מסלולי מגורים

ההשפעה של האדריכל שכינה עצמו לה קורבוזיה (שם העט של Charles-Édouard Jeanneret-Gris) על ארכיטקטורת המאה העשרים בכלל, ועל הארכיטקטורה בישראל בפרט, גדולה אולי מזו של כל אדריכל אחר. האיש היה גאון, גם גאון של יחסי ציבור, אבל גם גאון כאדריכל, אדריכל שידע גם להתעלם מההלכות שהוא עצמו טבע בשלבים כאלה ואחרים לגבי איך צריך לתכנן, וגם ידע לשנות את דעתו לא כי צריך אלא כי ככה בא לו. גאון. (עוד כמה פוסטים בבלוג עליו)
הנה למשל אחת הוילות שהוא תכנן, בעיירה ליד פריז. הוילה סבויה, המכונה גם "השעות הצלולות".

גם עלי הוא השפיע, וחלק לא זניח מהדרישות שאתן באתי לאדריכל שתכנן את ביתנו בזמנו היו בעקבות דברים ש"קורבו" (כפי שמכנים אותו הארכיטקטים וכפי שאכנה אותו בהמשך) או כתב או עשה. עשרים שנים מאוחר יותר, מתוך ההתנסות היומיומית בבית, חשבתי ששווה לבחון אם ההשפעות האלה היו לחיוב או שלא.

החזית החמישית: ברבים מהבתים של קורבו יש גינה על הגג, השטוח כמובן. גם בבתי דירות בערים, גם בבתים פרטיים בפרברים, כמו בוילה סבויה בתמונה מעלה. וילה זו, אף שעומדת בלב שדות, ה"גינה" שלה היא על הגג. בשני מפלסים אפילו. השאלה שאפשר לשאול היא: למה בית שעומד במרחב ירוק לא מחובר אליו אלא מנותק ממנו, והדיירים צריכים לעלות שתי קומות אל הגינה שלהם, שהיא בעצם מרפסת עם עציצים?

בכל אופן, בהשפעת קורבו, ריצפנו את הגג (השטוח כמובן), סידרנו שם כיור, תאורה, אפילו חיבור רשת קוית וטלפון קוי, ספסל בנוי, מערכת השקיה בטפטפות, אדניות ועציצי ענק עם עצים בתוכם. שתי גרמי מדרגות שעולים אל הגג, אחד מצד חדר המגורים והשני מאחד מחדרי הילדים (השני לא היה מעונין), גרם מדרגות אחד שם על הגג שעולה לשום מקום ויותר מיועד לישיבה, והקיר הקמור בתמונה מטה האמור להקנות פרטיות ליושבים על הגג מצד העוברים והשבים בכביש שמצידו השני של קיר זה ומזכיר את האלמנט הקמור בוילה סבויה (שהרבה יותר יפה ממנו, ונועד לאפשר שיזוף בעירום).

אחרי כעשרים שנה של מגורים בבית, לא נשאר כמעט כלום מחזון גינת הגג. אין יותר צמחים על הגג, פשוט כי אנחנו לא עולים לשם. המלפפונים שגידלתי שם בזמנו הפכו גדולים, מיימים ולא ראויים לאכילה עד שנזכרתי לעלות ולבדוק מה אתם. יש לנו מרפסת גן וגינה ממש במפלס הבית, אז פשוט לא עולים אל הגג.

לפני כשנה, בגלל דליפות מים חוזרות ונשנות ("כל ארכיטקטורה דגולה דולפת" הוא ביטוי שגידל על ברכיו דורות של אדריכלים אבל לא כל בנין שדולף הוא ארכיטקטורה דגולה, בטח לא זה שלנו) הסרנו את כל הריצוף ואטמנו את הגג מחדש. ואחרי כן, חזרנו וריצפנו, והחלפנו את כל גופי התאורה, וגם את הספסל וגרמי המדרגות השונים כיסינו בשיש מחדש. למה בעצם? כי חבל לוותר על ה"חזון" הקורבוזיאני? וגם לכסות את הגג בתאים סולריים אני נמנע בשלב זה, מאותה סיבה.

לא יודע אם קורבו חשב על זה או לא, אבל לפחות את המים היורדים על הגג השכלנו לנתב לבור מים תת קרקעי, ומהם אנו משקים את הגינה.

המכונית כחלק מהבית: בצילום חזית כל בית שתכנן קורבו הוא דאג למקם מכונית – המכונית הייתה בעיניו חלק משמעותי מחיי האנשים הגרים בבתים שלו ושידרה בעיניו קידמה טכנולוגית. הבתים בצילומים אלו לא נראים מיושנים גם כיום, אבל המכוניות, שאמורות היו לשדר קידמה, נראות עתיקות. בחלק מהבתים הוא גם שילב בפועל את המכונית בתכנון. למשל בוילה סבויה – חצי ממפלס הקרקע מיועד לחניית שלוש מכוניות, וכל קומת הקרקע בעצם היא מסלול מעגלי של כניסה ויציאה למכוניות.

כיום לא מעט בתים משלבים בתוכם מקום למכוניות, בחניות תת קרקעיות או בקומת עמודים מפולשת, או – בערים משופעות כמו חיפה, בבתים שבמדרון מתחת למפלס הכביש המכוניות חונות או במפלס הגג או אפילו גבוה ממנו במעין מגדל חניה הרכוב על הבית.

בביתנו הקט, המכוניות חונות "בערך" על הגג, במפלס הגבוה מעט (מדי) ממפלס המדרכה ומעט נמוך יותר ממפלס שאר הגג. המכוניות חונות ממש מעל הממ"ד והחניה בולטת אל תוך המטבח, חזית המכונית ממוקמת בקו ישר מעל הכיריים. הירידה מהמוסך אל הבית היא אל תוך המטבח. מבחינה צורנית, החניה היא חלק בלתי נפרד מהגוש של שאר הבית. יש עוד חניה, בלתי מקורה, גם היא "גג" למרפסת מקורה למחצה, ובמובן זה גם היא אינטגרטיבית לבית.

