חיובית. אבל לפעמים אני נוסע לבד, ופעם אחת בשנה שעברה אפילו יצאתי לטיול מאורגן, וביקרתי בדרך זו בשבע אמירויות בשבעה ימים.

אז מצד אחד, יש המון מקומות שהייתי רוצה לראות ולבקר לפני שתגיע בגידת הגוף הבלתי נמנעת (אותה אני כבר לא מצליח להדחיק), אך מצד שני, יותר ויותר קשה לי לחשוב על לטייל לבד, וטיולים מאורגנים הם סוג של פחיתות כבוד לטייל מאד מנוסה כמוני, אם כי לא אכחיש שיש להם יתרונות.

לפני כמה שנים פנה אלי מישהו שהכיר אותי מהפוסטים שלי בפייסבוק, שם לב שאני אוהב לטייל והציע שנטייל ביחד. מיד התחלנו לתכנן טיול רגלי בהרי הגעש בחצי האי קמצ'טקה אשר ברוסיה שלא יצא לפועל, כי הגוף בגד באותו אדם לפני כן והוא נפטר במהלך טיול אחר, אליו יצא בלעדי. מאז אני מרחרח אצל אנשים שאני מכיר על אפשרות לטייל ביחד לאן שהוא, אך עדיין לא מצאתי את האחד שיש לו גם את הרצון, גם את הזמן וגם את האמצעים (הדי צנועים – אני די "מתכלב" בטיולי) לטייל אתי. עדיף גם מישהו בעל דרכון זר למדינות כמו אינדונזיה ומלזיה. גם רשיון צלילה היה נחמד אם היה לו, כי בכל מקום שבו יש מים, אני רוצה לראות מה שיש מתחת להם.

היה מטייל אחד שאתו חרשתי את כל האיים באוקיינוס ההודי, היה לו דרכון "זר" ולכן יכולנו לבקר במקומות כגון איי קומורוס. הוא לא צלל, אבל בכל אחד מהאיים צללתי בזמן שהוא רק שנירקל. המסלול היה נהדר, אבל לא קל לטייל עם אדם בעל הפרעה דו-קטבית (עליה ידעתי מראש, אך לקחתי סיכון) ולא הייתי רוצה לחזור על ההתנסות, גם לא ביעדים הכי נחשקים.

אז הרשומה הזו היא סוג של קריאה אל היקום, אל האיש שירצה לטייל אתי (בני?), ותהיה חפיפה כלשהי בין רצונותיו ורצונותי. ונוכל יחדיו לטייל באינדונזיה וגואטמלה, ברזיל וסין, מאלי ולטביה, מדגסקר ומונטנגרו, ועוד ועוד. אני מודע שיש אופנים רבים של טיולים ולכן, למקרה הלא מאד סביר שמי מהקהל (המאד מצומצם) של קוראי הפוסט הזה יגיע עד לנקודה זו בפוסט, חשבתי ששווה לכתוב כמה מילים על ההעדפות שלי לגבי מסעות.

פחות טיולי הליכה לשם ההליכה, וגם לא טיולי אופניים. עשיתי טרק בזמנו בנפאל וגם בהרי הקצקר במזרח טורקיה. עליתי על לא מעט הרי געש (אבל קצת מיציתי נופים געשיים) אבל כושר ההליכה שלי הוא לא יותר מסביר. אני מניח שאני יכול ללכת כ 20 ק"מ ביום בלי יותר מדי עליות (ירידות אני דווקא אוהב…) אבל עצם פעולת ההליכה לא מהנה אותי.

אני כן מאד אוהב ללכת בערים. בערים שטוחות כמו למשל פריז, הלכתי מקצה לקצה ומאד אהבתי. יש מה לראות ומה לחוות גם ברבעים הפחות עשירים (למשל גרפיטי…). בכלל, אני אוהב ערים, וארכיטקטורה ואמנות. אני מוכן לנסוע שעות כדי לראות איזה וילה שתכנן האדריכל מיס ואן דה רוה באיזה חור באילינוי, וגם להתפלח אליה בהליכה על הנהר הקפוא העובר לידה. שטויות כאלה. מוזיאונים לאמנות, עם העדפה ל"עכשווית" הם תמיד משהו שאנטה להשקיע בו זמן טיול.

גם אמנות לא מערבית אני אוהב. מאד אהבתי (וטרם מיציתי) את אתרי המאיה במרכז אמריקה, ואת אתרי האינקה והאצטקים בדרום אמריקה. מאד אהבתי את המקדשים בהודו ונפאל, ואני מאד רוצה לבקר בפירמידה הבודהיסטית הגדולה בבורובודור אשר באינדונזיה (יש לי דרכון זר) ובמקדשים בבאלי. מנזרים טיבטיים יפים מאד בעיני ואת ארמון פוטאלה בטיבט אשמח לראות. יש לי חיבה גדולה לארכיטקטורות מבוץ. ראיתי כמותן במדבר המערבי של מצרים, ואני מת לבקר במסגד הגדול ב Djenné אשר במאלי (כשהמצב שם ישתפר) או בצנעא שבתימן, ויש עוד ועוד.

לנסוע במיוחד כדי לראות חיות? פחות. התנדבתי בזמנו כיועץ חקלאי בקניה, וראיתי שם בשטח את רוב בעלי החיים שרואים בספארי למעט צ'יטות וגורילות. לשלם אלפי דולרים כדי להציץ על גורילות נראה לי חסר טעם. ראיתי עשרות אלפי פינגויינים בארץ האש, וגם כלבי ואריות ים. לנסוע במיוחד בשביל זה? לא. ראיתי צבי ענק גם בגלפגוס וגם בסיישל אז קצת מיציתי. בזמנו לקח אותי מדריך אינדיאני לראות חזירי בר בגיונגלים של בוליביה שליד נהר הבני, עד שהסברתי לו שבחיפה אני רואה אותם מהחלון, אפילו בלי לצאת מהמיטה.

לצאת לטיול צלילה בכדי לראות נאמר כרישי ליוויתן? כן. או לדרום אפריקה לצפות בנדידת נחילי הסרדינים? ממש כן! ראיתי לא מעט מנטות במלדיביים, ופרות ים בדרום מצרים, אבל עם חיות שחיות מתחת למים אשמח לשחות שוב ושוב.

בחורף, אם מזג האויר הגלובלי עדיין יאפשר, הייתי שמח לצאת לסקי עם עוד מישהו. אולי ליותר משבוע. אם אפשר יהיה לעשות את זה בביקור בארצות בהן עוד לא הייתי או לא גלשתי, כמו למשל בולגריה, אז עוד יותר טוב. בפעם האחרונה, לפני הקורונה זה היה לשבועיים, בשני אתרים סמוכים בדולומיטים. לא יודע כמה שנים עוד אוכל לגלוש, אבל בשלב זה אני מרגיש כשיר לשבוע-שבועיים, אולי אפילו שלושה של גלישה. כשיש זמן אפשר לקחת את הדברים יותר בקלות, לא לגלוש מרגע פתיחת הרכבלים עד הרכבל האחרון וכן להתרווח במסעדת גולשים בראש המסלול באמצע היום.

סביר שאמשיך ואעדכן את הפוסט הזה..

על העלות האפיסטמית של דעות קדומות

ממאמר של תמר גנדלר אני למד משהו שכלל לא חשדתי בקיומו. מסתבר שכאשר אנשים נמצאים במצבים בהם יש סתירה בין הדיעות הקדומות "הנסתרות" שלהם, ודיעותיהם המוצהרות, הם משלמים "מחיר אפיסטמי". למשל – הם נוטים לתפקד פחות טוב במבחנים הבוחנים את היכולת השכלית שלהם בתחומים כאלה ואחרים, כגון מתמטיקה. המצוקה הלא מודעת בה אנשים אלו נמצאים במצבים כאלה גורמת להם למשל להסס לגבי התשובות הנכונות ולכן להיות יותר איטיים במהלך המבחן. דוגמה: אם ברמה ההצהרתית אין לי דבר נגד בעלי עור כהה משלי, אבל ארגיש לא נוח להכנס לסביבה בה אני האדם הלבנבן היחידי (לפחות ברגעים הראשונים). דברים מעין אלה.

גורם לי לחשוב על העלות האפיסטמית שאני משית על הסטודנטים, וגם על המרצים, בקורסים שבהם אני לומד. מבחינת הגיל, כמעט כל הסטודנטים היו יכולים להיות נכדיי, ורוב המרצים – נכדיי או ילדיי. ברמה ההצהרתית אני די משוכנע שהם לא יגידו שיש להם משהו נגד טרחנים זקנים כמוני. אבל הגילנות בהחלט קיימת שם ברקע, ומתבטאת בדברים דקים שמי שקשוב לזה, כמוני בזמן האחרון, ישים אליהם לב.

