אזהרה: הפוסט הזה הוא נסיון שלי לכתוב ב"דלזיאנית", כלומר תוך שימוש בשפה ואוסף המונחים (יש אפלו מילון..) שטבעו הפילוסוף הצרפתי Deleuze והפסיכואנליטיקאי הצרפתי Guattari בסדרת ספרים שכתבו יחד, ובמיוחד בספר בשם "אלף מישורים" (היחידי שלהם שאני מכיר, וגם זה בקושי). יש לי חשד שמי שלא מכיר את החומר יפסיק לקרוא כאן, ומי שמכיר יתפקע מצחוק במקרה הטוב, סביר יותר שיגחך בבוז. אבל הי, יש סיבה לכך שהבלוג לא תחת שמי.
מה שאני מנסה לעשות זה להסביר לעצמי מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי בשנתיים האחרונות (קצת על זה כאן) תוך ניכוס הטרמינולוגיה הדלזיאנית. אני מודע לכך שמעל שלושים שנות עיסוק בטכנולוגיה חוסמות אותי מכתיבה "ריזומטית" (חסרת שורש מרכזי אחד, מרובת ענפים וחיבורים ביניהם) על פי האידאל הדלזיאני, אבל זה לא אומר שלא אנסה. גיליתי שלכתוב בשפה "זרה", דלזיאנית במקרה הזה, על דברים "שלי" מדרבן אותי לשוב ולנסות להתמודד עם חומרים לא פשוטים כלל, כמו זה. וקריאה חוזרת ונשנית בטקסטים האלה עוזרת לי לתחזק את האשליה שאני בכלל מבין משהו מכל זה.
כתבתי כבר פעם פוסט בו ניסיתי לטעון שהבלוג הזה עצמו מדגים את המושג הדלזיאני Assemblage .
אוסף הראשים שלי עצמו, אפשר לטעון, ריזומטי. הוא מוגדר יותר על ידי מה שהוא לא. אין בו תצלומי אנשים (שרוב האנשים היו אומרים שדווקא הם היותר מעניינים) ויש בו אך מעט ראשים שאפשר לחשוב שהם של דמויות נשיות (וזו אני חושד דוגמה למה שבדלזיאנית יכול היה להקרא קידוד-יתר , overcoding, אבל על זה בהמשך). חלק לא מבוטל מהראשים אי אפשר כלל לשייך למין כזה או אחר. זהו בכלל אוסף של דברים שאני קורא להם לסירוגין ראשים, פרצופים, פנים, מסיכות (אצל דלז וגואטרי ראש ופנים הם דברים שונים בתכלית…) כי הם אכן לא ניתנים לקלסיפיקציה פשוטה. אפשר לחלק את האוסף לתת קבוצות, על פי מקור הצילום: פסל, ציור, אמנות רחוב, פוסטרים קרועים, בובות של סנטה קלאוס, סתם דברים שנראים כמו פרצוף אבל אני לא עושה את זה כי דווקא הערבוב הוא מבחינתי יותר ממהות העניין. במיונים אני יותר מאסכולת "האנציקלופדיה הסינית" של חורחה לואיס בורחס..
יש באוסף תכונה שאהובה במיוחד על דלז וגואטרי – ריבוי. הריזום הוא סוג של ריבוי ואין לו שורש מרכזי אחד, כך אוסף הפרצופים, יש בו ריבוי, אלפי ראשים, מכל סוג ומין, והוא עולה ותופח מיום ליום. אני מנסה לרסן קצת את הריבוי ונמנע למשל מהאפשרות לחפש באינטרנט ראשים מעניינים. אני מנסה להסתפק ב"צייד" של ראשים בהם אני נתקל בעצמי או כאלו שאנשים שנדבקו בחיידק שולחים לי. אבל למי שלא הולך כל יום לעבודה ויושב בקיוביקל אלא מסתובב, יוצא להתקל בהרבה ראשים, במיוחד כשאתה אובססיבי בעניין.
