דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

מודעות פרסומת

5XL

אבא שלי היה תמיד איש גדול. גדול מאד. בעשור האחרון לחייו החל להתצטמק, עד שנעלם. אחרי שנעלם, מצאתי מקופלות במגירות ארון הבגדים שלו את כל חולצות הפולו במידה 5XL של המותג צ'ירוקי, שהבאתי לו מביקוריי בחנויות הכלבו Target, רוב החולצות עדיין עם הפתק של החנות עליהן.

נורא רצינו, אחותי ואני, שיהיה לו טוב, שיהנה. אבל אבי היה אדם עם צרכים מאד מצומצמים. פרגון עצמי לא היה אחד הצדדים החזקים שלו.  החולצות האלה הן מקרה מובהק בו הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק.

כמו גם עשרות הדיסקים שהבאתי לו לכל יום הולדת. למשל מארזי הדיסקים מרשת  costco, אוסף כל האופרות המפורסמות ב 19.99$, כל ההקלטות של דיוק אלינגטון, דברים שכאלה. גם אותם מצאתי, עדיין בתוליים באריזת הצלופן המקורית. בעיקרון, אבי אהב מוזיקה. קלאסית וגם ג'אז, אבל לא ממש האזין לה. הוא עבד כל כך קשה כל חייו, עד שלא נותר לו מקום לשום דבר שישמח את ליבו.

כשהאלצהיימר סגר את אבי במעטפת אטומה, ניסיתי לפרוץ את הסגר בעזרת נגן מוזיקה עם המוזיקה שחשבתי שאהובה עליו (ראיתי סרט שבו מוזיקה עשתה פלאים שכאלה). זה לא עבד.

במחשבה כנה לאחור – לי היה סתם פשוט ונוח להביא לו בכל הזדמנות דיסקים כמתנה לימי הולדת. דברים שהוא רצה או היה צריך באמת, היה קשה למצוא.

גם חלק גדול מהבגדים במידות הולכות וקטנות (ככל שרזה וקטן עם השנים) שאחותי ואני קנינו לו בשנותיו האחרונות, גם אותם מצאתי, חדשים לגמרי, במכולת האשפה שלפני ביתו, לשם השליך אותם סוחר בחפצים משומשים, מנוול אחד המכנה את עצמו "אלביס" שפינה את הדירה.

אני מכיר לא מעט אנשים שמאד זקוקים לדברים שאבי השאיר אחריו. לא לכורסאות ולספות שלו, כולן מעור שחור, כולן בלויות ומחוררות מזוקן, אבל בגדים, כלי מיטה, ציוד מטבח, מכשירי חשמל כן. מחר למשל, אוביל מכונית עמוסה לעייפה בדברים מסוג זה, למשפחתה בדואית המתגוררת ליד צומת מחולה, כזו שצבא ההגנה לישראל מנסה לפנות מהשטח בו היא גרה כבר הרבה שנים. הם ממש צריכים את זה.

זה שיש חפץ למישהו בחפצים שלו היה מבחינתי נחמה מסויימת. מכונת הכביסה והמקרר למישהי שעזבה את המקלט לנשים מוכות בחוסר כל. ארון בגדים למישהו אחרת שעדיין במקלט. סירים לבחור צעיר אחד, כלי מיטה לצעירה טרנסגנדרית שמשפחתה מתנכרת לה. טלויזיה "לא שטוחה" למי שאין לו טלויזיה כלל. הרשימה ארוכה. צריך רק להכיר את האנשים הנכונים, שיודעים תמיד מי צריך מה.

ואז מגיעה החלאה הזה, לוקח את מה שהוא חושב שהוא יכול למכור, ואת שאר תכולת הדירה משליך בעירבוביה על המדרכה שלפני הבית, חוסם אותה לחלוטין.

את כל הבגדים של אבי, שהצעתי לו להשאיר כדי שאוכל לתרום, אך הוא הבטיח למסור בעצמו לנזקקים, מצאתי במכולת האשפה. או על צמרות העצים באפיק נחל שיח, מתחת לחלון הדירה. לא ברור לי איך אני מוריד אותן משם, או מחלץ מהואדי את הכסא שנזרק לשם.

סיום הפרק הזה בחיי, פינוי ומכירת דירת אבי, מעבר לזה שהוא קשה לי רגשית (לא מפתיע), הביא אותי במגע עם אוסף של אנשים שהייתי מעדיף שלא היה לי שיג ושיח אתם (גם אם הם מספקים לי חומר לכמה וכמה פוסטים). כמו להקות המתווכים (יש עשרות מהם בחיפה), כמו "מפני הדירות", אוכלי הנבלות האלה.

"המֵפַנה" הראשון בא לראות את תכולת הדירה, הציע לפנות בתמורה לחפצים וקבענו יום לפינוי, שבוע אחרי. ערב לפני, קיבלתי שיחת טלפון ממנו, שלא הפתיעה אותי. במחשבה שניה, לא משתלם לו. הוא מבקש גם תשלום, צנוע, בנוסף לחפצים. כמה? נאמר אלף שקלים.
אז הנה אחד להזהר ממנו, קורא לעצמו "המפנה המהיר".

השני להשמר ממנו, זה שמכנה עצמו "אלביס", עובד בשיטה אחרת. הוא מבקש עוד כסף אחרי, אחרי התבכיינות על עבודתו הקשה. כמעט ושילמתי לו, עד שזומנתי למקום למחרת על ידי פקחי העיריה. הגעתי וראיתי שהוא פינה רק את המעט שחשב שיוכל למכור, ואת השאר זרק לפני הבית. עד שהבנתי שאני צריך לשכור עוד מישהו שלישי, (גם הוא מחבורת "המפנים") להוביל את התכולה מהמדרכה למזבלה. ושאת כל מה שמתגלגל על המדרכה, אני צריך לאסוף.

אני מוכן לקבל שאוסף החפצים שאבי השאיר אחריו לא היו מציאה גדולה. אני חושד שבכלל, אוסף החפצים שכל אחד מאיתנו ישאיר אחריו, יראה למי שבא לפנות את ביתו שווה הרבה פחות ממה שאנחנו רואים בו. בלי שום קשר לכמה הדברים עלו במקור. אבל כשאדם שזה מקצועו בא, (אני מניח שיש לו גם נסיון בעניין,) רואה מה יש, מתחייב לפנות הכל בתמורה למה שיוכל למכור, הנסיון לסחוט עוד כסף, ולא לספק את הסחורה מסתבר שהוא דרך הפעולה הרגיל של האנשים הזה.

הלקח שלי מכל העניין? קחו לכם מוביל שיפנה את הדירה למזבלה (בחיפה אני יכול להמליץ לכם על מישהו), אחרי שתעשו מאמץ למסור דברים לכל מי שיכול להפיק מזה תועלת, לאנשים פרטיים, או לארגונים כגון "חברים לרפואה" שמוצאים אנשים שזקוקים לתרופות ולציוד הרפואי שנשארו (ונשארו, אצל אבי). "מפני הדירות" האלה, משוק הפשפשים, הם כולם חבורת חלאות שאתם לא רוצים להתעסק אתם. סיפור הפינוי כולו קשה גם ככה בלי להתמודד עם שכאלה, וזה אפילו לא יחסוך לכם כסף.

בודדים

הסרט הגרוזיני "חיבולה" היה אחד משישה עשר הסרטים שראיתי בפסטיבל הסרטים של חיפה שהסתיים עכשיו. במשך שעתיים רואים בסרט את נשיא גרוזיה זוויאד גָמסַחוּרדיָה (בגאורגית: ზვიად გამსახურდია), שנבחר ב 1991 והודח שנתיים מאוחר יותר בהפיכה צבאית (יזומה על ידי רוסיה), מכתת את רגליו בשלג בנוף המרהיב של הרי גרוזיה, נמלט מבקתה מבודדת אחת לשניה עד שלבסוף נמאס לו (הרבה אחרי שזה נמאס לי…) והוא יורה בעצמו. בשלב זה כבר נטשו אותו, או שנשבו, רוב נאמניו.

שוב ושוב, הוא מגיע לבית נידח באמצע שום מקום, שם מזהים אותו יושבי הבית, ומאכילים ומשקים אותו. שוב ושוב תהיתי, כמו שתהיתי שוב ושוב גם באיסלנד לאחרונה, איך אנשים מסוגלים לחיות בבדידות כל כך גדולה.

כמו הבתים המבודדים בהרים של גרוזיה (בנוף מרהיב) גם החוות המבודדות באיסלנד (בנוף מרהיב) הן מקום בו גרים אנשים בודדים מאד. השכן הקרוב אליהם נמצא במרחק ממש גדול מהם. אני מניח שכל חווה שכזו מכילה משפחה אחת (וכמה מאות כבשים), אולי משפחה מורחבת. אבל איפה לומדים הילדים? ועם מי יש להם לדבר? אפילו בכנסיה הם לא נפגשים – כל משפחה בונה לעצמה כנסיה קטנה משלה.

אנשים בכל העולם, גם באיסלנד, עוברים יותר ויותר לעיר. אולי כדי שיהיה להם עם מי לדבר. עדיין, חלק גדול משטח המדינה נמצא בחוות גדולות שטח ודלילות אנשים שכאלה. אין לי ספק שסוג החיים הזה משפיע גם על אופי האנשים הגרים שם.

כמישהו שגדל וחי כל חייו בעיר (אם נניח שלחיפה אפשר לקרוא עיר), צורת החיים הזו, בבדידות כל כך קיצונית, כל כך שתוקה, פשוט לא מובנת לי. אני לא מסוגל לדמיין אפילו איך זה לחיות במקום מעין זה. איך זה לגדול במקום מעין זה.

