ללא משוא פנים

עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, בעיקר חלק הפרצוף בפסלים או בציורים.

בעבר אספתי גם צילומים של חפצים או מראות נוף שמזכירים פרצוף אנושי, (בשל תכונה אנושית הנקראת פרדוליה, המזהה פרצופים כמעט בכל מקום בו יש משהו שנראה כמו עיניים, אף או פה.) אבל גם אלה, הבנתי עם הזמן, פחות מדברים אלי.

Bell pepper duo laughing

אין גבוה ונמוך באוסף הפרצופים הזה – אין משוא פנים. גם פרצופו של דוד (הפסל של מיכלאנגלו) וגם שרבוט בגיר שעשה איזה ילד על רצפת גן המשחקים, שניהם אורחים רצויים ושווי כוח.

מה עוד מאפיין את אוסף הפרצופים האלה? שהם לא חייבים להיות דימוי של מישהו ספציפי. אולי אפילו להיפך. דימויי פרצופים מאמנות "דקורטיבית", כמו למשל הפרצופים על ריהוט בארמונות לואי ה14, הפרצופים מעל דלתות הכניסה לבתים ומעל משקופי החלונות, פרצופים שהם כולם "סימון" ונעדר מהם לגמרי סובייקט ספציפי, יפים בעיני. (אני משתמש פה בהמשגה שאני שואל מהפילוסופים דלז וגואטרי, שאת הפרק שכתבו על "פרצופיות" מתוך הספר "אלף מיישרים" תרגמתי מצרפתית ושמתי כאן בבלוג).

אז מה כן מושך אותי בפרצופים האלה? ולמה אני אוסף דווקא אותם (חוץ מיצר האספנות שלי)? מתוך מה שכן ומה שלא מדבר אלי בתחום הזה, אני יכול אולי להסיק שמה שאני מוצא מעניין הוא השילוב שקיים בפרצופים אלה של האדם (לא בהכרח אמן) שחולל את דימוי הפרצוף אותו אותו אני מצלם, והחברה בתוכה נוצר הדימוי הזה, החברה שגרמה לדימוי הזה לקרות.

ניסיתי גם להבין את עניין הפרצופים מתוך המקום והזמן בו זה התחיל. זה התחיל ב 2016, בשהות של ששה חודשים בפריז, כשזוגתי שתחייה הייתה שם בשהות אמן. שמתי לב שאני מרגיש סוג של חמלה לפרצופי הפסלים העומדים להם בגנים, כשרק היונים המחרבנות על ראשם נותנות להם תשומת לב כלשהי. איש אינו מתייחס אליהם, גם אם האנשים המתוארים בהן נחשבו לגדולי הדור. גם לפסלים שמעל משקופי החלונות ועל הגשרים, חלק מהמבנה, גם אותם איש לא רואה ולא סופר. אלו פסלים שלא מתארים אף אחד ספציפי, שעשו אותם בעלי מלאכה, לא אמנים, אבל הם לגמרי מעוצבים על ידי החברה שבה הם יוצרו והותקנו, החברה שהייתה זקוקה לזה שהם יהיו שם.

והיו גם הפרצופים של המסיכות האפריקאיות שפריז, אולי בזכות עברה הקולוניאלי, משופעת בהן. במוזיאון קה-בראנלי לתרבויות לא אירופאיות הבנתי סופית את סוד המשיכה שהאחֵרות בפרצופים אלה הפעילה על אמנים כמו פיקסו ואחרים. גם מי שעשה בעבודת יד את הפרצופים האלה לא היה אמן, ולא ניסה לתאר מישהו ספציפי, אולי משהו ספציפי. אבל התרבות והחברה בתוכה חי, לגמרי נמצאת שם. (דלז וגואטרי מבחינים בין מסיכות לפנים, אבל אני מבחין בין פרצופים (דימויי פנים) לפנים (פנים אנושיות)).

לא שיש לי עניין להשתמש בפרצופים האלה כדי לחקור "מדעית" חברה כזו או אחרת. אני מסתפק באופן הבלתי ישיר שהחברה הזו "נמצאת" בדימויי הפרצופים האלה ומשפיעה עלי, בדיוק כפי שאין ממש טעם לחקור למה ציור של צייר מסויים תוהד עם הנפש שלי.

אין בכל ההסברים מעלה שום דבר שקשור בתכלית. אני לא אוסף את הפרצופים האלה מתוך איזו תכלית שאני מודע אליה. אני משתדל להשתמש בהם ככל שאני יכול. שיתפתי אלפי פרצופים באינסטגרם, אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בפרצוף אחר מ"האוסף" כל יום, ויש לי מחולל מסכים המחליף פרצופים באופן רנדומלי בתוך מסגרת של 3X4 פרצופים. אבל זו לא באמת הסיבה שבגללה אני נמשך אליהם ומצלם אותם. אולי זה עוד יגיע. אבל אם לא, אני גם בסדר עם זה.

אני מתנחם בזה שהאוסף הזה הוא לא אוסף של חפצים. הוא תופס רק נפח אכסון בענן, לא נפח מאד גדול. הוא לא צורך אנרגיה, לא מבזבז יותר מדי את משאבי העולם, רק את משאבי הזמן והתשוקה שלי.

המסע פנימה

רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם לחו"ל אי אפשר לנסוע. בצוק העתים הלכתי לחפש "פנימה", ואכן מצאתי, במחשב ובטלפון, אלפי "פרצופים" שכבר צילמתי בחמשת השנים האחרונות ועדיין לא "עשיתי אתם" כלום.

