איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.

איך לא יסדתי בית ספר במרוקו

עשרות אלפי תיירים תקועים בימים אלו במרוקו (ואני למזלי לא ביניהם) לאחר שהגבולות נסגרו, הטיסות והמעבורות בוטלו ומעברי הגבול היבשתיים נחתמו (אולי אפשר לעבור בשיירת גמלים דרומה למאוריטניה…). גם טיסתי מ Fez למרסיי בוטלה, שבוע אחרי שטיסת ההמשך ממרסי לארץ כבר בוטלה. למזלי, בזמן הביטול כבר לא בניתי לא על הטיסה הראשונה וגם לא על השניה, כי החלטתי לא לנסוע לייסד בית ספר במרוקו, לא בזמנים אלה. (נדרש הסבר אני יודע, סבלנות)

כל זה התחיל מפוסט בפייסבוק של ידידתי י. שסיפרה שהיא נוסעת (מקנדה, שם היא מתגוררת בימים אלה) למרוקו, לחנוך בית ספר לילדי הברברים (מיעוט אתני, אולי בעצם רוב, במרוקו) בכפר בשם Aït Jaber ליד העיר Fez, שנבנה מתרומות שלה ושל עוד תורמים, שהנחתי שהם מקנדה. לא חשבתי הרבה, נראה לי מעניין, ומיד שאלתי אם אני יכול להצטרף. הדברים התחילו להתגלגל ותוך כמה ימים רכשנו כרטיסי טיסה לשם וחזרה, אני מישראל וי. מקנדה. ומוחמד, ידידה המרוקאי של י. שמסתבר שבית הספר אמור להחנך בכפר בו הוא גדל (ושבו אין עדיין בית ספר יסודי כלל) ארגן לנו תכנית לשבועים במרוקו, ודרך סוכן נסיעות הזמין מלונות, מדריכים בשני ערים בהם אנו אמורים להיות, וכמובן, לקראת סוף המסלול, ביקור בכפר דנן בבית הספר שאמור לקום.

בסופו של דבר לא נסעתי. קורונה. הייתי אמור לטוס יום לאחר הבחירות, אלא שהייתי בבידוד כפוי אחרי שחזרתי שבוע קודם מחמישה שבועות באיטליה (וגם זה שווה פוסט, ויתכן שההסגר בו אנו שרויים כולנו יחזיר אותי לכתוב קצת יותר). וכיוון שלא נסעתי, גם לא נתקעתי במרוקו. ידידתי י. נסעה, אבל כאשה לבדה לא הרגישה נוח לטייל שם ולכן קיצרה את שהותה, לביקור בכפר, לראות את בית הספר לו תרמה ולעזוב. ואני, טיילתי שם דרך עיניה, והתעדכנתי בווטסאפ בקורות אותה. היה מרתק. אפשר לעשות מזה סרט.

ואיפה היה אותו מוחמד, שמסתבר שבית הספר אמור להיות מבוסס על בית הוריו בכפר, הבית בו גדל ואותו אמר שתרם למטרה זו? הוא נעלם (ממסך הטלפון) ביום בו י. נחתה במרוקו. וחזר והפציע במלונה של י. רק שבוע מאוחר יותר, כבר בבוקר הטיסה שלה ממרוקו החוצה, בנסיון לבקש ממנה לא להגיש נגדו תלונה במשטרה. זה רק אחרי שגילה שמשטרת מרוקו מחפשת אותו אחרי שי. הגישה תלונה נגדו, והיא הגישה תלונה נגד מוחמד רק אחרי שביקרה בכפר המדובר ורק אחרי שגילתה שם שבית ספר בכפר ההוא, עדיין אין. וגם לא יהיה בעתיד הקרוב. שהכספים שהיא ואחרים תרמו שימשו להפיכת בית נעוריו של מוחמד לבית מגורים מפואר, מוקף חומה גבוהה. שהאיש נוכל. שם גם סיפרו לה שהאיש שסיפר בזמנו שהוא חולה בסרטן, נוטה למות, ולכן מוכן לתרום את ביתו בכפר, לאחר מותו, כדי שיהיה לכפר בית ספר, (התרומות היו רק כדי להסב את בית המגורים לבית ספר, לכאורה) הוא כבר הרבה זמן "שכיב מרע" אך איכשהו, מצליח לא למות.

חבל. חבל שידידתי י. נפלה קורבן לנוכל. חבל שלא התממש הטיול במרוקו, ארץ כנראה מרתקת (אבל אני מקווה שעוד יצא, עכשיו שיש לי שם מסלול מתוכנן שנראה די מוצלח). חבל שלא אראה אגורה בחזרה מהכסף ששולם במלואו מראש (בטפשות, אני יודע, אבל בנסיעה זו החלטתי לשם שינוי שאני זורם עם הדברים ולא מנסה לשלוט ולנהל את העניינים כפי שאני עושה בדרך כלל) על כל המסע לסוכן הנסיעות במרוקו ולכרטיסי הטיסה. אבל כל זה מתגמד ביחס לזה שהעולם כולו במצב בו הוא נמצא כרגע. יש צרות הרבה יותר גדולות.

ולאן נעלם מוחמד בכל הזמן הזה? האם ניסה להתחמק מפגישה בידיעה שהתרמית תתגלה? בגרסה אחת שלו הוא אושפז בבית חולים (ולא היה עמו הטלפון). בגרסה הבאה הוא לא היה בבית חולים אלא בכלא. גרסה זו כנראה קרובה יותר למציאות, אם כי הנסיבות בהן ישב בכלא שונות מאלו שעליהן הוא סיפר. כנראה נוכלויות אינטרנט. נוכל מסוג זה לא בטוח בעצמו כבר מה אמת ומה בידיון – כנראה שנוכלים צריכים להאמין בעצמם בסיפור שהם מוכרים כדי להיות יותר משכנעים. אבל הי, היה מעניין, גם מרחוק. חכו לסרט..

פרצופיות

זו התחלת תרגום של הפרק השביעי – Année zéro – Visagéité – מתוך הספר "אלף מישורים" של דלז וגואטרי. אוסיף כאן קטעים עם התקדמות התרגום. אשמח להערות והצעות.

לפנינו שני צירים: של משמוע ושל סוביקטיפיקציה. אלו שתי סמיוטיקות מאד שונות, אולי אפילו שני רבדים. אבל משמוע זקוק לקיר ריק שעליו יוכל לרשום את סימניו ואת עודפותו (redondances). סובייקטיפיקציה (מצד שני) חייבת חור שחור בו תוכל למקם את תודעתה, את תשוקתה, את עודפותה. מכיוון שיש רק סמיוטיקה מעורבת, ושכבות באות בזוגות, אל לנו להיות מופתעים למצוא מכשיר מאד מיוחד בהצטלבות שלהן. באופן מוזר – זהו הפרצוף. מערכת של קיר לבן – חור שחור. פרצופים גדולים עם לחיים לבנות, פני גיר עם עיניים מנוקבות, כמו חור שחור. ראש ליצן, ליצן לבן, פיירו הסהרורי (שנברג), מלאך המוות, התכריך הקדוש (מטורינו).

הפרצוף אינו מעטפת חיצונית של מי שמדבר, חושב או מרגיש.  צורת המסמן בשפה – עצם יחידותיה היו נשארות בלתי מוגדרות אלמלא היה המאזין מנחה את בחירותיו בעזרת פני הדובר. ("הי, הוא נראה כועס", "אין מצב שהוא אמר את זה…", "אתה רואה את פני כאשר אני גורם לך…", "הבט בי…"). ילד, אישה, אם, גבר, אב, מנהל, מורה, שוטר –  לא מדברים שפה באופן כללי כי אם שפה שמאפייני סימניה קשורים למאפייני פרצופיות (visagéité ) ספציפיים.

פרצופים אינם בראש ובראשונה אינדיבידואליים, הם מגדירים אזורים של תדירות והסתברות, תוחמים שדה המנטרל מראש חיבורים מרדניים ומישמועים צייתנים. ובאופן דומה, צורת הסובייקטיביות, כתודעה או כתשוקה היתה נשארת ריקה לחלוטין אלמלא היו הפרצופים יוצרים אתרים של תהודה, הבוחרים את הנפשי, האמיתי או זה המוחש, וגורמות לו להתאים מראש למציאות הדומיננטית. הפרצופים עצמם הן עודפות. זה הופך אותם ליותר עודפות מהעודפות של משמעות או של תדירות, כמו באלו של תהודה או של סובייקטיביות.הפרצוף מכונן את הקיר לו זקוק המסמן כדי להיות מוחזר חזרה (rebondir), הוא מהווה את קיר המסמן, המסגרת או המסך.

הפרצוף חפר את החור שעל הסובייקטיבציה לחדור, הוא מהווה את החור השחור של הסובייקטיביות כתודעה או כתשוקה, את המצלמה, את העין השלישית.

או שמא עלינו לומר דברים אחרת? הפרצוף לא בדיוק מהווה את קיר המסמן, גם לא את חור הסובייקטיביות. הפרצוף, לפחות הפרצוף הקונקרטי, יתחיל להופיע במעורפל על הקיר הלבן. יתחיל להופיע במעורפל בחור השחור. בקולנוע,ניתן להשוות את  צילום הקלוז-אפ של הפרצוף לשני קטבים, באחד הפרצוף משקף את האור בעוד בשני, בניגוד אליו, יודגשו הצללים עד שיטילו את הפרצוף לחשיכה חסרת תחתית.

פסיכולוג יאמר שהפרצוף הוא תפיסה חזותית המתגבשת מ"מגוון  סוגים של זוהר מעורפל, ללא צורה ומימד ". לובן מרמז, חור לוכד, פרצוף. החור השחור חסר המימד, הקיר הלבן חסר הצורה כבר היו שם קודם. ובמערכת זו כבר היו אפשריים שילובים רבים: או חורים שחורים מופצים על הקיר הלבן; לחילופין הקיר הלבן מתכווץ והולך לעבר חור שחור שמפגיש את כולם, מפיל אותם או "צובר" אותם. לפעמים היו מופיעים פרצופים על הקיר, עם החורים שלהם; לפעמים הם היו מופיעים בבור, עם הקיר הקווי שלהם, מגולגלים. סיפור אימה, אך הפרצוף הם סיפור אימה.
המסמן אינו בונה לבד את הקיר לו הוא נדרש; לבטח שהסובייקטיביות לא חופרת את החור שלה בעצמה. אך אי אפשר להניח שהפרצוף הקונקרטי מוכן מראש – הוא תולדה של מכונת "פרצופיות" מופשטת, המחוללת אותן בו בזמן שהיא מעניקה למסמן את הקיר הלבן שלו, ולסובייקטיביות את החור השחור שלה. מערכת הקיר הלבן והחור השחור לא תהיה כבר פרצוף, תהיה זו המכונה המופשטת שמייצרת אותם, על פי השילובים ברי השינוי של גלגלי השיניים שלה. אך אין לצפות שהמכונה המופשטת תיראה כמו מה שהיא מייצרת, כמו מה שהיא תייצר. המכונה המופשטת מתעוררת כשאין מצפים לה, כהירדמות, כמצב דמדומים, כהזיה, כחווית פיזיקה משעשעת.

 בנובלה "בלומפלד" של קפקא, הרווק חוזר הביתה בערב ומוצא שני כדורי פינג פונג קטנים קופצים מעצמם על "קיר" הרצפה, מקפצים לכל מקום, מנסים אפילו להכות אותו בפרצופו, ונראה כי הם מכילים כדורים חשמליים אחרים, קטנים יותר. בלומפלד מצליח בסופו של דבר לכלוא אותם ב"חור השחור" של חדר האחסון. הסצנה ממשיכה למחרת כשבלומפלד מנסה לתת את הכדורים לילד קטן ורפה שכל ולשתי ילדות קטנות ומגחכות, ומשם למשרד, שם הוא מוצא את שני עוזריו רפי השכל מנסים לתפוס מטאטא. בבלט ראוי להערכה של דביסי וניג'ינסקי, כדור טניס קטן מקפיץ על הבמה בשעת בין ערביים; גם כדור אחר יעלה בסוף. בבלט הנפלא של דביסי וניז'ינסקי, כדור טניס קטן מקפיץ על הבמה בשעת בין ערביים; כדור אחר יעלה גם הוא בסוף. במקרה זה, בין שני הכדורים צופים, תחת בוהק מעורפל, שתי נערות צעירות וילד, ואלו מפתחים מאפייני ריקוד ו"פנים" נלהבים (סקרנות, "להכעיס", אירוניה, אקסטזה …). אין מה להסביר, אין מה לפרש. מכונת דמדומים מופשטת טהורה. קיר לבן  – חור שחור? אבל, בצירופים שונים, הקיר יכול להיות שחור, החור להיות לבן. כדורים יכולים להדף מהקיר או להסתובב לתוך חור. מפגיעתם בקיר הם יכולים למלא תפקיד של חור בהשוואה לקיר, כמו שבמהלך מרוצתם קדימה הם יכולים למלא תפקיד יחסי של קיר לעומת החור אליו הם מכוונים. הם מסתובבים במערכת הקיר הלבן – החור השחור. שום דבר כאן לא נראה כמו פרצוף, ולמרות זאת הפרצוף מופץ בכל המערכת, ומאפייני הפרצוף מתארגנים. אבל ניתן להפעיל את המכונה המופשטת הזו על משהו שאינו פרצוף; אך לא בשום סדר, וגם ללא סיבות הכרחיות. (סוף עמוד 207)

הפסיכולוגיה האמריקאית הייתה עסוקה מאוד בפרצוף, במיוחד במערכת היחסים של הילד עם אמו, eye to eye contact. מכונה בעלת ארבע עיניים? נזכיר שלבים מסוימים במחקר זה: 1) מחקרי Isakower על ההירדמות, בהם התחושות שנאמרו כפרפריוצפטיביות, ידניות, דליפות, עוריות או אפילו חזותיות מעורפלות, מתייחסות ליחסי פה ושד ילדיים; 2) תגליתו של Lewin לגבי המסך הלבן של החלום, המכוסה בדרך כלל על ידי תוכן חזותי, אך שנשאר לבן כאשר לחלום יש רק תחושות פרופריוצפטיביות (מסך זה או הקיר הלבן הזה, יהיה שוב השַד המתקרב, הולך וגדל, נצמד). 3) הפרשנות של Spitz שהמסך הלבן, תחת לייצג את השד עצמו כמושא למישוש או מגע, מהווה כבר תפיסה חזותית, בה מופיעות הפנים האימהיות כמדריכות את  הילד אל עבר השד. לפיכך יהיה זה שילוב שני סוגים שונים מאד של אלמנטים: התחושות הפרופריוצבטיות הידניות, של הפה ושל העור; התפיסה החזותית של הפרצוף נראית מלפנים כמעל גבי מסך לבן, עם ציור העיניים כחורים שחורים. תפיסה חזותית זו מקבלת במהירות חשיבות מכרעת ביחס לפעולת ההזנה, ביחס לשַד כנפח מלא ולפה כחלל שחווה במגע. 

