Dolní brána 667/40


באוגוסט 2005, בטיול שרשים בצ'כיה עם אמי ושני בני, ביקרנו ב Nový Jičín, העיירה בה היא נולדה, והצצנו מבחוץ על הבית שבו נולדו סבי ואחיו, אמי ואחותה. הייתי סקרן לראות במו עיני איך חיו הדורות הקודמים במשפחתי.

הבית שפעם היה חלק משורת בתים רציפה, עומד כיום בבדידות מה בין שני כבישים ראשיים, לא בשכונת מגורים ולא רחוק מתחנת הרכבת של העיירה, משופץ ונראה לא רע, לפחות מבחוץ. פנימה, לא יכולנו להיכנס. ממילא, מבנה הבית השתנה לא מעט מ 1949, אז עזבה אותו משפחתי בדרכה הנה. בקומה הראשונה שלו, שבה גרה משפחת אמי, יש היום מחסן חלקי חילוף למכשירי חשמל ביתיים. צילום של הבית אין לי מאותו טיול, אבל google street view מספק את הסחורה, מכל כיוון אפשרי.Fullscreen capture 19042014 133611

השבוע, במהלך סידור דברים בבית, נתקלתי במעטפה ובה תכתובת בין עורך דין באותה עיירה, אמי ואחותה, לגבי פיצוי מסוים שהן קיבלו, בשנת 2002, על הבית שהוריהן נאלצו לנטוש שם כשעזבו את צ'כוסלובקיה הקומוניסטית ב 1949. פיצוי קצת מגוחך, במיוחד אחרי שעורך הדין הוריד את שכר טרחתו, אבל ממילא, באזור הזה שבמזרח צ'כיה של היום, לא נראה לי שהנדל"ן הוא להיט גדול. בכל אופן, במעטפה מצאתי את שרטוט מבנה הבית שהוגש לעירייה לפני 101 שנים, ב 20.3.1913 על יד אבי סבי כדי לקבל אישור להתקין בבית בתי שימוש, שאני מניח שעד אז, היו מחוץ לבית.Scan-004

. כתובת הבית היום היא: Dolní brána 40, Novy Jicin, Czech Republic. בתקופת השלטון הקומוניסטי, שמו היה Rudé armády, כלומר "הצבא האדום", וזו גם הכתובת המופיעה על תעודת ההסמכה למקצוע הכובענות שקיבלה אמא שלי, שלמדה שם כובענות. תעשיית הכובעים הייתה הענף הכלכלי העיקרי בעיירה הזו שבמזרח צ'כיה. אמא שלי רצתה בעצם ללמוד תפירה, אלא שבאותם הימים, מכונות התפירה הופעלו בכוח הרגליים, ואמא שלי, אחרי המלחמה, לא יכלה להפעיל את רגליה. לקח לה כמה שנים לשקם את יכולת התנועה ברגליה, אחרי שחלתה (בסינדרום  Guillain-Barré) בשהותה בגטו טרזין.

לפני מלחמת העולם השניה, וגם במהלך שלטון הפרוטקטוראט הגרמני, העיר Novy Jicin נקראה בכלל Neutitschein. שפרושו Titschein החדשה. :

שם הרחוב באותה התקופה היה Niedertorstrasse שמשמעותו בגרמנית זהה לזו של Dolní brána בצ'כית – הגשר התחתון. כנראה על שם הגשר שעליו עובר הרחוב מעל פלג בשם Grasmanka. אני מניח שהיה שם עוד גשר, ולו קראו "העליון".Scan

את כל הפרטים על מבנה הבית והדירה, קיבלתי השבוע מפי דודתי, אחות אמי. אמא שלי כבר לא איתנו, אבל אחותה, בגיל 87 היא עדיין בור סוד שאינו מאבד אף טיפה.

הנה מה שרשמתי מפיה: לבית, בצד השמאלי של הבית בתמונה מעלה, היו שתי קומות. Scan-001

בקומת הקרקע, שבשרטוט מעלה, הייתה חנות מכולת בחזית משמאל, ומחסנים (magazin) בחצר שבעורף הבית (בתמונה מטה, כבר בלי תוספת השרותים במרפסת מ 1913…), שם היו עסקי האלכוהול של סבי, שהיה "יצרן" משקאות חריפים:

Fullscreen capture 20042014 232212

היה לו רישיון לקנות אלכוהול מזוקק בעיר הבירה, ולזה הוסיף מיני תרכיזים וסירופים בכדי להפוך את זה ל"ליקרים" שאותם מכר מעגלה אתה נסע בכפרי הסביבה, משוק איכרים אחד לשני.
מסתבר, קראתי, שהשלטונות העדיפו לתת רישיונות אלכוהול ליהודים, כי על אלה יכלו לסמוך שלא ישתו את כל הסחורה בעצמם. אמא שלי כילדה, על פי אחותה, הייתה דווקא חובבת הטיפה המרה, והייתה מעבירה אצבע על תחתית הברזים של החביות, ומלקקת את הטיפות שהיו תלויות שם. אני לא זוכר את אמא שלי שותה אלכוהול, כך שיתכן שהסיפור משקף יותר את העוינות ששררה מילדות בין שתי האחיות האלה.

