אתרי הזכרון שלי


פייר נורה במאמר על "זכרון והיסטוריה" כותב על "מחוזות הזכרון", Les Lieux de Mémoire, (שהייתי אולי מתרגם כ"אתרי זכרון".) המאמר באופן כללי מתרפק על עבר, כנראה מדומיין, שבו היה לאומה הצרפתית  "זכרון משותף". הוא מכוון אל זמן שלפני העידן המודרני בו כתיבת היסטוריה הפכה להיות "מדעית", לפני שאופן כתיבת ההיסטוריה, (מי כותב את ההיסטוריה ואיך,) הפך להיות עניין בפני עצמו. לבטח לפני שהפציע עידן ריבוי הנראטיבים.

העידן ההוא, בו קבוצת אנשים גדולה "יודעת" כולה את אותם הדברים, ולא מטילה בהם ספק, בהתבסס על זכרונות מעבר משותף, לא בטוח שהיה אי פעם תקף לקבוצת אנשים כמו אומה, כמו מדינת לאום אבל יתכן שהיה קיים בחברות "פרימיטיביות" שתרבותן נסמכתת על סיפורים, מיתוסים בעצם, המסופרים שוב ושוב מדור לדור בלי שינוי, אולי בעל פה.

זה מה שפייר נורה קורא "זכרון", לעומת היסטוריה שהיא משהו כתוב, המסתמך על עובדות בדוקות, על מסמכים, על ארכיונים, על הקלטות וצילומים. לראייתו היסטוריה היא משהו שמצד אחד מוכוון אל העתיד, לא ההווה, העתיד שבעבורו יש לשמר את העובדות.

אלא שכיוון שהכל מתועד ונשמר בארכיונים, הוא אומר, כבר אין צורך לזכור את העבר. זה מגיע אולי לשיא באנשים שכבר לא זוכרים פרטים אישיים, כי זה נשמר להם בטלפון. שלא זוכרים שום דבר שאפשר למצוא בחיפוש באינטרנט בעולם מחובר תמיד. ההיסטוריה, אומר נורה, ממיתה את העבר.

דברים דומים אמר ז'אק דרידה, בביקור ביד ושם בסוף שנות התשעים. הקמת מוסד כמו יד ושם המתעד את השואה בפרוטרוט, מאפשר לאנשים לשכוח אותה, הוא גרס. אלא שדרידה לא היה אולי מודע שבמדינת ישראל מה שנורה קורא "זכרון", ספציפית זכרון השואה, הוא משהו המתחוזק ברמת המדינה. למשל טקסי יום השואה, למשל המסעות ל"אתרי הזכרון" בפולין, מקומות בהם יש שיירים של זיכרון מהדבר עצמו, מסעות שתפקידם לתחזק את תחושת הקורבן היהודית שבעים שנה אחרי.

יש למסעות ולטקסים תפקיד חשוב. זכרון ה"לעולם לא עוד" ותחושת הקורבן חשובים פונקציונלית למדינה, שקמה בזכות יתרת הזכות לקרבן אחרים שנצברה לעם היהודי בגלל קורבנו בשואה. אלא שאת היתרה ב"כרטיס אשראי הקורבן" יש לטעון שוב ושוב מחדש באתרי הזכרון של השואה, כדי לאזן את משיכת היתר על הכרטיס הנובעת מהפיכת הפלסטינים לקורבנות. כדי שבני השמונה עשרה ימשיכו להתגייס למלאכת תחזוקת הכיבוש.

אני לא פוסל את הצורך של עם ב"זכרון". יש לזה חשיבות לתפקוד מדינת הלאום של אותו עם. כאשר מתחילים לפקפק בזכרון הזה, כמו למשל כאשר אנשים עושים עבודות דוקטורט על הטבח בתושבי הכפר טנטורה. כאשר שוב ושוב מתברר שב 1948 הם לא באמת כולם "ברחו בהוראת מנהיגיהם", שצה"ל לא באמת היה הצבא המוסרי ביותר בעולם גם אז, המסקנה שלא מעטים גוזרים מזה היא שמספיק עם העמדות הפנים, מספיק עם ההצטעצעות. אפשר פשוט לעשות מה שבעצם עשינו מאז ומתמיד, רק בלי הפוזה.
אליאור עזריה יכול להיות גיבור ישראל בישראל בה התברר שגיבוריה היו כאלה מאז ומתמיד.

