תנו לחמאס לנצח


לפני שלוש שנים ושבועיים ישבתי במכונית פרטית שהסיעה אותי משדה התעופה של קהיר אל מלון שלא היכרתי. נהג המכונית, בעצם מונית "חאפרית", הבטיח לי שהמלון (של "בן דודו") נמצא במקום שקט, בשכונת מגורים של קהיר, בניגוד לפנסיון שאליו נהגתי ללכת שהיה קרוב מדי לכיכר תחריר. חצי שנה אחרי מהפכת ה 25 בינואר, עדיין להטו שם הרוחות, אז העדפתי לשמור מרחק, וגם הבטחתי כך לזוגתי שתחייה. (מה חיפשתי שם? כאן, כאן וגם כאן)

ידעתי מביקורים קודמים שמצריים מלאה באנדרטאות ואזכורים ל"ניצחונה ההיסטורי והמפואר" במלחמת השישה באוקטובר, זו שאצלנו נקראת מלחמת יום כיפור. הגשר החשוב ביותר מעל הנילוס בקהיר (בתמונת הכותרת של הרשומה), זה שמאחורי המוזיאון המצרי וליד כיכר תחריר נקרא "גשר השישה באוקטובר", העיר החדשה שנבנתה ליד קהיר, שכונת יוקרה למתעשרי משטר מובארק, נקראת גם היא עיר השישה באוקטובר. וגם "הישגים" צבאיים צנועים יותר, כמו טיבוע המשחתת אילת בזמנו, זכו ללא מעט אנדרטאות, כולל אחת מאד גדולה באלכסנדריה.

בעבר לא שמעתי ממצרים שאתם באתי במגע התבטאויות מילוליות בנושא. אלא שחל במצריים שינוי משמעותי בהלך הרוחות אחרי המהפיכה, והפעם שמעתי מנהג המכונית והבחור שהצטרף לנסיעה וישב לידו, שיר הלל בוטה להישגי צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים. המצרים הם עם מנומס מאד בדרך כלל, אבל שני החברה האלה, שידעו שאני מישראל (כי אמרתי להם) היו  הרבה פחות עצורים מהרגיל, ותארו לי בפרוטרוט איך צבא מצרים רמס את צה"ל, ואיך הוא הואיל ברוב טובו לעצור בפאתי תל-אביב, כדי שלא להשפיל אותנו לגמרי.

שאלתי אותם מאיפה הם יודעים את כל זה – הרי הם אפילו לא נולדו בזמן המלחמה. הם ענו ש"זה ידוע". כנראה מלמדים את זה בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר אצלם. הייתי בן עשרים בזמן המלחמה ההיא, אך לא הייתי בצבא – הגיוס שלי נדחה בגלל שהועפתי בכיתה ט' מהפנימייה הצבאית. שאר בני המחזור, אלו שלא התמזל מזלם לעוף משם, גויסו קצת לפני המלחמה וכשליש מהם נהרג. אבל היכרתי לא רע את סיפור המלחמה, ליתר דיוק, היכרתי את סיפור המלחמה כפי שמספרים אותו אצלנו, כשֶבֶר שהוא גם הישג. ואכן, למרות תנאי הפתיחה הקטסטרופליים, בכל זאת סיימנו את המלחמה ההיא במרחק 101 קילומטרים מקהיר, וכל החלק של צבא מצרים שהצליח לחצות לסיני היה מכותר מכל עבר, והיינו ב"אפריקה", בארץ גושן. לא רע.

"PikiWiki Israel 4222 Israel Defense Forces" מאת דני גולדשמידט - Egged History Archive via the PikiWiki - Israel free image collection project. מתפרסם לפי רישיון Creative Commons Attribution 2.5 דרך ויקישיתוף

בקילומטר ה 101 מקהיר

אבל העדפתי לא לידע את שני אלו על דברים מעין אלה. לא מפחד, היה להם אינטרס כלכלי להביא אותי בשלום למלון ממנו הן יקבלו עמלה על הבאתי. אלא בגלל ש"ידעתי", כלומר היכרתי את הנרטיב כפי שהוא מסופר מהצד שלנו, שרק בגלל שסאדאת הצליח לשווק לעם המצרי את המלחמה הזו כהישג כה אדיר, כשיקום הכבוד המצרי, כהשפלת ישראל, רק בזכות דימוי זה של הצלחה ושל שיקום הכבוד הוא הצליח לחתום על הסכם שלום איתנו, הסכם ששורד לא רע כבר לא מעט שנים. בכל אופן, כבר אין לנו מצב מלחמה עם מצרים.