זה מתבטא ביתר שאת בקורסים בתולדות האמנות. שם אני לרוב לא רק המבוגר היחידי, אלא גם הגבר היחידי, ובאוניברסיטת חיפה, כמעט גם התלמיד היחידי בחדר ששערו לא מכוסה. אני בהחלט לא שייך ל ingoup של הקורסים האלה, מכמה וכמה בחינות. ולכן אני ללא ספק גורם סוג של אי נוחות לאחרים, ומהמאמר מעלה אני למד שיתכן ואני פוגע בכך ביכולת השכלית של עמיתותיי ועמיתי לספסל הלימודים.

מצד שני, מחקרים רבים מראים שבסיעורי מוחות יש יתרון גדול דווקא לקבוצות הטרוגניות, ובקבוצות כאלו יש יותר סבירות שדעות קדומות יתנגשו בדעות מוצהרות של אותם אנשים, או בדימוי העצמי שלהם. אם אני מנסה לראות איך הדברים האלה מתיישבים זה עם זה, אני יכול אולי לשער שאי הנוחות שאנשים חשים סביב אנשים השונים מהם, מכל מיני בחינות, שלגביהם יש להם כנראה דיעות קדומות נסתרות, גורמת להם לצאת מאיזור הנוחות שלהם ולהתחיל לחשוב בצורה אולי פחות שבלונית. מה שמוצלח בסביבה בה אתה מקווה לשנות פרדיגמות, כמו סיעור מוחות, פחות מוצלח בסביבה בה את מנסה להיות יעיל במיוחד במסגרת פרדיגמה קיימת,כמו למשל במבחן מוגבל בזמן. ולכן העלות האפיסטמית מומרת במצבים אלו לתועלת אפיסטמית.

אם אני חוזר מהכלל אל הפרט, אני רוצה להאמין שתרומתי לקורס וללמידה בו, הנובעת מהמקום השונה שממנו אני מגיע אל אותו הקורס, מרקע קודם, מידע נוסף, מהמוטיבציה השונה שלי, מכישורי האינטלקטואליים, יותר ממקזזים את העלות האפיסטמית אני גורם לשאר הסטודנטים/ות. כך לפחות אני מספר לעצמי. אבל אני גם יודע שלא לעולם חוסן, ואני מקווה שאצליח לזהות את הנקודה בה נוכחותי תתחיל להביא יותר נזק מתועלת, ואפרוש לביתי. להמשיך ללמוד, ולקרוא, אפשר בהחלט גם לבד.

בגיל, אך לא ברינה

גילנות, אפליה על רקע גיל, היא עניין חמקמק. בגילי היום, 68, אני הופך להיות יותר קשוב לעניין זה. דוגמאות לא חסרות לי, ביחוד מאז תקופת הקורונה, בה חיי לא היו שווים להו-כל-כך רבים אפילו לא את הטרחה של שמירת מרחק או עטיית מסיכה, שלא לדבר על להתחסן. אבל יתכן שאני מגזים בחלק מהמקרים, אולי אני מדמיין אפליה.

למשל, כשאני יושב כשומע חפשי, בסמינר כזה או אחר באוניברסיטה כזו או אחרת (חיפה ותל אביב בסמסטר זה), בכיתה בה גילי משולש מגילאי שאר הסטודנטיות (בעיקר) והסטודנטים. נדמה לי כל הזמן שחובה עלי להוכיח למרצה ולכיתה, בכל פעם שאני פותח את פי, שואל שאלה או מביע דעה, שדברי ראויים, שאין זה טרחן זקן שבא לבלבל את המוח. גילי מטיל עלי צל שעלי לדאוג לפזר, יותר ממי שנמצא שם בגיל "המתאים".

חשד זה יש לו על מה להתבסס, יכול להתבסס למשל על פגישה עם דיקן הסטודנטים באוניברסיטה אחת שעל הר אחד, שבה הפצרתי בו לפתוח יותר קורסים לשומעים חפשיים (שרובם מטבע הדברים מבוגרים) והוא הגיב שלדעתו צריך להתאים לשכמותנו קורסים מיוחדים, שונים, כנראה מאלו שלא דורשים מאמץ מנטלי או קריאת חמרים בבית, כמו אלו שבמתנסים השונים, בה כל שבוע מרצה אחר מספר על משהו אחר, קליל כזה, כמו שזקנים אוהבים…

או פגישה אקראית של אמן בשנות השישים לחייו (שאינו אני) עם בחור צעיר שהתמנה לנהל מוסד אמנותי מסויים בעירנו, וזה דאג להבטיח לאותו אמן שהתערוכות שהוא יארגן שם, חלקן יהיו אפילו רב-גילאיות! מה תגידו על זה?

להגיד שאני נקי מגילנות בעצמי? אם אני שומע על מישהו שמת צעיר ממני, אני מזדעזע, אם מבוגר ממני, פחות. כשמישהו מבוגר ממני שוחה לידי יותר מהר ממני, זה ממריץ אותי להגביר קצב יותר מאשר היה זה בחור צעיר.

כשאני בוחר קופה בסופרמרקט, שמתי לב שאני מוסיף למספר המצרכים של הלקוח שעומד באותה קופה גם שליש מגילו המשוער של אותו לקוח, ובוחר את הקופה עם הערך הנמוך יותר. כי אנשים בגילי (שאינם אני) נוטים להיות פחות זריזים, לשלם במזומן, לארוז לאט, ולשוחח עם הקופאית. בהכללה כמובן, אבל כל סוג של אפליה מבוסס על הכללות מעין אלו. לפחות, מושאי הגילנות במקרים אלו לא מודעים להיותם כאלה.

אולי הסוג הכי נסתר אך הכי נפוץ של גילנות הוא ההעדפה הלא תמיד מודעת של אנשים בכל קבוצת גיל (נאמר מעל 40) לחברת אנשים הצעירים מהם.

שלום לנשק

כבר כמה שנים שאני מתלבט באם לחדש את רשיון הנשק שלי. יש לי אקדח זעיר מתוצרת צ'כיה שקניתי בזמן שרותי בצבא הקבע לפני כמה עשרות שנים (וגם סיפרתי את עלילותיו כאן) שלא ברור לי למה אני עדיין אוחז בו. קל וחומר היות שעם הזמן התענוג הולך ונהיה יקר יותר.

לפני חודשיים קיבלתי מסרון מהמשרד לבטחון פנים שעלי לחדש את רשיון הנשק עד סוף השנה. וכדי שזה יקרה, כל מה שעלי לעשות הוא לשלם את האגרה בסך 186 ש"ח, למלא הצהרת בריאות ולהחתים עליה את רופא המשפחה שגבה ממני תמורת חתימתו 117 ש"ח, וללכת למטווח ל"רענון" במהלכו אצפה בקלטת וידאו עתיקה תמורת 200 ש"ח ואצטרך לרכוש ואף לירות 50 כדורים – עוד 145 ש"ח (וזה כי התחמושת הזו זולה). 644 ש"ח בסך הכל, אחת לשנה.

בי נשבעתי שהשנה אני עושה זאת בפעם האחרונה. אבל משום מה נמלכתי ועשיתי כל זאת. רק כדי לגלות, בזמן שניסיתי לירות אל המטרה את הכדורים שרכשתי, שהאקדח לא מתפקד. לא הצלחתי לדרוך אותו. כנראה כאשר ניקיתי את האקדח אחרי הריענון של שנה שעברה, איבדתי את הקפיץ של הנוקר. וקשה עד בלתי אפשרי להשיג קפיץ שכזה לאקדח בן חמישים. כך על פי הנַשַק שבמקום. אני לא משוכנע שזו אכן הסיבה, אבל פאק איט, משמיים משדרים לי מסר חד וברור שדי, הגיע הזמן להפרד.

אז "מכרתי" את האקדח תמורת 0 שקלים למטווחי הצפון, עמדתי בגבורה בהפצרותיהם לרכוש לי אקדח חדש חדיש, ויצאתי בלי אקדח ועם 644 ש"ח פחות בכיסי.

מבחינה אחת אני יכול להיות רגוע – גם השר החדש לבטחון המולדת והלאום (היהודי, כן?), וגם אשתו, נושאים שניהם אקדחים. אז כנראה שאני פטור.

על התמכרות

מאמר שקראתי השבוע על התמכרות טוען שאין עלינו לראות התמכרות כמחלה של המערכת הנוירופסיכולוגית וגם לא כסתם סטיה מוסרית של אנשים שוחרי הנאות. התמכרות מוגדרת במאמר כצריכה של סמים (כולל טבק ואלכוהול) כאשר הנזק מההרגל עולה על התועלת.

