ניתן היה לחשוב שאחרי כמה מאות צלילות, עם כל סוגי החליפות אבל בעיקר בהעדרן, בכל רמות המליחות האפשריות – ממים מתוקים באגם ועד למים האולטרא מלוחים בים המלח, ועם כל סוגי המיכלים – אלומיניום ופלדה, מ 12 ועד 18 ליטר, הייתי כבר יודע כמה משקולות אני צריך בכדי להגיע לאיזון טוב בצלילה, או לפחות לשקוע בתחילת הצלילה אחרי שרוקנתי לחלוטין את המאזן.
בכלל, המאזן הוא משהו שבעצם מיותר מבחינתי, כי אצלי הוא ריק לחלוטין בכל שלבי הצלילה – אני אף פעם לא מכניס לתוכו אויר, פרט לציפה בסוף הצלילה, כשמחכים לסירה שתגיע. למה צריך מאזן כשיש לבן אדם ריאות?
אבל לא. בכל פעם שאני מגיע למועדון צלילה חדש ואומר להם כמה משקל אני צריך, אני נתקל בהתנגדות ובחוסר אמון. יש לי מן הסתם משקל סגולי ממש נמוך, כי בלי חליפה, בים, עם מיכל אלומיניום של 12 ליטרים, אני נזקק ל 24 פאונד (11 ק"ג) כדי שבסוף הצלילה, כשהמיכל התרוקן חלקית מאוויר, עדיין לא אצוף למעלה כמו פקק ואצליח לעבור שלוש דקות של עצירת בטיחות בלי לשחות מטה בלי הפסקה, או להאחז באיזה חבל עגינה.
אני שומע כל מיני התנגדויות מפגרות, כמו טענות שמליחות הים במקום הזה שונה אולי מהמליחות בים בו אני רגיל לצלול, או שאולי אני פשוט לא נושם נכון, או משהו. "לא יתכן שאתה צריך כל כך הרבה", "נסה עם פחות ואוסיף לך משקולת אם תזדקק". לא מבין מה הבעיה שלהם, מה הקמצנות הזו במשקל. הרי זה אני שצריך אחרי זה להיסחב עם המשקל הזה, ולעלות בסולם אל הסירה בתום הצלילה עם כל המשקל הזה.
כשאני לפעמים נכנע להם, זה פשוט מחרב לי את הצלילה. אני כל הזמן עסוק בלרוקן את הריאות לחלוטין כדי לשקוע, בסוף הצלילה אני מחפש אבנים להחזיק ביד כדי שאשאר למטה או משהו להיאחז בו. עם המשקל הנכון אני פשוט צף באיזון מוחלט בלי לחשוב על זה אפילו, עולה ויורד רק בעזרת הריאות. המקרה המסובך ביותר היה לי בצלילה ב cenote בשם the pit במקסיקו שם 20 המטרים העליונים הם מים מתוקים, אחרי כן יש שכבה שבה המים מעורבבים, ותחתיה עוד כמה עשרות מטרים עומק של מים מלוחים, המגיעים במערכת מערות מהים. שם שוכנעתי לקחת משקולות על פי המים המתוקים ורק עוד קצת, וכשעברתי אל שכבת המים המלוחים שבין 20 ל 30 מטר עומק, פשוט לא הצלחתי אפילו לשחות כלפי מטה. המדריך גרר אותי למטה למקום בו יכולתי לאחוז בסלע – היה די מביש.
המשקל הזה גם גורם לי לצלול כשגופי לא אופקי – כי המשקל מרוכז בחצי הגוף התחתון. זה לא נראה מאד אלגנטי כשאני רואה את עצמי בסרטונים שידידי ס. מצלם במהלך הצלילה. אבל אני לא רואה לזה פתרון.
בלא מעט מקרים אני בוחר אפילו לצלול בלי חליפה גם כטמפרטורת המים היא 24-27 מעלות, כדי שלא לבקש עוד משקולות. וכדי לצמצם ויכוחים אני בדרך כלל מבקש כך וכך משקל בחגורה, כך וכך בכיסי המאזן, ועוד משקולת אחת על החגורה האוחזת במיכל. רוב העובדים במועדוני צלילה לא טורחים לסכם את סך המשקל ולכן אני נתקל בפחות תגובות מבטלות. או שפשוט פירוט היתר משדר להם שאני יודע מה אני מדבר.
אני תוהה אם יש נוסחה של ערך משולש שבעזרתה אני יכול לחשב כמה משקל אני צריך בצלילה במים עם ריכוז מלח X אם אני יודע את המשקל בריכוז מלח Y.
במשך ששה שבועות נפקדתי מהפגנות מוצאי שבת בחיפה ותחת זאת נדדתי בין שש ארצות שונות, בערך שבוע בכל אחת. חמש מהן במרכז אמריקה, סוג של טיול תרמילאים מאוחר, יחד עם ידידי מזה ארבעים שנה ומעלה ס. ובסופו, בדרך חזרה, מפגש של שבוע עם זוגתי שתחייה, במדריד. מתוך חמשת הארצות האלו שבמרכז אמריקה, צללנו בארבע. בגואטמלה, שם קיוינו לצלול באגם אטיטלן, זה לא הסתייע.
מה זה בעצם טיול תרמילאים ומה המאפיינים שלו? הייתי אומר שהמשך, גיל המטיילים והתרמיל. המשך הוא לרוב ארוך בהרבה מזה של הנסיעה הזו שלנו וקצב התזוזה איטי בהרבה, הגיל נמוך משמעותית מזה שלנו, בדרך כלל אחרי צבא, והתרמיל? התרמיל בדרך כלל כבד וגדול בהרבה מזה שאתו יצאנו – שותפי הסתפק בתרמיל של 30 ליטר וזה שלי היה של 38 ליטרים. שניהם שקלו כשמונה קילו האחד.
לסוג של נסיעה שכזו תרמיל יעיל בהרבה ממזוודונת עם גלגלים ותרמיל כבד היה ממרר לנו את החיים. כי מה כבר צריך בטיול כזה? עוד זוג מכנסיים? שתי חולצות? בגד ים? במקרה שלנו, גם מסיכת צלילה ומחשב צלילה כי המוקד של הטיול היה צלילה בריף המרכז אמריקאי, השני בגודלו בעולם אחרי זה שבאוסטרליה.
אז טסנו לסן פדרו סולה אשר בהונדורס ומשם בטיסת המשך לאי Roatan ליומיים של צלילות, המשכנו לאי הסמוך, Utila לעוד יומיים של צלילות ואחרי כן עברנו אל היבשה ונסענו לעיר המאיה ההרוסה Copan שמזה שנים הייתה ברשימת "האתרים לבקר בהם לפני שאתפגר". עד כאן שמונה ימים בהונדורס, ויש מצב שאקדיש לפרק זה פוסט נפרד.
עברנו לגואטמלה, בה טיילנו שבעה ימים תמימים בלי לצלול ולו פעם אחת, אבל היינו באנטיגואה, אגם אטיטלן, פלורס, טיקל, וציציקסטננגו. משם עברנו לבליז לחמישה ימים, מתוכם ארבעה של צלילות (מהביוקר…). עברנו למקסיקו לעוד ששה ימים שבהם גם נחנו, גם צללנו במערות הנקראות cenote (כיף גדול) וגם אכלנו טוב לשם שינוי. קינחנו בחמישה ימים בקובה (כולל צלילות) בדרך למדריד בה נפרדתי מס. ונפגשתי (אחרי תלאות רבות באדיבות ארקיע, המתחרה המובילה בתחרות חברת התעופה הגרועה בעולם) עם זוגתי שתחייה לשבוע של טיול מסוג אחר לגמרי. ראינו הרבה אמנות. חלקה אפילו טובה.
ומה זה ה "150" בשם הרשומה? הרשומה הזו היא על היציאה ה 150 שלי מהארץ. אם לדייק, היציאה ה 150 שלי מהארץ שלא במדים ועם הצגת דרכון. כי במדינה חסרת גבולות מוכרים גם נסיעה ברכבת הקלה בירושלים יכולה להחשב חציית גבול, כלומר הגבול המוכר על ידי שאר העולם.
איך אני יודע שזו הנסיעה ה 150 במספר? אני מנהל רישום דקדקני של כל הנסיעות לחו"ל דרך ביקורת הגבולות, וכך אני יכול להזכר איפה הייתי ומה עשיתי. כשאני סורק לאחור ברישום הנ"ל אני מתרשם שהנסיעה הנוכחית, ה 150, לא הייתה דווקא הסבוכה והמפותלת ביותר, אבל בכל זאת אני מאושר שהיא יצאה לפועל פחות או יותר על פי התכנון (בו הושקע לא מעט זמן), שהכל נגמר בשלום והיה כיף. עניין התחבורה במרכז אמריקה למשל היה חדש מבחינתי – שאטלים משותפים אליהם אנשים נרשמים בכל מיני מקומות ובסופו של דבר המיניבוס מגיע, שמך ברשימה, הוא לוקח אותך עד לגבול, מעבר לגבול מחכה אמצעי תחבורה אחר, וגם הוא יודע עליך ולאן לקחת אותך, ולא כל הנוסעים יוצאים מאותו המקום ומגיעים לאותו המקום. האמת – התרשמתי. גם היה מאתגר קצת עניין הספרדית, למעט בליז שם מדברים אנגלית. אבל גוגל טרנסלייט עוזר.
גרם לי קצת להרגיש צעיר הטיול הזה, עם התרמיל והנדודים. לו הייתי חמישים שנה יותר צעיר הוא היה כנראה יותר ספרטני ויוצא יותר זול, אבל מותר שיהיו לגיל גם פריבילגיות, לא?
זו לא בשורה טובה, כאשר בתוצאות בדיקת דימות מופיע צמד המילים הזה: "התגלה תת"מ". תת"מ הוא ראשי תיבות של "תהליך תופס מקום", שם מכובס לגידול, בדרך כלל ממאיר. לא בשורה טובה, אך במקרה שלי, לא סוף העולם. לפני שבע שנים התגלה גידול, אכן סרטני, על אחת מכיליותי, ואחרי שבוע וקצת נפרדנו כידידים. מאז לא שמעתי ממנו, ואני בודק אחת לשנה.
מהפרוגנוזה לגבי התת"מ של מדינת ישראל, אני פחות אופטימי. אחרי שהתהליך תפס מקום בגדה, ודי ברור לכל מי שביקר שם שאחרי 50 שנות התפשטות כבר אי אפשר יהיה לנתח אותו, הוא שלח גרורות לתוך גבולות הקו הירוק, ומאז הבחירות האחרונות הגידול הממאיר (שנתניהו הוא אך הפנים המכוערות שלו) התפשט לעבר האיברים החיוניים של מדינת ישראל ומאיים להמית אותה. מדינת ישראל היא stage 4 אני חושש.