אני מניח שכל הילדים בחוות האלו מוסעים איכשהו לבית ספר איזורי כלשהו, למרות שאין לי ספק שבחורף האיסלנדי הכבישים הצדדיים האלה אל החוות לא עבירים. בעבר, אפילו זה לא היה. דורות של ילדים גדלו כשהם רואים מעט מאד בני אדם, ואף לא אחד מבני גילם. איפה הם פגשו בני זוג? איך הם עברו חיברות? איך הם למדו כישורים חברתיים מינימליים?

בישראל, גם אנשים שגרו בקיבוצים ומושבים, קטנים ככל שיהיו, הם חלק מקהילה. היה להם עם מי לדבר. האנשים שגרים בחוות המבודדות האלה, בגרוזיה, באיסלנד, באוסטרליה, איך הם לא משתגעים מבדידות? כיום האינטרנט מספק אולי מענה חלקי (אף כי יש לי ספק באם בכל עמק נידח בגרוזיה יש בכלל קליטה סלולרית), אבל עד לא מזמן, אפילו טלוויזיה לא הייתה להם אפשרות לקלוט.

לפחות יש להם נוף.

איך לא צללתי באיסלנד

לצלול באיסלנד? במים הקפואים האלה? השתגעתי? אבל סתם, לפני הנסיעה לשם ביררתי קצת, ומסתבר שיש שם "סצינה" של צלילה לא מבוטלת כלל. הפיתוי העיקרי: לצלול "בין היבשות".

איסלנד יושבת על המקום בו הפלטות הטקטוניות של יבשת אמריקה ויבשת אירו-אסיה הולכות ומתרחקות זו מזו. איסלנד הולכת אט אט ומתפרקת לשתיים. יש חריץ בין שתי הפלטות שהולך ומתרחב, מילימטר בשנה בערך. הצלילה המפורסמת ביותר באיסלנד היא במקום בשם Silfra בו אפשר להצטלם מתחת למים כך שיד אחת שלך נוגעת ביבשת אמריקה והשניה ביבשת אירופה. לא זו בלבד, אלא שהמים שם כה צלולים שאפשר לראות (מתחת למים) למרחק של מאה מטרים! בים התיכון להשוואה, טווח ראיה של 10 מטרים נחשב מעולה..

נשמע מפתה, לא? יש שני מועדוני צלילה גדולים בעיר הבירה (ועוד כמה קטנים) המוציאים צלילות לשם. הם די מתואמים במחירים: כחמש מאות דולרים לשתי צלילות באותו המקום. יקר, אבל בכל זאת, ניתן אולי להצדיק בכך שהכל באיסלנד יקר, וצריך ציוד יקר יחסית, חליפה יבשה – מין חליפה שהמים (הקרים) לא נכנסים לתוכה, כך שאפשר ללכת לצלול במלבושי צמר והם לא ירטבו ויגנו עליך מפני הקור.

רק מה? מזה כחמש שנים, האיסלנדים (עם ממולח) שיכללו את השיטה. כיום, אם אין לך תעודת הכשרה לצלילה בחליפה יבשה או לפחות עשר (!) צלילות בחליפה יבשה בשנתיים (!) האחרונות, עליך לעבור הסמכה לכך. עוד יום (וכל יום באיסלנד מאד מאד יקר), עוד שתי צלילות, ועוד חמש מאות דולרים להפרד מהם. משום מה, שתי הצלילות האלה הן לא "בין היבשות" למרות שמקום זה, באגם בו אין זרימה, כמעט אידאליים להכשרות.

חשבתי שמצאתי דרך להכות את השיטה. מישהו אמר לי שהצלילה בין היבשות היא לא משהו, והאתר באיסלנד נמצא בצפון האי, במקום בשם Strytan, שם יש שני קונוסים געשיים העולים מקרקעים הפיורד על לגובה של כ 15 מטרים מתחת לפני הים. גם שווה יותר וגם המחירים נמוכים יותר, נמסר לי.

התקשרתי לשם, דיברתי עם בעל המועדון שם, בחור נחמד (ובלגניסט גדול) בשם  Erlendur Bogason (לאבא שלו קראו Boga. אנשים שם נקראים על שם האבא במקום שם משפחה) והוא אמר לי לשלוח לו מייל, כי הוא בים. שלחתי מייל – אין תגובה. עוד מייל, עדיין אין תגובה. אז התעקשתי, ויומיים אחרי כן הגעתי למועדון פיזית. הוא בדיוק עמד להוציא לים ארבע סירות עם צוללים בשירות מועדוני הצלילה מעיר הבירה (dive.is הוא הגדול ביניהם.) ולא היה לו זמן לדבר, שאדבר עם הבת שלו.

סוף דבר, סיכמנו שהוא גם יכשיר אותי לחליפה יבשה (צלילה אחת) וגם באותו היום, בצלילה שניה, נצלול לאותם קונוסים. יחד, כ $370. עדיין לא זול, אבל פחות מאלף באופציה האחרת, ואם אני כבר שם.. ובכלל, באיסלנד אתה מהר מאבד שליטה על הכספים הזורמים מכיסך..

המועדון היה כולו מושכר לחברות הגדולות לשלושת הימים הבאים, אז סיכמנו שאחזור שלושה ימים אחרי , בצהריים, ונעשה את זה. זה לא קרה. מזג האוויר התקלקל, לא הייתה ראות מחת למים, יצא שנסעתי כ 130 קילומטרים לחינם, בזבזתי יום טיול, ולא צללתי. ארלונד אמנם שלח לי מייל אחרי חצות שהרוח מתחזקת ושאגיע עד שמונה בבוקר, אלא שראיתי את זה כשכבר כמעט הגעתי, בעשר בבוקר. גם טמטום שלי, חשבתי שהאיסלנדים הקשוחים צוללים בכל מזג אוויר….

שבוע ומשהו מאוחר יותר, ביום קר וסוער במיוחד, הגענו לפרק הלאומי  Þingvellir וראינו את הצוללים נערכים לצלול באתר המפורסם Silfra, בין היבשות. שמחתי שאני לא נמנה עליהם. בקור המקפיא הזה, וברוח הזו, לא הייתי רוצה לצאת מהמים ולצאת מהחליפה. אבל עוד יותר שמחתי שראיתי איפה צוללים ומה החמצתי.

אז ככה: בפועל, רוחב החריץ בין הפלטות שם בפארק הזה הוא כשבעה קילומטרים. בתוך שבעת הקילומטרים האלה יש בין היתר אגם קטן שמימיו אכן צלולים. ולחופו של האגם הקטן הזה יש באחת הנקודות חריץ קטן. ואת החריץ הקטן והפוטוגני הזה, שיורדים לתוכו במדרגות ברזל, משווקים לצוללים שיש להם עודף כסף, באלף דולר. טמטום בריבוע.אז לא ממש הצטערתי שאין לי תמונה שלי בחליפת צלילה אוחז בכל יד יבשת אחרת. גם אין לי תמונה כזו מעל פני המים, באחד מהחריצים הגעשיים האקראיים הרבים שיש באיסלנד (באנגלית fissure) שבהם אנשים מצטלמים "אוחזים בשתי יבשות", או תמונה על הגשר משום מקום לשום מקום, שהוקם מעל עוד איזה חריץ מקרי, ה"גשר בין היבשות".

אם הייתי עושה את ההסמכה ההיא לחליפה יבשה (וצולל ב stryten), אני לא יודע אם אי פעם היה יוצא לי להשתמש בהסמכה הזו. גם בהסמכה לניטרוקס (תערובת עשירת חמצן) אני לא כל כך משתמש. ויש כל כך הרבה מקומות בעולם בהם המים חמימים ויש כל כך הרבה מה לראות בתוכם, בלי ללבוש חליפה כלל.

לא ברור לי אם עוד אתקל במקומות שבהם מה שיש מתחת למים כדאי לטרוח ולהכנס בשבילו למים ב 2-3 מעלות. (אולי צלילה מתחת לקרח?) מה שבטוח, שהחרטא לתיירים הזו שמשווקים באיסלנד, של "בין היבשות" לא שווה את זה. לא באלף דולרים, גם לא במאה. יש המון מה לראות באיסלנד. חבל לא רק על הכסף לצלילה הזו, גם על הזמן.

 

פורד אדוננו

יש חלק מאד גדול של איסלנד שרוב המבקרים לא רואים – ה highlands, בעצם רוב מרכז איסלנד, החלק אותו מקיף כביש הטבעת מספר 1 (אין מספר 2). זהו מדבר לא מיושב, שחלק לא מבוטל ממנו מכוסה כיפות קרח. אין בכל השטח העצום הזה כבישים (אבל יש כבשים), אין גם תחנות דלק, ואין ישובים. יש מעט דרכי עפר, דרכים שהקידומת F לפני המספר שלהן מציינת שאין לעשות את הדרך הזו אלא ברכב בעל הנעה ארבע גלגלית. יתרה מזו, אפילו לא רכב כביש עם סתם הנעה בכל גלגליו, אלא רכב שטח של ממש.

איך אוכפים את העניין הזה? יש שלטים מפורשים האוסרים על כניסת רכב "רך" בתחילת הכבישים האלה. חברות ההשכרה אוסרות באיסור חמור על כניסת רכבים לשם, הביטוח לא תקף בכבישים אלה, ושמעתי שמועות שנהגי האוטובוסים שמגיעים למקומות האלה, רושמים את מספרי המכוניות הפרטיות שהם רואים איפה שהן לא אמורות להיות, ומדווחים לחברות ההשכרה. ראו הוזהרתם.

גם אם שכרתם רכב שטח (שכרנו אחד קטן, suzuki Jimni, שיודעי דבר שיבחו את כושר עבירותו) דעו שלמעט כביש אחד החוצה את מרכז האי בקו צפון-דרום (או להיפך) ומספרו F35, כל שאר הדרכים (למעט כמה חריגים שאמנה בהמשך) דורשות חציית נהרות ללא גשר, מה שנקרא באנגלית fording. אין לי ניסיון בחציית נהרות, ומאז השירות הצבאי גם לא בנהיגת שטח, ולכן ניסיתי (וכמעט הצלחתי) להמנע מחציית נהרות.

