החוק והים


ראיתי את "שלטון החוק", סרטו התעודי של רענן אלכסנדרוביץ, בסינמטק חיפה.

הסרט מתאר את התהליך בו קציני צבא ישראלים המציאו מערכת שלמה של חוקים שחלה על האוכלוסייה אבל לא על השטח. ליתר דיוק, על חלק מהאוכלוסייה, זו הלא יהודית. רוב החוקים חוקקו כדי לספק תפקוד יעיל של חיי האוכלוסייה הכבושה בשטחים ה"לא כבושים". "לא כבושים" שכן למרות שהמינוח הנכון משפטית הוא "כבושים" תוך כשנה מתחילת הכיבוש נעלם המונח "כבושים" מספר החוקים הצבאי.

חלק מהחוקים לא בדיוק חוקקו לרווחת האוכלוסייה הכבושה. כמו למשל אותו משפטן שחיפש ומצא בחוק העותומני העתיק חוק המדבר על אדמות חקלאיות הרחוקות מהכפר "כך שאי אפשר לשמוע מהן תרנגול קורא העומד מקצה הכפר". אדמות כאלה יכול כל אחד לעבד, אך אם מישהו הפסיק לעבד חלקה מסוימת יותר משלוש שנים, יכול כל אחד אחד לבוא ולהתחיל לעבד את החלקה במקומו. על סמך הסעיף הפרוטו-אגררי הזה  נחקק החוק שהופך כל חלקה הנופלת תחת ההגדרה ה"תרנגולית" הזו ל"אדמת מדינה". איזו מדינה? זו שרשמית לא סיפחה אף פעם את השטח.

או הפלפול הפסאודו-משפטי שאפשר ליישב אוכלוסיה אזרחית בשטחים כבושים בניגוד לכל אמנה בינלאומית, המסתמך על איזו אפשרות חוקית להפקת תועלת כלכלית משטח כבוש בתנאי שהיא לזמן מוגבל ולטובת האוכלוסייה הכבושה. ועל סמך זה הוקמו ישובי קבע לחצי מליון אנשים, שעליהם אגב, לא חל החוק הנוהג במקום בו הם יתיישבו. אבל על זה כבר כתבתי כבר באיפה עובר הגבול.  אפשר לטעון שיש תועלת כלכלית לאוכלוסיה הכבושה מבניית היישובים האלה ומעבודה בהם, אך לא נראה לי שזה תואם את הכוונה המקורית.

אבל מה שהפתיע אותי היה הראיון עם תת אלוף במילואים, וגם שופט בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, המשתבח בזה שבניגוד לכל מדינה אחרת המחזיקה שטח כבוש (איזה?), ישראל מאפשרת לאוכלוסיה הכבושה לפנות לבית דין ישראלי (שפורמלית החוק שלו לא חל עליה) כדי לערער על חוק הכיבוש הצבאי. אבל מה שמסתבר במהלך הראיון הוא שבעצם, בית המשפט הישראלי, כמעט תמיד משמש כמכשיר להכשרת האמצעים שמדינת ישראל נוקטת כדי להפוך את כיבוש השטחים לסיפוח דה-פקטו של השטח תוך הימנעות פתלתלה מסיפוח האוכלוסייה היושבת בתוכו. בית המשפט מכשיר ומאשר מעצרים מנהליים סיטוניים של אלפי אנשים, את נישול האוכלוסייה הכבושה מאדמתה ואמצעי היצור שלה ואת מניעת חופש התנועה שלה על ידי כליאתה במובלעות  התחומות בין מחסומים ושטחים אליהם אין האוכלוסייה הכבושה מורשית להיכנס.

בית המשפט העליון ממנף את תדמיתו העצמאית (לעת עתה), את הפרדת הרשויות היחסית ממנה הוא נהנה ואת היוקרה האקדמית והמשפטית של שופטיו כדי לכבס, כבר 45 שנים, את כיבוש, נישול וכליאת האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים שכבשנו ב 1967. אין דרך אחרת, יותר עדינה להגיד את הדברים. במובן הזה, בית המשפט "בתוך עמו הוא יושב", וגם ללא שופט מתנחל בהרכבו, מהווה חלק אינטגרלי מ"מפעל ההתיישבות" בשטחים.

ואגב כליאה: בסרט יש קטע מיומן חדשות, מתי שהוא מסוף שנות השישים, שבו משה דיין, שר הביטחון דאז, מבקר בשפת הים של נתניה ומברך את המוני תושבי השטחים, הפלסטינים, המבלים על שפת הים, שממנו נותקו כל השנים בין 1948 ל 1967. בהחלט זמנים אחרים. היום, הדרך היחידה של תושבי השטחים לבלות על שפת הים היא להסתנן באופן לא חוקי לתוך ישראל, כמו למשל במכוניותיהן של קבוצת ה"לא מצייתות", המסיעות נשים פלסטיניות הכלואות בשטחים, וילדיהן, אל הים. אבל על זה, ברשומה נפרדת.

7 מחשבות על “החוק והים

  1. גדעון לוי "צועק" את הדברים האלה בדיוק כבר הרבה שנים…. מה שנקרא בוקר טוב אליהו 🙂

  2. פינגבק: בחר לך חוק | דרכי עצים

  3. פינגבק: צריך להשוות | דרכי עצים

  4. פינגבק: פלסטינים קדושים | דרכי עצים

  5. פינגבק: עמונה היא ציפור | דרכי עצים

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s