ההשפעה של האדריכל שכינה עצמו לה קורבוזיה (שם העט של Charles-Édouard Jeanneret-Gris) על ארכיטקטורת המאה העשרים בכלל, ועל הארכיטקטורה בישראל בפרט, גדולה אולי מזו של כל אדריכל אחר. האיש היה גאון, גם גאון של יחסי ציבור, אבל גם גאון כאדריכל, אדריכל שידע גם להתעלם מההלכות שהוא עצמו טבע בשלבים כאלה ואחרים לגבי איך צריך לתכנן, וגם ידע לשנות את דעתו לא כי צריך אלא כי ככה בא לו. גאון. (עוד כמה פוסטים בבלוג עליו)
הנה למשל אחת הוילות שהוא תכנן, בעיירה ליד פריז. הוילה סבויה, המכונה גם "השעות הצלולות".
גם עלי הוא השפיע, וחלק לא זניח מהדרישות שאתן באתי לאדריכל שתכנן את ביתנו בזמנו היו בעקבות דברים ש"קורבו" (כפי שמכנים אותו הארכיטקטים וכפי שאכנה אותו בהמשך) או כתב או עשה. עשרים שנים מאוחר יותר, מתוך ההתנסות היומיומית בבית, חשבתי ששווה לבחון אם ההשפעות האלה היו לחיוב או שלא.
החזית החמישית: ברבים מהבתים של קורבו יש גינה על הגג, השטוח כמובן. גם בבתי דירות בערים, גם בבתים פרטיים בפרברים, כמו בוילה סבויה בתמונה מעלה. וילה זו, אף שעומדת בלב שדות, ה"גינה" שלה היא על הגג. בשני מפלסים אפילו. השאלה שאפשר לשאול היא: למה בית שעומד במרחב ירוק לא מחובר אליו אלא מנותק ממנו, והדיירים צריכים לעלות שתי קומות אל הגינה שלהם, שהיא בעצם מרפסת עם עציצים?
בכל אופן, בהשפעת קורבו, ריצפנו את הגג (השטוח כמובן), סידרנו שם כיור, תאורה, אפילו חיבור רשת קוית וטלפון קוי, ספסל בנוי, מערכת השקיה בטפטפות, אדניות ועציצי ענק עם עצים בתוכם. שתי גרמי מדרגות שעולים אל הגג, אחד מצד חדר המגורים והשני מאחד מחדרי הילדים (השני לא היה מעונין), גרם מדרגות אחד שם על הגג שעולה לשום מקום ויותר מיועד לישיבה, והקיר הקמור בתמונה מטה האמור להקנות פרטיות ליושבים על הגג מצד העוברים והשבים בכביש שמצידו השני של קיר זה ומזכיר את האלמנט הקמור בוילה סבויה (שהרבה יותר יפה ממנו, ונועד לאפשר שיזוף בעירום).
אחרי כעשרים שנה של מגורים בבית, לא נשאר כמעט כלום מחזון גינת הגג. אין יותר צמחים על הגג, פשוט כי אנחנו לא עולים לשם. המלפפונים שגידלתי שם בזמנו הפכו גדולים, מיימים ולא ראויים לאכילה עד שנזכרתי לעלות ולבדוק מה אתם. יש לנו מרפסת גן וגינה ממש במפלס הבית, אז פשוט לא עולים אל הגג.
לפני כשנה, בגלל דליפות מים חוזרות ונשנות ("כל ארכיטקטורה דגולה דולפת" הוא ביטוי שגידל על ברכיו דורות של אדריכלים אבל לא כל בנין שדולף הוא ארכיטקטורה דגולה, בטח לא זה שלנו) הסרנו את כל הריצוף ואטמנו את הגג מחדש. ואחרי כן, חזרנו וריצפנו, והחלפנו את כל גופי התאורה, וגם את הספסל וגרמי המדרגות השונים כיסינו בשיש מחדש. למה בעצם? כי חבל לוותר על ה"חזון" הקורבוזיאני? וגם לכסות את הגג בתאים סולריים אני נמנע בשלב זה, מאותה סיבה.
לא יודע אם קורבו חשב על זה או לא, אבל לפחות את המים היורדים על הגג השכלנו לנתב לבור מים תת קרקעי, ומהם אנו משקים את הגינה.
המכונית כחלק מהבית: בצילום חזית כל בית שתכנן קורבו הוא דאג למקם מכונית – המכונית הייתה בעיניו חלק משמעותי מחיי האנשים הגרים בבתים שלו ושידרה בעיניו קידמה טכנולוגית. הבתים בצילומים אלו לא נראים מיושנים גם כיום, אבל המכוניות, שאמורות היו לשדר קידמה, נראות עתיקות. בחלק מהבתים הוא גם שילב בפועל את המכונית בתכנון. למשל בוילה סבויה – חצי ממפלס הקרקע מיועד לחניית שלוש מכוניות, וכל קומת הקרקע בעצם היא מסלול מעגלי של כניסה ויציאה למכוניות.
