משהו חיובי על ימי הקורונה

מישהו אחד שמרוצה עד הגג מהימים האלו הוא נכדתי. היא בת שנתיים וחצי וזכתה לרגל המצב למנות גדושות של הוריה, העובדים שניהם מהבית. ממש אין לה תלונות על הסגרים וההגבלות.

מי שעוד מרוצה הוא כל מי שיש לו חנות לחמרי בניין. כי אנשים יושבים בבית באפס מעשה, מסתכלים על הקירות, ופתאום רואים את כתם הרטיבות הזה שכבר שנים הם מתכוונים לתקן, את הצבע המתקלף על הכיסא ההוא, נזכרים ברהיט שהם כבר שנים מתכוונים לעשות, בטאבון שתמיד רצו לבנות בחצר, ופתאום אין להם שום תירוץ לתת לעצמם למה בעצם שלא יקומו ויעשו את זה ממש עכשיו. אז התחנה הראשונה היא בחנות לחמרי בנין, מה שנקרא ב"טמבוריה". גם לא מעט כלי גינון וכלי נגרות נרכשו בתקופה האחרונה, כולל על ידי עבדכם הנאמן, אבל ממש לא רק.

הסגר מציב מראה בפני האנשים, למשל – למה לא תקום ותסדר את המגירות האלה סוף סוף? או תקרא לפחות את אחד מהספרים שהצטברו ליד המיטה ושאתה מספר לעצמך שרק תתפנה קצת, ומיד תקרא? אז התפנית. אין תירוצים. אני לפחות קראתי בתקופה הזו הרבה יותר, ואני לא עובד גם שלא בימי קורונה. לא כמה שתכננתי לקרוא, אני טוב (בעצם רע) בתירוצים.

אני שומע גם על המון אנשים שהתחילו לאכול הרבה יותר טוב ויותר בריא. פחות מזונות מעובדים ויותר אוכל שבושל או נאפה מחומרים בסיסיים ומתוך פניוּת. כמויות המחמצת עלו פלאים, אנשים החלו לאפות, גם לחם, ואני משוכנע שבבלוגים של אוכל ומתכונים יש הרבה יותר תעבורה.

בסגר הראשון הרגשתי כלוא, במיוחד שהוא בא אחרי שהייתי בבידוד, אז סרקתי שקופיות מטיולנו בהודו ונפאל לפני כמה עשרות שנים, ושיפצתי אותן במחשב. תוך כדי חזרתי אחורה בזמן לאותם מקומות, וגם התפעלתי מכמה רזים ויפים היינו אז (וכמה גרוע היינו לבושים..). בסגר השני התעצבתי קצת שלא יכולתי להסתובב ולצלם "פרצופים" כפי שאני אוהב לעשות, אבל חיש קל גיליתי שיש לי בטלפון אלפי פרצופים שכבר צילמתי בשנה האחרונה ועדיין לא עשיתי אתם כלום, אפילו לא שיתפתי אותם באינסטגרם. ועכשיו שיש לי את התכנה הנחמדה הזו שידידי בני כתב, שמציגה את הפרצופים בסדר אקראי, יש לי עוד סיבה לעבד את הצילומים האלה לפורמט המתאים, לנקות אותם ולהעביר אותם מהטלפון למחשב.

מה עוד טוב בימים אלה? הודות ללימודים בזום כנראה שאוכל ללמוד קורסים במקביל בשלוש אוניברסיטאות שאף לא אחת מהן נמצאת בעירי אני. וזה מזל גדול כי באוניברסיטת חיפה לא מתייחסים יפה לשומעים חפשיים, ביחוד לא בקבוצת הגיל שלי וגם די מיציתי את הקורסים הניתנים פה, ושלא ממש מתחדשים משנה לשנה.

אני לא יודע אם זה נכון לכולם, אבל זה בטח נכון לגבי. ממש מתחת לאף יש הרבה מה לעשות. רק צריך לחשוב קצת אחרת על הדברים. או לחפש הרצאות ביו-טיוב… ראיתי גם לא מעט עסקים ששינו את אופני הפעולה שלהם בזריזות, וגם אם לא התעשרו מכך זה לפחות עזר להם לצלוח את התקופה הזו ואולי בהמשך גם יאפשר להם להרחיב את תחום הפעילות שלהם. אבל אני מבין לחלוטין שיש הרבה שזה לא אפשרי עבורם.

עוד אני יכול לחשוב ולקוות שבחברה החרדית תהייה התפכחות מסויימת מהציות העיוור לאדמורים ורבנים, ציות שהוא ממש פגאני. חבל שנדרש לחשבון נפש זה לא מעט מתים והשבתה כללית ולא דיפרנציאלית של המדינה, אבל אולי בסופו של דבר יהיה פה איזון יותר מוצלח בין השמירה על קהילת הלומדים ובין קבלת מרות הוירוס, המדינה, החוק, הרפואה והמדע.

מה עוד? אולי המגיפה ורבע מליון מתים יספיקו בכדי שאזרחי ארה"ב יתפכחו מהאוויל המשריש והמרושע שהם מיקמו בבית הלבן. יש לקוות שהוא גם יסכים להתפנות משם ללא מלחמת אזרחים. פה, יש הרבה פחות סיכוי שהנוכל המתבצר בבלפור יתפנה בעקבות המגיפה, במיוחד שבניגוד לטראמפ הוא לא התכחש לחומרת המחלה, אלא רק התקפל בפני החרדים, מה שהיה קורה גם אם "החליפי" היה שוכן בבלפור. אין בישראל מספיק שוטרים להשתלט על חצרות החסידים וגם לא אפשרות פוליטית.

עוד חיובי: יאפשרו ליותר אנשים לעבוד מהבית, לפחות חלק ניכר מהזמן. רק יעלה את התפוקה ויוריד את העומס בכבישים ואת זיהום האויר.

אחרון חביב: אני צופה שהמירוץ לפיתוח חיסונים לוירוס הנוכחי, ביחוד זה של חברת מודרנה, והתקציבים הגדולים שהופנו לזה, יניבו פריצות דרך משמעותיות בטיפול וחיסון בפני וירוסים בכלל.

כבר אמרתי שאני אופטימי חסר תקנה?

סגר

יש סממן מאד דתי בסגר הנוכחי. כמו בדתות היהודו-נוצריות, יש בסגר הזה שפע גזרות ותקנות שאי אפשר באמת לציית לכולן לחלוטין, שהופכות כל אחד ואחד לחוטא, כזה שיד החוק הכבדה יכולה לנוח בכל רגע על כתפו. אנחנו כולנו אשמים, וגם אם התקנות נראות לנו טפשיות, לא הגיוניות, מגמתיות, הן בכל זאת נותנות בידי הכנסיה, סליחה – המדינה, אחיזה בנו, ומשאירות גם בנו תחושת אשמה מסויימת, חשש מסויים, שיכול להתרגם להרבה דברים. בהקשר הנוכחי, לשתיקה. לרצון לשמור על פרופיל נמוך.

כמו בדת הנוצרית, בגרסתה הקתולית, יש גם כתבי מחילה, אינדולגנציות, שאפשר או לרכוש או לקבל בתוקף מעמדך, למשל גרסת הבידוד המקוצר עד הלא קיים לשבים ממשלחת נתניהו לארה"ב. בניגוד לכנסיה, העם כן רואה את ההפרות של המקורבים וה"חשובים" וכן מוחה. הכנסיה עשתה עבודה הרבה יותר טובה הרבה מאד שנים בהסתרת העובדה שיש דין אחד להמונים ודין אחר לחשמנים. וגם בחצרות החסידים מובן מאליו ומקובל שדין אחד לאדמו"ר ודין אחר לחסידים.

החילונים לא מבינים את זה ככה. אם בעלי השררה מצפצפים על החוקים, למה שהם יצייתו להם? הבעיה היא שהם יפרו גם את החוקים שנועדו לשמור עליהם, שעושים שכל, (וכן, גם להכניע אותם.)

בלטינית יש מימרה רלוונטית לענייננו: Quod licet Iovi, non licet bovi – מה שמותר ליופיטר אסור לשור. כך, לשרה נתניהו מותר להביא ספר אליה הביתה, אבל אזרח מהשורה שילך להסתפר בביתו שלו, או בביתו של הספר, הוא עבריין, הוא יודע שהוא עבריין, והעובדה שאין אכיפה, וגם לא יכולה להיות אכיפה על דברים מעין אלה לא מעלה ולא מורידה. זו דרכו של השלטון להשתיק את האזרחים, על ידי הפיכת כולם לחוטאים. זה עבד לכנסיה שנים רבות, וזה עובד גם היום, במשטרים רודניים שעדיין מתעקשים לכנות עצמם דמוקרטיים.

לגורגיו אגמבן יש בטח משהו רלוונטי להגיד על זה, אבל מאז שהפך מכחיש קורונה פחות מתחשק לי להתייחס אליו.

הווקליפסה

הרוחות סוערות במדינה בכלל וגם בעותק של העולם אשר בפייסבוק. כמה חסימות ו"אינפרודים" מהזמן האחרון גרמו לי לעצור ולחשב את דרכי מחדש שם. דוגמאות? הנה למשל אחת הסובבת סביב ענין פרוזאי כמו אפיה טבעונית של עוגות בחושות.

באחת מקבוצות הפייסבוק של הטבעונים עלתה שאלה תמימה למדי – האם אפשר באפיה של עוגות בחושות להחליף חלב סויה בחלב שיבולת שועל. אחת המשיבות, ששמה (בפייסבוק) מסתיים ב VEG, כנראה כדי לסמן את נאמנותה הנחרצת לרעיון הטבעונות, השיבה בנחרצות (האופיינית ללא מעט טבעונים, אני חייב להודות) שלא. אין בחלב שיבולת שועל מספיק חלבון בשביל שתהיה תפיחה ראויה של העוגה!

