שני סוגי קולוניאליזם


משהו שלקחתי אתי מההרצאה של אילן פפה בבית הקפה וההוצאה לאור בערבית Dar Raya אשר ברחוב מסדה. המושג קולוניאליזם התיישבותי וההבדל בינו לבין קולוניאליזם של מעצמות. הבנת ההבדל חשובה להבנת מצבנו פה, לעבר ולעתיד של המפעל הציוני.

בניגוד לקולוניאליזם של מעצמות, שסיפחו שטחים, בדרך כלל לא רציפים אתן גאוגרפית, מתוך כוונה לנצל כלכלית את השטח ותושביו, וכאשר הנסיבות משתנות פשוט עוזבות, ומחזירות את הפקידות הקולוניאלית הביתה, כמו למשל בריטניה בהודו, קולוניאליזם התיישבותי הוא מקרה שבו אנשים שלא נשלחו על ידי מעצמה כל שהיא להתיישב בשטח, אלא שהם באו או מסיבות כלכליות (נאמר רעב..) או מחמת רדיפות בארצות מוצאם. הם לא באו במטרה לנצל את האוכלוסיה הילידית אלא להחליף אותה. ברוב המקרים האוכלוסיה הילידית הדלילה יחסית שולטת באותו השטח שבו חושקים המתיישבים. וכשהנסיבות משתנות, אין למתיישבים מדינת אם לחזור אליה.

הציונות אומר אילן פפה, היא קולוניאליזם התיישבותי – לקרוא לה כך הוא לא מילת גנאי. אלא שמדינת ישראל חושבת אחרת, וניסתה למנוע, לא בהצלחה, את קיום הכנס שלו על הנושא, באנגליה.  ארה"ב, אוסטרליה וקנדה הן כולן תוצרים של קולוניאליזם התיישבותי על פי ההגדרה הזו.

עוד הוא אומר, שההתייחסות של הפלסטינים עד שנות השישים והשבעים אפילו, (כפי שזה משתקף באמנה הפלסטינית,) לציונות כאל קולוניאליזם מהסוג הראשון היא משגה מושגי שלא אפשר להם לנהל משא ומתן מדיני עם מדינת ישראל. היהודים לא "נשלחו" לפה, והם לא באמת יכולים לחזור לארצות מוצאם. לא ללוב וגם לא לפולין, לא לעירק וגם לא לסלובקיה. כמה עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, אלו היותר פריבילגיים שבינינו, יכולים לטפטף פה ושם חזרה לחו"ל, על פני שנים רבות, ולאו דווקא לארצות מוצאם, אבל זהו בערך. יש כשבעה מליון יהודים שתקועים פה, והפלסטינים משלים את עצמם, לרעתם, אם הם חושבים שזה הפיך.

המכנה המשותף של קולוניאליזם התיישבותי, לפחות היסטורית, היא הניסיון להעלים את האוכלוסיה הילידית, כדרך לפנות את השטח למתיישבים החדשים. במאה התשע עשרה ארה"ב יכלה להרשות לעצמה להשמיד כמעט את כל האוכלוסיה האינדיאנית במערב ארה"ב ולכבוש חלקים ממקסיקו במאמציה לספח את כל השטח בין שני החופים. אוסטרליה יכלה לחסל פיזית כמעט את כל האוכלוסיה הילידית ולחמוס את ילדיהם. אבל זה כבר לא קביל כיום.

גם הפתרון של טיהור אתני על ידי גירוש, שמדינת ישראל, בזכות המצפון הרע של מדינות העולם אחרי השואה, הצליחה לממש לגבי חצי מהאוכלוסיה הילידית ב 1948, גם הוא כבר לא קביל. בהכנותיהם לכיבוש הגדה, שהחלו לטענת אילן פפה ב 1963, כאשר מנגנון הממשל הצבאי שבוטל בתוך הקו הירוק החל להכין עצמו לנהל את תושבי הגדה שארבע שנים יותר מאוחר "ימצאו" את עצמם תחת שלטון ישראל, הנחו יגאל אלון ומשה דיין את אנשי המנהל שלא לשקול פתרונות של גירוש, רק דחייה של הקניית זכויות אזרח, "אולי אפילו חמישים שנה".

