חיפה, ביחוד בקורונה

בסגר הראשון ירדנו לחוף הים, והלכנו בבדידות מזהרת על החול דרומה. בערך עד כפר גלים וחזרה. כשחזרנו, כבר חיכתה לנו ניידת, ממשטרת טירת הכרמל, והשוטרים בה הואילו לרשום לנו רק אזהרה על הפרת הסגר, והודיעו שאם שוב נתפס, זה יעלה לנו 5000 ש"ח.

מאז, הרשויות (בכל העולם אגב) הבינו ששהיה באויר הפתוח תוך שמירת מרחק אינה מסוכנת ואף עדיפה על שהיה במרחבים סגורים, מה שגרם לי להבין שחיפה היא מקום לא רע להיות בו כשבחוץ מגיפה. למה? כי פחות צפוף כאן. מהרבה בחינות.

למשל חוף הים. הוא ארוך מאד בתחומי העיר (למרות הנמל) וגם נמשך דרומה, עד עתלית בעצם. נכון שגם לתל אביב יש חוף ים ארוך, אבל אין באמת אפשרות להגיע אליו ברכב פרטי, כי אין חניה. ובתקופה הזו, עדיף לא להתנייד בתחבורה ציבורית, בטח שלא בשביל הליכה על יד הים. בחיפה יש אינסוף חניה, לא בתשלום, לאורך כל החוף. מאפשר לנצל את חוף הים גם אם זה לשעה של הליכה נינוחה או נמרצת, בקיץ וגם ברוב ימי החורף. בריאות.

ויש את פארק הר הכרמל הצמוד, עם אינספור שבילים שבהם אפשר ללכת, ברובם אפילו בלי להתקל באף אחד. בטח ובטח באמצא השבוע. מביתנו, לצאת להליכה בהר, זו קפיצה של 10 דקות, וגם שם אין בעיית חניה. אפשר ללכת על הצלע הפונה צפון-מזרחה או על הצלע הפונה דרום-מערבה, לפי מצב השמש והרוחות. בריאות כבר אמרתי?

גם בתוך הבתים פחות צפוף בחיפה, אני מניח, ולו רק בגלל שדירת 4 חדרים בחיפה עולה פחות מדירת 2 חדרים בגוש דן.

וגם בין הבתים פחות צפוף בחיפה. גם בגלל הבניה היותר נמוכה וגם בגלל שרוב העיר משופעת, כך שהבית ליד הוא או יותר נמוך או יותר גבוה במדרון, וברוב המקרים שדה הראיה לא תחום על ידי הבתים הסמוכים.

והכי חשוב – הגיאיות. רוב שכונות חיפה נמצאות על פסגת שלוחות ההר, וביניהן מפרידים הגיאיות. אחוז גבוה של הבתים בחיפה רואים את הבית השכן רק מעבר לואדי, במרחק של כמה עשרות או מאות מטרים. מהמקום בו אני יושב כרגע למשל, אני לא רואה אף בית. העצים משני צידי אפיק הנחל מסתירים אותם לחלוטין. התחושה, הלא רק סובייקטיבית, היא של צפיפות נמוכה, וכאשר עדיף לשמור מרחק מאנשים אחרים, כמו בימים אלה, זה ממש לא רע. עניין של בריאות אפילו.

כן, יש גם את עניין זיהום האויר מהמפעלים במפרץ חיפה, לא באמת מאד בריא. אני מספר לעצמי שמצד הזה של ההר, הפונה מערבה אל הים, ונמוך בהרבה מקו הרכס, יש פחות זיהום.

חוץ מעניין הצפיפות, הנמוכה יחסית לרוב הישובים העירוניים (אני לא משווה לישובים כפריים) גם רלוונטי לענין הקורונה זה שיש בחיפה שלושה בתי חולים, גדולים, וגם כנראה לא רעים. כלומר חיפה לא צפופה – כמו הפריפריה, אבל איכות וזמינות הטיפול הרפואי טובה מזו שבפריפריה. וגם זמן ההגעה למיון, קריטי במקרים רבים, קצר יחסית לפריפריה הכפרית.

גם ה"רמזור" של משרד הבריאות האיר את חיפה יותר באור ירוק (יחסית) ברוב השנתיים האחרונות, אפילו בשכונות שבדירוג סוציו-אקונומי נמוך. ברמת ויזניץ החרדית למשל, הבנתי שאנשים אצו להתחסן מוקדם יחסית, וגם לא הגזימו בהתקהלויות עוד לפני תקופת החיסונים.

למה אני מספר את כל זה פה? רק בגלל שאני מודע כמה מעט אנשים יקראו את זה, ולכן אני לא מודאג שתתחיל מחר נהירה המונית מאיזור המרכז לחיפה, כזו שתגדיל פה את הצפיפות. ממש לא הייתי רוצה בזה. בטח שלא בזמנים כאלה.

זה טבעוני זה?

הבוקר, אחרי שקמתי משנת לילה בה הייתי מכוסה עד הסנטר בכסת מלאת נוצות (!), ניגשתי למטבח ופתחתי קופסת שימורים של בשר (!) והפרשתי ממנה מנת אוכל לחתולתנו הקשישה צ'ילי. אחרי כן יצאתי לחצר נעול בנעלי עור (!) כדי להשליך לקומפוסטר בין היתר את הכנאפה הלא טבעונית שבמאפיית אבולעפיה אשר ביפו דחפו לי כ"צ'ופר" לתוך השקית (בה היו רק מוצרי מאפה טבעוניים שרכשתי), אחרי שנגסתי ממנה ביס (!), ולבסוף התישבתי על הספה לכתוב את הרשומה הזו, כשאני נשען על כריות ממולאות בנוצות (!) גם הן.

אז הנה התירוצים להגנתי, לפני שחבר המושבעים יגזור את דיני לגירוש מחוגי הטבעונים.

כסת הנוצות: מכילה נוצות שנמרטו מאווזים אי שם בשלהי האימפריה האוסטרו-הונגרית, לפני כמאה שנים. הן היו מתנת החתונה של סבתי. מאז הם עברו כמה פעמים ניקוי והחלפת מעטפת, אך קורבנם של האווזים הסלובקיים האלה זוכה להערכה הראויה עד היום, לארבעה דורות במשפחתנו לא היה קר בלילה בזכותם. השלכת השמיכות האלה או הפסקת השימוש בהן לא יצילו ולו אווז אחד. זה יהיה בגדר מה שנקרא "virtue signaling", דרך להפגין עד כמה הטבעונות שלי "טהורה", אולי "אדוקה", וגם אקט צרכני שאינו מחוייב המציאות.

הבשר בו אני מאכיל את חתולתנו: ניסיתי כמה פעמים סוגים שונים של מזון יבש טבעוני לחתולים, והיא לא אכלה אותו אף שהיה יקר פי שלוש מהמזון המשובח ביותר שאינו טבעוני. היא גם זקנה מדי מכדי לאכול מזון יבש, אותו היא נהגה להקיא כל פעם על שטיח אחר. אז נכנעתי. זו תהיה כנראה החתולה האחרונה שלנו – אני לא רואה איך אחזקת חיית מחמד שאינה יכולה לחיות בלי בשר תואם טבעונות.

נעלי העור: אודה על האמת, נעלי העור האחרונות שלי ששרדו מהתקופה הטרום טבעונית כבר התפרקו מזמן והושלכו לפח, אבל כן, המשכתי לנעול אותן עד שנגמרו, גם אחרי שעברתי מצמחונות לטבעונות. נראה לי שמבחינת בעלי החיים, לא הוספתי בזאת על סיבלם, להיפך – נתתי כבוד לקורבנם. וגם צרכתי פחות.

כריות הספה: כן, גם היא מהתקופה הטרום-טבעונית, והנוצות כבר נמרטו. אם אחליף אותן בחומר סינטטי, לא אגרע מסבלו של אף בעל חי אך אגרום לצריכה נוספת ומיותרת של משאבים בעולם. אני חי עם זה בשלום.