פה התערבתי, כאחד שעוגות בחושות טבעוניות הן משהו שהוא עשה די הרבה (מתכון כאן), לפחות עד ששמעתי שיש מתאם גבוה בין משקל גבוה ותמותה מנגיף קוביד-19. התערבתי וסייגתי שלמיטב ידיעתי אין קשר בין חלבון לתפיחה, שאת הגזים המתפיחים את הבלילה מספקים או אבקת אפיה או סודה לשתיה בצרוף משהו חומצי. ולראיה, אני אופה בלי תחליף חלב מן הצומח כלל, והכי טוב זה עם מיץ תפוזים כמרכיב הנוזלי.

בתגובה העלתה אותה אחת קישור למאמר ברשת התומך לטענתה בטענתה. קראתי בו בקפידה, מצאתי אותו אפילו מעניין, סקירה של משקאות (לא "תחליפים") מן הצומח. אבל עלה במוחי החשד שזו ששלחה לי אותו לא קראה אותו בעצמה. נכון, כתוב שם שבחלב סויה (שגם אני מעדיף, לא יודע למה אנשים נרתעים ממנו ומעדיפים למשל שיבולת שועל או שקדים) יש יותר חלבון, אבל ממש לא כתוב שזה חיוני או אפילו משמעותי להתפחה.

לא התאפקתי, ובמקום לעבור הלאה ולא להתנצח, חזרתי בטפשותי לשרשור ההוא, וציינתי שמצד אחד אני מדבר מניסיון לא קטן ומצד שני, שהמאמר דנן לא תומך בטענת הטוענת, ושהיא כנראה לא ממש קראה אותו לעומק או בכלל. מה שקרה אחרי כן הפתיע אותי, אבל בעצם לא היה צריך להפתיע. אותה אחת, שלא הייתה "חברה" (מצחיק אותי להשתמש במילה הזו בהקשר הזה) שלי בפייסבוק, חסמה אותי. מה שאומר שאני לא יכול לראות אותה או את מה שהיא כותבת בפייסבוק, וגם היא לא אותי. זו הפעם השניה שזה קורה לי.

כמה דברים שאני לוקח מזה. הראשון, שכמו בהרבה פוסטים של מתנגדי / מתעלמי / מכחישי קורונה אנשים מצטטים דברים שהם לא קראו אך שנראה להם בלי לקרוא שהם תומכים במה שהם מאמינים (או מסרבים להאמין) בו ממילא. אני מודה שגם אני נוטה לעשות את זה לפעמים, אבל לא הרבה, אולי בגלל שאני קורא מהר.

השני, שעצבים של אנשים מאד מרוטים בזמן האחרון. אני רואה את זה בהתנצחויות מאד תוקפניות בין אנשים שבעצם הם די באותה הדיעה, אבל הם צריכים לריב עם מישהו על משהו. זה מעורב בסוג של צדקנות-על, מין תחרות בטהרנות, משהו שאני קורא לו ווקליפסה (הלחם באנגלית שילוב של WOKE עם סיומת של אפוקליפסה). פעם אחת למשל נחסמתי בעקבות פוסט סרקסטי שבו אמרתי שהנגיף "משביח" את המין האנושי, שבסוף ישארו פה רק צעירים בלי מחלות רקע (אם חושבים על זה, הלידה עצמה היא סוג של מחלת רקע קטלנית – מי שלא נולד גם לא ימות). זו שחסמה אותי לא התעכבה להרהר אם במקרה היה פה סרקזם (והיה, די גלוי), אלא כינתה אותי בשם גנאי, חסמה ובכך חסמה גם כל אפשרות להעמיד אותה על טעותה (או לקלל אותה בחזרה, אם היה מתחשק לי).

אנשים גם אצים-רצים להאשים אותי, ואחרים, בגזענות (בדרך כלל כלפי מזרחים) או במיזוגניה. האצבע על ההדק מאד קלה. אם אתה חושב שיהיה קשה לתושבי קיבוץ ניר דוד לארח בחינם את כל עם ישראל בחצר ביתם, אתה אשכנזי מתגזען על מזרחים. השיא היה כשמישהי האשימה אותי בגזענות כשהעליתי סברה שהזיהום בנחלי הצפון שבעטיו הם נסגרו למטיילים, קשור למטיילים שעשו את צרכיהם ליד הנחלים. (ואין לי ספק שאכן עשו, לפי כמויות נייר הטואלט והמגבונים הזרוקים בכל פינה זו לא צואה של בעלי חיים). הואשמתי שבעצם (בלי להגיד את זה) אני מאשים מזרחים באותם חירבונים בטבע. נו. אחרי שיח ושיח הלוך וחזור, שלא ברור לי למה אני טורח בו (כדי לבזבז זמן, די ברור) להכחיש את נטיותי הגזעניות, גם פה נותק הקשר (כן איריס הגרה בשוויץ, שם רק העזים צואות בטבע, אני מתכוון אליך).

גם בעניינים שבהם יש פגיעה בנשים כמו האונס באילת, או חשד פגיעה בנשים, כמו בעניין שושקה, אותה דמות נשית שהשתלטה על זאב אנגלמייר, אין משהו אחד שאני כגבר (ועוד סיס-הט) יכול לכתוב שלא יחטוף גינוי, כזה שיעבור מתחת למכ"ם התקינות הפוליטית המוארת. אני כבר חושש להשתמש בדמויות נשיות בתמונת הפרופיל שלי אותה אני מחליף כל יום. אבל דבר אחד כן ברור – לנשים מותר להיות פוגעניות כלפי גברים, אבל גברים, לבטח אלו הלא-מזרחים שביניהם, צריכים ללכת על קצות האצבעות, עדיף בגרבי צמר עבות, כשהם פותחים את הפה, בכל עניין. ובכלל עדיף שיסתמו. דיברתם מספיק.

הדבר האחרון שאני צריך לקחת משלל האינטראקציות הפוגעניות האלה, הוא להפסיק להתקוטט עם אנשים בפייסבוק. אני ממילא לא הולך לשכנע אף אחד, וכנראה שאף אחד גם לא הולך לשכנע אותי (למשל שאין מגיפה). אני אמשיך לשמור מרחק ולשים מסיכה ולהמנע מסיטואציות המוניות. אני אמשיך לחשוב בעיוורון צבעים ולא למפות כל סוגיה למאבק המזרחי בישראל. לא אכחיש שיש גזענות, גם בישראל, אבל מי שיאשים אותי בה, יכול לקפוץ לי ולא יזכה לתגובה. צריך להפסיק להיות לי אכפת מאנשים שחושבים שניצחו בויכוח, או שהם יותר צדיקים מהאפיפיור. וקל וחומר שאין לי מה להתנצח עם אנשים שמאמינים שמרכיב כזה או אחר בזהות שלי פוסל אותי מלהביע דיעה בנושא מסוים. את מקסם השווא של הסובייקט האחוד השארתי כבר מאחורי. היום אני יותר בקטע ריזומטי כזה.

של מי זה?

נכתב בעקבות "המאבק" על שחרור נחל (בעצם תעלת) האסי בקיבוץ ניר דוד.

יתכן שאם קיבוץ אבוקה, בעמק בית שאן, אליו הורי עלו בתחילת שנות החמישים לא היה קורס ונעלם הייתי גם אני יושב על גדת איזה ערוץ נחל נחמד (כמו למשל נחל הקיבוצים בתמונה מעלה, הפתוח לקהל הרחב אבל זוכה להתעלמות) ומדבר מתוך אינטרס.

אבל בניגוד לחברי ניר דוד, חברי קיבוץ אבוקה לא עמדו בחום ובתנאים הכה קשים והתקפלו. הורי עברו העירה, לחיפה, והנחל היחידי שבו זורמים מים פה בסביבה הוא נחל טירה, וגם בו זורמים רק מי נגר עילי מרופשים מהכבישים בסביבה, וגם זה רק בזמן גשם וכמה דקות אחרי.

הקיבוצים הם להלכה (ולפני ההפרטה – גם למעשה) התגשמות חלומו הרטוב של קארל מרכס ולכאורה גם של השמאל הישראלי. הם ביטלו את הקניין הפרטי והחליפו אותו בקניין קיבוצי. כל הרכוש של הקיבוץ שייך לכולם, אבל לא לאף אחד ספציפית. זה מה שאפשר להם לשרוד ולהקים את המדינה הזו – השיתוף המוחלט במשאבים. זה גם מה שמסביר את רוב ההבדל בין איך שנראים הקיבוצים בעמק בית שאן, ואיך שנראים המושבים.

כשביקרתי כילד את סבתי ז"ל בקיבוץ (לא ניר דוד) ומצאתי בשדה אבן נחמדה, היא אסרה עלי לקחת אותה אל מחוץ לקיבוץ, כי היא שייכת לכל הקיבוץ. עד כדי כך. אבל כשביקרתי, יכולתי לשחות בבריכת הקיבוץ, פריבילגי שכמוני, בניגוד לשאר עם ישראל, שכניסתו נמנעה, למרות שהבריכה נחפרה בקרקע הלאום! ומולאה במי הלאום הזכים!

זה קצת דומה למדינת לאום. כל המשאבים, ה"רכוש", במדינה שייכים (לכאורה) במידה שווה לכל האזרחים וגם במידה פחותה, לתושבים חסרי האזרחות. בשל כך מדינות לא מאפשרות לכל מי שמעוניין לבוא ולהתיישב אצלן, גם לא על בסיס זמני, כי זה אומר שהן יצטרכו להתחלק אתו ב"רכוש", גם אם הוא רק פליט חסר מעמד. בגלל זה הושקעו מיליארדים בגדר בגבול ישראל מצרים, כדי שכהי העור יחפשו להם מקום מקלט אחר.