אז מה הרבותא בזה שאני הולך לתערוכה, רואה בה ציורים מהסוג הפיגורטיבי, שולף את הטלפון ו"קוטם" קטע קטן מתוך ציור, כזה שיש בו ראש או פרצוף? לפעמים גם אעביר את צילום הראש סדרה לא ארוכה במיוחד של עיבודים בטלפון ואחרי כן אשמור אותו, אולי אשתף אותו ברשתות חברתיות ואולי גם אשתמש בו כתמונת דיוקן ליום אחד בפייסבוק. עד כאן אלה דברים שבאופן מאד גבולי הייתי אולי יכול לכנות במונח הדלזיאני דה-טריטוריאליזציה (déterritorialisation). הוצאתי משהו מהטריטוריה שלו, מההקשרים שלו ובזה כבר "שיניתי" אותו. ראש הפסל שבודדתי בעזרת עדשה טלסקופית ממגדל הכנסיה בצרפת הוא אחר כשהוא מוצג מבודד מסביבתו, קצת מעובד, כחלק מסדרה אקלקטית לתפארת של ראשים ופרצופים. הראש שנשלף מתוך ציור קיר גדול בשכונת בלוויל בפריז, ונלקח אחר כבוד אל בלוג העוסק בראשים, כבר עבר לטריטוריה חדשה, עבר re-territorialisation.
באמירה שאני עדיין צריך לפענח אומרים דלז וגואטרי ש"פנים מזכירים תמיד ציור, או חלק מציור"
(Un visage doit lui « rappeler » un tableau, un fragment de tableau). האם משמעות הדבר שהפנים, הן המצויירות והן המפוסלות שאני קוטם ומלקט הן יותר "פנים" במובן הדלזיאני מצילומי פנים אנושיות?
עוד משהו שעשיתי בהפרדה הזו בין הראש לגוף הוא (אולי) מהלך בכוון של מה שדלז וגואטרי מכנים "ליהפך גוף ללא איברים" (corps sans organes), מונח קצת מטעה שכן המהלך שהם מכוונים אליו הוא בעצם להפוך לגוף חסר אירגון (בצרפתית ואנגלית יותר מובן הקשר בין איבר (organ) וארגון (organ-isation) אבל בעברית נבחרה המילה ארגון כנראה בשל הדמיון הצלילי ל organisation).
גוף בהקשר הזה יכול להיות הגוף האנושי אבל בעיקר גופים במובן המטאפורי, כמו מדינות, ראשויות, משטרים, חברת החשמל… "להפוך גוף ללא איברים" הוא סוג של אנרכיזם בו היחיד (למשל המדינה) הופך לריבוי. בו הארגון מתפרק.
המהלך האתי של "להפוך לגוף חסר ארגון" הוא חלק משמעותי ממה שהם קוראים לו סכיזואנליזה. סכיזואנליזה מעדיפה את החיפוש אחרי הריבוי בניגוד גמור לחתירה של הפסיכוזאנליזה לאגו אחוד. החתירה "לבלגן" את הגוף היא מהלך של התנגדות לאחידות, למירכוז, להשטחה, לריבוד, לזהות וגם להזדהות. האם אני יכול לטעון שבידוד צילומי של הראש או הפנים מתוך הגוף והצגתם בקונטסט אחר וזר הוא מהלך אתי של דה-ארגון הגוף? נגיד…
אפשר גם לטעון שהחלפת תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מדי יום, בכל פעם בראש או פנים אחר/ות, מאלה ש"צדתי" (בערך) באותו יום, היא מהלך סכיזואידי, שמפרק את האגו (לפחות הפייסבוקי) שלי והופך אותו נזיל, אמורפי, מרובה פנים תרתי משמע. השאלה היא האם כאשר שמי עדיין מתנוסס על הפרופיל, (כולל גם תמונות שלי ממש) זהו אכן מהלך סכיזואידי? או שאולי פרופיל האינסטגרם אותו אני מכנה heads.galore , פרופיל של "צייד ראשים", שם יש אך ורק ראשים ופנים שאני מוצא ואינו מזוהה ישירות אתי, הוא אולי המהלך הסכיזואידי הנכון יותר.