הכנאפה מאבולעפיה: אם הברירה היא בין לזרוק או לאכול משהו לא טבעוני, אז בניגוד לדעת רוב הטבעונים שהגיבו לשאלה ששאלתי בנידון בקבוצת הפייסבוק "טבעונות ישראל", התשובה שלי אינה החלטית לזרוק – כמו של רוב האנשים שהגיבו שם. (אבל יתכן שמגיבים בעיקר אנשים שיש להם דיעות נחרצות בענין ויש הטיה מסויימת ב"משאל" שכזה). בשר הייתי זורק (או נותן לחתולים כפי שרבים הציעו) כי אחרי 47 שנים שבהן בשר לא בא אל פי, לא הייתי מסוגל נפשית לאכול בשר. אבל דבר מאפה שיש בו (אולי) ביצה או משהו חלבי, יתכן שהייתי כן אוכל ולא זורק. (אבל אני מודה שאני מעגל פינות לפעמים כשזה נוגע לדברי מאפה, בעיקר אם הם משובחים ואינם "גבינתיים" במופגן).

בכל אופן, הכנאפה מאבולעפיה מכילה גבינה, והגבינה מחלב שכבר נגזל מפי עגל תמים כלשהו, ולאותו העגל כבר לא משנה ממש אם אוכל או אזרוק את פיסת הכנאפה הזו, ששום דבר שעשיתי לא גרם לה להופיע בעולם (וגם בשקית המצרכים שקניתי). גם השיקול הבריאותי לא ממש משמעותי – גם המאמינים האדוקים ביותר ביתרונות התזונה הטבעונית (שגם אני נמנה עליהם) לא יחששו שתוחלת החייים שלהם תתקצר בעקבות ביס בכנאפה. גם הנזק הסביבתי מיצור הגבינה ההיא הוא כבר עובדה מוגמרת. ואם אין ברשותכם קומפוסטר, עדיף מבחינה סביבתית כבר לאכול את הכנאפה הזו מאשר לזרוק אותה לפח אשפה רגיל. אז אולי הקריטריון פה צריך להיות לא זה הטבעוני, אלא הטעם מצד אחד והמחיר הקלורי של המאכל המאד משמין הזה. והטעם במקרה הספציפי הזה ממש לא הצדיק את המחיר הקלורי.

ואם אתם מזדמנים לחיפה, אני ממליץ בחום על הכנאפה הטבעונית בשוק תלפיות, וגם על זו הטבעונית בכנאפה שפירא, במרכז הכרמל.

עוד רשימות בנושא טבעונות

הכוהן

הרשומה הזו אינה על טפשותו ורשעותו של ראש עירית רמת גן, כרמל שאמה, שהוסיף לשמו את הסיומת "הכוהן" כדי שלא יחשדו בו חס וחלילה שהוא דרוזי (האמת, הוא נראה דרוזי), וגם הוריד מתערוכת הפתיחה המחודשת של מוזיאון רמת גן (מבנה יפיפה אגב) ציור של דוד ריב שלא בא לו טוב בעין (באופן מטאפורי – כי הוא כנראה עשה את זה על סמך תלונות של אנשים, ולא בגלל שחס וחלילה הוא בא לראות את תערוכת הפתיחה אישית). לא, הרשומה הזו היא לא על "הכוהן" הספציפי הזה, אלא על מושג הכוהן.

לפרידריך ניטשה יש הרבה מה להגיד על "כוהנים", וכמעט כל מה שיש לו להגיד (ב"מעבר לטוב ולרוע – הגניאולוגיה של המוסר") הוא רע. הוא מוכן לתת קרדיט לכוהנים (כוונתו בעיקר לאנשי הדת הנוצריים) על שיש בהם עוצמה, דבר טוב בפני עצמו. ניטשה מאד בעד אנשים בעלי עוצמה, בעד העל-אדם. אלא שכוהני הדת משתמשים בעוצמתם בכדי לשלוט באנשים ה"חלשים", אלו שחווית החיים שלהם לא טובה, כואבת, רעה, בשכנעתם שיהיה בסדר בעולם הבא, שכולם חוטאים ממילא (ביהדות – כי אי אפשר לקיים את כל המצוות ממילא). והכוהנים הללו גם חוטאים לדעת ניטשה בחטא הפרישות – באי-אחיזה בחיים במלאותם, במלוא התשוקה, במה שהוא מכנה (בתרגום ישראל אלדד) "חיים אסקטים" (אולי "סגפניים" היה תרגום יותר טוב).

טוב, אבל לניטשה יש גם מה לומר בגנות הצמחונות. בסעיף 17 של המאמר השני באותו הספר, הוא אומר כך: "... מזמן לזמן משתלטת כמעט בהכרח בקרב המונים נרחבים במקומות מסויימים על פני הארץ תחושת מעצורים פיסיולוגיים, אשר מחוסר ידע פיסיולוגי אינה מודעת מצד שרשה זה, ועל כן מתייגעים וגם מוצאים את "סיבתה" ואף מנסחים את ארוכתה בתחום הפסיכולוגי-מוסרי…. תחושת מעצורים זאת עלולה לנבוע ממקורות שונים ביותר: כגון מפרי מיזוגם של גזעים רחוקים זה מזה יתר על המידה, … או בעטיה של תזונה רעה (האלכוהוליות של ימי הביניים, השטות שבצמחונות,…)".
לא הייתי רוצה לחשוב מה היה לו להגיד על טבעונות…

מה שמביא אותי סוף לסוף לסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את הרשומה הזו: על הנזק שבכוהנים, וספציפית, בנזק לטבעונות משתי "כוהנות" הטבעונות בישראל. האחת, מפורסתמת (הלחם של מפורסמת וסתם) מבית האח הגדול ובעלת קהל מעריצות/ים גדול, רתמה את כרכרתה לישבנו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו והפכה "היועצת לעניני בעלי חיים" שלו. תחילה חשבתי שיש פה משהו ראוי לשבח, שממקום קרוב לשררה אפשר יהיה לקדם את נושא הטבעונות וזכויות בעלי החיים, אלא שקרה בדיוק להיפך, כוהנת הטבעונות דנן פועלת מאז בעיקר בכדי לקדם את דת הביביזם בקרב קהל הטבעונים, במקום לקדם את "דת" הטבעונות בקרב קהל הביביסטים. אני לא יודע עד כמה זה מצליח לה, אבל אני חושד שהיא כן גורמת לניכור בקרב לא מעט טבעונים שלא רואים בעין יפה את הצימוד שזו עושה בין הערצת המנהיג הדגול לנצח ובין אי התאכזרות לבעלי חיים, ויתכן שעקב כך מתרחקים מאורח חיים טבעוני, שכבר נראה להם פחות מוסרי, פחות "ראוי" כשהוא מוצמד בכוח לאידאלוגיה פוליטית כזו או אחרת, מימין או משמאל. לבעלי החיים לא ממש מזיז אם מי ש(לא) אוכל אותם בעד התנחליות או נגד הכיבוש, עבורם זה עניין של פיקוח נפש (כן, יש להם נפש).

הכוהנת השניה, בעלת בלוג פופולרי, שהוציאה שני ספרי בישול, הופכת יותר ויותר לנוהה אחרי תאוריות אזוטריות כאלה ואחרות, מה שאני קורא "רוחניקיות", בעצם סוג של דת / מערכת אמונות ניו-אייגית, אולי בעקבות אכזבה מסוימת שחוותה ממערכת הרפואה הקונבציונלית בטיפול במחלת הסרטן שלה. היא עדיין מפיצה לקהל עוקביה את אמונותיה אלו בזהירות יחסית, לבטח לעומת כוהנת הטבעונות הראשונה, הביביסטית, ועדיין – הגדיים הנשלחים לשחיטה בשל אי יכולתם לספק חלב בעתיד, או האפרוחים הזכרים הנגרסים חיים ביום לידתם בשל כשלונם העתידי להטיל ביצים, לא ממש ישפר גורלם אם הטבעונות תיכרך בדעת הרבים עם אמונות הבל חסרות כל ביסוס מדעי, משהו של מוזרים ותמהונים ולא של אנשים מן הישוב.