למה בדיוק אני מתכוון ב"עשיתי אתם" תשאלו? (יותר סביר שלא באמת תשאלו). אז ככה: עד כה צילמתי פרצופים בהם נתקלתי, בעיקר במרחב הלא וירטואלי, ב offline, אבל במספר קטן של מקרים גם כאלה שדגתי ברשת. פה ושם עשיתי פעולות עריכה מינימליות על חלק מצילומי הפרצופים האלה, בעיקר בכלי העריכה של אינסטגרם, ושיתפתי אתם בפרופיל שהוקדש לזה באינסטגרם בשם heads_galore, משם הם שותפו באופן אוטומטי גם בדף פייסבוק בשם head hunting ובטויטר. בחלקם הקטן גם השתמשתי כתמונת הפרופיל שלי ברשתות חברתיות כאלה ואחרות. בעיקר בפייסבוק (שם אני רב פרצופי – אני מחליף תמונת פרופיל כל יום) אבל גם בטויטר ואינסטגרם. היה לי גם בלוג שהוקדש לפרצופים (לא זה שבו אתם קוראים כעת) ואפילו עשיתי סרטונים קצרים עם פרצופים אותם שיתפתי בטיק-טוק ואינסטגרם.

אבל בחסות הקורונה התחדשו דברים. חברי בני כתב עבורי תוכנה המציגה פרצופים בתוך מטריצה של 12 מלבנים על המסך (מן הסתם בהשפעת מראה מסכי תכנת ה zoom מולה רבים מאיתנו מבלים עכשיו שעות), כאשר גם המלבן נבחר אקראית, גם הפרצוף נבחר אקראית (מבין כמה אלפים בתיקיה), וגם זמן התצוגה נבחר אקראית (בתחום מסויים).

מי יראה את המסכים המתחלפים האלה? כרגע זה רק אני, אבל הייתי שמח לחלוק את זה עם אחרים, אולי דרך אתר אינטרנט, ובכך להפוך את זה למעין עבודת אמנות. אכנה אותה בינתיים "הפסיפס" (שם זמני). אפשר לראות פסיפס כזה ביו-טיוב, לשם העליתי סרט ובו דגימה של כשלוש דקות מהפסיפס – אבל יש 10 בחזקת 48 מסכים שונים (1 ואחריו 48 אפסים) אז הסיכוי לראות את אותו מסך פעמיים בפועל לא קיים.
כדאי לצפות במסך מלא, ולא בטלפון!

אני יכול לדמיין מיצב שבו מספר מסכים איכותיים, נאמר ארבעה, מקיפים חלל, ועל כל אחד מהם פסיפס כזה, בו מתחלפים פרצופים באופן אקראי. מי שעומד ביניהם יוכל אולי לחוות את מה שאני מרגיש בשיטוט ברחובות, במיוחד במקום כמו פריז – תחושה שיש פרצופים המסתכלים עלי מעל עבר, פרצופים שאחרותם "מזמנת" אותי. אני תוהה אם מיצב כזה יעשה משהו למישהו.

בינתיים, לטובת אותו מיצב דמיוני, אני "כורה" בתוך אלפי הצילומים שכבר צילמתי. אין הרי באמת הבדל מושגי משמעותי בין צילום של פרצוף מתוך ציור או פסל (שהוא כבר יצוג – כזה הנמצא בחלל ה"ממשי"), לבין בידוד של פרצוף באמצעות תוכנת עריכה מתוך צילום (יצוג הנמצא בחלל הוירטואלי) המכיל מספר פרצופים, או המכיל דימוי שיש בחלקו (לפעמים הקטן) פרצוף. בשני המקרים יש כאן פעולת קטיעה ובידוד, הסרת פרטים, עריכת המאפיינים השונים כגון ניגודיות, בהירות, איזון צבעים, מחיקת פרטים מפריעים, תיקון פרספקטיבה ועוד. בשני המקרים יש פעולת בחירה – מה להראות ומה לא. המקרה השני הוא אולי סימולציה מסדר יותר גבוה: יצוג של יצוג של יצוג. הפסיפס הוא כבר יצוג של יצוג של יצוג של יצוג. אני גורס שיצוג מסדר שכזה כבר מפסיק להיות רה-פרזנטציה, והופך להיות פרזנטציה נטו.

במקרה השני, של "צילום" מתוך צילום יש לי גם אפשרויות להוסיף פרטים שלא היו בדימוי המקורי בעזרת תוכנות עריכה. למשל ל"הרחיב" את התמונה כדי שתתאים לפורמט רבוע. בפרצופים שצולמו מיצירות אמנות "מוכרות" אני גם מוסיף וגם גורע (בעדינות) פרטים כדי לא להסתבך בזכויות יוצרים. או לפחות נותן לעצמי פתח מילוט בתואנה של שינוי משמעותי. השינוי המשמעותי יותר (לדעתי) הוא בקונטקסט, בתפקיד של כל דימוי, כשכל פרצוף הוא רק אחד מאלפים המופיעים ונעלמים. אבל גם שינוי בדימוי עצמו יכול לאפשר לי לטעון שהניכוס הוא לגיטימי.

בימים אלה אני מצלם בתוך מרחב הפרצופים שראיתי ותיעדתי ב 2019. שנה פוריה יחסית, מצאתי בה כ-1500 צילומים בהם יש פרצופים, ואני עובר עליהם, "כורה" בהם. סביר להניח שזה יניב יותר מ 1500 פרצופים. אני מעבד בין שלושה לשלושים פרצופים ביום, בנחת. אין סיבה להזדרז. אני לא רואה שהדברים הולכים להפתח בזמן הקרוב, בעיקר כי יש רק חפיפה מועטה בין הקהל של מבקרי הגלריות והמוזיאונים וציבור המצביעים לאנשים שבידם כרגע הכח להחליט מה לפתוח ומה לסגור.

יש גם סוג של סיפוק במסע פנימה כזה, מסע שגם מזכיר לי את המקומות בהם הייתי ובהם התבוננו בי אותם פרצופים וגם מגלה לי מחדש את מה שכבר ראיתי בהם. יש פה גם את הסיפוק ה"אקולוגי" של ניצול מחדש של דברים במקום רכישת דברים חדשים.

