קופטים


הארועים האחרונים במצרים, במהלכם התנגשו קופטים עם המשטרה (21:3 לטובת המשטרה  – בהרוגים) הזכיר לי שעוד לא סיפרתי כאן על הביקור שלי במנזרים הקופטיים בואדי נטרון ובמדבר המזרחי  של מצרים, ביולי השנה.

הקופטים הם נוצרים "קדמונים". הם שארית האוכלוסיה המצרית הפרעונית שקיבלה על עצמה את הנצרות, עשרת האחוזים  שלא המירו את דתם לאיסלם יותר מאוחר. הם כותבים את כתבי הקודש שלהם בשפה פרעונית הכתובה במקום בהירוגליפים ("כתב חרטומים"), באלף-בית פונטי היחודי להם. הם גם מתפללים ושרים בשפה הזו. קופטים משמעותו פשוט "מצרים" ביוונית עתיקה.

ידעתי על ארבעת המנזרים הקופטים במדבר המערבי של מצרים ושני המנזרים במדבר המזרחי מזה הרבה שנים. לאלו שבמדבר המזרחי הייתי כבר בדרך ב 1994, כשטיילתי לאורך מפרץ סואץ ותעלת סואץ, מהורגדה בדרום על לפורט סעיד בקצה הצפוני של התעלה. אז, התייבשתי שעות על הכביש אל המנזרים האלה בנסיון לתפוס טרמפ, עד שהתייאשתי, ויתרתי, וחזרתי מיובש לגמרי אל כביש החוף. בזעפרנה.  גם אל המנזרים בואדי נטרון התכוונתי להגיע ב 1998 , בדרך חזרה מנאת המדבר סיווה, בה נסעתי לבקר באחד מחגי הסוכות (שלנו) בו הם יוצאים למדבר ובונים סוכות (גם הם!) כדי לחגוג את גדיד התמרים. אבל תפסתי משם טרמפ מאד אטרקטיבי לנאת מדבר אחרת, וויתרתי על ואדי נטרון.

אז הפעם, עשיתי את המאמץ. העדפתי  לטוס לקניה בחברת התעופה המצרית כדי שאוכל לעצור בדרך חזרה במצרים  ולבקר אחת ולתמיד במנזרים האלה כל עוד המצרים עדיין נותנים לנו להכנס. (החברה המצרית היתה גם יותר זולה..). אבל הפעם, בגלל המצב המתוח עשיתי את זה "חפוז", והחלטתי לשכור מכונית עם נהג ולהגיע לבדי אל המנזרים. יום אחד לארבעת המערביים, ויום אחד לשני המזרחיים.

טוב – זה לא היה פשוט. לאחר התמקחויות אין ספור, סגרתי עם מכונית ונהג, אך כשהתקשרתי אליו בבוקר, התברר לי שהוא אמנם "בדרך אלי", אך לא ממש הולך להגיע. התרגזתי ויצאתי לרחוב, תפסתי מונית "שחורה-לבנה" מהסוג המסיע אותך בתוך קהיר, וסגרתי עם הנהג על מחיר ליום שלם, לואדי נטרון.

לא שהוא ידע איפה זה. אמנם הדרך  לשם ממש פשוטה, אך מוחמד (כמובן שמוחמד..) הנהג לא היה רגיל לצאת עם מכוניתו מהעיר, והדרך שלו לברר את הדרך הייתה  להצמד כדי מילימטרים לצידן של מכוניות אחרות הנוסעות כמאה קמ"ש על אוטוסטרדת המדבר לאלכסנדריה ולצרוח בקולי קולות "ואדי נטרון?". היה לי ברור לנסיעה הארוכה יותר ביום למחרת, אל המדבר המזרחי,  אזדקק אמצעי תחבורה אחר…

בסופו של דבר, הגענו. הקושי היחידי בהגעה הוא שיש אוטוסטרדה בין קהיר לאלכסנדריה, אך המחלפים עדיין לא גמורים, ולכן פניות מתבצעות דרך פרצות לא רשמיות בגדר ההפרדה בין המסלולים, כולל פניות U  על האוטוסטרדה.  חוויה מסמרת שיער…במיוחד שיש קטעים שבהם הכביש אדום כדם. אך זה, הסתבר לי מאוחר יותר, תוצאה מהעמסת יתר של משאיות בארגזי עגבניות…

ולגבי המנזרים: הייתה לי ציפייה למשהו כמו המנזרים במדבר יהודה: סנט ג'ורג ומר-סבא. מהסוג המעורסל בתוך מצוק, מוגן בחסדי הטופוגרפיה. אך הטופוגרפיה בואדי נאטרון שונה לגמרי. ה"ואדי" לא צר ותלול כפי שדימיינתי, אלא רחב מאוד ושטוח. כן יש בו מעיינות, שלידם הוקמו המנזרים, הרבה לפני אלו שבמדבר יהודה, במאה הרביעית לספירה. גם מנזרים אלו מוגנים, בחומה עבה ועם מצודה פנימית אליה אפשר לסגת דרך גשר תלוי. במצודה הפנימית היו מאגרי מים ואוכל שאפשרו לנזירים לעמוד במצור של חודשים רבים, וכמובן קפלה, בה יכלו להתפלל להסתלקות הבדואים שאחת לכמה שנים ניסו להרוג את כולם.