וגם לא ממש אכפת יהיה לעגלים אם האנשים שלא אוכלים אותם אלא אוכלים מן הצומח בלבד, יאכלו את מזונם מבושל או נא (raw). אני ממש בעד זה שאנשים יבחרו בטבעונות מכל סיבה – יהיה זה משיקולים בריאותניים או סביבתיים, אף שמבחינתי השיקול המוסרי הוא המכריע והאחרים הם רק בונוס. אבל אני חושד שכדי שטבעונות תהפוך להיות מיינסטרימית, עליה להיות לא משוייכת למחנה פוליטי כזה או אחר, וגם לא מוגבלת לנחלתם של מחבקי עצים / כרכוריסטים בואכה פרדס חנה / מתנגדי רפואה מערבית בלבד.

הדרך להפיכת רוב האנושות לטבעונית עדיין ארוכה, קשה ותלולה. לעשות את הדרך הזו עם מטען עודף של האמנות שאינן ממין העניין, שלבעלי החיים לא ממש משנה מהן, לא מקל על המטרה המאד ראויה הזו. ההאמנות האלה משנות אולי למאמינים בהן, אבל היה עדיף לזכור מי הם אלו שמתים במיליארדים כל יום.

כדי שטבעונות תהפוך ברירת המחדל, ה"מובן מאליו", עליה להיות לא מבוססת על כוהנים וקהל מעריציהם, כבר לא משהו שחושבים עליו כ"אידאולוגיה", אלא משהו שכל אחד יכול לחיות אתו, דעת הרוב. כוהנות הטבעונות השתיים, הצובעות את הטבעונות על פי עיניינן הפרטי, זו בכחול-לבן פוליטי, וזו בצבע כורכום רוחניקי, מזיקות למטרה זו.

נתב"ג

על פי התנהלות רשות שדות התעופה אפשר היה לחשוב שישראל טהורה (מקורונה) ושאר העולם נגוע, ולראיה – ביציאה מהארץ דואגים לצופף את הנוסעים כמה שיותר, ובחזרה לרווח אותם ככל האפשר.

איך זה מתבצע? לבידוק הבטחוני הראשוני, שם תוהים אם ארזת לבד, ציוותו רק ששה בודקים, מתוכם רק ארבעה עובדים בפועל, לשלושת אזורי הבידוק גם יחד. תור צפוף של כמעט 40 דקות רק כדי לחסוך 3-4 בודקים (בשכר סטודנט מן הסתם)? ובהמשך, במקום בו משקפים את תיקך, פעלו 4 מתוך 11 עמדות. למה? כדי שיצטופפו עוד 20-30 דקות כמו סרדינים? לפחות הצק-אין לטיסה עצמה הלך מהר. אנשים כבר מתורגלים להראות את תוצאות הבדיקה בטלפון בלי לפשפש (ממליץ על צילום מסך…), וחברת טרנסאויה לא מתקטננת אתך על מה שאתה לוקח למטוס, את התרמיל שלי אפילו לא ביקשו לשקול – חוסך המון ויכוחים וזמן.

ובחזרה? פיזרו עמדות קריאת דרכונים בכל רחבי הטרמינל ודאגו שתשתמש בהם ולא תצטופף בתור במקום אחד. במתחם הבדיקות היו כשבעים עמדות פעילות ואפס תור. אפילו האוטובוס לחניה לטווח ארוך יצא חצי ריק. מ.ש.ל.

ובין לבין? איך היה? הייתי בפריז, חמישה ימים. היה קר, אבל שמשי, הימים היו קצרים, אך ראיתי כמה תערוכות טובות, ולא אכלתי משהו משובח במיוחד. ולפחות הספקתי לנסוע ולחזור, אפילו בריא, לפני שצרפת האדימה. גם זה משהו.

מסרונים וצילומי מסך

כבר חשבתי שהמסרונים מתו, כי מי כבר שולח מיסרון למי בימינו? ממש כמו עניין ההודעות הקוליות בטלפון. מת לגמרי. כבר שנים לא בדקתי אם השאירו לי הודעה קולית. אני כבר לא זוכר אפילו איך עושים את זה.

אבל מסרונים? אני מופצץ בהם. עד כדי כך שנאלצתי להתקין ישומון שמאפשר לסנן את מסרוני הזבל. אבל תחיית המסרונים קשורה בעיקר לזה שסימון הזהות שלנו הפך להיות שילוב של תעודת זהות (או שם משתמש) ומספר הטלפון שלנו, ויש רק דבר אחד שיש בוודאות בטלפון של כל אחד – מסרונים (למעט כמה טלפונים של חרדים, שם יש להתבסס על טכנולוגיה עוד יותר עתיקה – אותן ההודעות הקוליות).

ולכן, בכל פעם שאני מנסה להכנס לאתר עם מידה כזו או אחרת של אבטחה, תמיד ישלח אלי מסרון עם קוד בן 4-6 ספרות, לטלפון שרשום כבר במערכת כמזהה אותי, שאני אמור להקליד פנימה, ממש לפני שאני אמור להוכיח למערכת שאינני רובוט.

אבל בימי הקורונה, המסרונים הפכו להיות כלי ממשי בתפעול המערכה כנגד הנגיף. את תוצאות בדיקת ה PCR תקבל מקישור לאתר, את את קישור האתר תקבל במסרון (לרוב, לפעמים גם במייל, אבל משום מה כתובת אי-מייל פחות "מזהה" אותך ממספר הטלפון).

או – כדי להרשם לבדיקה במתחם הבדיקות של פיקוד העורף עליך לשלוח מסרון עם המילה "בדיקה" למספר מסויים וכך, טכנולוגית המסרון תתניע את התהליך שבו ישלח לך, במסרון, קישור לטופס שאותו תמלא ברשת, ואחריו תקבל מסרון עם מספר הבדיקה, שאותו תציג כדי שידחפו מטוש לאפך וגרונך (בלי מסרון), ובסופו של התהליך תקבל מסרון שמדווח שתוצאת הבדיקה שלילית (לא מפתיע – דוחפים את המטוש אצלם בקושי פנימה) ועוד מסרון ממשרד הבריאות שמדווח לך שהבידוד שלך התקצר, ועוד מסרון מהמשטרה, שלא מחוברת מספיק הדוק למערכת, שרוצה שתשלח להם את מיקומך בעזרת לחיצה על קשרון במסרון.

ויחד עם המסרון, מככב לאחרונה (אצלי לפחות) צילום המסך. חזרתי משבוע בפריז, שם הייתי חייב לרכוש מראש כרטיסים לכל מקום אליו רציתי להכנס. כל הכרטיסים נשלחים אל הרוכש בפורמט PDF ובתוכם הקוד לסריקה. אז כדי שלא לעכב את התור בכניסה, לחפש בתיקיה את הקובץ ולפתוח אותו, עשיתי צילום מסך מהקטע הרלוונטי בכל כרטיס, ושמתי את כולם באלבום תמונות יעודי, בה נמצא גם צילום המסך של התו הירוק (שאותו אפשר גם להציג על ידי פתיחת ישומון, אם יש לכם צורך מיוחד לעכב את התור). כך גם בשדה התעופה, בהלוך וגם בחזור. לפחות שלושה מסמכים להצגה בכל כיוון. אם כולם היו נוהגים כך, היה התור בשדה התעופה מתקצר פלאים.

מסך הטלפון הפך להיות המפתח למעבר ממקום למקום. צריך להראות אותו עשרות פעמים בשבוע כשמטיילים. בכל מוזיאון, מסעדה, אתר. צילום מסך, הפתרון היותר פשוט טכנולגית (למעט הדפסה בנייר..) הוא התשובה. כמו המסרון, הפתרון הפשוט יותר מספק את המענה הרחב ביותר, והקל ביותר. יש בזה איזה לקח, אני מניח.

הרצון לעוצמה

הרשומה הזו היא על נגיף הקורונה.

ראו את הקטע המצורף מטה, מתוך מאמר של ניטשה בשם "לגניאולוגיה של המוסר". מדובר פה על הכפירה של ניטשה בטענה שהסיבה (או יותר מדוייק ה"טעם") לקיומם של דברים כפי שהם היום הוא גם הטעם להיווצרותם. הוא גם טוען שדברים (למשל היד האנושית, או העין) עברו גלגולים רבים במשך ההיסטוריה של קיומם, ולאורך הדרך, התחלפו שוב ושוב השימושים של הדברים, הטעם לקיומם.

