להלן תרגום הפרק הרביעי של הבדל וחזרה, ספרו של ז'יל דלז. תורגם על ידי יובל רוזן.
קנט אינו מפסיק אף פעם להזכיר שהאידיאות הן במהותן "בעייתיות". ולהפך, הבעיות הן האידיאות עצמן. ללא ספק הוא מראה שהאידיאות מובילות אותנו לבעיות שקריות. אולם אין זה המאפיין העמוק ביותר שלהן: אם התבונה, לפי קנט, מעמידה במיוחד בעיות שקריות, ולכן נושאת בליבה אשליה, הרי זה משום שהיא, ראשית, ספיקה (faculte) של העמדת בעיות בכלל. לספיקה כזו, כשלוקחים אותה במצבה הטבעי, עדיין אין אמצעים להבחין בין אמיתי ושקרי, בין מבוסס ובלתי מבוסס, בבעיות שהיא מציבה. אולם מטרתה של הפעולה הביקורתית היא לספק לה אמצעים אלה: "הביקורת אינה מעסיקה את עצמה באובייקטים של התבונה, אלא
בתבונה עצמה או בבעיות הנובעות מחיקה" (קנט, ביקורת התבונה הטהורה, הקדמה למהדורה השניה : "התבונה הטהורה הספקולטיבית נחנת במיוחד בכך שהיא יכולה וחייבת להעריך במדויק את כוחה הסגולי, על פי האופנים השונים בהם היא בוחרת את האוביקטים של חשיבתה, וביכולת למנות באופן מלא את כל האופנים השונים בהם היא מעמידה בעיות.." ). לומדים שהבעיות השקריות קשורות לשימוש בלתי-חוקי באידיאות. מכך יוצא שלא כל הבעיות שקריות: לאידיאות, בהתאם לטבען הביקורתי המובן כהלכה, יש שימוש חוקי לחלוטין, הנקרא "מנחה", ולפיו הן מכוננות בעיות אמיתיות או מציבות בעיות המבוססות היטב. מסיבה זו מנחה פירושו בעייתי. האידיאות, לעצמן, בעייתיות או יוצרות-בעייתיות – וקנט, למרות שבטקסטים מסוימים הוא מבלבל את המונחים, מנסה להראות את ההבדל בין "בעייתי" מחד, ובין "היפותטי", "פיקטיבי", "כללי" (G) או "מופשט" מאידך. באיזה מובן אם כן התבונה הקנטית, כספיקה של אידיאות, מעמידה או מכוננת בעיות? במובן זה שרק היא מסוגלת לאחד בכוליות אחת את הצעדים של השכל הנוגעים למכלול של אוביקטים (שם, האידיאות הטרנסצנדנטליות, I עמ'..).[סוף עמוד 218].
השכל לעצמו היה נשאר תקוע במהלכיו הנפרדים, אסיר של מחקרים או חקירות אמפיריים חלקיים ביחס לאוביקט זה או אחר, בלי יכולת להעלות את עצמו אי-פעם למושג של "בעיה" שמסוגלת לתת לכל מהלכיו אחדות שיטתית: השכל יכול להשיג רק את התוצאות או את התשובות, כאן ושם, אך אלה אף פעם אינן מכוננות "פתרון". שכן כל הפתרונות מניחים בעיה, כלומר כינון של שדה שיטתי מאוחד ומכוון הכולל תחתיו את המחקרים או החקירות, באופן כזה שהתשובות, מצידן, יוצרות בדיוק מקרים של פתרונות. כך יוצא שקנט אומר שהאידיאות הן "בעיות ללא פתרונות". ובזה אין הוא מבקש לומר שהאידיאות הן בהכרח שאלות שקריות ולכן בלתי פתירות אלא להפך, שבעיות אמיתיות הן אידיאות, ושאידיאות אלה אינן נדחקות על ידי הפתרונות "שלהן", שכן הן תנאים שבלעדיהם אף פתרון לא היה קיים מעולם. לאידיאות יש שימוש חוקי רק ביחס למושגי השכל; אך להפך, מושגי השכל מוצאים את הבסיס לשימושם הנסיוני המלא (מקסימום) רק במידה שהם מתיחסים לאידיאות הבעיתיות, בין אם הם מאורגנים בקווים המתכנסים לקראת מוקד אידיאלי מחוץ לנסיון ובין אם הם משתקפים על בסיס של אופק עילאי שחובק את כולם (שני הדימויים נמצאים בנספח לדיאלקטיקה II, עמ' ..). מוקדים ואופקים אלה הם אידיאות, כלומר האידיאות ככאלה, בטבען שהוא באחת אימננטי וטרנסצנדנטי.
לבעיות יש ערך אובייקטיבי, לאידיאות יש, באופן מסוים, אובייקט. "בעייתי" אינו מציין רק סוג בעל חשיבות מיוחדת של פעולות סובייקטיביות אלא ממד של האובייקטיבי ככזה המושקע בפעולות אלה. אובייקט מחוץ לניסיון יכול להיות מיוצג בצורה בעייתית בלבד; אין פירוש הדבר שלאידיאה אין אובייקט ממשי אלא שהבעיה כבעיה היא האוביקט הממשי של האידיאה. קנט מזכיר לנו שהאובייקט של האידיאה אינו פיקציה, היפותזה או יש תבוני: זהו אובייקט שאינו יכול להנתן או להיות מוכר, אך חייב להיות מיוצג מבלי שאפשר יהיה לקבוע אותו במישרין. קנט אוהב לומר שלאידיאה כבעיה יש באחת ערך אובייקטיבי ובלתי-קבוע. [סוף עמוד 219]. אי-קביעות אינה אי-שלמות פשוטה בהכרתנו ולא העדר באובייקט; זהו מבנה אובייקטיבי, חיובי באופן מושלם, הפועל כבר תפיסה כאופק או כמוקד. למעשה, האובייקט הבלתי-קבוע,….
דרכי עצים 