האם במדינת לאום אין קניין פרטי? יש ויש. ומה לגבי קניין משותף? בוודאי שיש. אני וזוגתי שתחייה בעלים משותפים של ביתנו הקט. למשל. וגם של הדשא שלידו. ואת הדשא הזה, בכל פעם שהוא או-טו-טו הופך להיות מזמין לישיבה, באים חזירי הבר והופכים. וכשניסיתי לגדל תותים בעציץ במרפסת, באו הדורבנים באישון לילה והתכבדו בתוצרת. הנמיות לפחות מסתפקות בהצצה דרך החלון פנימה. אה, ועכברי השדה אוכלים את כל תכולת הקומפוסטר ולא ממש מאפשר לו לייצר עבורנו דשן משובח. ושפני הסלע כבר הרגו יותר מעץ פרי אחד.

אבל לפחות הם לא משאירים אחריהם ערימות אשפה, מהסוג שאינו מתכלה. והם באים באישון לילה, בשקט בשקט, לא מביאים רמקולים בגודל של מכונית משפחתית, לא מדליקים אש וצולים בעלי חיים אחרים. אז אני בולע ושותק. אבל אם הדשא היה יותר מלבב, ומים היו זורמים באפיק הנחל הצמוד גם מעבר לחמשת הדקות שאחרי הגשם, ואנשים היו באים ויושבים על הדשא, שרים ומנגנים, אוכלים ושותים, מטנפים ומרעישים, האם הייתי חושב שזו זכותם?

אולי. אולי אם הם הוריהם עלו מצפון אפריקה בשנות החמישים, ומדינת ישראל של שנות הצנע לא השכילה לספק להם את התנאים החומריים שקרוביהם שעברו לצרפת כן קיבלו, אני כאשכנזי פריבילג שהוריו עלו הנה ממזרח אירופה כבר שנתיים קודם, ובמקום לקבל את פני עולי מרוקו כיאות התעקשו להתיישב בעמק בית שאן,חייב להם פיצוי? מה הם בסך הכל מבקשים? לעשות קצת שמח אצלי על הדשא? מה זו החמיצות הזו? משאבי הטבע שייכים לכולם, לא?

ובכלל, מה ההבדל בין הדשא למרפסת? בין המרפסת למטבח? בין המטבח לחדר השינה? הם כולם הרי על קרקע של המדינה. נכון שפה במקרה זו קרקע פרטית, אבל ברוב המקרים זו קרקע חכורה מהמדינה. וגם קרקע פרטית הרי היא חלק מ"רכוש" הלאום, לא?

בקיבוץ (לא מופרט) אין הרי הבדל מבחינת הבעלות בין חדר האוכל, המפעל, השדות, הבריכה, חצר הבית, חדר השינה, אפילו המזלגות במטבח. הם כולם של כולם, במשותף. גם בקיבוצים מופרטים יש עדיין הרבה מאד רכוש משותף. גדת נחל האסי היא בדיוק כזו, החצר המשותפת של חברי הקיבוץ, רכושם המשותף, אליה הם יכולים להזמין אורחים, או לא. היה זה לא יפה מצידם אם הם היו מפעילים שיקולים לא יאים בבחירת אורחיהם, אבל בניגוד לכל ישוב קהילתי יהודי בישראל המפעיל ועדת קבלה, וגם כמה ערים (קציר, ביתר עילית, אלעד, מודיעין עילית…) המפלים חפשי על רקע גיל, נטיה מינית, לאום ודת, הם ככל שאני יודע לא מפעילים שיקולים שכאלה. גם אני לא יכול לבוא ולהתנחל שם בחצר ביתם. וכמו כל מי שיש לו רכוש, פרטי או שיתופי, זכותם להגן על רכוש זה בגדר, בשער, בשמירה. יותר זכות למעשה מאשר לישובים קהילתיים או מצפים בגליל או מושבים, שאינם רכוש משותף של התושבים.

התבדרתי פה קשות, כרגיל. מה אני מנסה להגיד? שלדרוש לשבת על גדת נחל האסי, בחצרות הבתים, זהה לדרישה לישון במיטת חבר הקיבוץ, לאכול בחדר האוכל, לקבל שירותי כביסה. הרי זה לא רכוש פרטי כמו בעיר, זה רכוש ציבורי עאלק. אז זהו, הציבור הזה לא כולל אותכם. הציבור הזה הוא חברי הקיבוץ. ויש סיבה שהדשא שלהם ירוק יותר. הם עשו אותו כזה.

מקום בטוח

יצאתי מחיפה לקראת תשע בבוקר וכבר בעשר ורבע עמדתי לפני הדלת הנעולה של הגלריה העירונית לאמנות של ראשון לציון. כנראה שהם לא באמת ציפו שמישהו יבוא פתאום ביום חול לראות את התערוכה המצויינת שמוצגת שם. אבל התקשרתי אליהם, ופתחו. החללים שם טובים, והתערוכה שווה ביקור, אפילו בראשון לציון.

באחד עשרה הייתי כבר בפתח מוזיאון העיצוב בחולון, עיצוב, לא אמנות, אבל הרבה דברים יפים, וגם אפשר לטעון שהדמויות הסרוגות של קואופרטיב קוצ'ינטה הן אמנות. (שווה להזכיר גם את הביאנלה לאמנות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל המשלבת בין אמנות ועיצוב, אבל זה ליום אחר, יום שלם אפילו.)

משם נסעתי לגלריה גורדון, וגם בפעם הראשונה לגן הפסלים של גלריה גורדון ברחוב הסמוך. צריך שמישהו בגלריה יפתח לכם, אבל הגן ממש יפה וממש שווה ביקור.

גם בגלריה, שם מציג מישל פלאטניק שעבר מבייקון לאגון שילה. אני אוהב את זה. במיוחד בוידאו, בו אישוניו זזים לפתע.

ואם כבר שם, אז נכנסתי גם לאלון שגב הצמוד שם מציגה בין היתר טל מצליח.

עד כה, ללא בעיות חניה. לתערוכה המעולה בבית העיר הייתי צריך להכנס לחניון (בתשלום!) בשוק בצלאל, אבל לא כדאי להחמיץ את התערוכה הזו.

ומשם למשכן החדש והמרווח של גלריה בראוורמן ברחוב אילת, צילומים של אמן דרום אפריקאי, מרשימים אך קצת מסחריים לטעמי. אבל החללים שם מעולים.


ואם כבר שם, אז גם בבית שכטר, שווה תמיד להכנס. הפעם יש שם עבודת וידאו מרשימה וקיר אמן קצת פחות מרשים.

חשבתי עוד להספיק ולעבור בקריית המלאכה בכמה גלריות, אבל החלטתי להתחיל לנסוע מזרחה, למוזיאון פתח תקווה (נזכרתי שלעבור את רמת גן ממערב למזרח תמיד לוקח זמן).

שמעתי טובות על תערוכה בשם "חי" שם, וכשהגעתי, אחרי כמעט 50 דקות בדרכים מדרום תל אביב , לא הצטערתי. תערוכה מושקעת, אם כי האוצר למעשה עשה מכל העבודות המוצגות, בצירוף קטעי וידאו מסחריים ופס קול אודיו מעין "גוף" חי, עבודה אחת שהיא יותר מסך כל מרכיביה. אולי כך צריכה להיות אוצרות משמעותית בתערוכות נושא.

ובדרך חזרה, חשבתי לעצור בגלריה זוזו בעמק חפר, אבל היה סגור. אז התנחמתי בחדרה, שם הצלחתי סוף סוף להגיע לקיר ציורי הגרפיטי שראיתי מהרכבת בכל נסיעה לתל אביב, בזמנים שזה לא היה מסוכן מדי לנסוע. על עמודי הגשר הכביש העובר מעל פסי הרכבת, משני צידי המסילה, יצאתי וכמה עשרות "פרצופים" באמתחתי. בעצם זו גלריה כמו כל הגלריות הן ביקרתי באותו יום, רק שהאוצרות אקראית משהו.

למה אני מספר את כל זה? כי אם נמאס לכם להיות כלואים בבית, ואתם מחפשים מקום לבקר בו לא תיחשפו ליותר מדי אנשים, מקומות של אמנות עכשווית עונים על המפרט. המקום האחרון עלי אדמות בו יהיו הדבקות הוא בגלריות (שבהן גם מאד מאד שומרים, ורושמים שמות, ומקפידים על מסיכות). ויש הרבה תערוכות מצויינות בכל רחבי הארץ.

מה שעשיתי אתמול היה סיבוב בגוש דן. אבל אם אתם יוצאים למשל מחיפה, אז בכוון צפון אפשר לחבר ביום אחד בין גלריות בלוחמי הגיטאות, כברי (3 חללים) וקיבוץ חניתה. בכוןן צפון-מזרח בין המשכן בעין חרוד והגלריה באשדות יעקוב. בכיוון דרום-מזרח הגלריות בקיבוץ הזורע ואום-אל פאחם. בצפון הרחוק – קיבוץ ברעם.

קצת מצפון לגוש דן: אפשר ביום אחד לחבר את גלריה בסיס (שעדיין קיימת) באזור התעשיה הרצליה פיתוח, משכנות האמנים בהרצליה, מוזיאון הרצליה והגלריה החדשה ברמת השרון. קצת יותר צפונה, אפשר לחבר בין זוזו באזור התעשיה עמק חפר והגלריה בגבעת חיים.

בכוון דרום: מוזיאון אשדוד, הגלריות בקיבוצים בארי ויד מרדכי.

ויש כמובן את זומו, המוזיאון הנודד, בקרוב באזור התעשיה בפאתי טבריה. שווה מאד. ועוד המון מקומות שבטח שכחתי.

איך לפתוח את שנת הלימודים?