את 1500 הדימויים האלה מהם אני כורה פרצופים, העתקתי לצורך עיבוד מהמחשב לטלפון. יותר מהר ויותר נוח לערוך שם צילומים (למרות שבשניהם יש לי מסך מגע) ויש שם תוכנות עריכה חינמיות רבות כוח ואפשרויות. אחרי כן אחזיר אותם למחשב, שם רץ הקוד של ידידי בני ומחולל את ה"פסיפס". שם המסך גם יותר גדול ויותר איכותי. ואחרי זה מה? אעבור לצילומי הפרצופים מ 2018…

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.

המשוטט

"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"

כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".

הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.

היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.

למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.

אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.

גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.

אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.

עוד רשומות באותו עניין:
ללא משוא פנים - עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, … להמשיך לקרוא
המסע פנימה - רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם … להמשיך לקרוא
במרינבד - צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
חורים שחורים וקירות לבנים - נסיון להסביר מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי תוך ניכוס טרמינולוגיה דלזיאנית. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

עוד רשומות באותו עניין:

ללא משוא פנים - עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, … להמשיך לקרוא
המסע פנימה - רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם … להמשיך לקרוא
במרינבד - צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
חורים שחורים וקירות לבנים - נסיון להסביר מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי תוך ניכוס טרמינולוגיה דלזיאנית. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

חורים שחורים וקירות לבנים

אזהרה: הפוסט הזה הוא נסיון שלי לכתוב ב"דלזיאנית", כלומר תוך שימוש בשפה ואוסף המונחים (יש אפלו מילון..) שטבעו הפילוסוף הצרפתי Deleuze והפסיכואנליטיקאי הצרפתי Guattari בסדרת ספרים שכתבו יחד, ובמיוחד בספר בשם "אלף מישורים" (היחידי שלהם שאני מכיר, וגם זה בקושי). יש לי חשד שמי שלא מכיר את החומר יפסיק לקרוא כאן, ומי שמכיר יתפקע מצחוק במקרה הטוב, סביר יותר שיגחך בבוז. אבל הי, יש סיבה לכך שהבלוג לא תחת שמי.

מה שאני מנסה לעשות זה להסביר לעצמי מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי בשנתיים האחרונות (קצת על זה כאן) תוך ניכוס הטרמינולוגיה הדלזיאנית. אני מודע לכך שמעל שלושים שנות עיסוק בטכנולוגיה חוסמות אותי מכתיבה "ריזומטית" (חסרת שורש מרכזי אחד, מרובת ענפים וחיבורים ביניהם) על פי האידאל הדלזיאני, אבל זה לא אומר שלא אנסה. גיליתי שלכתוב בשפה "זרה", דלזיאנית במקרה הזה, על דברים "שלי" מדרבן אותי לשוב ולנסות להתמודד עם חומרים לא פשוטים כלל, כמו זה. וקריאה חוזרת ונשנית בטקסטים האלה עוזרת לי לתחזק את האשליה שאני בכלל מבין משהו מכל זה.

כתבתי כבר פעם פוסט בו ניסיתי לטעון שהבלוג הזה עצמו מדגים את המושג הדלזיאני Assemblage .

אוסף הראשים שלי עצמו, אפשר לטעון, ריזומטי. הוא מוגדר יותר על ידי מה שהוא לא. אין בו תצלומי אנשים (שרוב האנשים היו אומרים שדווקא הם היותר מעניינים) ויש בו אך מעט ראשים שאפשר לחשוב שהם של דמויות נשיות (וזו אני חושד דוגמה למה שבדלזיאנית יכול היה להקרא קידוד-יתר , overcoding, אבל על זה בהמשך). חלק לא מבוטל מהראשים אי אפשר כלל לשייך למין כזה או אחר. זהו בכלל אוסף של דברים שאני קורא להם לסירוגין ראשים, פרצופים, פנים, מסיכות (אצל דלז וגואטרי ראש ופנים הם דברים שונים בתכלית…) כי הם אכן לא ניתנים לקלסיפיקציה פשוטה. אפשר לחלק את האוסף לתת קבוצות, על פי מקור הצילום: פסל, ציור, אמנות רחוב, פוסטרים קרועים, בובות של סנטה קלאוס, סתם דברים שנראים כמו פרצוף אבל אני לא עושה את זה כי דווקא הערבוב הוא מבחינתי יותר ממהות העניין. במיונים אני יותר מאסכולת "האנציקלופדיה הסינית" של חורחה לואיס בורחס..

יש באוסף תכונה שאהובה במיוחד על דלז וגואטרי – ריבוי. הריזום הוא סוג של ריבוי ואין לו שורש מרכזי אחד, כך אוסף הפרצופים, יש בו ריבוי, אלפי ראשים, מכל סוג ומין, והוא עולה ותופח מיום ליום. אני מנסה לרסן קצת את הריבוי ונמנע למשל מהאפשרות לחפש באינטרנט ראשים מעניינים. אני מנסה להסתפק ב"צייד" של ראשים בהם אני נתקל בעצמי או כאלו שאנשים שנדבקו בחיידק שולחים לי. אבל למי שלא הולך כל יום לעבודה ויושב בקיוביקל אלא מסתובב, יוצא להתקל בהרבה ראשים, במיוחד כשאתה אובססיבי בעניין.