הבית היה מה שהיום יקרא "שימוש מעורב" ושילב מסחר, תעשייה (אם ערבוב האלכוהול של סבא שלי יכול להיחשב תעשייה) ומגורים. בדירה בצד ימין של קומת הקרקע גרה משפחה אחרת, ובקומה הראשונה, גרה משפחת אמי.Scan-003

בחדר האחורי, המסומן ב X גרו אמי ואחותה, שלושת החדרים בחזית היו, מימין לשמאל, חדר השינה של סבי וסבתי, "חדר הגברים" (Herrenzimmer) שבאמצע, אליו פרשו הגברים לאחר הארוחה לעשן, לשתות, ולדבר בנושאים שלנשים לא אמור להיות בהם דעה, וחדר המגורים המשותף משמאל, צמוד למטבח. השירותים שהתווספו הם הריבוע הקטן שליד חותמת האישור, בעורף הבניין, חלק מהמרפסת.

בדף על יהדות העיירה, בארכיון בית התפוצות, מצאתי את הפסקה הבאה (נ' היא נובי-איצין):  "בתקופת השואה ואחריה: ‏בעת משבר הסודטים בסתיו 1938 ‏עזבו את העיר כל יהודי נ', פרט למשפחה אחת, שראשה היה נכה מלחמת העולם הראשונה. משפחה זאת גורשה ב- 1942 ‏לגיטו טרזין, שרדה וחזרה אחרי השחרור לנ'." זו משפחת אמי. הנכה היה סבי קטוע הרגל.

אמא שלי גרה שם רק עד גיל שמונה., אחרי שהחלק הזה מצ'כיה סופח לגרמניה ב 1938 יחד עם חבל הסודטים, נסגר בית הספר היהודי שם. במאי 1939 נשלחו היא ואחותה לגרמניה, לבית ספר חקלאי בעיר Ahlem שליד הנובר, שם, בלב גרמניה, יכלו עדיין ילדים יהודים ללכת לבית ספר. רוב הילדים משם נשלחו במשלוחי הילדים המפורסמים אל הקוויקרים באנגליה, אלא שהמשלוחים הופסקו בדיוק לפני המשלוח שאמי ואחותה היו אמורות לצאת בו, בית הספר נסגר והן נשלחו חזרה הביתה באוקטובר 1942.

הן לא חזרו הביתה להרבה זמן. חודש מאוחר יותר, בנובמבר 1942, נשלחה כל המשפחה יחד לגטו טרזין, שם שרדו עד לשחרור, ביוני 1945. אחרי השחרור הם חזרו לגור שם, עד שעלו ארצה ב 1949, אמי עזבה שם כבר בסוף 1945, ויצאה ל"הכשרה" (MIHA – Mittlernhachshara) לקראת העליה לארץ והעליה על הקרקע בעיר ז'ילינה, כיום בסלובקיה, שם פגשה את אבא שלי (למזלי). מההכשרה יצאה לסלול מסילות ברזל עם שאר חניכי תנועת גורדוניה, ליד העיר banska stiavnica, אלא שהמאמץ גרם לפריצה מחודשת של מחלתה, ואבי הגיע מזילינה על אופניו, שכר אמבולנס, והחזיר אותה לבית הוריה להתאושש. שם נשארה ולמדה כובענות עד שנסעה לווינה ב 1949, ומשם הגיעה בטיסה ארצה, ב 16 לאוגוסט 1949, יחד עם ארונו של בנימין זאב הרצל, ארונות הוריו וארון אחותו פאולינה. לפני שהועלו הארונות, ואמא שלי, אל המטוס בשדה התעופה של וינה, נשאו שם דברים גם יצחק גרינבוים ונשיא קהילת וינה.