יתכן שהעידן הנוכחי, של "פוסט אמת" הוא צורך של עמים לשחזר את התחושה המלוכדת ההיא ש"זכרון" משותף סיפק פעם. כי אם העובדות המתועדות של ההיסטוריה לא מראות את מי שאנחנו היינו רוצים לזכור שהיינו, שהעובדות המציקות של היום לא משקפות לנו בראי את מה שאנחנו רוצים לראות שם, אז לעזאל עם העובדות. נמצא לנו "עובדות אלטרנטיביות". נצהיר שהפרצוף המכוער המשתקף בראי הוא לא בעצם מכוער. הוא מי שאנחנו, ונמאס לנו שיגידו לנו שאנו לא יפים.

וזה חבל. כי הייתי רוצה לקוות שעם שמספר לעצמו שוב ושוב כמה הוא מוסרי, ש"זוכר" כמה הוא פעל כפי שנכפה עליו, שמלחמותיו הן של אין ברירה, שעם כזה אכן יתחיל להתנהג כפי שהוא "זוכר" שהוא. ביחוד כאשר יש לו ברירה, כאשר קיומו כבר לא מאויים. אני חושב שכשאתה אומר לאנשים שהם טובים, הם נעשים יותר טובים. ככה זה. הם לא רוצים לאכזב, את עצמם בעיקר.

מה שעוד אומר פייר נורה, שכיוון שלרשות האנשים כבר לא עומד הזכרון המשותף, הקולקטיבי, הם זקוקים לספק לעצמם היסטוריה אישית, אינדיבידואלית. והמטלה לייצר היסטוריה זו, את התיעוד שלה, היא על האינדיבידואל.  רציתי להתייחס לקטע הזה מתוך המאמר:

שהרי על הפרט, ועליו לבדו, מעיק בהתמדה, ובה־בעת בלא־הבחנה,  הכורח לזכור: כפי שעל יחסו האישי אל עברו מונחת אפשרות התחיותו.  התבקעות הזיכרון הכללי לחלקיקים של זיכרון פרטי מעניקה לשלטון  הזיכרון כוח־כפייה פנימי עצום. הוא מחייב כל אחד ואחד בהיזכרות,  ואת הגילוי־מחדש של ההשתייכות הופך לעקרון הזהות.

השתייכות זו מגייסת בתמורה את כל־כולו. כאשר אין הזיכרון רווח בכל  לא יהיה לו עוד קיום בשום מקום, אם לא תעמוס אותו, את משא  אחריותו, תודעה אחת פרטית בהחלטת־יחיד. ככל שהזיכרון נחווה פחות  באופן קולקטיבי, כך הוא זקוק יותר לאנשים יחידים ההופכים את עצמם  לאנשי־זיכרון.

זה מתבטא אצל חלק מהאנשים בתיעוד צילומי, אובססיבי לעתים, של עצמם ושל קרוביהם וחבריהם. בתיעוד כל מעשיהם והגיגיהם במקומות כמו פייסבוק, בכתיבת היסטוריות משפחתיות, ביצור גנאולוגיות ועצי משפחה. אצלי זה בא לידי ביטוי בבלוג. סיפרתי על האובססיה שלי לתעד את התאריך בו שהיתי בכל מקום  מחוץ לישראל, יש לי גם קטגוריה שלמה של פוסטים המספרים את סיפורי משפחתי שני דורות לאחור. ואני כותב פוסט על כל דירה או בית בהם חייתי יותר מכמה ימים.

הפנמתי את עניין הצורך לתעד את ההיסטוריה שלי. ממילא אני כמעט שלא מצליח לבדות עלילות בידיוניות ולכן מה שנשאר לי זה לכתוב על דברים שקרו לי בפועל, בצורה כזו או אחרת. ואחד הדברים שקרו לי אתמול, היה אירוע בשם "קפה פילוסופי" בתל אביב, פגישה שלקראתה קראתי את המאמר דנן של פייר נורה.

בניגוד ל"קפה הפילוסופי באנגלית" שאליו הלכתי כמה פעמים בפריז ושהיה רדוד ולא מעניין, המתכונת של האירוע התל אביבי הייתה הרבה יותר מוצלחת. בקפה הפילוסופי התל אביבי, שזו כבר הייתה התכנסותו השישית (אחת לחודש, בבית קפה), יש הנחיה, יש טקסט לקריאה לפני, שהתרשמתי שרוב המשתתפים קראו ביסודיות ראויה, ויש אינטראציה מצויינת ומפרה. פורמט מצויין, בניגוד לזה הפריזאי שבו אין הכנה, אין קריאה, אין הנחייה, רק שיחות סרק על שאלה "פילוסופית" אחת הנבחרת מתוך כמה שהקהל מעלה. (גילוי נאות: קרן, המארגנת של האירוע בתל אביב, דוקטור לפילוסופיה, היא קרובת משפחה).

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s