יש בחניה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בימי קורבו. שער חשמלי עם שלט רחוק? לא בטוח שהיה כבר אז, אבל יש לנו וזה מאד נוח. שהות של שנה בארה"ב גרמה לנו להבין את זה, שחניה סגורה יש לה יתרונות. גם כניסה ישירה מהחניה אל תוך הבית יש לנו, כזו שדווקא נעדרה מאותו המוסך בבית ששכרנו בארה"ב (אך די סטנדרטית שם, במזג אויר קשוח כמו בצפון מערב ארה"ב) וכניסה זו משמחת אותי ביום סגרירי כמו ביום בו אני כותב רשומה זו.

שקעי טעינה למכוניות חשמליות? עדיין אין לנו, אבל עם תשתית החשמל שיש במוסך אפשר בקלות להוסיף. גם שקעי טלפון ורשת יש שם בשפע, כך שאם ארצה להקים סטארט אפ במוסך, כמו שסטיב ג'ובס הקים את אפל ממוסך ביתו (לא מעט חברות בעמק הסיליקון התחילו במוסכים ביתיים, שיש שם לכל בית), אז תשתית קווית כבר יש בחניה, למרות שמי בכלל צריך היום תשתית קווית לטלפון או לאינטרנט? לפני עשרים שנה עדיין חשבתי שזה רעיון טוב.

גם פיר למעלית (עתידית, כשנהיה זקנים) מחבר את המוסך את שאר מפלסי הבית. נראה לי שקורבו היה מרוצה ממידת האינטגרציה של המכונית את תוך הבית הזה.

בין מפלסים: בוילה סבויה יש גם גרם מדרגות (לולייני) המחבר בין מפלסי הבית וגם מישור משופע העולה בין המפלסים ובפועל חוצה את הבית לשני חלקים שאין ביניהם כמעט חיבור. יתכן שמישור משופע זה נדרש לצרכי נגישות, כי מעלית אין בבית זה (אף כי טכנולוגיה של מעלית הייתה כבר בשנים ההן). גם בבתים אחרים של קורבו יש יותר מגרם מדרגות אחד בין המפלסים השונים. בבתי הדירות שתכנן (ה Unité d'habitation) יש מדרגות בתוך הדירות הדו-מפלסיות בנוסף למדרגות בין הקומות.

הלכנו עם זה קצת יותר רחוק בביתנו, בו בין מפלס הכביש למפלס המגורים שתחתיו מחברים שני גרמי מדרגות, מישור משופע אחד, שביל מרוצף אחד בגינה ופיר למעלון! יש גם שלושה גרמי מדרגות, שביל מרוצף אחד ופיר מעלון אל מפלס הגינה / קומת עמודים. יש שני גרמי מדרגות אל הגג ושני גרמי מדרגות אל הגלריות בחדרי הילדים. ספרתי 147 מדרגות בסך הכל, וזה בבית של קומה אחת!

בניגוד לוילה סבויה, המישור המשופע ושלושה מגרמי המדרגות הנ"ל הם תחת כיפת השמים ולכן הם לא "אוכלים" שטח מהבית (יש לזה השלכות מבחינת מספר הכניסות לבית…) . גם הנפח אשר תחת גרמי המדרגות שבתוך הבית משמש רובו לאכסון. ביתנו כולו יותר "דחוס" פונקציונלית מהוילה סבויה. מה שבטוח שה"זרימה" בין המפלסים השונים בביתנו לא תתקע את המעבר החלק של מעט הדרים בבית בין המפלסים השונים. יכולים חמישה אנשים לעלות ולרדת כל היום בין המפלסים השונים בלי להתקל זה זה. קורבו היה גאה.

ריבוי כניסות ויציאות: בוילה סבויה יש רק כניסה אחת לבית, וממנה עולים לחלקי הבית השונים. בבתים אחרים של קורבו, למשל Maison Le Roche, יש מספר כניסות, נפרדות לפונקציות השונות של הבית – לחלק המגורים ולחלק המשרדי. יצא שבביתנו יש יותר. רציתי שיהיה רק מפתח אחד לכל דלתות הכניסה לבית, כדי שלא אצטרך להסתובב עם צרור מפתחות כשל שרת בית ספר ואז גיליתי שצריך להזמין 17 מנעולים זהים ל 17 הדלתות השונות שמהן אפשר להכנס לבית במפלסיו השונים. אולי זה ירתיע פורצים, שלא ידעו להחליט מאיזה משפע הכניסות כדאי להם לפרוץ פנימה 🙂
עוד השלכה של ריבוי הכניסות: כדי שלא נדרש, לפני כל יציאה מהבית, לצאת לסיור הכנה בין כל 17 הדלתות, בשלושה מפלסים שונים, לבדוק אם הן נעולות, התקנו מתג זעיר בתוך כל דלת שעליו לוחצת לשונית המנעול כשהוא במצב נעול. כל המתגים האלה מחוברים למערכת האזעקה, לא מאפשרים לדרוך אותה אם לא הכל נעול וגם מאפשרים למערכת לדווח איזה דלת לא נעולה. זה דורש תכנון מראש בזמן הבניה, להכין חיבור חוטי בין צד המנעול של כל דלת ומערכת האזעקה.

עמודים בחלל: באחד מהשלבים בקריירה שלו הגה קורבו את מודל ה Maison Dom-Ino, דגם מופשט של תכנון בית, בו הקומות השונות עומדות על גריד קבוע של עמודים עגולים, כך שהקירות החיצוניים של הבית חופשיים לגמרי ואפשר למקם בהם חלונות איפה שרוצים. ראיתי דגם בנוי של המודל הרעיוני הזה בביאנלה לאדריכלות בוונציה לפני כמה שנים

אבל אחרי כן צריך לשבור את הראש איך לחלק את החלל הפנימי כך שעמוד לא יצא במקום לא אפשרי באמצע גרם מדרגות למשל. בוילה סבויה זה לא תמיד הלך ולכן חלק מהעמודים נגרעו והוחלפו בקורות. ובביקור בבית שמתי לב שאי אפשר ללכת לאורך פנים הקיר החיצוני בלי לעקוף עמוד כל כמה מטרים.