אז מה עושים? קודם כל, אפשר פשוט לקחת את האוטובוס. מסתבר שיש קוי אוטובוס סדירים לגמרי בדרכים האלה. אפשר לחצות את מרכז האי ולראות את הנוף הזה מחלון האוטובוס. זהו אוטובוס מאד גבוה, עם גלגלים מאד גבוהים, שנהגו המאד מנוסה חוצה בקלילות נהרות די עמוקים.

אוטובוס שכזה, בטיול מאורגן של יום אחד ל caldera של Askja לקחנו ממקום בשם Reykjahlíð שליד אגם Myvatn (בעצם, אגם My, כי vatn זה פשוט אגם) והוא אכן חצה שלושה נהרות שלא הייתי מעז לחצות עם הרכב השכור שלי, אף שהיה רכב שטח. מצד שני, כשהגענו למגרש החניה שממנו עולים אל הקלדרה ההיא, חנו שם כמה וכמה רכבים מסוג Dacia Duster, אבל הם הגיעו כנראה בדרך אחרת, ממזרח, דרך F910 שתחילתה אספלט. כך בכל אופן נראה אחד הנהרות שחצינו באוטובוס:

לעניין חציית הנהרות. גובה המים משתנה עם מזג האויר, וגם התוואי הרצוי לצליחת הנהר זז עם הזמן. יש חבלים להצמד אליהם במספר מקומות שמסמנים את התוואי הרצוי, וחייבים להתקשר אל הריינגרס ולברר אם אפשר לחצות את התוואי לפני שיוצאים לדרך. יש גם אתר בשם road.is עם אינפורמציה עדכנית.

וחייבים לצאת לדרך עם מיכל דלק מלא. אין שום תחנת דלק בכל המרחב הזה.

אם סתם חשקה נפשכם לראות את האמצע, בלי רכב שטח ובלי לחצות את כל האמצע, יש שתי כבישי אספלט שבהם אפשר להכנס ולהציץ במדבר דמוי הירח הזה. האחר הוא כביש 910 במזרח האי, המוביל לסכר להפקת חשמל בשם Kárahnjúkar. תחילתו ליד מפל Hegri. השני הוא כביש 550 במערב האי המוביל צפונה משמורת Þingvellir, סלול עד הפניה לכביש 52 המוביל מערבה.

בסופו של דבר כן חצינו נהר (ורבע) תוך תפילה לפורד אדוננו (הפועל באנגלית של חציית נהר הוא to ford.) התרשמתי מאד בזמנו מ"עולם חדש נועז" של אלדוס האקסלי, שם מייצרים בני אדם בסרט נע, והנרי פורד הוא האלוה אליו נושאים תפילה. זה היה כשיצאנו משמורת הטבע Landmannalaugar, אליה הגענו בדרך הארוכה מצפון על F208 ללא חציית נהרות. ידעתי שהחזרה דרך F225 דורשת חציית שני נהרות, אך היא קצרה יותר (והסתבר שגם במצב יותר טוב) ושמשפחה ישראלית שפגשנו עברה יומיים קודם שם ללא קושי בגיפון, התלבטתי והתלבטתי, עד שהריינגרית בדלפק המודיעין אמרה לי בזלזול: "פשוט תכניס ל 4X4 וסע לאט".

אז צלחנו בהצלחה גם את עניין הצליחה. לא היה נורא, במיוחד שנתנו לאוטובוס לעקוף אותנו ולהראות לנו את התוואי הנכון לצליחת הנהר. אבל ביום האחרון שלנו, כבר בשדה התעופה, עלו אזהרות על המסכים בשדה שהדרך הזו ממש, נסגרה לתנועה לכל סוגי הרכב. 

אז לקחת רכב שטח או לא? מצד אחד, לא מעטים מכבישי האספלט באיסלנד (שבהם אין חובה לנוע ברכב שטח) במצב הרבה יותר גרוע מדרכי העפר. חלקם נראים כאילו הופצצו בפצצות מצרר, ואין ממש אפשרות לנווט בין החורים שבהם. האם רכב שטח יותר נוח בכבישים אלה? זה שלנו קפץ יותר ולכן נסענו לאט יותר מרכבים רכים יותר. מצד שני, לא מעט מהכבישים שלא מסומנים בקידומת F לא מכוסים אספלט, כמו כביש 612 אל Látrabjarg, הצוק עליו מקננות ציפורים, המקום המערבי ביותר באירופה. אפילו קטע מ"הכביש" של איסלנד, כביש הטבעת מספר 1, הופך בקטעים מסויימים במזרח האי לדרך עפר.

למעשה, אין באמת בעיה של עבירות בכל הכבישים בהם נסענו (למעט עניין הנהרות), יש בעיה של נוחות ויש בעיה של כיסוי ביטוחי. רכב כביש-שטח כמו ה Duster או טויוטה ראב 4, או סובארו XV הם פתרונות מצויינים לאיסלנד. או אוטובוס…

המים בני אלף

תמיד הצחיק אותי שסבא שלי היה מספר שהוא וסבתי "ירדו לרחוב הרצל שטראסה". נראה לי סוג של דבקות יתר ביקיות, קצת מאומצת (הייתה אמנם חשמלית מהעיר בה גרו לוינה, אבל בכל זאת…).

אבל אז מצאתי את עצמי מתאם עם זוגתי שביום הראשון של הטיול ברכב שלנו, בן 19 הימים (ו 4233 הקילומטרים) סביב איסלנד, נבקר במפלי gullfoss. שישה מפלים אחרי כן (יש באיסלנד אינספור מפלים) הבנתי שזה ששם כולם מסתיים ב foss אומר שבעצם אני, וגם כל המטיילים האחרים, בעצם אומרים "מפל מפל gull". וכך גם לגבי שמות כל הרחובות (המסתיימים ב gata או  straeti או vegur, מאד דומה לגרמנית: gasse, Straße, veg ) ושמות כל הקרחונים (מסתיימים כולם "משום מה" ב jökull) ושמות כל הפיורדים (נגמרים ב fjörður..) וכן הלאה.

השפה האיסלנדית, למרות סיבוך דיקדוקה, קצת יותר קלה לקריאה למי שמכיר שפות כמו גרמנית, החוסכות ברווחים בין מילים (או מקפים). אז אתה יכול להבין למשל ש vatnajokulsthjodgardur זה בסך הכל "הפרק הלאומי קרחון מים". (vatn מזכיר את wasser הגרמנית).

בחזרה לעניין המים: איסלנד היא מדינה שכל הזמן יורדים לה המים. על הרמה המרכזית של האי רובצות שש כיפות קרח, שעוביין מגיע לשני קילומטרים במקומות מסויימים, בקיץ הקרח בקצותיהן נמס וזורם לכל עבר. בדרכו, הוא נופל מהרמה אל מישור החוף, בדרך כלל במפל מים. לכל המפלים האלה יש שמות, (הסיומת foss היא כאמור לא חלק מהשם), חלקם מרהיבים מאד וחלקם סתם מרהיבים. אם מטיילים יותר משבוע באיסלנד, שווה לברור את המפלים, ולא לרוץ לראות כל אחד. נכון שלפעמים הדרך אל המפל יפה מהמפל, אבל לא תמיד (אפשר לוותר על מפל Hengi במזרח האי למשל, תשמעו לי…).

המים שנופלים מכל עבר, וגם זורמים בברזים בבתים, הם בני אלף. הם מים משלג שירד על איסלנד לפני כאלף שנים בערך, נדחס אט אט לקרח מכובד שכבות השלג שירדו בשנים שאחריו. עם הזמן הקרח עצמו החל להדחק הצידה אל קצה כיפת הקרח, ממשקל הקרח שנערם עליו. בקצה כיפת הקרח הוא הפך להיות אחד מהקרחונים (המילה העברית, בניגוד ל glacier או בגרמנית Gletscher מאבדת את המשמעות של לגלוש – gleiten בגרמנית) שגולשים החוצה ומנקזים את כיפת הקרח. בהמשך, כשהקרח הגיע לקצה הקרחון ונמס, הוא יפול במפל מים זה או אחר ויזרום לים. הדרך לקחה לו בממוצע, אלף שנים. לפעמים מוצאים במים שאריות של אפר מהתפרצות שקרתה לפני 7500 שנה. גם זה בטווח.

המים בני אלף האלה, אגב, ממש ממש טעימים.

מדינה קטנה, בסביבה עויינת

שווה להשוות בין איסלנד לישראל. שתי מדינות שהן מהרבה בחינות "אי", "מוקפות אוייבים", בשתיהן עם קטן המשמר שפה עתיקה.

איסלנד היא אי של ממש, קבוצת איים אם לדייק. ישראל, היא אי, לפחות מבחינה זו שאי אפשר לצאת ממנה בנסיעה לשום מקום (למעט ירדן ומצרים, מה שישראלים כמעט שלא עושים משום מה). יש בישראל תחושה מוחשית של אי (השוחה בים של ערבים…).

"פתיחת השמיים" של ישראל לחברות תעופה רבות, ביניהן זולות, אחרי שנים של התכופפות לפני אל-על, לכן כל כך חשובה בכדי להפיג את התחושה הזו.  איסלנד עושה אפילו יותר, ממנפת את מיקומה בחצי הדרך של הנתיב האווירי לצפון אמריקה, והופכת את עצמה לצומת תעופה בין אירופה לצפון אמריקה עם שדה תעופה מאד יעיל, ו WOW, חברת לואו קוסט מאד יעילה (בניגוד לחברות הזולות הישראליות, שהן בזיון גמור) ושמיים מאד פתוחים לכולם.