לטענת ניטשה, מה שמניע את ההתפתחות של דברים הוא משהו (ערטילאי מבחינתי בשלב זה) לו הוא קורא "הרצון לעוצמה". אבל קיראו את הטקסט המצורף כאן (ופגשו את המשך הפוסט אחריו) ואמרו לי האם זה לא מזכיר לכם בדיוק את האופן בו מתפתח נגיף הקורונה ומתאים את עצמו לסביבה האנושית המשתנה?

ביומיים האחרונים קראתי קצת על התפתחות הוריאנט האחרון של הנגיף, שזכה לאות היוונית אומיקרון. אנשים שמבינים בתחום מנסים להסביר להדיוטות כמוני איך יתכן שהופיע וריאנט עם כל כך הרבה מוטציות בבת אחת, שיתכן שימנעו מהמערכת החיסונית שלנו לזהות אותה כאותו הנגיף שאליו התחסנו (בזריקה או במחלה).

ההסבר ששמעתי הוא שהוריאנט התפתח בגופם של אנשים מדוכאי חיסון, כנראה נשאי HIV, מהם יש הרבה באיזור ממנו הגיח הוריאנט בדרכו לכבוש את העולם, (ועל הדרך להכחיד את כל הגירסאות האחרות של הנגיף, כפי שעשה לפניו וריאנט הדלתה). המערכת החיסונים שלהם לא דיכאה את הנגיף מספיק מהר, ואלו שהנגיף לא המית מהר היו מקום אידאלי לנגיף להתאים את עצמו, לעבור המוני מוטציות, ואלו שיצאו הכי "מוצלחות" מבחינת הנגיף, שביטאו באופן המושלם ביותר את "הרצון לעוצמה" שלו, אלו יצאו לכבוש את העולם.

אם לאמץ את מינוחי ה"עוצמה" של ניטשה, יש לנו פה עם שני אורגניזמים שואפי עוצמה. המין האנושי והנגיף. במקומות שבהם המין האנושי מפגין חולשה, הנגיף מנצל את ההזמנות בכדי להתעצם. החולשה יכולה להיות חולשתן של אוכלוסיות עניות וחסרות נגישות למערכת בריאות שתוכל לחסן אותם, או חולשת השכל של אנשים המסרבים להתחסן מסיבות הזויות יותר או פחות ומעדיפים להסניף אקונומיקה או משהו. בגופם של אלו יכול הרצון הנגיפי לעוצמה לבוא לידי ביטוי בסדרה רציפה, ב"דורות" רבים של הנגיף, שבהם הוא יכול להשתנות בצורה שתקשה על הרצון לעוצמה האנושי לבלום אותו. מי ינצח? לא ברור.

וגם "ההתקדמות האמיתית מופיע תמיד בדמות רצון ודרך לעוצמה רבה יותר, ומושגת תמיד במחיר עוצמות רבות ופחותות ממנה" אומר ניטשה. כך הכחיד לא מזמן וריאנט הדלתה רב העוצמה את ה"עוצמות" הרבות הפחותות ממנו, (למשל ביכולת ההדבקה,) את הוריאנטים השונים. זה המקורי, האב הקדמון של הנגיף, כבר נמצא היום רק במעבדות.

אצל בני האדם, האבולוציה עובדת הרבה יותר לאט, דור אנושי הוא מיליוני דורות של הנגיף. האם המדע יכול לגשר על הפער הזה? אם תצלח דרכם של "חשדני" המדע, בכלל לא בטוח.

ויש את ההרצאה הזו ב YouTube ששווה לראות, הרחבה על אותו נושא.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

כמעיין המתגבר

שוב אני חוזר אל אותם האנשים הנשבעים בנקיטת חפץ שלעולם לא יצביעו (שוב?) למר"צ, בעקבות הצעדים "מרסקי הדמוקרטיה" (תו ירוק וכאלה) שמשרד הבריאות, והשר הממונה עליו, ממר"צ, נוקטים. אני חוזר אליהם כי הגעתי למסקנה שבאמת אין לכל אותם אנשים סיבה להצביע למר"צ בפרט ולשמאל בכלל.

עזר לי להגיע לתובנה הזו מרצה אחד (שלא אנקוב בשמו) המלמד חשיבה ביקורתית באחת האוניברסיטות (שלא אנקוב בשמה) בעזרת מיטב ההוגים הצרפתיים (שכן אנקוב בשמם – פוקו וכאלה…), ומשתמש במגיפת הקורונה כדוגמה לאופן שבו יש לפתח ולטפח חשיבה ביקורתית. מהקורס שלו פרשתי כי פתאום הבנתי שבעצם, אני שומע שם את הגרסה העברית של Tucker Carlson, המגיש האולטרא ימני של רשת fox, מכחיש מגיפה ידוע. שמה שהמרצה הזה, ומתנגדי החיסונים, הסגרים והמסיכות בכלל מדגימים הוא אידאולוגיה ליברטריאנית קיצונית, אפילו פינת תנועת האלט-רייט האמריקאית. שההוגים הרלוונטיים להתהדר בהם הם לא אלו הצרפתים אלא הוגים שמרניים כמו Friedrich Hayek ומילטון פרידמן.

גם אני הייתי שם, בגיל 15 או 16, כשקראתי והתלהבתי מספריה של איין ראנד כמו "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים". אבל די מהר עבר לי, התבגרתי. אבל האנשים המגדפים את ניצן הורוביץ על כל מה שהוא עושה, הם עדיין שם. במקום הזה של האינדיבידואליזם הבוטה, במקום של "אני אדאג לעצמי" ושהאחרים יתפגרו. של "אתם לא תגידו לי מה לעשות".

לפחות בארה"ב זה קוהרנטי. למשל בסרטון בטיק-טוק בו מתלוננת מישהי שלא נותנים לה להכנס להופעה שהיא קנתה לה כרטיס ב 150$, (ואף הזמינה מלון למקום בו ההופעה ב $500,) כי היא מסרבת לבצע בדיקת קורונה ב $40, (אף שהיא אישרה שתעשה זאת כתנאי לרכישת הכרטיס.) למה? כי "פה זה אמריקה", ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.

מה יש לנו פה בעצם? יש לנו אנשים שמסרבים לקבל את התפיסה שתפקיד המדינה (אחד מהם) הוא לשמור על שלמות גופם ובריאותם של אזרחיה. שזה החוזה שיש בין האזרחים – העברת האחריות אל המדינה לשמור עליהם אחד מהשני, ומאחרים שמחוץ לקולקטיב. שלשם כך מוטלות הגבלות כאלה ואחרות שבין היתר נועדו למנוע פגיעה של אזרח אחד באחר (רק למדינה מותר לעשות את זה, רק למדינה יש מונופול על אלימות).

לא מדובר פה על ערבות הדדית וולונטרית. אפילו לא מדובר פה על נטילת החוק לידים של עסק פרטי (למשל האמרגן של ההופעה ההיא). המדינה חייבה את מפעילי האירועים לתפעל אותם כך שהבאים אליהם לא יפגעו. בדיוק כמו שדורשים מהם אישור של מכבי אש. אם זה נראה למישהו פגיעה לא מידתית בזכויותיו, בתי המשפט הם המקום לפנות אליו. בארה"ב יותר מאשר במקומות אחרים, כי שם הרפובליקנים הצליחו למלא את בתי המשפט בשופטים "שמרניים", כאלה שהשקפת עולמם היא בכיוון המצמצם את תפקיד המדינה ולכן גם מצמצם את סמכויותיה. בישראל אולי גם בעתיד, אם איילת שקד תצליח במה שהיא התחילה כשרת משפטים.