נוכל אם כן להציע את ההבחנה הבאה: הפרצוף הוא חלק ממערכת חור-משטח, משטח מחורר. אך אין להתבלבל בין מערכת זו לבין מערכת הנפחית, הספציפית לגוף (פרופריוספטיבית). הראש כלול בגוף, אך הפרצוף לא. הפרצוף הוא משטח: תווי פנים, קווים, קמטים בפנים, פרצוף ארוך, פרצוף מרובע, פרצוף משולש, הפרצוף הוא מפה, גם אם היא מיושמת על ועוטפת נפח, גם אם היא מקיפה ותוחמת חללים הקיימים רק כחורים. נוכל אם כן להציע את ההבחנה הבאה: הפרצוף הוא חלק ממערכת חור-משטח, משטח מחורר. אך אין להתבלבל בין מערכת זו לבין מערכת הנפחית, הספציפית לגוף (פרופריוספטיבית). הראש, גם זה האנושי, אינו בהכרח פרצוף. הפרצוף מתרחש רק כאשר הראש מפסיק להיות חלק מהגוף, כאשר הוא מפסיק להיות מקודד על ידי הגוף, כאשר הוא עצמו מפסיק להיות בעל קוד גוף רב קולי ורב ממדי – כאשר הגוף, ראש כלול, מפוענח ויש לקודד אותו על ידי משהו שנקרא לו "פרצוף". די לומר כי הראש, כל יסודות חלל הנפח של הראש, חייב להיות מסוגל "להתפרצף", להפוך לפרצוף (visagéiflés). הם יהיו ליד המסך המחורר, ליד החור-השחור/הקיר-לבן, המכונה המופשטת, שתייצר את הפרצוף. (סוף עמוד 208)

אך הפעולה לא נפסקת שם: הראש והאלמנטים שלו לא יהפכו לפרצוף בלי האפשרות שהגוף כולו יהפוך לפרצוף, או שיהפוך להיות פרצוף כחלק מתהליך בלתי נמנע. הפה והאף, וקודם כל העיניים, אינם הופכים משטח מחורר מבלי לזמן את כל שאר נפחי וחללי הגוף. מבצע הראוי לד"ר מורו: מחריד ומפואר. היד, השד, הבטן, איבר המין והנרתיק, הירך, הרגל וכף הרגל – כולם יתפרצפו. פטישיזם, ארוטומניה וכו ', אינם ניתנים להפרדה מתהליכי פירצוף אלו. זה כלל אינו קשור לנטילת חלק מהגוף כדי לגרום לו להיראות כמו פרצוף, או לגרום לפרצוף-חלום להופיע בענן. אין אנתרופומורפיזם. הפירצוף אינו פועל על ידי דמיון, אלא על פי סדר הסיבות. מדובר בפעולה הרבה יותר לא מודעת ומכנית הגורמת לכל הגוף לעבור במשטח המחורר, והיכן שלפרצוף אין תפקיד של מודל או תמונה, אלא זה של קידוד יתר עבור כל החלקים המפוענחים (décodées). הכל נשאר מיני, ללא סובלימציה, אבל בקואורדינטות חדשות. דווקא מכיוון שהפרצוף תלוי במכונה מופשטת הוא לא יסתפק בכיסוי הראש, אלא ישפיע גם על שאר חלקי הגוף, ואפילו במידת הצורך על חפצים אחרים שאינם דומים. השאלה היא באילו נסיבות מכונה זו, המייצרת פרצוף ופרצופיות, מתחילה לפעול. אם הראש, אפילו זה האנושי, אינו בהכרח פרצוף. הפרצוף מיוצר על ידי האנושות, אבל לא בהכרח על ידי בני אדם "באופן כללי". הפרצוף אינו של חיה, אך באופן כללי הוא גם לא יותר אנושי, יש בפרצוף אפילו משהו לא לגמרי אנושי. זו טעות להעמיד פנים שהפרצוף הופך לא אנושי רק אחרי סף מסוים: תקריב, הגדלה מוגזמת, הבעה חריגה וכו '. הלא אנושי בבני האדם, זה מה שהפרצוף הוא מלכתחילה, עם המשטחים הלבנים הדוממים שלו, החורים השחורים המבהיקים שלו, הריקנות והשעמום שלו. פרצוף-בונקר. עד כדי כך שאם יש לאדם ייעוד, יהיה זה לברוח מהפרצוף, לבטל את הפרצוף ואת הפרצופיות, להפוך לבלתי מורגש, להיות חשאי, לא על ידי חזרה לחייתיות, אפילו לא על ידי חזרה אל הראש, אבל על ידי הפיכה-לחיה מאוד רוחנית ומאד מיוחדת, על ידי הפיכה מוזרה לאמת שתחצה את הקיר ותצא מהחורים השחורים, מה שיגרום לכך שאפילו מאפייני הפרצופיות יפחתו סוף סוף מארגון הפרצוף, יתנו לעצמם להיות יותר משוקעים בפרצוף, נמשים המסתובבים אל האופק, שיער מתנפנף ברוח, עיניים שאנחנו עוברים על פניהן תחת להסתכל עליהן, או להסתכל עליהן בחולמנות, פרצוף אל מול פרצוף של סובייקטים מסמנים (subjectivités signifiantes). (סוף עמוד 209).

"אני כבר לא מסתכל בעיני האישה שאני מחזיק בזרועותיי אלא אני צולח אותן בשחיה, ראש, זרועות ורגליים במלואם, ואני רואה שמאחורי מסלולי העיניים הללו משתרע עולם שטרם נחקר, עולם של דברים עתידיים, עולם ממנו נעדר ההגיון. (…) שברתי את הקיר (…), העיניים שלי לא מועילות לי, הן רק מחזירות לי את דמותו של הידוע. על כל גופי להפוך קרן אור תמידית, לנוע במהירות גדולה יותר ויותר, ללא הפוגה, בלי חזרה, ללא חולשה. (…) אז אני חותם את אוזניי, את עיניי, את שפתיי.." (מתוך הנרי מילר, "חוג הגדי")

גל"א (גוף ללא איברים). כן, לפרצוף יש עתיד גדול, בתנאי שיהרס, יובס. בדרך להפוך לאַ-מסומן, לאַ-סוביקטיביות. אבל עדיין לא הסברנו דבר לגבי מה שאנו חשים. אין במעבר ממערכת הגוף-ראש למערכת הפרצוף התפתחות, אין שלבים גנטיים. גם לא עם אף אחת מהעמדות הפנומנולוגיות. גם אין שילוב של אובייקטים חלקיים, עם ארגונים מבניים או מַבנים. גם אין זה מתייחס לסובייקט שכבר נמצא, או שיופיע, מבלי לעבור דרך מכונה ספציפית של פרצופיות. הספרות הנוגעת לפרצופים, למשל הטקסט של סארטר על המבט או זה של לאקאן על המראה, טועה בהתייחסות לסוג של סובייקטיביות, של אנושיות, כזו המשתקפת בשדה הפנומנולוגי, או המפוצלת בשדה הסטרוקטורלי. אך המבט הוא משני בהשוואה לעיניים חסרות המבט, לחור השחור של הפרצופיות. המראה משנית בהשוואה לקיר הלבן של הפרצופיות. לא נדבר יותר על ציר גנטי, גם לא על שילוב של עצמים חלקיים. המחשבה על השלבים באונטוגנזה (ההתפתחות של אורגניזם בודד) היא מחשבה של שופט: הוא מאמין שהמהיר ביותר הוא העיקרי, אפילו מהווה בסיס או מקפצה למה שאחריו. ובאשר לגישה המבוססת על אובייקטים חלקיים, זו מחשבה גרועה עוד יותר, גישה של נסיין דביל החותך, מפצל, עושה אנטומיזציה לכל עבר, לפני שהוא תופר הכל חזרה באופן אקראי לגמרי. אפשר להכין כל רשימה של אובייקטים חלקיים: היד, השד, הפה, העיניים … זה עדיין פרנקנשטיין. איננו צריכים לקחת בחשבון איברים ללא גוף, גוף מקוטע, אלא תחילה גוף ללא איברים, מונפש על ידי תנועות אינטנסיביות שונות שיקבעו את טבעם ואת מקומם של האיברים המדוברים, אשר יהפכו את הגוף הזה לאורגניזם, או אפילו למערכת רבדים שהאורגניזם הוא רק חלק ממנה. כתוצאה מכך, התנועה האיטית ביותר אינה הכי אינטנסיבית, וגם לא האחרונה שמתרחשת או מגיעה. והמהירה ביותר כבר יכולה להתכנס אליו, להתחבר אליו, בחוסר האיזון של התפתחות די-סינכרונית של שכבות ועם זאת – התפתחות בו זמנית, במהירויות שונות, ללא רצף של שלבים. הגוף אינו שאלה של עצמים חלקיים, אלא של מהירויות דיפרנציאליות. (סוף עמוד 210).

תנועות אלה הן תנועות של דה-טריטוריאליזציה. הן אלו ש"עושות" את הגוף חיה, או אורגניזם אנושי. לדוגמה, היד המסוגלת לאחוז (préhensive) היא דה-טריטוריאליזציה יחסית לא רק של הרגל הקדמית אלא גם של היד המניעה (loco­motrice). יש לה עצמה מִתְאָם, אובייקט-שימוש או כלי: המקל כענף שעבר דה-טריטוריאליזציה. אופיו האנכי של החזה הנשי האנושי מצביע על דה-טריטוריאליזציה של העטין / בלוטות החלב של החיה. פיו של הילד, התחום בשפתיים העטופות קרום רירי, מצביע על דה-טריטוריאליזציה של פה או לוע של חיה. שד-שפתיים, האחד תואם את משנהו. הראש האנושי מרמז על דה-טריטוריזליזציה ביחס אל החיה, ובו זמנית על מִתְאָם עם ארגון העולם כסביבה שעברה דה-טריטוריאליזציה (הערבה היא "העולם" הראשוני, לעומת סביבת היער). אבל הפרצוף בתורו מייצג דה-טריטוריאליזציה הרבה יותר אינטנסיבית, גם אם יותר איטית. אפשר לומר שזו דה-טריטוריאליזציה מוחלטת: היא מפסיקה להיות יחסית, מכיוון שהיא מוציאה את הראש מרובד האורגניזם, האנושי כמו זה החייתי, כדי לחבר אותו לרבדים אחרים, למשל אלו של מישמוע או סובייקטיביזציה. לפרצוף יש מִתְאָם משמעותי – הנוף, שהוא לא רק סביבה (milieu) אלא גם עולם שעבר דה-טריטוריאליזציה. ברמה "גבוהה" יותר יש הרבה מִתאמים של פרצוף-נוף. החינוך הנוצרי מפעיל שליטה רוחנית על פרצופיות ו"נופִיוּת" (paysa­géité): הוא מחבר אחד עם השני, צובע אותם, משלים אותם, מסדר אותם, בהשלמה (complémentarité) הקושרת נופים ופרצופים. (הערה 6). ספרי הדרכה על פרצופים ונופים יוצרים פדגוגיה, משמעת קשה, המעניקה השראה לאמנויות באותה מידה שהאמנויות מעוררות השראה. אדריכלות מציבה בנוף שהיא ממירה/משנה את המִכלולים שלה המתפקדים כפרצופים: בתים, כפרים או ערים, אנדרטאות או מפעלים. (סוף עמוד 211).

הערה 6: תרגילי פנים ממלאים תפקיד חיוני בעקרונות החינוך של Jean-Baptiste de La Salle. אבל כבר איגנטיוס מלויולה הוסיף לתורתו תרגילי נוף או "קומפוזיציות מקום", הנוגעים לחייו של ישו, הגיהנום, העולם וכו '. : אלה הם, כמו שאמר בארת, תמונות שלד הכפופות לשפה, אך גם סכמות אקטיביות שיש להשלים, כדי שיהיו צבעוניות, כפי שנמצא אותן במצגות קטכיזם והדרכה דתיות.