אז מה הרבותא בזה שאני הולך לתערוכה, רואה בה ציורים מהסוג הפיגורטיבי, שולף את הטלפון ו"קוטם" קטע קטן מתוך ציור, כזה שיש בו ראש או פרצוף? לפעמים גם אעביר את צילום הראש סדרה לא ארוכה במיוחד של עיבודים בטלפון ואחרי כן אשמור אותו, אולי אשתף אותו ברשתות חברתיות ואולי גם אשתמש בו כתמונת דיוקן ליום אחד בפייסבוק. עד כאן אלה דברים שבאופן מאד גבולי הייתי אולי יכול לכנות במונח הדלזיאני דה-טריטוריאליזציה (déterritorialisation). הוצאתי משהו מהטריטוריה שלו, מההקשרים שלו ובזה כבר "שיניתי" אותו. ראש הפסל שבודדתי בעזרת עדשה טלסקופית ממגדל הכנסיה בצרפת הוא אחר כשהוא מוצג מבודד מסביבתו, קצת מעובד, כחלק מסדרה אקלקטית לתפארת של ראשים ופרצופים. הראש שנשלף מתוך ציור קיר גדול בשכונת בלוויל בפריז, ונלקח אחר כבוד אל בלוג העוסק בראשים, כבר עבר לטריטוריה חדשה, עבר re-territorialisation.

באמירה שאני עדיין צריך לפענח אומרים דלז וגואטרי ש"פנים מזכירים תמיד ציור, או חלק מציור"
(Un visage doit lui « rappeler » un tableau, un fragment de tableau). האם משמעות הדבר שהפנים, הן המצויירות והן המפוסלות שאני קוטם ומלקט הן יותר "פנים" במובן הדלזיאני מצילומי פנים אנושיות?

עוד משהו שעשיתי בהפרדה הזו בין הראש לגוף הוא (אולי) מהלך בכוון של מה שדלז וגואטרי מכנים "ליהפך גוף ללא איברים" (corps sans organes), מונח קצת מטעה שכן המהלך שהם מכוונים אליו הוא בעצם להפוך לגוף חסר אירגון (בצרפתית ואנגלית יותר מובן הקשר בין איבר (organ) וארגון (organ-isation) אבל בעברית נבחרה המילה ארגון כנראה בשל הדמיון הצלילי ל organisation).

גוף בהקשר הזה יכול להיות הגוף האנושי אבל בעיקר גופים במובן המטאפורי, כמו מדינות, ראשויות, משטרים, חברת החשמל… "להפוך גוף ללא איברים" הוא סוג של אנרכיזם בו היחיד (למשל המדינה) הופך לריבוי. בו הארגון מתפרק.

המהלך האתי של "להפוך לגוף חסר ארגון" הוא חלק משמעותי ממה שהם קוראים לו סכיזואנליזה. סכיזואנליזה מעדיפה את החיפוש אחרי הריבוי בניגוד גמור לחתירה של הפסיכוזאנליזה לאגו אחוד. החתירה "לבלגן" את הגוף היא מהלך של התנגדות לאחידות, למירכוז, להשטחה, לריבוד, לזהות וגם להזדהות. האם אני יכול לטעון שבידוד צילומי של הראש או הפנים מתוך הגוף והצגתם בקונטסט אחר וזר הוא מהלך אתי של דה-ארגון הגוף? נגיד…

אפשר גם לטעון שהחלפת תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מדי יום, בכל פעם בראש או פנים אחר/ות, מאלה ש"צדתי" (בערך) באותו יום, היא מהלך סכיזואידי, שמפרק את האגו (לפחות הפייסבוקי) שלי והופך אותו נזיל, אמורפי, מרובה פנים תרתי משמע. השאלה היא האם כאשר שמי עדיין מתנוסס על הפרופיל, (כולל גם תמונות שלי ממש) זהו אכן מהלך סכיזואידי? או שאולי פרופיל האינסטגרם אותו אני מכנה heads.galore , פרופיל של "צייד ראשים",  שם יש אך ורק ראשים ופנים שאני מוצא ואינו מזוהה ישירות אתי, הוא אולי המהלך הסכיזואידי הנכון יותר.

עוד מונח דלזיאני, אולי הרלוונטי ביותר לעניין הפרצופים, הוא "פרצופיות" או "פַנִימִיות" (תרגום שלי, במקור Visagéité). הפנים האנושיות על פי דלז וגואטרי הן שילוב של מה שהם מכנים שני רבדים או שכבות (strates) של סמיוטיקה. (un visage : système mur blanc-trou noir). האחת, זו של מישמוע או סימון (signifiance) מופיעה על הקיר הלבן, שהוא רוב שטח הפנים. השניה, הרובד של "כְּפִיפוּת" (subjectivation) מפציע דרך החורים השחורים (trou noir) בקיר הלבן, בעיקר העיניים להבנתי.

הנה כמה "פנים" מתוך "אלף מישורים". את הפרק הרלוונטי, על "פרצופיות" תרגמתי מצרפתית כאן.

דלז וגואטרי מזכירים את הקלוז-אפ בקולנוע על הפנים (עמ 206 בגרסה הצרפתית), משהו שמקביל אולי לאופן בו אני מבודד את הפנים מהמקום בו נמצאו. בקולנוע, הם טוענים, המבט שמבודד את הפנים מהרקע יכול לקחת אותם למקום שכולו קיר לבן, כולו מערכת של סימנים, או למקום שכולו אפילה, אל החורים השחורים בהם מסתתרת הסוביקטיביות. יתכן שעל פי חלוקה זו, מה שמבדיל את הפנים שאני מחפש / צד / אוסף / מבודד הוא שהן לחלוטין קיר לבן, ללא חורים שחורים. אין שם סובייקט המציץ החוצה. הפנים בציור, בפיסול, במסכות הן לחלוטין ברובד של המסמנים. מה מסומן שם? כמו בכל עבודת אמנות, שילוב של מה שהאמן שם שם ומה שהצופה מוצא שם. ויש לי באוסף "פנים" שהן כולן רק מה שהצופה מוצא שם, כמו למשל זו:

במסכות אפריקאיות זה אפילו יותר ברור – כל מסכה מסמנת משהו מאד ספציפי.