בישראל האידאולוגיה בקטע זה פחות ברורה. אין פה באמת הבדל בין ימין לשמאל ברצון לצמצם או להרחיב את סמכות המדינה. המריבה היא יותר מי דואג לאיזה ציבור ובאיזה מידה. גם הימין (פרט למעט ימנים אידאולוגים כמו איילת שקד) הפופוליסטי לא שואף לצמצם את התערבות המדינה בחיי האזרחים, ולראיה הגישה המרחיבה של ממשלת נתניהו בתקופת הקורונה. ואין להתבלבל בין ניסיון נתניהו ל"הגביר משילות" ו"לצמצם את שלטון הפקידים" לבין אידאולוגיה ימנית קלאסית. יש פה אך ורק ניסיונות מילוט של מישהו ששנים רבות מדי בשלטון גרמו לו לחשוב שהוא מעל החוק, והתבדה.

לסיכום – כל מגיבי השיטנה ל["display-posts include_excerpt="true" wrapper="div" tag="covid]הורוביץ, כל סרבני החיסונים ומתנגדי התו הירוק, כל אנשי "מרד הנפילים" – חישבו טוב איזו אידאולוגיה אתם מגלמים בהתנהגותכם, מאיזה פוזיציה אנוכית אתם פועלים, ואז או שתתבגרו, או שתמצאו לכם איזו מפלגה ימנית קלאסית (למשל פייגלין?) שמייצגת באמת את מה שאתם באמת מאמינים בו.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

מסך הבערות

זמן טוב, מבחינה היסטורית, לבקר מחדש את מושג "מסך הבערות", שטבע הפילוסוף  ג'ון רולס. המושג מתאר כריתת אמנה חברתית שבמסגרתה תוקם קהילה פוליטית הפועלת על פי כללי "צדק כהוגנות" (Justice as Fairness), כאשר המתדיינים על האמנה אינם יודעים כלל מהו מעמדם החברתי. (הגדרה מויקיפדיה)

במסך הבערות מדומיין מצב מקורי, דימוי מחשבתי שכזה, שבו אין עדיין אמנה חברתית, חברה אנושית לא מכוננת עדיין, אבל האנשים במצב זה שואפים להקים קהילה שתהיה צודקת והוגנת לכולם. יש הוגים שגרסו שמצב מקורי כזה היה בשחר המין האנושי, יש שרואים זאת רק כדימוי מחשבתי, סוג של "אילו היה…" שמאפשר לחשוב איך, ממצב מקורי כזה מקימים חברה צודקת.

הזדמן לנו, באופן די נדיר בהיסטוריה, להיות ממש בפועל במצב מקורי כזה, אך לפני שנתיים. לפני שמגפת הקורונה פרצה בעיר ווהאן אשר בסין ומשם התפשטה בעולם. מצב מקורי בו לא היו עדיין לא סגרים, לא חיסונים, לא התנגדות לחיסונים, לא מסיכות (במערב…). השיח האנושי היה חף מכל אותם (עשרות!) מושגים שקשורים למגיפה ושמתגלגלים על לשוננו באופן טבעי כיום.

ובתחילת המגיפה, גם היה ידוע מעט מאד על הוירוס הזה. איך הוא מתפשט, מי פגיע אליו ומי פחות, איך אפשר לטפל בחולים, האם הוא יעלם בקיץ? האם יהיה חיסון? מתי? ממש מסך הבערות הרולסיאני.

אבל ככל שהמסך החל מתפוגג אט אט, אפשר היה לראות עד כמה המודל שהציע רולס להקמת חברה צודקת לא יכול להתממש. חיש מהר התברר שאנשים מגבשים את דעתם על הצעדים שצריך לנקוט (או לא לנקוט) לרוב מתוך פוזיציה תועלתנית, אך גם מתוך פוזיציה אידאולוגית.

אין לי ספק שבאותו מצב מקורי מדומיין הייתה הרבה יותר נכונות לצעדים נמרצים אם האנשים שקיבלו את ההחלטות לא ידעו באותו הזמן אם המחלה מסוכנת להם או לא. אם המחלה מסוכנת יותר לזקנים, אזי הם לא ידוע אם כשיורם מסך הבערות יתברר להם אם הם צעירים או מבוגרים, עם מחלות רקע או בלי.

האם האנשים מאחורי המסך היו מחליטים לסגור בבתים לשנים את בני ה 60+ ולתת לשאר לחיות כרגיל אם לא יכלו לדעת בני כמה הם עצמם יהיו כשיצאו מאחורי מסך הבערות (בהנחה שיש הגיון במדיניות כזו)?

באופן דומה, מעניין לתהות אם המחליטים מאחורי מסך הבערות לא היו יודעים אם הסגר יהיה הרסני כלכלית עבורם אישית, או שלא יזיז להם, איך הם היו מחליטים על פיצוי כלכלי לניזוקים. האם היה פיצוי נדיב יותר? פחות?

לגבי החיסונים ותקנות התו הירוק – אם האנשים המסתופפים באותו מצב מקורי, מאחרי מסך הבערות, לא היו יודעים שכאשר יורם המסך הם יאחזו באמונה שגילם הצעיר, או אמונתם בכדורים משלשלים לבעלי חיים, או ברפואה אלטרנטיבית, או בטראמפ, או בתזונה כזו או אחרת יגנו עליהם מתחלואה, האם גם אז הם היו מתנגדים לנסיון לחסן את כל האוכלוסיה, להפריד בין המחוסנים ואלו שלא?

האם מאחורי מסך הבערות אפשר היה למצוא פתרונות חברתיים, כגון לימוד מרחוק בזום, לפני שהאנשים התנסו במצב בפועל? או האם צריך להשליך את האנשים למים בכדי שילמדו שיש מים, וצריך ללמוד לשחות?

האם חברה שנוצרת כתוצאה מהמהלך המחשבתי הזה של מסך הבערות תהיה חברה יותר או פחות סמכותנית? חברה בה תהיה יותר או פחות התערבות של הכלל בעניני הפרט? אם הדוגמה של השנתיים האחרונות מלמדת משהו, זה שהדעות חלוקות לחלוטין אם יש יותר מדי או פחות מדי התערבות של המדינה.

יתכן שמסך הבערות עוד עימנו – ככל שהמין האנושי והמין השני – הוירוס, לומדים זה את זה, ומתאימים את עצמם זה להשתנות של השני במחזורים של תחלואה ותמותה, החברה האנושית נעה ונדה בהתאמה, הלוך וחזור, בין יותר ופחות התערבות, בין סגרים להתרתם, בין הקשחת תקנות וריכוכן.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

ניצן

רחמי על שר הבריאות ניצן הורוביץ. בתחום הבריאות בכלל ובטיפול במגיפת הקורונה בפרט, המשרד והעומד בראשו עושים עבודה לא רעה, וגם הצליחו להכניס לתקציב המדינה, בנושאי בריאות, לא מעט דברים טובים וחשובים. הנה למשל מבחר מנושאי הפוסטים האחרונים של שר הבריאות: "תקציב הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.", "רפורמה מהפכנית בתחום בריאות הנפש", "קיצור תורנויות המתמחים", "פיתוח מערכת הבריאות בחברה הערבית.", "הרחבת מערך הטיפול בהפרעות אכילה" ועוד ועוד. נושאים שהם בלי ספק חשובים וראויים ששר הבריאות יקדם אותם.

אבל התגובה לכל הפוסטים האלה היא אחידה. מאות, לפעמים אלפי תגובות, שכולן שוטמות, אלימות בצורה קיצונית. כולן מתעלמות מנושא הפוסט עצמו ומתמקדות רק בדבר אחד: בהתנגדות לחיסונים, לבדיקות, למסיכות, לתו הירוק וכו. תגובות המהדהדות זו את זו, וכולן משקפות חשדנות קיצונית לתיאור המציאות כפי שמשרד הבריאות, הממשלה (הנוכחית וגם הקודמת), ממשלות אחרות בעולם, רוב מוחלט של הקהילה המדעית והרפואית משקפות אותה, ארגון הבריאות העולמי, ועוד.

אך בעיקר – התגובות שונאות. התגובות האלה חושפות שסע עמוק מאד, שקשה עד בלתי אפשרי ליחס אותו לשסעים אחרים בחברות (בארץ ובעולם) כמו בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, בין סוציאליסטים (יש עוד כאלה) לליברטריאנים.