הציור לוכד מחדש את אותה תנועה, אך גם הופך אותה, ממקם את הנוף כפרצוף, מתייחס לאחד כאל השני: "מסה על פרצוף ועל נוף". צילום קלוז אפ / תקריב בקולנוע מתייחס מעל לכל לפרצוף כאל נוף, הוא מגדיר את עצמו כך, חור שחור וקיר לבן, מסך ומצלמה. אבל כבר באומנויות האחרות: האדריכלות, הציור, ואפילו הרומן: קלוז-אפ, מנפיש אותם וממציא את כל המִתאמים. (corrélations). ואמא שלך, האם היא נוף או פרצוף? פרצוף או מפעל? (Godard). אין פרצוף שאינו עוטף נוף לא ידוע, שלא נחקר, שום נוף שאינו מאוכלס על ידי פרצוף אוהב או חולם, שאינו מפתח פרצופים שיבואו או שכבר חלפו. איזה פרצוף לא קרא לנוף המשלב ים והר, איזה נוף לא עורר את הפרצוף שהיה משלים אותו, שהיה יכול לספק לו את ההשלמה הבלתי צפויה של קוויו ותווי פניו? גם כשהציור הופך למופשט, הוא רק מגלה מחדש את החור השחור ואת הקיר הלבן, את ההרכב הגדול של הבד הלבן והחריץ השחור. קרע, אך גם מתיחת הבד על ידי ציר של מפלט (fuite), נקודת מגוז (fuite), אלכסון, דקירות, חריץ או חור: המכונה כבר שם, תמיד עובדת על ייצור פרצופים ונופים, אפילו המופשטים ביותר. טיציאן החל בצביעה בשחור לבן, לא ביצירת קווי מתאר אותם יש למלא, אלא כמטריצה של כל צבע שיבוא.

הרומן (מדובר ב Perceval ou le Conte du Graal, רומן צרפתי מהמאה ה 12). פרסיבל (גיבור הרומן) רואה מעוף של אווזי בר שהשלג סנוור. בז מצא אחד שננטש על ידי הלהקה, היכה בו וחבט בו בחוזקה עד שנפל. פרסיבל רואה לרגליו את השלג בו נחת (האווז) והדם עדיין נראה שם, והוא נשען על חניתו כדי להרהר במראה זה של דם ושלג יחד. הצבע הטרי הזה נראה לו כמו הפרצוף של חברתו. הוא חושב עד שהוא שוכח את עצמו, כי ככה הוא ראה את זה על פני חברתו, האדמומית על לובן פניה היה בדיוק כמו שלושת טיפות הדם שעל השלג. (….) ראינו אביר המנמנם על סוסו.

הכל שם: עודפות המתאימה לפנים ולנוף, הקיר הלבן המושלג של פרצוף-נוף, החור השחור של הבז או שלושת הטיפות המפוזרות על הקיר; או באותו זמן הקו הכסוף של פרצוף-נוף ההולך אל עבר החור השחור של האביר הנמצא בקטטוניה עמוקה. , האם לא יוכל האביר בזמנים מסוימים ובנסיבות מסוימות לדחוף את התנועה עוד קצת קדימה, לחצות את החור השחור, לפרוץ את הקיר הלבן, להביס את הפרצוף, גם אם הניסיון דינו להיכשל? כל זה בשום אופן לא מסמן סוף לסוגת הרומן הרומנטי, הוא שם כבר מלכתחילה ומהווה חלק מהותי של הסוגה הזו. (סוף עמוד 212)

לא יהיה זה נכון לראות בדון קישוט את סופו של רומן האבירים, תוך שהוא מזכיר את הזיות הגיבור, רעיונותיו ההזויים, מצבו ההיפנוטי או הקטלפטי. לא נכון לראות ברומנים של Beckett את סוף הרומן באופן כללי, תוך שהוא קורא חורים שחורים, קוי הדה-טריטוריאליזציה של הדמויות, ההליכות הסכיזופרניות של Molloy או הבלתי ניתן לשיום, אובדן השם, הזיכרון או התכלית של הדמויות. אכן יש התפתחות של הרומן, אך זה לבטח עדיין לא זה. הרומן לא חדל להיות מוגדר על ידי הרפתקה של דמויות אבודות, שכבר אינן יודעות את שמן, מה הן מחפשות או מה הן עושות, אמנזי, אַטַקְסִי (מי שסובל משִׁגָּשׁוֹן – תנועות לא רצוניות, הפרעה נוירולוגית), קטטוני.(amnésiques, ataxiques, catatoniques). הם אלה שעושים את ההבדל בין הז'אנר הרומנטי לז'אנרים הדרמטיים או האפיים (כאשר הגיבור האפי או הדרמטי נפגע באי-היגיון, שכחה וכו ', זה יהיה באופן אחר לגמרי). La princesse de Clèves הוא רומן בדיוק מהסיבה שנראתה פרדוקסאלית עבור בני התקופה ההיא: מצבי היעדרות או "מנוחה", השינה התוקפת את הדמויות: תמיד יש חינוך נוצרי ברומן. Molloy (רומן של Samuel Beckett) הוא תחילתו של הז'אנר הרומנטי. כשהרומן מתחיל, למשל אצל Chrétien de Troyes הוא מתחיל בדמות המהותית שתלווה אותו לאורך כל העלילה: אביר הרומן האדיב מבלה את זמנו בשכחת שמו, בשכחת את אשר הוא עושה, בשכחת מה אנשים אומרים לו. הוא לא יודע לאן הוא הולך או עם מי הוא מדבר, לא מפסיק לשרטט קו של דה-טריטוריאליזציה מוחלטת, מאבד את דרכו, עוצר ונופל לחורים שחורים. "הוא מחכה לאבירות והרפתקאות. »פתח את Chrétien de Troyes בכל עמוד, תמצא אביר קטטוני יושב על סוסו, נשען על הרומח שלו, שממתין, הרואה בנוף את פני היפה שלו, ומי צריך להכות כך הוא מגיב. "הוא מחכה לאבירות והרפתקאות." בכל עמוד שתפתח את Chrétien de Troyes, תמצא אביר קטטוני שיושב על סוסו, שנשען על הרומח שלו, שממתין, שרואה בנוף את פני היַפַה שלו, שצריך לחבוט בו כדי לקבל תגובה. אל מול פניה הלבנים של המלכה לנסלוט לא מרגיש שסוסו שוקע בנהר; לחילופין הוא נכנס לעגלה חולפת, מסתבר שזו העגלה הידועה לשמצה. יש מכלול (ensemble) של נוף-פרצוף השייך לרומן, לפעמים החורים השחורים מופצים על קיר לבן, לפעמים קו האופק הלבן הולך לעבר חור שחור, ולפעמים שניהם קיימים בו זמנית. (סוף עמוד 213)

תיאורמות של דה-טריטוריאליזציה או הצעות מכניות..
תיאורמה 1: לדה-טריטוריאליזציה יש תמיד לפחות שני מונחים: יד-כלי, פה-שד, פרצוף-נוף. וכל אחד משני המונחים עושה רה-טריטוריאליזציה לשני. אין לבלבל בין רה-טריטוריאליזציה לבין חזרה לטריטוריאליות פרימיטיבית או נושנה: בהכרח נירמז פה על מערך של דברים שעל פיהם גורם אחד, שעבר בעצמו דה-טריטוריאליזציה, משמש כטריטוריה חדשה עבור הגורם האחר, שאיבד את הטריטוריאליות שלו גם הוא. מכאן מערכת שלמה של רה-טריטוריאליזציות אופקיות ומשלימות, בין היד והכלי, הפה והשד, הפרצוף והנוף.
תיאורמה 2: מבין שני המרכיבים או התנועות של הדה-טריטוריאליזציה, המהיר ביותר הוא לאו דווקא האינטנסיבי ביותר או זה שעושה יותר דה-טריטוריאליזציה. אין להתבלבל בין עוצמת ההרתעה לבין מהירות התנועה או ההתפתחות. כך שהמהיר ביותר יכול לחבר בין עוצמתו לעוצמת האיטי ביותר, אשר כעוצמה לא באה אחריו, אלא עובדת במקביל ברובד אחר או במישור אחר. למשל האופן בו התיאום בין פה לשד כבר מלכתחילה מוכוון על ידי מישור הפרצופיות.
תיאורמה 3: אפשר אפילו להסיק שמה שעובר פחות דה-טריטוריאליזציה יעשה רה-טריטוריאליזציה על מה שעובר יותר דה-טריטוריאליזציה. כאן מופיעה מערכת רה-טריטוריאליזציה שנייה, אנכית, מלמטה למעלה. במובן זה לא רק הפה, אלא גם השד, היד, הגוף כולו, הכלי עצמו, כולם "מתפרצפים". ככלל, דה-טריטוריאליזציות יחסיות (קידוד מחדש, טרנס-קודינג) עוברות רה-טריטוריאליזציה על רקע של דה-טריטוריאליזציה שהיא במובנים מסוימים מוחלטת (קידוד יתר). כעת ראינו שהדה-טריטוריאליזציה של הראש והפרצוף היא מוחלטת, אם כי היא נותרה שלילית, ככל שהיא עברה מרובד אחד לשני, מרובד האורגניזם לרובד המישמוע או רובד הסובייקטיבציה.

המשך יבוא

מתורגם מצרפתית ממהדורת LES ÉDITIONS DE MINUIT 1980

באלי אינסטגרם

בא לי לבקר בבאלי, ובאינדונזיה בכלל. בדרכון ישראלי אפשר רק בטיול קבוצתי מאורגן ואלו יקרים מאד. אבל מותר לפנטז, ויש לי גם דרכון אחר, אז אולי. נראה. בכל אופן, חיפשתי בגוגל מה הם ה highlights של באלי, וצץ לי אתר המציע סיורים מאורגנים שם בשם Bali Instagram Tour: The Most Scenic Spots. תיאור הטיול הוא כדלהלן:

This tour will take you to the most scenic and Instagram-worthy sights around Bali where you’ll snap photos and experience the beauty of Bali.

כלומר, יקחו אותך למקומות שבהם תוכל לצלם. לא סתם צילומים, אלא צילומים שיהיו ראויים לשיתוף באינסטגרם. Instagram-worthy! נראה לי מטרה ראויה. הרי לא יתכן שתבקר במקומות שלא ראוי לשתף את צילומיהם באינסטגרם. זה יהיה בזבוז נוראי של זמנך היקר. תטוס עד אינדונזיה בשביל סתם לראות אותה? בלי להשאיר את חותמך באינסטגרם? מטורף.

וכיוון שלמדתי שאינסטגרם הוא המקום בו רואים מה שראוי לראות בבאלי, הלכתי לאינסטגרם (יש לי שם שני חשבונות) וחיפשתי את התגיות המתאימות. וגיליתי שמה שיש לראות בבאלי זה בעיקר (90% ומעלה מהצילומים) בחורות בבגדי ים שצילמו את עצמן כשהן מסתירות מה שיש לבאלי להציע. בחורות נאות וחטובות בדרך כלל, אבל אני חושד שלא באלינזיות.

צילומי נוף, או אתרים מסתבר, אינם Instagram-worthy.

הים שלנו

החלפנו מכונית (את ה"בימבה") ולפתע יש במכונית גם רדיו שקולט (בחיפה) תחנות שאינן גלי צה"ל (כיום – הפודיום של ברדוגו). למשל, רשת ג. וברשת ג יש תכנית בשם "אגן הים התיכון", שבה משמיעים מוזיקה בעיקר ממדינות הנמצאות בצד הלא נכון של הים התיכון – זה שממנו אנשים רק רוצים לברוח אל הצד השני, זה בו דוברים איטלקית, צרפתית וספרדית. בהאזנה מקרית לתוכנית התרשמתי שלא ממש משמיעים בה שירים בשפות אלה, שפות המדינות שקו החוף שלהן הוא חלק לא מבוטל מקו החוף של הים התיכון והן מהוות חלק מכריע בעיצוב התרבות של "אגן הים התיכון".

ונזכרתי תוך כדי נסיעה (אל אותו הים "שלנו") בהופעה הנהדרת של נגן האקורדיון Richard Galliano ולהקתו, בפסטיבל הג'אז תל אביב בה הייתי ערב קודם. לקראת ההופעה הקשבתי שוב לאלבומים שלו, במיוחד לזה האחד הנקרא Mare Nostrum, "הים שלנו" בלטינית. "הים שלנו" כינו הרומאים את הים התיכון, כמה שנים לפני שבישראל החליטו ש"ים תיכוני" הוא בעצם שם קוד מכובס ל"מזרחי". רישר גליאנו, בניגוד לרשת ג כן חושב שהמוזיקה שלו היא חלק מתרבות "אגן הים התיכון". אני זוכר שגם באוניברסיטה הטכנית של קטלוניה (בה היה למעסיק האחרון שלי מרכז מחקר,) קראו בשם זה למחשב העל שהם בנו באחת מהכנסיות הנטושות בברצלונה. גם הם חשבו שהים התיכון הוא שלהם. גם שלהם.

היו לי שש שעות ומחצה להרוג בין סיום יום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב (בימי חמישי הסמסטר אני לומד בחוג לאמנות) ותחילת ההופעה ההיא, אז נסעתי לקולנוע לב (מבאס שאין להם סניף בחיפה, אף שלא מעט מגיע לקולנוע עממי, המאד עממי, בנווה שאנן) וראיתי ברצף שני סרטים מ"אגן הים התיכון". את ה"אפיפיורים" של פרננדו מיירלס, סרט המתרחש ברומא, בקריית הוותיקן. ים תיכוני אף ששני השחקנים הראשיים בריטים, הבמאי ברזילאי, אחד האפיפיורים גרמני והשני ארגנטינאי. ואת "קצין ומרגל" של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס, הבמאי אולי פולני (ואנס), ואת דרייפוס כולאים באי השדים שבאוקיינוס האטלנטי דווקא אבל הסרט צרפתי, לגמרי "ים תיכוני" גם הוא. שני סרטים ממש טובים וממש מעניינים.