ישראל רואה עצמה "מוקפת" אוייבים, למרות שלאורך רוב גבולה יש מדינות שלה יש אתן הסכם שלום, מדינות ששומרות בקפדנות על ההסכם הזה. איסלנד מוקפת אוייבים גם היא, אלא שהם שוכנים למטה. אם אתם חושבים שמחבלי חמאס שעלולים להגיח ממנהרות ליד ביתכם זה מפחיד, תחשבו כמה מפחיד הוא הסיכוי המוחשי ביותר שהר געש יפציע ממש מתחת לביתכם, ויתחיל להשפריץ כלפי מעלה כמה עשרות אלפי טונות של לבה או אפר (או שניהם), כל דקה. נפגשנו עם מישהו שעבר את החוויה הזו. הוא עדיין שומר את כל השרידים של ביתו, כמה גחלים בגודל של קופסת סיגריות בערך.

בעניין השפה והתרבות היחודית: האיסלנדים, עם 330 אלף איש משמרים בהצלחה שפה (מסובכת להפליא) בת כ 1200 שנה. העם היושב בציון המשמר את השפה העברית, הוא לא באמת עם כל כך זניח מספרית. בישראל יש יותר תושבים מבשוויץ, דנמרק, פינלנד או אוסטריה. ויש עוד את שאר העם היהודי כשותף לשימור השפה העברית.

מעניין להשוות איך מתמודדים שני העמים עם האיומים בפניהם הם ניצבים. ברור שאין לאיסלנדים אוייב שאפשר לעשות לו דמוניזציה, וגם ברור להם, ש"אין פרטנר". הם יושבים על נקודה חמה בכדור הארץ, האי שלהם הולך ונקרע לשתיים אט אט, חציו על הפלטה האמריקאית וחציו על זו האירו-אסיאתית אבל אין להם הרבה מה לעשות בעניין. הם לכן לא מבזבזים אנרגיות על מה שאין להם מה לעשות בעניינו. אין להם כמעט צבא, גם לא משטרה. הפשיעה שם אפסית. במקום זה, הם מנצלים את האנרגיות שהטבע מספק להם, מחממים את בתיהם חינם במים חמים העולים מן האדמה, מייצרים את כל החשמל שלהם בעזרת הקיטור המשפריץ מהאדמה איפה שרק עושים חור, וסכרים הידרואלקטריים. ומשתדלים לייצר התרעה מוקדמת להתפרצות הבאה. יש הרבה פרנסה לגיאופיזיקאים באיסלנד.

מדהים שבסך הכל, יש לאיסלנדים יחס מאד חיובי, ומכבד, לטבע. זה שהוא האיום הגדול ביותר עליהם. הם אולי קצת מדחיקים, סביר להניח. אבל הם משתדלים להינות מדובשו, ולהמנע מעוקצו.

ישראל מאידך, לא ממש מתייחסת באופן מכבד לאוייבים שלה. ממש לא מנסה למנף את הסביבה בה היא נמצאת (למשל, כוח האדם הפלסטיני, הזדמנויות הסחר האזורי). ממש מבזבזת משאבים רבים על הגנה מפני איומי העבר במקום למנוע את איומי העתיד. ישראל מעודדת ילודה מרובה במדינה צפופה מלכתחילה, כסוג של מאבק דמוגרפי במקום למנף ביעילות את כוח האדם שכבר תחת ידה (וסולייתה).

שתי המדינות גדלות אט אט בשטחן. ישראל על ידי סיפוח זוחל של השטחים שכבשה ב 1967, איסלנד גדלה אט אט כאשר שני חלקיה מתרחקים זה מזה, מילימטרים בשנה, פרט לאירועים חריגים בהם הרווח גדל במטרים בבת אחת. גם הלבה היוצאת מבטן האדמה ונשפכת לים מגדילה את שטחה. שטח האי Hiemaey שם גדל בעשרים אחוזים (!) במהלך התפרצות אחת בינואר 1973, לא כל כך מזמן.

האיסלנדים הם אנשים מאד תכליתיים, מאד לוגיים. אין להם ברירה. מי שלא פועל באופן לוגי בסביבה עויינת כמו שלהם, לא שורד. לא שאין להם מיתוסים. הסאגות האיסלנדיות נשמרו היטב וממלאות כרכים עבי כרס, אבל אין לזה שום השפעה על מהלך החיים העכשווי. גם בישראל לא חסרים אנשים תכליתיים, ויש לישראל עליונות טכנולוגית שמאפשרת למדינה כולה להתנהל מתוך איזה חזון נבואי-דתי-משיחי שהשכל הישר לא ממש מדריך בו את מהלך העניינים. אין לזה אופק. המדינה תשרוד, אבל לא ברור כמה זמן, ומה הוא בדיוק שישרוד.

התנהלות כמו של ישראל לא הייתה עובדת במקרה של איסלנד. אי אפשר לפתח עליונות טכנולוגית מול הרי געש.

אולי זו הפעם האחרונה

אז אני מטייל פה באיסלנד בחברת זוגתי שתחיה, והכל יפה ונחמד וסבבה. אבל אני לא מצליח לנער ממוחי את המחשבה המטרידה, שכל מה שאני עושה פה, וכל מה שאני עושה בכלל, אני עושה בפעם האחרונה.

למה אני חושב כך? אני הרי רואה את עצמי כאופטימיסט מושבע. כך גם כל מי שמכיר אותי. אבל האופטימיסט הזה למד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אז מה יכול לגרום לכך שמשהו יהיה "בפעם האחרונה"? ניקח למשל את איסלנד. סביר שזו הפעם האחרונה שאהיה פה. זו גם הסיבה שהעדפתי לטייל פה שלושה שבועות, "למצות" את העניין.

הכי סביר, שזו הפעם האחרונה שאני פה בגלל שיש עוד כל כך הרבה מקומות בעולם שאני משתוקק לבקר בהם ומה לעשות, אין לפני עוד חמישים שנים של טיולים, יש אולי עשר. חמש עשרה במקרה הטוב. (מצד שני, איסלנד הפכה תחנת ביניים אידאלית בין ישראל לקנדה, עם טיסות ישירות ואף זולות מכאן ולשם, ובקנדה החל אך ללמוד בני הצעיר)

הדבר הבא בסולם הסבירות הוא שמשהו יקרה לבריאותי ולא אוכל להגיע לכאן (או לכל מקום אחר מאתגר פיזית) יותר. כל מיני דברים שקרו ועדיין קורים לי ולחבריי בשנים האחרונות לימדו אותי ענווה בקטע הזה. אבל יכולות להיות גם קטסטרופות מסוג אחרי, כלכליות למשל, שלא יאפשרו לי לשוב לאיסלנד (למשל). בכל זאת, ארץ מאד יקרה לטייל בה. ובל נשכח שאיסלנד כולה היא הר געש אחד גדול שזו רק שאלה איפה ומתי יתפוצץ.

יש לי חשד שאצל רוב האנשים, רוב הדברים בחייהם הם לא כאלה שהם היו רוצים שיקרו בפעם האחרונה. אפילו דברים בנאליים. למשל נהג האוטובוס היה מעדיף שגם מחר הוא יעשה אותו דבר. בכל זאת, זו פרנסתו. מבחינתו רוב הסיכויים שהדברים שיהפכו נסיעה זו לאחרונה בחייו הם לא דברים חיוביים במיוחד. אפשר להניח (או לקוות) שדברים שבני אדם מאד לא רוצים שיקרו להם, הם ינסו לדאוג שאכן הם לא יקרו יותר.

טבעם של דברים הוא שעם השנים הולך וקטן מספר הדברים שאתה עושה בפעם הראשונה וגדל מספר הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה. נכון שאפשר לחפש טוב טוב ולמצוא עוד דברים לעשות בפעם הראשונה, אבל רוב הדברים האלה, אם לא עשית אותם עד כה, הייתה לזה כנראה סיבה טובה.

לעומת זאת את הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה, אתה כנראה לא יכול לרוב לבחור. למשל, את נשימתך האחרונה. הדבר המשמעותי ביותר בחיינו הוא המוות, ומהו המוות אם לא זה שהופך את הכל "לפעם האחרונה"? זה לא משהו שאפשר להחליק אותו, להגיד לעצמך דברים כמו: "זו לא הפעם האחרונה שאני יכול לראות את עצמי כצעיר, או כלא זקן" השקר הזה שמנוסח לפעמים כ "חמישים (או שישים) זה הארבעים (או חמישים) החדש". או הבטחות שאתה יודע בסתר לבך שהן סרק, כמו: "עוד אשוב לכאן", "אעשה זאת בהזדמנות אחרת". כל אלה לא עובדים כשמדובר במוות.

כנראה שזו (לפחות חלק מ) הסיבה שאני מפחד מהפעם האחרונה של דברים – בגלל שזה מעין סוג של מוות. או לפחות, צעד אחד בכוון.

ובאותו עניין, שיר ששלחה במקרה ידידתי דורון (הידועה גם כ"דורון הבת"):

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת / דוד אבידן

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.
זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.
לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,
וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.
עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.
בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.
אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.
אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.
אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.
יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,
אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.
הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.
הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.
הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.
הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.
כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.

טקטיקות

קיץ, אין לימודים. לא קורה הרבה (חוץ מזה שאבי נפטר, רשתית עיני נקרעה והוטלאה, ובני נסע ללמוד פיזיקה בצד השני של העולם) ולכן אין לי הרבה חומר לכתוב עליו (או שאני סתם קצת מדוכא?). תכננתי ללמוד בעצמי, לחקור מין פנומנולוגיה של פרצופים וראשים מצויירים, מפוסלים או סתם מדומיינים, אבל בלי לחץ חיצוני של לוח זמנים זה לא קורה במידה שרציתי. אני מוצא את עצמי נמלט לתכנון טיולים עתידיים כאלה ואחרים (שאחד מהם, בעוד שבוע, חייב תכנון, אין מה לעשות) ובגדול, סתם מבזבז זמן.