ולכן אני אומר: בואו ניתן לחמאס לנצח. ליתר דיוק – בואו נאפשר לו להיות מסוגל לשכנע בניצחונו את תושבי עזה. בואו ניתן להם להרגיש שהם יצאו גברים, שהכבוד שלהם שוקם.

אין פה אמירה גזענית. אני לא מנסה להגיד ש"לערבים חשוב כבוד". קודם כל כי גם לנו חשוב הכבוד, לא פחות מאשר להם. אני זוכר את שיחת האם השכולה  עם יעל דן ברדיו לפני הכניסה הקרקעית. בנה נהרג בכניסה הקרקעית הקודמת, והמסרון האחרון ממנו אליה אמר: "בעזרת השם נחזיר לעם ישראל את הכבוד". אז לא זה. אלא כי הכבוד חשוב יותר לחלש מאשר לחזק. 

החזק, יודע שהוא חזק, ויודע שסימן של חוזק זה היכולת למחול על כבודו. לחלש, יש רק את כבודו. תושבי עזה בכלל, וגם החמאס בפרט, חוץ מזה שהם סובלים, גם מושפלים. מושפלים כי הם רואים את העדיפות הצבאית המוחצת שלנו. כי הם יודעים שאנחנו מיירטים את הרקטות שלהם, שכל שיגוריהם הם לבטלה. אז מה נשאר להם? הם צריכים לשקם את תחושת הערך העצמי שלהם באיזהו אופן בכדי שיוכלו לרדת מהעץ עליו טיפסו (אמנם בעזרתנו…)

זה היה מן הסתם די משפיל לחמאס, שעסקת שליט הייתה ההישג הממשי היחיד שלו כנגדנו מאז שעלה לשלטון, וכך גם שיווק אותה לציבור שלו, שהפרנו את ההסכם אתם, בכך שעצרנו מחדש את כל אנשי החמאס משוחררי שליט, באמתלה שחוטפי שלושת הנערים "מזוהים" עם החמאס, ולמרות הכחשות החמאס (שבנסיבות רגילות היה שש לנכס לעצמו "הישג" שכזה). להשפלה הזו, ל"אבדן הפנים" הזה, יש תרומה לא קטנה להתחלת התבערה הנוכחית.

אז למה שלא נמצא דרך לסיים את המערכה הזו כך שלחמאס תהיה אפשרות לחזור לציבור שלו ולטפוח לעצמו על החזה, ואחרי כן, בשקט בשקט, לרדת מהעץ?  הם חוזרים ומצהירים שהם רוצים "רק"  להסיר את המצור (בשלב זה..אחרי כן הם רוצים להשמיד אותנו, אבל הם יודעים שזה לא הולך לקרות, שזה רק דיבורים). את המצור הזה לא היינו צריכים להטיל מלכתחילה. היינו יכולים להיות יותר מתוחכמים ופחות לנסות ולשלוט ברצועה מבחוץ. אבל לא משנה מה שהיינו צריכים לעשות, אלו מים תחת הגשר. מה שברור הוא שלא יהיה לנו מנוס מלהקל את המצור, ולאט לאט להוריד את רמת השליטה שלנו בחיי רצועת עזה. יצאנו משם, זוכרים?

איך לעשות את זה בדיוק? אני חושב שיש לא מעט "מומחים" לעניין שיכולים לחשב את מנת הכבוד המדויקת שתידרש. קטונתי. אבל זה יכול לכלול שחרור מחודש של משוחררי עסקת שליט והתחייבות לא לעצור אותם סתם שוב. זה יכול להיות דברים כגון אלו שאני שומע שמדברים עליהם עכשיו: שיקום תמורת פירוז, ברמות שונות. זה יכול להיות הבטחה מותנית בהקלות במצור, הבטחה לפתיחת נמל ים, שדה תעופה אולי. דברים שהחמאס יוכל בשלב ראשון למכור כהצלחות, ולא יעלו לנו כלום, כי זה מותנה כאמור, בקיום דברים שלחמאס, עם כל הפלגים השונים שם, קשה לקיים.

ואם לא יהיו הפרות, עוד יותר טוב. כי האויב שאנחנו לא רוצים הוא אויב שאין לו מה להפסיד. אז בואו ניתן לתושבי עזה דברים שעליהם הם לא ירצו לוותר. רובם חומריים, אבל לפני שמגיעים לשם, שיקום הכבוד.