גל המחאה האחרון הוא סוג של טיפול תרופתי, פחות רדיקלי מכימותרפיה, ורק מעכב טיפה את התפשטות הגידול. גם אם יועיל במשהו, ידרש ניתוח כה מקיף שהחולה לא סביר שיעמוד בו. עצוב. היה דווקא נחמד לחיות פה, אם היית יהודי כמובן.
הבית בו אנו גרים כעת הוא מקום המגורים השלישי שבבעלותנו. "הבית השלישי". לפני זה גרנו בבית הורינו כמובן, בשכירות ובשתי דירות קודמות שרכשנו בעצמנו. גיבבתי לא מעט מילים פה בבלוג על בית זה, שהוא מהרבה בחינות בית חלומותינו. בית שעד שהתממש לא פיללתי שיהיה לי כזה. אבל הבית הזה הוא גם סוג של כבלים, כבלים שמעכבים את בריחתי מכאן בעוד המדינה קורסת מסביב.
הבית הפרטי שלנו הוא מקבילה כמעט מושלמת לבית הלאומי. מדינת ישראל שנוסדה בעקבות הציונות גם היא בית שלישי לעם היהודי, בית שלמרות כל מגרעותיו (ויש כאלה לא מעט) היווה עד כה כמעט בית חלומות לדרים בו, לפחות ליהודים שביניהם. כמו ביתנו, שבחזוני שאף להיות קוביה אבסטרקטית טהורת צורה, אך נאלץ להתאים את עצמו לתנאי המגרש (משולש, קטן, צמוד לבית מכוער קיים) כך גם מדינת ישראל נאלצה להתאים את גבולותיה וסדריה, למגרש קיים, שגם הוא צמוד ל"בתי" שכנים מכוערים (אף לא אחד מופת דמוקרטי) ואפשר שצרותיה הנוכחיות קשורות להעדר יכולתה להשאר בגבולות המגרש, ואולי לרצון בלתי מודע להטמע במרחב מבחינת נורמות של שלטון?
כמו מדינת ישראל, גם ביתנו בנוי על מגרש שלא היה ריק כשהגענו לכאן. המגרש הזה נותר המגרש הריק האחרון ברחוב שאפשר לאוכלוסית בעלי החיים העשירה (שפני סלע, חזירים, דורבנים, נמיות ועוד) שבאפיק הנחל כאן לעלות ולרדת במעלה ההר. ניסינו להשאיר להם מעבר ולנסות לקיים דו קיום אתם (משהו שדי אופייני לחיפה, אגב). בדיעבד אני חושב שקצת יותר טוב מאשר השכילה לעשות מדינת ישראל עם יתרת הפלסטינים שלא הצליחה לגרש ב 1948. וכמו הבית הלאומי שלי, גם הבית הפרטי בנוי על אדמה פלסטינית, ספציפית אדמת הכפר הערבי טירה.
וגם את הבית הזה, הלאומי, קשה לי לנטוש, למרות חסרונותיו. עד כה הצלחתי להדחיק שאני גר במדינה שהיא לא ממש דמוקרטיה בצורתה הטהורה וסיפרתי לעצמי שזה מאילוצי ביטחון, וזה ישתפר. וזה לא יפגע בי ישירות. אבל כפי שברעידת אדמה הדבר הבטוח ביותר הוא לרוץ החוצה, גם ברעידת האדמה שמחולל דחפור ה D9 העולה על מוסדות המדינה ומערער את יסודותיה, אולי כדאי לרוץ החוצה כבר עכשיו?
אני מקווה שנוחות הבית, הן הפרטי והן הלאומי, לא יגרמו לי להמהמה בדרך החוצה, שאצליח לזהות את הנקודה שממנה אין חזרה. שלאחריה או שהגג יקרוס על ראשי, או שאצטרך להיות פליט עם בגדי לגופי בלבד.
גילוי נאות: יתכן שאני משוחד ביחס למערכת המשפט. כי פלישת שבע מדינות ערב ב 1948 בנסיון למנוע את הקמת מדינת ישראל, הבית הלאומי השלישי, הייתה כאין וכאפס לעומת שבע (ושפע) נסיונות האנשים הרעים מהמגרש הסמוך לזה שרכשנו, ועורכי דינם, למנוע את הקמת ביתנו הפרטי. בסופו של דבר, ביתנו השלישי נבנה בזכות מערכת המשפט הישראלית שפסקה שוב ושוב לטובתנו – בוועדות התכנון, פעם אחת בבית משפט השלום, פעמיים במחוזי, ובסופו של התהליך לפני הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון. היו שופטים בירושלים, ואני מקווה שגם בעתיד עוד יהיו. ובלי קשר, יצחק עמית, האמור להיות הנשיא הבא של בית המשפט העליון על פי שיטת הסניוריטי (שאותה מנסים כעת הקושרים נגד המדינה לבטל כדי למנות נשיא שופט שיהיה שפוט שלהם) יצג אותנו בזמנו ברכישת "הבית השני", דירתנו הקודמת. לא מכל פסיקותיו עד כה התלהבתי, אבל הוא אדם מאד מוכשר.
זה מה שמטריד אתכם בימים טרופים אלה? תשאלו מן הסתם. שאלה שנכונה לכל התעסקות שאינה תורמת ישירות לסיכול ההפיכה החומייניסטית המתרחשת במדינת ישראל ממש עכשיו. שאלה שהתשובה עליה היא אולי שהאמנות, דווקא היא, באופן הבלתי מושגי בו היא פועלת, יכולה להיות אפקטיבית במקום בו המילים (הנכונות והצודקות) תש כוחן.
אם ניקח לדוגמה את המיצב שזוגתי מקימה, "מרכז העיר פינת לב הבית", אשר שמו מרמז על הפלישה של המרחב הציבורי אל הפרטי, ובכלל על ערבוב תחומים וטשטוש ההגדרות שנחשבו בינאריות ונפרדות בבירור עד כה. החשיבה על הרלוונטיות של המיצב דנן למצב הנוכחי, אף שהעבודה עליו החלה לפני שנה והחשיבה עליו לפני שנתיים, יכולה לאפשר לנו לגלות את הכוח הנבואי של עבודת האמנות.
לראיה: מה תכלית החוקים שמועברים בבהילות כה רבה בכנסת ישראל? חוץ מאשר למלט כנופיות פושעים מבית הכלא, התכנית הגדולה יותר המסתתרת מאחורי ריסוק הרשות השופטת היא רצון האייטולות היהודיים להשליט את חוק התורה על גופנו, ולבטל את ההגנה (הדלה, אני מודה) של בית המשפט מפני פלישת רשות הרבים אל רשות הפרט. להקטין עד כדי ביטול את האוטונומיה של נשים על גופן, למשל.
אנחנו כבר "רגילים" לסוג הפלישה הזה. אנחנו לא מעיזים לנסוע ביום כיפור, רגילים להקפיא לחם לפני הפסח, לא להשתמש בתחבורה ציבורית בשבת (אפילו בחיפה – אין אוטובוסים הנכנסים לשכונות). מקובל עלינו שדתנו תכתיב באם מי שאתו נתחתן יוכל להיות פה אזרח – או לא. גם אם התחתנו אצל פקיד בקפריסין, נאלץ להתגרש ברבנות. הרשימה של התערבויות המדינה, דרך הדת, בגופנו, במרחב הפרטי שלנו ארוכה. והולכת להיות עוד הרבה יותר ארוכה, כי ההפיכה החומייניסטית הנוכחית גם מסירה את ההגנה של בתי המשפט על זכויות האדם והאזרח שלנו וגם מעבירה לסמכות בתי הדין הדתיים סמכויות שהיו עד כה רק בסמכות הרשות האזרחית.
מדינת ישראל תמיד הייתה יצור כלאיים של "יהודית" ו"דמוקרטית", ואם תשרוד, תשאר יצור כלאיים כזה, אלא שכזה בו הצד ה"דמוקרטי" יהיה סרח עודף, אולי ישאר בשם בלבד, וכמו שתמיד דברים אלה קורים, דילול הדמוקרטיה יהיה יותר משמעותי למיעוטים. ללא יהודים (שהם בעצם הרוב פה, בין הים לירדן, אבל נוח לנו להתייחס אליהם כ"מיעוט*), לנשים (עוד רוב שנוח לחשוב עליו כמיעוט), לחילונים (שאם הם עדיין רוב, לא בטוח שלהרבה זמן).
אז מה אני בעצם אומר? שבלענו כל כך הרבה צפרדעים עד כה, אז שנבלע עוד כמה? שמי שרוצה מדינה חילונית, שיקום ויעבור לצרפת? לא ולא. צריך להשאר, צריך להמשיך לעשות ולצרוך אמנות. אמנות משנה עולם, סיפר לנו כבר הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר במאמרו המכונן "מקורה של עבודת האמנות", שהתפרסם בכחלק מקובץ בשם "דרכי עצים" שהבלוג הזה על שמו. והוא כנראה צדק. אני מקווה.
ומי שרוצה לקום ולעקור מפה, "ערכת השרדות" (בתמונה מעלה) כבר מוכנה לו כחלק מהמיצב בתערוכה. רק צריך לרתום אותה למכונית, כל מה שצריך להשרדות כבר מועמס, והופה לדרך. לא נבואי?
אני מאד מוטרד מההפיכה הפשיסטית המתרחשת עלינו בימים אלה. קשה לי עם המחשבה שהיותי יהודי יחדל להקנות לי את זכויות היתר שהיו לי פה עד כה, בהשוואה ללא יהודים בכלל ולפלסטינים בפרט. אלו שבעלי האזרחות הישראלית ואלו שסתם "חוסים" תחת הריבונות שלה כבר חמישה עשורים.
עד כה הצלחתי לישון בלילה למרות משטר האפרטהייד שלו אני משלם מיסים. אבל שיפגעו כך בזכויותי? מה אני, ערבי? לא יעלה על הדעת. אז החלטתי לעלות לירושלים ולמחות ליד הכנסת ביום בו מפרקים היודו-פשיסטים את הרשות השופטת ומסירים את הבלמים ממרכבת השלטון.
אבל כיוון שיש לי ציפיות נמוכות מהיכולת של הפגננות רגועות ושלוות להסיט את דחפור ה D9 ממסלולו הישיר על בית המשפט, וגם חשד שרכבת ישראל לא תעמוד בעומס העולים לירושלים, החלטתי לנסות ולקבל החזר יותר טוב על השקעת הזמן, לנסוע לירושלים יום קודם, ולבלות ערב ובוקר עם בני וזוגתו הגרים שם. וגם להכנס למוזיאון ישראל לשעתיים, בין שעת פתיחת המוזיאון לשעת התחלת ההפגנה. יש כמה תערוכות שרציתי ממילא לראות, ואם אראה אותן, ואת בני, אז גם אם ההפגנה תהייה הוצאת קיטור לבטלה, יותר בקטע של הרגעת המצפון, ההחזר על ההשקעה יהיה יותר גבוה.