נתחיל מהבהרת הפוזיציה של כותב הדברים האלה: אין לי לא ילדים ולא נכדים בגילאי בית ספר. כמו כן, אני לא חושב שמלמדים שם משהו מועיל, מעבר לחיבור וחיסור, אולי. וגם אף פעם לא היה ברור לי למה לא לדחות את פתיחת מערכת החינוך עד אחרי כל חופשות החגים. ועדיין, צריך בתי ספר, בעיקר כדי לפנות את ההורים לעבודה (שאין…). אז מה עושים?

למידה מרחוק: טוענים שיש הרבה ילדים שאין להם מחשבים בבית, לפחות לא לשימושם הבלעדי. מה שאותם אנשים שוכחים הוא שיש הרבה יותר טלפונים חכמים ממחשבים (גם במגזר החרדי), חכמים מספיק גם אם לא מהדור האחרון, שמספיקים ממש לגמרי להתחברות לשיעור בזום או תוכנת וידאו אחרת. ואם לא וידאו, אז לפחות אודיו.

עוד לגבי למידה מרחוק: שני ילדים או שלושה יכולים לשמוע שיעור מספיק טוב על מחשב אחד. שיחברו בין ילדים שיש להם לכאלו שאין להם הגרים במרחק סביר, וילמדו יחד. בית הספר יכול לעשות את הציוותים האלה בלי כל קושי, ואפילו לחייב תלמידים לחלוק בחומרה שיש להם.

כשיש שלושה ילדים בבית שצריכים לחלוק מחשב אחד, או טלפון חכם אחד, אנא -שמשרד החינוך יאפשר להתחבר לשיעורים שונים עם מורים שונים בשעות שונות כך שכל ילד יוכל ללמוד בשעות שהמחשב פנוי עבורו. יש ביממה מספיק שעות ערות לשלושה מנות של שעות לימוד בזו אחר זו. וכשמלמדים בזום אפשר ללמד במקביל גם 40-50 ילדים (כאמור – בעיקר כדי שההורים יעבדו, אני יודע שזה לא אופטימלי מבחינת העברת החומר). לא נורא אם כמה שבועות ילד ילמד עם מורה אחר, לא זה הקבוע שלו.

ומה לגבי הטלויזיה? יש בכבלים ובלווין מאות ערוצים עליהם אפשר להעביר במקביל תכנים לכל הגילאים ולכל המקצועות. תכנים צריך לקנות ולדובב, או לשלוף ממחסני הטלויזיה החינוכית. אפשר למצוא. וכאמור – המטרה היא להעסיק את הילדים.

כמובן שצריך לענות על השאלה: מי ישמור על הילדים הקטנים יותר בשעות האלה? התשובה יותר קלה בימים אלה בהם רבע מכוח העבודה מובטל מאונס וחצי מכוח העבודה עובד מרחוק. ויכולים גם הורים להתארגן בקבוצות קטנות ולשמור על ילדיהם בתורנות. פתרונות יש.

בסופו של דבר, אם תדחה שנת הלימודים עד שהתחלואה תרד, הרי אותם הורים יוכלו לחזור לעבודה יותר מוקדם. כמו כן, המון אנשים שמשרותיהם אבדו לעד, ויהיו לא מעט כאלה, שיתכבדו ויסבו עצמם להוראה – מקצוע מספק, גם אם לא מתגמל כמו עבודה בהיי-טק נאמר, אבל עדיין לא רע. (וכמו כן יש לשפר את משכורות המורים!)

פתרונות יותר רדיקאליים: כל מי שבחל"ט ורוצה להמשיך ולקבל כסף – שיבוא לעבוד במערכת החינוך. בשלב זה, אפילו רק לשמור על ילדים קטנים בזמן שהם צופים בבית בטלוויזיה בתכנים חינוכיים. לא צריך הרבה הכשרה לזה.

ולתלמיד שאין לו יכולת ללמוד מרחוק על אף כל הדברים מעלה, שיבוא לבית הספר פיזית, שיהיה כעת מקום הרבה פחות צפוף. עשרה תלמידים בכיתה, אם אלו כל הזמן אותם התלמידים, זה תרחיש הרבה פחות מסוכן. (אני לא נותן הרבה סיכוי לעניין המסיכות בכיתות). בתי הספר הם אלו שצריכים להחליט מי ילמד בכיתה, מתי ועם מי, ומי ילמד מרחוק, מתי ועם מי.

הסעות: בתי ספר בשכונות מבוססות שבהם אחוז גבוה של תלמידים יכולים ללמוד מרחוק יהיו די ריקים. צריך לארגן הסעות של חלק מהתלמידים משכונות מצוקה בהן רוב הילדים לא יכולים ללמוד מרחוק אל בתי הספר הפנויים יחסית, כך שיוכל להשמר מרחק סביר בין התלמידים.

ברור לי שנדרשת יכולת ארגון ברמה יפנית או קוריאנית בשביל שיקרו דברים מעין אלה, ואצלנו, חוץ מכל הבלגאן והחפיף, יש גם שר החינוך שהוא איש צבא מאצו, שחושב שכבודו יפגע אם שנת הלימוד לא תפתח בשעה שמונה אפס אפס בראשון לספטמבר. טוב, לפחות הצעתי.

תמותה עודפת

אחד הטיעונים הנפוצים של אלו ש"לא מתרגשים מקורונה" היא שבישראל מתו מתחילת השנה פחות מהממוצע הרב שנתי. אני לא בטוח אם זה עדיין נכון עכשיו בתחילת הגל השני של המגיפה אבל נניח שכן. אבל זה בוודאות לא נכון לרוב המדינות בהן הנגיף פגע כמו בלגיה, איטליה, ספרד, צרפת וכמובן ארה"ב. שם אחוזי התמותה העודפת מאד משמעותיים (אפשר לראות את הנתונים, מתעדכנים בזמן אמת, כאן).

אז מה המנגנון שעומד מאחורי המנגנון הנפשי העומד מאחורי ההסתכלות המאד צרה הזו מצד אחד, ומה גורם לתמותה העודפת הנמוכה בישראל שמאפשר את ההסתכלות הזו?

האם יש מישהו שחושב שעםישראל מוגן גנטית? שאולי נסיבות חייו מאפשרות לו להמשיך לחיות את חייו ללא הפרעה גם כשבעולם כולו מתים כמו זבובים? אנחנו העם הנבחר לשרוד את נגיף הקורונה? או שכל העולם פשוט משתף פעולה עם ביבי בנסיון להסיח את דעתנו מהמשפט הקרב שלו?

אפשר להסביר את התמותה הנמוכה פה בהרבה דרכים, אבל היא קשורה לא מעט לתחלואה הנמוכה שהייתה פה בגל הראשון, הודות לזה שאנו מדינת אי, בלי מעברים יבשתיים, שהטיסות הופסקו מוקדם, והסגר נכפה בנחישות, ועם שיתוף פעולה של העם. מבין החולים, גם אחוזי התמותה היו יחסית (לא מאד) נמוכים הודות לגיל הממוצע הנמוך של האוכלוסיה.

אני מקווה שאתבדה, אבל עם כמויות התחלואה הנוכחיות, אני חושש שנראה פה תמותה עודפת כמו בכל מקום בו יש אחוז נדבקים גדול. נכון שיודעים יותר טוב לטפל, ובבתי האבות אולי נערכים כבר יותר טוב ועדיין, אני חושב שהדבר הנכון הוא כן מסיכות, כן שמירת מרחק, בלי אירועים המוניים, עוד חצי שנה לפחות, עד שיהיה חיסון.

מה הקטע

היה מעגל של שש פחיות בירה גולדסטאר, שם בחול על שפת הים. ריקות. האנשים ששתו את הבירות האלה כבר לא היו שם. חוץ מזה, הטמפרטורות החלו מעט לרדת לפנות ערב, והים היה כה יפה, כשיצאנו להליכה על התפר שבין המים לחוף, לכיוון דרום מ"חוף הסטודנטים" של חיפה.

לאט לאט החל מספר ערימות האשפה להצטמצם. נותרו רק שקיות הניילון והחטיפים שהרוח נשאה אתה דרומה, במקרה הטוב על החול, במקרה הפחות טוב, לתוך המים – שיהיה לצבים על מה להיחנק.

כשחזרנו צפונה והלכנו למגרש החניה שמתי לב שיש גם סוג של צדיקים שזורקים את האשפה (שלקחו אתם מהחול,) במגרש החניה, לפני שהם נכנסים למכוניתם, הנוצצת מן הסתם, בדרכם לביתם, הנקי ללא רבב, אני מוכן להמר. וזה ממש מוזר, כי על החול יש פחי אשפה "פחטריות", שהציבה (עירית טירת הכרמל לדעתי) במרחקים קצובים. אותם בחורים מצויינים שנטשו את פחיות הבירה שלהם, לא היו צריכים ללכת יותר מתריסר צעדים לפח האשפה הקרוב, למעשה, לאחד משלושה שהקיפו אותם. ובכל זאת, גם ויתרו על הפיקדון וגם ויתרו על האופציה שיוכלו לשבת במקום נקי בפעם הבאה שיבואו ליהנות מחוף הים.

יש לי כמה הנחות לגבי אותם שמשאירים מאחוריהם את האשפה, קמים והולכים, אבל הם תעלומה גדולה בעיני. הנחה אחת לגביהם היא שהם באים לשפת הים לשבת בחברותא ולגמוע בירה כי זה מקום שעושה להם כיף. ואני מניח שאם לא היה מישהו אוסף את האשפה אחריהם הם היו מפסיקים לבוא. אני די בטוח שלשבת בין ערימות אשפה היה מוריד את הסיכוי שהם היו באים לחוף הים הזה.