אבל, גורסת הכותבת, יש פן של התועלת מסם שקשה למי שאינו מכור לראות. תועלת שהיא מעבר להנאה האמיתית שאנשים עם בעיות נפשיות מפיקים מסימום עצמי, או אנשים עם כאב כרוני מאופיאטים. התועלת שהיא מדברת עליה היא זהותנית והיא (הכותבת) מסתמכת על סטטיסטיקה המראה שרוב המכורים נגמלים מעצמם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, אך המיעוט שלא נגמל מגיע בדרך כלל מסביבות של עוני ופשע, מרגע סוציואקונומי נמוך. אנשים שהעולם לא מציע להם דברים ואופק שהם מפסידים בגלל היותם מכורים לסם.

כדי להגמל מכורים צריכים להיות מסוגלים לדמיין את עצמם כ"לא מכורים", כבעלי מיקום ותפקיד בחברה ששמורה לאנשים מתפקדים. למי שבא מרקע של עוני, פשע ובערות, קשה לדמיין את עצמו שם, מחוץ לעולם הסמים. זה לא שהוא היה שם בעולם בזהות מוגדרת ונורמטיבית שאבדה לו עם ההתמכרות ושהוא יכול לדמיין לעצמו חזרה אליה. המכורים ההם שבאו מחיי עוני ודלות, אין להם את זה.

מה המסקנה מכל זה? שהחברה נוח לה לתייג מכורים תחילה כא-מוסריים ובהמשך, כחולים, במקום לטפל בשורש הבעיה. בזה שיש הרבה אנשים שבאים מרקע וסביבה בהם הסמים הם למעשה המקום היחידי בו יכול להיות להם טוב. שבו יש להם קהילה (של מכורים), מקום בו יש להם זהות, בו הם יודעים מי הם. ובלי לתת למכורים חסרי בית או סתם זרוקים אופק של תמיכה, תעסוקה ומגורים, של חברה של לא מכורים, אין להם סיכוי רב לצאת מזה.

מה שמביא אותי לחשוב על התמכרות מסוג אחר, לעבודה. לא מעט אנשים שאני מכיר הם בחרדה אמיתית מפרישה מעבודה. הם ימשיכו לעבוד גם כאשר כבר אין להם צורך כלכלי בזה, גם כאשר נמאס להם לגמרי והעבודה משעממת אותם, גם כאשר הם יודעים שהם מיותרים ורק מתוך אינרציה משאירים אותם שם, גם כשעמוק בפנים הם מודעים שתרומתם לא משהו, לבטח לא תואמת את שכרם. כי העבודה היא מה שמגדיר מי הם. נכון, הם גם אבא וסבא, בעל / אשה, ועוד זהויות המגדירות אותם. אבל העבודה, והאנשים שעובדים אתם הם הקהילה המשמעותית ביותר שלהם, והקהילה הנותנת להם ערך והכרה.

וכמו מכורים לסמים, לפורשים מעבודה יהיה יותר קל לעבור לשלב הבא אם הם היו יכולים לדמיין את עצמם שם בצורה פוזיטיבית. זה הרבה יותר קל אם הם יכולים לבסס את הזהות החדשה שלהם על סמך דברים שהיו קיימים בחייהם כבר קודם, לפני הפרישה, למשל פעילויות שהיו בחייהם לפני הפרישה ותמיד רצו שיהיה להם יותר זמן עבורן.

זה יכול להיות יותר קל אם הגמילה מעבודה לא צריכה להיות מה שנקרא אצל המסוממים cold turkey ואפשר היה לרדת בהדרגה באחוזי המשרה ולאט לאט לטפח אדנים אחרים שעליהם עומדת הזהות של האדם הפורש מעבודה, אולי עם תמיכה מערכתית ויעוץ של מקום העבודה.

גם הון חברתי חשוב. אם יש לפורשים מספיק אנשים שישארו בקשר אתם בלי קשר עם העבודה, זה יכול להיות מסד מסויים לגיבוש זהות חדשה, זהות שלא נסמכת על עבודה מסודרת בשכר. אני רואה למשל את חבורות הגברים היושבים ומשחקים שש-בש או שח מט על טיילת דדו בשמונה בבוקר, כשאני בדרך לרכבת, לרכוש לי "הון סימבולי" באוניברסיטת תל אביב, ולא רואה את עצמי שם, אבל אין לי ספק שיותר קל להם להגדיר את עצמם כלא-עובדים ממי שאין לו חבורה שכזו.

לאן?

בכל פעם שאני שומע חדשות (בפייסבוק, בטוויטר, באפליקציה של "הארץ", חס וחלילה לא בטלויזיה) בא לי לקחת את הרגליים ולעוף מפה. אבל העובדה היא שאני לא עושה את זה. למרות הכל, נוח לי כאן, לפעמים אני אפילו מצליח לשבת ברכבת לתל אביב, ויש לי דרכים קצת למרק את מצפוני, בפעולות התנדבותיות סמליות כאלה ואחרות.

אבל מצד שני, אני חושב לעצמי, אם לעקור מכאן, צריך לעשות זאת כשיש לך עדיין את האנרגיות לעשות את זה. למכור את הבית, לסגור את כל העניינים כאן והכי קשה – למצוא מקום לגור בו שם, מעבר לים. ואני מתכוון למקום בו ארצה לגור, לא לבקר. למצוא מקומות לבקר בהם, זה קל.

אני יודע די בוודאות, שהמקום הזה הוא לא בארצות הברית (קפיטליזם דורסני מדי לטעמי), וגם לא בקנדה (קר מדי). כנראה באירופה. מקום לא קר מדי, אבל מצד שני איכות החיים טובה יותר לפי כל מדד אפשרי דווקא בארצות היותר צפוניות, בעיקר סקנדינביה. מקום שבו יהיה לי נוח מבחינת השפה בה אני שולט הכי טוב (למעט עברית) – אנגלית, אבל אנגליה הבדלנית של הברקזיט לא ממש מעוררת תיאבון ואני גם לא ממש מכיר את אנגליה שמחוץ ללונדון. מצד שני, יש לי דימוי, אולי שגוי, של האנגלים כפחות גזענים מעמים אירופאים אחרים. אולי אירלנד היא התשובה?

אני גם דובר גרמנית, ובגרמניה זה עדיין לא מנומס להביא דעות גזעניות, (אבל זה עובר להם לאט אבל בטוח). ארץ די מתוקנת אבל בכל זאת, אני לא יכול לדמיין את עצמי חי בגרמניה או אוסטריה. זוגתי שתחייה גם לא דוברת את השפה וגם לא אוהבת את הצליל. אז לא.

מה לגבי דרום אירופה? יוון? איטליה? ספרד? פורטוגל? דרום צרפת? מזג האוויר יותר טוב, יש ים, אנשים יותר חביבים. אני לא דובר את השפה אבל אולי יש פה ושם קהילות של זרים הדוברות אנגלית בינן לבין עצמן. בכל זאת, צריך קהילה, לא? אולי זה יהיה המחסום העיקרי שישאיר אותי פה – הבדידות.

ומה לגבי המקום הספציפי המדומיין שם בדרום אירופה? כפר או עיר? די בטוח שאם כבר, אז עיר. ועדיף עיר שקורים בה דברים. האם מחסום השפה בעייתי? לא לאמנות פלסטית, לא למחול ולא לתיאטרון (שאליו אני גם פה לא הולך). כן בקולנוע, אבל יש נטפליקס. לא אוכל ללכת לשמוע הרצאות כשומע חופשי באוניברסיטה איטלקית או ספרדית אבל אוכל להמשיך ללמוד לבד מקריאה או באינטרנט. מה עם לדבר עם אנשים? יהיה לי בכלל עם מי לדבר שם? באנגלית? השפה היא כן בעיה.

אבל אולי הקושי הגדול ביותר ביציאה לגלות בגיל מבוגר הוא איכות הטיפול הרפואי ותוחלת החיים הנגזרת ממנה. יהיה זה עסק יקר מאד להבטיח לעצמך מחוץ לישראל טיפול רפואי המשתווה לזה שפה בישראל מספק לך הביטוח הממלכתי, אולי עם חיזוק קל של ביטוח פרטי. גם רמת הרפואה חשובה וגם זמינותה. בגיל מבוגר רצוי לגור במרחק לא גדול מדי מחדר מיון טוב, מה שפוסל את רוב האזורים הכפריים. גם מדינות מזרח אירופה לשעבר מפגרות עדיין ברמת הרפואה אחרי ישראל, ואין לי ספק שגם יוון ופורטוגל. בעיה.

לפעמים זה מצליח

"I love it when a plan comes together" היה המשפט החביב על "חניבעל" סמית, מפקד ה A-team, אותה סדרת טלויזיה משנות השמונים שאהבתי. כמובן ששם זה היה תמיד אחרי שתכנוניו נפלו/קרסו/נכשלו ובעזרת אלתורים ומזל רב בכל זאת נחלץ הצוות מצרה וביצע את משימתו.