כיום לא מעט בתים משלבים בתוכם מקום למכוניות, בחניות תת קרקעיות או בקומת עמודים מפולשת, או – בערים משופעות כמו חיפה, בבתים שבמדרון מתחת למפלס הכביש המכוניות חונות או במפלס הגג או אפילו גבוה ממנו במעין מגדל חניה הרכוב על הבית.
בביתנו הקט, המכוניות חונות "בערך" על הגג, במפלס הגבוה מעט (מדי) ממפלס המדרכה ומעט נמוך יותר ממפלס שאר הגג. המכוניות חונות ממש מעל הממ"ד והחניה בולטת אל תוך המטבח, חזית המכונית ממוקמת בקו ישר מעל הכיריים. הירידה מהמוסך אל הבית היא אל תוך המטבח. מבחינה צורנית, החניה היא חלק בלתי נפרד מהגוש של שאר הבית. יש עוד חניה, בלתי מקורה, גם היא "גג" למרפסת מקורה למחצה, ובמובן זה גם היא אינטגרטיבית לבית.
יש בחניה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בימי קורבו. שער חשמלי עם שלט רחוק? לא בטוח שהיה כבר אז, אבל יש לנו וזה מאד נוח. שהות של שנה בארה"ב גרמה לנו להבין את זה, שחניה סגורה יש לה יתרונות. גם כניסה ישירה מהחניה אל תוך הבית יש לנו, כזו שדווקא נעדרה מאותו המוסך בבית ששכרנו בארה"ב (אך די סטנדרטית שם, במזג אויר קשוח כמו בצפון מערב ארה"ב) וכניסה זו משמחת אותי ביום סגרירי כמו ביום בו אני כותב רשומה זו.
שקעי טעינה למכוניות חשמליות? עדיין אין לנו, אבל עם תשתית החשמל שיש במוסך אפשר בקלות להוסיף. גם שקעי טלפון ורשת יש שם בשפע, כך שאם ארצה להקים סטארט אפ במוסך, כמו שסטיב ג'ובס הקים את אפל ממוסך ביתו (לא מעט חברות בעמק הסיליקון התחילו במוסכים ביתיים, שיש שם לכל בית), אז תשתית קווית כבר יש בחניה, למרות שמי בכלל צריך היום תשתית קווית לטלפון או לאינטרנט? לפני עשרים שנה עדיין חשבתי שזה רעיון טוב.
גם פיר למעלית (עתידית, כשנהיה זקנים) מחבר את המוסך את שאר מפלסי הבית. נראה לי שקורבו היה מרוצה ממידת האינטגרציה של המכונית את תוך הבית הזה.
בין מפלסים: בוילה סבויה יש גם גרם מדרגות (לולייני) המחבר בין מפלסי הבית וגם מישור משופע העולה בין המפלסים ובפועל חוצה את הבית לשני חלקים שאין ביניהם כמעט חיבור. יתכן שמישור משופע זה נדרש לצרכי נגישות, כי מעלית אין בבית זה (אף כי טכנולוגיה של מעלית הייתה כבר בשנים ההן). גם בבתים אחרים של קורבו יש יותר מגרם מדרגות אחד בין המפלסים השונים. בבתי הדירות שתכנן (ה Unité d'habitation) יש מדרגות בתוך הדירות הדו-מפלסיות בנוסף למדרגות בין הקומות.
הלכנו עם זה קצת יותר רחוק בביתנו, בו בין מפלס הכביש למפלס המגורים שתחתיו מחברים שני גרמי מדרגות, מישור משופע אחד, שביל מרוצף אחד בגינה ופיר למעלון! יש גם שלושה גרמי מדרגות, שביל מרוצף אחד ופיר מעלון אל מפלס הגינה / קומת עמודים. יש שני גרמי מדרגות אל הגג ושני גרמי מדרגות אל הגלריות בחדרי הילדים. ספרתי 147 מדרגות בסך הכל, וזה בבית של קומה אחת!
בניגוד לוילה סבויה, המישור המשופע ושלושה מגרמי המדרגות הנ"ל הם תחת כיפת השמים ולכן הם לא "אוכלים" שטח מהבית (יש לזה השלכות מבחינת מספר הכניסות לבית…) . גם הנפח אשר תחת גרמי המדרגות שבתוך הבית משמש רובו לאכסון. ביתנו כולו יותר "דחוס" פונקציונלית מהוילה סבויה. מה שבטוח שה"זרימה" בין המפלסים השונים בביתנו לא תתקע את המעבר החלק של מעט הדרים בבית בין המפלסים השונים. יכולים חמישה אנשים לעלות ולרדת כל היום בין המפלסים השונים בלי להתקל זה זה. קורבו היה גאה.