את פחיות הבירה אני מוכן להמר שהשאירה חבורת גברים, צעירים, שהיו שם בלי נשים. גם די הרבה ערימות אשפה מיותמות אחרות שראיתי בסוף ההליכה יכולתי לשייך לחבורות הצעירים שזכרתי שישבו במקום ההוא בתחילת ההליכה. חלקם באים עם לא מעט ציוד אגב, כולל רמקולי ענק שבעזרתם הם חולקים בנדיבות את טעמם המוזיקלי עם כל מי שנמצא ברדיוס של חמש מאות מטרים מהם. לכן אולי קשה להם לקחת את האשפה שלהם אתם. אבל כמה צעדים לפח האשפה שלידכם? גם זה לא?

על סמך מדגם לא מייצג אטען שפריט האשפה שיותר מכל אחד אחר מושאר בטבע לאחר כבוד הוא אותן פחיות כחולות של משקה אנרגיה. בכל מקום, מהקניון האדום בהרי אילת, עבור בחלקיו השונים של מכתש רמון וכל הדרך צפונה עד חיפה – בכל מקום בו עצרנו בטבע, כבר עצרו לפנינו כמה וכמה "צרכני אנרגיה" שהמשקה דנן הזריק לגופם אנרגיה, אבל לא בכמות שתספיק לאיסוף הפחית לאחר שהתרוקנה.

אז למה? זה מה שמטריד אותי. למה אנשים מחרבנים במקום בו הם אוכלים? האם זה מתוך איזה כעס על המערכת? העולם? סוג של מגיע לי? האם זה טמטום? רשעות? האם יש בזה זדון? האם זורקי פחיות האנרגיה הם גם אלו שאין להם את האנרגיה לשים מסיכה ולשמור על חיי הסובבים אותם?

אבל אז נזכרתי שאולי אני אישית לא משאיר אחרי אשפה בטבע, אבל הדור שלי ואלו שלפניו לא השאירו כמעט טבע. ואם מדברים על לחרבן במקום בו אוכלים, אז להפוך את כוכב הלכת עליו אנו חיים לבלתי נסבל למחיה מגמד את זה עשרות מונים. המין שלנו, כולל אותי, פלט גזי חממה בלי חשבון, גם אחרי שכבר התבררו ההשלכות של זה. המין שלנו יצר יבשות של פלסטיק באמצע האוקיאנוסים. המין שלנו הכחיד את רוב בעלי החיים, ביבשה ובים, למעט אלו שיכול היה להפיק מהם תועלת, אותם הפך לתוצרים של חקלאות בעלי חיים אכזרית. נו, איך זה בהשוואה לקישוט הנוף בעיטורים תכלכלים של פחיות?

ארץ חדשה

בימים אלה שבהם אין תיירים בשום מקום, אבל גם אי אפשר לנסוע לשום מקום, אני מחפש מקומות לבקר בהם כאשר יתאפשר. הבעיה היא שכאשר יתאפשר, ויפתחו השמיים, שוב יחזור המצב המעצבן הזה שבו כל המקומות השווים מפוצצים תמיד בתיירים המעצבנים האלה.

כמובן שכל מי שמתרעם על הצפיפות אף פעם לא רואה את עצמו כחלק מאותו ההמון. רק האחרים הם תיירים. הוא עצמו, כלומר אני, "נוסע", "משוטט", לא סתם איזה "תייר" כמו כל האחרים, הוא אומר לעצמו. שהם יעופו מפה, וישאירו לי את פריז בלי תור אינסופי אל גג כנסיית הנוטרדאם.

לפני עשרים או שלושים שנה, יכולתי להרגיש עצמי שונה מכל ההמון ולו רק בגלל שטיילתי באופן עצמאי ולא בטיול מאורגן. אבל היום האינטרנט די ייתר את הצורך בטיול מאורגן לרוב האנשים (לפחות אלו ש"נאורים דיגיטלית"). יכולתי גם להרגיש שונה כשטיילתי בזמנים שאחרים פחות טיילו בהם, כי לא הייתי כבול לחופשות בתי ספר או חגים כאלה ואחרים, והייתי גם מוכן לקחת סיכונים עם מזג האוויר, לטייל בעונות תת-אופטימליות מבחינת האקלים. אבל היום מתי שאתה לא נוסע, בזמנים שבין מגיפות, תמיד מלא וגדוש. אולי כי חופשות הסינים שונות מחופשות האירופאים.

אז נשאר לבחור יעדים שתיירות ההמונים עדיין לא לגמרי גילתה, ואני מחפש כאלה על הגלובוס המטאפורי. יעד אחד כזה, ממש פה בבית, שגיליתי לאחרונה הוא הרשת החברתית tik tok. אני יודע שזה בערך הדבר הכי סחי שיש, לדבר על tik tok, ביחוד לאדם מחוץ לקבוצת גילאי 13-25 ועוד לספר על זה במדיה עתיקה כמו בלוג (לפחות זה לא ישראבלוג או "קפה דה מרקר" ז"ל). אבל מה לעשות, גם הסתובבות של שנים בבניין גילמן לא גמלה אותי מסַחיוּתי. (אם אתם לא יודעים מה זה סחי, זה סימן שאתם כאלה).

tik tok היא פלטפורמה לסרטוני וידאו קצרים. מאד קצרים אך מאד מושקעים. מדהים מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקושש לייקים. נכון שיש שם המון זבל, אבל גם בהודו יש המון זבל ברחובות, אז מה? עדיין זו הארץ הכי מדהימה בה הייתי. וזה היה מדהים לא רק בגלל הזרות הקשה בינינו לבינם. יש בהודו המון מקומות נהדרים, וכמו הסרטונים ב tik tok, גם מאד "מושקעים", בניגוד לשלוחיות ההודית של היום. במסגרת מאמצי לטייל מהכורסה אליה רותקתי באשמת איזו מין "שפעת עם יחסי ציבור" (כפי שטוענים כמה דבילים), התחלתי לצלם את חלק מהשקופיות שצילמתי בנפאל והודו לפני אי אלו עשורים. הצילומים שלי גרועים, השקופיות כבר קצת דהו, אבל המקומות באמת היו מדהימים, מקווה שגם נשארו כאלה, אבל אני מניח שכן, הודו מצטיינת באינרציה.

ניסיתי גם לצאת לטייל ב google street view במקומות בעולם שבהם ידעתי שיש אמנות רחוב שווה. אבל tik tok הוא ארץ הרבה יותר זרה, יותר חדשה. דוגמאות? נסו לעקוב אחרי התגית putafaceon# למשל (טוב, יש לי משיכה לפרצופים מוזרים). מרתקים אותי גם הסרטונים המדגימים איך להכין סרטונים לtik tok. היצירתיות שם שופעת. ואני מוקסם מכל אותם הבחורים הנועזים הקופצים מכל מיני מקומות מאד גבוהים לגופי מים שחלקם לא מאד גדולים, אלו הגולשים על סקטבורד במקומות לא סבירים וכמובן הפרקוריסטים. בגלגול הבא, גם אני אעשה את כל זה. עם גלגולים, כמוהם. ויש גם לא מעט סרטוני voguing נחמדים.

יתכן ש tik tok נראית לי ארץ חדשה כי נכנסתי בלי לציין תחומי עניין (ולכן לא מוצעים לי סרטונים על פי התחומים שאני כבר מכיר) וציינתי את גילי כבן עשרים לערך (ולכן מוצעים לי סרטונים המוכוונים לגיל זה, אם יש הכוונה על פי גיל, ואני מניח שיש). יתכן שאם הייתי פותח חשבון נוסף בפייסבוק (לדוגמה), מציין גיל אחר ותחומי עניין אחרים, עוקב אחרי אנשים שונים לגמרי, הייתי מגלה גם בפייסבוק, אינסטגרם או טוויטר ארצות חדשות ומוזרות. נראה.

אני לא משתף תכנים מהארץ החדשה הזו בפלטפורמות "סחיות" כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם או הבלוג הזה (שבכולן כבר יש לי חשבונות, בחלקן יותר מאחד), כי זה יהיה סַחי, ממש כמו לגרור חברים ומשפחה לערב שקופיות (זוכרים את זה?) מַשְמִים אחרי שחזרת נאמר מספארי באפריקה (או ברמת גן) או מהקומבה מלה בהודו.

אין לראות בכתוב מעלה עידוד להכנס ל tik tok. רק זה חסר לי, שיתחיל להיות שם מלא בטיפוסים כמוני.

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.

המכחישים

השנה היא השנה הראשונה בחיי שהתחסנתי נגד שפעת. לא בגלל שהתחלתי להרגיש לפתע פחות חסין. ממש לא. אבל אולי בגלל הגיל הפורמלי, אולי בגלל שהיה מסע פרסום נרחב, אולי בגלל שקופת חולים מכבי אפשרה לעשות את זה פה לידנו, אצל האחות, בלי תור.

אני גם לוקח ברצינות יחסית את עניין הקורונה. אולי בגלל שיצאתי בשלום מחמישה שבועות בצפון איטליה בינואר ופברואר ואחרי זה נראה לי אדיוטי להדבק סתם כך פה. אולי בגלל הגיל, ואולי בגלל שאני עוקב באדיקות אחרי מספרי החולים והמתים בארצות השונות ורואה את הקשר בין ההתנהלות לבין התוצאות (כן, כולל שבדיה).

אני גם מוכן להודות שמשפיע על יחסי למגיפה זה שהכנסותי לא נפגעו מהמגיפה (אולי כי אין לי הכנסות) והוצאותי ירדו דרמטית. גם זה שקל לי יחסית להיות מבודד בגלל התנאים החומריים הטובים יחסית בהם אני חי, (והגינה שמספקת לי תעסוקה בלי סוף,) הם בהחלט גורם. אם הייתי מגיע לסף רעב בגלל המגיפה אולי הייתי נוטה יותר לזלזל בה.

מצד שני, אני לא מזלזל במגיפה למרות החשד האינסטנקטיבי שלי בכל מה שנתניהו ושלוחיו עושים ולמרות ההערכה המאד נמוכה שהייתה לי לשר הבריאות הקודם.