ההימנעות שלי מלצרף לאוסף פנים של נשים היא אולי המחשה למושג דלזיאני בשם
bi-univocisation (התאמה חד-חד ערכית). רובד המישמוע של הפנים, הקיר הלבן עליו מופיעים הסימנים, עושה מה שסימנים (בשפה) עושים: מגדירים מה כלול בסימן ומה בחוץ. מהו שולחן ומה לא, למשל בעבור המונח "שולחן" (זה תמיד שולחן בדוגמה, אף פעם לא ארון משום מה). זהו תהליך של הפיכת הבדלים להפכים. למשל שחור-לבן. הבדל מסויים בצבע העור הופך מישהו ל"שחור" ואחר ל"לבן". הרצף הופך לחלוקה בינארית של הפכים. ביולוגית, אני גבר, אבל יש בי, כמו בכל אחד, צירוף מסויים של תכונות שמסורתית נהוג היה לחשוב עליהן כ"נשיות" וכאלו שנהוג היה לחשוב עליהן כ"גבריות". אני מודע לזה, ולמרות זאת אני נמנע לא רק מלהשתמש בצילומי ראשי נשים כתמונת הפרופיל שלי אלא אפילו סתם לצלם אותם ולכלול אותם באוסף. אולי אתחיל מראשי הנשים בפסלים היווניים מהתקופה הקלאסית. הן כה יפות, ויש בפנים שלהן משהו מאד "גברי" (במונחי היום).

הגוף, בניגוד לפנים, הוא רב-קולות, פולי-ווקאלי, אך הפנים (המערביות בעצם, הנוצריות, הלבנות) המסמנות הופכות את המכלול (assemblage) כולו בתהליך שבדלזיאנית יקרא קידוד-יתר (overcoding) לחד-קולי, בו יש שפה שלטת אחת (שפת הלאום השולט?), שפה של "תקשורת המונים" בה ההמשגות "שטוחות", שפה הפונה להמון, שפה של מכנה משותף נמוך.

הראש הוא חלק מהגוף, הפנים לא.( La tête est comprise dans le corps, mais pas le visage.) הראש והפנים לא חד הם (la tête n'est pas forcément un visage.) למרות שבאוסף שלי אני מערבב ביניהם. הפנים ה"לא אנושיות" (בחברה המערבית) מפרידות את הראש מהרובד של הגוף (האנושי או החייתי) ומעבירות אותו לרובד של המישמוע והרובד של הסובייקטיפיקציה, הפנים הפכו להיות הפנים של החברה.

לעומת זאת, "לחברות פרימיטיביות יש את הראשים הכי הומניים, הכי יפים והכי רוחניים. אבל אין להם פנים" (במובן המטאפורי כמובן), והם גם לא צריכים שיהיו להם." מעניין גם מה שהם אומרים על מסיכות, שאנו משייכים בדרך כלל לחברות פרימיטיביות: "המסכות מוודאות את שיוך הראש לגוף, במקום שיהפוך ל"פנים"".

והנה דוגמה של ראש שבפירוש חסר פנים:

הערבוב הזה שאני עושה באוסף שלי, בין ראשים, פנים ומסכות הוא (אני חושד) "ריזומטי" מדי אפילו לטעמם של דלז וגואטרי. שניהם, עם כל נטייתם לריבוי, לריזומטיות, כותבים (כנראה באופן בלתי נמנע) בעיקר על מה שמבדיל בין דברים, ממיינים דברים, מחלקים לקטגוריות, עושים מה שהם מכנים
"bi-univocisation signi­fiante", הפיכת הרצף לאוסף של חלוקות דיכוטומיות.

אני מחפש דרך לעשות "רה-טריטוריאליזציה" לאותם ראשים שגאלתי מהטריטוריה שלהם. איך? אין לי מושג. סרט? סוג של אנימציה? קולאז? משהו שינצל את הריבוי. ואם הההתמקדות בפנים יכולה להיות מהלך אתי, לא רק אמנותי, עוד יותר טוב. דלז וגואטרי חושבים שהחיבור הזה אפשרי.

כפי שדלז וגואטרי אומרים על הפנים: "(המכונה האבסטרקטית של) הפנים הם לא שלב הכרחי אלא כלי שבעבורו יש להמציא שימוש חדש". את השימוש הזה, אני מחפש. אני מחפש ליצור את מה שהם מכנים "têtes chercheuses", ראשים מחפשים, אולי "ראשי חיפוש" (התרגום לאנגלית הוא probe-heads) שיכולים לנקב את משטר הסימון והמשמוע הנאו-ליבראלי. ראשים אלו הם השלב הבא מעבר למעבר הראשוני (בשנת אפס, לידת ישו..) מראשים פרימיטיבים ל"פני-ישו" ("פני" האדם הלבן המערבי). סכנה טמונה במהלך הזה, של פירוק סמיוטיקת הסימנים והסובייקטיביות שמכונן את "הפנים" הנוכחיות שלנו, סכנת שיגעון. אבל אני לא מוטרד.

להבנתי, "ראשי חיפוש" אלו יכולים להיות אובייקטים אסתטיים, (דלז מזכיר פורטרטים של פרנסיס בייקון כדוגמה לכאלה) אבל לא רק. עבודות אמנות יכולות לעשות את הפירוק הזה של משטר הפַנימיות, אבל לא סתם עבודות, רק "מהמעלה העליונה" הם אומרים. מזה אני כן מוטרד.