לא כך היו פני הדברים בנסיעתנו האחרונה, ממנה חזרנו אתמול. התכנית בגדול, כן התממשה, על פי התכנון שהיה פחות הדוק מהרגיל. עכשיו שאנחנו בחזרה בבית, אנחנו מופתעים כמו תמיד שהדברים קרו פחות או יותר על פי המצופה, ויצאנו בשלום, וחזרנו בשלום, וטוב להיות בבית.

ה"תכנון" החל די מזמן, לפני חצי שנה לערך, אז סיפר לי בני גיא הצופה תמיד קדימה שהחגים יצאו השנה מאד טוב, ונדרשים רק יומיים וחצי ימי חופשה עבור נסיעה ארוכה למדי – מערב ראש השנה ועד סוף סוכות, ואי לכך ובהתאם לזאת הוא רכש כרטיסי טיסה, שאז לפני חצי שנה עדיין אפשר היה לרכוש ממש בזול, לוינה. לו, לזוגתו ולשתי בנותיו, נכדותי בנות השנה והארבע. ושאל אם נרצה להצטרף אליהם לחלק מהתקופה, בה הם תכננו לשהות באיזו חווה במקום ירוק וציורי, אחת מאלו שאוסטריה משופעת בהן, עם גדיים, סוסי פוני, וטרמפולינות.

כך זה החל. כמה שבועות אחריו רכשתי גם אני כרטיסי טיסה לזוגתי שתחייה ולי, לוונציה, בכוון אחד. המחירים כבר החלו לטפס, אבל עדיין היו סבירים. למה וונציה? כי בוונציה יש כעת ביאנלה לאמנות וזה אירוע חשוב ושווה. (גם וונציה שווה, אבל היינו בה כבר 5-6 פעמים). ומוונציה לא ארוכה הנסיעה אל האיזורים הכפריים של אוסטריה, בטירול.

ויש גם מה לראות בדרך, מוונציה אל אותה חווה, שמיקומה התחוור לנו רק כשבוע לפני שיצאנו בדרך. אני נוהג לסמן במפות גוגל מקומות בהם ארצה לבקר בעתיד כלשהו, והיו לא מעט סימונים כאלה בין וונציה לטירול. אז הקצבנו שלושה ימים לדרך צפונה (5-6 שעות בנסיעה רצופה) אל אותה חווה, ארבעה ימים שם, בהם נעשה מה שיגידו לנו לעשות, ובעיקר נבלה עם הנכדות המתוקות מדבש, בני וזוגתו המאממים, נתמסר (לשם שינוי) לאופי הטיול שמתאים להם, בלי מוזיאונים/עתיקות/אמנות/ערים/עיירות ציוריות.

ושלושה ימים חזרה לוונציה בהם נעשה משהו שעליו נחליט מתישהו. אבל למה לחזור לוונציה אם קנינו רק כרטיס בכוון אחד? כי צריך להחזיר את המכונית למקום שממנו לקחת אותה, או לשלם ביוקר על דמי החזרה. וכי מוונציה רכשתי לנו כרטיס בכוון אחד לאיסטנבול, כי גם באיסטנבול יש ביאנלה לאמנות. פחות ידועה ופחות מושקעת מזו שבוונציה, אבל שמענו טובות על גרסאותיה הקודמות, ואיסטנבול עיר מהממת (גם בה היינו כבר 4-5 פעמים בעבר). ומה אחרי כן? כרטיס בכוון אחד חזרה הביתה, אחרי 5 ימים באיסטנבול.

כיף שאפשר לקנות כרטיסי טיסה לכוון אחד ולא כמו בעבר (ואולי עדיין באל-על) שכרטיס בכוון אחד היה יקר מכרטיס הלוך ושוב. מאפשר טיולים יותר מגוונים. חבל שבמכונית שכורה אין אפשרות כזו.

ונסיעתנו זו אכן הייתה מגוונת:
– שתי ביאנלות לאמנות, והמון אמנות עכשווית מסביבן ולידן.
– ביקרנו בשתי ערים יפיפיות בהן התחבורה הציבורית מתבססת כולה או חלקה על שייט. הפלגנו 4 פעמים בוונציה (כולל מ ואל שדה התעופה) ו 4 פעמים באיסטנבול (כולל הפלגה בין-יבשתית מאירופה לאסיה וחזרה)
– היינו בארבע ארצות שונות, כי בדרך דרומה מטירול לוונציה, חיפשנו מלון מבודד בהרים, אולי ביקתה, ומצאנו משהו מקסים ונהדר דווקא בסלובניה, בשמורת Triglav, בפיסה של סלובניה הבולטת אל תוך חיבור הגבולות בין אוסטריה לאיטליה.
– ובזכות סלובניה, יצאנו לנו גם קצת לטפס ברגל, ועלינו אל פסגת Slemenova.
– כן, הכנו שיעורי בית. אספנו רשמים של אנשים מביקורים בביאנלה בוונציה, וגם קצת באיסטנבול, ובדקנו מה פתוח באיזה ימים ובאיזה שעות, כך שלמרות שהחלטנו מיום ליום מה עושים, יצא פחות או יותר בסדר. בטוח שפה ושם פיספסנו דברים (למשל הביתן היווני בוונציה), ןבטוח שאם היינו באים לוונציה לעשרה ימים ולא לחמישה, עדיין לא היינו ממצים את תערוכות הלווין וביתני המדינות הפזורים בעיר.
– בננו הכין שיעורי בית גם הוא, ביסודיות, על המקומות בהם טיילנו יחד, תוך הסתמכות על מקורות מידע שאני בדרך כלל לא בונה עליהם: למשל "מטיילים באוסטריה עם ילדים" בפייסבוק. ולכן יצא לנו לעלות במיניבוס לראש מפלי קרימל ולרדת ברגל כל הדרך (לא קל עם ילדה בת שנה ורבע שלא אוהבת להיות במנשא), לנסוע במגוון של סוגי רכבלים, לגלוש בשלג על פסגת Kitzsteinhorn, לעלות ברכבלים של העיירה בה התאכסנו, (דווקא בשתי דירות נופש צמודות ולא בחווה בסופו של דבר), שהעליה בהם חינם למתארחים בעיירה (עסק יקר הרכבלים האלה), ולצלוח עם נכדתי בת הארבע (שש פעמים רצופות!) מסלול נינגה לילדים בין עצי היער על אחד הפסגות שם, ושתינו שוקו חם בחצר מלון מאד מפואר וקלאסי על שפת אגם ב zell am see, ועוד ועוד. היה ממש כיף, לא שהן תזכורנה משהו מכל זה כשתגדלנה.
– חוץ מהכיף של לבלות עם המשפחה, את הדברים שעשינו אתם/ן, כנראה שלא היינו עושים אחרת. וזה טפשי. כי המפלים יפים, והאגמים בראש הסכרים מעל Kaprun יפים מאד גם הם, וכו'. אז זה רעיון טוב לזרום עם התכנונים של מישהו אחר (עם לקח זהה חזרתי גם מטיול מאורגן של שבוע לאמירויות).
– כן השכלתי להזמין באינטרנט מספיק מוקדם כניסה ל Cappella degli Scrovegni בפדובה, ליום שאחרי וונציה, קפלה שצייר ב 1303 ג'וטו ושלא הצלחתי לראות בביקורים קודמים ומאד רציתי לראות (היה שווה)
– כן הצלחנו לבקר בשני מוזיאונים המוקדשים להרים והטיפוס עליהם (MMM), בראש שני הרים בדולומיטים, שבשני ביקורים קודמים בדולומיטים לא הצלחתי "להשחיל" למסלול. הפעם יצא. אפשר למחוק מה bucket list… מתוודה שברוב בטלנותנו, אל פסגה אחת עלינו במיניבוס ואל השניה ברכבל (ולא ברגל).
– יצא גם שאת רכס האלפים בכוון צפון חצינו במעבר הרים מאד גבוה, ה Großglockner-Hochalpenstraße, שעות של נסיעה בתוך ארץ-קסם מושלגת. ובכוון דרום – עם המכונית על רכבת במנהרה, קצת מדרום ל Bad Gastein. יצאנו מדרום לרכס, אפילו בלי לשלם – כי הגענו רק 5 דקות לפני יציאת הרכבת, והפקיד האוסטרי בכניסה העדיף לוותר לנו על התשלום כדי שלא נצטרך לחכות שעה לרכבת הבאה.
– מפה ושם יצא שגם ביקרנו בארבעה מבנים שתכנן הארכיטקט קרלו סקרפה, שאת עבודתו אני מאד אוהב, שניים בוונציה, אחד בבית הקברות brion, וגן ב treviso. האיש היה גאון.
– היה כל כך ירוק בעיניים, בדולומיטים ובטירול. האפרים המוריקים האלה, אין כצבע הירוק הבוהק הזה במקומותינו.
– וצבעי השלכת. לא היה הפעם בתכנון, אבל בכל זאת, באוקטובר יש שלכת. ואת צבעיה המרהיבים חווינו גם באיטליה, גם באוסטריה וגם בסלובניה. העצים האלה, הנראים כשלהבת בוערת – כל כך יפה. וכשכן מתכננים על נסיעה בצבעי השלכת, כמו בנסיעה קודמת בנוי-אינגלנד המפורסמת בצבעי השלכת שלה, דווקא לא יצא – כי התזמון לא היה מושלם..