אז מה נשאר לנו? נשאר הפתרון שנוסה בדרום אפריקה, של "בנטו-סטנים" או אולי צריך לקרוא להם "בנט-סטנים" – מובלעות צפופות שבהם ירוכזו "הילידים" ומהם יצאו הכנועים והממושמעים שבהם לחטוב עצים ולשאוב מים בשטחים שהיו שלהם קודם לכן. "רצף טריטוריאלי הוא רעיון מיושן" אומר פרופסור אומן, מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. נראה לי שהוא במקום הנכון – יש לו עוד הרבה מה ללמוד לפני שהוא יזהה רציונליות מהי.

בדרום אפריקה זה לא עבד, וזה לא הולך לעבוד גם פה. זה פשוט לא רציונלי וסותר כל מראית עין של צדק חלוקתי במשאבים. פתרון כזה לא יכול להיות קביל לא עד דעת "הילידים" ולא על דעת "העולם". תשובת הימין? "העולם" אנטישמי ושלפלסטינים אין ברירה – אנחנו פשוט יותר חזקים.

הטיהור מרוב השטח לא פתרון מעשי לקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני. אז מה כן פתרון? לעצור. לדעת להסתפק במה שמדינת ישראל כבר הצליחה להשיג, שהוא החלק הארי של השטח שבמקור יועד לשתי מדינות שוות צפיפות. לנסות להשתלט על כל שאר השטח, ה 22% הנותרים, צפוי להכשיל את המפעל הזה כולו.

אין למדינת ישראל באמת בעיית שטח, גם בתוך הקו הירוק. האוכלוסיה, כמו ברוב העולם, מתרכזת יותר ויותר בערים, וערים עם תשתיות נאותות יכולות, וצריכות אפילו, להיות צפופות.  אין גם בעיה לספק את צרכי המזון של התושבים בתוך השטח הקיים, עם חקלאות שהופכת יותר ויותר אינטנסיבית, ועם יבוא מזון. כלכלת המדינות המפותחות באמת כבר מזמן לא מתבססת על חקלאות, אין בזה רווח.

ואם לא? אם ננסה לחמוד את הכל, אולי תהיה פה מדינה על כל השטח, שתשרוד כמה עשרות שנים תוך המשך כיבוש שילך ויהפוך יותר ויותר לא הומני ואוכלוסיה שתהפוך יותר ויותר גזענית. כי הדרך היחידה של אנשים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי של שתי אוכלוסיות שלאחת יש זכויות ולשנייה לא, היא להתחיל לחשוב שחסרי הזכויות הם "לא באמת כמונו", לעשות להם דה-הומניזציה. יהיו פה יותר ויותר אליאור עזריה.

אבל זו כבר לא תהיה המדינה שהורינו תכננו להקים פה. לא מדינה שבה אני אהיה מוכן לחיות. זו תהיה מדינה גרועה מדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. והיא לא תשרוד.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “שני סוגי קולוניאליזם

  1. המדינה שאתה לא מוכן לחיות בה כבר מזמן כאן.

    ןגם אליאור עזריה כבר מזמן כאן. כל חייל הוא אליאור עזריה. ויותר גרועים ממנו הם מפקדיו ומשלחיו. חלקם חברי כנסת, שרים, ראשי ממשלה ונשיאים. כולם הרבה הרבה יותר גרועים מאליאור עזריה.

    אז מה עושות? וכאן תשובתי גם לפוסט הקודם. התשובה היא לא שלנו, אלא של הפלסטיניות. קודם כל צריך להבין שהפלסטיניות הן לא ילדות שההורים אומרים להם מה לעשות. ואחר כך התשובות כבר יבואו מאליהן. כל מי שחושבת במושגים של אנחנו והן מנציחה את הסכסוך. זה אנחנו ואנחנו. כמו אני ואחותי. כמו חדרה ונתניה. כמו כיתה א1 וכיתה א2. שלום כיתה א'.