והבוקר ירדתי אל ה"ים שלנו" כאן בחיפה, ונפגשתי בחוף הכרמל עם בני הנחמד ונכדתי המתוקה. כולנו היינו עדיין קצת חולים, אבל הים היה חלק כמו לוח שיש, השמש זרחה, ויחד אספנו חלוקי אבן שהים הפקיד בפינה של שובר הגלים וזרקנו אותן ברוב טקס לים. היה שקט, ורגוע, וכיף גדול. לו רק היו המים פה ב"ים שלנו" צלולים כמו בשאר "אגן הים התיכון", למשל כמו ביוון או טורקיה, היה יכול להיות מושלם.

multiliteracy

בתורת התקשורת ו/או המדיה יש כמה מונחים, שלפני כמה חודשים חשבתי שכדאי להכיר את משמעותם ה"מדויקת". אלא שמאז עברתי לקרוא בתחומי ידע אחרים, ובינתיים גם קראתי (קצת) במה שכתב ז'אק דרידה, מה שגרם לי להבין את מגבלות האפשרות להגדיר מושגים. ועדיין, הטיוטה שהתחלתי לכתוב בזמנו על הנושא רבצה לה בין 59 הטיוטות של רשומות שיש לי בבלוג והסתכלה עלי במבט מאשים. וכיוון שממילא יבש מעין הכתיבה שלי בחודשים האחרונים, ועל נושאים אקטואליים מגעיל אותי לכתוב, שלפתי את הטיוטה הזו וחזרתי לבדוק ולהסביר, בעיקר לעצמי ואולי גם לאחרים (בעזרת הכתיבה כאן) מושגים כגון:
mediality, multimodality, materiality, multiliteracy ועוד כמה מושגים קרובים מתורת התקשורת. על הדרך הבנתי לא רק מה זה materiality, אלא גם איך זה קשור לדעיכת פורמט הבלוג.

אתחיל אולי מהמונח mode (אולי אופַן בעברית). בהקשר הנוכחי יש לו שתי הגדרות מקבילות: האחת היא "משאב מעוצב חברתית ותרבותית להפקת משמעות", למשל: דימויים, כתיבה, עריכה, דיבור, קולנוע, וידאו. ההגדרה השניה היא מהתחום הסמיוטי (העוסק בסמלים ומערכות הסמלה), כלומר אופַן בהקשר הסמיוטי. כאן, לאופנים הסמיוטיים השונים יש מאפיינים שונים, הנגזרים הן מהיכולות והמאפיינים של המדיום התקשורתי והן מההיסטוריה והערכים של חברות ותרבויות.

"מדיום" בהקשר הנוכחי יכול להיות מוגדר כ"מצע" או "תווך" שעליו מופקת משמעות (meaning) ודרכו משמעות זו הופכת זמינה לאחרים. מדיום יכול להיות וידאו, תמונה, טקסט, אודיו, אך גם מצע מוגדר חברתית כגון עיתונות, טלויזיה, קולנוע, כיתת לימוד ועוד.

Mediality הוא המונח המשמש לתאור אוסף המאפיינים של מדיום ספציפי. Intermediality מתאר את תחום הידע העוסק באופן שבו סוגי מדיה שונים מתייחסים זה אל זה. Transmediality הוא מונח מתחום
ה Intermediality ומתאר את האופן שבו תוכן מסוים לא קשור ספציפית למדיום מסוים ויכול להיות מועבר במגוון מדיומים / תווכים, לעתים במקביל באופן המכונה transmedia storytelling.

התלות שתמיד הייתה שם, אך הולכת ומתגברת בין המדיום לטכנולוגיה המאפשרת אותו, היא בבסיס המונח Materiality. מונח זה מתאר את תנאי האפשרות (preconditions) להופעת יצוגים במדיה במובנם הרחב, תנאים שהם גם אך לא רק פיסייים (materiality is not physicality). קשור למודעות הגוברת לקשר בין המשמעות הניתנת לביטוי והעברה והתכונות של המדיום ("המדיום הוא המסר", מקלוהן).

עם הופעת סוגי מדיה וערוצי תקשורת המשלבים מספר אופנים (modes), כגון דימויים, תנועה, קול, מוסיקה, אינטראקטיביות, רשת חברתית ועוד, נולד גם הצורך להמשגה של מדיה כזו, ומכאן המונח multimodality, (רב אופנוּת?) לתיאור מערכות סימנים, מדיה וערוצי תקשורת המשלבים/ות מספר אופנים. וצץ גם המושג הנדרש לתאר את האוריינות (כבר לא רק חזותית או טקסטואלית) הנדרשת להתמודד עם מדיה עתירת אופנים כזו: multiliteracy, רב-אוריינות.

לסיכום, ואולי כמבוא לרשומה נוספת, נשאלת השאלה מה קושר aesthesis (או esthesis, תחושה, בדרך כלל "עמומה"), עם semiosis (התהליך של יצירת סימנים, כולל בעלי משמעות) ו materiality (ראו שתי פסקאות מעלה). איך למשל טכנולוגיה המאפשרת סוגי מדיומים חדשים, מאפשרת גם תחושות וגם תכני משמעות חדשים, וגם חוסמת ומעלימה קיימים. למשל השכיחות הפוחתת והולכת של רשומות טקסטואליות בבלוגים, כולל זה שכאן, קשורה ללא ספק לקלות בה ניתן לשתף ולהפיץ דימויים, הקשורה לעובדה שיותר ויותר דימויים, באיכות יותר ויותר טובה, מיוצרים באותו המקום ממנו אפשר להפיץ אותם, ובו הם גם נצרכים. השילוב בין היצור, ההפצה והצריכה של צילומים בטלפון היא אולי דוגמה מובהקת ל materiality. האפשרות להגיב (רק באופן חיובי) לדימוי באינסטגרם על ידי הקשה באצבע צרידה (מה זה?) בכל מקום על הצילום ממחישה לי לפחות איפה הן aesthesis והן semiosis נגזרים מ materiality ושלושתם נגזרים מהחלטה של תכנת אלמוני מתישהו, שהחליט על ממשק המשתמש הזה.

המשוטט

"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"

כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".

הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.

היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.

למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.

אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.

גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.

אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.

עוד רשומות באותו עניין:
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

משהו על טביעת רגל פחמנית

נעשה מסובך, להתנהל באופן שיקטין את כמות הפחמן הדו-חמצני וכמות הפסולת הלא-מתכלה שאתה מייצר, על חשבון הדורות הבאים. זה נוגע בכל פן של החיים. החל מהאופן בו אתה קונה, לאן אתה זז בעולם ואיך, וכמובן מה אתה אוכל. אז הנה קצת חשבון נפש.

נסיעות: כשעוד עבדתי, טסתי המון, וטיסות ארוכות, אל החוף המערבי של ארה"ב. אם הייתי מתחשב במחיר בגזי חממה, סביר להניח שהייתי יכול לוותר על לא מעט מהנסיעות האלה. היום אני טס הרבה פחות, וטיסות למרחקים הרבה יותר קצרים. גם כל גיחה מהארץ היא בדרך כלל למספר שבועות, כך שאפשר לטעון שפר-יום בחו"ל, אני ממזער את טביעת הרגל דנן.

מטעה לחשוב שהמחירים המאד זולים של הטיסות בימים אלה, אחרי שנשבר המונופול של אל-על, משקפים גם עלות זולה של גזי חממה, אבל זו הוזלה מאד לא משמעותית, הנובעת מזה שהם מטיסים הרבה יותר אנשים בכל טיסה כי הם מאד יעילים במילוי המטוסים ומאד צפופים בתוך המטוסים. גם עניין העלות הנוספת לכל פריט מטען גורם לאנשים לטוס עם הרבה פחות מישקל, ולכן להטיס אותם יותר זול אנרגטית.

הייתי שמח אם הייתי יכול לצאת לדרך צפונה במכונית, טורקיה היא רק 150 ק"מ מחיפה, אבל אני יכול רק לחלום על זה. גם הפלגות במעבורת כבר לא ממש זמינות ליושבים בציון אחרת הייתי לוקח את המכונית לאתונה, ויוצא ל road trip מאתונה אל חוג הקוטב, ובחזרה. חצי שנה כזה..

הדרך הטובה ביותר להקטין את טביעת הרגל הפחמימנית שלי בטיסות הייתה פשוט לעבור לגור בפריז. שם לא הייתי צריך להחזיק רכב פרטי, והייתי יכול לנסוע כמעט לכל מקום ברכבת… גם בארץ, כשיש לי את האופציה, תמיד אעדיף רכבת, אפילו שהיא תמיד דחוסה לעייפה. אני מוכן לעמוד 40 דקות ברכבת לתל אביב על לנהוג שעתיים.

קניות: כל החבילות הקטנות האלה, שמשום מה זורמות אלי מעלי-אקספרס. האם אני עבריין סביבתי בזה שאני קונה את זה ישירות מהיצרן בסין במקום שהסחורה תעבור דרך כל שרשרת ההפצה המסחרית הרגילה, (זו מהימים בהם היית פיזית הולך לאיזה חנות באיזה קניון כדי לקנות משהו ולשאת אותו פיזית אתך הביתה)? האם המשלוח החינמי כל הדרך מסין מרמז שהמחיר הסביבתי של המשלוח נמוך גם הוא?

נניח כמובן שאני חייב את הפריטים האלה שאני מזמין. סביבתית היה עדיף אם הייתי מסתדר בלעדיהם, ועם חלק מהם, בהחלט הייתי יכול. הייתי יכול להיות הרבה יותר "צדיק"…

הפריטים מסין מגיעים עם מעט מאד אריזה, וזה כבר טוב. אם הייתי קונה את אותם הפריטים בחנות, הם היו כנראה ארוזים פי כמה, עוברים הרבה יותר ידיים וצורכים יותר אמצעי תובלה. המשלוח זול בחלקו בגלל שסין עדיין נחשבת עולם שלישי ולכן נהנית מהסכמי דואר עם ארצות יותר עשירות המאפשרים לה לשלם מעט מאד על העברת פריט הדואר ליעדו בארץ היעד (טראמפ רוצה כעת להוציא את ארה"ב מארגון הדואר העולמי כדי להתנער מהסכמים כאלה), אבל המשלוח גם זול כי נראה לי שהסינים מאד יעילים בארגון המשלוחים, קיבוצם יחדיו והעברתם מארץ לארץ. גם זמני המשלוח המאד ארוכים, לבטח יחסית לאמזון ואי-בי, מרמזים שלפחות חלק מהמשלוחים עושים את דרכם בים ולא בהטסה, ולכן מחיר ההובלה הסביבתי נמוך יותר.

קשה למצוא מידע מדוייק שיאפשר לכמת את הדברים. כתבות שמצאתי בעיתונים "מכובדים" נאמר כמו the atlantic היו רדודים עד טפשות. גם הבלוג הזה לא מתיימר להיות עיתונות, ולכן קחו את הדברים פה כמו שהם – תחושות בטן, אבל בטן של מי שאכפת לו.

אוכל: אני טבעוני. אמנם מטעמי מוסר אבל המחיר הסביבתי הנמוך בהרבה של תזונה מהצומח בהחלט עושה לי את זה. חקלאות בעלי החיים מייצרת יותר גזי חממה מכל דבר אחר, כולל כל אמצעי התחבורה בעולם יחד. וזה עוד לא לוקח בחשבון את בירוא היערות כדי לייצר מזון לבעלי החיים האלה, יערות שהיו יכולים להמיר חזרה לחמצן חלק מהפחמן הדו-חמצני. אני גם אוכל בעיקר מזונות לא מעובדים, וכנראה שגם זה עדיף סביבתית. וכמובן, הייתי יכול לאכול פחות והייתי נשכר כפליים…

אני לא יודע כמה קציצות עדשים במקום שיפודי כבש אני צריך לאכול בשביל לקזז את העלות הסביבתית של טיסה אחת הלוך חזור בין ישראל לאירופה כמו זו שעשיתי ביום הבחירות, רק כדי לשים פתק אחד בקלפי אחת, אבל בדקתי ומצאתי שהמחיר בגזי חממה של ארוחה אחת של בשר כבש לדוגמה, גדול פי 45.6 מהמחיר של ארוחה בעלת ערך תזונתי זהה המבוססת על עדשים.

חוץ מזה אני עושה קומפוסט מכל החומר האורגני, ממחזר כל דבר, מרסק כל גזם לתכסית האדמה, מחזיר את הפחמן ישירות לקרקע.

אז מה אני שוכח?

Criticism, Critique, Criticality

שלושה מושגים הנשמעים דומים, ומתארים שלבים בהתפתחות היחס לאמנות, בכל אופן על פי מאמר של Irit Rogof בשם Looking Away: Participation in Visual Culture אליו כבר התייחסתי ברשומה קודמת (שווה קריאה עם הרשומה הנוכחית מעניינת לכם). ויש לה גם מאמר מוקדם יותר בשם From Criticism to Critique to Criticality.

כרונולוגית Criticism, שאפשר לתרגם כביקורת, היא היותר ותיקה היסטורית, ומתמקדת באיתור פגמים בעבודת אמנות ספציפית, למשל האופן בו מתוארת דמות כזו או אחרת והאם היא תואמת את קונבנציות תיאור אותה דמות באותה תקופה ובאותו אזור גיאוגרפי.

בערך בשנות השבעים, מאד בערך, התחלף סוג זה של התייחסות לאמנות למה שמכנים פה Critique, שהייתי אולי מתרגם כ"מחשבה ביקורתית". המיקוד זז אל בדיקת הנחות היסוד המאפשרות למשהו (למשל אובייקט אמנותי) להופיע (בחלל ובזמן) כמשהו הגיוני, ראוי, הן מצד היוצר והן מצד הצופה / צרכן. סוג של חשיבה שכולל בדיקה עצמית של פוזיציה, פריבילגיה, חשיבה פוסט-קולוניאלית, הרבה רפלקציה.

