Leaping-in, Leaping-ahead


ב "היות וזמן", ספרו של מרטין היידגר (שטרם תורגם לעברית ולכן אני קורא אותו באנגלית) מופיע צמד מושגים מעניינים, אם כי שוליים למדי להגותו של היידגר: Leaping-in ו Leaping-ahead כשני אופנים של ההתייחסות / דאגה‾לזולת (מושג שבאנגלית נקרא solicitude ובמקור בגרמנית Fürsorge).

המונחים האלו משמעותיים להבנת מה שהיידגר אומר על היחס שלנו לאחרים. כי אנחנו, מה שהוא קורא ה Dasein, לא "מונאדות" בודדות בעולם, ישות בודדת המסתכלת מבחוץ (מתוך מוחה למשל) על העולם. אנחנו כבר מלכתחילה "טבולים", "משוקעים", בתוך עולם של אחרים, של "מכשירים", של ה"פרוייקטים" שלי ושל האחרים –  אלו שבהם משתמשים באותם מכשירים.

"להיות-בעולם" מכונן על ידי היחס שלנו לאחרים, Solicitude באנגלית. לפעמים, היחס שלנו לאחרים מתבטא בעזרה שלנו להם, ובעזרה הזו אנחנו יכולים לעזור להם או בצורה שתשמר את ה care שלהם, או בצורה שתשלול מהם אותו, שתנכס אותו. לצורה הראשונה היידגר קורא Leaping-ahead (בגרמנית 'vorausspringen' או 'vonrspringen',) ולצורה השנייה Leaping-in (בגרמנית 'einspringen'). תרגום יותר מוצלח של השני היה אולי  'intervene for him' או 'stand in for him' אבל כך בחרו המתרגמים (John Macquarrie & Edward Robinson) והם מסבירים את זה היטב בהערות השוליים (המאד מחכימות שלהם).

הנה למשל כמה דוגמאות להסביר את שני האופנים, חלקן לקוחות מחיי וחלקן מהשיעור באוניברסיטת חיפה בימי שני המוקדש כולו לספר המכונן הזה, ובו במשך ארבע שעות אנחנו מנסים לפצח את כתב החידה ההידגריאני, אחרי שכבר קראנו איש עם עצמו בביתו כ 30-40 עמודים בשבוע. השקעת זמן רצינית, תאמינו לי.

למשל: יש לי תלמיד בכיתה י"א שלו אני מסייע אחת לשבוע בלימודיו, מתמטיקה ופיזיקה בעיקר. יש בינינו הבדלי גישות לגבי אופן העזרה הרצויה לו. יוסי היה רוצה שאעזור לו או להכין שיעורי בית או להתכונן למבחן הקרוב (טווח של ימים בדרך כלל). הגישה שלו היא פונקציונלית – זה התרגיל שעלי להגיש – בוא תפתור לי אותו. בדיוק מה שהיידגר קורא לו Leaping-in. זהו סוג עזרה שהיידגר היה מכנה "לא-אותנטי", כזה שבו אני לוקח על עצמי את הפרוייקט של הזולת הזקוק לעזרה, ובכך שולל ממנו את האפשרות לכונן את עצמו בעולם באמצעות ה care שלו.

מה שאני מנסה לעשות, זה מה שהיידגר מכנה Leaping-ahead. לא לקחת לעצמי את ה"פרוייקט" של יוסי, גם אם בטווח הקצר זה פחות מאמץ ויותר חסכוני בזמן. אני מנסה ללמד אותו את העקרונות, את השיטות הכלליות לפתור תרגילים מתוך הבנה, לא מתוך גישה של ניסוי ותעייה בנוסחה זו או אחרת. זה עשוי לקחת יותר זמן, אבל זה יהיה בטווח הבינוני אפילו – יותר אפקטיבי. אם זה יקרה זה יקרה אולי רק במתמטיקה, כי את הפיזיקה הוא נטש, התלמיד שלי, לפני שהגענו ללימוד של ממש, כזה של
Leaping-ahead. אז ננסה את זה במתמטיקה. שם הגישה הפונקציונליסטית של תלמידי הביאה אותו לכיתה י"א בלי הבנה של דברים כגון ש 0.5 שווה חצי, איך לצמצם בין מונה ומכנה או איך להעביר מאגף לאגף במשוואה.