מזל שיש משהו כמו ה"קפה הפילוסופי, שגרם לי לשבת ולקרוא טיפה מספר שמזמן נראה לי מסקרן: "המצאת היומיום" של מישל דה-סרטו (Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau). לדה-סרטו יש את מה שהכרחי (אך לא מספיק) בשביל להיות פילוסוף חשוב – היכולת לתאר רעיונות פשוטיח יחסית בצורה  מסובכת, כך שאנשים יקבלו את הרושם שמה שכתוב הוא יותר עמוק ממה שהוא באמת. אני לא אומר שמה שהוא אומר לא חשוב. אני רק אומר שאם אתה רוצה להתפס כעמוק ומשמעותי, שומה עליך לכתוב "קשה". הוסיפו לזה תרגום לא מדהים מצרפתית ותקבלו טקסט לא עביר גם בקריאה שניה.

הרעיון, כפי שאני מבין אותו (בקריאה שלישית..), הוא שיש טעם לחקור את ה"היסטים" הפעוטים, את השיבושים שאנשים עושים במסגרות שבהן הם חיים ופועלים. מין סוג של פעולה מחתרתית, ברובה לא מודעת לזה שהיא מחתרתית, המשבשת את סדר הדברים הנכפה מלמעלה / מסביב / מלמטה, שמהווה מעין סוג של "אומנות" חיים. הוא מכנה זאת "טקטיקה", בניגוד ל"איסטרטגיה" שמגדירה את הדרכים בהם פועלים בעלי הכוח, אלו שמכתיבים את אופן היצור של הכל: של התרבות, של הסביבה הבנויה, של הידע, של השפה. טקטיקה היא שימוש בתוצרי היצור, באופן שלא תואם לחלוטין את כוונת המייצר, אופן שימוש שהוא סוג של מעין מרד נסתר, מקום להבעה עצמית, יצירתיות שאיש אפילו לא מודע לה.

למה לבצע את החקירה הזו שהוא מציע? נראה לי שהוא רואה בה דרך אפקטיבית להתנגדות. בלי להכנס ראש בראש עם המשטרה, בלי ללכת לכלא, בלי למרוד בגלוי. אפילו בלי להיות מודע לזה שאתה לא לחלוטין "הולך בתלם" בזכות ההיסטים הפעוטים האלה פה ושם. האם זו אכן דרך אפקטיבית? תמיהני. נראה לי שדווקא מודעות לסטיות הקלות האלה עלולה לגרום לאנשים לוותר על דרכי מחאה יותר אפקטיביות, כמו אלו (אליהן אני משום מה לא הולך,) אצל היועץ המשפחתי בפתח תקווה.

אלו יכולים להיות דברים כביכול פעוטים כמו שימוש משובש בכוונה של השפה, בכדי להתנגד (בסתר) להגמוניה תרבותית שמכתיבה את השיח השליט, בכדי להתבדל, בכדי למרוד בתקינות כפויה, בכדי להיות יצירתי, בכדי לשתף פחות פעולה. ברוב המקרים זה אפילו בלי לתת לעצמך דין וחשבון שזה בפועל מה שאתה עושה.

תת הפרק הבודד שקראתי מעבר להקדמה מדבר על הליכות בעיר. אני מבין טיפה יותר את תת הפרק הזה (אף שהוא מדבר על ניו-יורק) אולי כי שנינו הלכנו באותה העיר – פריז (הלכתי בה חצי שנה, יום-יום). ה"אסטרטגיה" במקרה זה היא התכנון העירוני (שרובו של הברון האוסמן בסוף המאה ה 19): מהלך הרחובות, הכיכרות והפסאג'ים. האופן שבו האנשים אמורים לצלוח את המרקם העירוני. בתוך המרקם הזה אנשים נעים, כאשר לאנשים שונים יש דרכים משלהם  (הוא כותב לפני הופעת waze 🙂 לעבור ממקום למקום, עם העדפות אישיות וגם קבוצתיות, שהופכות מקומות מסויימים ליותר הומים מאחרים.

חוץ מבחירת המסלול האינדיבידואלית, ה"שימוש" היצירתי של האנשים בעיר, ה"יומיום" שלהם, כולל גם את מה שהם עושים תוך כדי ההליכה (בפריז הולכים ממקום למקום…), איפה הם מתעכבים, על מה הם מסתכלים, למי הם אומרים שלום, איפה הם עוצרים לקפה…(הוא קורא לזה ה"רטוריקה" של ההליכה). כיוון שאני מבין יותר טוב דברים שאני יכול לראות את עצמי בתוכם (כנראה שלא רק אני כזה) חשבתי על אופן התנועה האישי שלי בפריז (אבל לא רק). הליכה לא מאד מהירה, הרבה עצירות, כשעיני פקוחות כל הזמן לזהות (ולצלם) פרצופים/פנים/ראשים (לא של אנשים חיים). סוג של "שימוש" שמתכנני העיר אני די בטוח לא מנו במניין השימושים שלהם כאשר תכננו את העיר.

זה לא רק אני. יש לפחות שני אנשים שאני מכיר אישית, שחוצים את העיר כאשר עיניהם כרויות למרקמים, להשתקפויות, לעקבות הזמן. העיקבה (החלקית מאד) של ההליכות העירוניות שלהם נמצאת באינסטגרם ובפייסבוק אבל לגמרי אי אפשר היה לחשוד בקיומה מתוך שרטוט התוואי של המעבר שלהם בעיר, ה"עיקבה" הפורמלית של הליכתם. השימוש שלהם במרקם העירוני מתורגם ישירות לאמנות. אבל דה-סרטו יאמר, בצדק, שעצם ההליכה בעיר, החלק האינדיבידואלי שלה, הוא עצמו פעולה יצירתית, מחתרתית. אמנות רחוב ממש כמו גרפיטי, כמו אמנות רחוב "רגילה". ועכשיו, אחרי שלמדתי שזה כך, גם אני לא סתם הולך בעיר, אני הולך עם "הרבה טקס בישבן". (מאיר אריאל, טרמינל לומינלט)

התשמע קולי?

"מאחד עד עשר, איך הייתם מדרגים אותו?" שאל בני, אותו ניסינו לעניין במהלך ארוחת הבוקר בקריאת משהו של יואל הופמן (אותו נתבקשנו לדרג בין הסופרים), "ברנהרט" במקרה זה. "עשר" ענינו יחד, זוגתי (שתחיה) ואני.

ברשימה הקצרה שלי, של סופרים ישראלים הראויים לפרס נובל לספרות, יואל הופמן במקום הראשון, בהפרש ניכר אפילו. האיש פשוט גאון. אני מתמוגג מקריאה בספריו, ולא רק בגלל שיש לי פינה חמה בלב לפולקלור יקי. (לעומת זאת אין לי בליבי, ולו פינה חמה קטנה אפילו, ליקה ספציפי אחד, אבי אמי, שהתצלום על כריכת הספר ברנהרט, בתמונת הכותרת של הרשומה הזו, נדמה כתצלום שלו ממש)

חוץ מההנאה הצרופה מהפואטיקה של כתיבתו, אני נהנה משפע הרעיונות (הפילוסופיים) להם הוא מספק מצע ספרותי פשוט ומורכב בו זמנית. אבל גם רעיון שלא ברומו של עולם, כמו המשפט: "היכן שמורים צלילי קולה של אמי המתה קלרה?" בעמוד 22 של (הספר) ברנהרט גרם לי להבין שהבלוג הזה כאן, שמאחסן את מה שהוא במידה רבה הקול שלי, אולי ישאר אחרי (אם wordpress ישרוד יותר ממני) , אבל צלילי קולי, לא יהיו שמורים בו.

מיד החלטתי לתקן את המעוות, והקלטתי את עצמי (בטלפון) מקריא את עמוד 22 הנ"ל, והעליתי את ההקלטה לאתר SoundCloud ושם, אם האתר ההוא ישרוד יותר ממני (אני בספק בקשר לזה, עדכון: מסתבר שהם על סף סגירה) יהיו שמורים שבע דקות של  צלילי קולו של האיש המת שכיום הוא אני.

אז שומעים אותי?

ריקא ופוחז

מצד אחד, הבחירה בדונלד טראמפ, חשבתי, מבשרת את עידן הריקא, הפוחז. זה עם היד הפוחזת על המקלדת, היד שראש ריק מנחה אותה. עידן שבו gravitas הוא תכונה שלילית.

כמו בכל דבר, חשבתי, ארה"ב מקדימה (מטרימה) אותנו. הדונלד שלנו, שמו יאיר. לפיד, לא נתניהו. זה שכמו הדונלד "מגנה את הקיצונים משני הצדדים". גם את אלה שבקיצוניות רוצחים וגם את אלו שבקיצוניות נרצחים. זה שחף מכל אידאולוגיה, או דיעה. פופוליסט בשקל. ששוחה במדיה כדג במים עכורים.

מצד שני, בצרפת זכה בבחירות עמנואל מקרון, שעד כה, לפחות ממה שראיתי, עושה רושם של אדם נבון, שקול, חושב. לא ריקא ולא פוחז. אולי מה שמדגים את ההבדל בינו לבין טראמפ הוא הפרש השנים בינו לבין אשתו: 24 שנים, רק בהיפוך סימן. אין לו צורך להוכיח שהוא גבר-גבר על ידי נישואין סדרתיים לדוגמניות סלביות צעירות ממנו. להיפך. מה שאני תוהה הוא האם מקרון הוא האובמה של צרפת, או זה שיבוא אחרי טראמפ. האם צרפת היא הדבר הבא או הדבר הקודם?

אם צרפת היא "הדבר הקודם", אז מסתמן שהדבר הבא אצלנו הוא יהיר לפיד. יש לו את כל הכישורים: ריקא? צ'ק. פוחז? צ'ק. כישורי מדיה? צ'ק. כמו הדונלד, גם אין לו שום העדפה לעובדות (אמיתיות או בכלל).