זה מקום שבו לא הלכתי בעקבות קורבו, להיפך. אין בביתנו אפילו עמוד אחד שאפשר להבחין בו. כל העמודים משולבים בתוך הקירות. לא מסובך לעשות את זה כשתכנון הבית הוא פרטני ולא מנסים להלביש מערכת דרישות ספציפית על מודל רעיוני אבסטרקטי בכוח.

יתכן שגריד יותר צפוף של עמודים דקים היה מאפשר תקרה ורצפה יותר דקות. אבל למי אכפת? להיפך – תקרת ביתנו היא תקרת צלעות עבה למדי המבוססת על לבני איטונג ומאפשרת בידוד תרמי הרבה יותר טוב מקליפות הבטון הדקות שמציע המודל של קורבו. אולי במבנה רב קומות עובי הקומות הוא שיקול. לא בבית פרטי כמו ביתנו, או הוילה סבויה.

חלונות פס: שכבתי בשבוע שעבר במיטה והתבוננתי במשפחה של חזירי בר מתחחים באפם את הקרקע שליד הבית. הבוקר השקפתי מהמיטה בנחל הזורם כמה מטרים משם. בחלונות הפס שקורבו כה אהב, בעיקר כדי להפגין את היעדר העמודים בקיר החיצוני, זה לא היה אפשרי.

כל זה, בזכות קיר מסך המגיע מרצפה ועד תקרה ולאורך עשרה מטרים מהווה את אחד הקירות הן של חדר המגורים והן של חדר השינה. קיר מסך זה לא התאפשר, כפי שדרש קורבו, בעזרת עמודים המרוחקים מהקיר החיצוני. להיפך. העמודים דווקא כן משולבים בקיר החיצוני. אלא שהמרחק ביניהם הוא 10 מטרים, וביניהם שתי קורות שגובה כל האחת מטר (כל מטר מפתח דורש 10 ס"מ גובה קורה, כך למדתי) . זו במפלס הרצפה יורדת אל מתחת הרצפה, וזו שבמפלס התקרה מהווה בעצם את מעקה הגג. שתי הקורות לא נראות מתוך מפלס המגורים. אין פה ידע הנדסי שלא היה קיים בימיו של קורבוזיה, יש פה פחות אידאולוגיה. בוילה סבויה האידאולוגיה, והטהרנות הצורנית לא אפשרה שום דבר חוץ מפס חלונות היקפי. לא קיר מסך, ולא שום התאמה של הפתחים בקיר לפונקציה הספציפית הנדרשת לחלל שבו הם נמצאים. אבל בזכות טהרנות זו הוילה סבויה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו.

מרפסות: בלא מעט בתים של קורבו יש מרפסות קטנות הבולטות מקיר הבניין, משהו שמאפשר אולי לעמוד שם ולברך את הקהל העומד למטה ולא ממש ברור מה הפונקציה שלהן למעט האפקט הפיסולי. בוילה סבויה המרפסת היא נפח ש"נחצב" מתוך התיבה המושלמת, חלק מקומת המגורים שהגג הוסר ממנו, אך עדיין מוקף בחלון פס צר. בביתנו יש רק מרפסת קטנה אחת, של חדר השינה, שגם היא חלק שנגרע מהקצה המחודד של הבית, אך ללא המשך מלאכותי של חזית הבית לחציצה בינה לבין הנוף, ולכן במרפסת זו (שגם היא לא זוכה לשימוש רב) אפשר לשבת ממש בתוך ענפי עץ התות הגובל בה. אנו לא מרגישים בחסרון של מרפסות כי שתי רחבות מרוצפות במפלס המגורים משני צידי הבית, שחלקן על הקרקע וחלקן מוגבה מפני הקרקע (ולכן אולי הן בעצם כן עונות על ההגדרה של מרפסות) עונות על הצורך הזה.

ספסלים בנויים: אלמנט די שכיח בבתים של לה קורבוזיה ולרוב מאד יפה, בעיקר בגינות הגג אך לא רק. מאד רצינו גם אנחנו ספסל בנוי בטון, כזה ש"יחדור" את צד דלת הכניסה הראשית כפי שראינו באחד הבתים שלו. לא הסתייע בגלל טעות בחישוב של אחד ממהלכי המדרגות שהכריח אותנו להקטין את רוחב הדלת הקדמית. כן נשארנו עם ספסל בנוי אחד ברחבה הקדמית (שזוכה קצת לשימוש, עם כרית) ואחד על הגג (פחות).

לסיכום: מכתבה של אסתר זנדברג בעיתון הארץ (לא זו שכתבה על ביתנו אנו) למדתי על האנטישמיות של לה קורבוזיה, ועל יחסו לציונות. הוא כתב למשל, בהקשר של שיקום היהודים העקורים לאחר מלחמת העולם ש:"מתוך סבלם ורוע מזלם, מוכנים היהודים לעקוף את הטריוויאלי ולמסגר את עצמם תחת סדר חדש… ניתן לדמיין כיצד ניתן לנצל נסיבות ספונטניות אלו כדי לעשות את הצעדים הראשונים לאירגונה של החברה המכנית על בסיס טבעי". האם המקרה הפרטי של הבית "היהודי" הפרטי שלי (נעדר המזוזה) הוא אכן מקרה שבו ה"יהודים" עקפו את הטריוואלי? מסגרו את עצמם תחת סדר חדש? האם תכנון ביתנו מאפיין "ארגון מחדש של החברה המכנית על בסיס טבעי"? אני מניח שאפשר להגיד שהמשפט הסתום הזה תואם, בכל זאת, הבית שתואר פה מעלה מחובר לטבע בלא מעט דרכים ומסלולים – הוא גם לא מורם מעליו על כלונסאות כמו הוילה סבויה. הוא תקוע בדופן צלע הנחל, חלקו שקוע בהר וחלקו ,בחלק המגרש הנמוך, "מרחף" מעל.

הבית גם משקף את המפעל הציוני – הוא ממוקם על אדמות הכפר הערבי (שנמחק) טירה, מפעם לפעם אפילו מקבלים לזה תזכורת סוראליסטית כשמגלים את אחת הפרות של המשפחה הפלסטינית האחרונה ששרדה את הנקבה ועדיין גרה בנחל הסמוך, מלחכת את הדשא בכיכר פה ברחוב. אבל למרות זאת, ולמרות כל הסובב אותנו, ואם מתעלמים מהדרמות הקטנות שתחזוקת הבית דורשת, גם לבית הזה אפשר לקרוא
Le Heure claire, השעות הצלולות. אני אוהב אותו.

יש גם אוסף רשומות על כל הבתים בהם גרתי בחיי, עד כה.

הדורבן שאהב תות

מהכתבה במוסף הארץ השבוע אני למד שהחל מהמאה השש עשרה כבר אין יותר אריות במקומותינו, ומכאן אני יכול להסיק שמי שבא בלילה ואוכל את התות על המרפסת שלנו הוא לא "האריה שאהב תות" (טוב, לא באמת אהב, עשיתי לכם ספויילר לסוף ספר הילדים המקסים דנן) אלא חיה אחרת. וכבר כמה פעמים יצא לי לראות מי העבריין – דורבן. לפעמים זוג דורבנים, גדולים ומפוארים, ושקטים מאד.

גם פורטולקה (צמח נוי) הם אוהבים לאכול, הדורבנים, ועוד כמה צמחי נוי. והם לא מסתפקים בנשנוש ב"מרפסת" (בעצם רחבה מרוצפת) הפונה אל הואדי, אלא שהם גם עוברים לחזית הבית, לרחבה המרוצפת שבין הבית לכביש, וגם שם פגיעתם רעה.

ואלו רק הדורבנים. ועוד לא הגעתי לתיאור "דו-הקיום" שלנו עם חזירי הבר, שפני הסלע, הנמיות, התנים, הקמטנים וסתם עכברי השדה. דו הקיום הזה ממש מותח כבר את גבולות האידאליזם שהדריך אותי כאשר תכננו והתחלנו לבנות לפני שני עשורים.

הייתי אז בקורס של משהו שנקרא "פרמקלטור", חקלאות מקיימת, והייתי גם מאד מודע, ועם רגשי אשמה, לאופן ולמידה בה בני האדם דוחקים את רגלי בעלי החיים עם התפשטות השטחים הבנויים על חשבון השטחים הטבעיים (אם עוד אפשר לדבר על שטח "טבעי" לגמרי בארץ ישראל שלא ננטע ללא הבחנה באורנים על ידי הקק"ל.) ולכן, כאשר התחלנו בתכנון ביתנו, שמתי לב שהמגרש נמצא בתוך אפיק נחל טירה, ולא זו בלבד, אלא שבאמצע המגרש יש מעין תת-אפיק המתנקז אל תוך הנחל (האכזב, כן?).

והרגשתי לא נוח עם זה שאני הולך לחסום את המוצא האחרון של בעלי החיים מהנחל כלפי מעלה – המגרש אותו רכשנו היה האחרון שנותר לא בנוי בסביבה כולה, "הודות" לשכנים חובבי בתי משפט שסיכלו עד אותו זמן כל ניסיון לבנות במגרש הזה.

שמחתי על כן כאשר האדריכל (השני , אבל לא האחרון שהעסקנו) הציע סקיצה של בית ש"מרחף" מעל אותו תת-אפיק, ועומד על שני חלקים נפרדים משני צידי תת-האפיק הזה. אוה – אמרתי לעצמי, הנה השארנו פה מסדרון אקולוגי שבעלי החיים יוכלו להמשיך ולעבור באין מפריע. כמובן, בתנאי שלא נגדר את היקף המגרש.

מה נותר מאותו חזון תמים אך נאצל? המגרש אכן לא מגודר. אמנם הייתה גדר מתכת לתקופה קצרה, על פי דרישת העיריה (למה, לא ברור) אך זו הוסרה. הייתה גם "גדר בקר", חוט דק מחושמל שחוסם את מעבר הבקר בשוק חשמלי לא מזיק, אך החזירים קרעו אותה שוב ושוב עד שנכנעתי וויתרתי.

"המסדרון האקולוגי" שמתחת לבית הלך והצטמצם תוך כדי הפיכת הסקיצה הראשונית של אדריכל 2 לתכנית של ממש העונה על אילוצי התקנות וצרכי הלקוחות (אנו) על ידי אדריכל 3. מסתם מדרון משופע ולא מעובד נותר רק גרם מדרגות העולה ממפלס הואדי אל הכביש. אבל כזה שהדורבנים והנמיות צולחים ללא קושי.

ומה נותר מאידאל דו-הקיום? אני עדיין מתעצבן כשהחזירים מפרקים לגורמים את הקומפוסטר אבל חוזר ומבצר אותו כל פעם מחדש. על דשא ויתרתי אחרי שהם חפרו אותו שוב ושוב. כשהדורבנים אוכלים לי את התותים אני מקלל, וכשהם עושים את צרכיהם בכל מקום אני מתעצבן (השתן שלהם מאד כהה, והם נהנים לסמן טריטוריה בכל מקום אתו). אני לא מנסה יותר לגדל ירקות על האדמה כי אני יודע שלא אני אהנה מהתוצרת. מפרי העץ אין לי בעיה לחלוק עם חיות הבר – הן אוכלות את הפרי שנופל על הקרקע וזה ממש בסדר מבחינתי. אני רק צריך לזכור לעשות רעש לפני שאני ניגש לקטוף מעץ התות, כדי שהחזירה וגוריה שרובצים שם רוב הזמן יעשו טובה ויתפנו.

במחשבה שניה, הבית הפרטי שלנו וסביבתו היא רק מיקרה פרטי של מה שקורה בחיפה. כמעט כל לילה אני שומע את החבטות העזות של חזירי הבר בפחי האשפה בנסיון להעיף אותם מעל השרשרת שמקבעת אותם למקומם. יש להם ממש כוח אדיר, ולא אחת הם גם מצליחים. הלילה הזעקתי את מוקד 106 כי הפח שהם הפכו וגררו לכביש חסם את הכביש. גם בגן המשחקים אליו אני הולך עם כרמל, נכדתי המתוקה, חזירי הבר מצליחים לפתוח את פחי האשפה הירוקים העגולים שצריך לסובב כדי לשחרר את נעילתם והעורבים משלימים את המלאכה ומפזרים בצורה אחידה את אריזות החטיפים על פני כל הגן.

קשה להגיד מהו שיווי משקל נאות ביחס בין בני האדם לבעלי החיים הלא מבוייתים המעטים שנותרו בסביבתו. יהיה לי מאד עצוב כאשר לא יהיו פה יותר בעלי חיים שאינם אנושיים. אז נכון, זה מעצבן, וצריך לעשות פשרות. אבל בינתיים, הפשרות הן כאלה שאני לפחות, מוכן לסבול.

מפלסים

גל הגשם המאוחר בסוף חול המועד של פסח תפס אותנו באמצעו של מבצע תיקוני איטום, והתוצאות היו בהתאם. מים זרמו מכמה וכמה מקומות אל תוך הבית. בין היתר אל תוך ארון החשמל ואל תוך מערכת האזעקה, והותירו אותנו ללא חשמל ברוב הבית ועם אזעקה מצווחת (עד שחתכתי את חוט הסירנה…). באותו הלילה קמנו כל שעה, לסחוט לדליים את עשרת סמרטוטי הרצפה שפרשנו במקומות שדרכם זרמו המים פנימה מהגג ושבהם לא יכולנו לשים דליים וגיגיות, . למשל, אל מאחורי הארון הבנוי בו אנו תולים מעילים. היה לילה אחד הקשים.

שבועיים אחרי, העבודות עדיין בעיצומן, ואני עדיין לא בטוח שנמצא פתרון לכל הבעיות. אבל אני חושב שאני יודע מהו מקור הבעיות, ואת התובנה הזו הייתי רוצה לחלוק פה, גם כדי קצת לפרוק עצבים וגם בתקווה שלמישהו בעתיד זה יעזור. אולי מישהו יחפש מילות חיפוש כאלה או אחרות במנוע חיפוש כזה או אחר ויעלה על הרשומה הזו.

מקור הבעיה הוא 12 שנים קודם, בתכנון הבית. אמנם לקחנו לפני שלב התכנון קורס ב"מכללת בילדינג" בשם "בנה ביתך בתבונה", ובקורס הזה אכן סיפרו לנו ש 80-90% מהבעיות בבניה חדשה הן בעיות של איטום, והזהירו מפני דברים כאלה ואחרים, אבל על הנושא עליו אני רוצה לספר כאן, אני לא בטוח שדיברו.

גם המפקח שהעסקנו לתקופה קצרה לא גילה את הכשל הזה. גם כי הוא היה דגנרט ומושחת (ולכן פיטרנו אותו ונותרנו ללא מפקח) וגם כי רוב המפקחים לוקחים את התכנית לביצוע כאורים ותומים. הם לא מעורבים בשלב התכנון, ולא חושבים שיש להם משהו להגיד לאדריכל או למהנדס הבניין ("קונסטרוקטור"). וחבל. כי מפקח בניין מנוסה וטוב יודע הרבה דברים שרוב האדריכלים והמהנדסים לא יודעים. דברים פרקטיים, דברים שאם מיישמים אותם בשלב התכנון, חוסכים הרבה בעיות בבניה, והרבה בעיות איטום בהמשך הדרך.

אני מדבר על עיקרון אחד מאד פשוט: בכל מקום בו מפלס פנימי (מקורה) נפגש עם מפלס חיצוני (לא מקורה), המפלס החיצוני צריך להיות נמוך מהמפלס הפנימי ב 15 סנטימטרים. מי אחראי לפרט את זה בתכניות, האם זה האדריכל או המהנדס, אני לא יודע. אני חושב שהאדריכל. כי להפרש של 15 סנטימטרים יש משמעות ארכיטקטונית, במיוחד כאשר המשטח החיצוני האמור להיות מונמך הוא תקרה של חלל אחר.

בביתנו יש חמישה מקומות כאלה, שבהם יש מפגש כזה, ובכולם אין את הפרש הגבהים הזה. חלק גדול מבעיות האיטום שלנו נובעות מזה – במבט לאחור, לו רק היו יוצקים את הרצפה בחוץ נמוך מהרצפה בבית, הבעיות היו נמנעות.

דוגמה אחת: גג הבית אותו בנינו הוא שטוח, ומרוצף. חשבנו עליו כעל מרפסת גג, שבה אפשר יהיה נאמר לעשות בר מצווה לילד (הוא לא רצה בר מצווה…). ויש שני מקומות בבית מהם אפשר לעלות אל הגג הזה. אבל כדי להימנע ממבנה יציאה מהמדרגות על הגג, משהו שחשדנו שהעירייה תחשיב כקומה נוספת (אסור על פי תכנית בנין עיר מקומית), חלק מהמדרגות לגג הן בתוך הבית (לא בזבוז לגמרי כי יש להן עוד תכלית) ואז ישנה ישורת (פודסט בלע"ז) , שחציה בפנים הבית וחציה מחוץ לבית, לא מקורה. דלת היציאה לגג היא באמצע הישורת הנ"ל, שמחלקה החיצוני מוליכות עוד כמה מדרגות חיצוניות אל מפלס הגג. (כתבתי בעבר על סקלולוגיה, "מדע המדרגות")

פתרון אלגנטי לדעתי. יש אותו בשני מקומות בבית – גם "הילד" היה יכול לצאת כך לגג מחדרו ולהשתזף שם בשמש, מה שהוא לא עשה מעולם. (ואולי טוב שלא עשה כן, לבנבן שכמוהו…)

אלא ששתי הרחבות החיצוניות הקטנות האלה, מהן ממשיכים לעלות לגג, צריכות שיהיה בהן פתח ניקוז, כי מי הגשם היורדים עליהן, ועל המדרגות שמעליהן, צריכים ללכת לאן שהוא, ועדיף שזה לא יהיה אל תוך הבית. אך את הכוסית הקולטת את מי הגשם ואת הצינור המנקז אותה אי אפשר למקם מעל רצפת הבטון של משטח זה, כי הוא כאמור באותו המפלס כמו רצפת הבטון שבתוך הבית, מצידה השני של דלת היציאה לגג. אז מה עושים? חוצבים בלית ברירה ברצפת הבטון של המשטח החיצוני, תקרה קשיחה שעוביה במקרה הזה 13 ס"מ. מספיק מבחינת חוזק מבנים לשטח כה מצומצם, אבל אחרי שחוצבים בה מקום לכוס הניקוז, נשארים 2-3 סנטימטרים של בטון מתחת, שגם הם מלאי סדקים – נקודת תורפה מובהקת לכניסת מים, נקודה שאכן לא אכזבה, ואכן התקרה תחת נקודות הניקוז אלה הייתה לא אחת לחה אחרי גשם כבד. ניסינו כמה שנים לפתור את הבעיה בכל מיני פתרונות הוקוס פוקוס עד שנכנענו ונכנסנו למבצע האיטום הנוכחי הכולל הרמת ריצוף.DSC08383

הוסיפו לזה את העובדה שדפנות האיטום תחת הריצוף של המשטח החיצוני הזה, העולות כלפי מעלה אל חלקו התחתון של הקיר התוחם את המשטח, מה שנקרה בלשון העם "רולקות", מנועות מלעלות מספיק – אל  מעבר למפלס הריצוף החיצוני (שבתורו מנסה להיות נמוך ממפלס הריצוף הפנימי). ולכן תקבלו גלישה של המים הנמצאים (תמיד) בשכבת החול או החצץ שבין האיטום לריצוף (שאינו אטום למים) אל מעל שולי האיטום ואל תוך הקירות הגובלים במשטח. ומשם כלפי מטה, אל תוך הבית. פשוט כי הריצוף מחוץ לבית גבוה מדי ולכן עלול לעלות מעל שולי האיטום. מפלס הריצוף החיצוני (לא הבטון) אמור להיות נמוך בכ 2 ס"מ מהריצוף בחלק הפנימי של הישורת, ובין שני חלקי הריצוף, מתחת לדלת אמור להיות מחסום בטון (סתם שתדעו). אבל אם המסד שעליו שניהם יושבים הוא באותו הגובה, קשה לעשות את זה בלי להרים את כל מפלס הריצוף בתוך הבית (מה שנקרא ה 0.0 של הריצוף) במידה לא סבירה, למשל כזו שתקטין את גובה הדלתות לגובה לא סביר.DSC08378

הוסיפו לזה את העובדה שאם המשטח החיצוני נוצק באותו המפלס כמו זה הפנימי (נוח מאד לקבלן השלד…) אז גם אין גובה מספיק ליצור שיפוע –  לא בשכבת הבט-קל שמתחת לאיטום ולא בריצוף החיצוני, שיפוע שיוליך את המים מהצד הקרוב לבית אל הצד הרחוק, או אל פתח ניקוז. הרצפים אצלנו עשו את הכי טוב שיכלו, אבל משטח הבטון שעליו הם ריצפו, זה החיצוני, היה פשוט גבוה מדי. ולכן אין שיפועים טובים. ולכן ביציאה למרפסת יש למשל סף מוגבה מאבן כדי לפצות על העדר הפרשי הגבהים ולמנוע ממים לזרום פנימה אל תוך הבית.
יום אחד עוד אמעד ואשבור את הראש על הסף הזה.

זכרו את כלל הברזל: משטח חיצוני יהיה תמיד נמוך ממשטח פנימי לו הוא משיק. 15 ס"מ צריכים להספיק לשיפוע סביר במשטח חיצוני לא מאד גדול וגם לניקוז ראוי.

ועוד דבר: אם חשקה נפשכם במקלחון מינימליסטי בחדר האמבטיה, שהוא פשוט חלק מרצפת החדר התחום בדלת זכוכית, ולא מוגבה מעל רצפת החדר, אז דין רצפת האמבטיה כדין רחבה חיצונית לא מקורה. יש לצקת את משטח הבטון של רצפת חדר האמבטיה נמוך ממשטח הבטון של החדרים הגובלים בה. כדאי לעשות זאת בכל מקרה, כי גם חדרי אמבטיה עוברים איטום, כמו גג בעצם, וגם הריצוף בהם אמור להיות נמוך בכסנטימטר מהריצוף מצדה החיצוני של דלת חדר האמבטיה (בגלל זה, דלתות חדרי אמבטיה תמיד יפתחו פנימה, אל תוך חדר האמבטיה), וגם ברצפתם יש פתחי ניקוז שכדאי שלא ידרשו חציבה אל תוך משטח הבטון.

ניסינו בכל זאת לעשות מקלחון במפלס הרצפה, ואחרי כמה חדשים שבהם המים סרבו לעשות את דרכם אל פתח הניקוז, נכנענו והרמנו את רצפת המקלחות בכחמישה סנטימטרים מעל רצפת שאר החדר, כדי שהרצף יוכל לעשות שיפוע נאות אל כוון פתח הניקוז במרכז המקלחון, מה שלא התאפשר קודם לכן. יש כרגע סף אלומיניום למקלחון שהוא מפגע חזותי ובטיחותי, ממש לא מה שתכננתי.

איך בכל זאת בונים במקומותינו בתים שבהם כל המשטחים כן נוצקו באותו המישור? הרצפים, שבאים כבר אל מצב נתון, מגביהים את מפלס הריצוף בכל הבית, (ה 0.0), ב 10-15 סנטימטרים. נפח משמעותי של אוויר מהחדרים נבלע בתוך נפח הרצפה (על הרצפה כאלמנט בסיסי באדריכלות בביאנלה לאדריכלות בוונציה), ואז מקבלים דירות בהן התקרה "יושבת" על ראשי הדיירים, ודלתות שמי שגובהו מעל 1.85 מטרים מרכין באופן אינסטינקטיבי את ראשו כהוא עובר במפתח שלהן. אחרי שנים בדירות גבוהות התקרה של הדירות בהדר הכרמל, ניסיתי לשחזר את חווית המרחב הזו גם אצלנו – נלחמתי בחרוף נפש על כל סנטימטר של גובה. גם כך עיריית חיפה לא מרשה תקרות גבוהות כמו בבתים הישנים של הדר והעיר התחתית. היא מגבילה את גובה התקרה הפנימי ל 3.5 מטרים (תקרה מעל גובה זה, וזה כבר נספר כשתי קומות).

זהו.

עדכון: שבע שנים מאוחר יותר: מבצע האיטום ההוא שעליו סיפרתי מעלה היה קטסטרופה מכל בחינה. הטיפול החלקי רק גרם לעוד ועוד כניסות מים ממקומות נוספים מה שגרם לנו, בשנה שעברה, להסיר את כל הריצוף והאיטום מהגג ולעשות את הכל מחדש, בעלות של מכונית משפחתית חדשה בערך. אבל החורף האחרון היה הראשון בעשור האחרון בו לא היו רטיבויות בתקרה. בתחילתו עוד חששתי להרים את הראש מעלה, אבל עד כאן, הכל טוב.

עוד לקח למי שקורא את זה לפני שהוא בונה: אל תעשו חורים בגג!. בביתנו יש חורים בגג בכל מקום בו נכנסת צנרת המיזוג מהיחידה החיצונית של המזגן (המאייד?) הממוקמת על הגג, אל היחידה הפנימית. זו נקודת תורפה בבטון של הגג, וכל חדירת מים בכל מקום באיטום תמצא את נקודת התורפה הזו ותחדור אל תוך הבית. היינו צריכים כנראה למקום את היחידות החיצוניות של המזגנים מתחת לבית, בקומת העמודים, ולעלות דרך מפלס הרצפה אל היחידות הפנימיות. לא עשינו את זה כי חששנו מהרעש שעושים המזגנים, אבל זו הייתה טעות.

מה הלקח מזה? את בעיות המפלסים שהן נושא הרשומה הזו אי אפשר כבר לפתור. ומאז שכתבתי את זה הבנתי שלא בחמש מקומות יש טעויות תכנוניות כאלה אלא במספר דו-ספרתי של מקומות, 13 עד כה ועוד יש כמה שעוד לא אבחנתי.

לא כולם קשורים לאיטום. אבל כולם קשורים למפלסים לא נכונים. אולי צריך לפתח תוכנה שתאתר שגיאות כאלה בתכניות, שגיאות שעושים גם אדריכלים מאד מנוסים, כמו זה שלנו. יש פה מערכת מורכבת מאד של משוואות, ושינוי כל מפלס מסויים יכול להשפיע על התכנון הכולל ומפלסים נוספים. בעיה מסובכת, אני מודה.

כמו למשל המדרגות היורדות מהמוסך (הממוקם קצת מעל מפלס הכביש  – אבל  לא מספיק מעל לכביש בשביל שהצפות הכביש בתחילת כל חורף בכביש לא יאיימו לחדור למוסך ולגלוש לבית, ולא מספיק מעל בכדי לאפשר שיפוע נאות מהמדרכה אל רצפת המוסך כך שמים לא יעמדו על משטח זה) אל המטבח. כשכבר הוכנה תבנית היציקה שלהן, התברר שהמהלך שלהן הולך לחסום את דלת הכניסה לבית… איך זה לא נראה בתכנית לא ברור לי. נדרש מעבר למדרגות מתכת במקום בטון, שכן אלו דקות יותר, להצרת דלת הכניסה, ולהצרת המעבר אל השרותים שליד. התוצאה לא אסון, אבל פאשלה בכל זאת.

ויש גרם מדרגות אחר שהסתבר שלרדת בו ידרוש להתכופף בכדי לא לחבוט את הראש בקורת הבטון תחתיה הוא עובר. כדי לפתור את זה, במהלך הבניה, גובה המדרגות הפך לא אחיד. חלקן נמוכות וחלקן גבוהות בצורה לא בטיחותית ממש. אם לדקדק, אף לא אחד מבין חמשת גרמי המדרגות שיש בביתנו חף משגיאות הקשורות למפלס/מהלך המדרגות.

או למשל מפלס סף החלון הפונה מחדר הילדים אל הגג לא גבוה מספיק ביחס לנקודת הניקוז בגג הסמוכה ביותר לחלון, כך שאין אפשרות לעשות שיפוע מספיק טוב, של מעלה וחצי, עדיף שתיים, מחלק הגג שתחת החלון אל נקודת הניקוז. איך זה נפתר? עם שיפוע מינימלי. התוצאה? אני צופה התחדשות של כתמי הרטיבות תחת החלון, בעוד מספר חורפים.

סקלולוגיה

כבר לפני יותר מעשור, כשבנינו את ביתנו פה בחיפה, והתחבטנו עד בלי די בסוגיית המדרגות, תפסתי שמדרגות הן אלמנט חשוב באדריכלות, והן כורח כשיש צורך לעבור ממפלס למפלס – אך הן בזבוז נוראי של שטח המנוצל רק כשטח מעבר, ובעצם לא קורה בו כלום. לא סתם בזבוז, בזבוז כפול – גם בקומה ממנה הן יוצאות וגם בזו אליה הן מגיעות.