אז מגוון או לא?

גם וונציה וגם איסטנבול היו צפופות במידה בלתי נסבלת. באיסטנבול הכבישים פקוקים ללא תקנה, אבל גם המדרחובים. אולי בגלל שאנשים חזרו לטייל במשנה מרץ אחרי הקורונה, או שהעולם קורס תחת משקל המין האנושי בכלל וחלקו המטייל בפרט. איך אפשר לתכנן נסיעה שלוקחת את זה בחשבון? לא יודע. ברור שלא הביאנלות לאמנות הן שהביאו את הקהל הרב לשתי הערים האלה אבל הן כן די מכתיבות את מועד הנסיעה. שמעתי מאנשים שהיה תענוג בוונציה בזמן הקורונה, אבל לא הייתה ביאנלה.

ובעניין האוכל: אלמלא הייתי טבעוני, הנסיעה הייתה יכולה להיות מאד מגוונת גם מבחינה קולינארית. אני מודע שיש פה פספוס, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם. פה ושם חטאתי בצמחונות, רק בקינוחים. כי לבקר באוסטריה ולא לאכול פעם אחת אפילו kaiserschmarrn יהיה סוג של בגידה בזכרון בית אבא. אז החלטתי שפעם אחת, פעם אחת לכל מאכל, כן? זו בגידה בעקרונותי שהחלטתי שאני יכול לשאת, רק הפעם.

יש אנשים שמוקד הנסיעה עבורם, והתכנון שלה בהתאם, הוא האוכל. לא שזה נראה לי לא ראוי. זה פשוט לא רלוונטי לטבעונים, אפילו לא לצמחונים.

אבל לקח אחד בנושא יש לי מהנסיעה הזו: בדרך כלל עדיף (לי) למצוא משהו טבעוני במסעדה "רגילה", אולי עם שינויים והתאמות. עדיף על חיפוש מסעדה טבעונית גרידא, בה האוכל ברוב המקרים פשוט צחיח, עם היא בלל עדיין קיימת כשאתה כבר מגיע אליה. לקח שבהחלט נכון לאיסטנבול.

ילדים בדרכים

הצצה בויקיפדיה אישרה לי את מה שזכרתי. קטע כביש 2, כביש החוף מחדרה צפונה ועד חיפה, נפתח רק ב 1969, מה ששאומר שנכון זכרתי, ואכן בשנתיים הראשונות בהן נסעתי מחיפה לבקר את אמי, תחילה ברמת גן ואחרי כן בתל אביב, הנסיעה הייתה מאאאאד ארוכה. האוטבוס לתל אביב שיצא מתחנת אגד הישנה ברחוב יפו (לא "הישנה" שנבנתה אחרי כן בבת גלים וגם היא ננטשה) נסע עד חדרה בכביש 4, עצר לעצירת מנוחה בתחנת הדלק שליד בנימינה, שם היו כלובים ובהם קופים לבדר את קהל הנוסעים שירד מהאוטובוס להתרעננות, נכנס לאסוף נוסעים במלון דן קיסריה, והמשיך לתחנה המרכזית בתל אביב, שאז טרם כונתה "הישנה".

זו הייתה נסיעה ממש ארוכה והאוטובוסים נסעו אז הרבה יותר לאט מאשר היום (אבל אני מניח שהיו פחות פקקים). הייתי בן 13 כאשר התחלתי לנסוע בקו זה, אני לא זוכר אם אחת לחודש או אחת לשבועיים, לבקר את אמי, על פי הסדרי המשמורת שנקבעו כאשר הורי התגרשו שמונה שנים קודם. אחותי, הצעירה ממני בשנתיים, עשתה את אותו המסלול בכיוון ההפוך, מבית אמי בתל אביב לביקור אצל אבינו בחיפה, מן הסתם באותה התדירות. והיא הייתה רק בת 11 בשנת 1967, כשאמי עזבה את חיפה.

בסטנדרטים של היום, זה די ספרטני. ילדה בת 11 יוצאת מבית הספר לאחר גמר הלימודים ביום שישי בצהריים, תחילה נוסעת באוטובוס ואחרי כן ברכבת לחיפה. נסיעה ארוכה כאמור. ובמוצאי שבת עושה את הדרך חזרה באוטובוס. ואני, הולך ברגל מבית הספר בחיפה, (בקריית אליעזר בשנה הראשונה לנסיעות האלה) לתחנה המרכזית, וחוזר במוצאי שבת. בצד החיפאי של הנסיעות האלה, אחותי לפחות זוכרת שאבי הסיע אותה במוצאי שבת לתחנה המרכזית. בצלע התל אביבית של המסע, הסתמכנו שנינו על אוטובוסים.

לפני המעבר של אמי מחיפה, בילינו הרבה פחות בדרכים – למרות שתדירות הביקורים הייתה גבוהה יותר. אחת לשבועיים ביליתי סוף שבוע אצל אמי ואחת לשבועיים באה אחותי לסוף שבוע אצל אבי. כך שבכל סוף שבוע היינו יחד, אני ואחותי. וגם נפגשנו למיטב זכרוני בימי שלישי, פעם פה ופעם שם, אף שאחותי זוכרת שבימי שלישי הייתה מבקרת את סבי וסבתי שגרו באמצע הדרך פחות או יותר בין בית אמי בכרמל ובית אבי בקרית אליעזר. יתכן שגם אני הייתי שם. אבל בכל מקרה, גם בחיפה, נסענו המון בתחבורה ציבורית, לבד, וגם חצינו לא מעט כבישים. אני מגיל שבע לערך, אחותי אפילו מגיל צעיר יותר.

אין ספק שגירושין מסבכים את החיים, וכשיש ילדים, מסבכים אותם הרבה יותר, גם לילדים. וכשההורים לא גרים באותה העיר, הברירה היא בין בילוי זמן לא מבוטל בדרכים לבין נתק מאחד ההורים. אני מניח שקראתי לא מעט ספרים, באותן נסיעות ארוכות באוטובוסים. קראתי המון בילדותי.

לשכב בחיבוק ידיים

לשכב בחיבוק ידיים, כשאתה צף בחוסר משקל במים חמימים, פניך מטה, צופה ממרחק מטר באלמוגים בשלל צבעים, בדגים בשלל צבעים אף יותר מגוון, הוא מבחינתי המודל המושלם של "פעילות ספורטיבית".

למה חיבוק ידיים? כי רק צוללנים מתחילים מנופפים בידיהם ללא הפסקה בכדי להתמקם ולשנות כוון וגובה. ידיהם גם שלוחות שוב ושוב אל המאזן, מוסיפים וגורעים אוויר בכדי לעלות או לרדת, במקום למלא קצת יותר או קצת פחות את הריאות, לרוב אפילו לא בצורה מודעת, כביכול בכוח המחשבה, כשיש צורך לעלות או לרדת. צוללנים מנוסים צוללים בחיבוק ידיים, אלא אם הם מצלמים, גם כדי להפגין שאין להם צורך בידיהם בכדי לנוע בחלל, מספיק להם רק טילוף עדין בסנפירים שעל רגליהם, וגם, במיוחד אם הם צוללים כמוני בלי חליפת צלילה, כי חיבוק הידיים הזה עוזר לשמור על חום הגוף.

למה בלי חליפה? כי אנשים בעלי משקל סגולי נמוך (יעני שמנמנים) כמוני, גם פחות רגישים לקור, אך גם צריכים המון משקולות בכדי להגיע לציפה מאוזנת. חליפת צלילה שלה יכולת ציפה משלה, מחייבת תוספת של עוד משקולות כדי להגיע לאיזון. וכיוון שגם ככה יש לי כמעט תמיד ויכוחים עם מדריכי הצלילה, המסרבים להאמין לי שאחרי כמאתיים צלילות אני כבר יודע כמה משקל נדרש לי בכדי לשקוע אל מתחת לפני המים אחרי שרוקנתי את המאזן לחלוטין מאוויר, עם חליפה או בלי.