ועכשיו, גורס המאמר, המקום בו אנו נמצאים ביחס לאמנות יכול להתכנות Criticality, ואת זה אין לי עדיין מושג איך לתרגם. אולי "קריטיות" אף שזה לא ממש תרגום. להבנתי זהו אופן של התכוונות לאמנות שעומד על קרקע לא יציבה במודע, ואף שהוא מתבסס על המחשבה הביקורתית, הוא אינו מחפש לאתר פגמים, לאבחן השמטות, למקם אשמה, להצביע על יהירות אפיסטמית. אופן התכוונות זה מנסה לאתר מושאים חדשים לחקירה, כאלו שלא אובחנו ככאלה תחת "משטר" המחשבה הביקורתית. במקום חקירה של היחס בין סובייקטים לאובייקטים (ספציפית, עבודות האמנות), אופן התכוונות זה תופס את מושג הידע כ"שיטוט נרחב בין שדות של סובייקטיביות (ברבים) אינטר-טקסטואליות" (knowledge as an extended wander through fields of intertextual subjectivities). יתכן שאופן זה, שאנו עדיין בתוכו ולא ברור לנו לגמרי מה כללי המשחק שלו, יתאפשר על ידי הסטת מבט מכוונת מהאובייקט המוצג, והסטה שכזו יכול לאפשר ניסוח מחודש של היחסים בין יוצר-תוצר-צרכן. הסטת מבט כזו יכולה לאפשר לנו להגיע להכרה שיש דברים נוספים הקורים שם, במקום המפגש בין העבודה לצופה, או בין היוצר לעבודה. (במאמר (PDF כאן) יש דוגמאות, דוגמאות זה טוב…)

‘criticality’ is taking shape through an emphasis on the present, of living out a situation, of understanding culture as a series of effects rather than of causes, of the possibilities of actualising some of its potential rather than revealing its faults.

‘criticality ‘is therefore connected in my mind with risk, with a cultural inhabitation that performatively acknowledges what it is risking without yet fully being able to articulate it.

נשמע אולי טיפה "רוחְני": "לחיות את הסיטואציה", "להדגיש את ההווה" (כאילו שההווה דורש הדגשה, בזמן בו אנו לגמרי חיים בהווה. "הלם ההווה" כינה זאת דאגלס ראשקוף), להבין תרבות כסדרה של אפקטים ולא כשרשרת סיבתית. הדגש כאן הוא בהדגשת הפרפורמטיביות של הפעולה התרבותית, של מעשה האמנות. במקום מעשה "פיענוח" של הצופה, בהווה, של המשמעות שהוטמנה בעבר על ידי היוצר בתוך עבודת האמנות, ראיית המשמעות כארוע אקטיבי, כפרפורמנס שמבוצע גם על ידי הצופה, המתרחש בין הצופה ועבודת האמנות, בהווה, ובין הצופים השונים בין באותו זמן ובין בזמנים שונים. ניסיתי לא מזמן למצוא דוגמה לאיך פרפורמנס כזה יכול להתרחש, דרך ניתוח האופן בו אני "צד" פנים בתוך יצירות אמנות וממחזר אותם, וכתבתי על זה כאן.

אני לא בטוח שעבר מספיק זמן כדי להגדיר בדיוק מה הוא המקום בו אנו נמצאים בימים אלה, זה שרוגוף מכנה criticality. זה אופן בהתהוות. בהחלט יש פה סיכון וגם המחברת מודה בזה. לא רק במובן של "לקחת סיכון" אלא במובן של סיכון בריצה לאבחון של מצב ההווה, בלי פרספקטיבה של זמן, במיוחד בתקופה כל כך "מואצת" כמו הנוכחית.

Obviously influenced by the work of Deleuze, Nancy and Agamben, by their undoing of the dichotomies of ‘insides’ and ‘outsides’ through numerous emergent categories such as rhizomatics, folds, singularities, etc.’ that collapse such binarities and replace them with a complex multi-inhabitation…

את דלז אני מכיר קצת, את אגמבן וננסי פחות, ועדיין אני לא בטוח בסמיכות הרעיונות בינם למה שרוגוף מתארת כאן. המקום בו אני יכול אולי לראות חיבור לאותה משמעות הנוצרת מתוך אינטראקציה בין הצופים לעבודה (שכבר עומדת בפני עצמה) ובין הצופים לעצמם הוא במה שדלז מכנה הסינטזה השלישית של הזמן, בספרו "הבדל וחזרה", שם תוצר פעולתו של ה"סוכן" הסובייקט, האמן היוצר במקרה שכאן, מתנתק מהסובייקט ונכנס למעגל של "חזרה נצחית" בה הוא כבר עומד בפני עצמו ומייצר הבדל בינו לבין סביבתו.

אני הייתי פה קודם

עניין הגבולות בין המדינות, אלו שהולכים וגובהים, נראה לי לפעמים אחד הפגמים המוסריים הגדולים ביותר של האנושות. למעשה, עניין הגבולות מוחק את זכויות האדם ומחליף אותם בזכויות אזרח. בלבד.

באיזו זכות התקוממו הפלסטינאים על שובו של העם היהודי לארצו, טיפין טיפין, אז בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים? רק בגלל שהם כבר ישבו בשטח? התנגדותם לתנועה חפשית של אנשים אל מה שאפילו לא היה מדינה עצמאית משלהם בשלב ההוא גרמה אולי למותם של יהודים רבים שיכולים היו אולי לברוח מאירופה ולהנצל. אולי.

אני מתחיל דווקא מעניין זה, בניגוד למה שהייתם מצפים למי שמביע דיעות "סמול קיצוני", בעקבות שיחה גלוית לב (נראה לי) עם חבר פלסטיני. שאלתי אותו אם הוא רואה כפתרון אידאלי מבחינתו מדינה אחת או שתיים. הוא אמר שאחת, שאליה יהיה חופש הגירה לא רק ליהודים. לא שאלתי (עדיין) האם גם לכל פליט מאפריקה שירצה בכך. וגם אמר שהפלסטינים תמיד היו מכניסי אורחים ושתרבותם מאפשרת מדינה דו-לאומית כזו. לא מיצינו את הנושא, ולא העליתי (עדיין) את פרעות תרפ"ט, אבל מאז אני מהרהר בכל עניין החד-לאומיות, דו-לאומיות, רב-לאומיות או אי-לאומיות.

אז למה באמת שכל אדם בעולם לא יוכל לבחור לעצמו איפה הוא רוצה לחיות? באיזה זכות קבוצת אנשים שברגע נתון מאכלסת טריטוריה מסוימת, שבמקרים רבים השתלטה עליה בכוח הזרוע וללא "זכות" מחליטה מי יוכל לשכון בטריטוריה הזו ומי לא? האם נתנו לאוכלוסיה הילידית של אמריקה את הזכות להחליט מי יוכל להגר אל הארץ המאד דלילה שאכלסו? לאוכלוסיה הילידית של אוסטרליה? קדחת.

ומה לגבי מדינות כמו דובאי או סעודיה, שרוב הדרים בהן הם עבדים מודרניים, עובדים זרים ללא זכויות אזרח? באיזו זכות מגיעים כל כספי הנפט רק לקבוצה אתנית מסויימת שבמקרה הייתה שם בשטח בשנים המתאימות?

תאמרו שהפתרון הוא ממשלה עולמית אחת? יתכן שזה פתרון לחלק מהסוגיות. אבל גם בממשלה עולמית יהיו תמיד קהילות עם אוטונומיה כזו או אחרת, וסוג של "וועדת קבלה" מסוג כזה או אחר שינסה לשמור על אופיה האחיד של הקהילה, שינסה לשמור על המרחב האוטונומי ל"אנשים כמונו". בעלי סולם ערכים פחות או יותר דומה, בעלי אותו מצב כלכלי כמונו, לפחות, שלא יפלו לנטל עלינו. מונע חיכוכים.

נקודה משמעותית בעד גבולות, יותר נכון טיעון שיש להשיב עליו: מה לגבי ההשקעה האנושית רבת השנים של קבוצה מסויימת בטריטוריה שלה: כבישים, תחבורה, ממשל תקין, ערים מפותחות. השקעה שאי אפשר בכלל לכמת אותה בסכומים עם מספר ספרות שנכנס בדף A4. זה לא משהו שקרה במקרה, מזל של מישהו שיצא לו לגור במקום מסוים וגילה שיש תחת רגליו נפט, או יהלומים, או זהב.

או סתם אקלים נוח. כאשר העולם מתחמם והולך, בעיקר עקב הבזבזנות האנרגטית של האנשים הגרים באזורים היותר צפוניים שלו, והאזורים היותר דרומיים הופכים להיות פחות ופחות ראויים למגורי אדם, האם אין חובה מוסרית על האנשים היותר צפוניים לאפשר לדרומיים להעתיק את חייהם צפונה? תהיה בגדול תזוזה של האוכלוסיה צפונה, אבל אי אפשר להפריד את זה כמובן מעניין התשתיות והממשל. אני לא רואה תנועה משמעותית של פליטים מאפריקה לסיביר. נורווגיה ושבדיה עדיפות בעיניהם על רוסיה. הם מצביעים ברגליים נגד פוטין ודומיו. מעניין למה.

הבעיה שצריך למצוא לה פתרון היא איך לפזר את אוכלוסיית העולם באופן שבו יהיה לכולם הזדמנות שווה לחיים טובים. אם כל עניי העולם יהגרו לארצות העשירות יהיה שם גם צפוף מדי, וגם העושר שאותו באו לחפש, יעלם. לא בגלל שכספי המיסים ילכו לקליטת המהגרים ותמיכה בהם. יהיה שם עוני מאותה סיבה שהיה עוני במקום ממנו באו המהגרים. גם עניין של השכלה וכישורי השתכרות רלוונטיים, גם זה שלא לכל העולם יש את מוסר העבודה הקלוויניסטי שהוליד את הקפיטליזם המערבי. לא את כל העוני ההוא אפשר להסביר בעוולות הקולוניאליזם.

ממשל תקין גם הוא פתרון חלקי בלבד. גם אם היה אפשר לכפות על מדינות עניות "ועדה קרואה" שתנהל את ענייני המדינה באופן תקין, וגם אם אפשר היה גם להתגבר על הבדלי הערכים וסדרי העדיפויות בין מי שבא מבחוץ ומביא אתו נורמות ניהול שגורמות לשגשוג כלכלי לבין האנשים שאותם בא לנהל, זה תהליך ארוך טווח מאד, ארוך מעבר לכהונה של אדם אחד או אחר, עניין של עשרות שנים שבמהלכו, בעולם עם גבולות פתוחים, אתה מאבד את כל האוכלוסיה היותר חזקה.

נורמות תרבותיות הן מכשול גדול. למשל אותו הגבר/האב שלא ירשה לאשתו/בתו לצאת ללמוד או לעבוד בארץ המוצא שלו, אבל אם יהגר לצרפת לא רק ירשה, אלא גם יכפה לצאת לעבודה. כי בארץ המוצא "מה יגידו", ומה, הוא לא גבר מספיק לפרנס את משפחתו? ובצרפת כך עושים כולם, ופתאום כושר ההשתכרות שלה גדול משלו. ואין ברירה.

זו סוגיה גדולה בהרבה מהאם ישראל הצפופה כבר כעת יכולה לקלוט כמה עשרות או אפילו מאות אלפי פליטים, אפריקאים או פלסטינים ממגורשי הנכבה, האם מדינה ענקית ולא צפופה כמו ארה"ב יכולה לקלוט את כל אוכלוסיית מרכז אמריקה, גם לא האם גרמניה יכולה לקלוט מליון או עשרה מיליון סורים. אפילו קנדה, המדינה השניה בשטחה בעולם עם אוכלוסיה דלילה במיוחד ומדינות פרו-הגירה רוצה רק את המובחרים, אלו שבארצות המוצא שלהם כבר הוכשרו לעבודה יצרנית. הם רוצים את המוחות הבורחים. את העניים ממש, אף אחד לא רוצה, גם לא כשוטפי כלים במסעדות.

עם כל הכבוד לאנגלה מרקל, ויש לי כבוד ענק אליה, היא mensch אמיתי, גם קליטת מיליון פליטים סוריים היא לא יותר מאספלנית על הפצע המדמם הזה.

ממשלת על עולמית הייתה יכולה אולי להסיר את בשאר אסד מהשלטון ולהכניס ועדה קרואה במקומו עד לייצוב התנאים לבחירות דמוקרטיות, אבל מדינה כמו סוריה כמו נידונה למשטר רודני, בעצם כמעט כמו כל המדינות הערביות, או למצער למשטר מושחת ולא מייצג כמו שאר העולם הלא מערבי. גם ישראל בדרך לשם. התערבות נקודתית פה ושם לא תפתור כלום, נדרש פתרון מערכתי, ולי אין כזה.

ועכשיו לפרסומות

אחוז גבוה במפתיע של בלוגרים רואים את עצמם כעיתונאים, טוען חוקר התקשורת דאגלס ראשקוף. אני מניח שהוא כולל בזה גם בלוגרים שסתם מגיבים על אירועי היום-יום. אפשר גם לטעון שזה לא ממש עוזר לאנשים להבחין בין עיתונות רצינית לבין סתם עובדות המצוצות מכל מיני מקומות. אני ממש לא רואה את עצמי כעיתונאי, והבלוג הזה במופגן לא מבוסס על תחקירי עומק (או רדידות) של שום דבר. אבל את הרשומה הזו אני כותב כי אני חושד שניגוד אינטרסים מובנה יגרום לכך שהנושא לא ידון באמצעי תקשורת שהכנסתם מבוססת על פרסומות.