עוד מונח דלזיאני, אולי הרלוונטי ביותר לעניין הפרצופים, הוא "פרצופיות" או "פַנִימִיות" (תרגום שלי, במקור Visagéité). הפנים האנושיות על פי דלז וגואטרי הן שילוב של מה שהם מכנים שני רבדים או שכבות (strates) של סמיוטיקה. (un visage : système mur blanc-trou noir). האחת, זו של מישמוע או סימון (signifiance) מופיעה על הקיר הלבן, שהוא רוב שטח הפנים. השניה, הרובד של "כְּפִיפוּת" (subjectivation) מפציע דרך החורים השחורים (trou noir) בקיר הלבן, בעיקר העיניים להבנתי.
הנה כמה "פנים" מתוך "אלף מישורים". את הפרק הרלוונטי, על "פרצופיות" תרגמתי מצרפתית כאן.
דלז וגואטרי מזכירים את הקלוז-אפ בקולנוע על הפנים (עמ 206 בגרסה הצרפתית), משהו שמקביל אולי לאופן בו אני מבודד את הפנים מהמקום בו נמצאו. בקולנוע, הם טוענים, המבט שמבודד את הפנים מהרקע יכול לקחת אותם למקום שכולו קיר לבן, כולו מערכת של סימנים, או למקום שכולו אפילה, אל החורים השחורים בהם מסתתרת הסוביקטיביות. יתכן שעל פי חלוקה זו, מה שמבדיל את הפנים שאני מחפש / צד / אוסף / מבודד הוא שהן לחלוטין קיר לבן, ללא חורים שחורים. אין שם סובייקט המציץ החוצה. הפנים בציור, בפיסול, במסכות הן לחלוטין ברובד של המסמנים. מה מסומן שם? כמו בכל עבודת אמנות, שילוב של מה שהאמן שם שם ומה שהצופה מוצא שם. ויש לי באוסף "פנים" שהן כולן רק מה שהצופה מוצא שם, כמו למשל זו:
במסכות אפריקאיות זה אפילו יותר ברור – כל מסכה מסמנת משהו מאד ספציפי.
ההימנעות שלי מלצרף לאוסף פנים של נשים היא אולי המחשה למושג דלזיאני בשם
bi-univocisation (התאמה חד-חד ערכית). רובד המישמוע של הפנים, הקיר הלבן עליו מופיעים הסימנים, עושה מה שסימנים (בשפה) עושים: מגדירים מה כלול בסימן ומה בחוץ. מהו שולחן ומה לא, למשל בעבור המונח "שולחן" (זה תמיד שולחן בדוגמה, אף פעם לא ארון משום מה). זהו תהליך של הפיכת הבדלים להפכים. למשל שחור-לבן. הבדל מסויים בצבע העור הופך מישהו ל"שחור" ואחר ל"לבן". הרצף הופך לחלוקה בינארית של הפכים. ביולוגית, אני גבר, אבל יש בי, כמו בכל אחד, צירוף מסויים של תכונות שמסורתית נהוג היה לחשוב עליהן כ"נשיות" וכאלו שנהוג היה לחשוב עליהן כ"גבריות". אני מודע לזה, ולמרות זאת אני נמנע לא רק מלהשתמש בצילומי ראשי נשים כתמונת הפרופיל שלי אלא אפילו סתם לצלם אותם ולכלול אותם באוסף. אולי אתחיל מראשי הנשים בפסלים היווניים מהתקופה הקלאסית. הן כה יפות, ויש בפנים שלהן משהו מאד "גברי" (במונחי היום).