אז ראיתי את העבודות של זוהר גוטסמן השתולות באגף הארכאולוגיה, את העבודות של מירב וחליל ואת התערוכה מאד מרשימה של סיגלית לנדאו. ואז, יצאתי את המוזיאון, כולי טעון באמנות משובחת, מתוך כוונה לצאת, לחצות את הכביש אל הכנסת, ולהצטרף להפגנה. אבל זה לא מה שקרה. המשטרה לא אפשרה להתקרב אפילו לטווח שמיעה אל הכנסת, ותיעלה את כל מאות אלפי המוחים סביב כל קריית הממשלה אל אזור גן הוורדים (המסכנים, שנרמסו ברגלי המוחים). היה מאד צפוף, המון אנשים כועסים ממש. אך ההפגנה הייתה גם רחוק מהעין וגם רחוק מהלב של מהרסי הדמוקרטיה שהמשיכו בשלהם בוועדת החוקה תוך סתימת פיות כל המתנגדים והמוחים. בלי לתת ולו פתחון פה סימלי לכל המומחים שבאו לתת עדות על אופיה המזיק של ההפיכה שבדרך והשלכותיה.
אז מה יהיה? המיעוט החילוני ליברלי הולך לטעום מעט מהתבשיל שמדינת ישראל, כולל הרשות השופטת ובית הדין הגבוה לצדק בפרט, הטעימה את האוכלוסיה הלא יהודית שתחת שלטונה. בג"ץ כבר לא יוכל לספק למדינת ישראל בעיני העולם את הכסות החוקית כביכול לעוולות הכיבוש, ומדינת ישראל תהפוך פחות ופחות פופלרית בעולם. האוכלוסיה היהודית עליה אני נמנה כנראה שלא תיפגע ישירות חזק מדי, היא רק תצטרך לאטום את האף יותר חזק. נשים יפגעו יותר מגברים, להטבים יותר מסטרייטים, ולא יהודים יותר מיהודים. כרגיל, רק יותר חזק.
לפני כחמש עשרה שנים, כעוד עבדתי בחברת אינטל בחיפה, הייתי חלק מצוות שחיפש ישומים חדשים ועתידניים שיצדיקו צורך במעבדים יותר ויותר חזקים וכך יגרמו לאנשים לשדרג את המחשבים שלהם, והכי חשוב – יספקו תעסוקה לארכיטקטים של המעבדים האלה (כבר כתבתי על זה..), בחיפוש דרכים להאיץ את הישומים האלה.
כל העסק היה די מופרך. גם כי די קשה לצפות את העתיד וגם כי כדי לגרום לישומים כאלה לקרות נדרש מאמץ תוכנה לא קטן, בכתיבת לפחות גרסת הדגמה של יכולות חדשות אלו, והכנת ספריות של תוכנה לתמוך במפתחים שירצו להמר על ישומים חדשים אלה, שבדרך כלל קשורים למודלים חדשים של שימוש. לא משהו שחברת אינטל, לפחות אז, הצטיינה בו. ידעתי שלא באמת יצא מזה משהו, אבל באותו זמן לא באמת היה לי משהו יותר מעניין לעשות שם ועוד לא בשלה אצלי ההחלטה שקיבלתי כמה שנים לא רבות אחרי, למצוא לעצמי עיסוקים יותר מאתגרים.
אז אחד הישומים שפינטזתי עליהם במסגרת אותה משימה היה לתקן את העניין הזה שבו כשאתה בשיחת וידאו אתה נראה כאילו אתה לא מסתכל לבן שיחך בעיניים, בגלל שהמצלמה לא ממוקמת באמצע המסך, שהוא דווקא המקום שאליו אתה מסתכל. משתמשים בשרותי שיחות וידאו דיווחו שזה גורם להם להרגיש כאילו בן שיחם לא "מסתכל להם בעיניים" ולכן יש להם פחות אמון במה שהוא אומר.
אלו הימים שלפני הקורונה ולפני הזום. לא רבים השתמשו אז בשיחות וידאו, אבל חשבנו שזה תחום שיתפתח (לא דימיינו אפילו עד כמה, עד שהגיעה המגיפה) וששווה להשקיע בו. חשבנו על פתרון שכלל הדמיה בתלת מימד של ראש הדובר על סמך סריקה מוקדמת של כל צדדי ראשו. נסעתי גם לבקר חוקרים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שחקרו דברים שיכולים להיות רלוונטיים לנושא. אפשר היה לעשות יופי של פתרון לבעיה הזו, אבל כלום לא קרה. לא הצלחתי לגייס את המשאבים לקדם את הנושא, כמו שקרה עם עוד לא מעט נושאים אחרים שבהם עסקתי. על זה, דווקא היה לי פחות חבל, לעומת נושאים אחרים שהיו החמצה גדולה של אינטל. לדעתי כמובן.
אבל מי שכן הרים את הכפפה, ובגדול, זו חברת Nvidia, שהכריזה על ערכת פיתוח (SDK) מבוססת בינה מלאכותית שמשתמשת במאיץ גרפי (GPU) לתמיכה בתקשורת וידאו ואודיו בזמן אמיתי בשם Maxine, כולל הזזת מבט הדובר כך שיראה "טבעי", כזה שמסתכל לך ישר בעיניים (סרטון). די מדהים איך בזכות השקעה בתוכנה ובכלי פיתוח החברה הזו הצליחה להחדיר את הארכיטקטורה והמודל התכנותי שלהם לכל מקום כמעט, החל מבינה מלאכותית, כריית ביטקוין ועוד ועוד. ועכשיו גם שיחות ועידה בוידאו.
אבל אולי דווקא עכשיו, אחרי שכולם כבר דיברו בוידאו בזום בשנתיים האחרונות, הבעיה של כיוון המבט כבר פחות אקוטית? אולי אנשים פשוט התרגלו לסוג הספציפי הזה של עיוות התמונה. וזה לא נראה להם כבר כעיוות? אם להביא מקבילה מתחום אחר, כאשר אמנים הולנדים כמו וורמיר החלו לקראת סוף המאה השבע עשרה לצייר בעזרת קמרה אובסקורה, גם אז היה אולי מוזר לאנשים לראות פתאום ציורים (כמו למשל "הנערה עם הכובע האדום" בתמונה מטה) שבהם הרקע מטושטש בגלל עומק חדות, שמסגור התמונה הוא "אקראי" בשל המסגרת של המצלמה, שהפרפקטיבה מעוותת ועוד עיוותים שאנו, שרוב הדימויים שאנו רואים הם צילומים, כבר בכלל לא חווים אותם כעיוותים. הנערה, כמו רבים מהציורים של ורמיר, מסתכלת לשמאלו של הצופה.
על עניין זה, למדתי בקורס שנגמר לצערי אתמול, בחוג לתולדות האמנות אוניברסיטת חיפה שמלמד שם בכיף יוחאי רוזן. נהניתי מהקורס וגם נהניתי להצהיר "באתי ללמוד על תור הזהב של הציור ההולנדי במאה השבע עשרה" לשומרים בכניסה לאוניברסיטה בכל פעם שהם עצרו אותי ושאלו מה באתי לחפש שם, מה שכמובן לא היו מעלים בדעתם לשאול אם הייתי בן 25. לפעמים גם נאלצתי לדווח להם באיזה חדר זה ובאיזה בניין, כשלא השתכנעו שאדם בגילי ירצה ללמוד משהו חדש.
לחיוב אפשר לומר שהשומרים לא חוטאים ב"כשל הסתברות קודמת". הסתברותית סטודנטים הם אכן בממוצע לא בקבוצת הגיל שלי, ולכן סביר שמישהו בגילי לא סטודנט. אבל רבים כן כושלים בזה, Base rate fallacy באנגלית. הנה למשל דוגמה מוחשית מאד מתקופת הקורונה בה היו כה רבים שאמרו: ראו, יותר מחוסנים חולים מלא מחוסנים, ולכן – רע להתחסן, בלי לקחת בחשבון את אחוז האוכלוסיה המחוסן לעומת זה שבחר בטפשותו, לא. קרדיט לציור כאן
ההשפעה של האדריכל שכינה עצמו לה קורבוזיה (שם העט של Charles-Édouard Jeanneret-Gris) על ארכיטקטורת המאה העשרים בכלל, ועל הארכיטקטורה בישראל בפרט, גדולה אולי מזו של כל אדריכל אחר. האיש היה גאון, גם גאון של יחסי ציבור, אבל גם גאון כאדריכל, אדריכל שידע גם להתעלם מההלכות שהוא עצמו טבע בשלבים כאלה ואחרים לגבי איך צריך לתכנן, וגם ידע לשנות את דעתו לא כי צריך אלא כי ככה בא לו. גאון. (עוד כמה פוסטים בבלוג עליו) הנה למשל אחת הוילות שהוא תכנן, בעיירה ליד פריז. הוילה סבויה, המכונה גם "השעות הצלולות".
גם עלי הוא השפיע, וחלק לא זניח מהדרישות שאתן באתי לאדריכל שתכנן את ביתנו בזמנו היו בעקבות דברים ש"קורבו" (כפי שמכנים אותו הארכיטקטים וכפי שאכנה אותו בהמשך) או כתב או עשה. עשרים שנים מאוחר יותר, מתוך ההתנסות היומיומית בבית, חשבתי ששווה לבחון אם ההשפעות האלה היו לחיוב או שלא.
החזית החמישית: ברבים מהבתים של קורבו יש גינה על הגג, השטוח כמובן. גם בבתי דירות בערים, גם בבתים פרטיים בפרברים, כמו בוילה סבויה בתמונה מעלה. וילה זו, אף שעומדת בלב שדות, ה"גינה" שלה היא על הגג. בשני מפלסים אפילו. השאלה שאפשר לשאול היא: למה בית שעומד במרחב ירוק לא מחובר אליו אלא מנותק ממנו, והדיירים צריכים לעלות שתי קומות אל הגינה שלהם, שהיא בעצם מרפסת עם עציצים?
בכל אופן, בהשפעת קורבו, ריצפנו את הגג (השטוח כמובן), סידרנו שם כיור, תאורה, אפילו חיבור רשת קוית וטלפון קוי, ספסל בנוי, מערכת השקיה בטפטפות, אדניות ועציצי ענק עם עצים בתוכם. שתי גרמי מדרגות שעולים אל הגג, אחד מצד חדר המגורים והשני מאחד מחדרי הילדים (השני לא היה מעונין), גרם מדרגות אחד שם על הגג שעולה לשום מקום ויותר מיועד לישיבה, והקיר הקמור בתמונה מטה האמור להקנות פרטיות ליושבים על הגג מצד העוברים והשבים בכביש שמצידו השני של קיר זה ומזכיר את האלמנט הקמור בוילה סבויה (שהרבה יותר יפה ממנו, ונועד לאפשר שיזוף בעירום).