המטפורה המקובלת במקרים כאלה היא "תן להם חכה והם ידוגו לבד. תן להם דגים והם ירעבו" אלא שכטבעוני יש לי בעיה עם המטפורה הזו. אז נמיר את זה ב: או שתתן למישהו ירקות או שתלמד אותו לגדל אותם לבד – עדיף על פי עקרונות הקיימות כמובן. שיטת ה Permaculture שבה הוסמכתי היא תחליף ראוי ל"חכה".

דוגמה אחרת היא המקרה של אלמז, הפליטה מאריתראה, עליו סיפרתי כאן. עזרתי לה לקבל את התשלום האחרון שהגיע לה מהמעביד שלה וגם תשלום דמי לידה מהביטוח הלאומי. שם ממש "קפצתי פנימה" – סוג המעורבות שלי היה בפירוש ה Leaping-in ההיידגריאני. אבל לא הייתה ברירה – זהו סוג עזרה חד פעמי, אד-הוק, משהו שאין טעם שאלמד אותה לעשות בעצמה. גם בגלל מחסום השפה אבל גם ובעיקר כי אני זוכה ליחד יותר טוב ממנה במשרדי הביטוח הלאומי, וגם המעביד שלה התבייש לעשות מולי דברים שלא הייתה לו שום בעיה לעשות מולה. אז כן, נטלתי על עצמי לחלוטין את "הפרוייקט" שלה (שאגב נגמר בימים אלה בהצלחה), אבל מישהו כמוה, וכמו בעלה, שהצליחו לברוח מהגהינום האריתראי, ועשו את כל הדרך עד הנה, כולל שנתיים בכלא סהרונים, אנשים כמוהם, הפרויקט העיקרי שלהם הוא להישאר בחיים, ועדיף מחוץ לכלא, ומדינת ישראל די מתנגדת לאפשר להם הן את הפרויקט הראשון והן את השני. העזרה הנקודתית שלי לא תגזול אותו מהם, והיא תורמת להם ולי באותה מידה. לי, בגלל שזה קצת משכך את רגשי האשמה שיש לי על ההתנהגות המנוולת של המדינה בה אני חי.

ואם כבר עוסקים בעזרה לאפריקאים, זוגתי שתחייה מזכירה לי שאחרי שחזרתי מחודש בקניה, שם ניסיתי לעזור לתושבים ללמוד לגדל בעצמם את האוכל במקום להיות תלויים לחלוטין בקמח הלבן של הסיוע האמריקאי,  Leaping-in מובהק המגיע אחד לשבוע בשקים, התלבטתי הרבה בסוגיית הסיוע הנכון, ואף כתבתי על זה כאן, וכאן.

הדוגמה הנפוצה ל Leaping-in היא יחסנו לילדינו, להם אנו נוטים לפעמים לסייע בצורה קצת דורסנית, ולקחת לעצמנו את הפרויקטים שלהם. בכך אנו חוסמים את הגדילה שלהם ואת היכולת שלהם להתמודד עם העולם. למשל – עד היום אני לא מצליח להימנע מלהזכיר לצעיר בני, היום בן 23, שיש סלט על השולחן. הוא כבר למד לקחת את זה בבדיחות הדעת.

אבל העזרה שאני מגיש לאבא שלי בניהול ענייניו, שגם היא באופן מובהק Leaping-in, לא חוסמת את הגדילה שלו וגם לא את היכולת שלו להתמודד עם העולם. אלצהיימר היא מחלה אכזרית שממנה לא מתרפאים, ואבא שלי על מדרון חלק למטה. לקחת על עצמי את הפרויקטים שלו לא יגזול מה care שלו עצמו – המחלה עושה את זה, בקצב הולך וגובר. כך שיש בהחלט מצבים, בהם סוג הדאגה לזולת המתבטא ב Leaping-In הוא לא בהכרח שלילי, ואני חושב שגם היידגר חושב כך, למרות שהעיסוק שלו בנושא לא מספיק רחב, לפחות לא בספר הזה, בשביל להבין את זה לאשורו.

דוגמה נפוצה אחרת לצמד המושגים האלה היא מתחום הטיפול הנפשי. כאשר המטפל אומר למטופל מה הבעיה שלו, זה Leaping-in. כשהוא רק עוזר למטופל להבין את הבעיה שלו בעצמו, להמציא לעצמו את הנרטיב שלו, היה לאקאן אומר, זוהי עזרה מסוג ה Leaping-ahead ובמקרה זה, זהו סוג העזרה הטוב.