חוץ מעניין השחיתות של נתניהו, אני תוהה לפעמים האם מישהו כמוהו, שלפחות יש לו אידאולוגיה, גם אם היא כזו לה אני מתנגד, לא עדיף על מישהו שהאידאולוגיה היחידה שלו היא קידום עצמו כמו היהיר או הדונלד. אפשר להגיד על נתניהו הרבה דברים רעים, אבל לפחות הוא לא ריקא, ולא פוחז. יש לו סוג של Gravitas. אם הוא היה נשוי למישהו שפויה, יתכן שתקופתו הייתה פחות אסונית.

נכון שגם נתניהו מתבלבל לפעמים בעניין העובדות, כמו למשל הזכרונות שלו מהצנחנים הבריטיים בירושלים בתקופת המנדט (זכרונות פרה-נטאליים?) או עניין המופתי והיטלר. ונכון שכישורי המדיה של נתניהו עולים אפילו על אלו של שני הפוחזים מעלה (מה הרבים של ריקא?) והוא מנצל אותם בחוסר מצפון ובחוסר יושר להסית ולהדיח, לפלג ולסכסך. את נאומיו של נתניהו, למשל ב"עצרת התמיכה" שארגן לעצמו בגני התערוכה, יש ללמוד בבתי הספר כמופת לתורת הנאום, גורס מלקק הישבנים בני ציפר (שלדעתי פשוט איבד את זה). טוב, על זה יש לי השגות.

הנצנוץ

ניסיתי ליייחס את הנצנוץ שהופיע בזוית עיני הימנית, כעין מנורת פלואורסנט אנכית הנדלקת ונכבית, לתגובה כימית לעקיצת הדבורה כמה דקות קודם, כשתעדתי את פעולת (עמיתותי לשעבר לקורס הפרמלקולטור בגינה הקהילתית של בת גלים, כיום) חברות "מגן דבורים אדום", בסילוק הנחיל הענקי שהתנחל ב"בויידם" (אינטרסול?) של דירת אבי.

מיד כשנעקצתי, באצבע שעל המצלמה, שלפתי את הארנק, הוצאתי ביד אחת את הכרטיס הנטען של רשת ארומה (כן אני מאלה. אני אוהב את הקפה שם) ובעזרת קצהו העפתי את שק הארס והעוקץ הצמוד אליו שהיו תלויים מאצבעי, כך לימדה אותי רותם. ואכן, תוך דקות נעלמה כליל האדמומית וגם הכאב. הדבורה שעקצה אותי, פרפרה גוססת על הרצפה, יחד עם עוד המון דבורים, מתוך כ 40,000 הדבורים שהיו שם (להערכת המומחיות). לא כולן שרדו את המעבר.

בעצם, ידעתי שההיבהובים האלה בשדה הראיה שלי הם צרה רצינית, שכנראה קשורה לרשתית, אבל כדרכי בקודש הדחקתי, הלכתי הביתה וישנתי שנת ישרים.

למחרת, נעלמו ההבהובים, ובמקומם הופיעו זבובים, (או שאולי היו אלה דבורים?) שריחפו בשדה הראיה של העין הימנית שלי. לפעמים זה נראה כאילו שערה סוררת משערות הגבה האחת שלי יורדת מטה אל שדה הראיה. זוגתי שתחיה המריצה אותי לרוץ למיון (מה שכל אדם שפוי היה עושה, ומה שאם זה קורה לכם אתם גם צריכים לעשות) אבל "היו לי סידורים". למרבה המזל אחד הסידורים היה ביקור אצל האופטומטריסט וזה גם הוא חשב שמקומי במיון. אז הלכתי להתמיין.

בדרך עוד ניסיתי לתפוס את רופא המשפחה שלי, ללא הצלחה, וגם את קו היעוץ של אחיות קופ"ח חולים מכבי. אלא שאצלם, כרגיל, זמן ההמתנה היה ארוך מהרגיל והם הבטיחו לחזור אלי כשיגיע תורי. שניהם חזרו אלי כשכבר הייתי במיון, ושניהם ניחשו מיד מה הבעיה שלי.

לא נסעתי לבית חולים כרמל. יש לי טינה עמוקה למיון בבית חולים זה בעקבות היחס לו זכה שם אבי. ירדתי לבני ציון, ושם, אחרי השהיה מיותרת עד שיגיע תורי לבדיקת דופק, לחץ דם וטמפרטורה, כולם מיותרים לחלוטין, הואילו לשגר אותי למיון מחלקת עיניים. שם איבחן הרופא המתמחה (זה היה כבר אחרי הצהריים של יום שישי. עד שגמרו למזמז את הזמן במיון הכללי, כל המומחים כבר הלכו הביתה).

חיש קל הוא קבע שיש לי קרע ברשתית, "בינוני" באורכו והסביר לי, מה שכבר ידעתי מחיפושים באינטרנט, שיש "לתפור" מסביבו בלייזר, בכדי למנוע את הפיכת הקרע להפרדות רשתית, שזה ממש חמור. לשם פעולת התפירה הוא קרא ל"כונן" שלו, רופאה מומחית, שתבוא ותתפור את הקרע.

אלא שהמומחית לא הייתה מומחית לרשתית, ואחרי שעינתה את עיני הימנית במשך כמה שעות בנסיונות לצלוף אל הקרע, (פאדיחה רצינית, אם תשאלו אותי) הרימה ידיים והלכה הביתה. למחרת, הבטיחה, יגיע אחד משני המומחים לרשתית ויסדר עניין. סיימתי את יום שישי עם עין כואבת ועם חשש כבד לגורל העין הזו בכלל. אם זה לא לייזר, זה ניתוח.

למחרת בבוקר הופיע המומחה, כמובטח, בקפקפים ומכנסיים קצרים, העיף מבט אל תוך עיני, ואמר: "לא בעיה". עשרים דקות אחרי כן הוא כבר חזר הביתה, ואני הייתי אחרי. הללויה, אלמלא הכאבים.

הבוקר חזרתי לביקורת. שוב הרחבת אישונים, שוב הצמדת עדשה אל הקרנית, שוב האור המסנוור. אבל נראה שהתפירה הצליחה בשלב זה. נדרשת ביקורת נוספת שבוע אחרי לראות אם לא צריך לצרוב עוד כמה מקומות.

הפוסט הזה נכתב כולו בעצימת עין ימין. אבל יהיה בסדר.

לא מדובשו

אחרי שש שנים כשומע חפשי, בעיקר באוניברסיטת חיפה, הופתעתי לשמוע שיש הנחיה לאפשר לשומעים חפשיים נוכחות רק בקורסים פרונטליים, קורסי מבוא בעיקר, בהם מספר התלמידים גדול ונוכחות הקשישונים לא תהיה מורגשת.

זה היה במקרה. התקשרתי למזכירות החוג לתולדות האמנות לברר באיזה חדר ניתן קורס שבקטלוג הקורסים לא צויין בו החדר (קטלוג הקורסים של אוניברסיטת חיפה, כמו כל אתרי האינטרנט שלה, הוא עולב טכנולוגי ותכני).

השבוע למדתי מפי דיקן ההוראה של האוניברסיטה שזו כלל לא הנחייה ממנו, אלה מ"מישהו באדמיניסטרציה" ושבכלל זה אמור להיות לשיקול דעת המרצה.

גם זה לא אידאלי. יש לא מעט מרצים שמסך הפנים הצעירות המופנה אליהם, כחמניות העוקבות אחרי השמש, שותה בצמא את דבריהם ומסכם בנחישות וברגישות כל מילה שיוצאת מפיהם מהווה עבורם פיצוי מסויים לתנאי העסקתם, שעבור לא מעטים מהם אפשר להגדיר אותם כתנאי העסקה פוגעניים של ממש. בכל אופן, הדבר האחרון שרבים מהם רוצים זה מישהו יותר מבוגר בקהל, שכבר ראה פה ושם דברים, וגם שמע, שיאתגר אותם. שישאל שאלות, שיביא דיעה, שיאיט את קצב זרימת החומר שצריך להספיק את תוך קבצי הוורד במחשבים הניידים המתקתקים במרץ.

ניחא. אבל הבשורה על האיסור הגורף דנן דירבנה אותי לעשות מעשה, שהגיע השבוע אל סופו (המר) בפגישתי עם דיקן ההוראה. פניתי אל מולי אדן, לשעבר "בכיר באינטל" (שם עבדתי עד שהתחלתי עם כל עניין מדעי הרוח האלה לפני שש שנים) שהתמנה לאחרונה ליושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה. פניתי אליו במייל, וגם טילפנתי (אחרי שהבנתי שבכירים לא קוראים מייל). ואחרי כן נפגשנו בביתו והנה מה שהצעתי:

שאוניברסיטת חיפה תפנה לקהל הפורשים והפנסיונרים ותציע להם לחנוך סטודנטים ולסייע להם בכל קושי שיש להם. בעברית, באנגלית, במתמטיקה, במה שהם צריכים. זה יכול להיות באחד על אחד, או בקבוצות קטנות. בתמורה, תתאפשר לחונכים דנן גישה חפשית לקורסים ושימוש במשאבי הספריה. נראה לי דיל טוב לכל הצדדים, וגם דרך טובה לאוניברסיטת חיפה להיות יותר מעורבת בקהילת העיר שלידה היא שוכנת.

זה מה שהצעתי למולי. וזה מה שהוא שמע: שיבואו פורשי הי טק וישמשו כמתרגלים בפקולטה למדעי המחשב, שאותה הוא מנסה לקדם. את החלק על הגישה לקורסים הוא כנראה פחות שמע, כמו גם את עניין החונכות בתחומים היותר בסיסיים, שבגללם סטודנטים רבים נכשלים ואף נושרים אחרי השנה הראשונה. אני מניח שבעיקר סטודנטים/יות ערבים/יות בגלל קשיים בעברית. (40% נשירה אחרי השנה הראשונה מפי מולי, הרבה פחות טוען דיקן ההוראה).