אחרי כעשרים שנה של מגורים בבית, לא נשאר כמעט כלום מחזון גינת הגג. אין יותר צמחים על הגג, פשוט כי אנחנו לא עולים לשם. המלפפונים שגידלתי שם בזמנו הפכו גדולים, מיימים ולא ראויים לאכילה עד שנזכרתי לעלות ולבדוק מה אתם. יש לנו מרפסת גן וגינה ממש במפלס הבית, אז פשוט לא עולים אל הגג.
לפני כשנה, בגלל דליפות מים חוזרות ונשנות ("כל ארכיטקטורה דגולה דולפת" הוא ביטוי שגידל על ברכיו דורות של אדריכלים אבל לא כל בנין שדולף הוא ארכיטקטורה דגולה, בטח לא זה שלנו) הסרנו את כל הריצוף ואטמנו את הגג מחדש. ואחרי כן, חזרנו וריצפנו, והחלפנו את כל גופי התאורה, וגם את הספסל וגרמי המדרגות השונים כיסינו בשיש מחדש. למה בעצם? כי חבל לוותר על ה"חזון" הקורבוזיאני? וגם לכסות את הגג בתאים סולריים אני נמנע בשלב זה, מאותה סיבה.
לא יודע אם קורבו חשב על זה או לא, אבל לפחות את המים היורדים על הגג השכלנו לנתב לבור מים תת קרקעי, ומהם אנו משקים את הגינה.
המכונית כחלק מהבית: בצילום חזית כל בית שתכנן קורבו הוא דאג למקם מכונית – המכונית הייתה בעיניו חלק משמעותי מחיי האנשים הגרים בבתים שלו ושידרה בעיניו קידמה טכנולוגית. הבתים בצילומים אלו לא נראים מיושנים גם כיום, אבל המכוניות, שאמורות היו לשדר קידמה, נראות עתיקות. בחלק מהבתים הוא גם שילב בפועל את המכונית בתכנון. למשל בוילה סבויה – חצי ממפלס הקרקע מיועד לחניית שלוש מכוניות, וכל קומת הקרקע בעצם היא מסלול מעגלי של כניסה ויציאה למכוניות.
כיום לא מעט בתים משלבים בתוכם מקום למכוניות, בחניות תת קרקעיות או בקומת עמודים מפולשת, או – בערים משופעות כמו חיפה, בבתים שבמדרון מתחת למפלס הכביש המכוניות חונות או במפלס הגג או אפילו גבוה ממנו במעין מגדל חניה הרכוב על הבית.
בביתנו הקט, המכוניות חונות "בערך" על הגג, במפלס הגבוה מעט (מדי) ממפלס המדרכה ומעט נמוך יותר ממפלס שאר הגג. המכוניות חונות ממש מעל הממ"ד והחניה בולטת אל תוך המטבח, חזית המכונית ממוקמת בקו ישר מעל הכיריים. הירידה מהמוסך אל הבית היא אל תוך המטבח. מבחינה צורנית, החניה היא חלק בלתי נפרד מהגוש של שאר הבית. יש עוד חניה, בלתי מקורה, גם היא "גג" למרפסת מקורה למחצה, ובמובן זה גם היא אינטגרטיבית לבית.
יש בחניה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בימי קורבו. שער חשמלי עם שלט רחוק? לא בטוח שהיה כבר אז, אבל יש לנו וזה מאד נוח. שהות של שנה בארה"ב גרמה לנו להבין את זה, שחניה סגורה יש לה יתרונות. גם כניסה ישירה מהחניה אל תוך הבית יש לנו, כזו שדווקא נעדרה מאותו המוסך בבית ששכרנו בארה"ב (אך די סטנדרטית שם, במזג אויר קשוח כמו בצפון מערב ארה"ב) וכניסה זו משמחת אותי ביום סגרירי כמו ביום בו אני כותב רשומה זו.
שקעי טעינה למכוניות חשמליות? עדיין אין לנו, אבל עם תשתית החשמל שיש במוסך אפשר בקלות להוסיף. גם שקעי טלפון ורשת יש שם בשפע, כך שאם ארצה להקים סטארט אפ במוסך, כמו שסטיב ג'ובס הקים את אפל ממוסך ביתו (לא מעט חברות בעמק הסיליקון התחילו במוסכים ביתיים, שיש שם לכל בית), אז תשתית קווית כבר יש בחניה, למרות שמי בכלל צריך היום תשתית קווית לטלפון או לאינטרנט? לפני עשרים שנה עדיין חשבתי שזה רעיון טוב.
גם פיר למעלית (עתידית, כשנהיה זקנים) מחבר את המוסך את שאר מפלסי הבית. נראה לי שקורבו היה מרוצה ממידת האינטגרציה של המכונית את תוך הבית הזה.
בין מפלסים: בוילה סבויה יש גם גרם מדרגות (לולייני) המחבר בין מפלסי הבית וגם מישור משופע העולה בין המפלסים ובפועל חוצה את הבית לשני חלקים שאין ביניהם כמעט חיבור. יתכן שמישור משופע זה נדרש לצרכי נגישות, כי מעלית אין בבית זה (אף כי טכנולוגיה של מעלית הייתה כבר בשנים ההן). גם בבתים אחרים של קורבו יש יותר מגרם מדרגות אחד בין המפלסים השונים. בבתי הדירות שתכנן (ה Unité d'habitation) יש מדרגות בתוך הדירות הדו-מפלסיות בנוסף למדרגות בין הקומות.
הלכנו עם זה קצת יותר רחוק בביתנו, בו בין מפלס הכביש למפלס המגורים שתחתיו מחברים שני גרמי מדרגות, מישור משופע אחד, שביל מרוצף אחד בגינה ופיר למעלון! יש גם שלושה גרמי מדרגות, שביל מרוצף אחד ופיר מעלון אל מפלס הגינה / קומת עמודים. יש שני גרמי מדרגות אל הגג ושני גרמי מדרגות אל הגלריות בחדרי הילדים. ספרתי 147 מדרגות בסך הכל, וזה בבית של קומה אחת!
בניגוד לוילה סבויה, המישור המשופע ושלושה מגרמי המדרגות הנ"ל הם תחת כיפת השמים ולכן הם לא "אוכלים" שטח מהבית (יש לזה השלכות מבחינת מספר הכניסות לבית…) . גם הנפח אשר תחת גרמי המדרגות שבתוך הבית משמש רובו לאכסון. ביתנו כולו יותר "דחוס" פונקציונלית מהוילה סבויה. מה שבטוח שה"זרימה" בין המפלסים השונים בביתנו לא תתקע את המעבר החלק של מעט הדרים בבית בין המפלסים השונים. יכולים חמישה אנשים לעלות ולרדת כל היום בין המפלסים השונים בלי להתקל זה זה. קורבו היה גאה.
ריבויכניסות ויציאות: בוילה סבויה יש רק כניסה אחת לבית, וממנה עולים לחלקי הבית השונים. בבתים אחרים של קורבו, למשל Maison Le Roche, יש מספר כניסות, נפרדות לפונקציות השונות של הבית – לחלק המגורים ולחלק המשרדי. יצא שבביתנו יש יותר. רציתי שיהיה רק מפתח אחד לכל דלתות הכניסה לבית, כדי שלא אצטרך להסתובב עם צרור מפתחות כשל שרת בית ספר ואז גיליתי שצריך להזמין 17 מנעולים זהים ל 17 הדלתות השונות שמהן אפשר להכנס לבית במפלסיו השונים. אולי זה ירתיע פורצים, שלא ידעו להחליט מאיזה משפע הכניסות כדאי להם לפרוץ פנימה 🙂 עוד השלכה של ריבוי הכניסות: כדי שלא נדרש, לפני כל יציאה מהבית, לצאת לסיור הכנה בין כל 17 הדלתות, בשלושה מפלסים שונים, לבדוק אם הן נעולות, התקנו מתג זעיר בתוך כל דלת שעליו לוחצת לשונית המנעול כשהוא במצב נעול. כל המתגים האלה מחוברים למערכת האזעקה, לא מאפשרים לדרוך אותה אם לא הכל נעול וגם מאפשרים למערכת לדווח איזה דלת לא נעולה. זה דורש תכנון מראש בזמן הבניה, להכין חיבור חוטי בין צד המנעול של כל דלת ומערכת האזעקה.
עמודים בחלל: באחד מהשלבים בקריירה שלו הגה קורבו את מודל ה Maison Dom-Ino, דגם מופשט של תכנון בית, בו הקומות השונות עומדות על גריד קבוע של עמודים עגולים, כך שהקירות החיצוניים של הבית חופשיים לגמרי ואפשר למקם בהם חלונות איפה שרוצים. ראיתי דגם בנוי של המודל הרעיוני הזה בביאנלה לאדריכלות בוונציה לפני כמה שנים
אבל אחרי כן צריך לשבור את הראש איך לחלק את החלל הפנימי כך שעמוד לא יצא במקום לא אפשרי באמצע גרם מדרגות למשל. בוילה סבויה זה לא תמיד הלך ולכן חלק מהעמודים נגרעו והוחלפו בקורות. ובביקור בבית שמתי לב שאי אפשר ללכת לאורך פנים הקיר החיצוני בלי לעקוף עמוד כל כמה מטרים.
זה מקום שבו לא הלכתי בעקבות קורבו, להיפך. אין בביתנו אפילו עמוד אחד שאפשר להבחין בו. כל העמודים משולבים בתוך הקירות. לא מסובך לעשות את זה כשתכנון הבית הוא פרטני ולא מנסים להלביש מערכת דרישות ספציפית על מודל רעיוני אבסטרקטי בכוח.
יתכן שגריד יותר צפוף של עמודים דקים היה מאפשר תקרה ורצפה יותר דקות. אבל למי אכפת? להיפך – תקרת ביתנו היא תקרת צלעות עבה למדי המבוססת על לבני איטונג ומאפשרת בידוד תרמי הרבה יותר טוב מקליפות הבטון הדקות שמציע המודל של קורבו. אולי במבנה רב קומות עובי הקומות הוא שיקול. לא בבית פרטי כמו ביתנו, או הוילה סבויה.
חלונות פס: שכבתי בשבוע שעבר במיטה והתבוננתי במשפחה של חזירי בר מתחחים באפם את הקרקע שליד הבית. הבוקר השקפתי מהמיטה בנחל הזורם כמה מטרים משם. בחלונות הפס שקורבו כה אהב, בעיקר כדי להפגין את היעדר העמודים בקיר החיצוני, זה לא היה אפשרי.