על הפנים

פיתחתי בשנתיים האחרונות אובססיה לראשים, אולי בעצם לפנים. לא פנים של בני אדם, לא פנים של בעלי חיים (כן, יש להם פנים) אלא פנים מעשי ידי אדם: בפיסול, בציור, באמנות רחוב, בשלטים, ובמסכות, אפריקאיות בעיקר. וגם "פנים" בכל מיני צירופים של דברים שנראים כמו עיניים ו/או פה ו/או אף (קוראים לזה Paredolia). למה לא פנים של בני אדם? אני עדיין עובד על התשובה לזה.

בעצם, אני יכול למקם בדיוק את השעה והמקום בו זה התחיל, הדיבוק הזה: ב  musée du quai Branly הנמצא ברציף (quai) בשם זה, בפריז. יש במוזיאון הזה, אוסף מדהים של אמנות לא אירופאית, בעיקר מאפריקה, אוקיאניה והאמריקות, המאוכסן במבנה (מעצבן) של האדריכל הצרפתי (המעצבן) ז/אן נובל.

פיקסו הקדים אותי בכמה שנים בהתמוגגותו מהדמיון הכה עשיר, מהזרות הלא נתפסת שיש במסכות האלה, בעיקר אלו האפריקאיות. זה גם השפיע תקופה לא קצרה על סגנון יצירתו. "כמו פיקסו", גם עלי השפיעו המסיכות האלה, אם כי  אני עוד לא יודע מה בדיוק אני הולך ליצור סביב אוסף צילומי ה"ראשים" או "הפנים" בן אלפי הפריטים שאספתי מאז ועד היום.

בשלב זה, אני עדיין אוסף רעיונות, וראשים. יש לי כבר המון ראשים טובים, אבל עד שיהיו לי רעיונות טובים, אני רק מחליף מדי יום את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק (לא זו הסיבה שקוראים לזה פייס-בוק?) באחת התמונות מהאוסף. אבל האוסף גדל בקצב ממוצע שגדול משמעותית מאחד ביום (אפילו בשממה של לב איסלנד, אני רואה פנים בכתמי שלג על הרים רחוקים).

התחלתי לקרוא לזה "צֵיד ראשים" ויש לי גם פרופיל באינסטגרם שם אני מפציץ בראשים. יש לא מעט יתרונות לצֵיד ראשים, למשל:

1 – בכל אחת מהטירות והארמונות סביב פריז (להן יש גנים נהדרים), יש המון חדרים מרוהטים בפאר ומשעממים (אותי) עד מוות. כלומר, הם שעממו, עד שהתחלתי "לצוד" את הראשים/פנים/פרצופים המסתתרים בתוך כל סבך הקישוטיות. כאשר מבודדים את הפנים מתוך כל סבך הקיטש, או בצילום מאד בקרוב (הטלפון מצויין בזה) או בעדשה טלסקופית של 30X, מגלים לפתע שפע של פנים מרתקות, ראשים ביזאריים, פרצופים מפחידים. נסו את זה פעם. למשל במדליונים על התקרה, בברזלי הגדר, בתוך רגלי השולחנות. עם קצת תשומת לב, תנאי אור סבירים ושומרים לא יותר מדי נודניקים, אפשר למצוא עשרות עד מאות פנים שווים בכל חדר.

2 – בסביבה עירונית מוזנחת כלשהי, שימו לב מסביב' לפנים בתוך ציורי קיר, על דופן הבניינים, בתוך חצרות אחוריות, סתם בתוך שלטי רחוב. לא פעם אלו ציורים קטנים ולא מרשימים, אבל כשמבודדים את הפנים מתוכם, וניגשים קרוב, יחד עם הרקע בו ניכרים סימני הזמן, יש דברים מרתקים.

3 – גם בתוך מוזיאונים או בתערוכות, בכנסיות או במבני ציבור, ציד ראשים יכול להוסיף שכבה שלמה  של עניין גם כשהציורים הם מתקופות עליהם אתם פחות להוטים, כשהכנסיה היא עוד אחת מאלפי כנסיות שראיתם. תמיד תוכלו לבודד פנים מעניינות, ראש שווה, מתוך אינספור הפרטים. על בניין עירית פריז למשל, יש כמה מאות פסלים של ראשי העיר לדורותיהם. לא פיסול איכותי או מעניין במיוחד, אבל נסו לבודד את ראשו המזוקן מכוסה חריוני היונים של אחד הפסלים בראש הבניין עם עדשת טלה טובה ובאור טוב, ויתכן שיהיה לכם משהו מעניין.
האם זה לגיטימי להתייחס לאומנות של מישהו אחר כ ready made ממנו אפשר "לכרות" ראשים או פנים ולהשתמש בהם? אני עוד מתלבט בסוגיה. בינתיים, אני מנסה לתת קרדיט, אם אני זוכר מאיפה הגיע כל ראש, ובינתיים אני גם לא מגדיר את התוצרים של ציד הראשים כאומנות. נדרשת קצת יותר "תרומה" בשביל שאוכל להתיימר בזה.

4 – גם בחנויות (ביחוד חנויות של מזכרות), או במסעדה, או בשירותים ציבוריים אפילו, כמעט תמיד יש ראשים לצוד, אם רק שמים לב, למשל בדיוטי-פרי של שדה התעופה באדיס אבבה:

מה הבעיה? שעם הזמן מתחילים לראות פנים בכל מקום, סוג של סטיה שכזו, (חפשו תמונות באינטרנט עם מונח החיפוש paredolia ותראו דוגמאות) כמו למשל החמוד הזה בתמונה מטה (תחתית של מחסום מכוניות במוזיאון ארץ ישראל):

הזהרו, זה גם מדבק,. חברים התחילו לשלוח לי ראשים ופרצופים מכל העולם. אני כבר טובע בהם, אבל נהנה..