וזה מה ששמע דיקן ההוראה (לדבריו מהמיילים ששלחתי למולי ובהם פירטתי את התכנית המוצעת, ומי שקורא פה כבר יודע שאין לי קשיים להסביר למה אני מתכוון): שיש מאחורי חבורה של פורשי הייטק (היסתובבבתי אחורה לראות את הקהל שעוקב אחרי ולא ראיתי) שרוצים לבוא לאוניברסיטה ולספר להם על התעשייה בה עבדו. נו.

ניסיתי, בסוף השיחה שלי אתו, אחרי שכבר בעצם הרמתי ידיים, להציע שנקרא ביחד במייל, לראות מה נתן לו את הרושם הזה, אבל הוא מיהר להכניס את המיילים (המודפסים!) לתיק, וטען שיש שם גם מיילים פנימיים שאני לא אמור לראות. מסתבר אם כן ש"בכירים" לא קוראים מיילים גם כשמדפיסים להם אותם, אלא אם זה ממישהו בכיר מהם.

אין לי שום מחלוקת עם הדיקן על כך שמתרגלים צריכים להיות מקהל המסטרנטים והדוקטורנטים, וצריך לשלם להם על זה. בהחלט, ואני מבין שגם כך האוניברסיטה בסכסוך מתמשך עם ארגון הסגל הזוטר (מעניין למה…). זה גם מה שיבנה את סגל העתיד של הפקולטה, כולל זו של מדעי המחשב. זו השקעה בעתיד.

אבל גם חונכות אחד על אחד בסטודנטים שמתקשים, כזו שיכולה למנוע את נשירתם, היא השקעה ראויה. גם הרחבת האופקים של הקהל הרחב יכולה להיות דרך להזרים דם (חדש וגם ישן) למדעי הרוח המצטמקים. אבל שני אלו נדחו על הסף. ראשית, כי הדיקן לא חפץ להקים מנגנון שיבחן ויסנן את החונכים הפוטנציאלים (ולא ברור לי למה הדבר נחוץ) ושנית, כי הדיקן, גם אם יהיה מוכן לאפשר חונכות, לא מוכן בשום פנים ואופן להציע שום דבר בתמורה. כלום. נאדה.

הוא חושב שאולי באמת כדאי להציע "מגוון של קורסים פופולריים המכוונים לקהל המבוגר, בתשלום כמובן". אמירה שאני מוצא פשוט מעליבה (הצירוף בין "פופולריים" ו"מבוגר"). האוניברסיטאות כולן לוקות בגילנות קשה, וחיפה אפילו מצטיינת בזה. אבל בביצה הרדודה שבה מתחרים קורסי הבוקר של בית אבא חושי ומסגרות כמו קתדרא ואסכולות כבר די צפוף והרמה רדודה דיה.

חוץ מעניין הגילנות, המשפט מעלה  משקף את הלך הרוח הקפיטליסטי של האוניברסיטאות. אותו הלך רוח קפיטליסטי הגורם לסטודנטים ללמוד מקצועות שבהם אפשר להשתכר יפה (רמז – אלו לא מדעי הרוח) גורם לאוניברסיטאות לחשוב שעליהן למקסם את ההכנסה מאותם מדעי הרוח, כל זמן שהם עוד שורדים. אלו חלומות באספמיה.

גם לנסות להוציא כמה שיותר כסף (פר שעה אקדמית – כפול משכר לימוד רגיל למי שמתחת לגיל 67) מקהל הפנסיונרים, שהמצב הכלכלי של רבים מהם לא מזהיר, הוא בפני עצמו עוול לדור שלם,(שגם אני חלק ממנו). זה שבצעירותו שרת שירות צבאי מלא (ומעלה) כשמקבילו בארצות אחרות (שלא חיות לנצח על חרבן) יכול היה להרחיב דעת (למשל במדעי הרוח) בקולג, לפני שיפנה לרכישת מקצוע. זה שלא הרשה לעצמו ללמוד מה שמעניין אותו אלא מה שיביא פרנסה (ויקדם את כלכלת המדינה). זה שהפער הגדל והולך בין תוחלת החיים (הצלולים?) לבין הגיל בו מפתים אותך ללכת הביתה (לפחות בתעשיית ההיי-טק) מאפשר לו להשלים את מה שנסיבות חייו גרמו לו להחמיץ בשלב מוקדם יותר של חייו.

וזה לא שכמה מבוגרים היושבים בקהל, באולמות הריקים כמעט בהם מתקיימים רוב הקורסים, גורמים איזו הוצאה לאוניברסיטה. המרצה לא צריך לבדוק את המבחנים שלהם או את שיעורי הבית. הוא צריך לכל היותר לרסן לפעמים את התלהבות היתר של שומע חפשי כזה או אחר, ולהסביר כללי יסוד בתחילת הסמסטר (ושהדי שבמרומים שחלקים ניכרים מאד של הרבה שיעורים, בתחילת וסוף הסמסטר מבוזבזים על שאלות מינהליות ששואלים הסטודנטים, אלו שלתואר). כמו להבהיר שאל להם לקשישונים להאפיל על הסטודנטים לתואר, ולגזול מהם זמן אויר, אפילו אם אלו לא מראים עניין רב.

לי אין עניין בהרצאות ה"פופולריות למבוגרים" האלה. אולי כשאהיה בן שמונים ובקושי אזכור איך קוראים לי. בשלב זה בחיי, בו מיציתי את קורסי המבוא שאוניברסיטת חיפה מציעה בתחומים שמעניינים אותי (הקורסים בחיפה, בניגוד לתל אביב, ממעטים מאד להתחדש), אני צריך קורסים לתארים מתקדמים שיאתגרו אותי, בדרך כלל אלו סמינרים בהם רב חומר הקריאה וגם קשה.

לא נורא, הרכבת לתל אביב תחנת האוניברסיטה אמנם תמיד צפופה (כמו כל המדינה חרדת הדמוגרפיה הזו), אבל זמן הנסיעה הוא רק כ 40 דקות מתחנת חיפה חוף הכרמל, והעליה במדרגות מתחנת הרכבת לבניין גילמן היא תרגול בוקר סביר.

נשאלת כמובן השאלה למה אני לא פשוט נרשם לתואר, ויש לי הרבה מה להגיד על זה אבל כיוון שהרשומה הזו כבר מעל 700 מילה, אכתוב על זה בהזדמנות אחרת ואשאל פה בקיצור: למה לי?

המקפצה

הסעתי אתמול לישוב מסויים בגליל את אלן, המטפל של אבי, להתראיין למקום עבודה אפשרי. עכשיו שאבי נפטר, למרות הטיפול המסור כל כך שלו, אני מרגיש צורך למצוא לו מקום עבודה חליפי.

בדרך דיברנו.

היה לי ברור שאבי אולי מת (כמה שנות סבל) מאוחר מדי, אבל לפחות שלוש שנים מוקדם מדי (כספית) מבחינת אלן. תוך כדי שיחה במהלך הנסיעה נפלה עלי התובנה עד כמה אלן ואבא שלי בעצם דומים.

משניהם נגזלה האפשרות ללמוד. אצל אבי זו הייתה מלחמת העולם השניה שפרצה כשהיה בן 11. אצל אלן זה היה רצח אביו על ידי שודדים כשהוא בן 11 (לכן הוא מעריץ את דוטרטה, נשיא הפיליפינים, סוג של בריון המתיר לאזרחים להוציא להורג מי שנראה להם סוחר סמים או עבריין סתם, בלי משפט, ועם פרס כספי). אז נאלץ לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד בשדות האורז, לעזור לפרנס את משפחתו.

שניהם רואים/ראו את תכליתם בחיים לאפשר לילדיהם חיים טובים יותר, קלים יותר, משהיו להם. לשם כך הם מוכנים להקריב את עצמם בעבודה קשה, לוותר על פנאי, הנאות, כל דבר שאינו עבודה, הכל. כדי לאפשר לילדיהם ללמוד ובכך להבטיח להם חיים קלים יותר.

שניהם ויתרו על נוכחותם הם בחברת ילדיהם. אצל אלן זה יותר קיצוני – הוא לא ראה את ארבעת ילדיו, (אחד מהם בן חודש כשעזב ב 2009) שבע שנים תמימות. אבי פשוט עבד מחמש בבוקר עד שבע בערב, ואז חזר עייף ונרדם מוקדם.

שניהם ראו את תכלית חייהם, אני חושד, בלהיות מקפצה לילדיהם.

אבי כבר השיג את מטרתו. למדתי, עבדתי במקצוע שרכשתי, ואני במצב כלכלי הרבה יותר טוב משיכול היה לדמיין, הרבה מאד בזכותו. לא הייתי צריך להתאמץ בכדי ללמוד בזמנו בטכניון, לא היו לי דאגות כלכליות. אלן לעומת זאת, בנקודה זו בזמן, עדיין רחוק משם. לבתו נשארה שנה אחת של "לימודי תיירות", (מה שזה לא יהיה) שבסופם אולי תשיג עבודה כדיילת בחברת התעופה הפיליפינית ותוכל לתרום לפרנסת המשפחתה. בנו השני מתחיל ללמוד בקולג, שאני מבין שלפיליפיני הממוצע זו הוצאה כבדה.

