הכי גבוה

כבר שנים מתנגן לי בראש מין שיר כזה, שאני זוכר ממנו רק את שתי המילים: "צימבורזו, וקוטופקסי" ואני לא מצליח לזכור מאיפה השיר הזה מגיע.  וחיפשתי בגוגל, ושאלתי אנשים, ואפילו מפייסבוק לא באה ישועתי.  והיום נזכרתי! את השיר מהמהם לעצמו Mallory, מטפס ההרים בן דמותו של אדמונד הילרי, האדם השני על האוורסט (אחרי השֵרפה שלו, טנצינג נורגיי), בספר "תותחי נוורון" של אליסטר מקלין. "רכשתי" היום את הספר ומצאתי, והנה הקטע:

Kheros and Navarone, Kheros and Navarone. What was that poem again, that little jingle that he'd learnt all these long years ago in that little upland village in the sheeplands outside Queenstown? Chimborazo — that was it. «Chimborazo and Cotopaxi, you have stolen my heart away.»

 אין לכם מושג כמה רווח לי שנזכרתי, כמו מלורי בספר, מה מקור השיר הזה, שבעצם, לא שמעתי אותו אף פעם, רק קראתי עליו בספר, לפני כחמישים שנה.

נזכרתי בשני ההרים האלה כשביקרנו לפני כמה שנים באקוודור, באיי גלפגוס. שם גיליתי ששני ההרים האלה הם הגבוהים ביותר בעולם – תלוי איך מודדים.

אם מודדים על פי המרחק ממרכז כדור הארץ, אז האוורסט הוא לא ההר הגבוה ביותר ובניין בורג' חליפא שבדובאי הוא לא הבניין הגבוה ביותר. ואם מודדים מרחק מהבסיס עד לראש, גם אז לא.

באקוודור, מדינה ששמה נגזר ממקומה על קו המשווה (Equator), יש שני הרים: צימבורזו, וקוטופקסי שפסגותיהם רחוקות יותר ממרכז כדור הארץ מכל הרי ההימליה. זה גובהם מעל פני הים (מויקיפדיה):

Name Elevation m Range Notes
Chimborazo 6,310 Cordillera Occidental Ecuador's highest mountain
Cotopaxi 5,897 Cordillera Oriental Active Volcano

שני ההרים האלה גבוהים מהאוורסט, אם מודדים את גובהם לא מגובה פני הים, אלא ממרכז כדור הארץ, כי קוטר כדור הארץ גדול יותר בקו המשווה. למי שמחפש שיאים,. פסגת Chimborazo היא המקום הרחוק ביותר ממרכז כדור הארץ על פני האדמה, שם תהיו 2,168 מטרים יותר רחוקים ממרכז כדור הארץ מאשר לו הייתם על פסגת האוורסט. ולהגיע אל הפסגה הזו קל הרבה יותר מאשר להגיע לפסגת האוורסט.

מצד שני, אפשר להגיע בנסיעה במכונית אל פסגת הר יותר גבוה משני אלה.

הרי הגעש של הוואי, כמו Mauna Loa שבאי הגדול של הוואי (The Big Island), שאל פסגתו ממש לא הגעתי, אלא רק אל מצפה הכוכבים שקרוב לפסגתו (חסתי על הרכב השכור, בטעות) הוא ההר הגבוה ביותר בעולם על פי שני מדדים: פסגתו היא 4170 מטרים מעל פני הים, אבל הוא יוצא מקרקעית הים שמקיף אותו, ומקרקעית הים גובהו הוא כ 9200 מטרים, גבוה מהאוורסט. אבל מעבר לזה, משקלו האדיר של ההר (יש לו את המשקל והמסה הגדולים ביותר בעולם) ומיקומו באזור בו קרום כדור הארץ דק ויושב על לבה, גרמו לו למחוץ את הקרקע סביבו, כך שהא יצר שקע בקרקעית הים שעומקו כ 8000 מטרים. המרחק מבסיס השקע הזה, שממנו מתחיל ההר לעלות, ועד לפסגתו, הוא כ 17,170 מטרים. כפול מהאוורסט!IMG_2291

ויכולתי אפילו להשקיף על ההר הזה מלמעלה, מפסגת mauna kea הסמוך, שפסגתו גבוהה יותר ב 37 מטרים, ואליה כן אפשר להגיע ברכב. שם יש אוסף מרהיב של טלסקופים הממוקמים על קונוס של לבה.IMG_2297

עד כאן, על הרים.

אבל מה שגרם לי לכתוב את הרשומה הזו, היו דווקא בנינים. באחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שעסקה בפיתוח המרחב העירוני של העיר יוסטון (we have a problem), טקסס, נטען שהבניינים הגבוהים ביותר בעולם, מעשה ידי אדם, נמצאים רובם מתחת לפני הים. כמו למשל אסדת קידוח הנפט URSA שבמפרץ מקסיקו ליד חופי טקסס, גובהה מבסיסה בקרקעית הים הוא 1306 מטרים – כמעט כפול מגובהו של בורג' חליפה, בדובאי, 830 מטרים גבהו, הנחשב בדרך כלל הבניין הגבוה בעולם, עד שיבנה אחד יותר גבוה.media-20140811-001

על פי ספר השיאים של גינס, נכון לתחילת 2013  אסדת הקידוח בתמונה מטה היא המבנה מעשה ידי אדם הגבוה ביותר. גובהה הוא 1432 מטרים.magnolia-platform

אבל תלוי איך נראה המבנה המשתרך אל קרקעית הים.  המגדל בתמונה מעלה, הוא דגם מספר 4 בתמונה מטה ולמעשה מחובר אל קרקעית הים על ידי כבלים המעוגנים שם. סוג 3 או 2 נראים יותר מבנים שבהם יש רצף מבני לכל גובהם. אפשר לטעון שאם הגובה כולל כבלי עגינה, כדור פורח המעוגן לקרקע גם הוא מבנה מעשה ידי אדם, וסביר להניח שיש ספינות אויר או כדורים פורחים העגונים לקרקע בגובה של יותר מקילומטר וחצי, למשל כאלו המשמשים למטרות מודיעין.deep-water-drilling-platforms

אפשר היה גם לטעון (ויש הטוענים) שגובה אסדת הקידוח הוא הגובה מתחתית המקדח עד לראש המגדל שעל האסדה. האסדה בתצלום מעלה קדחה לעומק של 5314 מטרים, כך שגובה ה"מבנה" כולל המקדח הוא 6706 מטרים, גבוה מכל הר בכל יבשת פרט לאסיה.

ויש עוד קריטריון אפשרי לגובהם של בניינים. גג כל אחד מבניני המשרדים בלה-פז, בירת בוליביה (3,650  מטרים מעל פני הים, בתמונה מטה), גבוה יותר (מעל פני הים) יותר מאותו בורג' חליפה, שעל שפת הים של דובאי. Centro_de_La_Paz_Bolivia

אבל כדי שלא יראה שאני מזלזל בבורג' חליפה, אזכיר שאם הוא היה ממוקם פה בחיפה, נאמר בבת גלים, גגו (830 מטרים) היה גבוה ב 350 מטרים מגג המנזר שבמוחרקה 474 מטרים מעל פני הים.

אם הבניין הגבוה ביותר בישראל, בנין משה אביב (244 מטרים) היה מועתק מרמת גן אל הנקודה הגבוהה ביותר של הכרמל, "רום כרמל", 546 מטרים מעל פני הים, גג בורג' חליפה היה עדיין גבוה ממנו ב 40 מטרים! תתארו לכם.

בורג' חליפא זה עליו אני מדבר, הוא השמאלי בטבלת ההשוואה מטה של הבניינים הגבוהים בעולם, אלו העומדים על היבשה, הנמדדים מגובה גגם, לא מגובה פני הים, אלא מבסיסם.burj-khalifa-world_s-tallest-building8

מודעות פרסומת

קורבו באמריקה

היה לי ויכוח עם מישהו לא מזמן. אני טענתי שמבנה הסינמטק שבקייברידג מסציוסטס
Carpenter Center for the Visual Arts הוא המבנה היחיד של לה קורבוזיה בעולם החדש.

410x480_2049_4229

בר הפלוגתה שלי חלק עלי וטען שמבנה האומות המאוחדות בניו יורק תוכנן על ידו. מסתבר ששנינו טעינו.