עוד רשומות באותו עניין:

טקטיקות

קיץ, אין לימודים. לא קורה הרבה (חוץ מזה שאבי נפטר, רשתית עיני נקרעה והוטלאה, ובני נסע ללמוד פיזיקה בצד השני של העולם) ולכן אין לי הרבה חומר לכתוב עליו (או שאני סתם קצת מדוכא?). תכננתי ללמוד בעצמי, לחקור מין פנומנולוגיה של פרצופים וראשים מצויירים, מפוסלים או סתם מדומיינים, אבל בלי לחץ חיצוני של לוח זמנים זה לא קורה במידה שרציתי. אני מוצא את עצמי נמלט לתכנון טיולים עתידיים כאלה ואחרים (שאחד מהם, בעוד שבוע, חייב תכנון, אין מה לעשות) ובגדול, סתם מבזבז זמן.

מזל שיש משהו כמו ה"קפה הפילוסופי, שגרם לי לשבת ולקרוא טיפה מספר שמזמן נראה לי מסקרן: "המצאת היומיום" של מישל דה-סרטו (Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau). לדה-סרטו יש את מה שהכרחי (אך לא מספיק) בשביל להיות פילוסוף חשוב – היכולת לתאר רעיונות פשוטיח יחסית בצורה  מסובכת, כך שאנשים יקבלו את הרושם שמה שכתוב הוא יותר עמוק ממה שהוא באמת. אני לא אומר שמה שהוא אומר לא חשוב. אני רק אומר שאם אתה רוצה להתפס כעמוק ומשמעותי, שומה עליך לכתוב "קשה". הוסיפו לזה תרגום לא מדהים מצרפתית ותקבלו טקסט לא עביר גם בקריאה שניה.

הרעיון, כפי שאני מבין אותו (בקריאה שלישית..), הוא שיש טעם לחקור את ה"היסטים" הפעוטים, את השיבושים שאנשים עושים במסגרות שבהן הם חיים ופועלים. מין סוג של פעולה מחתרתית, ברובה לא מודעת לזה שהיא מחתרתית, המשבשת את סדר הדברים הנכפה מלמעלה / מסביב / מלמטה, שמהווה מעין סוג של "אומנות" חיים. הוא מכנה זאת "טקטיקה", בניגוד ל"איסטרטגיה" שמגדירה את הדרכים בהם פועלים בעלי הכוח, אלו שמכתיבים את אופן היצור של הכל: של התרבות, של הסביבה הבנויה, של הידע, של השפה. טקטיקה היא שימוש בתוצרי היצור, באופן שלא תואם לחלוטין את כוונת המייצר, אופן שימוש שהוא סוג של מעין מרד נסתר, מקום להבעה עצמית, יצירתיות שאיש אפילו לא מודע לה.

למה לבצע את החקירה הזו שהוא מציע? נראה לי שהוא רואה בה דרך אפקטיבית להתנגדות. בלי להכנס ראש בראש עם המשטרה, בלי ללכת לכלא, בלי למרוד בגלוי. אפילו בלי להיות מודע לזה שאתה לא לחלוטין "הולך בתלם" בזכות ההיסטים הפעוטים האלה פה ושם. האם זו אכן דרך אפקטיבית? תמיהני. נראה לי שדווקא מודעות לסטיות הקלות האלה עלולה לגרום לאנשים לוותר על דרכי מחאה יותר אפקטיביות, כמו אלו (אליהן אני משום מה לא הולך,) אצל היועץ המשפחתי בפתח תקווה.

אלו יכולים להיות דברים כביכול פעוטים כמו שימוש משובש בכוונה של השפה, בכדי להתנגד (בסתר) להגמוניה תרבותית שמכתיבה את השיח השליט, בכדי להתבדל, בכדי למרוד בתקינות כפויה, בכדי להיות יצירתי, בכדי לשתף פחות פעולה. ברוב המקרים זה אפילו בלי לתת לעצמך דין וחשבון שזה בפועל מה שאתה עושה.

תת הפרק הבודד שקראתי מעבר להקדמה מדבר על הליכות בעיר. אני מבין טיפה יותר את תת הפרק הזה (אף שהוא מדבר על ניו-יורק) אולי כי שנינו הלכנו באותה העיר – פריז (הלכתי בה חצי שנה, יום-יום). ה"אסטרטגיה" במקרה זה היא התכנון העירוני (שרובו של הברון האוסמן בסוף המאה ה 19): מהלך הרחובות, הכיכרות והפסאג'ים. האופן שבו האנשים אמורים לצלוח את המרקם העירוני. בתוך המרקם הזה אנשים נעים, כאשר לאנשים שונים יש דרכים משלהם  (הוא כותב לפני הופעת waze 🙂 לעבור ממקום למקום, עם העדפות אישיות וגם קבוצתיות, שהופכות מקומות מסויימים ליותר הומים מאחרים.

חוץ מבחירת המסלול האינדיבידואלית, ה"שימוש" היצירתי של האנשים בעיר, ה"יומיום" שלהם, כולל גם את מה שהם עושים תוך כדי ההליכה (בפריז הולכים ממקום למקום…), איפה הם מתעכבים, על מה הם מסתכלים, למי הם אומרים שלום, איפה הם עוצרים לקפה…(הוא קורא לזה ה"רטוריקה" של ההליכה). כיוון שאני מבין יותר טוב דברים שאני יכול לראות את עצמי בתוכם (כנראה שלא רק אני כזה) חשבתי על אופן התנועה האישי שלי בפריז (אבל לא רק). הליכה לא מאד מהירה, הרבה עצירות, כשעיני פקוחות כל הזמן לזהות (ולצלם) פרצופים/פנים/ראשים (לא של אנשים חיים). סוג של "שימוש" שמתכנני העיר אני די בטוח לא מנו במניין השימושים שלהם כאשר תכננו את העיר.