במקביל, אני מנסה להבין את תופעת מכחישי הקורונה. אלו באים מצויידים בטווח של טענות. בין שזוהי שפעת עם יחסי ציבור, בין אלו שאומרים שחייבים להגיע לחיסון עדר ושצריך שידבקו כמה שיותר אנשים, בין אלו אומרים שימותו כך וכך X אנשים, או מוקדם או מאוחר, ובין שרואים בזה מזימה של הרודן נתניהו להנציח את כהונתו.

אני בטוח שיש עוד טענות, אבל אם אפשר להכליל הכללות, יש יותר מכחישי קורונה בצד ימין של המפה הפוליטית. ברמת האזרחים, אלו יהיו "אנשי התיקון השני לחוקה" מנופפי הנשק בארה"ב, שרואים בתקנות לבלימת המגיפה פגיעה בחרויות האזרח (הלבן כמובן, אין שחורים ביניהם) שלהם. ברמת המנהיגים, יש קו ברור המחבר רודנים ברחבי העולם, מבולסונרו בברזיל, טראמפ בארה"ב, לוקשנקו בבלרוס, אורבן בהונגריה ועוד (פה נתניהו חריג, אולי בגלל שהוא היפוכנדר, אולי בגלל שהוא בקבוצת סיכון).

אותם מנהיגים המסרבים להיכנע לעריצות עובדות המדע (למשל התחממות כדור הארץ) מסרבים גם להיכנע לעריצות הוירוס. כי הוירוס הוא אכן עריץ. אי אפשר לנהל אתו משא ומתן, והוא פוגע פגיעה אנושה בכוחם של רודנים. הרודן שיתעלם ממנו, ישלם עם הזמן מחיר. אין הרבה רודנים שישרדו מוות המוני של אזרחיהם שאותו אפשר לייחס ישירות למחדליהם. הרבה רודנים גם נשענים על תמיכת המעמדות החלשים (פה אלו אולי רוב הביביסטים) ואלו המעמדות שבהם הוירוס מכה יותר חזק.

אני ממש לא וירולוג ולא אפידמיולוג וגם לא מנסה לטעון טענות מסוג זה. אבל אפשר להפעיל שכל ישר קצת. למשל להתסתכל על המספר הכולל של המתים בכל מקום ומקום, ולהשוות אותו לממוצע הרב שנתי באותם חודשים ובאותו מקום. כך אפשר לנטרל טענות שמייחסים מוות מקורונה למי שמת מסיבות אחרות ורק היה בגופו הנגיף, או טענות מהכוון הנגדי שרבים מאלו שמתו בבתיהם בלי שיאושפזו ויבדקו בעצם מתו מקורונה. אפשר לראות את המספרים למשל כאן, והם חד משמעיים. במדינות שחיפפו או שהשתהו בהבנת חומרת המגיפה אפילו בשבוע או שבועיים, הייתה תמותה עודפת באחוזים גבוהים.

בישראל אגב, תמותה עודפת נמוכה, אבל לטעון שזה בגלל שהמגיפה לא רצינית מתעלם מזה שאלמלא הצעדים שננקטו היא הייתה גבוהה בהרבה. אנחנו אולי עם סגולה, אבל הנגיף לא מתרשם מזה. כמה יותר גבוהה, אפשר לראות על ידי השוואה למדינות עם מאפיינים דומים (אבל פה תמיד יבוא מישהו ויטען שמשהו לא בדיוק אותו דבר – מכחישי עובדות לא מתייאשים).

אני מזכיר (למכחישים) מה קרה בזמנו לתושבי יבשת אמריקה כאשר באו במגע עם הפולשים מאירופה. 95% מהם מתו – ממחלות שהאירופאים נשאו בגופם ושאליהם כבר הייתה להם עמידות. אז נגיף הקורונה לא הורג את הנדבקים באותם האחוזים כמו אבעבועות שחורות את האינדיאנים, הערכות עדכניות נעות בין 0.2% ל 0.5%. אחוזים מהנדבקים (לא רק "המאומתים") – רק פי שתיים עד פי חמש מאלו של השפעת. אבל אלו אחוזים מקהל יעד הרבה יותר גדול. לרוב הציבור יש חסינות טבעית או מלאכותית לשפעת. אני לא יודע מה היחס בין מספר האנשים העלולים להדבק בקורונה לעומת אלו העלולים להדבק בשפעת, אבל סביר שזה יחס דו־ספרתי.

אחרון לא חביב כלל – קורונה היא לא שפעת עם יחסי ציבור ולו רק בגלל הסבל העז שעוברים החולים מצד אחד, שבועות ארוכים של כאבים עזים, קשיי נשימה וחולשה קיצונית (יש לי עדויות מיד ראשונה) והנזקים ארוכי הטווח, אולי הקבועים, שנגרמים למחלימים.

אחרי אחרון: לאלו שאומרים (במעשיהם אם לא במפורש) "שימות הזקנים, אני מה אכפת לי" אני אומר "גם אתם תגיעו לשם". וש 18% מהמתים היו מתחת לגיל 40. שתדעו. ולאלו שאומרים שזה הכל מזימה של ביל גייטס כדי להזריק לנו צ'יפ או שזה נגרם מקרינת 5G, אני לא אומר כלום. שיורידו מסכות ושיעשו מה שהם רוצים, רק לא בסביבתי.

שוב, על חייהם הקצרים של זכרים

לפני כמעט עשור בדקתי את הסטטיסטיקה של תוחלת החיים במדינות שונות, בערים שונות בישראל וההבדלים בין גברים ונשים. לא אהבתי את מה שמצאתי, ומתוך סקרנות גם המשכתי ובדקתי מה ההבדלים בין המין האנושי למינים אחרים. מה שמצאתי, גרם לי סופית לעבור, אחרי כמעט ארבעים שנה, מצמחונות לטבעונות. אפשר למצוא את סיכום הממצאים לגבי בעלי חיים, בטבע ובחקלאות, במתועשת ובזו שלא (איפה שעוד אפשר למצוא כזו) ברשומה שכאן. (ועכשיו, כשחיפשתי את הקישור לשים פה מימין, גיליתי שכתבתי על זה מספר לא מבוטל של פעמים)

אפשר לראות את ההבדלים בין גברים לנשים על פי מה שנקרא sex ratio או לפעמים gender ratio. זהו היחס בין מספר הגברים לכל מאה נשים בכל גיל וגיל.

אפשר לראות שיש שיפור מתון במצב הגברים, ולמשל בין בני התשעים הייתה עליה מ 40 גברים למאה נשים ל 50. כלומר שבין שיש פי שניים בנות תשעים מבני תשעים. ויש פי 1.3 נשים מגברים בין גילאי השמונים.

ואז מופיע לו בזירה וירוס הקורונה, ובא לחרב את השיפור היחסי במצבם של הגברים. לא די בכך שהוירוס הורג אנשים על פי מבחן הכנסה (עניים מתים מקורונה יותר, בכל העולם), הוא גם הורג פי שניים גברים מנשים (אם כי יחס ההידבקויות זהה לגברים ונשים) פי שאפשר לראות מהנתונים בטבלה מטה (הדוגמה מהעיר ניו-יורק)

וזה הרבה יותר גרוע, כי כפי שאפשר לראות בטבלה מטה, מחצית מהמתים הם מבני ה 75 ומעלה. (הנתונים מניו-יורק). במקומות רבים רוב משמעותי של המתים היו בני שמונים ומעלה. ואני מזכיר שבקבוצות הגיל האלה יש רוב מובהק של נשים (כפי שאפשר לראות בכל בית אבות, ובטבלה מעלה). אם פי (4095/2530) 1.62 גברים מתים, ויש בגילאים האלה בערך פי 1.8 נשים מגברים, המכפלה של שני מספרים מראה את הסיכוי של גבר מעל גיל 75 למות מקורונה – בקירוב פי שלושה משל אשה בת גילו! (טוב, רק פי 2.9 🙂

תמותה מקורונה על פי גיל

לא די שגברים פחות זוכים להזדקן מנשים, מבין אלו שכבר שרדו והגיעו ל"גבורות", בא הוירוס המנוול, והורג בהם פי שלושה מאשר בנשים. אחרי המגיפה, היחס בין נשים לגברים בגילאים המבוגרים יהיה עוד יותר גרוע. יהיה לנשים עוד יותר קשה למצוא לעצמן בן זוג בגילאים הגבוהים.

למה הוירוס מתאכזר יותר לגברים, ועוד יותר לגברים זקנים? אין תשובה סופית. ראיתי שמייחסים את זה לעישון, שיותר נפוץ אצל גברים (והוא גם אחת הסיבות לתוחלת החיים היותר נמוכה מלכתחילה). יש הטוענים שלנשים, בזכות הכרומוזום X הכפול, יש מערכת חיסונית יותר חזקה. אחרים מיחסים את זה שלגברים יש יותר ACE2 receptors המהווים שער כניסה לוירוס הקורונה.

אני מתעניין יותר בגורמים שבשליטת האדם הבודד, כגון תזונה, פעילות גופנית, אורח חיים, המנעות מהתמכרויות וכו. עם שפע ה ACE2 receptors שכנראה יש לי אין לי הרבה מה לעשות.

עוד כתבה בנושא בעיתון הארץ. לכל אלה המתקמצים לתמוך בעיתונות ראויה, הנה כמה פסקאות:

אחת השאלות הבוערות שעליה מנסים המומחים לענות בנוגע להתפרצות מגפת קוביד־19 (מגפת נגיף הקורונה) היא מה שיעור התמותה בין האנשים שנדבקים במחלה. כל עוד היקף ההדבקה במחלה באוכלוסייה הכללית לא ידוע, שיעור זה מבוסס על הערכות בלבד. אולם נתון אחד בולט בכל הניתוחים הדמוגרפיים שנערכו עד כה: שיעור ההידבקות של גברים ונשים בנגיף זהה, אבל גברים מתים באופן משמעותי יותר מסיבוכי המחלה בהשוואה לנשים, והפער בין המינים נשמר לאורך כל קבוצות הגיל.