מסתבר שגם אני לא באמת ידעתי. הפעם, אחרי שהשלתי לאחרונה כשמונה אחוזים ממשקלי, הייתי צריך פחות משקולות בכדי להגיע לאיזון. אשרף, מדריך הצלילה המאד מנוסה ומאוד נחמד, במועדון הצלילה מיראג' אשר בדהב, הסתכל עלי, פסק "תנו לו עשר קילו", וצדק. וזה כמה קילוגרמים פחות ממה שנזקקתי לו בעבר. הירידה במשקל הייתה ממש משמעותית כאן.

וגם משמעותית מבחינת צריכת האויר בזמן הצלילה. בעבר השתדלתי תמיד לקחת מיכל גדול יותר, של 15 ליטרים, במקום הסטנדרטי של 12 ליטרים, אף שזה כרוך בעלות נוספת, לא מבוטלת כלל (עושקים את הנושמים הרבה). גם כדי שלא לקצר לשותפי לצלילה את משך הצלילה, וגם כי המיכל הגדול יותר בדרך כלל עשוי פלדה ולא אלומיניום, וחוסך קצת משקולות. וגם עם מיכל מוגדל שכזה, הייתי לרוב מסיים את הצלילה עם 40-50 בר במיכל, לא ממש מומלץ. הפעם, אחרי הצלילה הראשונה שבמהלכה המדריך בודק מה אתה יודע ואיך אתה צולל, הוא (אשרף) פסק מיד שאני לא צריך מיכל גדול יותר. וראה זה פלא, עם מיכל רגיל סיימתי צלילות עם 90-100 בר במיכל, והיו אלו צלילות באורך ועומק שבעבר הייתי צריך מאד לחשב את הנשימות שלי כדי להגיע לקו הגמר! הפעם, בכל עשרת הצלילות שאחרי צלילת ההיכרות, לא הייתי אפילו צריך לחשב את נשימותי ויכולתי פשוט לצוף בחיבוק ידיים, מפעם לפעם לצלם קצת, וליהנות.

את נס הירידה בצריכת האוויר (וגם בלחץ הדם, אגב) אני יכול לייחס גם (במידה רבה) לירידה במשקל, גם לזה שהתחלתי לאחרונה לשחות בבריכה ולשפר כושר גופני, וגם לאיזון ציפה טוב עם כמות נכונה של משקולות, שלא דרש ממני מאמץ שרירים בכדי שוב ושוב שלא לצוף למעלה. וגם קצת תכנון חכם של פרופיל הצלילה שעשה המדריך.

מאחל לעצמי שיש לפני לפחות עוד עשר שנים של צלילוֹת ושלא אאלץ לוותר על הטוב הזה.
כך גם קראתי בטעות (פרוידיאנית, אלא מה?) את הראיון במוסף עיתון הארץ, בו השחקן אבי פניני בן ה 75 איחל לעצמו עוד עשר שנים של צלילוּת – מה שאני קראתי שם היה "עשר שנים של צלילוֹת" ולא הבנתי למה עניין הצלילה לא מוזכר בגוף הכתבה. אז אולי הצלילוּת אצלי כבר לא משהו, אבל אני בכל זאת מקווה לעוד עשרים וחמש שנים ממנה, לפחות כמות שהיא כעת..

ללא משוא פנים

עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, בעיקר חלק הפרצוף בפסלים או בציורים.

בעבר אספתי גם צילומים של חפצים או מראות נוף שמזכירים פרצוף אנושי, (בשל תכונה אנושית הנקראת פרדוליה, המזהה פרצופים כמעט בכל מקום בו יש משהו שנראה כמו עיניים, אף או פה.) אבל גם אלה, הבנתי עם הזמן, פחות מדברים אלי.

Bell pepper duo laughing

אין גבוה ונמוך באוסף הפרצופים הזה – אין משוא פנים. גם פרצופו של דוד (הפסל של מיכלאנגלו) וגם שרבוט בגיר שעשה איזה ילד על רצפת גן המשחקים, שניהם אורחים רצויים ושווי כוח.

מה עוד מאפיין את אוסף הפרצופים האלה? שהם לא חייבים להיות דימוי של מישהו ספציפי. אולי אפילו להיפך. דימויי פרצופים מאמנות "דקורטיבית", כמו למשל הפרצופים על ריהוט בארמונות לואי ה14, הפרצופים מעל דלתות הכניסה לבתים ומעל משקופי החלונות, פרצופים שהם כולם "סימון" ונעדר מהם לגמרי סובייקט ספציפי, יפים בעיני. (אני משתמש פה בהמשגה שאני שואל מהפילוסופים דלז וגואטרי, שאת הפרק שכתבו על "פרצופיות" מתוך הספר "אלף מיישרים" תרגמתי מצרפתית ושמתי כאן בבלוג).

אז מה כן מושך אותי בפרצופים האלה? ולמה אני אוסף דווקא אותם (חוץ מיצר האספנות שלי)? מתוך מה שכן ומה שלא מדבר אלי בתחום הזה, אני יכול אולי להסיק שמה שאני מוצא מעניין הוא השילוב שקיים בפרצופים אלה של האדם (לא בהכרח אמן) שחולל את דימוי הפרצוף אותו אותו אני מצלם, והחברה בתוכה נוצר הדימוי הזה, החברה שגרמה לדימוי הזה לקרות.

ניסיתי גם להבין את עניין הפרצופים מתוך המקום והזמן בו זה התחיל. זה התחיל ב 2016, בשהות של ששה חודשים בפריז, כשזוגתי שתחייה הייתה שם בשהות אמן. שמתי לב שאני מרגיש סוג של חמלה לפרצופי הפסלים העומדים להם בגנים, כשרק היונים המחרבנות על ראשם נותנות להם תשומת לב כלשהי. איש אינו מתייחס אליהם, גם אם האנשים המתוארים בהן נחשבו לגדולי הדור. גם לפסלים שמעל משקופי החלונות ועל הגשרים, חלק מהמבנה, גם אותם איש לא רואה ולא סופר. אלו פסלים שלא מתארים אף אחד ספציפי, שעשו אותם בעלי מלאכה, לא אמנים, אבל הם לגמרי מעוצבים על ידי החברה שבה הם יוצרו והותקנו, החברה שהייתה זקוקה לזה שהם יהיו שם.

והיו גם הפרצופים של המסיכות האפריקאיות שפריז, אולי בזכות עברה הקולוניאלי, משופעת בהן. במוזיאון קה-בראנלי לתרבויות לא אירופאיות הבנתי סופית את סוד המשיכה שהאחֵרות בפרצופים אלה הפעילה על אמנים כמו פיקסו ואחרים. גם מי שעשה בעבודת יד את הפרצופים האלה לא היה אמן, ולא ניסה לתאר מישהו ספציפי, אולי משהו ספציפי. אבל התרבות והחברה בתוכה חי, לגמרי נמצאת שם. (דלז וגואטרי מבחינים בין מסיכות לפנים, אבל אני מבחין בין פרצופים (דימויי פנים) לפנים (פנים אנושיות)).

לא שיש לי עניין להשתמש בפרצופים האלה כדי לחקור "מדעית" חברה כזו או אחרת. אני מסתפק באופן הבלתי ישיר שהחברה הזו "נמצאת" בדימויי הפרצופים האלה ומשפיעה עלי, בדיוק כפי שאין ממש טעם לחקור למה ציור של צייר מסויים תוהד עם הנפש שלי.

אין בכל ההסברים מעלה שום דבר שקשור בתכלית. אני לא אוסף את הפרצופים האלה מתוך איזו תכלית שאני מודע אליה. אני משתדל להשתמש בהם ככל שאני יכול. שיתפתי אלפי פרצופים באינסטגרם, אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בפרצוף אחר מ"האוסף" כל יום, ויש לי מחולל מסכים המחליף פרצופים באופן רנדומלי בתוך מסגרת של 3X4 פרצופים. אבל זו לא באמת הסיבה שבגללה אני נמשך אליהם ומצלם אותם. אולי זה עוד יגיע. אבל אם לא, אני גם בסדר עם זה.

אני מתנחם בזה שהאוסף הזה הוא לא אוסף של חפצים. הוא תופס רק נפח אכסון בענן, לא נפח מאד גדול. הוא לא צורך אנרגיה, לא מבזבז יותר מדי את משאבי העולם, רק את משאבי הזמן והתשוקה שלי.