כל אחד מהמנזרים האלו מוקף במבני עזר רבים, יותר מודרניים ופחות יפים ממבנה המנזר עצמו. אלו משרתים את קהילת הקופטים המרבה לבקר במנזרים ואף לבוא ולשהות באכסניות הצמודות אליהם. יש גם כנסיה אליה באים בני הקהילה לטכסים דתיים.

בכל מנזר יש תמיד אח אחד הדובר שפות, שתפקידו לקבל את פני התיירים, להראות להם את המנזר ולספר להם על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו הנזירים. במנזר הראשון אליו הגענו, Amba Bishoi, היה זה אבונה (האב) יואכים, בתמונה מטה עם הנהג מוחמד.הסיור עם האבות המסבירים האלה יכול להיות מייגע, אך סיפורי הניסים משעשעים. מהאב יואכים אפילו קיבלתי תפוח, מגינת עצי הפרי שלו אשר בחצר המנזר, והחלפנו דעות על זני התפוחים הזקוקים למנות קור מועטות. כל אחד מהנזירים המסבירים גם נותן לך את כרטיס הביקור שלו, עם כתובת האימייל. פייסבוק עדיין אין להם והם עדייו לא מצייצים בצויצר. אבל הם משתדלים להנעים את זמנם של המבקרים, אפילו עד כדי הדגמה של שירה ערבה של תפילות בקופטית, של אבונה מרקוריו, האב המדריך במנזר על שם מקריוס הקדוש.

אבונה מרקוריו  גם לא היסס ל"הסתלבט" על חשבון מוחמד, נהג המונית שלי, בציינו שבוודאי מבלבל אותו לראות כל כך הרבה נשים עם שיער גלוי. במצרים כבר לא רואים ברחוב שיער של נשים – אולי אחת מאלף (עדיין) לא מכסה את שערה. וכיוון ש 10% מהנשים הן נוצריות, אני מסיק מזה שהן נתקלות ביחס עויין אם הן בשיער חשוף. מצחיק שדווקא המנזר הוא המקום בו הן יכולות ללכת ללא כיסוי ראש ובתלבושות מערביות יחסית.
אני לא זוכר את כיסוי הכל כך מוחלט  של שיער הנשים מביקורים קודמים שלי במצרים. היתה אמנם עליה קלה בשיעור הכיסוי מביקור לביקור, אך בשנים האחרונות חלה לדעתי הקצנה רצינית בנושא. רק אצל הנשים אגב. אין עליה ניכרת לעין במספר הגברים הנראים "איסלמיים".

ולגבי המנזרים עצמם? החלק העתיק שלהן בנוי מלבני בוץ וסוג הבניה הזה, על קוויה המעוגלים, אפילו חושניים, מקסים אותי שוב ושוב.  הארכיטקט המצרי חסן פתחי ניסה לחדש את הסגנון הזה, ובביקור עתידי אנסה לעשות סיור במבנים שהוא בנה, כמו למשל באל-גורנה, למרות שצביון הכפר כמעט ולא נשמר.

המנזרים במדבר המזרחי לא שונים כל כך מאלו בואדי נטרון, אך לשם כבר נסעתי ברוב טקס במיניבוס חדיש בן 11 מושבים, לבדי עם נהג ושומר ראש חמוש, שסופק על ידי משטרת התיירות.המאבטח טען שרק ישראלים ואמריקאים זוכים לליווי צמוד שכזה, ושהוא נשלח כדי לשמור עלי, לא כדי לעקוב אחרי. לפחות כך ענה כששאלתי אותו "דוגרי". במבט לאחור, אחרי מה שקרה בשגרירות שלנו, אולי לא מופרך לחשוב שאכן הייתי זקוק לליווי הזה.

 עוד תמונות מהמנזרים בואדי נטרון כאן, ובמדבר המזרחי כאן.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “קופטים

  1. אז הצילום הראשון, של המנזר "המעורסל בתוך המצוק" – זה במדבר יהודה? הערסול הזה יפהפה.
    ואהבתי את ה"צוויצר" (חיוך).

  2. פינגבק: תנו לחמאס לנצח | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s