כל זה, בזכות קיר מסך המגיע מרצפה ועד תקרה ולאורך עשרה מטרים מהווה את אחד הקירות הן של חדר המגורים והן של חדר השינה. קיר מסך זה לא התאפשר, כפי שדרש קורבו, בעזרת עמודים המרוחקים מהקיר החיצוני. להיפך. העמודים דווקא כן משולבים בקיר החיצוני. אלא שהמרחק ביניהם הוא 10 מטרים, וביניהם שתי קורות שגובה כל האחת מטר (כל מטר מפתח דורש 10 ס"מ גובה קורה, כך למדתי) . זו במפלס הרצפה יורדת אל מתחת הרצפה, וזו שבמפלס התקרה מהווה בעצם את מעקה הגג. שתי הקורות לא נראות מתוך מפלס המגורים. אין פה ידע הנדסי שלא היה קיים בימיו של קורבוזיה, יש פה פחות אידאולוגיה. בוילה סבויה האידאולוגיה, והטהרנות הצורנית לא אפשרה שום דבר חוץ מפס חלונות היקפי. לא קיר מסך, ולא שום התאמה של הפתחים בקיר לפונקציה הספציפית הנדרשת לחלל שבו הם נמצאים. אבל בזכות טהרנות זו הוילה סבויה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו.
מרפסות: בלא מעט בתים של קורבו יש מרפסות קטנות הבולטות מקיר הבניין, משהו שמאפשר אולי לעמוד שם ולברך את הקהל העומד למטה ולא ממש ברור מה הפונקציה שלהן למעט האפקט הפיסולי. בוילה סבויה המרפסת היא נפח ש"נחצב" מתוך התיבה המושלמת, חלק מקומת המגורים שהגג הוסר ממנו, אך עדיין מוקף בחלון פס צר. בביתנו יש רק מרפסת קטנה אחת, של חדר השינה, שגם היא חלק שנגרע מהקצה המחודד של הבית, אך ללא המשך מלאכותי של חזית הבית לחציצה בינה לבין הנוף, ולכן במרפסת זו (שגם היא לא זוכה לשימוש רב) אפשר לשבת ממש בתוך ענפי עץ התות הגובל בה. אנו לא מרגישים בחסרון של מרפסות כי שתי רחבות מרוצפות במפלס המגורים משני צידי הבית, שחלקן על הקרקע וחלקן מוגבה מפני הקרקע (ולכן אולי הן בעצם כן עונות על ההגדרה של מרפסות) עונות על הצורך הזה.
ספסלים בנויים: אלמנט די שכיח בבתים של לה קורבוזיה ולרוב מאד יפה, בעיקר בגינות הגג אך לא רק. מאד רצינו גם אנחנו ספסל בנוי בטון, כזה ש"יחדור" את צד דלת הכניסה הראשית כפי שראינו באחד הבתים שלו. לא הסתייע בגלל טעות בחישוב של אחד ממהלכי המדרגות שהכריח אותנו להקטין את רוחב הדלת הקדמית. כן נשארנו עם ספסל בנוי אחד ברחבה הקדמית (שזוכה קצת לשימוש, עם כרית) ואחד על הגג (פחות).
לסיכום: מכתבה של אסתר זנדברג בעיתון הארץ (לא זו שכתבה על ביתנו אנו) למדתי על האנטישמיות של לה קורבוזיה, ועל יחסו לציונות. הוא כתב למשל, בהקשר של שיקום היהודים העקורים לאחר מלחמת העולם ש:"מתוך סבלם ורוע מזלם, מוכנים היהודים לעקוף את הטריוויאלי ולמסגר את עצמם תחת סדר חדש… ניתן לדמיין כיצד ניתן לנצל נסיבות ספונטניות אלו כדי לעשות את הצעדים הראשונים לאירגונה של החברה המכנית על בסיס טבעי". האם המקרה הפרטי של הבית "היהודי" הפרטי שלי (נעדר המזוזה) הוא אכן מקרה שבו ה"יהודים" עקפו את הטריוואלי? מסגרו את עצמם תחת סדר חדש? האם תכנון ביתנו מאפיין "ארגון מחדש של החברה המכנית על בסיס טבעי"? אני מניח שאפשר להגיד שהמשפט הסתום הזה תואם, בכל זאת, הבית שתואר פה מעלה מחובר לטבע בלא מעט דרכים ומסלולים – הוא גם לא מורם מעליו על כלונסאות כמו הוילה סבויה. הוא תקוע בדופן צלע הנחל, חלקו שקוע בהר וחלקו ,בחלק המגרש הנמוך, "מרחף" מעל.
הבית גם משקף את המפעל הציוני – הוא ממוקם על אדמות הכפר הערבי (שנמחק) טירה, מפעם לפעם אפילו מקבלים לזה תזכורת סוראליסטית כשמגלים את אחת הפרות של המשפחה הפלסטינית האחרונה ששרדה את הנקבה ועדיין גרה בנחל הסמוך, מלחכת את הדשא בכיכר פה ברחוב. אבל למרות זאת, ולמרות כל הסובב אותנו, ואם מתעלמים מהדרמות הקטנות שתחזוקת הבית דורשת, גם לבית הזה אפשר לקרוא Le Heure claire, השעות הצלולות. אני אוהב אותו.
זוגתי שתחייה ואנוכי מטיילים נהדר ביחד. טיילנו עד כה לא מעט ביחד, כולל פעמיים טיול גדול של שנה עם סיום התואר הראשון והשני. יש גם הסכמה על כל היעדים שזוגתי רוצה לבקר. בהם רוצה גם אני. אפילו לחצי שנה בפריז, כשהיתה שם בשהות אמן, "הסכמתי" להצטרף. אבל התשוקה האמתית של זוגתי היא לאמנות שהיא עושה ותשוקתה לגלות מקומות אחרים קטנה בהרבה משלי. גם לא מעט מקומות שאליהם אני מאד רוצה להגיע, פחות מדברים אליה.
בזוגיות יש תמיד משא ומתן, ועד כה מצאנו לא מעט מקומות לבקר בהם יחד, שבהם גם העניין המשותף, גם הפנייות וגם מזג האוויר התלכדו בצורה חיובית. אבל לפעמים אני נוסע לבד, ופעם אחת בשנה שעברה אפילו יצאתי לטיול מאורגן, וביקרתי בדרך זו בשבע אמירויות בשבעה ימים.
אז מצד אחד, יש המון מקומות שהייתי רוצה לראות ולבקר לפני שתגיע בגידת הגוף הבלתי נמנעת (אותה אני כבר לא מצליח להדחיק), אך מצד שני, יותר ויותר קשה לי לחשוב על לטייל לבד, וטיולים מאורגנים הם סוג של פחיתות כבוד לטייל מאד מנוסה כמוני, אם כי לא אכחיש שיש להם יתרונות.
לפני כמה שנים פנה אלי מישהו שהכיר אותי מהפוסטים שלי בפייסבוק, שם לב שאני אוהב לטייל והציע שנטייל ביחד. מיד התחלנו לתכנן טיול רגלי בהרי הגעש בחצי האי קמצ'טקה אשר ברוסיה שלא יצא לפועל, כי הגוף בגד באותו אדם לפני כן והוא נפטר במהלך טיול אחר, אליו יצא בלעדי. מאז אני מרחרח אצל אנשים שאני מכיר על אפשרות לטייל ביחד לאן שהוא, אך עדיין לא מצאתי את האחד שיש לו גם את הרצון, גם את הזמן וגם את האמצעים (הדי צנועים – אני די "מתכלב" בטיולי) לטייל אתי. עדיף גם מישהו בעל דרכון זר למדינות כמו אינדונזיה ומלזיה. גם רשיון צלילה היה נחמד אם היה לו, כי בכל מקום שבו יש מים, אני רוצה לראות מה שיש מתחת להם.
היה מטייל אחד שאתו חרשתי את כל האיים באוקיינוס ההודי, היה לו דרכון "זר" ולכן יכולנו לבקר במקומות כגון איי קומורוס. הוא לא צלל, אבל בכל אחד מהאיים צללתי בזמן שהוא רק שנירקל. המסלול היה נהדר, אבל לא קל לטייל עם אדם בעל הפרעה דו-קטבית (עליה ידעתי מראש, אך לקחתי סיכון) ולא הייתי רוצה לחזור על ההתנסות, גם לא ביעדים הכי נחשקים.
אז הרשומה הזו היא סוג של קריאה אל היקום, אל האיש שירצה לטייל אתי (בני?), ותהיה חפיפה כלשהי בין רצונותיו ורצונותי. ונוכל יחדיו לטייל באינדונזיה וגואטמלה, ברזיל וסין, מאלי ולטביה, מדגסקר ומונטנגרו, ועוד ועוד. אני מודע שיש אופנים רבים של טיולים ולכן, למקרה הלא מאד סביר שמי מהקהל (המאד מצומצם) של קוראי הפוסט הזה יגיע עד לנקודה זו בפוסט, חשבתי ששווה לכתוב כמה מילים על ההעדפות שלי לגבי מסעות.
פחות טיולי הליכה לשם ההליכה, וגם לא טיולי אופניים. עשיתי טרק בזמנו בנפאל וגם בהרי הקצקר במזרח טורקיה. עליתי על לא מעט הרי געש (אבל קצת מיציתי נופים געשיים) אבל כושר ההליכה שלי הוא לא יותר מסביר. אני מניח שאני יכול ללכת כ 20 ק"מ ביום בלי יותר מדי עליות (ירידות אני דווקא אוהב…) אבל עצם פעולת ההליכה לא מהנה אותי.
אני כן מאד אוהב ללכת בערים. בערים שטוחות כמו למשל פריז, הלכתי מקצה לקצה ומאד אהבתי. יש מה לראות ומה לחוות גם ברבעים הפחות עשירים (למשל גרפיטי…). בכלל, אני אוהב ערים, וארכיטקטורה ואמנות. אני מוכן לנסוע שעות כדי לראות איזה וילה שתכנן האדריכל מיס ואן דה רוה באיזה חור באילינוי, וגם להתפלח אליה בהליכה על הנהר הקפוא העובר לידה. שטויות כאלה. מוזיאונים לאמנות, עם העדפה ל"עכשווית" הם תמיד משהו שאנטה להשקיע בו זמן טיול.
גם אמנות לא מערבית אני אוהב. מאד אהבתי (וטרם מיציתי) את אתרי המאיה במרכז אמריקה, ואת אתרי האינקה והאצטקים בדרום אמריקה. מאד אהבתי את המקדשים בהודו ונפאל, ואני מאד רוצה לבקר בפירמידה הבודהיסטית הגדולה בבורובודור אשר באינדונזיה (יש לי דרכון זר) ובמקדשים בבאלי. מנזרים טיבטיים יפים מאד בעיני ואת ארמון פוטאלה בטיבט אשמח לראות. יש לי חיבה גדולה לארכיטקטורות מבוץ. ראיתי כמותן במדבר המערבי של מצרים, ואני מת לבקר במסגד הגדול ב Djenné אשר במאלי (כשהמצב שם ישתפר) או בצנעא שבתימן, ויש עוד ועוד.