ברוסיה

לפני כמה שנים פנה אלי מישהו, שהיכרתי רק דרך פייסבוק, בהצעה. "אני רואה שאתה אוהב לטייל", אמר "וגם אני", הוסיף. "אולי נטייל ביחד?" נפגשנו בביתו, ונראה היה שיש התאמה מסויימת, גם בגיל וגם, חלקית לפחות, בתחומי העניין. גם הוא וגם אני רצינו לטייל יותר מבנות זוגנו, וחלקית גם למקומות שבנות זוגנו לא רצו לטייל בהן. והתחלנו לתכנן את טיולנו המשותף הראשון. שותפי לעתיד מצא חברת טיולים רוסית שמוציאה טיולי הליכה משולבים ברכב שטח כאזור געשי שבחצי האי קמצטקה, במזרח הרחוק של רוסיה. נראה מעניין, שונה ואפילו זול והחלטנו להרשם לזה.

ובינתיים, עד אותו טיול משותף, יצא אותו שותף בלעדי לטיול הליכה בשלג בבולגריה, ואני התחלתי במקביל לתכנן לנו עצירה בדרך לקמצטקה, בימת בייקל ובסביבתה. הייתה תכנית מעולה, אך היא לא יצאה לפועל, כי שותפי המיועד לא חזר בחיים מבולגריה.

עכשיו, גם אם הייתי מוצא שותף לטיול כזה, בא השטן הזה פוטין, וחוץ מהסבל וההרג שהוא גורם בסוריה ובאוקראינה, חסם כל אפשרות של ביקור באותם חבלי ארץ (נרחבת) שתחת שליטתו. והיו לי לא מעט תכנונים כאלה. ה bucket list שלי, רק הולך ומתארך. אבל כדי שלא אשכח עד שיתאפשר, אני רושם לי את זה כאן.

הייתי פעם אחת בלבד ברוסיה. באמתלה די קלושה, (אני חייב להודות בדיעבד) אירגנתי לעצמי ולעמית לפרוייקט (היי מוסטפה) ביקור עבודה בשלוחה של החברה בה עבדתי, במקום בשם Akademgorodok, קריה אקדמית למחקר הנמצאת 30 ק"מ מהעיר Novosibirsk, בסיביר. וגם, בדרך משם הלאה לארה"ב, לפגישות עבודה יותר ממשיות, עצרתי כמה ימים במוסקבה, גם שם היו לי כמה פגישות "עבודה", יותר יצירת קשרים, וגם קצת ראיתי את העיר. וזהו לגבי רוסיה עד כה.

בחורף האחרון היו לי תכניות לנסוע לסקי בסוצ'י, רוסיה. לא קרה מכל מיני סיבות, חלקן קשורות לקורונה, וחלקן כי לא מצאתי מישהו שיהיה מוכן לוותר על תפנוקי הסקי באיטליה או צרפת לטובת משהו ביזארי כמו סקי ברוסיה. כנראה גם שלמרות ההשקעה הענקית שהושקעה שם לקראת אולימפיאדת החורף הלפני אחרונה, התנאים פחות טובים מאשר באלפים. אבל עבורי, שלג פלוס תרבות שונה שווה את זה.

יש לי גם הרבה שנים רצון לבקר במובלעת הרוסית קלינינגרד, לחוף הים הבלטי בין פולין לליטא. זו הייתה פעם עיר גרמנית בשם  Königsberg וחי בה הפילוסוף עמנואל קאנט. למה לבקר שם? העיר יפה, חוף הים הבלטי יפיפה, ויש שם אי חולי ארוך מאד בשם Curonian Spit ששווה ביקור. (מסתבר שאפשר לבקר גם בחלקו הנמצא בליטא, בלי טובות מפוטין.) וחוץ מזה, מובלעת מעין זו, נראית לי מעניינת, ואם משלבים את זה בביקור באזורים הסמוכים של פולין וליטא, אז נראה לי טיול מצויין. אבל – פוטין. כרגע בכל מקרה, אין מעבר יבשתי אל ומהמובלעת הזו. רק טיסות.

סנט פטרבורג גם היא ברשימה. אולי בשילוב עם אסטוניה הסמוכה, אולי כעצירת ביניים בדרך (בטיסה) לקליניגרד. העיר כנראה מאד יפה, מוזיאון ההרמיטג' גדול ועשיר, יש מה לראות ומה לעשות. והיו לי גם פנטזיות לטיול משם ברכב לצפון הרחוק של רוסיה, למורמנסק. אני מכיר מישהו שעשה את זה, אבל נהיגה ברוסיה היא כנראה דבר מאתגר למי שלא דובר רוסית וגם לא יודע איך להתנהל מול המשטרה (אולי אני טועה, אבל שמעתי סיפורים). אפשר גם לעלות צפונה ברוסיה ולחזור דרומה דרך פינלנד. עדיף כמובן בקיץ.

והטיול האחרון שתכננתי, למה שהיום רוסיה, היה לחצי האי קרים. תכננתי את זה עוד כשזה היה שייך לאוקראינה, ואחרי שחצי האי נכבש ב 2014 על ידי רוסיה לא הרגשתי נוח לטייל לשם. בתכנית המקורית הייתה גם הפלגה מאיסטנבול לקרים דרך הים השחור, אבל גם מעבורות אלו, כמו מעבורות רבות בעולם, חדלו מלפעול, בלי קשר למפעלות פוטין.

אולי אני צריך לפתוח משרד נסיעות שבו אתכנן לאנשים תכנון טיולים פסיכיים כאלה. כי הרשימה מעלה היא רק לרוסיה רבתי. יש עוד תכנונים רבים בקנה.

קולנוע

תשוקתי לקולנוע ירדה ממאה לאפס בזמן די קצר, ואני מנסה להבין למה. גם החשק ללכת לאולם קולנוע, וגם החשק לצפות בסרט באורך מלא, לא משנה איך ואיפה. "מאה" היה בשנותי בבית הספר התיכון – היו ימים שבהם הייתי מתפרפר מבית הספר, רואה בקולנוע חן בכרטיס אחד שלושה סרטים ב 10,12 ו 14, ממשיך להצגה יומית ב 16, להצגה ראשונה ושניה, והיה גם פעם או פעמיים שהמשכתי להצגת חצות (היה פעם דבר כזה), שמונה סרטים ברצף אקלקטי שנע מסרט סקס-רך יווני בבוקר לאיזה גל חדש צרפתי בחצות הלילה, וכל דבר בין לבין. אני לא אנין טעם- אוהב באותה מידה סרטים של ברוס לי וסרטים של טרקובסקי, אבל בעיקר אהבתי לשבת באולם בחושך ולראות סרט אחרי סרט. וזה עבר לי לגמרי.

גם בפסטיבלי הקולנוע של חיפה וירושלים, ופסטיבל דוק-אביב הייתי נוסע מתמיד. תמיד רכשתי מספר מנויים והייתי צופה בממוצע ב 20-30 סרטים בכל פסטיבל. כמעט כמו מבקרי הקולנוע העושים זאת לפרנסתם. וגם זה עבר לי לגמרי. בשני הפסטיבלים האחרונים לא ראיתי אף סרט ואפילו לא בדקתי מה יש. בדוק אביב רכשתי סרט אחד לצפיה בבית, על אנשים שאני מכיר פה מחיפה, וגם ראיתי אותו. וזהו.

לקורונה יש חלק בזה. שנתיים שבהם התרגלתי לצרוך מדיה בבית שינו את הרגלי הצפיה שלי, לא רק שלי אני מניח, ואני חושד שלרבים באופן לא הפיך. פתאום נראה לי טרחה לא קטנה לצאת מהבית, לנסוע ולחנות, לשלם מעל 40 ש"ח לכרטיס, לצפות בסרט ולחזור. מילא אם זה למטרת מפגש עם חברים, אבל אם רוצים להפגש ולדבר, אז סרט הוא לא מקום אידאלי למטרה זו. כמו שפתאום קשה לי לחשוב על הרצאות שאינן בזום, כך גם הצפיה באולם קולנוע.

וגם עניין האורך השתנה. מצד אחד – האורך המוגזם של סרטים עכשויים. כבר אין כמעט סרטים של שעה ועשרים דקות, שעה וחצי. כל סרט בקולנוע נמרח מעל שעתיים, ולרבים מהסרטים אין לזה ממש צידוק תוכני. אין לי כבר סבלנות, ואני חושד שאני לא לבד בזה. לדוגמה – התחלתי לצפות בבית ב"הנהג של מר יוסוקה" שרבים דיברו בשבחו, והפסקתי בשליש הדרך.

מצד שני – כמו רבים אני מניח, התרגלתי לצרוך סדרות, שזה בעצם קולנוע במנות של 40-50 דקות, עם עלילה מהודקת, שחקנים טובים, ותוכן שאפשר לצרוך באורך משתנה – מפרק אחד ועד בינג' של שעות רבות. אני מתרשם שעולם יצור התוכן מהגר לכוון זה, של פרקים, של תוכן יותר קצר והדוק, אולי נטפליקס ושרותי הזרמת התוכן האחרים "אחראים" לזה (לא השתמשתי במילה "אשמים" כי זה לא רע בעיני). אבל אולמות הקולנוע הם לא המקום בו תצרוך פרק של סדרה כזו או אחרת.

