הביאו לי עוד שחורים

החרדים היחידים שהתנהלותם מתיישבת עם דעותיהם המוצהרות הם נטורי קרתא. הם לא מתמסרים להבלי המדינה החילונית, הם מדירים את עצמם ממנה ולא רוצים לא מדבשה ולא מעוקצה. הם גורסים שמה שחשוב להם הוא לימוד התורה, וכל הבלי הלאומיות הישראלית לא מעניינים אותם, ואני יכול לכבד את זה. התנהגותם לכל הפחות קונסיסטנטית עם סולם הערכים המוצהר שלהם.

אצל שאר עדות החרדים לא כך הם הדברים. הן לא באמת נוהגות כאילו לימוד התורה הוא באמת ערך עליון עבורן – נראה כאילו זו רק דרך להחזיק את הקהילה שלהם בחבל קצר

יש פה סתירה לוגית. החרדים הקצינו והפכו לאומנים יותר מרוב האוכלוסייה החילונית. פועל יוצא של לאומנות קנאית זו הוא הצורך בהמשך מצב הלוחמה בו אנו שרויים ובהחזקת צבא גדול המבוסס על גיוס חובה. אלא לצבא כזה החרדים לא מתגייסים ובכך הם שומטים את הבסיס המוסרי של עמדתם ומסכנים את אפשרותם להמשיך ולדבוק בערכים המוצהרים שלהם. השילוב של מספרם ההולך וגדל עם מעורבותם הגדלה והולכת בפוליטיקה של מדינת ישראל, במיוחד בצידה הימני-קיצוני שלה הופך את הדרישה החילונית מהם "לשאת בנטל" להגיונית וצודקת.

כאשר מספר גדל והולך של חרדים מאכלס התנחלויות, שבמונען פתרון של שלום דורשות צבא גדול, ובנוסף דורשות הגנה עליהן של צבא שממנו החרדים עצמם נעדרים, המצב הולך להתנגשות חילונית-חרדית צפויה מראש. התנגשות  שתגרום לחרדים הרעה מובהקת באפשרותם לשבת וללמוד תורה בשקט.

.אם סולם הערכים שלהם דורש את התמסרותם ללימוד,  האם לא היה הדבר קל יותר למימוש במדינה  השרויה במצב של שלום ושלווה מאשר במדינה החיה על חרבה ומתמסרת לתרבות המלחמה?

היחס של רוב הציבור החילוני אל החרדים לא היה אף פעם יחס של קבלה, אלא יחס של סובלנות. רובנו לא ראינו בעין יפה את סולם הערכים שלהם (הדרת נשים, לימודי ליבה, אי עבודה…) אך היינו מוכנים לסבול אותם – כל זמן שהיה מדובר במספר מצומצם של לומדי תורה שלא התערבו בענייניי המדינה.

ה"דיל" של בן-גוריון עם ראשי הישיבות היה פשוט: אני אעזור לכם להציל את עולם הישיבות מהכחדה מוחלטת, סכנה מוחשית מאד בתחילת שנות החמישים, על ידי מתן פטור משרות צבאי למספר קטן של תלמידים. בתמורה, תלמידים אלה צריכים לבחור בחיי עוני – אין הם יכולים לעבוד עד גיל 35, ובגיל 35, חסרי כל כישורים אין להם ברירה אלא להישאר מחוסרי עבודה ולכן כבולים לישיבה לחיים.

ועוד צד לעסקה: החרדים לא מתערבים בניהול המדינה, ומסתפקים לכל היותר בתפקיד סגן שר באיזה משרד. מספר שנים זה עבד. החרדים למדו, לא התערבו בענייניי המדינה ועשו הרבה ילדים. במקביל, החילונים בנו את המדינה ונלחמו את מלחמותיה. החרדים היו גורם מתון פוליטית ולא נטלו חלק של ממש בלאומיות הציונית. אלא שמספרם גדל, וחלקם היחסי באוכלוסייה גדל אף יותר. ויחד עם הגידול, הם החלו לתבוע יותר ויותר שיתוף בענייניי המדינה. לגיטימי על פי סולם הערכים החילוני-ליברלי-דמוקרטי אך לא בהכרח על פי סולם ערכים יהודי-תורני.