שאלתי אותו מה האופציות שלו לעבודה שם בפיליפינים. הרי לא יתכן שהכלכלה שם כל כך קלוקלת עד שאי אפשר למצוא שם עבודה המפרנסת את העוסק בה בכבוד. כשכיר, אומר אלן, לא ירצו אותו, הוא כבר "זקן" (בן ארבעים ואחד?). כעצמאי, הוא צריך כסף להשקעה ראשונית, שאין לו. במה למשל? בעסק למסחר באורז (תווך בעצם, בין החקלאים והחברות האורזות) נדרש הון ראשוני של כ 5K$, הוא חושב והוא חושב שאפשר להתפרנס מזה

אבל הטוב ביותר מבחינת אלן זה להשאר פה עוד כמה שנים. גם אם זה אומר לעבוד ללא ויזת עבודה. לפחות בישוב מרוחק בגליל לא יצודו אותו פקחי רשות ההגירה. ויש שמועות שיש אנשים היודעים לסדר ויזת עבודה גם למי שהיה (כמו אלן) כבר פעם אחת בוועדת חריגים וכבר קיבל אישור חריג (כמו שקיבלנו אנו) להתחיל לעבוד אצל מטופל חדש – גם אם היה בישראל מעל ארבע שנים ושלושה חדשים כאשר המעסיק שלו הפסיק להעסיק אותו מסיבה כלשהי. (בדרך כלל זה מוות, לפעמים מעבר למוסד סיעודי)

עד לפני כמה שנים, הדרך הפשוטה למצוא עבודה הייתה לברר בקהילת המטפלים האחרים, הפיליפינים ברובם, כאשר הם נפגשים בסופי שבוע. אבל זה השתנה מאז שרשות ההגירה הבטיחה לתת אשרה לכל מי שילשין על מטפל השוהה ללא אשרה בתוקף או המקיים יחסים רומנטיים (עבירה שדינה גירוש..). על כל שלושה אנשים שיעצרו ויגורשו, המלשן יקבל אשרת עבודה. עושה פלאים לתחושת הקהילה של הפיליפינים.

אני מקווה, מאד, שזה יסתדר לאלן. שיהיה עוד קשיש חולה בישראל שיוכל לצאת נשכר משירותיו. יש לו אנרגיות נפלאות.

מצד שני, אני חושב על ההבדל בין אלן (ומטפלים אחרים) לאבא שלי (ובני דורו). הדור של אבא שלי, לא רק שימשו מקפצה לדור שאחריהם, המדינה כולה עלתה כפורחת (כלכלית) הודות לעבודתם הקשה. הפיליפינים, כמדינה, אמנם מרוויחה מכל הכסף ששולחים חזרה הביתה שלושים האחוזים של העם הפיליפיני המפוזר בעולם ומנותק מבני משפחתו. אבל העסק לא מתרומם, אולי כי יש תוצרים נוספים לעבודת האדם, פרט לחלק המשכורת שהוא יכול לשלוח הביתה (אם הוא יצליח להתחמק משוטרי משטרת ההגירה האורבים ליד המקום בו העובדים הזרים שולחים כסף הביתה).

הייתי בסדנת כתיבה (בהנחיית דורית פלג, מצויין) בת שלושה ימים בשבוע שעבר. ישבנו בסלון ביתו (החמש מפלסי) של המארח, הצופה לנוף הכרמל, ברווחה גדולה, והוא סיפר איך בילדותו (ברחוב העצמאות, ליד תחנת אגד היותר ישנה)ליגלגו הילדים בבית הספר על הסוודר הקרוע במרפקים שלבש. סיפור של rags to riches שחזר אצל עוד כמה מהמשתתפים, ובעצם די דומה לסיפור חיי שלי. בלי הסוודר הקרוע, אבל סיפור שהחל בדירת חדר בהדר, המשיך בשיכון בקריית אליעזר (שיכון שהיום אני רואה כמה דל הוא היה – אני לא יכול לעלות זקוף בחדר המדרגות שלו) וממשיך (לעת עתה, טפו טפו) בתנאי דיור משופרים בהרבה.

(השימוש המוגבר בסוגריים, שחזרתי אליו בעוונותי, החל אחרי שקראנו בסדנה מעלה טקסטים של יואל הופמן, שמרבה להשתמש בסוגריים. בצורה מופלאה, בניגוד אלי…)

זה לא הסיפור של כל מי שגר במדינת ישראל, אבל זה הסיפור של המדינה כולה, שהתפתחה כלכלית במידה מדהימה, משנות הצנע של תחילתה ועד היום. שיפור שאנשים כמו אבא שלי, ובני דורו, חוללו בעבודה קשה והקרבה עצמית. שינוי שקשה יותר לחולל כאשר האנרגיה היצרנית של בני העם (למשל הפיליפיני) מושקעת רובה במקומות אחרים ורק התמורה העודפת נשלחת חזרה. רק מכספי התרומות של יהדות העולם (שעזרו מאד) לא הייתה מדינת ישראל מתפתחת כלכלית לאן שהיא היום.
זה היה אבא שלי, ובני דורו, שעשו את זה. יהיה זכרו (וזכרם) ברוך.

הספד

קשה לכתוב הספד על מי שהגדיר את חייו הוא כרצף של כשלונות: כשלונות באהבה, כשלונות בעבודה, כשלונות בכל דבר.

ניסיתי כמובן, לא פעם, להצביע בפני אבי שצאצאיו (ולא רק הם) הם לא ממש כישלון, אבל אני יכול להבין מאיפה באה האמירה המרה הזאת שלו.

מזה שאת הפוטנציאל האינטלקטואלי הלא מבוטל שלו הוא (כמו רבים מבני דורו) לחלוטין לא מימש. תחילה זה היה בגלל "קודקס היהודים", הגרסה הסלובקית של חוקי נירנברג, שאסרה על יהודים ללמוד. אחרי שיצא משנתיים של מחבוא בכפר וחזר לעיר, שכנע אותו השליח מארץ ישראל שחלוצים לא זקוקים ללימודים, (והמשיך משם לוינה, להשלים דוקטוראט בספרות.) אבי השתכנע, לא חזר לתיכון ובמקום זאת למד "משהו פרקטי" – חשמלאות, ועלה להקים קיבוץ בעמק בית שאן (אבוקה. נכשל ונסגר).

אשתו הראשונה, אמי, אותה פגש ב"הכשרה" לחיי חקלאות בישראל, עזבה אותו אחרי תשע שנות נישואין, בנסיבות שהשאירו את האגו שלו מאד פגוע. אני לא בטוח אם היא אהבה אותו באיזה שלב, אלא רק מצאה בו מישהו להשען עליו, במצבה הבריאותי המאד רופף אחרי השחרור מהמחנה. הוריו, סבי וסבתי, היו בשבילה הורים במקום אלו שלה (סבי וסבתי השניים) להם הייתה מנוכרת. אין לי טענות אל אמי, לא הייתה התאמה ממשית ביניהם, אבל זה נגמר בעצב גדול ובתחושת כישלון.

את אשתו השניה נשא אחרי שנוכח שהמשמורת עלי, בה זכה לאחר מאבק, קשה עליו כמפרנס יחיד. נישואיו השניים היו נישואי תועלת, אהבה לא הייתה גם שם, וגם לא הרבה תועלת. אפשר בהחלט להגדיר אותם ככשלון.

הוא הקים עסק לעבודות חשמל שפרנס אותנו במידה סבירה רוב השנים, אך כשהיה כבר בן כמעט שבעים, כבר לא בשיא כוחותיו, (וגשמים עזים העלו על גדותיה את תעלת הגדורה שבמפרץ חיפה והציפו את העסק שלו) העסק קרס. אבי נשאר חסר-כל. הכשלון בסוף הדרך השכיח את השנים היותר טובות. בזכרוני, וכנראה גם בזכרונו (לפני שנמוג) זה היה תמיד קשה.

אז איך כותבים הספד, כזה שאפשר לשאת בעמידה ליד גופתו, לפני האנשים שבאו ללוויה שלו, בלי שכל משפט בו יתחיל ב"חבל"? התלבטתי ארוכות, וזה מה שיצא:

יכולת לבחור
בדרך הקלה
ולהמשיך הלאה
בלעדי
 
בחרת
בדרך השניה
התעקשת לקבל עלי
משמורת
 
משמורת לא פשוטה
אפילו מאתגרת
שאת חייך לקחה
לדרך אחרת
 
דרך שעברנו יחד
והיית מאחורי
כל הדרך
בירידות
וגם בעליות
 
דרך בה
נמשיך יחד
כשאתה
תמיד אתי
אחותי, (שעברה בגיל 4 למשמורת אימנו,) כתבה את ההספד הזה:
אבא'לה. כך קראתי לך בשנים האחרונות, העצובות, של הדעיכה. סיבים נפרמו. השתנית. התרככת. החלפת את ביטויי האהבה האינפנטיליים של דגדוגים, צביטות ויריות במילים של חיבה. לילה של חסד, שממנו לא התעוררת, סיים חיים ארוכים,  שלוו בתחושת החמצה.

שמחת הנעורים שלך נגדעה בשואה עם אובדן אחיך הבכור, שני, ושנות הבריחה וההסתתרות עם הוריך, שלהם דאגת במסירות אין קץ בזקנתם עד יומם האחרון.

העלייה לארץ עם קום המדינה ונישואיך המוקדמים לא אפשרו את מימוש מלוא הפוטנציאל האישי, האקדמי, המקצועי. עול הפרנסה היה בראש סדר העדיפויות שלך בכל שנות בגרותך. הקמת במו ידיך חברה עצמאית, ובעבודה סיזיפית כנגד כוחות השוק ואיתני הטבע ניסית לשרוד כלכלית, עד למשבר הסופי.

הזוגיות גם היא לא הסבה לך אושר. נישואיך הראשונים, הקצרים, הסתיימו בשברון לב, ממנו לא השתקמת. לא שכחת ולא סלחת. נישואיך השניים, הארוכים, לא פיצו על החסך הרגשי, והתפוגגו בסופו של דבר אל השכחה.

ובכל השנים האלה, מאז שנפרדתי ממך בגיל 4, למרות כל הקשיים, תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי ודואג לי, גם אם מרחוק, כמיטב יכולתך, בדרכך. הבנתי אותך תמיד. אולי כי אני כל כך דומה לך.

זה הזמן לנוח, אבא'לה שלי. אני אוהבת אותך.