ויתכן שגם עולם התוכן של פרקי סדרות, בהם צופים מעל מסך הטלויזיה או המחשב, או המחשב המחובר לטלויזיה / מקרן, גם הוא בדרכו החוצה, והדבר הבא הוא הסרטונים בני 30 השניות מטיק-טוק או אינסטגרם, בהם צופים על מסך הטלפון. תשומת הלב האנושית הולכת ומתקצרת. גם שלי. לא משהו להשתבח בו.

מצד שני, אני עדיין קורא ספרים בני מאות רבות של עמודים, אבל זו תשומת לב מסוג אחר, אני מניח. גם אותם אני קורא כעשרה עמודים בכל פעם, בערך כמשך הזמן שנדרש לצפות בפרק מסדרה כלשהי.

יש 20 רשומות בבלוג הזה (כולל הרשומה הזו) בקטגוריה "קולנוע". עשרים מתוך כאלף. כשהקמתי את הבלוג, לפני יותר מעשור, בחרתי את הקטגוריות שחשבתי שאכתוב עליהן. הקטגוריה היחידה שכתבתי עליה פחות מ"קולנוע", מאלו שהגדרתי בתחילת דרכו של הבלוג, היא "חתולים"…

אחרית דבר: רצה המקרה, וביום בו פרסמתי את הרשומה הזו, מת / נפטר / הלך לעולמו (לבחירתכם) מבקר הקולנוע ה"אגדי" של עיתון הארץ, אורי קליין. והכתבה האחרונה שלו במוסף גלריה, בה קראתי בדיוק כשזוגתי באה לבשר לי את דבר מותו, הייתה על הסרט הישראלי הישן שחודש זה עתה "אדי קינג". ואחרי קריאת הכתבה ההיא, בשילוב עם הפוסט הזה, חשבתי לי שגם לאורי קליין קצת עבר מהקולנוע, לבטח העכשווי. היו לו המון כתבות על סרטים בני עשרות שנים, והוא לא הסתיר את דעתו שסצינת הקולנוע הנוכחית היא קצת צחיחה. את אורי קליין תמיד אהבתי לקרוא, אף שהוא לא ממש השפיע על בחירת הסרטים אליהם הלכתי. המשכתי לקרוא את הטור שלו גם אחרי שהתחלתי להמעיט לצרוך קולנוע, וכתיבתו בשנים האחרונות, אני חייב להגיד, לא החזירה לי את התשוקה ההיא.

הדורבן שאהב תות

מהכתבה במוסף הארץ השבוע אני למד שהחל מהמאה השש עשרה כבר אין יותר אריות במקומותינו, ומכאן אני יכול להסיק שמי שבא בלילה ואוכל את התות על המרפסת שלנו הוא לא "האריה שאהב תות" (טוב, לא באמת אהב, עשיתי לכם ספויילר לסוף ספר הילדים המקסים דנן) אלא חיה אחרת. וכבר כמה פעמים יצא לי לראות מי העבריין – דורבן. לפעמים זוג דורבנים, גדולים ומפוארים, ושקטים מאד.

גם פורטולקה (צמח נוי) הם אוהבים לאכול, הדורבנים, ועוד כמה צמחי נוי. והם לא מסתפקים בנשנוש ב"מרפסת" (בעצם רחבה מרוצפת) הפונה אל הואדי, אלא שהם גם עוברים לחזית הבית, לרחבה המרוצפת שבין הבית לכביש, וגם שם פגיעתם רעה.

ואלו רק הדורבנים. ועוד לא הגעתי לתיאור "דו-הקיום" שלנו עם חזירי הבר, שפני הסלע, הנמיות, התנים, הקמטנים וסתם עכברי השדה. דו הקיום הזה ממש מותח כבר את גבולות האידאליזם שהדריך אותי כאשר תכננו והתחלנו לבנות לפני שני עשורים.

הייתי אז בקורס של משהו שנקרא "פרמקלטור", חקלאות מקיימת, והייתי גם מאד מודע, ועם רגשי אשמה, לאופן ולמידה בה בני האדם דוחקים את רגלי בעלי החיים עם התפשטות השטחים הבנויים על חשבון השטחים הטבעיים (אם עוד אפשר לדבר על שטח "טבעי" לגמרי בארץ ישראל שלא ננטע ללא הבחנה באורנים על ידי הקק"ל.) ולכן, כאשר התחלנו בתכנון ביתנו, שמתי לב שהמגרש נמצא בתוך אפיק נחל טירה, ולא זו בלבד, אלא שבאמצע המגרש יש מעין תת-אפיק המתנקז אל תוך הנחל (האכזב, כן?).

והרגשתי לא נוח עם זה שאני הולך לחסום את המוצא האחרון של בעלי החיים מהנחל כלפי מעלה – המגרש אותו רכשנו היה האחרון שנותר לא בנוי בסביבה כולה, "הודות" לשכנים חובבי בתי משפט שסיכלו עד אותו זמן כל ניסיון לבנות במגרש הזה.

שמחתי על כן כאשר האדריכל (השני , אבל לא האחרון שהעסקנו) הציע סקיצה של בית ש"מרחף" מעל אותו תת-אפיק, ועומד על שני חלקים נפרדים משני צידי תת-האפיק הזה. אוה – אמרתי לעצמי, הנה השארנו פה מסדרון אקולוגי שבעלי החיים יוכלו להמשיך ולעבור באין מפריע. כמובן, בתנאי שלא נגדר את היקף המגרש.

מה נותר מאותו חזון תמים אך נאצל? המגרש אכן לא מגודר. אמנם הייתה גדר מתכת לתקופה קצרה, על פי דרישת העיריה (למה, לא ברור) אך זו הוסרה. הייתה גם "גדר בקר", חוט דק מחושמל שחוסם את מעבר הבקר בשוק חשמלי לא מזיק, אך החזירים קרעו אותה שוב ושוב עד שנכנעתי וויתרתי.

"המסדרון האקולוגי" שמתחת לבית הלך והצטמצם תוך כדי הפיכת הסקיצה הראשונית של אדריכל 2 לתכנית של ממש העונה על אילוצי התקנות וצרכי הלקוחות (אנו) על ידי אדריכל 3. מסתם מדרון משופע ולא מעובד נותר רק גרם מדרגות העולה ממפלס הואדי אל הכביש. אבל כזה שהדורבנים והנמיות צולחים ללא קושי.

ומה נותר מאידאל דו-הקיום? אני עדיין מתעצבן כשהחזירים מפרקים לגורמים את הקומפוסטר אבל חוזר ומבצר אותו כל פעם מחדש. על דשא ויתרתי אחרי שהם חפרו אותו שוב ושוב. כשהדורבנים אוכלים לי את התותים אני מקלל, וכשהם עושים את צרכיהם בכל מקום אני מתעצבן (השתן שלהם מאד כהה, והם נהנים לסמן טריטוריה בכל מקום אתו). אני לא מנסה יותר לגדל ירקות על האדמה כי אני יודע שלא אני אהנה מהתוצרת. מפרי העץ אין לי בעיה לחלוק עם חיות הבר – הן אוכלות את הפרי שנופל על הקרקע וזה ממש בסדר מבחינתי. אני רק צריך לזכור לעשות רעש לפני שאני ניגש לקטוף מעץ התות, כדי שהחזירה וגוריה שרובצים שם רוב הזמן יעשו טובה ויתפנו.

במחשבה שניה, הבית הפרטי שלנו וסביבתו היא רק מיקרה פרטי של מה שקורה בחיפה. כמעט כל לילה אני שומע את החבטות העזות של חזירי הבר בפחי האשפה בנסיון להעיף אותם מעל השרשרת שמקבעת אותם למקומם. יש להם ממש כוח אדיר, ולא אחת הם גם מצליחים. הלילה הזעקתי את מוקד 106 כי הפח שהם הפכו וגררו לכביש חסם את הכביש. גם בגן המשחקים אליו אני הולך עם כרמל, נכדתי המתוקה, חזירי הבר מצליחים לפתוח את פחי האשפה הירוקים העגולים שצריך לסובב כדי לשחרר את נעילתם והעורבים משלימים את המלאכה ומפזרים בצורה אחידה את אריזות החטיפים על פני כל הגן.

קשה להגיד מהו שיווי משקל נאות ביחס בין בני האדם לבעלי החיים הלא מבוייתים המעטים שנותרו בסביבתו. יהיה לי מאד עצוב כאשר לא יהיו פה יותר בעלי חיים שאינם אנושיים. אז נכון, זה מעצבן, וצריך לעשות פשרות. אבל בינתיים, הפשרות הן כאלה שאני לפחות, מוכן לסבול.