למשל, בנתונים שנאספו בסין, שיעור התמותה של הגברים היה 2.8% מבין עשרות אלפי חולים במדינה, בהשוואה ל–1.7% בקרב הנשים, וגם הגיל החציוני שבו נשים מתות מהמחלה גבוה בכחמש שנים מזה של הגברים. נכון להיום, כשמחקרים על הנגיף SARS-CoV-2 נערכים ברחבי העולם אבל עדיין יש יותר שאלות מתשובות, אין המדענים מסוגלים להציע יותר מהשערות להסברת פער זה, והשערות אלה יידרשו להיבדק במחקרים נוספים.

BAME

בתחילת המגיפה עוד חשבתי שהנה סוף סוף, הגיע לזירה מתנגד של ממש לקפיטליזם – וירוס הקורונה. רוב החולים בקורונה מחוץ לסין היו אנשים שנעו ונדו בעולם, היו בחופשת סקי, בילו, נסעו וחגגו, והוירוס בא אולי לשים סוף לחגיגה.

הוירוס גם היכה יותר בעוצמה במדינות אירופה, וביניהן דווקא באלו היותר מבוססות, ודי פסח על המדינות העניות יותר במזרח אירופה. גם באפריקה התמותה לא חרגה מהתמותה (הגבוהה) הרגילה.

כשהוירוס הגיע לבירת הקפיטליזם החזירי ביותר, ארה"ב, ושם הוא היכה על ימין ועל שמאל, ובמיוחד בעיר בה ממוקם וול סטריט, חשבתי – או, הנה הגיע מתנגד של ממש.

גם אחרי כן, היה שלב שבו עוד חשבתי שהנה, הוירוס לא מפלה בין עשירים ועניים, בין חזקים לחלשים, שאולי הוא לא אנטי-קפיטליסטי, אולי הוא אגנוסטי בסוגיה. עניים יכולים להדביק עשירים ולהיפך. כסף לא מהווה חיסון.

אז טעיתי. הוירוס מסתבר, נכנע לקפיטליזם כמעט כמו כל מה שזורקים כלפיו. הקפיטליזם מחבק ובולע הכל, גם את הוירוס הקטלני ביותר. הוירוס מסתבר, חכם על חלשים, ומוחלשים. הוא מגפה מעמדית.
גורם סיכון משמעותי בקורונה, בנוסף לגיל ומחלות קודמות, הוא עוני.

דוגמאות:
הקשישים בבתי האבות, (בניגוד אולי לקשישים הספונים בביתם עם מטפל צמוד,) מתים באחוזים גבוהים. בשבדיה, סיפור "ההצלחה" שלא עצרה את הכלכלה לרגע (ולכן יש לה "רק" פי 9 מתים למיליון בהשוואה לפינלנד ונורווגיה), מחצית המתים הם דיירי בתי אבות, 90% מהמתים מעל גיל 70.
הכלכלה לא צריכה אותם ולכן אפשר להפטר מהם. הוירוס מגויס בשירות הקפיטליזם, ולטובת האיזון האקטוארי בקרנות הפנסיה.

אגב קשישים וקבוצות סיכון: בכל העולם שני העשירונים התחתונים נוטים לפתח מחלות רקע 10-15 שנים קודם, מכל מיני סיבות. בעיקר מחלות לב וסכרת. מחקר עדכני מראה שסף גיל הסיכון אצלם הוא 55 ומעלה, לא 70 ומעלה.

בנורווגיה, שם דווקא עצרו את המשק, היו כאלה שנאלצו להמשיך לעבוד, שלא יכלו לעבוד "מרחוק". שליש מהחולים מסתבר, הם ממוצא סומלי. אחוז (הפליטים) הסומלים באוכלוסיה? 1.1%. וזה לא עניין גנטי. זה עניין של עוני, ומגורים בצפיפות, וחוסר נגישות למדיה כתובה (בנורווגית), ואי יכולת כלכלית להפסיק לעבוד, גם לא לשבוע. בשורה התחתונה, הוירוס "מעדיף" לחסל את מי שתרומתו לתל"ג נמוכה או שלילית, הוירוס עובד שעות נוספות בשירות הקפיטליזם.

באנגליה, 34% מהחולים בקורונה הם BAME, ראשי תיבות של שחורים, אסייתים ומיעוטים אתניים. הם רק 14% מהאוכלוסיה. חוץ מצבע עורם, יש סבירות גבוהה שהם יותר עניים בממוצע, ויש להם פחות אפשרות לשמור מרחק ולהתבודד.

בארה"ב 33% מהמאושפזים הם אפרו-אמריקאים, הם 13% מהאוכלוסיה. שם מסתבר, אולי לא הכל כלכלי. לאוכלוסיה זו יש אחוז גבוה יותר של השמנה חולנית וסוכרת. אבל גם זה קשור אולי למצב סוציו אקונומי. בכל אופן, כיוון שלא ראיתי פילוח של חולים ומתים על פי הכנסה, עדיין האתניות, צבע העור אם תרצו, מהווה קירוב לא רע למצב כלכלי. זה מסריח, אבל ככה זה.
יש מאה אלף חולי קורונה בארה"ב במשחטות הבשר. אלו בעיקר מהגרים בלתי חוקיים העומדים כתף ליד כתף ומפרקים פרות. אם הם לא יופיעו לעבודה, יגרשו אותם חזרה למרכז אמריקה. אבל הם חלקי חילוף ברי החלפה בשיטה הקפיטליסטית. הוירוס יהרוג בהם? יבואו אחרים.

בישראל, 75% מהחולים הם מהאשכולות הכלכליים הנמוכים. היישובים הכי "חולים" בארץ הם ערביים או חרדיים. העניים נדבקים יותר, מפוטרים יותר ויחזרו לעבוד בתנאים ירודים – בעוד העשירים קיבלו יותר בדיקות. הוירוס "יודע" עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא, איפה סיכוייו להפיץ עצמו יותר גדולים, בתואם מושלם לשיטה הקפיטליסטית.

מה לגבי החרדים? גם בישראל וגם בארה"ב יש ביניהם יחסית הרבה חולים ומתים. נכון שחלק מזה נובע מזה שהם מנוכרים למדינה ולתקנותיה, ושמים את האל מעל הקיסר, אבל שווה לזכור שזו אוכלוסיה מאד ענייה, למרות כוחה האלקטורלי. אנשים שגרים עשרה בדירת שני חדרים לא ממש יכולים לשמור מרחק ממישהו או משהו, גם כשהם לא מצטופפים סביב איזו אדמו"ר או מדורת ל"ג בעומר. וחוץ מזה, תרומתם לכלכלה גם היא שולית או שלילית. וירוס קפיטליסטי למהדרין, כמו שהקורונה מתברר להיות, יעדיף להמית תלמיד ישיבה חרדי על פני מהנדס הייטק. כך עדיף לכלכלה.

למה באפריקה הוירוס לא פועל בשרות הקפיטליזם? אולי כי קשה לוירוס למצוא אנשים מעל גיל 70 במדינות בהן תוחלת החיים נמוכה מ 50. אולי הוירוס עדיין לא הגיע לשם. כשהעולם הראשון סגר את שעריו, הוא גם עצר את אפשרות הוירוס לייצא את עצמו לעולם השלישי. אולי, כשיפתחו השמיים מחדש, נראה מה קורה שם, מדרום לסהרה.

ומה לגבי הנפילות בשווקים? פשיטות הרגל? איך אפשר לטעון שהוירוס קפיטליסטי כשתיקי ההשקעות של העשירים מתכווצים? אז היסטורית, השווקים חוזרים לעלות ביתר שאת אחרי הנפילות, כמו שהיה אחרי הסארס והאבולה. ואני משוכנע שיש אנשים שיודעים לנצל את המצב בכדי להתעשר, אנשים שכבר קודם היו עשירים. יש הזדמנויות לקנות הרבה דברים בזול, ואני בטוח שיש כאלה שעושים זאת ברגעים אלה ממש. המגיפה מבדילה באופן חד בין מי שיש לו ומי שאין לו רזרבות. ומי שיש לו רזרבות, סביר שיהיו לו אפילו יותר אחרי המגיפה.

גם הניו-יורק טיימס מסכים. הוירוס מעמיק את הפערים הכלכליים במדינות בהן הוא פגע.

In societies where the virus hits, it is deepening the consequences of inequality, pushing many of the burdens onto the losers of today’s polarized economies and labor markets. Research suggests that those in lower economic strata are likelier to catch the disease.

They are also likelier to die from it. And, even for those who remain healthy, they are likelier to suffer loss of income or health care as a result of quarantines and other measures, potentially on a sweeping scale.

At the same time, inequality itself may be acting as a multiplier on the coronavirus’s spread and deadliness. Research on influenza has found that in an epidemic, poverty and inequality can exacerbate rates of transmission and mortality for everyone.

This mutually reinforcing cycle, experts warn, may be raising the toll of the virus as it is widens the socioeconomic divides that are thought to be major drivers of right-wing populism, racial animosity and deaths of despair — those resulting from alcoholism, suicide or drug overdoses.

ההשלכות הפוליטיות הן אכן מדאיגות. הגדלת הפערים תורמת לחיזוק משטרים דכאניים ואנטי דמוקרטיים, שבתורם ינצלו את מצב החרום להחלשה נוספת של מנגנונים להגנה על הדמוקרטיה, על החלשים ועל המיעוטים. הקורונה עובד אצל נתניהו ודומיו.