לנסוע במיוחד כדי לראות חיות? פחות. התנדבתי בזמנו כיועץ חקלאי בקניה, וראיתי שם בשטח את רוב בעלי החיים שרואים בספארי למעט צ'יטות וגורילות. לשלם אלפי דולרים כדי להציץ על גורילות נראה לי חסר טעם. ראיתי עשרות אלפי פינגויינים בארץ האש, וגם כלבי ואריות ים. לנסוע במיוחד בשביל זה? לא. ראיתי צבי ענק גם בגלפגוס וגם בסיישל אז קצת מיציתי. בזמנו לקח אותי מדריך אינדיאני לראות חזירי בר בגיונגלים של בוליביה שליד נהר הבני, עד שהסברתי לו שבחיפה אני רואה אותם מהחלון, אפילו בלי לצאת מהמיטה.
לצאת לטיול צלילה בכדי לראות נאמר כרישי ליוויתן? כן. או לדרום אפריקה לצפות בנדידת נחילי הסרדינים? ממש כן! ראיתי לא מעט מנטות במלדיביים, ופרות ים בדרום מצרים, אבל עם חיות שחיות מתחת למים אשמח לשחות שוב ושוב.
בחורף, אם מזג האויר הגלובלי עדיין יאפשר, הייתי שמח לצאת לסקי עם עוד מישהו. אולי ליותר משבוע. אם אפשר יהיה לעשות את זה בביקור בארצות בהן עוד לא הייתי או לא גלשתי, כמו למשל בולגריה, אז עוד יותר טוב. בפעם האחרונה, לפני הקורונה זה היה לשבועיים, בשני אתרים סמוכים בדולומיטים. לא יודע כמה שנים עוד אוכל לגלוש, אבל בשלב זה אני מרגיש כשיר לשבוע-שבועיים, אולי אפילו שלושה של גלישה. כשיש זמן אפשר לקחת את הדברים יותר בקלות, לא לגלוש מרגע פתיחת הרכבלים עד הרכבל האחרון וכן להתרווח במסעדת גולשים בראש המסלול באמצע היום.
ממאמר של תמר גנדלר אני למד משהו שכלל לא חשדתי בקיומו. מסתבר שכאשר אנשים נמצאים במצבים בהם יש סתירה בין הדיעות הקדומות "הנסתרות" שלהם, ודיעותיהם המוצהרות, הם משלמים "מחיר אפיסטמי". למשל – הם נוטים לתפקד פחות טוב במבחנים הבוחנים את היכולת השכלית שלהם בתחומים כאלה ואחרים, כגון מתמטיקה. המצוקה הלא מודעת בה אנשים אלו נמצאים במצבים כאלה גורמת להם למשל להסס לגבי התשובות הנכונות ולכן להיות יותר איטיים במהלך המבחן. דוגמה: אם ברמה ההצהרתית אין לי דבר נגד בעלי עור כהה משלי, אבל ארגיש לא נוח להכנס לסביבה בה אני האדם הלבנבן היחידי (לפחות ברגעים הראשונים). דברים מעין אלה.
גורם לי לחשוב על העלות האפיסטמית שאני משית על הסטודנטים, וגם על המרצים, בקורסים שבהם אני לומד. מבחינת הגיל, כמעט כל הסטודנטים היו יכולים להיות נכדיי, ורוב המרצים – נכדיי או ילדיי. ברמה ההצהרתית אני די משוכנע שהם לא יגידו שיש להם משהו נגד טרחנים זקנים כמוני. אבל הגילנות בהחלט קיימת שם ברקע, ומתבטאת בדברים דקים שמי שקשוב לזה, כמוני בזמן האחרון, ישים אליהם לב.
זה מתבטא ביתר שאת בקורסים בתולדות האמנות. שם אני לרוב לא רק המבוגר היחידי, אלא גם הגבר היחידי, ובאוניברסיטת חיפה, כמעט גם התלמיד היחידי בחדר ששערו לא מכוסה. אני בהחלט לא שייך ל ingoup של הקורסים האלה, מכמה וכמה בחינות. ולכן אני ללא ספק גורם סוג של אי נוחות לאחרים, ומהמאמר מעלה אני למד שיתכן ואני פוגע בכך ביכולת השכלית של עמיתותיי ועמיתי לספסל הלימודים.
מצד שני, מחקרים רבים מראים שבסיעורי מוחות יש יתרון גדול דווקא לקבוצות הטרוגניות, ובקבוצות כאלו יש יותר סבירות שדעות קדומות יתנגשו בדעות מוצהרות של אותם אנשים, או בדימוי העצמי שלהם. אם אני מנסה לראות איך הדברים האלה מתיישבים זה עם זה, אני יכול אולי לשער שאי הנוחות שאנשים חשים סביב אנשים השונים מהם, מכל מיני בחינות, שלגביהם יש להם כנראה דיעות קדומות נסתרות, גורמת להם לצאת מאיזור הנוחות שלהם ולהתחיל לחשוב בצורה אולי פחות שבלונית. מה שמוצלח בסביבה בה אתה מקווה לשנות פרדיגמות, כמו סיעור מוחות, פחות מוצלח בסביבה בה את מנסה להיות יעיל במיוחד במסגרת פרדיגמה קיימת,כמו למשל במבחן מוגבל בזמן. ולכן העלות האפיסטמית מומרת במצבים אלו לתועלת אפיסטמית.
אם אני חוזר מהכלל אל הפרט, אני רוצה להאמין שתרומתי לקורס וללמידה בו, הנובעת מהמקום השונה שממנו אני מגיע אל אותו הקורס, מרקע קודם, מידע נוסף, מהמוטיבציה השונה שלי, מכישורי האינטלקטואליים, יותר ממקזזים את העלות האפיסטמית אני גורם לשאר הסטודנטים/ות. כך לפחות אני מספר לעצמי. אבל אני גם יודע שלא לעולם חוסן, ואני מקווה שאצליח לזהות את הנקודה בה נוכחותי תתחיל להביא יותר נזק מתועלת, ואפרוש לביתי. להמשיך ללמוד, ולקרוא, אפשר בהחלט גם לבד.
גילנות, אפליה על רקע גיל, היא עניין חמקמק. בגילי היום, 68, אני הופך להיות יותר קשוב לעניין זה. דוגמאות לא חסרות לי, ביחוד מאז תקופת הקורונה, בה חיי לא היו שווים להו-כל-כך רבים אפילו לא את הטרחה של שמירת מרחק או עטיית מסיכה, שלא לדבר על להתחסן. אבל יתכן שאני מגזים בחלק מהמקרים, אולי אני מדמיין אפליה.
למשל, כשאני יושב כשומע חפשי, בסמינר כזה או אחר באוניברסיטה כזו או אחרת (חיפה ותל אביב בסמסטר זה), בכיתה בה גילי משולש מגילאי שאר הסטודנטיות (בעיקר) והסטודנטים. נדמה לי כל הזמן שחובה עלי להוכיח למרצה ולכיתה, בכל פעם שאני פותח את פי, שואל שאלה או מביע דעה, שדברי ראויים, שאין זה טרחן זקן שבא לבלבל את המוח. גילי מטיל עלי צל שעלי לדאוג לפזר, יותר ממי שנמצא שם בגיל "המתאים".
חשד זה יש לו על מה להתבסס, יכול להתבסס למשל על פגישה עם דיקן הסטודנטים באוניברסיטה אחת שעל הר אחד, שבה הפצרתי בו לפתוח יותר קורסים לשומעים חפשיים (שרובם מטבע הדברים מבוגרים) והוא הגיב שלדעתו צריך להתאים לשכמותנו קורסים מיוחדים, שונים, כנראה מאלו שלא דורשים מאמץ מנטלי או קריאת חמרים בבית, כמו אלו שבמתנסים השונים, בה כל שבוע מרצה אחר מספר על משהו אחר, קליל כזה, כמו שזקנים אוהבים…
או פגישה אקראית של אמן בשנות השישים לחייו (שאינו אני) עם בחור צעיר שהתמנה לנהל מוסד אמנותי מסויים בעירנו, וזה דאג להבטיח לאותו אמן שהתערוכות שהוא יארגן שם, חלקן יהיו אפילו רב-גילאיות! מה תגידו על זה?
להגיד שאני נקי מגילנות בעצמי? אם אני שומע על מישהו שמת צעיר ממני, אני מזדעזע, אם מבוגר ממני, פחות. כשמישהו מבוגר ממני שוחה לידי יותר מהר ממני, זה ממריץ אותי להגביר קצב יותר מאשר היה זה בחור צעיר.
כשאני בוחר קופה בסופרמרקט, שמתי לב שאני מוסיף למספר המצרכים של הלקוח שעומד באותה קופה גם שליש מגילו המשוער של אותו לקוח, ובוחר את הקופה עם הערך הנמוך יותר. כי אנשים בגילי (שאינם אני) נוטים להיות פחות זריזים, לשלם במזומן, לארוז לאט, ולשוחח עם הקופאית. בהכללה כמובן, אבל כל סוג של אפליה מבוסס על הכללות מעין אלו. לפחות, מושאי הגילנות במקרים אלו לא מודעים להיותם כאלה.
אולי הסוג הכי נסתר אך הכי נפוץ של גילנות הוא ההעדפה הלא תמיד מודעת של אנשים בכל קבוצת גיל (נאמר מעל 40) לחברת אנשים הצעירים מהם.
כבר כמה שנים שאני מתלבט באם לחדש את רשיון הנשק שלי. יש לי אקדח זעיר מתוצרת צ'כיה שקניתי בזמן שרותי בצבא הקבע לפני כמה עשרות שנים (וגם סיפרתי את עלילותיו כאן) שלא ברור לי למה אני עדיין אוחז בו. קל וחומר היות שעם הזמן התענוג הולך ונהיה יקר יותר.
לפני חודשיים קיבלתי מסרון מהמשרד לבטחון פנים שעלי לחדש את רשיון הנשק עד סוף השנה. וכדי שזה יקרה, כל מה שעלי לעשות הוא לשלם את האגרה בסך 186 ש"ח, למלא הצהרת בריאות ולהחתים עליה את רופא המשפחה שגבה ממני תמורת חתימתו 117 ש"ח, וללכת למטווח ל"רענון" במהלכו אצפה בקלטת וידאו עתיקה תמורת 200 ש"ח ואצטרך לרכוש ואף לירות 50 כדורים – עוד 145 ש"ח (וזה כי התחמושת הזו זולה). 644 ש"ח בסך הכל, אחת לשנה.