ציבור חרדי גדול, המסור באמת לדרך אחרת ולסולם ערכים אחר, של לימוד והסתפקות במועט, של סדר עדיפויות המעמיד במקום גבוה יותר את ערכי הרוח מאשר את המירוץ אחרי הצעצוע האחרון מתוצרת חברת אפל. ציבור שלא נסחף לרטוריקה לאומנית מתלהמת, שבתי מדרש חשובים לו מכיבוש גבעות שוממות בשומרון, היה יכול להיות כוח מאזן ושקול במאבק בין הלאומיות הפלסטינית ללאומיות הציונית.

אם הציבור החרדי היה באמת ובתמים חרד לתורת ישראל כפי שהוא מצהיר, ולא לערכים שחלחלו לתוכו מהציבור החילוני והדתי-לאומי, אזי היה פועל כדי שמדינת ישראל תהיה מקום המסור ללימודים ולא למלחמות. היה פועל שסדרי העדיפויות של המדינה יהיו כאלה שלא ידרשו את גיוס תלמידי הישיבות לטובת "הבלים של חילונים". כדי שיהיה פתרון של פשרה עם הפלסטינים שיאפשר למדינת ישראל להחזיק צבא קטן שבו ישרתו רק אלו שסולם הערכים שלהם תואם את זה.

הפשרה על שטחי קרקע לא אמורה להיות כואבת למי שרק לימוד התורה הוא ערך עליון בעיניו. הרי גם ללא טריטוריה יהודית התקיימה במשך מאות בשנים מסורת מפוארת של לימוד תורה. גם הרב"י מלובביץ, שחסידיו בישראל נמצאים בגרעין הקשה של המתנחלים, לא חשב שלשבת בברוקלין פסול, אלא אולי אף רצוי.

וכיוון שכבר אי אפשר לסמוך על השחורים שלנו שישבו בצד, יתעסקו בענייניהם ויהוו גורם ממתן או לפחות אינרטי בתערובת הנפיצה של ישראל ושכניה, אז אולי זה די מוצלח  שמגיעים לפה המונים שהשחור הוא צבע עורם ולא צבע מלבושם. בעתיד הנראה לעין ברור שלפליטים יש עניינים דוחקים יותר מהסכסוך שלנו עם הפלסטינים שהם לא צד בו. הם רק רוצים לנקות אחרינו ולהרוויח מספיק כדי לחיות ולא למות. מסה כזו של פליטים יכולה להיות גורם שמסב את תשומת לב הישראלים כולם לכך שיש בעולמנו אנשים שיש להם בעיות יותר חמורות מאשר לדחוק את רגלי הפלסטינים מעוד רכס בשומרון.

הפליטים הם אוכלוסיה שיש לה מוטיבציה חזקה לשמור על צביונה של ישראל כמדינה מערבית מתוקנת. לו היו רוצים להיות במדינה ערבית, היו נעצרים במצריים ולא ממשיכים בעמל רב אל ישראל. כך, באורח פרדוקסלי, גם אם דת חלקם הגדול היא מוסלמית, הם בעצם נמצאים "בצד היהודי" של המאזן הדמוגרפי בין הים לירדן, לא פחות מהעולים הנוצרים (ואף האנטישמים) מברית המועצות, בני הפלשמורה או בני המנשה מצפון מזרח הודו. אבל על זה כבר כתבתי בעבר. כאן דעתי שונה באורח קוטבי מתאוריות קונספירציה קסנופוביות  והזויות כמו אלו של גיא בכור ("לשמאל תוכנית לשינוי דמוגרפי באמצעות מסתננים").

לכן, כאני שומע את השר ישי משתלח בפליטים, אני חושב לעצמי שיש כאן מקרה קלסי המדגים איך "האחר" (החרדי) מנסה לדחוק עצמו אל לב ההגמוניה על ידי בידולו מה"יותר אחר", הפליט האפריקאי. "אני אולי שחור, אבל לפחות אני לא כושי".

אני מעדיף אותם על פניו. הבו לנו יותר שחורים, אבל את השחור האותנטי, לא את זה המרוקאי המתלבש ומתנהג כמתנגד ליטאי. תהיה לנו מדינה יותר טובה.