פיצה בלי שמרים

2 כוסות קמח
כפית וחצי אבקת אפיה
חצי כפית מלח
שליש כוס שמן
בערך שני שליש כוס מים

מחממים תנור ל200 מעלות ושמים תבנית הפוכה במחצית גובהו.
מערבבים יבשים בקערה, מוסיפים את השמן ומוסיפים מים בהדרגה תוך לישה ביד עד שהבצק נוח לרידוד. לשים עוד קצת.
מרדדים על נייר אפיה מקומח קלות, מוסיפים מה שרוצים למעלה (רוטב עגבניות, גבינת קשיו טבעונית, פרוסות עגבניה,,..) ומעבירים עם נייר האפיה אל גב התבנית ההפוכה בתנור שכבר התחמם.
אופים כ 15-20 דקות, עד שהבצק נראה אפוי היטב בשוליים החשופים.
מפזרים עלי בייבי או ארוגולה טריים מלמעלה (אם רוצים) ואוכלים.

גיוונים:
אפשר לערבב סוגי קמח שונים. ניסיתי עם כוס קמח תירס וכוס קמח כוסמין מלא ויצא טוב.
אעדכן בעתיד אחרי עוד נסיונות, או ספרו לי אתם מה עבד.
אם גבינה, אז ברור שטבעונית. אבל לא חייבים גבינה (באיטליה קוראים לזה מרינרה). או בלי רוטב עגבניות (קוראים לזה ביאנקה). ואם פטריות, אז בבקשה לא מקופסת שימורים.

ועכשיו לקצת קיטורים: אני ממש לא מתלהב ממתכונים בבלוגים שצריך לגלול ארבעה עמודים של סיפורי מעשיות עד שמגיעים למתכון עצמו, אז את הסיפורים שלי אני שם פה למטה כדי שאפשר יהיה להתעלם מהם, ולבטח שלא יהיו פה ארבעה עמודים.
אני גם לא מבין למה צריך תיעוד צילומי ואו סרט וידאו מושקע למתכונים הכוללים ערבוב של כמה חומרים, כולל קעריות חמודות המסודרות על רקע ססגוני עם כל החומרים מוכנים מראש. מישהו באמת מבשל ככה?

אני יודע שמתכון "מקצועי", ביחוד באפיה, נותן את החומרים ביחידות משקל. גם יש לי משקל במטבח אבל ראבאק, ברוב הפעמים זה באמת חשוב? בכוסות/כפות/כפיות הרבה יותר פשוט.

אני גם לא מתלהב ממתכונים עם רשימת חומרים מאד ארוכה, כשברור לי מנסיון שתרומת רוב החומרים האלו היא שולית לחלוטין, ותפקידם במתכון לא ממש ברור, אבל הם כן תוקעים אותך אחרי כן עם כל מיני מרכיבים שטרחת לקנות ואחרי זה סותמים לך את המזווה. אז המתכון מעלה תפקידו לעזור לי לחסל את עשרים מיני הקמחים שיש לי בבית, חלקם קמחי דגנים וחלקם קמחי קטניות.

תשאלו – למה לא פיצה על שמרים בעצם? זה לא מסובך אבל לוקח יותר זמן, צריך לחכות להתפחה ואני לא בטוח איך שמרים מתפקדים עם כל מיני הקמחים המוזרים שאני מתכוון לשגר דרך המתכון הזה. את המתכון הזה אפשר להכין מכל סוג של קמח, וזמן ההכנה קצר מהזמן שלוקח לתנור להתחמם. ואפשר לעשות את זה ללא גלוטן.

מתכון צריך להיות סוג של אלגוריתם. כמו מה שאתה מבין אחרי שקראת כמה וכמה מתכונים למאכל מסויים ועכשיו שאתה מבין את הפרינציפ, אתה יכול לגשת משוחרר להכנתו. אתה מבין למה משמש כל דבר, ואתה יכול לאלתר סביב העיקרון הבסיסי עם מה שיש לך בבית או שאתה יכול להשיג בימי קורונה אלה (שמתם לב שאין סוכר חום מלא בכל הארץ? גם מסוגת אישרו לי שאין בשוק).

סוף חפירות 🙂

זום

היה חסר לו רוחב סרט (אבל לא רוחב יריעה) למרצה, בהרצאה אחת (מני רבות) ששמעתי השבוע ולכן דיבורו נקטע מעת לעת. וכשגדלו רווחי השקט הפך להיות יותר ויותר קשה לגשר על הפערים בהבנת הנאמר. אז פתחתי את המיקרופון (רוב המרצים לא מסוגלים לעקוב אחרי ה chat תוך כדי הרצאה) והצעתי לו לכבות את המצלמה (ובכך לשמר את רוחב הסרט לשמע). ואכן, הפלא ופלא, לא היו יותר הפסקות בשטף ההרצאה.

עוד הפלא ופלא – לרוב הנוכחים לא ברור (לדעתי) מה הקשר בין כיבוי המצלמה והשיפור בשמע. האם נדרש רקע הנדסי כדי להבין שהן החוזי והן השמע הם סוגי אינפורמציה המתחרים זה בזה על רוחב הסרט המוגבל בערוץ? שהחוזי (וידאו) צורך הרבה יותר רוחב סרט מהשמע? או שאולי דור שלא ידע איך זה לעבוד עם מודם של 300 באוד (זוכרים את הצליל שהמודם היה עושה על קו הטלפון, ושלא אפשר היה לדבר בטלפון באותו זמן?) מובן עבורו מאליו שיש מספיק רוחב סרט לכל מה שצריך שיהיה?

עוד הפלא ופלא: מאותו רגע היה לי הרבה יותר קל לעקוב אחרי מהלך הדברים. מבחינתי, מראה הדובר הוא בבחינת "רעש" בערוץ התקשורת, רעש הממסך את "האינפורמציה" שהיא היא תכולת ההרצאה, הדברים הנמסרים. ואם לוקחים את הדברים הלאה, גם צליל דיבור הדובר הוא מבחינתי, בלא מעט מקרים, רעש. רעש שלא קיים כאשר הדברים נמסרים בכתובים.

אז למה אני לא פשוט קורא? למה אני הולך להרצאות? קצת בגלל האינטראקטיביות, בגלל היכולת לשאול שאלות בזמן אמיתי, יכולת שכאשר אתה משתתף בהרצאה דרך זום יורדת משמעותית, במיוחד כשיש כמה עשרות משתתפים. היתרון העיקרי של הרצאה מבחינתי הוא שאתה נישא קדימה בלי יכולת לעצור ולברוח הצידה לכל מיני דברים. זה כמו ההבדל בין ספר אודיו וספר כתוב. בקריאה אני לא פעם פורש הצידה מהטקסט, למשל לברר מושג או מונח שאני לא מכיר, או לעקוב אחרי רפרור לאיזו יצירה או מחבר, ואחרי רבע שעה או יותר אני שם לב שאני כבר מזמן לא בטקסט המקורי.

מצד שלישי – בהרצאות בזום אני מוצא את עצמי לפעמים מנסה לעצור את ההרצאה ולעשות לה rewind, במקומות שפספסתי או שלא הבנתי (כמו שאני רגיל לצפות בכבלים. חוזר אחורה בכל פעם ששמתי לב שאני לא מבין מה קורה, בדרך כלל כי נרדמתי לכמה דקות, ושוב קדימה או סתם עוצר את החדשות והולך לשתות מים). אין בזום בזמן אמיתי אפשרות לעצור או לחזור אחורה בזמן, גם אם ההרצאה מוקלטת תוך כדי. אין דרך קלה לעבור להקלטה ולחזור להרצאה ואני גם לא בטוח שאם היתה כזו, זה היה ממש שימושי בהרצאה.

מהם הדברים הגורמים לחוט המחשבה שלי לנדוד תוך כדי הרצאות בזום? כל אותם החלונות הפתוחים אל תוך בתיהם של אנשים. לא ממש ברור לי למה אנשים לא מכבים את המצלמה שלהם כאשר הם סתם מאזינים פסיביים להרצאה. הרוב כן מכבים, אבל אלו שלא, מייצרים רעש חזותי על אפיק השידור וממש מסיחים את דעתי (המציצנית, מסתבר). ממש מעניין לי להקליק על חלון משתתף כזה או אחד, להגדיל אותו למסך מלא ולהציץ לתוך ביתו, להסתכל עליו כשהוא בסביבתו הטבעית והוא לא שם לב שאני מסתכל לו בלבן של העיניים.

מה למדתי מהצצות אלו? למשל שבניגוד לפוליטיקאי הממוצע, הצופה הממוצע דווקא לא מקפיד למקם את עצמו לפני קיר של ספרים. גם אני מצליח משום מה, למרות שיש פה בדירה שלוש קירות המכוסים בחלקם הגדול בספרים, לא להתמקם דווקא לפניהם. רוב המרצים, דווקא כן ממוקמים כנגד רקע שכזה, אולי כי הם מרגישים צורך לבסס את סמכותם בעזרת קיר מלא ספרים שהם לבטח קראו (ושאני תמיד מתפתה לנסות לזהות). אצל רובם לפחות, אלו לא סדרות של ספרים בעלי כריכה אחידה, מאלו שקונים על פי מטר, כמו למשל אצל מנהיגנו הדגול והנצחי.

הערת אגב: את האינטואיציה היותר עמוקה שלי על ערוצי שידור, היחס המהותי בין רעש ליכולת העברת נתונים, חוק שאנון, דברים מעין אלה, יש לי בדיעבד לא מקורסים בנושא שלמדתי בזמנו בהרצאות תואר ראשון (שלבטח כיסו את הנושא אבל כמו דברים רבים אחרים מחקתי מיד אחרי שסיימתי להיבחן על הנושא, בהצלחה אפילו), אלא מלימוד עצמי תוך כדי מחקר מעשי בתקופת עבודתי כמהנדס. מה שמוכיח את הנקודה, לגבי ערוצי התקשורת היותר יעילים להעברת מידע מן העולם החיצוני אל תוך מוחי. טקסט.