האם יפגע כושר ההרתעה שלנו? לא. כי "כבוד" ו"כושר הרתעה" לא חד הם. צבא מצרים שיקם את כבודו בפני העם המצרי, אבל הוא יודע היטב מהם יחסי הכוחות ומה הם סיכויו לנצח אותנו במלחמה. גם החמאס מנוולים, אבל לא טיפשים. הם יודעים היטב מהם יכולות כיפת ברזל, הם יודעים שהמנהרות זמנן קצר וחפירות של שנה יכולות לשמש אולי לתקיפה חד פעמית. הם יודעים מה יחס ההרוגים ומה יחס הכאב. אבל הם לא יכולים לחיות עם ההשפלה בלי לעשות משהו.

הכבוד שלנו אינו שקול לכושר ההרתעה שלנו, אבל ההשפלה המתמדת שלהם מנטרלת את כושר ההרתעה שלנו. עובדה שמומחשת אחת לשנתיים בסיבוב של לוחמה. ולכן, "תנו לחמאס לנצח". בואו נבלע את הכבוד, ונחזיר את החיילים שלנו הביתה חיים. יהיה קשה, על כל "אנשי הכבוד" בממשלה, וכמו כל ה"הצעות של שמאלנים" גם הצעה זו מבוססת על מידה של אופטימיות שאין לי אפשרות להוכיח. אבל שווה לקרוא בהקשר זה את הסברו של דניאל כהנמן (כלכלן, זוכה פרס נובל) למה ניצים נוטים לנצח בוויכוחים עם יונים. אפשר ללמוד מזה עד כמה גם הנחות הצד המתנגד ה"ריאלי" כביכול, סובלות מהטיה מובנית.

כולנו יודעים מה קרה עד כה, וגם מה ימשיך לקרות אם לא נעשה משהו אחר. אז אולי ננסה את דרך הכבוד? "לתת לחמאס לנצח" לא יעלה לנו בכושר הרתעה. אפילו רצוי שתהיה אצלנו מחאה שכנגד, שזה לא "יעבור חלק". ככל שיהיו יותר הפגנות נגד, כך ייטב. כי אז יקל על החמאס לשווק את "הניצחון" לציבור שלו – גם תנועה דיקטטורית צריכה את גיבוי ההמונים.

אנחנו מספיק חזקים, הרגנו מספיק, נהרגו לנו מספיק. אז בואו נמחל על כבודנו, רק זו הפעם. בבקשה.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “תנו לחמאס לנצח

  1. ויתור על הכבוד הוא שיטה מצוינת, בכל סוגי הסכסוכים. אני בעד. לא מן הנמנע שזה יכול לעזור.
    אשר לרעיון של שיקום תמורת פירוז – הלוואי. רק שחמאס מפורז איננו חמאס, וכתנועה שאינה לוחמת אין לו זכות קיום (וכבוד) בעיני עצמו, כך שאין לי מושג איך אפשר להוציא לפועל דבר כזה.

    • חמאס הוא לא רק תנועה צבאית. הוא תנועה אידאולוגית, פוליטית שיש לה זרוע צבאית. להגיד שאין לו קיום בלעדיה, לא בטוח שזה נכון.

      • אני לא בטוחה שדווקא מהצד האידיאולוגי שלה תבוא הישועה. בהנחה, כמובן, שהאידיאולוגיה שעליה הם מצהירים באמת משקפת את מה שהם חושבים.

  2. גם אני מסכימה איתך. השפלה מחיצה ריסוק וכתישה מביאים לשנאה ולסבבים נוספים.

  3. האם החמאס לא הכריז בסיום כל אחד מהמבצעים הקודמים על ניצחונו וערך עצרות ומצעדי ניצחון ?

  4. פינגבק: בן ערובה | דרכי עצים

  5. מה אתה מצפה שיקרה אחרי שנמחל על כבודנו? ייחתם שלום עם החמאס? מבחינת החמאס הסכם שלום איתנו היא סתירה לעצם הקיום שלו.
    כמו שראינו עם המצרים לא חייבים לנצח באמת כדי להכריז על ניצחון, ראה גם הערתו של משה.
    לא נראה לי שאפשר להקיש ממקרה ישראל – מצרים למקרה מול חמאס. ההבדלים ענקיים.
    אני מסכימה לחלוטין שהריסוק והמחץ הרב לא מקדמים פיתרון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s