זה לא רק אני. יש לפחות שני אנשים שאני מכיר אישית, שחוצים את העיר כאשר עיניהם כרויות למרקמים, להשתקפויות, לעקבות הזמן. העיקבה (החלקית מאד) של ההליכות העירוניות שלהם נמצאת באינסטגרם ובפייסבוק אבל לגמרי אי אפשר היה לחשוד בקיומה מתוך שרטוט התוואי של המעבר שלהם בעיר, ה"עיקבה" הפורמלית של הליכתם. השימוש שלהם במרקם העירוני מתורגם ישירות לאמנות. אבל דה-סרטו יאמר, בצדק, שעצם ההליכה בעיר, החלק האינדיבידואלי שלה, הוא עצמו פעולה יצירתית, מחתרתית. אמנות רחוב ממש כמו גרפיטי, כמו אמנות רחוב "רגילה". ועכשיו, אחרי שלמדתי שזה כך, גם אני לא סתם הולך בעיר, אני הולך עם "הרבה טקס בישבן". (מאיר אריאל, טרמינל לומינלט)

עוד רשומות באותו עניין:

ראשים מדברים

אני חושב שזה התחיל במוזיאון Quai Branly, לתרבויות "לא אירופאיות". צילמתי כמה מהמסכות המרהיבות המוצגות בחלל החשוך והמדכא של המוזיאון, ופתאום שמתי לב שהמצלמות שלי, גם זו שבטלפון, מזהות את המסכות והראשים דמויי האדם, כפנים אנושיות. הריבוע הירוק של תכנת זיהוי הפנים זיהה את החלק הנכון של המסכות, זה שהיו בו "עיניים" ו"פה", אפילו כאשר המסכות היו דימיוניות לגמרי, עשויות מחמרים שונים ומשונים, ובעלות פרופורציות לחלוטין לא אנושיות.

צילמתי עוד ועוד "ראשים" שכאלה. פשוט לא יכולתי להפסיק. הן היו כל כך יפים בעיני. ומאז אני לא מפסיק לראות ראשים, בכל מקום שאליו אני הולך, וכמובן לצלם אותם.

הבעיה, שבפריז יש כל כך הרבה מהם, זה כמעט מייאש. יש למשל את ה mascarons, הראשים המהווים חלק בלתי נפרד מהארכיטקטורה של הבניינים פה, שתפקידם היה בעבר להפחיד ולהרחיק את הרוחות הרעות מהבית. עברנו בהליכה אתמול על גדת הנהר מתחת לאחד הגשרים, pont Neuf, ועל כל אחד מהקשתות של הגשר, יש 16 פרצופים כאלה, לגשר יש 7 קשתות, ויש לו גם שני צדדים. 224 ראשים, אין שניים מהם זהים. וכולם משעשעים.

חוץ מהמוזיאונים של פריז, כר נרחב לצייד ראשים הוא אמנות רחוב, שלטים ופוסטרים.


אבל העורק העשיר ביותר הוא הקתדרלות. כל הדרך חזרה למרכז העיר מהפרבר המוזנח של Saint Denis, מהקתדרלה שבה נקברו כל מלכי צרפת מהמאה החמישית ועד המאה התשע עשרה, ניסיתי להעריך האם יש בה מספר ארבע ספרתי או חמש ספרתי של ראשים. הראשים שעל כל הפסלים, בתוך כל התבליטים והויטראזים, בכל התמונות, אלו המגולפים על כסאות המקהלה של הכמרים ועל כל אחד מפריטי הקישוט והריהוט מונים בלי ספק מספר אלפים. הספק היחידי הוא האם מדובר ביותר מעשרת אלפים.

אלא שיש בי תאוות איסוף, אך לא תאוות קטלוג. אם הייתי רוצה לצלם כל ראש בקתדרלה אחת, זה היה דורש גישה לגבהים שאין לקהל גישה אליהם, או רחפן, ולפחות שבועיים. אני גם לא מחפש לצלם את הראשים האלה באיכות תיעודית או ארכיבאית. למה אני בכלל מצלם את הראשים האלה, גם זה לא ברור לי.

גם איך לצלם את הראשים האלה, עוד לא החלטתי. החלטה לא פשוטה, כשאתה לא יודע לשם מה אתה עושה את זה. אבל אני כבר יודע שחלק מהראשים הופכים מעניינים כשמבודדים אותם מחוץ להקשר שלהם ולמקום בו מצאתי אותם (אבל אולי כדאי טקסט שיזכיר את ההקשר?) וחלק מעניינים יותר בגלל המיקום והסביבה שלהם. חשבתי בהתחלה על פורמט ופרופורציות של צילום פספורט, אבל זה לא יתאים לרבים מהם.

השימוש היחידי שאני עושה בהם כיום, חוץ מאשר לתייג אותם ולשים אותם במחיצה נפרדת, הוא כתמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, המשתנה יומית. משקפת כנראה את הזהות הנזילה שלי. לכן אולי, בשלב זה לפחות, אני לא מצלם ראשי נשים או בעלי חיים – זהותי לא עד כדי כך נזילה..
יש לי כבר מספיק ראשים מעניינים לשנתיים כאלה, ואם אמשיך, אחזור מפריז עם יותר ראשים מימים שנותרו לי על כדור הארץ על פי תוחלת החיים הממוצעת לגברים, גם אם לוקחים בחשבון תזונה טבעונית ואי-עישון.

ועוד לא התחלתי אפילו לסרוק את הרשת לראשים מעניינים.

חשבתי לקחת מפעם לפעם ראש אקראי, ולנסות להדביק לו דמות, לה אצרף עלילה ואכתוב סיפור קצר. סוג של תרגיל בכתיבה יוצרת. ויתכן שזה עוד יקרה, או שפשוט ארים ידיים סופית מכל סיפור הכתיבה היוצרת הזה, ואודה לעצמי סופית שאני לא אדם שאליו באות העלילות, כמו שאני לא אדם שמנגינות מופיעות במוחו.

נראה.

עוד רשומות באותו עניין: