אינטרפלציה

מה זה אינטרפלציה (Interpellation)? זה מונח בו נתקלתי לא מעט בקריאה לאחרונה וחשבתי שהגיע הזמן להרחיב קצת את הבנתי בעניין.  כי זה מושג שימושי למדי. שימושי במיוחד לדיכוי אגו מנופח, למי שיש כזה כמובן.

אין בויקיפדיה ערך בעברית למונח הזה, וגם הערך באנגלית דליל מאד, ולכן כל ההסברים מטה, הכתובים כך שברור שמי שכתב אותם, גם מבין על מה הוא מדבר, הם ציטוטים מתוך "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה", חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור בפילוסופיה" של אייל דותן. הדוקטורט, שכרגע אני בערך בשליש הראשון של קריאתו, זמין בבלוג של אייל.

לפני שאני עובר לניסוחים המלוטשים יותר, אגיד שאינטרפלציה, להבנתי, משמעה האופן שבו האידאולוגיה השלטת מעצבת אותך. אתה (המכונה בספרות המקצועית "הסובייקט") מי שאתה, במידה רבה (מאד יש שיאמרו) תוצר של החברה בה אתה חי, ובמיוחד- של האידאולוגיה השלטת בחברה בה אתה נמצא. נשמע רדיקלי, אבל תחשבו טוב אם זה לא באמת ככה.

המושג הזה שייך לתחום של החשיבה הפוסט-מודרנית,בצרפת שאפשר לקרוא לו "פסיכו-מארקסיזם", המושפע הן מהמרכסיזם והן מפסיכואנליזה, ביחוד זו של ז'אק לאקאן. טבע אותו לואי אלתוסר, שאת "אידיאולוגיה ומנגנונים מדינתיים אידיאולוגיים" מאמר מכונן שלו מ 1969, קראתי בעבר. ומצאתי מרתק.

ציטוט מהמאמר:

אידיאולוגיה "פועלת" או "מתפקדת" כ"מגייסת" סובייקטים מבין האינדיבידואלים (היא מגייסת את כולם) או שהיא "הופכת" את האינדיבידואלים לסובייקטים (היא הופכת את כולם) באמצעות הפעולה שכינינו אינטרפלציה, שאנחנו יכולים להציגה כאותו טיפוס של האינטרפלציה המשטרתית הבנלית יותר (או לא) והיומיומית: "היי, אתה שם!". אם הסצנה התאורטית שאני מדמיין כאן הייתה מתרחשת ברחוב, האינדיבידואל הנקרא היה מסתובב. בסיבוב פיסי פשוט זה של 180 מעלות הוא נהיה סובייקט. מדוע? משום שהוא הכיר שהאינטרפלציה הייתה "אכן" מופנית אליו, ושזה "אכן הוא שנקרא" (לא מישהו אחר)

(אינטרפלציה משטרתית פירושה פשוט "תשאול", חקירת חשוד בכדי לגרום לו להודות או למסור מידע). 

כמה ציטוטים (עם קיצורים) מ "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה":

מודל האינטרפלציה פותח על-ידי תיאורטיקנים מארקסיסטיים ופסיכואנליטיים בשלושים השנה אחרונות, כדי לענות על אחת השאלות החשובות ביותר בחקר התרבות: 'כיצד אידיאולוגיה מייצרת סובייקטים?'.

דרך ארוכה עשה מושג 'הסובייקט', מתקופת הנאורות שתפסה אותו, לפחות פונטנציאלית, כאדון מוחלט על עצמו, ועד 'מותו' בגרסאות הפוסט-סטרוקטורליסטיות של סוף המאה העשרים.

מודל האינטרפלציה מנסה לחשוב בצורה משוכללת את הזיקה הקיימת בין מבנים נפשיים למנגנונים חברתיים, ללא רדוקציה של האחד למונחי השני, ומאפשר התבוננות, ברזולוציה גבוהה, באופנים הסמויים והגלויים שבהם נתין של סדר קיים מתומרן להאמין שהוא אדון הסדר הקיים.

אלתוסר הציע לתפוס את האידיאולוגיה כמי שתומכת בשכפול הסדר הקיים, באמצעות הפעלה מבוקרת ורחבת-היקף של מנגנון ההזדהות האימז'ינרית. ליתר דיוק טען אלתוסר, כי הסובייקט נפגש במהלך חייו עם אינספור 'קריאות' המופנות לכיוונו, והמציעות לו לקבל על עצמו דימוי/מסמן או עמדת-סובייקט מסוימת.

אינטרפלציה היא מעין חליפין, בדרך כלל סמוי, שבו מוענקת לסובייקט זהות עצמית או חברתית כלשהי על-ידי נציג של האידיאולוגיה, ובתמורה מושגת כפיפותו ונאמנותו לסדר הקיים.

האפקט המרכזי והמשמעותי ביותר של החליפין הזה הוא ייצור נתין המאמין וחושב שהוא אדון, אינדיבידואל סינגולרי מדומיין, שזהותו העצמית מובנת מאליה, בשבילו ובשביל אחרים, המדחיק את התלות הנרחבת שלו באחר.

————– סוף ציטוט ————————-

למרות שאלתוסר טבע את המונח, אפשר לראות את שורש הרעיון, כמו את שורשם של רעיונות רבים, אצל ה dasein של היידגר, ומצד הפסיכואנליזה, ב"שלב המראה" שתיאר ז'אק לאקאן, שלב שבו התינוק מבחין לראשונה שהוא והעולם, לא חד הם. אם הוא רואה את דמותו המשתקפת במראה, אזי הוא שם לב שיש לדמותו קו מתאר, ושהוא עצם הנפרד מן העולם. זה השלב שבו נוצר "האגו", שבשלב זו הוא די פריך, כי בגיל בו קורה שלב המראה, כשישה חדשים, התינוק/ת עדיין לא עומד/ת.

אבל חוץ מהדמות הנשקפת במראה, יש את השיקוף שעושים לך תחילה הוריך, אחרי כן משפחתך ויותר מאוחר החברה. כאשר הם ממענים אותך בשמך, הם אומרים לך מי אתה. אפילו עוד קודם, כבר כאשר נולדת, עם שם משפחה מסוים, כבר הוגדרת באורח שונה – אם זה לבקוביץ (אשכנזי הגמוני) או ביטון (מזרחי מקופח). לאקאן קורא לזה "שם האב" (Nom-du-père בצרפתית)

ובניסוח של אייל דותן:

סטרוקטורת השכפול וההזדהות שעליה מדבר אלתוסר נשענת באופן מסוים על התיאוריה
הלאקאניאנית של שלב המראה, השלב האימז'ינרי (Lacan 1977: 1-8). לפי לאקאן, בין חצי שנה
לשמונה עשר חודשים מפתח התינוק יכולת לראות גשטלטים, כלומר דימויים מובחנים זה מזה –
ובעיקר את הדימוי של גופו. תהליך קוגניטיבי זה מתממש בצורה המובהקת ביותר כאשר התינוק
מביט במראה, רואה את השתקפותו, ומזהה את עצמו בה (זו איננה חייבת להיות מראה של ממש – גם ההורה הוא בבחינת מראה).

ההשתקפות הקוהרנטית והאחדותית הזאת שהוא מזהה כדימויו העצמי עומדת בסתירה לתחושותיו הגופניות חסרות המיקוד והאחדות. זהו דימוי אידיאלי ולכן נחשק, והתינוק מגלה כלפיו שמחה רבה. אבל בהיות הדימוי בעת ובעונה אחת מסולף שכן התינוק מכיר עצמו רק באמצעות דימוי פיקטיבי חיצוני אשר את מאפייניו הוא חש כי הוא לא חולק, הוא גם חווה כלפי הדימוי האידיאלי ניכור וזעם. יחס זה של משיכה ודחייה, של שיקוף וסילוף, ממשיך בעצם לפי לאקאן גם בחיינו הבוגרים. בעיני לאקאן, ואלתוסר, העולם החיצוני הוא עבור הסובייקט עולם של מראות; הוא כל הזמן משדר לו דימויים של עצמו. והצורך של הסובייקט להכיר את עצמו שוב ושוב באמצעות המראות האלו, לאשש את דימוייו האידיאליים, הוא משום שהם אף פעם לא מתאימים ממש, כמו כפפה ליד, עם מה שהוא "באמת" (מה שמכונה אצל לאקאן, בעקבות היידגר, ה-Being שלו). בפשטות אפשר לומר כי האני של הדימוי איננו חופף אף פעם לאני שמביט בדימוי.

מה שאלתוסר הוסיף על העיקרון הזה הוא לזהות את עולם המראות הזה כאידיאולוגיה.