המקום בו אני חשוף לפרסומות בלי אפשרות להתחמק הוא ברדיו. בטלוויזיה אני לא צופה בערוצים בהם יש פרסומות, או שאם אני חייב, אני מקליט ומדלג על הפרסומות. חוסך המון זמן. אבל ברדיו, בזמן נהיגה, לפעמים אין ברירה. נכון, אפשר לשמוע מוזיקה, אבל לפעמים בא לי לשמוע דיבורים ואז אי אפשר להמלט מהפרסומות, בעיקר לקראת החדשות. אפילו בתחנה הצבאית, כשאני מצליח ליפול על תוכנית שאינה של הברדוגואים או הלינורים למיניהם, לא משנה מה, הם יקטעו את המרואיין בלי רחמים, לא משנה כמה הספיק לענות על השאלה ששאלו אותו (לשאלות יש תמיד מספיק זמן, אלו התשובות שלהן אף פעם לא נשאר זמן) כי חייבים לעבור לפרסומות. למה תחנה צבאית צריכה להתחרות בתחנות הרדיו האזרחיות על שוק הפרסומות לא ברור לי. אין מספיק כסף בתקציב הבטחון לממן את התחנה? אבל ככה זה. אז אני כפוי להקשיב לפרסומות. והפרסום ברדיו עובד, עובדה ששמתי לב לתכנים שלו.

אז לא יכולתי שלא לשים לב שרוב גדול של הפרסומות הוא מטעם משרדים ממשלתיים כאלה ואחרים. משרד התחבורה וה"רלב"ד" הם בין היותר חופרים בשכל, למטרות לכאורה ראויות, שעשויות אולי להציל חיי אדם. אבל חלק לא מבוטל של הפרסומות הוא כזה שברור שהשיקולים אינם שיקולי עלות-תועלת כמו אצל מפרסם פרטי.

אצל גופים אלו צד העלות לא קיים למעשה. אלו הכספים של משלם המיסים, המשלם למימון הגופים האלה בלי שיש לו שיקול דעת בעניין. צד התועלת, בעיקר, הוא קידום עצמי עקיף של השר הממונה על המשרד המפרסם, אבל יותר משמעותי, השר שתקציבי הפרסום שלו מממנים חלק משמעותי מתקציב הפרסומות בגוף שידור מסויים, מבטיח לעצמו להיות על הצד הטוב של אותו גוף שידור. זה וודאי לא גס (אני מקווה) כמו קח ותן מסחרי, כזה שנתניהו ואלוביץ ניהלו. אבל גוף שידור שניזון ביד רחבה ממשרד ממשלתי כמו למשל משרד התחבורה, או המשרד לשוויון חברתי, יצנזר את עצמו בעצמו בכל הנוגע לידיעות שליליות בקשר לאותו משרד או לגבי היושבים בראשו. כי תקציב הפרסום יכול להיעלם בחטף, ואי אפשר יהיה להוכיח קשר סיבתי בין ביטול מסע הפרסום לידיעה כזו או אחרת שפורסמה.

אני בטוח שהדברים ברורים מאליהם לכל מי שבתחום. אני לא בתחום, ואני מניח שגם רוב הקהל לא עוצר לחשוב על הדברים האלה. אבל החשדות האלה מנקרים אצלי כבר זמן לא קצר. אני די בטוח שכך מתנהל העולם הזה. מה שהבהיר לי את זה מעל לכל ספק הוא מסע הפרסום העצמי של גלעד ארדן, האפס השקרן המנוול הזה, למיזם שכביכול מתנגד ל BDS בשם 4IL. את המיזם הזה מייחצן, בתשלום נכבד אני מניח, אפס שקרן וגזען אחר בשם אברי גלעד. תקציבי עתק מושקעים במסע הפרסום הזה, שלא ברור מה תכליתו ואיך הוא בכלל אמור להועיל למישהו, חוץ מאשר לשר לעניינים האלה, שקונה בכספנו מצג שווא של עשיה. אבל כספים אלו גם קונים לארדן חסינות מסויימת מכיסוי חדשותי שלילי כאשר הוא שוב ושוב נכשל בשקרים גזעניים בוטים כמו למשל בפרשת הרצח של יעקוב אל-קיאן בפינוי אום-חיראן.

האדם לא מחפש משמעות

"האדם", כלומר אני, לא מחפש משמעות. באושוויץ זה היה אולי מוריד את סיכויי ההישרדות שלי, היה אומר ויקטור פראנקל, אבל זה מה שיש. אבל רבים כן מחפשים, חלקם עשו זאת יחד, בכנס באוניברסיטת חיפה בשבוע שעבר, כנס בן יומיים על הפילוסופיה של משמעות החיים, שביום אחד מתוכו גם נכחתי. כנסים על נושאים רנדומליים זה כיף גדול למישהו שמקדש אקלקטיות כמוני (מתקשה להתרכז, יגידו אחרים).

חבל שהאוניברסיטאות מרכזות את כל הכנסים בשבוע האחרון של הסמסטר, כשכבר החלה חופשת הקיץ בארצות הניכר, ואורחים יכולים להגיע. סטודנטים המתכוננים לבחינות לא יכולים להגיע, ואחרים שכבר לא נבחנים להנאתם, צריכים לבחור בין סמינר באקטיביזם וצילום, סמינר על קפקא וסמינר על משמעות החיים (בין היתר). לא בחרתי, והייתי יומיים בראשון, יום בשני ויום בשלישי. ממילא, מה שמפתיע אותי תמיד בכנסים האלה, הוא שקהל הנוכחים מורכב כמעט לחלוטין מהמרצים וממנהלי המושבים, וגם אלו נוכחים ברובם רק במושב בו הם עצמם מדברים, אולי במושב אחד נוסף. חוץ מאורחים הבאים מחו"ל, מסכנים, התקועים בכל ימי הכנס.

הכנס על משמעות החיים היה כנס במסגרת מסורת הפילוסופיה האנליטית, זו השולטת בחוג החיפאי ובעצם בכל החוגים לפילוסופיה בישראל. כנהוג במסורת זו, התלבטו הנוכחים בסוגיות קרדינליות כגון: האם מעשים שאדם עושה המשפיעים על כדור הארץ כולו טעונים במשמעות מספקת, או שנדרשת השפעה על היקום כולו. יותר כנראה יותר משמעותי. או – האם נדרש שאֵצַלה באש הגיהנום לנצח נצחים על מעשי הרעים כדי שיהיו אלה "משמעותיים" מספיק או שמספיק שפשוט לא אוחזר לתחייה באחרית הימים.

כפי שאמרתי מעלה, לא ממש מטריד אותי מה משמעות יש לחיי, והאם עלי לעשות מעשים משמעותיים כאלה ואחרים. אני גם לא חושב שהייתי מצליח להתחיל להאמין בעולם הבא או בגלגול נשמות גם אם הייתי משתכנע שסבל אינסופי בגהינום או בשר לוויתן (מטופו) לנצח נצחים בגן עדן הם התשובה ליותר משמעות, והייתי פתאום מאוד רוצה שמעשי יהיו משמעותיים יותר ויתנו לחיי משמעות.

באשר להשפעה הקוסמית, לא יכולתי שלא לחשוב שאין בעצם הבדל ברמה הפילוסופית בין השפעה עולמית להשפעה קוסמית, לא במודל האנליטי בכל אופן. אמנם יש סבירות, אבל אין וודאות שיש עוד יצורים חיים ו/או תבוניים במקומות אחרים ביקום, ולכן, אם הדונלד למשל מצליח להגיע לכפתור האדום ולהכחיד את המין האנושי, אין וודאות שבזה הוא לא הכחיד את כל היצורים בעלי התבונה הדומה לאנושית ביקום כולו ולכן משמעות מעשהו היא בעלת קנה מידה קוסמי ולכן, יהיה לחייו יותר "משמעות" מאשר אם היה מכחיד את כל היצורים התבוניים רק באחד ממאה מיליארד כוכבי לכת עליהם יש חיים תבוניים.

אם זה נראה לכם התפלפלות חסרת תוחלת, לא משהו שהעיסוק בו טוען את החיים במשמעות, אז אני נוטה להסכים. אבל אם אני כבר נגרר לסוג זה של פילוסופיה (לא זה שמושך אותי בדרך כלל) אז הייתי טוען שכיוון שכל אדם הוא יחיד ומיוחד, למעשה כל דבר הוא יחיד במינו, בקוסמוס כולו, ולו רק בזכות זה שהוא תופס נפח ספציפי בחלל שאותו לא חולק אף דבר אחר ויש בו "משהו" שהוא לגמרי שונה מכל משהו אחר, גם אם הוא נראה דומה בצפיה בקנה מידה כזה או אחר, אז השפעה על כל דבר אפשר לראות אותה כיחודית בכל הקוסמוס.

אם אקח דוגמה ספציפית, הרגע ההוא בו ליקט חוקר הארצות השבדי ת'ור היירדאל את אחרוני הזרעים מעץ הסופורה טורומירו האחרון ששרד באי הפסחא, בעולם כולו, ביקום כולו, ולקח אותם אתו לשבדיה שם הצליחו להנביט אותם ולהפיץ שתילים ברחבי העולם, כך שכיום יש שני עצים כאלה אפילו בעציצים אצלי במרפסת (אבל אף לא אחד באי הפסחא, האקלים שם השתנה מאז), אז אפשר לדעתי לטעון שזה מעשה בעל יחודיות בקנה מידה קוסמית ולכן יותר "שווה" במטבעות של משמעות.

השבוע יש הרבה פחות כנסים, אז יש לי זמן לחזור ולהיאבק ב"על גרמטולוגיה" של ז'אק דרידה, מסוגת הפילוסופיה הקונטיננטלית שיותר חביבה עלי, אף כי אני חושב שהיא פחות מחבבת אותי. בכל זאת, אני גבר, לבן, מערבי, לא עני ולכן כבר חשוד כהגמוני ודכאני, דורש דקונסטרוקציה, ויפה שעה אחת קודם. חוץ מזה, הולך לי ממש קשה לקרוא את זה. אולי בצוותא זה ילך יותר טוב. נראה.

מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

עוד רשומות באותו עניין:
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית

לפעמים גם לא צדיקים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. במקרה שכאן, התכוונתי לכתוב משהו ברוח הפוסט מטה, אבל הקדים אותי יואב רינון ופרסם אותו במוסף סוף השבוע של הארץ, שם יש לו תפוצה הרבה יותר רחבה, אבל הגישה אליו מוגבלת. פרופ' יואב רינון הוא מרצה וחוקר בחוג לספרות השוואתית ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית.  מכאן והלאה, הטקסט כולו ציטוט של מאמרו.

מעטים יחלקו על כך שלזהות הגרמנית יש מקום מרכזי בהגדרת הזהות הישראלית־יהודית, במיוחד לנוכח תפקידה של השואה בעברם המשותף של שני העמים. אך מעמדה של השואה, מרכזית ככל שתהיה בעיצוב שתי הזהויות הללו, הוא רק חלק מתמונה מורכבת בהרבה. ראשית התמונה במפנה המאות ה–18 וה–19, בהקבלה הברורה בעיצוב השלבים הראשוניים של הזהות הלאומית המודרנית של שני העמים; היא ממשיכה בהווה, שבו השואה בונה ומבנה את הזהות הישראלית־יהודית העכשווית; והיא משליכה גם על העתיד.

ראשית עיצובה של הזהות הלאומית הגרמנית חל בתקופה שבה לא היתה מדינת לאום גרמנית, ולא היה סדר פוליטי שאליו ניתן היה לתעל את הרגשות הלאומיים. את החלל שיצר ההיעדר במציאות מילא הדמיון, ואת מקומה של הפוליטיקה תפסו הספרות — בעיקר השירה — והפילוסופיה. כמה עשורים לאחר מכן, בתוך מציאות דומה, של היעדר מדינת לאום והיעדר סדר פוליטי שאליו ניתן לתעל רגשות לאומיים, החלה להיווצר, ובאותה הדרך בדיוק, זהות לאומית חדשה שהובילה להקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה. הדמיון בין שתי הזהויות הללו, על אף היותו מקרי לחלוטין, בולט ביותר; אך בניגוד לזהות הגרמנית, בעלת מוקד ברור אחד, לאומי, הממד ה"חדש" בבניית הזהות של ה"יהודי החדש", שלימים יהפוך לישראלי־יהודי, הכיל בתוכו שני מוקדים — דתי ולאומי. למעשה, שני המוקדים הללו היו קשורים זה בזה מלכתחילה, אבל המרכיב הדתי, שהיה אבן המסד של הזהות היהודית במשך כמעט אלפיים שנה, הפך עתה, בהקשר החדש של תפיסת האדם המודרני, לבעייתי. החיפוש אחר תחליף הוא זה שהוביל אל הלאומיות.

בתחילה היה נדמה שהזהות הלאומית והזהות הדתית של היהודי החדש יכולות להיות נפרדות זו מזו. משה מנדלסון ראה ביהדות ובלאומיות שתי ספֵירות נפרדות לחלוטין. יהודה לייב גורדון ניסח זאת היטב בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". למרבה האכזבה, הפתרון הנאה הזה נידון לכישלון, אך לא משום שהיהודים לא אימצוהו בחום — הם דווקא ראו בהתלהבות רבה את האפשרות להפוך לאזרחים שווי־זכויות, ולו גם במחיר אובדן הזהות היהודית — אלא משום שנתקלו בהתנגדות חיצונית עזה בשעה שניסו לעצב מחדש את זהותם. אם ננסח זאת ביתר בהירות, הרי שהאנטישמיות העמוקה של הסובבים אותם הדפה בכוח כל ניסיון יהודי להגדרה מחודשת. בהקשר זה משפט דרייפוס היווה קו פרשת־מים, שכן אז הוכח שלפחות בעיני הרוב המכריע של הצרפתים, יהודי הוא קודם כל יהודי ורק אחר כך, אם בכלל, צרפתי. מרבית הצרפתים ראו את היהודי כמי שנאמן בראש ובראשונה לשבט שלו ורק לאחר מכן, אם בכלל, למדינה שלו. מנקודת מבט זו, הפטריוטיות של היהודי היא מלכתחילה מפוקפקת, וגרוע מכך: כל יהודי, לפחות בפוטנציה, הוא בוגד. משפט דרייפוס היה בבחינת יוצא מן הכלל רק בכל הנוגע לתוצאה הסופית שלו: פתיחת הדיון מחדש והוכחת זכאותו המוחלטת של הנאשם; עד כמה שמדובר בעומק האנטישמיות, הוא היה בבחינת הכלל.