בי נשבעתי שהשנה אני עושה זאת בפעם האחרונה. אבל משום מה נמלכתי ועשיתי כל זאת. רק כדי לגלות, בזמן שניסיתי לירות אל המטרה את הכדורים שרכשתי, שהאקדח לא מתפקד. לא הצלחתי לדרוך אותו. כנראה כאשר ניקיתי את האקדח אחרי הריענון של שנה שעברה, איבדתי את הקפיץ של הנוקר. וקשה עד בלתי אפשרי להשיג קפיץ שכזה לאקדח בן חמישים. כך על פי הנַשַק שבמקום. אני לא משוכנע שזו אכן הסיבה, אבל פאק איט, משמיים משדרים לי מסר חד וברור שדי, הגיע הזמן להפרד.
אז "מכרתי" את האקדח תמורת 0 שקלים למטווחי הצפון, עמדתי בגבורה בהפצרותיהם לרכוש לי אקדח חדש חדיש, ויצאתי בלי אקדח ועם 644 ש"ח פחות בכיסי.
מבחינה אחת אני יכול להיות רגוע – גם השר החדש לבטחון המולדת והלאום (היהודי, כן?), וגם אשתו, נושאים שניהם אקדחים. אז כנראה שאני פטור.
מאמר שקראתי השבוע על התמכרות טוען שאין עלינו לראות התמכרות כמחלה של המערכת הנוירופסיכולוגית וגם לא כסתם סטיה מוסרית של אנשים שוחרי הנאות. התמכרות מוגדרת במאמר כצריכה של סמים (כולל טבק ואלכוהול) כאשר הנזק מההרגל עולה על התועלת.
אבל, גורסת הכותבת, יש פן של התועלת מסם שקשה למי שאינו מכור לראות. תועלת שהיא מעבר להנאה האמיתית שאנשים עם בעיות נפשיות מפיקים מסימום עצמי, או אנשים עם כאב כרוני מאופיאטים. התועלת שהיא מדברת עליה היא זהותנית והיא (הכותבת) מסתמכת על סטטיסטיקה המראה שרוב המכורים נגמלים מעצמם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, אך המיעוט שלא נגמל מגיע בדרך כלל מסביבות של עוני ופשע, מרגע סוציואקונומי נמוך. אנשים שהעולם לא מציע להם דברים ואופק שהם מפסידים בגלל היותם מכורים לסם.
כדי להגמל מכורים צריכים להיות מסוגלים לדמיין את עצמם כ"לא מכורים", כבעלי מיקום ותפקיד בחברה ששמורה לאנשים מתפקדים. למי שבא מרקע של עוני, פשע ובערות, קשה לדמיין את עצמו שם, מחוץ לעולם הסמים. זה לא שהוא היה שם בעולם בזהות מוגדרת ונורמטיבית שאבדה לו עם ההתמכרות ושהוא יכול לדמיין לעצמו חזרה אליה. המכורים ההם שבאו מחיי עוני ודלות, אין להם את זה.
מה המסקנה מכל זה? שהחברה נוח לה לתייג מכורים תחילה כא-מוסריים ובהמשך, כחולים, במקום לטפל בשורש הבעיה. בזה שיש הרבה אנשים שבאים מרקע וסביבה בהם הסמים הם למעשה המקום היחידי בו יכול להיות להם טוב. שבו יש להם קהילה (של מכורים), מקום בו יש להם זהות, בו הם יודעים מי הם. ובלי לתת למכורים חסרי בית או סתם זרוקים אופק של תמיכה, תעסוקה ומגורים, של חברה של לא מכורים, אין להם סיכוי רב לצאת מזה.
מה שמביא אותי לחשוב על התמכרות מסוג אחר, לעבודה. לא מעט אנשים שאני מכיר הם בחרדה אמיתית מפרישה מעבודה. הם ימשיכו לעבוד גם כאשר כבר אין להם צורך כלכלי בזה, גם כאשר נמאס להם לגמרי והעבודה משעממת אותם, גם כאשר הם יודעים שהם מיותרים ורק מתוך אינרציה משאירים אותם שם, גם כשעמוק בפנים הם מודעים שתרומתם לא משהו, לבטח לא תואמת את שכרם. כי העבודה היא מה שמגדיר מי הם. נכון, הם גם אבא וסבא, בעל / אשה, ועוד זהויות המגדירות אותם. אבל העבודה, והאנשים שעובדים אתם הם הקהילה המשמעותית ביותר שלהם, והקהילה הנותנת להם ערך והכרה.
וכמו מכורים לסמים, לפורשים מעבודה יהיה יותר קל לעבור לשלב הבא אם הם היו יכולים לדמיין את עצמם שם בצורה פוזיטיבית. זה הרבה יותר קל אם הם יכולים לבסס את הזהות החדשה שלהם על סמך דברים שהיו קיימים בחייהם כבר קודם, לפני הפרישה, למשל פעילויות שהיו בחייהם לפני הפרישה ותמיד רצו שיהיה להם יותר זמן עבורן.
זה יכול להיות יותר קל אם הגמילה מעבודה לא צריכה להיות מה שנקרא אצל המסוממים cold turkey ואפשר היה לרדת בהדרגה באחוזי המשרה ולאט לאט לטפח אדנים אחרים שעליהם עומדת הזהות של האדם הפורש מעבודה, אולי עם תמיכה מערכתית ויעוץ של מקום העבודה.
גם הון חברתי חשוב. אם יש לפורשים מספיק אנשים שישארו בקשר אתם בלי קשר עם העבודה, זה יכול להיות מסד מסויים לגיבוש זהות חדשה, זהות שלא נסמכת על עבודה מסודרת בשכר. אני רואה למשל את חבורות הגברים היושבים ומשחקים שש-בש או שח מט על טיילת דדו בשמונה בבוקר, כשאני בדרך לרכבת, לרכוש לי "הון סימבולי" באוניברסיטת תל אביב, ולא רואה את עצמי שם, אבל אין לי ספק שיותר קל להם להגדיר את עצמם כלא-עובדים ממי שאין לו חבורה שכזו.
בכל פעם שאני שומע חדשות (בפייסבוק, בטוויטר, באפליקציה של "הארץ", חס וחלילה לא בטלויזיה) בא לי לקחת את הרגליים ולעוף מפה. אבל העובדה היא שאני לא עושה את זה. למרות הכל, נוח לי כאן, לפעמים אני אפילו מצליח לשבת ברכבת לתל אביב, ויש לי דרכים קצת למרק את מצפוני, בפעולות התנדבותיות סמליות כאלה ואחרות.
אבל מצד שני, אני חושב לעצמי, אם לעקור מכאן, צריך לעשות זאת כשיש לך עדיין את האנרגיות לעשות את זה. למכור את הבית, לסגור את כל העניינים כאן והכי קשה – למצוא מקום לגור בו שם, מעבר לים. ואני מתכוון למקום בו ארצה לגור, לא לבקר. למצוא מקומות לבקר בהם, זה קל.
אני יודע די בוודאות, שהמקום הזה הוא לא בארצות הברית (קפיטליזם דורסני מדי לטעמי), וגם לא בקנדה (קר מדי). כנראה באירופה. מקום לא קר מדי, אבל מצד שני איכות החיים טובה יותר לפי כל מדד אפשרי דווקא בארצות היותר צפוניות, בעיקר סקנדינביה. מקום שבו יהיה לי נוח מבחינת השפה בה אני שולט הכי טוב (למעט עברית) – אנגלית, אבל אנגליה הבדלנית של הברקזיט לא ממש מעוררת תיאבון ואני גם לא ממש מכיר את אנגליה שמחוץ ללונדון. מצד שני, יש לי דימוי, אולי שגוי, של האנגלים כפחות גזענים מעמים אירופאים אחרים. אולי אירלנד היא התשובה?
אני גם דובר גרמנית, ובגרמניה זה עדיין לא מנומס להביא דעות גזעניות, (אבל זה עובר להם לאט אבל בטוח). ארץ די מתוקנת אבל בכל זאת, אני לא יכול לדמיין את עצמי חי בגרמניה או אוסטריה. זוגתי שתחייה גם לא דוברת את השפה וגם לא אוהבת את הצליל. אז לא.
מה לגבי דרום אירופה? יוון? איטליה? ספרד? פורטוגל? דרום צרפת? מזג האוויר יותר טוב, יש ים, אנשים יותר חביבים. אני לא דובר את השפה אבל אולי יש פה ושם קהילות של זרים הדוברות אנגלית בינן לבין עצמן. בכל זאת, צריך קהילה, לא? אולי זה יהיה המחסום העיקרי שישאיר אותי פה – הבדידות.
ומה לגבי המקום הספציפי המדומיין שם בדרום אירופה? כפר או עיר? די בטוח שאם כבר, אז עיר. ועדיף עיר שקורים בה דברים. האם מחסום השפה בעייתי? לא לאמנות פלסטית, לא למחול ולא לתיאטרון (שאליו אני גם פה לא הולך). כן בקולנוע, אבל יש נטפליקס. לא אוכל ללכת לשמוע הרצאות כשומע חופשי באוניברסיטה איטלקית או ספרדית אבל אוכל להמשיך ללמוד לבד מקריאה או באינטרנט. מה עם לדבר עם אנשים? יהיה לי בכלל עם מי לדבר שם? באנגלית? השפה היא כן בעיה.
אבל אולי הקושי הגדול ביותר ביציאה לגלות בגיל מבוגר הוא איכות הטיפול הרפואי ותוחלת החיים הנגזרת ממנה. יהיה זה עסק יקר מאד להבטיח לעצמך מחוץ לישראל טיפול רפואי המשתווה לזה שפה בישראל מספק לך הביטוח הממלכתי, אולי עם חיזוק קל של ביטוח פרטי. גם רמת הרפואה חשובה וגם זמינותה. בגיל מבוגר רצוי לגור במרחק לא גדול מדי מחדר מיון טוב, מה שפוסל את רוב האזורים הכפריים. גם מדינות מזרח אירופה לשעבר מפגרות עדיין ברמת הרפואה אחרי ישראל, ואין לי ספק שגם יוון ופורטוגל. בעיה.
"I love it when a plan comes together" היה המשפט החביב על "חניבעל" סמית, מפקד ה A-team, אותה סדרת טלויזיה משנות השמונים שאהבתי. כמובן ששם זה היה תמיד אחרי שתכנוניו נפלו/קרסו/נכשלו ובעזרת אלתורים ומזל רב בכל זאת נחלץ הצוות מצרה וביצע את משימתו.
לא כך היו פני הדברים בנסיעתנו האחרונה, ממנה חזרנו אתמול. התכנית בגדול, כן התממשה, על פי התכנון שהיה פחות הדוק מהרגיל. עכשיו שאנחנו בחזרה בבית, אנחנו מופתעים כמו תמיד שהדברים קרו פחות או יותר על פי המצופה, ויצאנו בשלום, וחזרנו בשלום, וטוב להיות בבית.