    • מסכים. זה מה שעניתי לידידי ש. ששואל מה אני מציע. ואני מציע, שנדבר עם הפלסטינים. לא אחד עם השני ואז נחליט כבר בשבילם.

  2. הופתעתי לקרוא שפתאום אנחנו 'קולוניאליזם טוב' (יחסית). אבל הטעות לפיה פירשו אותנו במשך שנים כ'קולוניאליזם רע' לא הייתה רק של הפלסטינים, אלא גם של חלקים בשמאל הישראלי, שטענו שישראל היא פח האשפה של אידיאולוגיות אירופאיות נפשעות.

    אולי ייטב לכל ההיסטוריונים והאידיאולוגים לדבר על המצב הקיים בלי להידרש כל הזמן להשוואות היסטוריות מכאן או משם, מופרכות יותר ומופרכות פחות. מצב העניינים מסובך מספיק גם בלעדיהן. ואם אפשר היה בלי נבואות – זה הכי עדיף.

    • את לא חושבת שאפשר ללמוד משהו מההיסטוריה? מניסיונם של אחרים? נכון שבכל כתיבה של היסטוריה מסתתרת אידאולוגיה, וזה בלתי נמנע, אבל עדיין, לצמצם היסטוריונים רק לאידאולוגים, בלי לקחת בחשבון את המחקר והלימוד שלהם, "מוכר אותם קצר".

      • אני חושבת שאפשר וצריך ללמוד מן ההיסטוריה, בתנאי שיודעים את ההיסטוריה. אני לא רומזת כאן שפפה לא יודע, אחרי הכול זה המקצוע שלו ויש להניח שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. אבל כשכל שבוע צצות אצלנו השוואות חדשות (ולאו דווקא על ידי אנשי מקצוע), הראש נעשה סחרחר במקצת. עוד לא התאוששנו מההשוואה לווימאר/ליל הבדולח/גרמניה 1938/אושוויץ/ ועוד ועוד – וכבר התרגשה עלינו השוואת הקולוניאליזם. לאחר שהתברר לנו שאנחנו כגרועי הקולוניאליסטים, נודע לנו פתאום שהקולוניאליזם שלנו הוא דווקא טוב (יחסית). וברקע מרחפת כל העת דרום אפריקה, בצירוף התחזית/נבואה שאנחנו אפילו יותר גרועים ממנה. הייתי מציעה לאנשים להרגיע, אבל ברור לי שלא יקשיבו, אז נניח לזה: תשוו בכיף.

      • אני לא יודע אם אפשר להצמיד "ערך" לסוג כלשהו של קולוניאליזם. בזה של המעצמות, האוכלוסיה הילידית לא סולקה או נרצחה בדרך כלל, חוץ מאולי בקונגו תחת לאופולד השני. ובסופו של דבר, העמים המוכפפים נפטרו, לפחות מהשלטון הישיר של הקולוניאליסטים, שהפך להיות קולוניאליזם כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

        מאיתנו, הפלסטינים לא יצליחו להפטר, לטוב ולרע.

  3. אהבתי את מה שכתבת, אבל אתה כותב "אז מה כן הפתרון? לעצור"
    אני מניח שאלה המלים שלך כי אילן פפה דווקא תומך בפתרון של מדינה אחת, דמוקרטית,
    שנותנת זכויות שוות הן למהגרים הציוניים שכבר גרים בה, והן לילידים הפלסטינים – אלה שעדיין גרים בין הים לנהר, וגם אלה שגורשו ממנה ב-48 וחיים חלקם כפליטים בארצות השכנות.
    גם אני בעד מדינה אחת, כי ממילא חובה לאפשר לפליטים לחזור לארצם (שזה כאן, לא ברמאללה), וחייבים שוויון אמיתי ומוחלט בפני החוק. אז אם כבר "מדינת ישראל" תהיה בלי רוב יהודי ובלי תווית של "מדינת בשביל יהודים קודם כל", אז בשביל מה צריך שתי מדינות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s