ריבוי כניסות ויציאות: בוילה סבויה יש רק כניסה אחת לבית, וממנה עולים לחלקי הבית השונים. בבתים אחרים של קורבו, למשל Maison Le Roche, יש מספר כניסות, נפרדות לפונקציות השונות של הבית – לחלק המגורים ולחלק המשרדי. יצא שבביתנו יש יותר. רציתי שיהיה רק מפתח אחד לכל דלתות הכניסה לבית, כדי שלא אצטרך להסתובב עם צרור מפתחות כשל שרת בית ספר ואז גיליתי שצריך להזמין 17 מנעולים זהים ל 17 הדלתות השונות שמהן אפשר להכנס לבית במפלסיו השונים. אולי זה ירתיע פורצים, שלא ידעו להחליט מאיזה משפע הכניסות כדאי להם לפרוץ פנימה 🙂
עוד השלכה של ריבוי הכניסות: כדי שלא נדרש, לפני כל יציאה מהבית, לצאת לסיור הכנה בין כל 17 הדלתות, בשלושה מפלסים שונים, לבדוק אם הן נעולות, התקנו מתג זעיר בתוך כל דלת שעליו לוחצת לשונית המנעול כשהוא במצב נעול. כל המתגים האלה מחוברים למערכת האזעקה, לא מאפשרים לדרוך אותה אם לא הכל נעול וגם מאפשרים למערכת לדווח איזה דלת לא נעולה. זה דורש תכנון מראש בזמן הבניה, להכין חיבור חוטי בין צד המנעול של כל דלת ומערכת האזעקה.
עמודים בחלל: באחד מהשלבים בקריירה שלו הגה קורבו את מודל ה Maison Dom-Ino, דגם מופשט של תכנון בית, בו הקומות השונות עומדות על גריד קבוע של עמודים עגולים, כך שהקירות החיצוניים של הבית חופשיים לגמרי ואפשר למקם בהם חלונות איפה שרוצים. ראיתי דגם בנוי של המודל הרעיוני הזה בביאנלה לאדריכלות בוונציה לפני כמה שנים
אבל אחרי כן צריך לשבור את הראש איך לחלק את החלל הפנימי כך שעמוד לא יצא במקום לא אפשרי באמצע גרם מדרגות למשל. בוילה סבויה זה לא תמיד הלך ולכן חלק מהעמודים נגרעו והוחלפו בקורות. ובביקור בבית שמתי לב שאי אפשר ללכת לאורך פנים הקיר החיצוני בלי לעקוף עמוד כל כמה מטרים.
זה מקום שבו לא הלכתי בעקבות קורבו, להיפך. אין בביתנו אפילו עמוד אחד שאפשר להבחין בו. כל העמודים משולבים בתוך הקירות. לא מסובך לעשות את זה כשתכנון הבית הוא פרטני ולא מנסים להלביש מערכת דרישות ספציפית על מודל רעיוני אבסטרקטי בכוח.
יתכן שגריד יותר צפוף של עמודים דקים היה מאפשר תקרה ורצפה יותר דקות. אבל למי אכפת? להיפך – תקרת ביתנו היא תקרת צלעות עבה למדי המבוססת על לבני איטונג ומאפשרת בידוד תרמי הרבה יותר טוב מקליפות הבטון הדקות שמציע המודל של קורבו. אולי במבנה רב קומות עובי הקומות הוא שיקול. לא בבית פרטי כמו ביתנו, או הוילה סבויה.
חלונות פס: שכבתי בשבוע שעבר במיטה והתבוננתי במשפחה של חזירי בר מתחחים באפם את הקרקע שליד הבית. הבוקר השקפתי מהמיטה בנחל הזורם כמה מטרים משם. בחלונות הפס שקורבו כה אהב, בעיקר כדי להפגין את היעדר העמודים בקיר החיצוני, זה לא היה אפשרי.
כל זה, בזכות קיר מסך המגיע מרצפה ועד תקרה ולאורך עשרה מטרים מהווה את אחד הקירות הן של חדר המגורים והן של חדר השינה. קיר מסך זה לא התאפשר, כפי שדרש קורבו, בעזרת עמודים המרוחקים מהקיר החיצוני. להיפך. העמודים דווקא כן משולבים בקיר החיצוני. אלא שהמרחק ביניהם הוא 10 מטרים, וביניהם שתי קורות שגובה כל האחת מטר (כל מטר מפתח דורש 10 ס"מ גובה קורה, כך למדתי) . זו במפלס הרצפה יורדת אל מתחת הרצפה, וזו שבמפלס התקרה מהווה בעצם את מעקה הגג. שתי הקורות לא נראות מתוך מפלס המגורים. אין פה ידע הנדסי שלא היה קיים בימיו של קורבוזיה, יש פה פחות אידאולוגיה. בוילה סבויה האידאולוגיה, והטהרנות הצורנית לא אפשרה שום דבר חוץ מפס חלונות היקפי. לא קיר מסך, ולא שום התאמה של הפתחים בקיר לפונקציה הספציפית הנדרשת לחלל שבו הם נמצאים. אבל בזכות טהרנות זו הוילה סבויה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו.