ה"תכנון" החל די מזמן, לפני חצי שנה לערך, אז סיפר לי בני גיא הצופה תמיד קדימה שהחגים יצאו השנה מאד טוב, ונדרשים רק יומיים וחצי ימי חופשה עבור נסיעה ארוכה למדי – מערב ראש השנה ועד סוף סוכות, ואי לכך ובהתאם לזאת הוא רכש כרטיסי טיסה, שאז לפני חצי שנה עדיין אפשר היה לרכוש ממש בזול, לוינה. לו, לזוגתו ולשתי בנותיו, נכדותי בנות השנה והארבע. ושאל אם נרצה להצטרף אליהם לחלק מהתקופה, בה הם תכננו לשהות באיזו חווה במקום ירוק וציורי, אחת מאלו שאוסטריה משופעת בהן, עם גדיים, סוסי פוני, וטרמפולינות.
כך זה החל. כמה שבועות אחריו רכשתי גם אני כרטיסי טיסה לזוגתי שתחייה ולי, לוונציה, בכוון אחד. המחירים כבר החלו לטפס, אבל עדיין היו סבירים. למה וונציה? כי בוונציה יש כעת ביאנלה לאמנות וזה אירוע חשוב ושווה. (גם וונציה שווה, אבל היינו בה כבר 5-6 פעמים). ומוונציה לא ארוכה הנסיעה אל האיזורים הכפריים של אוסטריה, בטירול.
ויש גם מה לראות בדרך, מוונציה אל אותה חווה, שמיקומה התחוור לנו רק כשבוע לפני שיצאנו בדרך. אני נוהג לסמן במפות גוגל מקומות בהם ארצה לבקר בעתיד כלשהו, והיו לא מעט סימונים כאלה בין וונציה לטירול. אז הקצבנו שלושה ימים לדרך צפונה (5-6 שעות בנסיעה רצופה) אל אותה חווה, ארבעה ימים שם, בהם נעשה מה שיגידו לנו לעשות, ובעיקר נבלה עם הנכדות המתוקות מדבש, בני וזוגתו המאממים, נתמסר (לשם שינוי) לאופי הטיול שמתאים להם, בלי מוזיאונים/עתיקות/אמנות/ערים/עיירות ציוריות.
ושלושה ימים חזרה לוונציה בהם נעשה משהו שעליו נחליט מתישהו. אבל למה לחזור לוונציה אם קנינו רק כרטיס בכוון אחד? כי צריך להחזיר את המכונית למקום שממנו לקחת אותה, או לשלם ביוקר על דמי החזרה. וכי מוונציה רכשתי לנו כרטיס בכוון אחד לאיסטנבול, כי גם באיסטנבול יש ביאנלה לאמנות. פחות ידועה ופחות מושקעת מזו שבוונציה, אבל שמענו טובות על גרסאותיה הקודמות, ואיסטנבול עיר מהממת (גם בה היינו כבר 4-5 פעמים בעבר). ומה אחרי כן? כרטיס בכוון אחד חזרה הביתה, אחרי 5 ימים באיסטנבול.
כיף שאפשר לקנות כרטיסי טיסה לכוון אחד ולא כמו בעבר (ואולי עדיין באל-על) שכרטיס בכוון אחד היה יקר מכרטיס הלוך ושוב. מאפשר טיולים יותר מגוונים. חבל שבמכונית שכורה אין אפשרות כזו.
ונסיעתנו זו אכן הייתה מגוונת: – שתי ביאנלות לאמנות, והמון אמנות עכשווית מסביבן ולידן. – ביקרנו בשתי ערים יפיפיות בהן התחבורה הציבורית מתבססת כולה או חלקה על שייט. הפלגנו 4 פעמים בוונציה (כולל מ ואל שדה התעופה) ו 4 פעמים באיסטנבול (כולל הפלגה בין-יבשתית מאירופה לאסיה וחזרה) – היינו בארבע ארצות שונות, כי בדרך דרומה מטירול לוונציה, חיפשנו מלון מבודד בהרים, אולי ביקתה, ומצאנו משהו מקסים ונהדר דווקא בסלובניה, בשמורת Triglav, בפיסה של סלובניה הבולטת אל תוך חיבור הגבולות בין אוסטריה לאיטליה. – ובזכות סלובניה, יצאנו לנו גם קצת לטפס ברגל, ועלינו אל פסגת Slemenova. – כן, הכנו שיעורי בית. אספנו רשמים של אנשים מביקורים בביאנלה בוונציה, וגם קצת באיסטנבול, ובדקנו מה פתוח באיזה ימים ובאיזה שעות, כך שלמרות שהחלטנו מיום ליום מה עושים, יצא פחות או יותר בסדר. בטוח שפה ושם פיספסנו דברים (למשל הביתן היווני בוונציה), ןבטוח שאם היינו באים לוונציה לעשרה ימים ולא לחמישה, עדיין לא היינו ממצים את תערוכות הלווין וביתני המדינות הפזורים בעיר. – בננו הכין שיעורי בית גם הוא, ביסודיות, על המקומות בהם טיילנו יחד, תוך הסתמכות על מקורות מידע שאני בדרך כלל לא בונה עליהם: למשל "מטיילים באוסטריה עם ילדים" בפייסבוק. ולכן יצא לנו לעלות במיניבוס לראש מפלי קרימל ולרדת ברגל כל הדרך (לא קל עם ילדה בת שנה ורבע שלא אוהבת להיות במנשא), לנסוע במגוון של סוגי רכבלים, לגלוש בשלג על פסגת Kitzsteinhorn, לעלות ברכבלים של העיירה בה התאכסנו, (דווקא בשתי דירות נופש צמודות ולא בחווה בסופו של דבר), שהעליה בהם חינם למתארחים בעיירה (עסק יקר הרכבלים האלה), ולצלוח עם נכדתי בת הארבע (שש פעמים רצופות!) מסלול נינגה לילדים בין עצי היער על אחד הפסגות שם, ושתינו שוקו חם בחצר מלון מאד מפואר וקלאסי על שפת אגם ב zell am see, ועוד ועוד. היה ממש כיף, לא שהן תזכורנה משהו מכל זה כשתגדלנה. – חוץ מהכיף של לבלות עם המשפחה, את הדברים שעשינו אתם/ן, כנראה שלא היינו עושים אחרת. וזה טפשי. כי המפלים יפים, והאגמים בראש הסכרים מעל Kaprun יפים מאד גם הם, וכו'. אז זה רעיון טוב לזרום עם התכנונים של מישהו אחר (עם לקח זהה חזרתי גם מטיול מאורגן של שבוע לאמירויות). – כן השכלתי להזמין באינטרנט מספיק מוקדם כניסה ל Cappella degli Scrovegni בפדובה, ליום שאחרי וונציה, קפלה שצייר ב 1303 ג'וטו ושלא הצלחתי לראות בביקורים קודמים ומאד רציתי לראות (היה שווה) – כן הצלחנו לבקר בשני מוזיאונים המוקדשים להרים והטיפוס עליהם (MMM), בראש שני הרים בדולומיטים, שבשני ביקורים קודמים בדולומיטים לא הצלחתי "להשחיל" למסלול. הפעם יצא. אפשר למחוק מה bucket list… מתוודה שברוב בטלנותנו, אל פסגה אחת עלינו במיניבוס ואל השניה ברכבל (ולא ברגל). – יצא גם שאת רכס האלפים בכוון צפון חצינו במעבר הרים מאד גבוה, ה Großglockner-Hochalpenstraße, שעות של נסיעה בתוך ארץ-קסם מושלגת. ובכוון דרום – עם המכונית על רכבת במנהרה, קצת מדרום ל Bad Gastein. יצאנו מדרום לרכס, אפילו בלי לשלם – כי הגענו רק 5 דקות לפני יציאת הרכבת, והפקיד האוסטרי בכניסה העדיף לוותר לנו על התשלום כדי שלא נצטרך לחכות שעה לרכבת הבאה. – מפה ושם יצא שגם ביקרנו בארבעה מבנים שתכנן הארכיטקט קרלו סקרפה, שאת עבודתו אני מאד אוהב, שניים בוונציה, אחד בבית הקברות brion, וגן ב treviso. האיש היה גאון. – היה כל כך ירוק בעיניים, בדולומיטים ובטירול. האפרים המוריקים האלה, אין כצבע הירוק הבוהק הזה במקומותינו. – וצבעי השלכת. לא היה הפעם בתכנון, אבל בכל זאת, באוקטובר יש שלכת. ואת צבעיה המרהיבים חווינו גם באיטליה, גם באוסטריה וגם בסלובניה. העצים האלה, הנראים כשלהבת בוערת – כל כך יפה. וכשכן מתכננים על נסיעה בצבעי השלכת, כמו בנסיעה קודמת בנוי-אינגלנד המפורסמת בצבעי השלכת שלה, דווקא לא יצא – כי התזמון לא היה מושלם..
אז מגוון או לא?
גם וונציה וגם איסטנבול היו צפופות במידה בלתי נסבלת. באיסטנבול הכבישים פקוקים ללא תקנה, אבל גם המדרחובים. אולי בגלל שאנשים חזרו לטייל במשנה מרץ אחרי הקורונה, או שהעולם קורס תחת משקל המין האנושי בכלל וחלקו המטייל בפרט. איך אפשר לתכנן נסיעה שלוקחת את זה בחשבון? לא יודע. ברור שלא הביאנלות לאמנות הן שהביאו את הקהל הרב לשתי הערים האלה אבל הן כן די מכתיבות את מועד הנסיעה. שמעתי מאנשים שהיה תענוג בוונציה בזמן הקורונה, אבל לא הייתה ביאנלה.
ובעניין האוכל: אלמלא הייתי טבעוני, הנסיעה הייתה יכולה להיות מאד מגוונת גם מבחינה קולינארית. אני מודע שיש פה פספוס, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם. פה ושם חטאתי בצמחונות, רק בקינוחים. כי לבקר באוסטריה ולא לאכול פעם אחת אפילו kaiserschmarrn יהיה סוג של בגידה בזכרון בית אבא. אז החלטתי שפעם אחת, פעם אחת לכל מאכל, כן? זו בגידה בעקרונותי שהחלטתי שאני יכול לשאת, רק הפעם.
יש אנשים שמוקד הנסיעה עבורם, והתכנון שלה בהתאם, הוא האוכל. לא שזה נראה לי לא ראוי. זה פשוט לא רלוונטי לטבעונים, אפילו לא לצמחונים.
אבל לקח אחד בנושא יש לי מהנסיעה הזו: בדרך כלל עדיף (לי) למצוא משהו טבעוני במסעדה "רגילה", אולי עם שינויים והתאמות. עדיף על חיפוש מסעדה טבעונית גרידא, בה האוכל ברוב המקרים פשוט צחיח, עם היא בלל עדיין קיימת כשאתה כבר מגיע אליה. לקח שבהחלט נכון לאיסטנבול.
דרכי עצים 