אבל הניסיון המר בכל הנוגע לעיצובה מחדש של הזהות החדשה לא רק שלא הרתיע את אלה ששאפו לפתרון לאומי של בעיית הזהות היהודית, אלא אף גרם להם לדבוק בו ביתר שאת. וכך, במקום לנטוש את החיבור בין זהות ללאומיות, מעצבי היהודי החדש חתרו לזהות לאומית שלא רק תותיר בצֵל את הממד הדתי, אלא אף תהיה בעיקרה חילונית. בנוסף, מימושה הלאומי של זהות זו יהיה במקום חדש לחלוטין: ציון. היהודים החדשים דימיינו עתה לעצמם מדינה עתידית באסיה, שתמיר את המדינות האירופיות שדחו אותן. אך הפתרון הזה, שהיה ללא ספק גאוני, טמן בחובו את זרע הפורענות שעוד תבוא.

הכשל המרכזי באסטרטגיה של הפנייה לציון לצורך ההלחמה של החילוני עם הלאומי מצוי בטיבו של המעשה עצמו, שהיה הרבה מעבר לשינוי כיוון גיאוגרפי. האידיאל של הנאורות, שהוביל את דרכם של אבות הציונות, אותו אידיאל שבהתאם אליו הזהות היהודית החדשה יכולה להיווצר על בסיס חילוני, נשען על הפרדה מוחלטת בין הפרטי ללאומי. האידיאל הזה יכול היה להתממש אם, ורק אם, אין בין הממד הלאומי והממד הדתי כל קשר. אך מעצם הרעיון הציוני, שעל פיו יש ליצור מדינה חדשה ליהודים, משתמע ההפך הגמור של אידיאל הנאורות: אין זו הלחמה של הלאומי עם החילוני, אלא הלחמה של הלאומי עם הדתי.

אבות הציונות אמנם היו מודעים היטב לבעייתיות של המרכיב היהודי בכל הנוגע ליצירת הזהות החילונית החדשה שעליה עמלו כה קשות, אך אין פירוש הדבר שהם התעלמו מכך. נהפוך הוא; בראותם עד כמה יכול המרכיב היהודי לשמש כאמצעי קונסטרוקטיבי לבניית הזהות היהודית החדשה, הם גייסו אותו לצורכיהם, כשהם נוקטים אסטרטגיה כפולה לצורך התמודדות עם היתרון והחיסרון כאחד. הם הדחיקו את הממד הדתי של המרכיב היהודי, ואימצו את הממד המשיחי שלו. דוגמה מובהקת לאסטרטגיה כפולה זו היא השם "ביל"ו" שבחרה לעצמה התנועה הפרוטו־ציונית "חיבת ציון", שממנה צמחה העלייה הראשונה. אלה הם ראשי התיבות של המילים "בית יעקב לכו ונלכה", מתוך פסוק המופיע בישעיה (ב', ה'). אך זה לא הפסוק כולו; מה שקוּצץ ממנו הוא הסוף, שתי המילים "באור יהוה", שיצרו את ההקשר לפסוק כולו וצירפו את כל מרכיביו לכלל שלם אחד דתי.

ראשי התיבות של התנועה לקוחים מהפסוק המופיע מיד לאחר ראשית הפרק — חזון אחרית הימים. על פי חזון זה תהפוך ציון־ירושלים למרכז הצדק של העולם, שטבורו הרוחני והגיאוגרפי הוא בית המקדש. כאשר החזון הציוני קיבל את ניסוחו במאה ה–19 היה החזון התנ"כי משיחי לחלוטין: בית המקדש היה חרב כבר קרוב לאלפיים שנה, והמסורת היהודית דחתה את בנייתו לאחרית הימים, כלומר לימי ביאת המשיח. הרעיון הציוני של תחייתה מחדש של האומה היהודית בעתיד הקרוב היה מבוסס אפוא הן על הקשר עם האומה היהודית בעבר, והן על הקשר, החזק לא פחות, עם החזון האוטופי, הדתי־משיחי, של האומה היהודית באחרית הימים. במבט לאחור אי אפשר שלא להכיר בגאוניות של הכלת הממד המשיחי בחזון הציוני. ללא האנרגיה הכמעט מטפיזית שייצר המרכיב המשיחי לא היתה קמה מדינת ישראל, וכך גם לא היתה קמה, לדעתי, תשובה של ממש לאנטישמיות ולמימושיה הרצחניים. אבל השימוש במרכיב המשיחי תבע את מחירו, מה שהפך, כצפוי, לאחד האיוּמים הגדולים ביותר על עצם קיומו של החזון הציוני כאשר זה התממש.

השימוש במרכיב הדתי־משיחי הכיל בתוכו, החל מראשית הציונות, בעייתיות כפולה. מצד אחד, מאחר שצריך היה להדחיק את המרכיב הדתי בעיצוב הזהות היהודית החדשה, הוצג המרכיב המשיחי שבתנועה הציונית כמרכיב חילוני. מצד אחר, התפיסה שעל פיה הקמת מדינת ישראל היא בבחינת מימוש הממד המשיחי של הזהות היהודית החדשה היא לא פחות מאשר שבירה מוחלטת של הגבול בין המטפיזי והפיזי, וגם, מה שמסוכן פי כמה, מתן ערך חיובי להרס הכרוך בשבירת הגבולות הללו. מלכתחילה היה לשני פניה של הבעייתיות הזאת פוטנציאל פיצוץ, שכן כל אחד מהם מזין ומחזק את האחר: הערך החיובי שניתן להרס הגבולות נשען על הצדקה דתית, והמרכיב הדתי־משיחי צבר עוד ועוד כוח והשפעה ככל שהלך והתממש במסגרת פעולות של הרס הגבולות בין המטפיזי והפיזי.

בעבר, כאשר התנועה הציונית אך התעוררה, המחיר האדיר שתגבה המשיחיות נראה כשייך לעתיד הרחוק. העתיד הזה הוא ההווה שלנו, וכבר עתה המשיחיות הלאומית הגיעה להישגים מופלאים בכל הנוגע למימוש הפוטנציאל הרעיל שלה, תוך כדי שימוש עיקש ובלתי מתפשר בהצדקה דתית לרוע. יש להדגיש שהחיבור בין רוע למשיחיות דתית רחוק מלהיות מקרי; וגרוע מכל, הוא מומשג ומוצג, כמו אצל קאנט, כצו קטגורי מוסרי. מי שהוכיח טענה זו בצורה החד־משמעית ביותר היה גרשם שלום, שבמאמרו "מצווה הבאה בעבירה" שירטט את הקו הישר המחבר בין התנועה השבתאית לבין הזהות היהודית המודרנית החל מתקופת ההשכלה ואילך, תוך הצבעה על האופן שבו הפך הרוע לתופעה שיש לה הצדקה מוסרית.

גרשם שלום היה גם זה שרמז, בהקשר אחר, שהלחמתה של הלאומיות עם הממד הדתי־משיחי אינה יכולה שלא להוביל לפונדמנטליזם יהודי. זה האחרון אינו אלא צורה של ברבריות שנעשית לכאורה בשמה, אך למעשה בתחפושת, של הדת היהודית. הברבריות הזאת הפכה כבר לבשר מבשרה של ישראל העכשווית, והיא מתממשת בליווי כל ההצדקות הדתיות הנדרשות: הפונדמנטליזם היהודי הוא ששימש בתור ההצדקה המוסרית לחטיפה של מוחמד אבו חדיר בן ה–16 ולשריפתו בחיים. אותו פונדמנטליזם הוא ששימש כבסיס המוסרי להצתה של משפחת דוואבשה בדומא, שהובילה לשריפתו בחיים של הפעוט בן 18 החודשים עלי סעד דוואבשה וגרמה למות אמו ואביו, סעד וריהאם. אבל עד כמה שמדכא לראות את האופן שבו מתועלת הזוועה של מי שהיה קורבן השואה לעבר עוולות חדשות, המבוססות על הפיכת הקורבן בעבר לתליין בהווה, יש להודות שאין זה מאוד מפתיע: ילדים מוכים הופכים לא פעם להורים מכים, ומה שתקף ברמת הפרט תקף גם ברמת הלאום. נכון, השימוש הלא אנושי בדת בתור הצדקה מוסרית לרוע טהור אינו נדיר ואינו חדש. עם זאת, יש דבר מה מעורר חלחלה במיוחד בהופעתו המחליאה במדינה שנוסדה, בין היתר, כסוג של תגובה מוסרית לרוע הבלתי נתפס של הנאצים, נקודה המחזירה אותנו להקבלה שבין הזהות הישראלית־יהודית לזהות הגרמנית.

הנאציזם, כאידיאולוגיה, היה תופעה אתאיסטית, ולא בכדי. הרִיק הדתי שהתנועה יצרה בצורה כה אלימה איפשר למנהיגיה ותועמלניה לכתוב מחדש את גרסתם שלהם למיתוסים הפגאניים וסמליהם. בכך נפתחה הדרך לחיזוק עיצובה של הזהות הגרמנית על בסיס של גזע, מה שהכשיר, בתורו, את השמדתו של כל מי שנמצא מחוץ להגדרה הגזעית והגזענית של אותה זהות. המקרה של הזהות הישראלית־יהודית שונה כמובן בכל הנוגע לרכיב הדתי, אבל דומה בכל הנוגע לקשר שנוצר כאן בין גזע לגזענות. יתרה מזאת, כאן הדמיון בין שתי הזהויות אינו פרי המקרה, כי אם דוגמה מובהקת של סיבה ותוצאה.

המהות של הזהות הישראלית־יהודית מכילה בתוכה, מבראשית, את פוטנציאל ההידרדרות לגזענות, משום שהבסיס שלה נטוע באופן עמוק בשאלות של גזע. אם לנסח זאת בצורה חד משמעית, הזהות הישראלית־יהודית היא במהותה, ובאופן בלתי־נמנע, זהות גזעית. הזהות הישראלית־יהודית, שנוצרה בשלביה הראשונים, עוד בטרם קום המדינה, כתגובת נגד לאנטישמיות ולאחר מכן לשואה, נוסחה, בכוונת מכוון, על בסיס של גזע, כך שתוכל להעניק לכל יהודי ויהודייה, על הבסיס הבלעדי של עצם היותם יהודים, את הזהות הישראלית הלאומית. יתרה מכך, הזהות הישראלית־יהודית הזאת עוצבה, במודע ובמוצהר, כתמונת מראה: תחילה של הגזענות האנטישמית ולאחר מכן של הגזענות הנאצית, אותה גזענות ששמה לה כמטרה לחסום כל אפשרות של הכלת היהודי במסגרת זהות לאומית כלשהי. הנאצים, שהפכו את חסימת הזהות הלאומית בפני היהודים לשלב ראשון בדרך להשמדתם הפיזית, יצרו מציאות חדשה שבה עיצובה של זהות יהודית הפך לשאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. זהות יהודית זו היתה חייבת להיות הפוכה וזהה בו־בזמן לזהות של היהודי שיצרו הנאצים: הפוכה, משום שהיא פתחה את אותה הדלת שהנאצים סגרו; וזהה, משום שהיא נשענה על אותו בסיס בדיוק — הגזע.

מבחינה מושגית, התפיסה הגזענית נשענת על יצירת חפיפה מוחלטת בין זהות כמאפיין מהותי של האדם או הקבוצה, לבין מה שמכונה בשם נוסחת הזהות: "א=א". הניסוח "יהודי הוא יהודי" הפך לזהה לחלוטין לנוסחת הזהות "א=א", כאשר במקום "א" ניצבת המילה "יהודי". מנקודת המבט הגזענית המילה האחת, "יהודי", מסמלת את המהות היהודית כולה. יתרה מזאת, גם אין צורך ביותר ממילה אחת, שכן המילה "יהודי" שקופה לחלוטין ואבסולוטית בו בזמן: היא מצליחה להעביר את מכלול מהותו של האדם שהיא מתארת. בהתעלמותה מכל הבדל שהוא בין מיליוני יהודים, מצליחה הנוסחה הגזענית לצמצם אותם לדבר־מה שהוא לא רק לא אנושי, אלא אפילו פחוּת מאובייקט: כל היהודים הפכו ל"יהודי", מרכיב מופשט בתוך משוואה מתמטית, שכל חלק שבה זהה לחלוטין לחלק אחר. זה האופן שבו הזיהוי הגזעני פועל: להבדלים אכן אין כל משמעות, וחוסר המשמעות הזה כל כך קיצוני, עד שהם נעלמים לחלוטין. כל מה שנותר הוא החפיפה המוחלטת, או הזהות המוחלטת בין הזהות המשקפת מהות: "יהודי הוא יהודי" מצד אחד, לבין נוסחת הזהות: "יהודי=יהודי" מצד אחר. בקצרה: כל היהודים שווים זה לזה מבחינת מהותם. המשמעות בפועל של התפיסה הזאת היתה השמדה.