מרפסות: בלא מעט בתים של קורבו יש מרפסות קטנות הבולטות מקיר הבניין, משהו שמאפשר אולי לעמוד שם ולברך את הקהל העומד למטה ולא ממש ברור מה הפונקציה שלהן למעט האפקט הפיסולי. בוילה סבויה המרפסת היא נפח ש"נחצב" מתוך התיבה המושלמת, חלק מקומת המגורים שהגג הוסר ממנו, אך עדיין מוקף בחלון פס צר. בביתנו יש רק מרפסת קטנה אחת, של חדר השינה, שגם היא חלק שנגרע מהקצה המחודד של הבית, אך ללא המשך מלאכותי של חזית הבית לחציצה בינה לבין הנוף, ולכן במרפסת זו (שגם היא לא זוכה לשימוש רב) אפשר לשבת ממש בתוך ענפי עץ התות הגובל בה. אנו לא מרגישים בחסרון של מרפסות כי שתי רחבות מרוצפות במפלס המגורים משני צידי הבית, שחלקן על הקרקע וחלקן מוגבה מפני הקרקע (ולכן אולי הן בעצם כן עונות על ההגדרה של מרפסות) עונות על הצורך הזה.
ספסלים בנויים: אלמנט די שכיח בבתים של לה קורבוזיה ולרוב מאד יפה, בעיקר בגינות הגג אך לא רק. מאד רצינו גם אנחנו ספסל בנוי בטון, כזה ש"יחדור" את צד דלת הכניסה הראשית כפי שראינו באחד הבתים שלו. לא הסתייע בגלל טעות בחישוב של אחד ממהלכי המדרגות שהכריח אותנו להקטין את רוחב הדלת הקדמית. כן נשארנו עם ספסל בנוי אחד ברחבה הקדמית (שזוכה קצת לשימוש, עם כרית) ואחד על הגג (פחות).
לסיכום: מכתבה של אסתר זנדברג בעיתון הארץ (לא זו שכתבה על ביתנו אנו) למדתי על האנטישמיות של לה קורבוזיה, ועל יחסו לציונות. הוא כתב למשל, בהקשר של שיקום היהודים העקורים לאחר מלחמת העולם ש:"מתוך סבלם ורוע מזלם, מוכנים היהודים לעקוף את הטריוויאלי ולמסגר את עצמם תחת סדר חדש… ניתן לדמיין כיצד ניתן לנצל נסיבות ספונטניות אלו כדי לעשות את הצעדים הראשונים לאירגונה של החברה המכנית על בסיס טבעי". האם המקרה הפרטי של הבית "היהודי" הפרטי שלי (נעדר המזוזה) הוא אכן מקרה שבו ה"יהודים" עקפו את הטריוואלי? מסגרו את עצמם תחת סדר חדש? האם תכנון ביתנו מאפיין "ארגון מחדש של החברה המכנית על בסיס טבעי"? אני מניח שאפשר להגיד שהמשפט הסתום הזה תואם, בכל זאת, הבית שתואר פה מעלה מחובר לטבע בלא מעט דרכים ומסלולים – הוא גם לא מורם מעליו על כלונסאות כמו הוילה סבויה. הוא תקוע בדופן צלע הנחל, חלקו שקוע בהר וחלקו ,בחלק המגרש הנמוך, "מרחף" מעל.
הבית גם משקף את המפעל הציוני – הוא ממוקם על אדמות הכפר הערבי (שנמחק) טירה, מפעם לפעם אפילו מקבלים לזה תזכורת סוראליסטית כשמגלים את אחת הפרות של המשפחה הפלסטינית האחרונה ששרדה את הנקבה ועדיין גרה בנחל הסמוך, מלחכת את הדשא בכיכר פה ברחוב. אבל למרות זאת, ולמרות כל הסובב אותנו, ואם מתעלמים מהדרמות הקטנות שתחזוקת הבית דורשת, גם לבית הזה אפשר לקרוא
Le Heure claire, השעות הצלולות. אני אוהב אותו.
יש גם אוסף רשומות על כל הבתים בהם גרתי בחיי, עד כה.
דרכי עצים 