בתחום מדיניות הסעד, קצבת סעד היא בפירוש עזרה מהסוג של Leaping-in בעוד הכשרה לעבודה, מימון מעונות יום וכדומה הם מהסוג של Leaping-ahead. שוב, גם כאן לא תמיד הסוג הראשון הוא שלילי בהכרח, אם כי על פי התפיסה האמריקאית, אתה ראוי לעזרה מהסוג הראשון רק אם זה "לא באשמתך" (no fault of your own), מדיניות קצת אכזרית הגורסת שיש לעזור רק למי שיכול לעזור לעצמו, ושהשאר – יתפגרו. לכן קל יותר לארה"ב לתת סיוע חוץ מאשר סיוע לעניים בתוך גבולותיה, אלא אם מדובר על אסונות טבע ("לא באשמתם"). זהו משהו שטבוע עמוק במנטליות האמריקאית.

במידה מסוימת סוג הסיוע הרצוי הוא משהו שאפשר אפילו לאפיין בעזרתו משטרים. המשטר האמריקאי המעדיף להימנע מ Leaping-in לא עושה את זה מרשעות, אלא יותר מראיה של תפקידה המוגבל של הממשלה בחיי האזרח, מתוך תפיסה שיש ספירות של חיי הפרט שמסגרות אחרות ראויות להן, לא מדינתיות. לעומת זאת, מראה יעקוב טלמון בספרו מ 1951 – "מקורות הדמוקרטיה הטוטליטרית", משטרים טוטליטריים כמו זה של סטלין או זה של היטלר, במדינות המוגדרות פורמלית כדמוקרטיות, רואים את המדינה כאחראית על כל תחום ותחום של חיי הפרט. אין שום ספירה של חיי האזרח שאינה עניינו של המשטר, ולכן היחס לאזרח הוא במובהק כזה של Leaping-in, כזה שבו המדינה הטוטליטרית לא משאירה לאזרח בדל של care ומנכסת לעצמה לחלוטין את מה שהיידגר מכנה "הפרויקטים" שלו. וכתוצאה מכך נותר אזרח תלותי, חסר יכולות, מה שמתאים לרודן אך בדרך כלל מדרדר את הכלכלה.

זו הפסקה מסעיף 26, בפרק הרביעי של החלק הראשון של "היות וזמן" בה מדובר.

With regard to its positive modes, .solicitude has two extreme possibilities. It can, as it were, take away 'care' from the Other and put itself in his position in concern: it can leap-in for him. This kind of solicitude takes over for the Other tlfat with which he is to concern himself. The Other is thus thrown out of his own position; he steps back so that Afterwards, when the matter has been attended to, he can either take it over as 
something finished and at his disposal, or disburden himself of it completely. In such solicitude the Other can become one who is dominated and dependent, even if this domination is a tacit one and remains hidden from him. This kind of solicitude, which leaps in and takes away 'care', is to a large extent determinative for Being with one another, and pertains for the most part to our concern with the ready-to-hand. 

In contrast to this, there is also the possibility of a kind of solicitude which does not so such leap in for the Other as leap ahead of him [ibm vorausspringt] in his existentiell potentiality-for-Being, not in order to take away his 'care' but rather to give it back to him authentically as such for the first time. This kind of solicitude pertains essentially to authentic care -that is, to the existence of the Other, not to a "what" with which he is concerned; it helps the Other to become transparent to himself in his care and to become free for it.

———————-

'Caring for' is ontologically neutral: it has various modes ranging from the negative (indifference) to the positive. Positive (i.e., 'active') comportment towards others can be (1) 'inauthentic': a leaping in for the other, a 'taking care' of their possibilities for them. (2) 'authentic': a freeing of the other for their possibilities.
Heidegger says that for the most part we exist in a mixture of these modes of fursorge.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “Leaping-in, Leaping-ahead

  1. האם ההזדהות של היידגר עם המשטר הנאצי מעידה על העדפתו את ניכוס פרוייקטי הפרט למדינה?

    • המשטר הנאצי לא ממש התייחס להגותו של היידגר, ולא ראה אותו כמורה דרך רוחני, עד כמה שהוא שאף לכך. ולכן הוא היה בפועל מנותק מהמשטר, גם אם לא פרש מהמפלגה.

      • אשמח בהזדמנות לשמוע ממך יותר על הנקודה הזאת שבה נפגשת ההגות בפרקטיקה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s