נכון שלמדרגות יכולה להיות תרומה משמעותית לעיצוב החלל, אבל תחשיב השטח כפה עלינו להיות יותר בצד התועלתני של עולם הארכיטקטורה, ולכן נפרדנו מהאדריכל (השני מתוך שלושה) אתו עבדנו כאשר זה התעקש להציע לנו פתרון לירידה מהכביש אל הבית שכלל גשר מהכביש אל הגג, וירידה דרמטית מהגג במדרגות לולייניות באמצע חלל המגורים, מה שהיה ללא ספק "עיצובי", אבל לא ממש משאיר מקום למגורים בחלל המגורים דנן. היה ברור שהבית שממנו הוא שאב את הרעיון היה בית של מריו בוטה, בתמונה מטה, אלא שהבית ההוא היה "קצת" יותר גדול מביתנו אנו. חוץ מזה, אני לא מחזיק מהאדריכלות של Botta.

botta

עוד בעניין התועלתני: אם מנצלים את הנפח שתחת המדרגות, נאמר לאכסון, אזי רק מחצית מהנפח שהן תופסות בחלל הוא "בזבוז", ואכן עכשיו אני שם לב שבעזרת שני נגרים מוצלחים, הצלחנו לנצל את הנפח הזה כמעט לגמרי.

לפני כמה חדשים, הייתי בביאנלה לאדריכלות בוונציה (זו של 2014 שאצר Rem Koolhas), ושם בביתן המרכזי, הייתה תערוכה שנקראה Elements שעסקה במרכיבים הפרוזאים של אדריכלות, כגון תקרה, רצפה, מרפסות (על אלו כבר כתבתי), דלתות, חלונות, אסלות, וגם מדרגות.  ובחלק התערוכה שעסק במדרגות, למדתי על קיומו של Friedrich Mielke, גרמני קטוע רגל, שמתוך מצוקתו, וקשיי הטיפוס במדרגות שלו, המציא את "מדע" הסקלולוגיה: חקר המדרגות, ואף הקים מכון לחקר המדרגות, באוניברסיטת רותנבורג בגרמניה, ה Friedrich-Mielke-Institut für Scalalogie.53206d8cc07a806cd9000449_latest-details-released-on-koolhaas-venice-biennale-2014-fundamentals-_3_-_stair_models_at_the_friedrich_mielke_institute_of_s

בביאנלה לא היו לי כנראה הכוחות להתעמק במדע הזה, היו תצוגות הרבה יותר מעניינות בים החומר של הביאנלה (על חלקן אף כתבתי), והעיסוק הדקדקני במדרגות (ומעקות) נראה לי טרחני משהו. אבל בשבוע שעבר, במוזיאון תל אביב, אחרי עוד אחת מההרצאות על "אלימות ופילוסופיה" במסגרת הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, יצאתי קצת להסתובב במוזיאון, וגיליתי שהרבה התחדש שם, כולל באגף הארכיטקטורה. שם נפתחה תערוכה בשם מסלולי יצור, אליה הובאו כמה מוצגים נבחרים מהביאנלה, כולל סרט שעשה אחד האוצרים של הביאנלה, Stephan Trüby על אותו הממציא של מדע המדרגות. ושמעתי אותו מספר איך הוא יכול להגיד למי היו מיועדות המדרגות בבניין מסוים על פי גובהן, עומקן והיחס ביניהן: מלכים, בישופים או שאר העם.20150312_153500

מדרגות נוחות דורשות יותר שטח כי יש יחס אופטימלי בין רום המדרגה והשלח. כלל אצבע הוא שהסכום בסנטימטרים של השלח עם פעמיים הרום צריך להיות בין 61 ל 63. ככל שהמדרכות נמוכות יותר, ולכן נוחות יותר לטיפוס, כך עומקן צריך להיות גדול יותר – ולכן אם מדרגות צריכות להיות כאלו שתוכל לעלות בהן "עם הרבה טקס בישבן", יוקצו להן גם יותר שטח וגם יותר נפח בחלל.שיפועי מדרגות

אז אחרי שנזכרתי בכל אלו, נזכרתי ב"פרוייקט" שעשיתי בזמנו, שבו הלכתי וצילמתי כל מדרגה ומדרגה בביתנו, ויצא בסופו של דבר שמצאתי 147 (!) מדרגות, מספיק מדרגות בשביל לטפס יותר מ 9 קומות. יש בחיפה, עירנו ההררית, הרבה מדרגות – אפשר לעלות ולרדת בכל חלקי העיר במדרגות, ויש אפילו מרוץ על מדרגות אלה. יש גם הרבה בתים שהכניסה אליהם היא שישים, שבעים ואפילו שמונים מדרגות מתחת או מעל למדרכה. לא כך בביתנו – קשה להבין איך יש כל כך הרבה מדרגות בבית שבו רק קומת מגורים שטוחה אחת, שמפלס רצפתה רק חצי קומה מתחת למפלס המדרכה, ובין שני המפלסים מחבר מישור משופע אחד ופיר מעלית אחד (שניהם בהכנה לימים שלא נצליח כבר לטפס במדרגות).

הלכתי ובחנתי  את המדרגות האלה לאור התובנות החדשות ממדע הסקלולוגיה, וגיליתי שיש מעט מאד מדרגות הראויות לבישופים בביתי. המעט שכן – כולן תחת כיפת השמיים, במקום בו הן לא "עולות" בשטח שעליו משלמים תועפות ארנונה לעירית חיפה. שאר המדרגות, היו כנראה נפסלות לשימוש לא רק על ידי מלכים ובישופים, אלא גם על ידי המשרתים שלהם.  Friedrich Mielke היה מתפלץ.

אז עשיתי מ147 הצילומים האלה סרטון, (באדיבות תוכנת picasa), והוספתי פס קול (נחשו מהו…), והרי הוא לפניכם – שפטו בעצמכם: אלו מדרגות למלכים? בישופים? רוזנים? עמך?