מפעם לפעם אני נכנס לפרופילים של המגיבים היותר קיצוניים, אלו שהם בדרך כלל גם הראשונים להגיב לכל פוסט של ניצן הורביץ, בפייסבוק ובטוויטר, כדי להבין במי מדובר. ובכן, לא מדובר בבוטים. אלו שבדקתי הם פרופילים אמיתיים, א.נשים בשר ודם. רוב מוחץ הן נשים, ורוב אלו שלפרופיל שלהן הצצתי, עוסקות במקצועות הרכים יותר, הטיפוליים, האלטרנטיביים. הרבה למדו במכללת רידמן. הרבה מאמנים ומאמנות, יועצים לדברים כאלה ואחרים, חלקם אמורפיים למדי. בעצם די הגיוני שמי שמתפרנס או עוסק בעיסוקים שאינם קשיחים מדעית, יהיו לו/לה ספיקות לגבי כל מה שמגיע מהצד השני של החומה, מהצד של "חברות הפרמה", של "המדענים", של הדיפ-סטייט. "ספקנות בריאה", "אני עושה את המחקר שלי", "אני רק שואל שאלות", "בואו נחכה עוד קצת זמן עד שיהיו תשובות לשאלות האלה (אבל אז יצוצו חדשות)".

כל זה טוב ויפה אם כי מופרך לדעתי, במיוחד שלמרות הבוז למדע הקונבנציונלי ולמדענים, המחנה שמנגד כן נוטה לצטט כאורים ותומים אנשים בעלי תארים מתקדמים, לא משנה באיזה תחום, שאפשר לתלות בהם את החשדות, שאפשר להלביש תאוריות קונספירציה סביב ציטוטים מהם שאולי היו נכונים לזמן מסויים או שהוצאו מהקשרם. המחנה המתנגד לא יצטט כסמכות בדרך כלל את "יפעת בן משה בניית ציפורניים" (סתם שם בדוי). עדיף אחד מבעלי התארים הגבוהים שהתארגנו במח"צ (מתנגדי חיסונים צווחנים?) לקורונה.

את הדוקטורים במח"צ אני יכול להבין, הם לא מתלהבים מזה שהם לא במוקד קבלת ההחלטות, שלא קיבלו אותם למעגל הפנימי. אני לפעמים קצת מאוכזב מקטיף הדובדבנים שהם עושים בלי בושה, מהזזת השער הבלתי פוסקת, מההתכחשות לאמירות עבר שלהם שהתבדו קשות. אבל לפחות הם לא שונאים. הם לא משפריצים שנאה כמו המגיבים לניצן המסכן. את אלו ממש קשה לי להבין. קשה לי להבין את עוצמת השינאה, את הבסיס להשוואות עם הנאצים, עם התחזיות על חורבן הדמוקרטיה, את ההקצנה. מה לעזאזל קרה פה? איך יוצאים מזה?

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

באלימות

מפעם לפעם אני תועה (וטועה) אל תוך אתר החדשות של YNET או זה של מעריב. בדרך כלל זה בעקבות כותרת שישומון החדשות של גוגל מציע לי מאתרים אלה, כותרת שמפתה אותי להגיע לאתרים אלה. כמו למשל "14 מזונות שלא מומלץ לאכול אחרי גיל 50" (אחסוך לכם ללכת לשם. דברים כמו "סוכר לבן", או "משקאות ממותקים" – דה… כאילו שיש גיל שכן מומלץ לצרוך דברים אלה, ובכלל, אלו נופלים תחת הגדרה של "מזונות" בכלל? ).
ובכל פעם אני שוב נרתע לאחור מהאופן הממש אלים שבו הפרסומות מכסות על כמעט כל חלק של המסך, שקריאה בכתבה שאת תוכנה ממילא מישהו חירטט כלאחר יד, צריך לנסות ולקרוא תוך ניווט בין חלונות שקופצים עליך מכל עבר, לאתר את הטקסט בין תת חלונות מעל, מסביב ומתחת לכל שורת "תוכן", שגם הוא רובו מזוייף.

ניחא, אני מבין שהם צריכים את הפרסומות בכדי לממן את יצור ה"תוכן". אבל אותי, ואני חושד שלא רק אותי, האלימות של מתקפת הפרסומות הזו מרתיעה מלהכנס בכלל לאתר שכזה. טוב, יש לי אופציה יותר טובה, זו של הארץ, אבל זה כי אני משלם עליה.

אלא שגם שם, כשאתה פותח את הישומון של "הארץ", לפני שתצליח לקרוא ולו שורה אחת של תוכן (בלי מרכאות), יזנק עליך דף פרסומת שלם המכסה את כל המסך, וזה לא יעלם עד שלא תמצא את ה X באחת הפינות ותלחץ עליו. וזו כבר חוצפה. כי זה תוכן שאני משלם עליו.

לא מפריע לי שבסוף הדפים יהיו הפניות לתוכן ממומן, שגם מסומן ככזה, מהסוג של "אלפים בישראל מתלהבים מ…." אבל האקט האלים שכופה עליך לצפות בפרסומת, לפני שתראה ולו אות אחת של תוכן, תוכן לא חינמי, הוא לא לעניין. מעיתון הארץ יש לי יותר ציפיות. הגרדיאן הבריטי למשל, לא נוהג כך. ביו-טיוב, כשאתה משלם על מנוי, לא תראה פרסומות. זה ההסכם.

קראמבל פירות טבעוני פשוט

יש המון מתכונים לקראמבל ברשת. ברובם יש יותר מדי מרכיבים, יותר מדי שלבים, יותר מדי תמונות ויותר מדי סיפורים מסביב (לטעמי). פה לא. חומרים לתבנית בקוטר 20-25 ס"מ

קראמבל
כוס קמח (כלשהו), או חצי כוס קמח וחצי כוס קוואקר (רצוי עדין)
חצי כוס שמן בעל טעם נייטרלי (לא זית, אפשר קוקוס למי שאוהב)
חצי כוס סוכר (עדיף חום)
אופציונלי: חצי כפית קינמון
אופציונלי: חצי כוס אגוזי מלך או פקאן מרוסקים.

  • לערבב ולקרר כחצי שעה עד שעה במקרר

מילוי
4-5 תפוחים (עדיף ירוקים מזן גראנד) מגולענים, לא קלופים, חתוכים לקוביות של כחצי ס"מ.
או שזיפים, או נקטרינות בכמות שתמלא את התבנית
2 כפות סוכר (עדיף חום)
2 כפות שמן (לא זית)
אופציונלי: חצי כוס פירות יער קפואים

  • לערבב את המילוי ולמלא את התבנית (המשומנת) כמעט עד סופה.
  • לפורר את הקראמבל ביד חפשית מעל.
  • לאפות ב 180 מעלות עד שהפירות מתרככים (תפוחים לוקח יותר זמן) והקראמבל מזהיב. כ 30-35 דקות.

הטלאי הירוק

יש נימוק סביר אחד ויחיד למתווה התו הירוק: אנשים לא מחוסנים, בסבירות גבוהה יותר, מועדים להדביק אחרים בקורונה. האם זה נכון?לא מעטים ממתנגדי התו הירוק טוענים שגם מחוסנים מדביקים. ואני לא חושב שיש מי שחולק על זה. מחוסנים גם נדבקים, גם חולים, גם מתים, וגם מדביקים אחרים. אם יש לך וירוס בגוף בכמות מסויימת, אתה יכול להדביק אחרים. השאלה שצריכה להשאל כאן: עד כמה הם מדביקים?

האם להצטופף בחלל סגור עם מאה לא מחוסנים מסוכן יותר מאשר עם מאה מחוסנים (נאמר בשלישית)? וגם את כן, האם הסיכון הנוסף הוא משמעותי ומצדיק הדרת לא מחוסנים / חסרי תו. או שהוא זניח וסתם רוצים לדרבן אנשים להתחסן כדי שפייזר תעשה עוד מיליארדים?

הייתי מצפה לראות מהמומחים של משרד הבריאות ו/או קופות החולים נתונים של ממש המראים מה היחס בין הסיכון להדבק ממחוסן לבין הסיכון להדבק מלא מחוסן. ומשום מה אני לא מוצא נתונים כאלה בארץ. חיפשתי גם במקומות אחרים, ומצאתי כמעט רק טיעונים לא מגובים במספרים, מהסוג של "סביר שמחוסנים מדביקים פחות כי העומס הנגיפי שלהם נמוך יותר ולזמן קצר יותר". אבל נתונים אמפירייים? היה קשה למצוא.