מבנה האו"ם בניו יורק הוא של מישהו בשם Wallace K. Harisson. לה-קורבוזיה רק תרם לו כמה רעיונות, כמ גם האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. על כך למדתי בביתן של ברזיל בביאנלה לאדריכלות בוונציה.DSC06367-001

אוסקר נימאייר גם "תרם רעיונות" ללא מעט בניינים בישראל, כמו למשל קמפוס אוניברסיטת חיפה, שבניגוד לאופן בו מציגים את זה, לא נבנתה בדיוק על פי התכנון שלו. אני תוהה מי אשם באפלוליות של קומות ה 600 וה 700 שם, כשמיקום הבניין מתחנן לפתיחה אל הנוף המדהים מולו הוא ניצב. האם זה נימאייר או מי שסירס את תכניותיו.

אבל גם אני טעיתי. בביתן של ארגנטינה בביאנלה, גיליתי שיש ב La Plata שליד בואנוס איירס בית שתכנן לה קורבוזיה, casa Curutchet שמו. בתצלום מטה הוא מחזיק דגם של הבנייןקורבו

ככה נראה הבניין היום. צריך לזכור את זה אם אי פעם אגיע לארגנטינה.

Curutchet

מפרץ Kealakekua

ב 17.1.1779 נחתה משלחת בריטית ברשות הקפטן ג'ימס קוק במפרץ Kealakekua שבהוואי.
ב 11.2.1779, כשחזרו הבריטים לאי, אחרי שתורן אחת הספינות נשבר, נרצח הקפטן ג'ימס קוק על ידי אציל הוואי. עד כאן תיאור המקרה, כמעט בלי פרשנות.

ב 24.1.2010 "נחתתי" גם אני במפרץ Kealakekua שבהוואי. לא הגעתי בספינת מפרש מצד הים, אלא בטנדר ניסן, נהוג בידי ידידי Ken Love המתגורר מעל המפרץ, אבל מונע על ידי אותו הדחף שהניע את קפטן קוק – לגלות עולם, וגם פירות אקזוטיים. IMG_2091

כשביקרתי באותו מפרץ, לא הייתי מודע לכך שפרשת רציחתו של הקפטן קוק שם, והאופן ה"נכון" לתאר אותה, הם נושא לוהט בקהילת האנתרופולוגים, ויכוח שיש לו השלכות על תחומים רבים במדעי החברה והרוח. קראתי לאחרונה מאמר של אלעזר וינריב המסכם את הוויכוח ומסביר (היטב) את הרקע ואת ההשלכות של הנושאים שעל הפרק, המאמר התפרסם בכתב העת זמנים וזמין גם כפרק בספר של האוניברסיטה הפתוחה, הזמין לקריאה בחינם (לאחר הרשמה) אך לא להורדה,  ברשת.

וכך הוא אומר: " פחות חשוב להביך מה באמת קרה לקוק. חשובות יותר השאלות העקרוניות שמעלה הדיון בשאלה,….העניין במחלוקת נובע מכך שהיא משקפת בצורה יוצאת מן הכלל את המתרחש במחקר האתנוגרפי וההיסטורי דהיום", וגם "ספרות המחלוקת בשאלת גורלו של קוק מעוררת שאלות מרחיקות לכת, אף יותר, היינו, תהיות על מעמדם של מדעי הרוח והחברה דהיום, על רקע הרוחות המנשבות בתרבות ובחברה." 

מעבר לסוגיות מתודולוגיות בהיסטוריה ואנתרופולוגיה, ותהייה על "מעמדם" של תחומי ידע אלה, הייתי מרחיב ואומר, שדרך הדיון עולות שאלות הרבה יותר כלליות, על טיבן של יכולת ההבנה של העבר, הן הכללי והן זה הפרטי שלנו. על המידה האפשרית של הבנת ה"אחרים" – גם תרבויות אחרות, וגם את זה האחר שלידנו, על הבניית זיכרון פרטי וקולקטיבי, שאלות שרלוונטיות לא רק לאתנולוגיה והיסטוריה, אלא גם לפסיכולוגיה ופילוסופיה.

מהות הוויכוח, בקיצור נמרץ: אנתרופולוג אמריקאי, מומחה לאוקיאניה בכלל והוואי בפרט, פרופסור באוניברסיטה של שיקגו בשם Marshall Sahlins תיאר בספר את השתלשלות הענייניים שהובילה לרצח, והציע את הסברה שהביקור הראשון הגיע בדיוק בזמן בו ציפו תושבי האי לביקורו של האל לונו במפרץ הספציפי הזה, ולכן סברו שקפטו קוק היה התגלמות של אותו האל והתייחסו אליו בהתאם, לעומת זאת, כאשר חזר קוק לאי כעבור כמה שבועות עם תורן שבור, כבר לא ראו אותו כאל, ותוך כדי סכסוך על סירה שנגנבה מהאנייה שלו, דקרו אותו בפגיון שאותו רכשו מהבריטים בביקור הראשון.IMG_2098

על התאור הזה הגיב פרופסור מפרינסטון בשם Gananath Obeyesekere שמעולם לא התמחה באנתרופולוגיה של אוקיאניה עד ששמע הרצאה של Sahlins על האלהתו ומותו של קוק. [1] הוא טען שהתיאור של Sahlins  הוא לגמרי יורו-צנטרי, מתאר את תושבי הוואי כפראים שטופי אמונות תפלות בעוד שהם לא פחות רציונליים מהאירופאים,  לדעתו, קוק נקלע שלא בטובתו לסכסוך בין האצולה לכוהנים של האי ונדקר במהומה שנוצרה בעקבות סכסוך מסחרי במהותו.

הויכוח הזה נמשך ונמשך, וחוקרים רבים היו מעורבים בו, כולל אנתרופולוג היושב בהוואי בשם בורופסקי, שמאמר שלו המסכם את הוויכוח נמצא כאן.

אין זה משנה בעצם מהן התיאוריות המתחרות פה, אבל אותו Obeyesekere טען גם, לכאורה כדרך אגב, שמוצאו מסרי-לנקה ועורו הכהה מקנים לו זכות לדבר בשם "אוכלוסיות מוכפפות" ויכולת טובה יותר להבין אותם ואת מניעיהם, יותר מפרופסור "לבנבן", יהודי אמריקאי כמו Sahlins, (טענה שממנה הוא נסוג מעט בהמשך), אלא שנשאלת השאלה, אם כולם רציונליים באותה מידה, מהי אותה תכונה חמקמקה שמקנה לבן לעם "מוכפף" את היכולת היותר טובה להבין את נפש עם מוכפף אחר, בצידו השני של הגלובוס.

"אוכלוסיות מוכפפות" הוא שם קוד פחות או יותר לכל מי שאינו בן המערב, בעיקר לבן אחת התרבויות שנרמסו וכמעט נמחקו במפגש עם תרבות המערב. עוד מונח מעניין ורלוונטי לעניין הוא Halfies, אנשים שהם בני בית הן בתרבות ה"ילידית" והן בתרבות המערבית, ובו בזמן אף לא באחת מהן, כפי שבעצם הוא אותו Obeyesekere.

הסוגיה הזו, של "מי יכול לדבר בשם מי", ו"מי יכול להבין את מי יותר טוב" היא סוגיה רלוונטית בעידן של מוּדעות פוסט קולוניאלית, ובמיוחד באנתרופולוגיה. מקצוע שהפך להיות יותר ויותר רפלקטיבי. כבר לא מעט שנים שאנתרופולוגים מערביים (ורובם מערביים) תוהים עד כמה התיאורים שהם מתארים תרבויות אחרות אכן משקפים נאמנה את הדברים כפי שבני התרבות הנחקרת רואים אותם הם. עד כמה הם בכלל מסוגלים לתרגם לעולם ההמשגות שלהם המשגות של תרבות אחרת.

זה, חוץ מהתהיות עד כמה השהות שלהם בקרב אותה תרבות משפיעה על התרבות הנצפית, ועל הדברים הנצפים, עד כמה מה שמספרים להם הוא למשל סוג של "הכנסת אורחים" שבו מנסים לקלוע לטעמו של האורח, ומתארים לו את הדברים כפי שהם חושבים שהוא רוצה לשמוע אותם, אולי קצת יותר "פראיים", יותר "אקזוטיים" אולי.

כל זה, כאשר בעצם אין כיום כבר יותר שום הזדמנות לפגוש תרבות שלא נחשפה, והושפעה כבר, על ידי תרבות המערב. אין יותר מפגשים עם תרבויות "טהורות" – כל תרבות "ילידית", או "מוכפפת" היא כבר כל כך "מזוהמת" בהשפעות מהחוץ, שכל ניסיון לשחזר אותה כפי שהייתה לפני המפגש עם תרבות המערב כבר כרוך בסוג של מחקר היסטורי. פה, המודעות שאנתרופולוגים פיתחו להשפעה ההדדית בין עושי המחקר ומושאי המחקר, של הפערים המושגיים ביניהם, היא משהו שההיסטוריונים רק מתחילים לפתח (אני חושב..) התובנה שהתרבות שלנו עצמנו לפני חמש מאות שנים היא זרה לנו לא פחות מתרבות ילידית של לפני 150 שנה, היא תובנה חשובה להיסטוריון. כשמדברים על "הבנת תרבות פרימיטיבית" ומתכוונים בעצם לתרבות בעלת "עולם" המשגות שונה מזה שלנו, צריך לזכור שגם הזחה זמנית, ולא רק הזחה מרחבית, יכולה לגרום לפערי המשגה שקשה אפילו לדמיין את גודלם האמתי. במקרה של רצח קפטן קוק, יש הזחה משמעותית בזמן וגם במרחב.

אפילו כשאני מנסה להיזכר בעברי שלי, אפילו במשהו שקרה לפני פחות מחמש שנים, כמו למשל  הביקור שלי באי הגדול של הוואי, אני לא חושב שאני יכול  לשחזר את מה שהיה שם "באמת". אפילו אם לא הייתי מעביר את רוב הזמן מאז בלימודי פילוסופיה, ה"אני" של היום שונה במידה כזו או אחרת מהאני של אז, (אז עבדתי עדיין כמהנדס, גידול פירות אקזוטיים הלהיב אותי הרבה יותר מהיום, ולא הייתי כנראה כותב משפטים כמו אלה האחרונים) כך שאני דהיום לא באמת יכול להבין לחלוטין את עצמי דאז, וגם לא יכול לשחזר את מה שחוויתי אז. אפילו הדברים ש"בחרתי" לזכור מאותו ביקור, היו שונים. אם האני של היום היה מבקר שם באי, יתכן שהיה זוכר דברים אחרים לגמרי, ולכן לאחר מעשה, זה היה ביקור שונה, גם אם הייתי עושה במהלך הביקור עצמו את אותם הדברים בדיוק. מבלבל? ככה זה. אפילו לא זכרתי את הביקור במפרץ הזה, עד שבדקתי במפה איפה המקום אחרי שקראתי את המאמר, ורק אז ראיתי שזה היה המפרץ בו הייתי. אם הייתי קורא את המאמר קודם, אין ספק שהייתי זוכר את המפרץ הספציפי הזה.

פה מתוארת פרשה שלא תועדה על ידי תושבי הוואי – לאלו לא הייתה אז שפה כתובה. כל המקורות הם מערביים: או של חברי המשלחת, או של מיסיונרים אמריקאים שהגיעו להוואי ארבעים שנה לאחר האירוע ותעדו מה שההוואים זכרו, אבל גם זה, דרך הפריזמה ההכרתית שלהם, שלדוגמה, הייתה רווייה סנטימנט אנטי-בריטי. ממילא גם אותם הוואים שחיו ארבעים שנה מאוחר יותר, כנראה שלא תארו את הדברים כפי שהיו מתארים אותם תושבי הוואי מיד אחרי המפגש עם תרבות המערב, בטרם חלחלו השפעות התרבות הזרה פנימה, ואחרי שהם כבר היו מודעים ל"סיפור" כפי שסופר על ידי אנשי המשלחת, היום, יש בהוואי ממילא מעט מאד תושבים שהם צאצאי אותם "ילידים" שפגשו בקפטן קוק. כל חובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, היו לא רק "לבנים" אלא אפילו יהודים. אפילו בגרסה המחודשת של הוואי חמש-אפס, השחקן היחידי שהוא יליד הוואי הוא זה המגלם את  Kamekona. כל האחרים האמורים להיות ילידים, הם בעצם קוריאנים. לא ברור היום מי "רשאי" לדבר בשם אותם תושבי הוואי של אז, ועד כמה יש סיכוי לשחזר את התרבות ההיא, את עולם המושגים ההוא, במידה כלשהי של נאמנות.IMG_2357

משהו על הוואי: הייתי עשרות פעמים בחוף המערבי של ארה"ב, ואפילו חייתי שם שנה יחד עם משפחתי, ובכל הפעמים האלה לא חשבתי לטוס אל האיים האלה, גם כשכבר פחות או יותר ראיתי את רוב האתרים המשמעותיים האחרים של ארה"ב. הייתה לי תדמית שלילית על המקום, ודימיתי אותו תמיד כמו שנראית הונולולו בקולנוע, רצף אינסופי של מלונות חמישה כוכבים ותיירות המונית.

בשלב מסוים גילה מישהו את אזני שטיסה מתל אביב להוואי, כמעט באמצע האוקיינוס השקט, עולה בדיוק כמו טיסה מתל אביב לחוף המערבי של ארה"ב,  המקום שאליו שלח אותי המעסיק שלי דאז לא אחת בענייני עבודה. כך שאפשר לשלב את השניים ומבחינת חברת התעופה היעד המקורי בחוף המערבי יכול להפוך להיות חניית ביניים בהלוך או בחזור. אז החלטתי להעביר שם כמה ימי הסתגלות לאזור הזמן ההוא, לפני התחלת שבוע העבודה, במקום במלון סתמי וקניות בעמק הסיליקון.  בלי שום ציפיות, הגעתי פעם אחת לאי מאווי ופעם אחת לאי הגדול (זה שמו), והופתעתי.

יש לא מעט מקומות לא מקולקלים באיים האלה –  יש טבע פראי, הרי געש, תצורות לבה מוזרות, צמחיה טרופית, פירות אקזוטיים. בקיצור, ממש ממש שווה ביקור. יש גם חופים יפים, אבל זה יש לנו גם פה. מהתרבות המקורית של האיים לא נותר כמעט כלום, כמה שרידים מפוחלצים פה ושם.

Ken Love, אחד מחובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, הוא גם תועמלן של פירות אקזוטיים, ומפיק בין היתר פוסטרים כמו זה:

posterlarge2

יש באמת מבחר גדול של פירות מדהימים באי הזה. בצד השני, הגשום של האי (כ 5000 מ"מ בשנה), בצל הר געש פעיל, ישנה עוד משתלה של עצי פרי נדירים, אותה מפעיל יהודי ברזילאי, Oskar Jaitt, החי שם בבדידות מזהרת עם זוגתו הגרמניה, בבית מדהים הצופה אל הים. לפחות עד שהר הגעש שמעליו יתפרץ שוב והלבה תזרום – הפעם לכיוונו. בינתיים, עצי הפרי שלו גדלים נפלא על הקרקע הוולקנית של ההתפרצויות הקודמות. אבל הדרים, הוא לא מצליח לגדל. מבחינתו, הם הפירות האקזוטיים – פשוט לח שם מידי בעבורם.IMG_2279

לידיעת חובבי הפירות: ממש אי אפשר להוציא פירות או שתילים מהוואי בטיסה. יש הסגר חמור מאד ובשדה התעופה יש אפילו חיפוש על הגוף. אין סיכוי להוציא אפילו זרעים. הפתרון? FEDEX..

 [1] G. Obeyesekere, The Apotheosis of Captain Cook: European Mythmaking in the Pacific, Princeton 1992.

 

הבית בו גרים הרשעים

תמיד מרגיז אותי שבסרטים האמריקאים, הנבלים תמיד גרים ביצירות מופת מודרניסטיות בעוד הטובים גרים בבית עם כרכובים ועליית גג, בסגנון נאו-אדורדיאני או נאו-גאורגיאני או נאו-משהו-אחר. יש פה אידאולוגיה הוליוודית אופיינית, שטיפת מוח נחושה נגד חדשנות ובעד שמרנות, שעד כמה היא מודעת לשימוש שהיא עושה בארכיטקטורה, אני לא יודע.6a00d8341c630a53ef0115724b80de970b-800wi

לשיא של עוינות כלפי האדריכלות מודרניסטית, מגיעה אותה הסצנה ב"נשק קטלני 2" שבה מל גיבסון, האנטישמי המנוול הזה, קושר את הטנדר שלו, טנדר מנופח שרירים ומצ'ואיסטי כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות, אל הבסיס של בית גרסיה, יצירת מופת מ 1962 של אחד האדריכלים האהובים עלי ביותר – John Lautner. ובחמת זעם, ממוטט את הבית אל המדרון שמעליו נבנה על גבי כלונסאות. נכון, דיירי הבית בסרט היו פושעים דרום אפריקאים גזענים שנהנו מחסינות דיפלומטית, מה שלא אפשר למל גיבסון, להיכנס אליהם הביתה ולירות להם בראש. אבל להרוס כזה בית? אנטישמי..

מוזר שמפיק הסרט, Joel SIlver, יהודי וחובב ידוע של אדריכלות מודרנית, אפשר את זה. הוא עצמו שיפץ ביד אוהבת שני בתים של Wright ש Lautner היה תלמידו. אבל כנראה שגם הוא נעדר את הנחרצות לעמוד בפני האידאולוגיה השלטת. אפשר לראות את הקטע בסרט מטה, החל מ 4:19 דקות:

אבל אל דאגה, מה שנהרס בסרט הוא דגם בקנה מידה מלא של הבית שנבנה ונהרס לצורך הצילומים. הבית עדיין עומד, ואפילו במצב לא רע.6a00d8341c630a53ef0115724b80b5970b-800wi

ביקרתי בבית יחד עם דודני סטיב, הגר בלוס אנג'לס. בחוצפה מסוימת, עברנו שם ב Mulholland drive, עצרנו ודפקנו בדלת.

6a00d8341c630a53ef0115724b80ae970b-800wi

לא משהו המקובל בסביבה כל כך עשירה. אבל מי שקונה בית כזה, עושה זאת כי הוא עצמו חובב אדריכלות מודרנית, ויש לו מלכתחילה שפה משותפת עם חובבי אדריכלות אחרים. ועוזר גם שמספרים לבעל הבית שהגעתי כל הדרך מהקצה השני של העולם, מישראל. טוב, כמעט אמת, אכן הגעתי מישראל, אבל במיוחד הגעתי רק מעמק הסיליקון, שעה טיסה צפונה משם.6a00d8341c630a53ef011571573776970c-800wi

איך התרשמתי מהבית? הוא מדהים, אבל לא הבית הכי מדהים של Lautner, יש יותר מדהימים. ובנוסף היה לפני שיפוץ, כך שהוא נראה קצת פחות טוב מאשר בתמונות שאתם רואים כאן. אבל עדיין בית עוצר נשימה, וקצת אקסצנטרי, בעיקר בעיצוב הפנים. הנוף הנשקף מחלונותיו מכיל לא רק טבע אלא גם לא מעט מהבתים המכוערים ש"האמריקאים הטובים" שבסרטים מעדיפים לגור בהם. והוא מחולק משום מה לשני חלקים, משני צידי הכניסה כך שצריך "לצאת" מהבית אל המבואה בכדי לעבור לחצי השני. אבל יתכן שהוא פוצל בשלב מסוים, שלא כך הייתה התכנית המקורית.

לא מעט מבתיו המדהימים של Lautner מככבים בסרטים. רשימה שלמה אפשר למצוא כאן. וכאמור ברבים מהסרטים, זהו משכנם של הרעים. ככה זה יושב בתודעה של אלו בהוליווד שמפיקים סרטים, למרות שחלקם גרים בעצמם בבתים שכאלה. או שאולי הם חושבים שכך קהל הצופים שלהם רואה את העולם. או שההגמוניה הקפיטליסטית רוצה לשכנע את האמריקאים שעדיף להם לגור בבתים שנראים כולם כאילו עשו "גזור והדבק", cut and paste, מתוך קטלוג מצומצם ביותר של דגמי בתים, שתכונתו המובהקת ביותר היא העדר מוחלט של אינדיבידואליות ודמיון, במדינה האמורה לקדש את האינדיבידואליות. תהיה אינדיבידואליסט, רק בדיוק כמו כולם.6a00d8341c630a53ef0115724b80ed970b-800wi

עוד על הבית הזה כאן, ועוד על בתים איקוניים אחרים בהם ביקרתי כאן

Zaiger's Genetics

במכון וולקני השבוע שמעתי הרצאה על השבחת זני פרות, בה הסבירו עד כמה התהליך הוא ארוך שנים ומורכב. לוקח כ 17-20 שנה מהתחלתו ועד תחילת גידול מסחרי על ידי המגדלים, מה שמחייב לדעתם שזה יעשה על ידי המדינה, ולא אפשרי שיעשה על ידי הסקטור הפרטי. ומיד נזכרתי שב-2009 (ב 3.6.9 ליתר דיוק), בין ביקור עבודה אצל מחלקת המחקר של Microsoft והכנס הפנימי של Intel למיקרו-ארכיטקטורה (IMAC), הייתי ביום של טעימות פרי לחקלאים אצל  Zaiger's Genetics אשר ב Modesto, קליפורניה –  בדיוק הדוגמה ההפוכה, המדגימה את יתרון המגזר הפרטי על הממשלתי בפיתוח זנים.

יש כמה דרכים להשביח זנים, ובכולן, אין באמת דרך ישירה לכוון את הפרי לכוון מסוים. כולן בעצם מנסות להאיץ את תהליך האבולוציה על ידי בחירה של מוטציות יותר מוצלחות וריבוין. דרך אחת להרבות מוטציות היא לייצר שתילים מזרעים ("זריעים") שכן זריעים נוטים להיות שונים גנטית מעץ האב (אם?), לעומת ריבוי וגטטיבי (השרשת ענפים, הברכת אויר, הרכבה) שבהם השתיל זהה גנטית לאב.


אפשר להאיץ את המוטציות אפילו יותר על ידי הקרנה רדיואקטיבית של הזריעים. בכל מקרה, לוקח לזריע כמה שנים עד שהוא מתחיל לתת פרי, ועוד כמה שנים עד שאפשר להרבות את הפרי המוצלח יותר ולבדוק את איכותו במטע ניסיוני.

Floyd Zaiger עושה את זה כבר הרבה שנים. ועושה את זה מדהים. הנה למשל הרכבות עין של ארבעה זנים ניסיוניים שונים על ענף יחיד של עץ אב, מה שמאפשר לו לעשות מספר אדיר של ניסיונות (מתועדות בקפידה, ברצף, מזה כחמישים שנה) בשטח קטן יחסית. 

הם נוטעים כל שנה כמה עשרות אלפי שתילים כדי לברור מתוכם את המוצלחים ביותר. מה שבמכון וולקני עושים בקנה מידה קטן בהרבה, למרות שהם חוסים תחת כנפיה של "שרת החקלאות ופיתוח הכפר" אורית נוקד. הם אף הצליחו לפתח זני פירות מסחריים שהם הכלאות של משמש ושזיף על ידי האבקה הדדית בין מיני הפירות. היברידים כאלה קורים באופן טבעי גם בטבע, כאשר שזיפים ומשמשים גדלים בסמיכות, והגרסאות הטבעיות נקראות Plumcots או Apriplums (שמות שניתנו להם על ידי הבוטנאי לותר בורבאנק). Floyd Zaiger פיתח זנים  כמו ה Aprium, הכלאה הדומה יותר למשמש וה Pluot, הכלאה הנוטה יותר לשזיף, והם טעימים, מאד. אפשר למצוא אותם בחנויות טובות בארה"ב. כשביקרתי שם, היה פלויד (בכובע מצחיה, משמאל) בן 83, ועדיין חקלאי פעיל.

הוא מפתח גם זנים מדהימים של דובדבנים, פירות יער ועוד ועוד, על שטח של כמה מאות דונם בלב ה central valley של קליפורניה, מקום בו אפשר לנסוע כשבע שעות רצוף בין מטעים של פירות מאופק לאופק. מדהים.

עד כמה שאנו אוהבים להתבשם מתפארת החקלאות בארצנו, אנחנו די בטלים בשישים לעומת קליפורניה, ולא רק בכמות. ראו למשל את פירות ה Aprium האלה:

וכך, פעמיים בשנה, מתייצבים החקלאים אצל Floyd Zaiger וטועמים את הפירות המופלאים שלו, ואף לוקחים הביתה בשקיות נייר מיוחדות. טעמתי שם פרות שלא מן העולם הזה. מדהימים. טעמם בפי עד היום.אחרי כן, מזמינים החקלאים שתילים בכמות מסחרית (עשרות ומאות אלפי שתילים) מהפירות שהיו להם טעימים, אצל משתלת Dave Wilson. המייצרת אותם בזיכיון עבור Zaiger's Genetics.

זו משתלה מדהימה שגם כמוה אין בארצנו שום דבר שמתקרב אליה בגודל ומקצוענות. בארץ, יש כמה משתלות פרטיות המתמחות בפיתוח זנים חדשים פטנטיים ואף הכלאות בין מינים, כמו למשל משתלת בן-דור, שיש לי מספר עצים עם זנים משלה.

ובהערת אגב – אני תמיד תוהה אלו תכונות אובדות בתהליך השבחת הזנים רב השנים הזה. כל פרי, ירק, קטנית או דגן שאנו אוכלים היום, יש הרי מעט מאד דמיון בינם לבין אבותיהם כפי שהיו בטבע. אמנם דברים רבים השתפרו בתהליך ההשבחה הזה, בעיקר היעילות לחקלאי היכול לגדל יותר עם פחות משאבים, מה שחשוב כדי שנוכל להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה. אבל למפתחי הזנים יש פונקציית מטרה מסוימת המכוונת את מאמציהם, המשקללת את: כמות היבול, גודל הפרי, חיי המדף שלו, כמה קל לשנע אותו, האם אפשר לגרום לו להבשיל במועד הרצוי ולפעמים, גם את הטעם.

אבל מה לגבי דברים כמו תכולת חומרים המסייעת לבריאות הצרכנים? דברים שרק היום מתחילים לגלות ויתכן שכבר נעלמו מלא מעט זנים מלאכותיים. לבטח לא דברים שמפתחי הזנים שיקללו כאשר באו לבחור את המוטציה המנצחת. מה לגבי עמידות למחלות ומזיקים של הצמח עצמו, שיכולה למנוע הכחדת אזורים שלמים הנטועים בצמחים שכמעט זהים גנטית? יתכן שאנחנו מכחידים חלקים ב DNA של הצמחים שאנחנו כלל לא מודעים לחיוניותם, וכשנגלה את זה, נקווה שנותרו פה ושם כמה צמחים בתצורתם היותר טבעית כדי שנוכל להתחיל מחדש בעזרתם.

בית מספר 22

בית Stahl הוא עוד בית שנבנה במסגרת פרוייקט ה case study  עליו כתבתי כאן, ה 22 במספר. תכנן אותו Pierre Koenig, והבית הזה היה המודל לחיקוי שלי כשבנינו את ביתנו – אלא שלצערי החיקוי יצא רחוק מאד מהמקור.

את הבית הזה צילם בזמנו צלם האדריכלות יוליוס שולמן,(Julius Shulman) בסדרת תצלומים שהצליחו ללכוד את רוח הזמן ה"מודרנית" בצורה מושלמת כמעט. בזכות הצילומים האלה הפך הבית לאיקונה אדריכלית, למחוז חפץ, כשהוא מרחף מעל מרבד האורות האינסופי של לוס אנגלס המשתרע עד לאופק.

הבית, שנבנה ב 1960, נמצא על שורת גבעות המשקיפה על לוס אנגלס מעל. הטופוגרפיה שם באמת מאתגרת, וכאשר נבנה הבית, לא היו שם בתים רבים, מה שאפשר לבעלי הבית לרכוש את המגרש במחיר זול, וגם הבית עצמו שנבנה מחלקי פלדה מוכנים נבנה בעלות זולה ובזמן קצר. כמו תמיד, שיפוץ הבית בשנים מאוחרות יותר עולה פי כמה ונמשך יותר זמן מהבניה המקורית.

ביקרתי בבית בינואר 2007, באותו הביקור שבו ביקרתי גם בבית מספר 8 ובעוד כמה מבתי "מקרה המבחן". הבית לא היה פתוח לביקור, ויכולתי רק להציץ דרך הגדר, ולהתפעל מהאלגנטיות המינימליסטית. בשלב זה כבר הייתי אחרי בניית ביתנו, ויכולתי רק להעריך את הקנאות הקיצונית לפשטות המגולמת בבית, ולהבין שזהו מודל רעיוני לשאוף אליו, אך לא ממש לממש כפשוטו.

כן יכולתי לבקר בתוך בית מס 21, של אותו אדריכל שעמד למכירה באותו זמן, ואיש לא גר בו. אין גדר סביבו, ויכולנו לחקור כל פינה בבית הזערורי וה"זני" הזה, שמיקומו פחות מרהיב עין, אך חלוקת הנפחים שלו פשוט מושלמת. לדעתי, יכולתי אפילו להרשות לעצמי  לקנות אותו – משום מה אין הערכה מספקת ל Pierre Koenig  (שנפטר לא מזמן). אבל מה אני צריך בית ב"קרית מלאכי"?

הנה תצלום של יוליוס שולמן מאז (עוד צילומים שלו מאותו הבית)

ותצלום שצילמתי (עם רינה…) ב 2007. אני מקווה שבינתיים הבית מצא בעלים המסוגלים להעריך אותו ולשמור עליו. הוא פשוט קטן מדי לבתים אמריקאים של היום.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

מקרה מבחן מספר 8

בינואר 2007, בביקורי הלא יודע כמה בלוס אנגלס, נזכרתי שבעצם לא ביקרתי עדיין ב case study house מספר 8, הידוע גם בבית  Eames, ובמאמץ לא מבוטל הצלחתי אפילו לגרור את דודני סטיב לשכונת Pacific Palisades של לוס אנגלס, לראות את הבית, אחד הבתים האיקוניים של אמצע המאה העשרים.

הסיפור של ה case study houses, שתרגמתי כ "מקרי מבחן" באורח די מילולי, הוא סיפור מרתק. מגזין בשם  Arts & Architecture פנה למספר ארכיטקטים מעולים, ביניהם  Richard Neutra,
Raphael Soriano,Craig EllwoodCharles and Ray EamesPierre KoenigEero Saarinen, כדי שיתכננו בתים פשוטים וזולים לבניה מהירה, ואף יבנו אותם, כך שיהוו "מקרה מבחן" לבתים אחרים. בתוצאה מפרוייקט זה נבנתה סדרה של בתים מדהימים באזור לוס אנגלס, שבחלקם הגדול אף ביקרתי. בין 1945 ו 1966 תוכננו 39 בתים, מתוכם נבנו 25 שתועדו במגזין במהלך שלבי התכנון, הבניה, והמגורים בבתים לאחר מכן. הבתים משכו מאות אלפי מבקרים שאחרי כן חזרו הביתה והמשיכו לחלום על ולקנות בתים נאו-גורגיאניים ונאו-אדוארדיניים, שכמו מקביליהם המודרניים, נבנים גם הם מחלקים סטנדרטיים, אף כי מעץ, דיקט וגבס במקום בטון, פלדה וזכוכית כמו רוב בתי המבחן.

על בית המדבר של קאופמן, של Richard Neutra, שלא נבנה כחלק מפרוייקט זה, כבר כתבתי כאן. ועל בית של Pierre Koenig , מספר 22 בפרוייקט הזה, אני מתכוון עוד לכתוב ולהכניס כאן קישור. הבית של  Charles ו Ray Eames היה השמיני שנבנה במסגרת פרויקט בתי המבחן, ומתכנניו, שהיו לא רק אדריכלים אלא גם מעצבים ואמנים, גרו בו וריהטו אותו ברהיטים פרי עיצובם, כמו למשל כיסא איימס הידועהבית עצמו, קליל וצבעוני, עומד בתוך חורשת עצי אקליפטוס ענקיים וצופה מראש הגבעה אל האוקיינוס השקט.

מיקום לא רע בכלל. הבית נבנה מחלקי מתכת סטנדרטיים שנבחרו מקטלוגים של יצרני מתכת, אך כשתוכנן מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, ב 1945, כקובייה חד קומתית הבולטת מתוך הצוק אל הנוף, היה מחסור בפלדה והחלקים המוזמנים הגיעו שלוש שנים אחרי כן. בזמן זה נמלכו מתכנני הבית, זוג מעצבים צעיר שתכנן לגור ולעבוד בבית, בדעתם, והחליטו לבנות מאותם החלקים ממש בית דו קומתי כפול בנפחו, בעומק החלקה ולא מעל הצוק. וזה הבית שעומד שם היום

אל הבית הגענו בשעת אחר צהריים די מאוחרת, אחרי שפיזרנו בדרך את ילדיו של דודני בבתי חבריהם. וכשאני אומר "בתי", אני מדבר על אחוזות, שבישראל המגרש שלהם לבדו היה יכול להיחשב רשות מקומית. נו, מילא. בית איימס עצמו הוא שיא הצניעות בהשוואה לבתים הנבנים שם היום, והוא פשוט מקסים. אפשר לבקר בתוך הבית בתאום מוקדם, שכן איש לא גר שם היום. לא תאמנו, אבל אפשר לראות את כל מה שקורה בתוך הבית מבחוץ ממילא.

שווה ביקור. עוד על בית איימס, בויקיפדיה באנגלית.

ועוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

מטען עודף

ב 12 לנובמבר 2005 ביקרתי בבית שעל המפל, ב Bear run אשר בפנסילבניה. לקח לי הרבה שנים להגיע אליו, כי הוא תקוע אי שם באמצע ארה"ב, ורק כאשר הצלחתי למצוא סוף סוף סיבה להגיע לאזור, למעבדת המחקר שהייתה לאינטל בפיטסבורג, בצמוד לאוניברסיטת Carnegie Mellon, לקחתי את ידידי אנדי ונסענו אל הבית שעל המפל.

את תכנון הבית הזה הזמין אדגר קאופמן, איש עסקים יהודי-אמריקאי מ Frank Lloyd Wright עשר שנים לפני שהזמין מ Richard Neutra את ביתו שבמדבר עליו סיפרתי כאן.  Wright בנה לו בנין מדהים, היושב ישר על המפל, שנכנס מיד לקאנון של האדריכלות המודרנית. בניגוד לבית המדבר של קאופמן, בית הנהר של קאופמן, הידוע בכינויי fallingwater פתוח לקהל, לאחר שנכדו של קאופמן תרם אותו לטובת הכלל.

אני חייב לציין ש Wright הוא לא מהאדריכלים המועדפים עלי. אני לא אוהב את בתיו בדרך כלל, וגם הוא עצמו כאדם היה טיפוס נפוח ולא סימפתי במיוחד. ראיתי לראשונה בתים שלו בשיקגו וחשבתי שהם עשירים מדי בפרטים, יותר arts and crafts מאשר מודרניים. ראיתי את בתי הספר לאדריכלות שהקים, taliesin west  בויסקונסין ו taliesin east  באריזונה וגם שם לא התרשמתי. למעשה הבניין היחידי שלו ממנו אני ממש מחזיק הוא מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק.

בבית שעל המפל, שנראה מרשים מאד בצילומים מזווית מסוימת מעבר לנהר, כמו זה שכאן, לא הייתי רוצה לגור. קודם כל, הבית הוא המקום היחידי בסביבה שממנו לא רואים את המפל. אבל חוץ מזה, רוחב הפרוזדורים וגובה התקרות, שתוכנן למה שהאדריכל קרא "קנה המידה האנושי", ממש לא מתאים לי. Wright  היה אדם נמוך, שנא אנשים גבוהים ממנו, ואמר במספר הזדמנויות ש"אנשים גבוהים הם מטען עודף". "קנה המידה האנושי" היה לדעתו הוא עצמו, ולכן תכנן תקרות בגובה של 1.90 מטרים בחלק מהחדרים. בפרוזדורים ובחדרי המבואה אפשר לטעון שהדבר נועד ליצור הרגשת רווחה במעבר לתוך החדר, שתקרתו גבוהה יותר, כמו חדר המגורים שבתמונה מטה –  דמוי מערה, למרות חלונותיו הגדולים. אבל ללכת בפרוזדורים החשוכים, כשראשך מתחכך בתקרה וכתפיך בקירות זו לא חוויה נעימה כלל, ואפילו קלאוסרופובית. כנראה נקמתו של Wright  באנשים היכולים להסתכל עליו מלמעלה.

Wright  גם החזיק בדעה המאד מוטעה שהוא מבין בקונסטרוקציה, ובבית על המפל התרגז על שהבנאי הכניס פי שניים פלדה ממה שהוא ציין, ולמרות זאת, כל המרפסות התלויות שוקעות. למעשה בכל הבניינים שלו בהם יש אלמנטים של cantilever ("שלוחה" בעברית), האלמנטים האלה מלאי סדקים ושוקעים. וחוץ מזה, כל הבניינים שלו דולפים בגשם, קרים בחורף וחמים בקיץ.

ועדיין, הבית על המפל, למרות חסרונותיו הוא בניין יפה ומרשים. הוא לא מסוג הבתים הפורצים את הדרך לאיזו שהיא אדריכלות חדשה, ופונקציונלית הוא יותר אנדרטה לאגו המנופח של Wright עצמו מאשר בית נופש ללקוח שלו, אך בסך הכל מקומו בקנון האדריכלי מובטח, והוא מהווה אתר עליה לרגל לאמריקאים, ש Wright  הוא פחות או יותר הכישרון האדריכלי היחידי שלהם מהתקופה ההיא, ולדורון רוזנבלום מעיתון הארץ שגם כתב על ביקורו שם ביתר אריכות ממני, תחת השם וילה בג'ונגל.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

בית המדבר של קאופמן

ב 1922 נערכה תחרות אדריכלית לתכנון מרכז מסחרי בעיר התחתית בחיפה. ההצעה הזוכה הייתה זו של משרדו של אריך מנדלסון מברלין, והוכנה על ידי אדריכל יהודי צעיר, יליד וינה, בשם Richard Neutra שעבד במשרדו של מנדלסון. הפרוייקט לא יצא לפועל, ושנה מאוחר יותר היגר Neutra מגרמניה לארה"ב, שם בנה מקץ כמה שנים את הבית הפרטי "היפה ביותר בעולם", נשוא רשומה זו.

התיעוד שיש לי על הפרוייקט בחיפה לקוח מתוך הספר Richard Neutra and the search for modern architecture, שלא במקרה יש לי בבית. הטקסט על הפרויקט מספר:

והנה סקיצה של חזית הבניין המוצע:

לא נראה לי אסון שהתכנון לא יצא לפועל. התכנון הסופי לחזית רחוב העצמאות בחיפה, שבוצע לבסוף, יפה ממנו בהרבה וגם חוזר לאט לאט להראות כפי שנראה פעם עם שיקום העיר התחתית. (וכל הכבוד ליונה יהב על כך). כדוגמה נגדית,  יש את הבניין הישן של בית החולים רמב"ם, תכנון משובח של אריך מנדלסון, שהיום כבר ממש קשה לזהות ככזה במצבו הנוכחי הירוד. לא היה רע אם מנדלסון כן היה נשאר בארץ ולא מהגר לארה"ב ב 1941. אולי היו אז על הכרמל בתים כמו אלה שהוא תכנן

אבל בחזרה ל Neutra. בדיוק היום לפני 12 שנים הייתי בכנס בשם Intel Developers Forum בעיירה Palm Springs, בה יש ריכוז גדול של בתים מודרניסטיים מאמצע המאה העשרים. שלושה מהם של Neutra, וביניהם "בית המדבר של קאופמן", הבית הפרטי באמת הכי יפה שראיתי בחיי.

לגמרי במקרה הבית היה באותו הרחוב של המלון שלי, ממש במרחק הליכה. לקח לי כמה שעות ביום הראשון לברר איפה נמצא כל אחד מהבתים שרציתי לראות, ובבוקר היום השני כבר התייצבתי מחוץ לבית המדבר שך קאופמן. בבית גרים, דיירים עשירים (מאד) ובעלי טעם משובח שהשקיעו מליונים בקניית הבית ועוד יותר בשיקומו והחזרתו למצבו המקורי.

שיקום הבית על ידי משרד Marmol Radziner + Associates זכה בפרס פריצקר לאדריכלות, פרס ה"נובל" של עולם האדריכלות, פרס שניתן בפעם הראשונה אי פעם לשיפוץ. שיקום הבית היה כה יסודי, שפתחו לכבודו מחדש את המחצבה ביוטה ממנה נחצבו ב 1946 אבני הציפוי המקוריות כדי שאפשר להשלים את האבנים החסרות באבנים זהות למקור. בנוסף אותרה המכונה המקורית שרידדה את פסי האלומיניום המקיפים את הגג כדי שאפשר יהיה ליצר עוד כאלה, עם אותו המרקם. נקנו כל הבתים הסמוכים, שנבנו אחרי בית קאופמן, ונהרסו, כדי שלבית יהיה את המרחב הנדרש סביבו, כפי שהיה ביום שהושלם. ושוחזרה צמחיית מדבר המקורית במדויק, לפי צילומיו (המפורסמים) מ 1947 של צלם האדריכלות יוליוס שולמן (היהודי השלישי בסיפור הזה) כדי לשחזר את  אותו הנוף המדברי בדיוק שראו בעלי הבית המקוריים. קצת קיצוני, מאד יקר, אך התוצאה עוצרת נשימה.

הבית ראוי לזה.הבית אגב, הוזמן על ידי Edgar J. Kaufmann, איש עסקים יהודי-אמריקאי שעשה את הונו מחנויות כלבו בפיטסבורג. לקוח שכל אדריכל יכול רק לחלום עליו, שילוב נדיר של כסף וטעם טוב, זהו ממש אותו קאופמן שהזמין מ Frank Lloyd Wright עשר שנים קודם את הבית על המפל, עוד בית איקוני שגם בו ביקרתי, אבל על כך ברשומה אחרת.

את בית המדבר של קאופמן, ראיתי הרבה יותר בתמונות מאשר במציאות. למרות מאמצי הניכרים לא הצלחתי להזמין את עצמי לתוך הבית, וגם לחצר הצלחתי רק להגניב רק כמה הצצות חטופות. חבל.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

בית Farnsworth

באותה נסיעת עבודה ממש, בה ביקרתי בכנען החדשה,  בבית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון, אך בדרך חזרה ארצה ארבעה ימים מאוחר יותר, השלמתי Home run אדריכלי של ממש, ועצרתי לחניית ביניים בשיקגו כדי לבקר בבית הזכוכית האיקוני השני, והיותר משמעותי לתולדות האדריכלות: Farnsworth House של  Mies van der Rohe.

שנבנה באותם השנים (1945-51), על גדות נהר ה Fox ב Plano, Illinois. הבית מרחף מעל פני השטח, בגלל ההצפות העונתיות בהן עולה הנהר על גדותיו. אל הבית עולים בשני גרמי מדרגות מרחפים, גרמי המדרגות היותר יפים שראיתי. בכלל, מדרגות הם אלמנט שיכול להיות משמעותי מאד באדריכלות.

אבל הבניה באזור בו נמצא הבית, והקטנת מספר העצים כתוצאה מכך, הביאו להגברת ההצפות עם השנים, ותכנון הבית לא צפה זאת מראש. וכך נראה הבית אחרי שנה בה ירד יותר גשם מהממוצע הרב שנתי.

בשנה בה ביקרתי בבית, הבית בדיוק החליף בעלים. בעליו הקודם, הלורד Peter Palumbo מכר אותו לרשות ציבורית שהתעתדה לשמר אותו ולפתוח אותו לציבור, אך עדיין לא הגיעה לכך, והבית היה סגור לביקורים. הלורד פלומבו עצמו שכר ב 1972 את משרד האדריכלים של נכדו של Mies van der Rohe כדי לשקם את הבית ולהחזיר אותו למצבו המדויק מ 1951, ומאז שמר אותו במצב מעולה.

לא ידעתי אם אצליח באמת לראות את הבית, אבל נסעתי משיקגו, מהלך כ4-5 שעות עם תקווה בלב. הבית  יושב בתוך חלקת אדמה גדולה מאד ומגודרת השייכת לו, אך קרבתו לנהר שיחקה לידי. היה חורף, הנהר היה קפוא חלקית. ויכולתי ללכת על הקרח, שלא נשבר לשמחתי, ולעקוף את הגדר שהגיעה עד כמטר אל תוך המים.

השלג היה עמוק, והיה שקט מסוג שלא מוכר במקומותינו. הוילונות היו מוגפים ולא יכולתי ממש לראות את פנים הבניין, אלא מבעד לחריץ קטן פה ושם. אבל החוויה הייתה אדירה. משהו בפרופורציות המושלמות של הבית, השאולות, כך קראתי, מאלו של מקדשים יווניים מדבר אל רובד עמוק בנפש. כמו לא מעט בניינים של לודויג מיז (שאת ה"ואן דה רו" הוסיף הוא לעצמו)..

שני בתי הזכוכית האלה, שכל קירותיהם סביב זכוכית, "טאפט יקר של נוף" כהגדרת האדריכל, הם כביכול אקט אנטי-בורגני. בניגוד לבתים הוויקטוריאניים הבורגנים של תחילת המאה העשרים, קן חשוך וחמים האוגר את אוצרות המשפחה, את החפצים שאגרו המעידים על הצלחתם, שני בתי הזכוכית מכילים מעט מאד חפצים. בשני הבתים אלו רהיטים שעיצב מיז. ולא רק זה, גם מבחוץ רואים את מיעוט החפצים האלה. גם הבית אינו מסתגר בדלת אמותיו, אלא "יוצא החוצה" ומתחבר ברצף בלתי מופרע עם סביבתו. אין לבעלי הבית צורך להסתגר בביתם, ואין להם (כביכול) מה להסתיר.

כביכול. שכן שני הבתים השקופים האלה מוקפים ביער משלשה עברים, יער שהוא כולו בבעלות בעלי הבית. 120 דונם של יער במקרה של פיליפ ג'ונסון. שום בית אחר או מעשה ידי אדם כלשהו לא נשקף משלשה עברים אלו. אצל ג'ונסון, הצד הרביעי פונה אל חצר מוקפת חומה ובה אוסף מבנים אחרים, גם הם כולם שלו. בבית Farnsworth הצד הרביעי הוא הנהר, ועוד יער לא מיושב מצידו השני. אין להם מה להסתיר, אך הם גם דואגים שלא יהיה מי שיראה.

שלושה חדשים אחרי הביקור הזה נכנסנו לביתנו החדש. בלי ספק בהשפעת הבתים האלה, ובהתעקשותי, יש גם לו  קיר זכוכית מרצפה עד תקרה, אך כפשרה עם הסביבה העירונית הצפופה, הוא מהווה רק מחצית מצלע אחת של הבית. כמותם, גם לו אין חומה המקיפה אותו, אבל כתחליף ליערות עד האופק שיש להם, נטעתי שורה של 4 צפצפות שאמנם גדלו יפה אך כרגע הן בשלכת,  ורק הן המפרידות בינינו לבתי השכנים שממול. אני מקווה שהם לא סובלים מדי לראות אותי מסתובב בתחתונים…

והנה עבודה של יאיר ברק, מתוך תערוכת "מחיקות" במוזיאון תל אביב לאמנות20141212_123932

עוד בתים איקוניים כאן

בכנען החדשה

בינואר 2004 הייתי צריך לנסוע לטקסס, ארה"ב בענייני עבודה, ל"מפגש פסגה"  בענייני ליבות זעירות. הקדמתי לצאת ובדרך עצרתי בחוף המזרחי ליומיים של ארכיטקטורה. רציתי לראות במו עיני את החור של "היעדר" מגדלי התאומים, וגם, לבקר בעיירה New Cannan  אשר במדינת  Connecticut, שבה יש ריכוז של בניינים מודרניסטים יפים, ביניהם בית הזכוכית שבנה לעצמו הארכיטקט Philip Johnson, בניין איקוני שכולו זכוכית.

Philip Johnson היה גם אדריכל וגם אוצר האדריכלות של ה MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. התערוכה שאצר ב 1932 טבעה את הביטוי "הסגנון הבינלאומי" (מה שאצלנו נקרא באוהאוס…). הוא זה שהביא לארה"ב את Ludwig Mies van der Rohe ואת Marcel Breuer כמהגרים ואת Le Corbusier לסדרת הרצאות משפיעות. הסימפתיה שהביע לנאצים בשנות השלושים, דעותיו האנטישמיות, והמהפך המאוחר בארכיטקטורה שלו, לסגנון פוסט-מודרני, עם כרכובים יווניים ניאו-קלאסיים בראש גורד שחקים בו 50 קומות, כולם נסלחים בעייני לאור תרומתו האדירה להפצת הארכיטקטורה המודרנית (אותה אני כה אוהב) משני צידי האוקיינוס האטלנטי.

את בית הזכוכית המפורסם שלו, שאותו נסעתי לראות, הוא בנה לעצמו ב 1949, לא מעט בהשפעת Farnsworth House של  Mies van der Rohe. שנבנה באותו הזמן  (1945-51), ושלביקור בו אני מתכוון להקדיש רשומה נפרדת.

אז שכרתי רכב בשדה התעופה JFK, ונסעתי צפונה לכנען החדשה, נסיעה של כשעתיים.  ב New Canaan, העיירה עם ההכנסה הממוצעת למשפחה הגבוהה ביותר בארה"ב אגב,  לא מצאתי להפתעתי שילוט אל בית הזכוכית, אך שאלתי אנשים, ומצאתי. מסתבר שהבית ניצב בתוך קבוצה שלמה של בתים, כולם של Philip Johnson , במתחם מוקף חומה ולו שער ברזל. נכנסתי בשער, פניתי ימינה וחניתי לפני בית הזכוכית. לא היו מבקרים אחרים. נכנסתי וניגשתי אל האישה שישבה מאחורי שולחן (בחלקו השמאלי של הבניין בתמונה מטה) ושאלתי כמה עולה הכניסה.

היא הסתכלה עלי בתימהון מה, ואמרה שהבית לא פתוח למבקרים. שאלתי למה, והיא אמרה שפיליפ ג'ונסון עדיין חי בבית. אמרתי לה שלא יתכן, שהוא כבר מת מזמן. אז היא לקחה אותי אל מאחורי מחיצה נמוכה בתוך החלל הפתוח (מחיצת העץ בתמונה מטה), ושם, במיטה גדולה, נם לו פיליפ ג'ונסון  בן ה 97, קטן ומצומק, את שנת הצהריים שלו. האישה מסתבר, הייתה המטפלת שלו.

כך נראה  פיליפ ג'ונסון שנתיים לפני ה"ביקור" שלי אצלו:

טוב, עשיתי " בהליכה לאחור פנה", ויצאתי בבושת פנים מהמתחם. פיליפ ג'ונסון  נפטר בשנתו, באותה המיטה ממש, שנה ושבועיים מאוחר יותר, ב 25 לינואר 2005, בן כמעט 99. כיום הבית כבר פתוח למבקרים.

בעיירה יש עוד הרבה בתים שווים, בעיקר של ארכיטקטים שנמנו על ה Harward five כמו: Philip Johnson,
Marcel BreuerLandis GoresJohn M. Johansen,  Eliot Noyes. אף אחד מהבתים האחרים לא ממש איקוני, אבל זה של Marcel Breuer, בתמונה מטה, מאד טיפוסי לסגנונו, ויפה מאד. אף אחד מהם לא היה פתוח לקהל, ואת רובם ראיתי רק מבחוץ או מהחצר (בלי שיירו בי על השגת גבול…). לאלו שעמדו למכירה כן הצלחתי להיכנס, יחד עם מתווך שאיכשהו קיבל את הרושם שאני מחפש שם בית מודרניסטי לרכישה.

וזהו, חזרתי לניו-יורק והלכתי לראות חור מאד גדול באדמה במקום בו עמדו מגדלי התאומים.

כתבה במוסף גלריה של הארץ על ביקור (מוזמן) בבית.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

sic transit

בינואר 2008, הייתי במלון Silver Legacy ב Reno, Nevada בהופעה של הזמרת Etta James שנפטרה לפני שבוע. ממש הצטערתי שיצא לי לראות את זה.

 At last היה אחד הלהיטים הכי גדולים שלה.

מה עשיתי ביום חורף ברינו, עיר שחוץ מבתי קזינו, ובתים של עובדי הקזינו, אין בה כלום? הייתי בשליחות המעביד שלי, לשעבר. מעשה שהיה, כך היה:

לפני מספר שנים, מימנו מיקרוסופט ואינטל פרוייקט מחקר רב שנתי בשתי אוניברסיטאות אמריקאיות גדולות: האוניברסיטה של קליפורניה בברקלי, והאוניברסיטה של אילינוי באורבנה, ומעבדכם הנאמן ביקשו ללוות את המחקר, ולכוון אותו בכוונים הרצויים. כדי לאפשר לחברות המממנות לעקוב אחרי המחקרים הנעשים במסגרת הפרוייקט, מכנסת אוניברסיטת ברקלי את החוקרים, הסטודנטים ואנשי התעשיה במה שהם מכנים retreat פעמיים בשנה.

זה שבקיץ מתקיים במלון מפואר על שפת האוקיינוס השקט בקליפורניה, מקום כמו למשל Monterey, ושם במשך כמה ימים מציגים הסטודנטים את התקדמות המחקר, ובין לבין יש ארוחות, מפגשים חברתיים ופעילויות כמו שיט בקיאק או בילוי באקווריום. זה שבחורף הוא במלון מפואר בהרים שליד אגם טאהו, וגם שם מציגים הסטודנטים את התקדמות המחקר.  ובין לבין יש ארוחות, מפגשים חברתיים ופעילויות כמו למשל סקי. בקיצור, עונש רציני להיות זה שצריך ללוות את המחקרים האלה.

הייתי בדרך אל ה retreat, זה החורפי, עצרתי בצד הכביש להרכיב שרשראות על צמיגי המכונית (שלג על כביש 50, ומשטרת התנועה עוצרת כל מי שאין לו שרשראות). תוך כדי, ראיתי שלט בצד הכביש המפרסם את ההופעה של Etta James ברינו, יום לאחר סיום המפגש. רינו היא בערך חצי שעה ממקום ה retreat, וכמובן שמיד התקשרתי והזמנתי כרטיס.

רינו היא מקום שבאמת אין שום סיבה להגיע אליו, אלא אם כן אתה ממילא בסביבה ואתה מת להפסיד קצת כסף בקזינו. אבל מה אני מבין? יש לא מעט אנשים שכן מגיעים לשם. הייתי שם פעם לפני כן, כשטסתי לרינו ומשם לסקי שמיימי באתר סקי נפלא ליד אגם טאהו בשם Heavenly וכבר אז מצאתי את המקום צחיח עד כדי דיכאון. אבל הפעם, הייתה הופעה של Etta James,  כבר הייתי בסביבה והיה לי ממילא סוף שבוע להרוג, אז לקחתי את עצמי לשם, ויתרתי על יום סקי, והשתכנתי באותו המלון בו היתה ההופעה. עד ההופעה שוטטתי כמו זומבי ברחובות השוממים שבין מלונות הקזינו, בגאוגרפיה של שום מקום. רינו היא בעצם שייטת של חלליות שנחתה בנבאדה. כל מלון שם הוא חללית אוטונומית המספק לחלוטין את כל צרכי תושביו, ובין המלונות – ואקום. אין אף חנות, שום מסעדה, שום דבר העלול לפתות אל אורחי המלון-קזינו לצאת מהקליפה הסגורה ולהתרחק משולחנות ההימורים יותר מהזמן המינימלי הנדרש לאכול ולישון.

המלון בו הייתה ההופעה, ה Silver Legacy, כמו מלונות קזינו אחרים בעצם, הוא מקום הזוי במיוחד. הטרוטופיה של ממש. עדרי הלוזרים המשתרכים במסדרונותיו, מארוחות הבופה אל שולחנות הקזינו וחזרה הם מטרה מרתקת לתצפית אנתרופולוגית, וכך גם ההופעה עצמה. רינו, אף יותר מלאס ווגאס, היא המקום שאליו באים האמנים להופיע לאחר מותם. אם בלאס ווגאס הזומבי ניל דיאמונד, המנותח, המשומר והמפוחלץ, ממלא אולמות במשך חודשים, ברינו משווקים בקול תרועה רמה את Etta James ז"ל.

Etta James, כבר לא באמת הייתה כשירה להופיע, כאשר ראיתי אותה אז, לפני שלוש שנים. לא ברור לי אם זה היה בגלל סמים, דמנציה או שילוב של השניים, אך היא הייתה מראה מכמיר לב. את רוב המילים היא דווקא זכרה. היא הרי שרה את אותם השירים כבר עשרות שנים. מעולם לא היה לה "קאמבק" מלווה בשירים חדשים. אף פעם, כי היא אף פעם לא הפסיקה לשיר, לא משנה איפה.

היא עלתה לבמה באותו הערב בשמלה חושפנית ובפאה נוכרית, והחלה לפלרטט עם הקהל והמיקרופון כזמרת במועדון לילה מפוקפק. בפרקי הזמן בהם לא ישבה על כסא גבוה בקדמת הבמה, מתנשפת ממאמץ, ניצמדה למוט המקרופון וחיככה את ערוותה עליו, עוגבת על הקהל. Pole dancer גריאטרית.

אני לא חושב שלקשישים אין חיי מין, או שיש במין של קשישים משהו מגונה (הי, אני עצמי עוד מעט שם…). אבל זה לא היה מין. זה היה מחזה אימים מצמרר. עמדה שם על הבמה קליפה ריקה, שרה, ואוננה בלי שמץ מודעות.

וכל הזמן חיכיתי שמישהו יתעשת, יעלה לבמה, יבקש את סליחת הקהל, יוריד אותה משם ברחמים גדולים ויחזיר אותה למוסד הסיעודי לתשושי נפש בו היא צריכה היתה להיות. אבל זה לא קרה. ההופעה נגמרה, הקהל מחא כפיים, והיא חזרה להופיע שם גם למחרת, וגם אחרי זה, כל זמן שאפשר להפיק מזומנים מהגוויה המרקדת. צריך להיות חוק נגד דברים כאלה.

ישבתי באמצע השורה השלישית, השורות היו מאד צפופות, וממש לא הייתה לי דרך לצאת באמצע, אבל הייתי עושה זאת בשמחה לו יכולתי, נמלט על נפשי מחזון הבלהות הזה. את רוב ההופעה שמעתי בעיניים עצומות, ולמרות זאת, דמותה העולה ויורדת על מוט המיקרופון עדיין כנראה שצרובה לי בזכרון. מותה בשבוע שעבר החזיר לי את התמונות האלה, לצערי, לקדמת התודעה.

זה היה אפילו יותר איום ונורא מלראות את "הנערה מאיפנימה", אסטרוד זילברטו, בהופעה בניו יורק כמה שנים קודם. זילברטו, גם כבר לא נערה, בשנות הארבעים לחייה אני מעריך, הייתה שיכורה ומסוממת, עלתה לבמה באיחור של שעתיים וירדה אחרי כחצי שעה. נורא. אני מקווה שהיא עדיין חיה, שלא כמו איימי ויינהאוז, אך אני כבר לא מסוגל לשמוע את המוסיקה שלה "מאז" בלי להיזכר באסטרוד המאוחרת, מוכרת את מה שכבר אין לה.
הנה – עובר הטרנזיט של גלורה…  או בלטינית:                                    Sic transit gloria mundi