מעטים הגיעו אז לארץ בטיסה, אבל חברה של אמי הצליחה לסדר לאמי,  בשל/בזכות מחלתה, מקום בטיסה המיוחדת הזו. חברה זו שעבדה בחברה קדישא של וינה טיפלה בהוצאת עצמות הרצל ומשפחתו מהקבר. נדמה לי שאני זוכר סיפור שלא נותרו מקומות ישיבה במטוס ואימי הגיעה ארצה ישובה על ארונו של הרצל. אבל אני לא מוכן להישבע שזה אכן מה שהיה. בוויקיפדיה כתוב שזה היה מטוס אל על (מדגם דגלס C-54 סקיימסטר). ב-10 באוגוסט 1949 הובאה לפני הכנסת הצעת חוק העלאת עצמותיו של הרצל והחוק נתקבל על ידה בו ביום. החוק קבע כי צוואת הרצל תקוים בירושלים ב-17 באוגוסט 1949. 

אחותי ביקרה בבית עם אמי ביולי 1989, חצי שנה לפני נפילת החומה, בתקופה הקומוניסטית. הבית היה אז במצב די ירודScan-001

ועדיין חלק מטור של בתים, עם מספר בתים הצמודים לו משמאלו, במקום שבו עובר כעת כביש ראשי.Scan-004

השירותים על המרפסת היו שם עדייןScan-002

אז, אפשר היה להיכנס לבניין שהיה בעצם נטוש, וזו אמא שלי בתמונה מטה מצביעה על המקום בו היה חדר השינה שלה ושל אחותה בקומה הראשונה.Scan-003

העיר  Nový Jičín מפורסמת בספרי ההיסטוריה בעיר בשל קרב גדול שהתחולל בה ביולי 1621, במסגרת מלחמת שלושים השנים. לא היו בה אף פעם הרבה יהודים, בין 200-300 לפי הרישומים בספר הקהילה, שזה בערך 1-2% מתושבי העיירה. שפת התושבים הייתה מאז ומתמיד גרמנית, וסבא שלי למשל, כלל לא דיבר צ'כית (האמת, שפה קשה…). אמי ואחותה, כן. אבל בעיקר גרמנית. וכך יצא שגם אני, כילד, דיברתי בבית גרמנית ולא צ'כית עם הסבים והסבתות. מילא, שפה הרבה יותר שימושית. אולי פעם עוד אצליח לקרוא את היידגר במקור.

עוד על יהודי  Nový Jičín מתוך דף הקהילה בבית התפוצות:

האוכלוסייה
‏ יהודים מסי התושבים השנה
14 1847
155 1868
275 1880
253 1900
249 1921
206 13,997 1930

העיר
היא עיר עתיקה השוכנת בצפון-מזרח מורביה. כ-35‏ ק"מ דרומית-מערבית מאוסטרווה ( Ostrava ‏) והיא ידועה היום בתעשיית הטבק, הטקסטיל והכובעים שלה. חלקה העתיק, ובה בניינים בסגנון הרנסנס, הוכרז אתר אורבני שמור. בעיר גם נמצא מוזיאון המןקדש לתעשיית הכובעים המקומית.

‏‏הקהילה היהודית |
‏על פי מקורות שונים ישבו יהודים בנ' כבר במאה ה-  14 ‏ואולי עוד קודם לכן. בין המתיישבים היו כפי הנראה יהודים שהגיעו לנ' מערים בגרמניה מהן ברחו בעקבות מגפת ‏המוות השחור של שנת 1348 ‏. תחילה היו נתונים לשלטונם של שליטים מקומיים ועם הפיכתה של נ' לעיר מלכותית, היו לעבדי המלך. ב  1581- ‏היו ב"רחוב היהודים", ששכן בקרבת הארמון,  46 ‏בתים, ויהודים ישבו גם מחוץ לגטו. ברשות הקהילה היה בית- כנסת, בית-עלמין ומקווה טהרה שאליו הובילו מים מהארמון הסמוך באמצעות צינורות- עץ. מים אלה, בתוספת מי הנחל שזרמו לאורך חומת העיר בקרבת הגטו, סיפקו ככל הנראה את צורכיהם של תושבי העיר היהודיים. ב- 1562 ‏ גורשו יהודי נ', יחד עם יהודי ‏שטרנברק  ,והתיישבו כנראה בכפרים הקרובים. לפני שעזבו את העיר ‏מכרו יהודי נ' את בניין בית-הכנסת לראש העיר והעמידו את בית-העלמין לרשות פרנסי העיר בתנאי שהמקום לא ייחרש ולא ייבנה לעולם. אולם ידוע שהפרנסים לא היססו להשתמש במצבותיו לתיקון חומות העיר. ב- 1908 ‏, בעת עבודות חפירה להקמת בית-מלון בנ' נתגלו שתי מצבות עתיקות ונמסרו למוזיאון. במקומות אחרים בעיר נתגלו אבני בניין שהיו בעבר הרחוק שייכות לבית-הכנסת של קהילת נ' העתיקה.