האם יש בעיה לבדוק את זה בגלל שכל הסיפור של מעקב אפידמיולוגי אחרי מי הדביק את מי. קרס ונפל כשמספר המאומתים היומי עבר את המאה? כשיש אלפי מאומתים ביום, אין סיכוי לברר האם אדם נדבק ממחוסן או מלא מחוסן. אפשר אולי בקווים גסים להשוות הדבקה בקהילה בין קהילות עם אחוז התחסנות גבוה לקהילות עם אחוז נמוך, אבל זו תהיה אינדיקציה עקיפה, לא ישירה, ולא בטוח שתשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע.

אולי הדרך הנכונה לחשוב על זה היא דרך ההסתברות להיות במגע עם חולים א-סימפטומטיים. אני מניח שלא נדבקים בדרך כלל מחולה שיש לו כבר סימפטומים. אם, כפי שהגרף מעלה מראה, החיסונים מקטינים משמעותית את הסיכון למחלה בכל קבוצות הגיל, אז כנראה שהם מקטינים גם את התחלואה בשלב הא-סימפטומטי שלה (אולי במידה פחותה, כי החיסון מגן יותר בשלב התחלואה הקשה והמוות). כלומר, אם ניקח לדוגמה את קבוצת הגיל של 30-39, ונניח שהתחלואה הא-סימפומטית היא באותו יחס כמו מספרי המאומתים, אז בקהל של 100 לא מחוסנים יהיה מספר החולים הא-סימפומטיים כמו בקהל של 1600 מחוסנים. לשון אחר – עבור מספר אנשים זהה, הסיכון להדבקה מלא מחוסנים הוא פי 16.

לאחר מאמצים כן מצאתי פרסום מאנגליה, שגם הוא טרם עבר ביקורת עמיתים, אך מומן על ידי משרד הבריאות שם ונראה רציני, שכן מראה את היחס הזה, והיחס לא זניח כלל, לא לזן האלפה ולא לזו הדלתא. אפשר לקרוא במחקר הזה כאן.

מה שלמדתי מהמחקר הזה, שהיחס בין העומס הנגיפי הקטן יותר בגרונם של מחוסנים לעומת זה בגרונם של הלא מחוסנים, לא מסביר את כל התמונה. מחוסנים מדביקים הרבה פחות ממה שהעומס הנגיפי היחסי שלהם (בזמן שהם חולים) היה אמור להראות. הסיבות לזה לא מוסברות במאמר, אולי במאמר המשך? כל תמונת המגיפה משתנה מחודש לחודש, אז אולי גם זה יתבהר.
כן מראים שם שהיכולת המצומצמת יותר של מחוסנים להדביק אחרים דועכת עם הזמן אחרי המנה השניה, ונמוכה יותר לזן הדלתא. אין במחקר התייחסות לבוסטר, אבל אפשר ללמוד ממנו שלבוסטר יהיה ערך גם בשחזור הכושר המופחת להדביק אחרים.

אם מישהו קורא את הרשומה הזו, ויש בידיו נתונים אמפיריים היכולים לאשש או להפריך את הטענה שמחוסנים מדביקים משמעותית הרבה פחות, ובמיוחד נתונים המראים עד כמה הפחתה כזו משמעותית, אשמח לקישור בתגובות.

בינתיים קיבלתי גם הפניה לרשומה המצויינת הזו, המפרטת היטב את כל הגורמים המעורבים.

עניין התו הירוק לא פשוט, ואם אין לו הצדקה אפידמיולוגית של ממש, אז חבל לעלות על הבריקדות עם סרבני החיסונים. אולי התחלואה הקשה הגוברת בקירבם תשכנע אותם להתחסן, או שלא.
ורק אקווה שלא אזדקק למכונת לב-ריאה (ECMO) בעתיד הנראה לעין.

ניכוס?

יש ברשותי פיסת תוכנה הבוחרת באקראי דימויים מאוסף אלפי צילומי הפרצופים שיש לי ומציגה אותם במיקום אקראי בתוך מטריצה של ריבועים על המסך. אותי הצפיה במסכים המתחלפים האלה מהפנטת ואני יכול להסתכל בזה שעות. כיוון שכך, חשבתי לחלוק את החוויה עם אחרים – אם על ידי אפשרות הפעלה של התוכנה דרך אתר אינטרנט או על ידי הצגתה על מסך גדול בהזדמנויות שונות, כקולאז' (הדבק) צילומי. בשלב זה רק העליתי סרטון ליו-טיוב עם 3 דקות של הפלט של התוכנה דנן. ושניים וחצי אנשים אולי צפו בו.

הבעיה היא שכל הפרצופים שצילמתי הם קטעים מתוך עבודות אמנות במובן מסויים. מישהו אחר (לא אלוהים…) "ברא" אותם. אלו או פסלי רחוב, או גרפיטי, או קטעים מתוך ציורים התלויים על קירות, או אלמנטים קישוטיים על ביניינים, או פיסול על מציבות או… כל דבר שאני רואה. והייתי רוצה להיות בסדר מבחינת כיבוד זכויות וכמובן – לא לחטוא בניכוס. ולכן אני משתף פה את הלבטים שלי.

אני הולך הרבה לתערוכות אמנות, ולפעמים גם מתלהב, ומצלם. פעם אי אפשר לצלם, ומוזיאונים החזיקו צוותים שלמים של משגיחים שעקבו בשבע עינים על הקהל, למקרה שמישהו חס ושלום יצלם – הנחתי תמיד שזה מסיבות של זכויות יוצרים. אבל אז הגיע האייפון ולכולם היה בכיס אחד כזה, ופתאום נעלמה בעיית זכויות היוצרים?

כמו רבים, אני משתף את מה שצילמתי ברשת חברתית כזו או אחרת, וזה נחשב בסדר, לא? בדרך כלל גם אציין איפה זה צולם ולרוב גם את שם האמן – אם הצילום כולל יצירה ספציפית. נראה לי חשוב והוגן. ועדיין – האם לא הפרתי את זכויות היוצרים של האמן? אין לי מושג מה אומר החוק, אבל רוב האנשים יגידו שזה בסדר.

רבים רואים את פיד האינסטגרם או הפייסבוק שלהם כסוג של גלריה, ואת עצמם כמעין אוצרים. אבל האם מה שמותר בגלריה וירטואלית אסור בגלריה פיזית? למשל – רוב הקצף שיצא על הזוג מילגרום ותערוכה (בעצם סוג של מהתלה/אמירה) בשם "הרזידנסי הניגרי" שהציגו בגלרית "המקרר" היה על שהם הורידו מהאינטרנט, או קיבלו במייל עבודות, הדפיסו אותן בלי לידע את האמנים ובלי לבקש את הסכמתם והציגו אותן בגלריה. אם אני מפריד את "התעלול" שהיה או לא היה סביב כל נושא הרזידנסי הפיקטיבי, שעליו אני לא רוצה לחוות דעה, ושם בצד לרגע את אי מתן הקרדיט לאמנים ליד התמונות המוצגות (תמוה, למה לא לפחות לתת לאמנים חשיפה?) האם הצגת העתקי עבודות בחלל פיזי שונה משמעותית מחלל וירטואלי?

כך וכך אין פה כוונת רווח, לא חמרי בכל אופן. המון גלריות יצרו בתקופת הסגרים והקורונה חללים וירטואליים. האם שם אין בעיה עם הצגת עבודות? ויש סיורי גלריות וירטואליים המציגים דימויים מתוך תערוכות, כנראה בלי לבקש את הסכמת האמנים. איפה עובר הקו בין חשבון אינסטגרם או פליקר או פייסבוק ואתר (נאמר וורדפרס) של גלריה? האם הקו עובר בין חשבון אישי לחשבון של מוסד?