הגוף, בניגוד לפנים, הוא רב-קולות, פולי-ווקאלי, אך הפנים (המערביות בעצם, הנוצריות, הלבנות) המסמנות הופכות את המכלול (assemblage) כולו בתהליך שבדלזיאנית יקרא קידוד-יתר (overcoding) לחד-קולי, בו יש שפה שלטת אחת (שפת הלאום השולט?), שפה של "תקשורת המונים" בה ההמשגות "שטוחות", שפה הפונה להמון, שפה של מכנה משותף נמוך.
הראש הוא חלק מהגוף, הפנים לא.( La tête est comprise dans le corps, mais pas le visage.) הראש והפנים לא חד הם (la tête n'est pas forcément un visage.) למרות שבאוסף שלי אני מערבב ביניהם. הפנים ה"לא אנושיות" (בחברה המערבית) מפרידות את הראש מהרובד של הגוף (האנושי או החייתי) ומעבירות אותו לרובד של המישמוע והרובד של הסובייקטיפיקציה, הפנים הפכו להיות הפנים של החברה.
לעומת זאת, "לחברות פרימיטיביות יש את הראשים הכי הומניים, הכי יפים והכי רוחניים. אבל אין להם פנים" (במובן המטאפורי כמובן), והם גם לא צריכים שיהיו להם." מעניין גם מה שהם אומרים על מסיכות, שאנו משייכים בדרך כלל לחברות פרימיטיביות: "המסכות מוודאות את שיוך הראש לגוף, במקום שיהפוך ל"פנים"".
והנה דוגמה של ראש שבפירוש חסר פנים:
הערבוב הזה שאני עושה באוסף שלי, בין ראשים, פנים ומסכות הוא (אני חושד) "ריזומטי" מדי אפילו לטעמם של דלז וגואטרי. שניהם, עם כל נטייתם לריבוי, לריזומטיות, כותבים (כנראה באופן בלתי נמנע) בעיקר על מה שמבדיל בין דברים, ממיינים דברים, מחלקים לקטגוריות, עושים מה שהם מכנים
"bi-univocisation signifiante", הפיכת הרצף לאוסף של חלוקות דיכוטומיות.
אני מחפש דרך לעשות "רה-טריטוריאליזציה" לאותם ראשים שגאלתי מהטריטוריה שלהם. איך? אין לי מושג. סרט? סוג של אנימציה? קולאז? משהו שינצל את הריבוי. ואם הההתמקדות בפנים יכולה להיות מהלך אתי, לא רק אמנותי, עוד יותר טוב. דלז וגואטרי חושבים שהחיבור הזה אפשרי.
כפי שדלז וגואטרי אומרים על הפנים: "(המכונה האבסטרקטית של) הפנים הם לא שלב הכרחי אלא כלי שבעבורו יש להמציא שימוש חדש". את השימוש הזה, אני מחפש. אני מחפש ליצור את מה שהם מכנים "têtes chercheuses", ראשים מחפשים, אולי "ראשי חיפוש" (התרגום לאנגלית הוא probe-heads) שיכולים לנקב את משטר הסימון והמשמוע הנאו-ליבראלי. ראשים אלו הם השלב הבא מעבר למעבר הראשוני (בשנת אפס, לידת ישו..) מראשים פרימיטיבים ל"פני-ישו" ("פני" האדם הלבן המערבי). סכנה טמונה במהלך הזה, של פירוק סמיוטיקת הסימנים והסובייקטיביות שמכונן את "הפנים" הנוכחיות שלנו, סכנת שיגעון. אבל אני לא מוטרד.
להבנתי, "ראשי חיפוש" אלו יכולים להיות אובייקטים אסתטיים, (דלז מזכיר פורטרטים של פרנסיס בייקון כדוגמה לכאלה) אבל לא רק. עבודות אמנות יכולות לעשות את הפירוק הזה של משטר הפַנימיות, אבל לא סתם עבודות, רק "מהמעלה העליונה" הם אומרים. מזה אני כן מוטרד.
דרכי עצים 