פלסטינים קדושים

ז'יזק, ב"מדבר של הממשי" הזכיר לי את המושג Homo Sacer, "אדם קדוש", מושג רומאי, ש Giorgio Agamben החזיר לחיים בספרו Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life. בקריאה הזו, בתקופה בה מקרי ההרג הלא מוצדקים של פלסטינים קורים בתדירות גוברת והולכת, לא יכולתי שלא לחשוב שהפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי הם דוגמה מצוינת של מושג ה Homo Sacer, ושהמתנחלים הם הם דוגמה מצוינת למה ש Agamben קורא sovereign. אסביר.

אצל הרומאים Homo Sacer הוא מישהו שעבר עבירה שבעטיה הוא מוצא מחוץ לחוק. החוק הרומי לא חל עליו, ואחת ההשלכות של זה היא שאם מישהו יהרוג אותו, הוא לא ייענש. אבל מצד שני, חלק ה"קדוש" בתואר אומר שאי אפשר להקריב אותו לקרבן. לא ברור כמה אנשים נענשו בעונש זה, ומה היה גורלם, אבל מה שמעניין בסוג הענישה הזה הוא שהאדם מוצא אל מחוץ לחוק, בתוקף החוק ולכן אפשר לטעון שה Homo Sacer נמצא בו זמנית מחוץ ובתוך החוק.

תמונת הראי של ה Homo Sacer היא ה sovereign, "ריבון" נראה לי תרגום יותר טוב מ"שליט". גם הריבון נמצא בו זמנית בתוך ומחוץ לחוק, כי מצד אחד החוק חל עליו (ולראיה, אולמרט וקצב בכלא) אך מצד שני הוא יכול לשנות את החוק, ויכול גם להשעות את החוק, למשל בהכרזת מצב חרום כלשהו.

בכדי להבין לעומק באיזה אופן הפלסטינים בשטחים הכבושים הם  Homo Sacer, כדאי מאד לראות את "שלטון החוק", סרטו של רענן אלכסנדרוביץ על האופן שבו "פועלת" מערכת החקיקה הישראלית בשטח הכבוש, או לחלופין, לקרוא מה שכתבתי בעקבות צפייה בסרט או בעקבות דו"ח אדמונד לוי. אבל בשורה התחתונה, נכון שהפלסטינים בשטחים אכן לא מתאימים להיות מוקרבים פיזית  כשה לעולה (ועדיין לא הוקם מחדש בית המקדש) אבל מצד שני, הם כן מחוץ לחוק הישראלי (כפופים לתערובת יצירתית של חוקים שהממשל הצבאי מתקין בהסתמך על חוקים עותומנים, מנדטוריים וירדניים – הכל לפי איך שיוצא יותר נוח לזיין את הפלסטינים ולחמוס את כל מה שיש להם.) ואפשר להרוג בהם חופשי ולא להיענש. לא מאמינים? קראו את עדות האלוף עוזי דיין במשפט אליאור עזריה.1-maxresdefault

שווה לדבר על כמה מושגים נוספים של אגמבן שעשויים להסביר כיצד הגענו עד הלום. אחד מהם הוא מה שאגמבן מכנה bare life, נקרא לזה לשם נוחות "החיים עצמם". על פי אריסטו, ביוון העתיקה היו שתי צורות חיים: החיים הרגילים (normal life, ביוונית zoe) והחיים הטובים (good life. ביוונית bios). החיים הנורמליים היו במסגרת משק הבית, האויקוס, ובהם החוק לא היה מעורב. החיים הטובים, היו החיים  שחיו האזרחים (גברים וחופשיים), אלו שהיו מעורבים בחיים הפוליטיים, בענייני הפוליס היווני. המדינה היוונית פחות או יותר לא הייתה מעורבת כלל בחיים ה"נורמליים".

עם הזמן, גורס אגמבן, המדינה הפכה יותר ויותר מעורבת בחיי הפרט, עד לרמה (ופה הוא ממשיך את קו המחשבה של מישל פוקו ב"תולדות המיניות") שבה המדינה מעורבת בעיצוב הגוף האנושי, וספציפית במקרה הקיצון של הפיכת הגוף האנושי לגוויה. החיים הרגילים הפכו פוליטיים באמצעות הכניעה שלהם לכוח הבלתי מסויג של הריבון, הכוח להרוג. לסוג החיים הזה, שבהם המדינה קובעת לגבי גופך ועצם קיומך, הוא קורא bare life, "החיים עצמם" או אולי "החיים במערומיהם" – הצורה שהפכה פוליטית של "חיים נורמליים", חיים החשופים למוות – מאלימות הריבון.

אגמבן יאמר שכולנו חיים את סוג החיים האלה, "החיים עצמם", יתכן, אבל אני גורס שזה מומחש כיום בעיקר באלימות של הריבון הישראלי כלפי הפלסטינים, ה homo sacer שלו, אלו שתחת ריבונותו אך מחוץ לחוק שלו, האלימות שמביאה להרג לא מידתי של מעל 1500 איש במבצעי הכנעה דו-שנתיים כמו "צוק איתן", או הרג על בסיס שבועי אם לא יומי של פלסטינים בגדה וברצועה. הפלסטינים הם מבחינה זאת הציפור הקנרית במכרה שלנו, הדגמה מוחשית למושגים שמנחיל לנו אגמבן.

פה, במהלך חשיבה רדיקלי למדי, הוא טוען שמחנות הריכוז לא היו טעות מקרית, אלא הן תוצר מתבקש של המדינה המודרנית, דמוקרטיה שהפכה יותר ויותר טוטליטרית במהותה, ככל שהחוק מעורב יותר בכל תחום ותחום. (פה אני כנראה מפשט פישוט יתר, ואני מודה שקראתי בשלב זה רק סיכומים ולא את הספר עצמו, אותו יש לי ובכוונתי לקרוא). אבל אפשר להסתכל על רצועת עזה כולה כסוג של מחנה ריכוז המנוהל בשלט רחוק או על גואנטנמו, או מעצר מנהלי – כל אלו מקומות שבם הריבון הכריז על state of exception, והפך את האנשים שתחת אותו מצב, ל:חיים עצמם", מחוץ לחוק וחשופים למוות, בדיוק כמו בעלי החיים, ה ZOE המקורי. אנחנו אלופי העולם בכיבוש אמר השבוע אלוף במילואים גדי שמני, והוא בטח יודע.

מודעות פרסומת