ומה לגבי צילום ושיתוף פרט מתוך עבודת האמנות? ברור שצילום בתערוכה לא באמת מתיימר להיות רפרודוקציה נאמנה למקור של עבודת האמנות, ולכן אין פה מראית עין של שכפול. צילום רק חלק מהעבודה הוא לפי טיעון זה עוד פחות "חוטא" למראית עין של שכפול, כזה שאינו יאה, כזה שמפר את זכויות האמן או בעלי העבודה. זה עוד פחות העתק של המקור. ומה לגבי צילומים מטופלים של קטעים מעבודות אמנות? האם אין אלו יותר מרוחקים מהעתקה נטו של העבודה?

ובחזרה לאותו הדבק דיגיטלי שהתוכנה שלי מחוללת: סדר הצגת הדימויים כאמור אקראי, כל הדימויים טופלו דיגיטלית במידה כזו או אחרת והם כולם קטעים של עבודות – לא עבודות שלמות. כל אחד מהם מוצג פעם אחת ב 1/16 מהמסך ל 2-5 שניות. יש יותר מסכים אפשריים מכוכבים ביקום כולו (כ 10 בחזקת 42 בערך) ולכן זה לא ממש אפשרי לתת קרדיט למקור של כל אחד מהפרצופים בזמן שהוא מוצג. יש גם הרבה אלפי פרצופים שצולמו על פני כמעט עשור ולרבים מהם כבר אין לי מושג מה המקור.

אז מהו שימוש ראוי בצילומים מתוך עבודות אמנות? האם לתת לאנשים (אחרים ממני) לצפות בקולאז' המדובר (נאמר בלי כוונת רווח) זה בסדר? או שעדיף שרק אני אהנה?

ומה לגבי שימוש כזה?

טרחת האופליין

לזמן קצר חשבתי לנסוע לסיישל, מקום בו כבר הייתי אמנם, אבל זה אחד המקומות היותר יפים בהם הייתי בימי ורציתי לחזור. קראתי באיזה אתר שרוב תושבי האי כבר חוסנו והם מאפשרים רק למחוסנים לבקר. בבדיקה באתר הרשמי של המדינה הסתבר שמספיקה להם בדיקה שלילית יחידה של המגיעים. לי זה לא מספיק, ודי הוציא לי את הרוח מהמפרשים.

אבל בין לבין, כשכבר התחלתי לברר ולתכנן, שמתי לב עד כמה שינתה השנה האחרונה את הדברים עבורי, ולא רק עבורי, כנראה. פתאום נראה לי כל כך הרבה טרחה כל העניין. לא רק הטירחה שהוסיפה הקורונה של בדיקות ואישורי טיסה, אלא גם הטרחה של הזמנת מלון, מכונית, טיסה, מעבורת, אוכל, כל ה"טרדות" הקטנות שבעבר אפילו נהניתי לעשות נראות לי היום, אחרי שנה של נסיעות וירטואליות בזום, משהו לא מובן מאליו (גם טיול מאורגן אינו אופציה, לא בגלגול הזה). אפילו המחשבה לגרור את עצמי לשדה התעופה, לטוס שש וחצי שעות, לנחות, לנסוע למלון, סך הכל 10-12 שעות, נראית לי פתאום משהו כבד.

לא שאני לא בטוח שבסופו של דבר אם אסע גם אהנה. ואני אפילו יודע איפה אני בדיוק רוצה להתאכסן שם (מביקור קודם) ולאן ללכת (שעוד לא הייתי) כך שיש פחות התלבטות. ועדיין, ה offline הזה, מה זה מיגע.

אני גם ממש לא מחכה לרגע שהלימודים באוניברסיטאות יפסיקו להיות מרחוק. השיעור שהיה לי הבוקר באוניברסיטת תל אביב דרש ממני להכנס אליו דקה לפני התחלתו, כשאני יושב בנחת על הספה. ושניה אחרי סיומו כבר הייתי פנוי לעיסוקי, למשל לכתוב את הרשומה הזו. בימים עברו הייתי יוצא מהבית (בחיפה) שעתיים לפני תחילת השיעור, נוסע לרכבת, מחפש חניה, מצטופף ברכבת, יורד והולך ברגל לגילמן. ומשקיע עוד שעתיים אחרי תום השיעור (של שעה וחצי) בדרך חזרה. כמובן שבנסיבות אלה הייתי בוחר קורסים שיכולתי לקבץ יחד בכדי להוריד את התקורה פר קורס, ולא תמיד לפי מה שהכי רציתי ללמוד.

נראה לי היום כל כך טפשי לדרוש מאנשים לגרור את עצמם פיזית אל אולם ההרצאות. פשוט מיושן. בזבוז משווע של זמן ואנרגיה השינוע הזה של גופים במקום לשנע ביטים. מצד שני, את אשתי פגשתי בשיעור אלגברה אליו שינענו שנינו את עצמנו פיזית ממש. אז כנראה שלא הכל שלילי ב offline הזה.

הליכות חיפה

לחיפה יש חוף ים מאד ארוך, ולאורך רובו אפשר ללכת. יש לו ששה קטעים מובחנים, בהתאם לאפשרויות ההליכה, השחיה, הגלישה והזלילה.
הדרומי ביותר, בן אין מציל וההליכה בו היא על החול מגיע לכאורה עד עתלית, אבל כשאני הולך שם זה בדרך כלל עד רצועת הסלעים הקוטעת את רצף מסלול ההליכה החולי ליד כפר גלים.
צפונה ממנו, יש את טיילת חוף דדו, טיילת מרוצפת שלאורכה בתי קפה ומסעדות. אף לא אחת מצטיינת אגב, (אבל יש לי תקוות לגבי המקום הדרומי ביותר בטיילת זו.) אני פחות אוהב ללכת שם, גם בגלל שרוב האנשים דווקא כן הולכים שם וגם בגלל ששם אתה תחום בין מסעדות וסככות צל, ופחות קרוב לטבע.
עוד צפונה יש את הקטע שלפני מלון מנדרין, בערך ממרכז הגלישה ועד מסעדת מקסים. שם אתה הולך ממש צמוד לים, קצת יותר פתוח, נחמד.
צפונה משם, הקטע האהוב עלי ביותר, משתרע ממסעדת מקסים עד המכון לחקר ימים ואגמים. אין שם מסעדות, אין חוף רחצה אבל יש את רצועת הסלעים הגובלת/טובלת בים, ויש צמחיית חוף טבעית והעיקר – הטיילת הזו תוכננה על יד אדריכל/ית נוף שידעו מה הם עושים. מקסים לדעתי.

עוד יתרון לקטע זה? כשמתחילים ללכת בו ממסעדת מקסים, מגיעים בסוף הקטע למקום בו עומדת משאית האוכל ההודי הטבעוני (כן כן) סלמטראק, מיד אחרי המכון לחקר ימים ואגמים, שם אפשר לשתות צ'אי הודי מצויין ולאכול משהו קטן לפני שחוזרים חזרה את אותו המסלול (הוא יפה גם בהלוך וגם בחזור..)

הקטע הבא מתחיל במכון (לחקר….) וממשיך בערך עד לתחנה התחתונה של הרכבל, ועובר לפני שכונת עין הים / ואדי אל ג'מאל. אין מסעדות, יש עוד כמה משאיות אוכל, המראה לים פתוח וגם מראה הכרמל מימים, עם מנזר סטלה מאריס למעלה משובב נפש.

הקטע האחרון בשלב זה הוא לאורך טיילת בת גלים. קטע חביב, פתוח לים, אבל תחום בבתי מגורים. חבל שאין שם גלידריה נורמלית, אבל טיילת מאד חביבה. יש עוד קטע לטיילת שטרם נפתח, במקום בו הושג לאחור בסיס חיל הים וקטע זה ישלים את רצף מסלול ההליכה / רכיבה החופי עד לחוף השקט שבגב בית חולים רמב"ם. קטע זה נראה ממש גמור ולא ברור לי למה לא חונכים אותו. אולי לפני הבחירות העירוניות הבאות?

כל זה, רק לאורך הים החובק את העיר משלושה עברים. אבל יש גם את ההר החובק את העיר מצד דרום, וגם שם יש המון מסלולי הליכה, ממש קרוב לעיר. אין שפע כזה של מסלולים בשום עיר אחרת בישראל.