‏בעקבות צוו הסובלנות" ( Toleranzedikt ‏") של הקיסר יוזף השני ( 1792 ‏) הורשו משפחות יהודיות אחדות להתיישב בעיר ,אבל רק אחרי מהפכת 1848 ‏נוצרה שם קהילה שפתחה בית-כנסת זמני ותלמוד תורה, וב-  1875 ‏גם בית-עלמין חדש. ואולם כבר ב- 1850 ‏ נאלצו שלטונות העיר לדכא בכוח ניסיון לחולל מהומות אנטישמיות. ב-  1868 ‏אושר תקנון הקהילה החדשה וב-  1892 ‏היא הוכרה על-ידי השלטונות כקהילה עצמאית, וצורפו אליה ‏יהודי פרזייבור,  פרנשטאט ופולנק. ב- 1908 ‏נחנך בית-הכנסת החדש של הקהילה.

‏‏פרנסתם של רוב יהודי נ' הייתה על המסחר, אחדים מהם הקימו מפעלים לייצור ספירט וחומץ ובית-חרושת לבדים ולאריגים, אשר את רוב תוצרתן ייצאו לארצות הבלקן. בבעלות יהודית היו גם מנסרה ובית-מסחר גדול לעצים. יהודים גם פיתחו תעשייה ביתית לייצור כובעים. בקרב יהודי העיר היו גם בעלי מקצועות חופשיים – רופאים, עורכי דין, יועצים משפטיים ומורים. יהודים שהתיישבו בסביבות נ' סחרו בחלקם בצמר ובשעווה ועסקו בהובלת בהמות. בתרומתם של יהודי העיר הוקם בה בית-חולים סעודי.

‏בתקופת הרפובליקה התפתחה בקרב יהודי נ' פעילות פוליטית וציונית ערה. בעיר נפתחו סניפים של אגודת הספורט "‏מכבי"‏ ושל תנועות הנוער הציוניות "תכלת לבן" ו"מכבי הצעיר"‏. כבר ב  1921 ‏נוסדה בעיר חוות ההכשרה החקלאית הראשונה במורביה ואחדים מחניכיה עלו לארץ-ישראל לפני מלחמת העולם השנייה וגם אחריה. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, נרכשו בנ'  90 ‏שקלים וב- 1937 ‏, בבחירות לקונגרס הכ', השתתפו 91 ‏מיהודי העיר .

בתקופת השואה ואחריה

‏בעת משבר הסודטים בסתיו 1938 ‏עזבו את העיר כל יהודי נ', פרט למשפחה אחת (המשפחה שלי…) , שראשה היה נכה מלחמת העולם הראשונה. משפחה זאת גורשה ב- 1942 ‏לגיטו טרזין, שרדה וחזרה אחרי השחרור לנ'.

‏אחרי המלחמה חזרו לנ' רוב הניצולים וביניהם גם אלה ששרתו כחיילים בצבא ‏הצ'כוסלובקי החופשי. רובם עלו לישראל או היגרו לארצות אחרות וב- 1949 ‏לא נותרו עוד יהודים במקום.

‏בית-העלמין נחרב בידי הנאצים וב-  1948 ‏הוקמה בו אנדרטה לזכר בני הקהילה שנספו בשואה. בית-הטהרה נמסר אחרי המלחמה לשימושה של כת נוצרית ובניין בית-הכנסת משמש ארכיון עירוני ואזורי.‏ וזה צילום האנדרטה ששלחה לי מוינה ידידה של אמי ז"ל.מצבה

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “Dolní brána 667/40

  1. מאוד מעניין. אני מבינה שביקור החולים אצל קטקה הפך לתחקיר עומק…
    מצאתי רק טעות הקלדה קטנה בת 100 שנה (2013 במקום 1913..).
    דרך אגב, כשהייתי שם עם אמא ביולי 1989, הבית היה במצב יותר מוזנח מבתמונה, אבל הורשינו להיכנס לדירה עצמה, שעמדה ריקה, אבל כדי להגיע אליה היינו צריכות לפלס דרך דרך ערימות של גרוטאות שעמדו בחדר המדרגות והיו שייכות לחנות החשמל שבקומת הקרקע.

      • כן, מצאתי כמה תמונות מאז. אנסה להעביר לך אותן. אין ספק שהבית עבר שינוי משמעותי מאוד מבחוץ (בטח גם מבפנים). אז הוא היה באמצע שורת בתים צמודים ולא על גבי אי תנועה. הבתים משמאלו הוקרבו כנראה לטובת כביש..

  2. פינגבק: Free Palestine | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s