הציונות, כאמור, לא היתה יכולה שלא לאמץ בדיוק את אותה החפיפה בין שתי הגדרות הזהות, כדי להציל את אותה אוכלוסייה שסומנה באופן זה כיעד לרצח. אבל ההצדקה המוסרית של החפיפה הזאת לא סותרת את העובדה שהבעייתיות, כלומר הסכנה שתפיסת הגזע תידרדר לגזענות, נותרה על כנה. סכנה זו היתה קיימת תמיד וכך גם תישאר, ולא רק בגלל עצם העובדה שזהות המבוססת על גזע מכילה, תמיד ומראש, את הרעל הזה. הסכנה שבהגדרת הזהות על בסיס יצירת חפיפה בין זהות מהותית לנוסחת הזהות מקורה בהנחה כפולה: מצד אחד כל מי שבפנים — שייך לחלוטין, ומצד אחר כל מי שלא בפנים — לחלוטין אינו שייך. הגדרת הזהות הישראלית־יהודית לא רק הופכת את כל היהודים למאסה אחת זהה לחלוטין; היא גם הופכת את כל מי שאינו ישראלי־יהודי, כלומר כל מי שמוגדר או מוגדרת כישראלים־פלסטינים, למאסה אחת זהה לחלוטין.

גם כאן ניתן לראות בבירור את ההקבלה בין הזהות הישראלית־יהודית לבין זו הגרמנית, ולא רק בהקשר של ההידרדרות של שתי הזהויות אל הפשיזם, אלא גם בכל הנוגע למקורה של הידרדרות זו וסיבותיה. הסמן המובהק של עיצוב הזהות הלאומית הגרמנית היה יוהן גוטליב פיכטה, שהגדיר בספרו "מדע הידע" (1794) את זהותו של האדם על בסיס כפול: ה"אני" וה"לא־אני". פיכטה טען, למרבה הצער בצדק רב, שאנחנו מגדירים את עצמנו גם על בסיס מה שכל אחד ואחת מאיתנו תופסים בתור מה שהוא "אני", כלומר מה שמאפיין אותי באופן מהותי, אבל גם על בסיס מה שאנחנו תופסים בתור מה שהוא בפירוש "לא־אני", כלומר מה שזר לזהות שלי באופן מהותי. לתפיסה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למעמדם של כל אלה שהם "לא־אני", שכן כל מי שאינו נכנס לקטגוריה שאני שייך אליה הופך מהר מאוד לאיום קיומי על זהותי שלי. לפיכטה, שראה את תפקידו בהיסטוריה העולמית כזהה לזה של ישו, היתה השפעה אדירה על התפתחות הפילוסופיה הגרמנית והלאומיות הגרמנית כאחת, וההשוואה שעשה בין הפילוסופיה שלו עצמו לארבעת ספרי הבשורה הנוצריים לא נפלה על אוזניים ערלות, ולא רק במאה ה–19. הפילוסוף מרטין היידגר, בנאום כניסתו לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג — תפקיד שקיבל לא רק בעת שהיה חבר המפלגה הנאצית, אלא בזמן שהפיהרר הנערץ עליו כבר היה בשלטון — התייחס בדבריו פעם אחר פעם לפיכטה. במקביל הוא שב וחזר למושגים כדוגמת משבר, אומה והנהגה, מושגים שפיכטה הדגיש בטקסט הלאומני שלו, "פנייה לאומה הגרמנית".

מכל האמור לעיל עולה שהידרדרותה של הזהות הגרמנית לתהום הנאצית לא היתה מקרה ולא היתה טעות. הזרעים היו שם מלכתחילה, וניתן לזהותם כבר בשלביה הראשוניים ביותר של הבניית הזהות הגרמנית. לנוכח הדמיון המהותי בין הזהות הגרמנית לזהות הישראלית־יהודית בשלבי בנייתן השונים, ניתן להסיק שאנו מידרדרים עתה במדרון שמוביל, ומאותן הסיבות, בדיוק לאותה תהום של גזענות ושל פשיזם. תהיה זו טעות לראות בהידרדרות הזאת כורח, קל וחומר הכרח בלתי נמנע. זהו מימוש של פוטנציאל אחד בלבד, מרכזי ככל שיהיה, של הזהות בהקשר הלאומי. אין זו גזירה משמים ואין זה צו אלוהי. זו בחירה, ויש לשנות אותה. כיצד לעשות זאת, זה כבר נושאו של מאמר נפרד.

מודה ועוזב

שלוש סיבות שבגללן אני ממעט לכתוב בזמן האחרון.

הראשונה, בעקבות קריאה בספר של Jodi Dean בשם Affective networks. שם היא מדברת על הטינה שאנשים נוטרים לכותבי בלוגים, אלו שגורמים לשאר האנשים לבזבז את זמנם היקר, ולקרוא את השטויות שהם כותבים (במובן הרחב, הכוונה גם לרשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר) במקום לעשות דברים מועילים יותר עם זמנם. הם שונאים את עצמם על בזבוז הזמן הזה, הקוראים, אבל גם את אלו שגרמו להם לבזבז זמן יקר זה. וכך היא כותבת:

"Why are blogs portrayed as ‘inflicted’ on the rest of us? Are the ‘rest of us,’ everyone else in the entire world, really victims of what is written on a single blog, in a single post, in a single thread? Or has the world somehow become the victim of bloggers, and not just of some specific blog, blogger, or group of bloggers, but bloggers in the abstract? What sort of world does this anxiety about bloggers presuppose or imagine?"

היא כותבת על מה שהיא מתארת כחרדה מפני הכתיבה בבלוגים, חרדת הקוראים מהפיכתם לקורבנות אותה "תוקפנות" של הכותבים, המתעקשים להפיל על העולם את הגיגיהם התפלים רק בגלל שהטכנולוגיה (אינטרנט, רשתות חברתיות, תכנות בלוגינג חינמיות) מאפשרת להם את זה, כאילו היכולת לגרום נזק היא חלק אינטגרלי של הישומים האלה.

The language of victimization in the face of bloggers inflicting their boring lives, their obsessive lives, their sex lives, their pets’ lives, on the rest of us differs from the criticism of rabid political bloggers or snarky celebrity bloggers all working round the clock to attack their specific targets and generally amplify and intensify the circuits of communicative capitalism. The difference is that the anxiety about victimization construes blogging per se as an activity that victimizes and harms regardless of any particular content. The practice of blogging itself is harmful. Harm is an embedded feature of the application, like a link or tag. Anxiety about blogging relies on an image of the world as a communicative one, a world wherein communication is ubiquitous and fragile, dangerous yet unavoidable. That bloggers are blogging is a fact of this world that one cannot escape.

ןכאן מגיע החלק המעניין (כשז'יז'ק בסביבה זה תמיד מעניין) – הקשר הישיר בין חרדה להתענגות (jouissance). למרות שלחרדה (בניגוד לפחד) אין מושא, אינה ממשהו ספציפי, לאקאן טוען שלחרדה כן יש מושא, אותו ה"אובייקט הקטן a" של לאקאן, מושא האיווי, העודפות התמיד בלתי מושגת, החסר שבדיוק מעבר לתחום השגתנו. החרדה היא חרדה מההתענגות, וההתענגות (וזה ניתוח לאקאניאני נטו) קשורה תמיד למשהו "גנוב", לתענוגות גנובים, כמשהו שקיים רק כשסיפוקו נשלל ממך. בעצם "הייתי רוצה" לקרוא איזה ספר רציני, לעשות אמנות, לגמור איזו עבודת בית חשובה, אולי לסייע לניצולי שואה? להסיע חולים?, אבל הבלוגים המקוללים האלה, "מה עושה את החיים המחורבנים שלהם יותר מעניין מהחיים שלי?" הנה, אני נכנס הנה רק לדקה שתיים, והופ, עברו שעתיים. ימח שמם של הבלוגרים האלה…

Slavoj Žižek describes the way enjoyment constitutes itself as ‘stolen,’ or as present and possible only insofar as one is deprived of it. I would have read a serious novel, cultivated an organic garden, driven senior citizens to the polls if I hadn’t gotten caught up in those stupid blogs. Why are all those people blogging, anyway? What makes their lives and experiences so much more interesting than mine? If bloggers weren’t inflicting their stupid stuff on the rest of us, the rest of us would be enjoying. We would be honing our writing, not reading the half-assed thoughts of idiots. We’d be making art, not looking at stupid cat videos. We’d be spending time with our family, not
chatting with strangers on blogs.

אז למה לי את זה? שאנשים יקללו אותי? יאשימו אותי בזמן שהם מבזבזים?

Blaming our failure to enjoy on bloggers thus compensates us for our failure by promising that were it not for the bloggers we would enjoy. Our failure, our insecurity, is not our fault.

זאת הייתה הסיבה הראשונה.

הסיבה השניה שבגללה אני נמנע מכתיבה היא בגלל ספר אחר של אותה Jodi Dean (הכותבת מצויין אגב) בשם Blog Theory. שם למדתי שאני (ושכמותי) אשמים ב"הרג האחר הגדול", ב"דעיכת היעילות הסימבולית" של הקהל הרחב, בעלייתו של דונאלד טראמפ, כאלה.

אנחנו חיים בתקופה שהכותבת מכנה communicative capitalism. בלוגים הם חלק בלתי נפרד ומייצג ממנה. "הקפיטליזם התקשורתי" בולע ומכיל כל התנגדות לו. זה קורה בגלל התפרקות אמצעי המבע, המדיום הטקסטואלי כפי שהוא בא לידי ביטוי בבלוגים ורשתות חברתיות. קהל הרגיל לצורת ביטוי פרגמנטרית, המורכבת משברירי טקסט ותמונה הנצרכים במקטעי זמן המתקצרים והולכים, כבר לא מסוגל לא לצרוך ולא לייצר טקסטים ארוכים יותר, שבהם יש פוטנציאל לנסח תיאוריה חדשה, כלשהיא. בלי יכולת כזו, אין פתחון פה להתנגדות מושכלת ומבוססת לשיטה הקיימת, לאותו communicative capitalism. אין לנו זמן לפתח תיאוריה, יש לנו רק זמן להתמודד עם זרם בלתי פוסק של "משברים" המגיעים לפתחנו.

Communicative capitalism fragments thought into ever smaller bits, bits that can be distributed and sampled, even ingested and enjoyed, but that in the glut of multiple, circulating contributions tend to resist recombination into longer, more demanding theories.

הזרם הבלתי פוסק של טקסטים (למשל אלו בבלוג שבכאן) ותמונות מותיר לנו רק די זמן לעשות לייק ולפעמים לשתף הלאה. אין לנו זמן לעצור ולחשוב על הדברים. השטף הבלתי פוסק הזה שוחק את יכולתנו לחשוב ביקורתית. גורם לנו לראות את כל הקלטים האלה כאוסף שווה משקל של דעות, לגיטימיות כולן באותה מידה. אנו טובעים בריבוי הזה, ומאבדים בתוכו את היכולת לזהות איזו שיטה. אנו מאבדים את היכולת להתעכב ולחשוב על הדברים.

ומעבר לזה, זרם הטקסטים המיוצרים על ידי כל אחד שבא לו, בלי איזו מסננת של וועדת עורכים או שומרי סף כאלו ואחרים, גורמת למה שז'יז'ק (תמיד מעניין) מכנה "דעיכת היעילות הסמבולית", או "הרג האחר הגדול"בלאקאניאנית. האחר הגדול (החברה / התרבות) הוא שקובע לנו מה משמעותם של סימנים, מה מסומן על ידי מסמן מסויים. אבל כאשר לכל אחד (כולל ארחי-פרחי כמו עבדכם הלא נאמן) יש דעה, וכל דעה נחשבת, אז הולכת ומיטשטשת המשמעות של הדברים. כבר קשה אפילו להבחין מתי מישהו אומר דברים ברצינות ומתי בצחוק. אנשים מאבדים את המיומנות להבין במה מדובר. ואז, גם דבילים כמו הדונלד יכולים להגיד כל מה שבראש שלהם, וזה יתקבל ללא זעזוע – בגלל אותה "דעיכה ביעילות הסימבולית".

An additional Žižekian concept (one he develops from Claude Lévi-Strauss) important for theorizing communicative capitalism is the decline of symbolic efficiency (aka the collapse of the big Other). If the efficiency of a symbol designates its mobility, its ability to transmit significance not simply from one person to another but from one setting to another, the decline of symbolic efficiency points to an immobility or failure of transmission.
Blogs provide a clear example: sometimes it’s difficult to tell when a blog or a post is ironic and when it’s sincere, when it’s funny or when it’s serious. Terms and styles
of expression that make sense to an “in-group” can shock, insult, or enrage folks who just happen upon a blog.

ז'יז'ק (שוב) מסביר את אותה דעיכה ביעילות / מיומנות הסימבולית בהעלמו של "מסמן על" (Master signifier), כזה המייצב את המשמעויות, כזה האורג יחדיו את שרשרות המסמנים, כזה המונע את הנטיה להתבדרות המובן. אבל עניין מסמן העל כבר קצת חורג ממה שפוסט זה יכול להכיל.

Žižek uses Lacan to express the point as a suspension of the function of the Master signifier: there is no longer a Master signifier stabilizing meaning, knitting together the chain of signifiers and hindering its tendencies to float off into indeterminacy.

והסיבה השלישית שבגללה אני ממעט לכתוב, היא אותה הסיבה שבגללה אני מביא את שתי הסיבות הקודמות, כצידוק תיאורטי לזה שאני לא כותב. אם אין לי בעצם מה להגיד, אז למה להגיד את זה בכל כך הרבה מילים? אני צריך שדעיכת היעילות הסימבולית תהיה על מצפוני? להיות אשם בהרג האחר הגדול? ולגרום לאנשים חרדה, על זה שהם מבזבזים את זמנם בקריאת הבלוג שלי במקום לכתוב בעצמם יצירת מופת ספרותית, או לפחות לקרוא אחת כזו? שישנאו אותי על שגרמתי להם לבזבז את זמנם בקריאה כאן במקום שיהיו במקום אחר ויעשו משהו אחר?

סתם… קריאה ב Jodi Dean הבהירה לי שאני כבר לא יכול לסמוך על אנשים שיזהו מתי אני רציני ומתי לא.