היו יחד אתי עוד כמה ישראלים שנשלחו לסניף חברת אינטל במדינת אורגון, לסייע בפיתוח מה שהפך בהמשך למעבד הפנטיום 4, שתוכנן לעבודה בתדר מאד גבוה, והיווה פריצת דרך טכנולוגית, אך צריכת האנרגיה הגבוהה שלו הביאה אותו כעבור שלושה דורות בלבד אל סוף דרכו. היה לי מעניין לעבוד בפרוייקט הזה, אבל אם כבר אני שם, חיפשתי גם מקורות עניין נוספים, וכך, כשסיפר לי איתן שנשלח גם הוא לשם שהוא לומד להטיס מטוס, אמרתי לעצמי – איך לא חשבתי על זה?
מאיתן למדתי שבארה"ב להטיס מטוס קל זה לא עניין גדול. המרחב האווירי פתוח לגמרי ולא מפוקח, ואם אתה לא נכנס לנפח האוויר מעל שדות תעופה גדולים, אף אחד לא אומר לך לאן לטוס, אין בקרה אווירית, ואתה בכלל לא צריך לדווח לאף אחד לאן אתה טס ולמה. גם מספר מהנדסים שעבדו אתי בקבוצת הארכיטקטורה של הפרוייקט, באו לעבודה במטוסם הפרטי, מהמנחת הפרטי שליד ביתם הפרטי שלחוף האגם הפרטי שלהם, רחוק מהעיר, נחתו בשדה התעופה הקטן של הילסבורו שהיה מצידו השני של הכביש שהוביל למפעל של אינטל ב johns farm, ופשוט חצו את הכביש ונכנסו לעבודה. אמריקה.
קיבלתי מאיתן את שם המדריך, התקשרתי אליו וממש מיד התחלתי ללמוד להטיס מטוס חד מנועי בשדה התעופה Twin oaks (זוג אלונים) שהיה לא יותר ממנחת של מסלול אחד בחווה של מישהו, בדרך עוקפת הפקקים שבין הבית השכור בו גרנו בעיירה Tigard ומקום העבודה בהילסבורו . המסלול מוקף בעוד חוות קטנות שמה שבעיקר גדל שם זו החלודה על פגרי המכוניות הזרועות בין ומאחורי הבתים. האנשים שגרים בחוות אלו כנראה שלא מתלהבים מרעש המטוסים היוצאים מהחווה הסמוכה, וולכן מיד ברגע שגלגלי המטוס עוזבים את המסלול, יש עליך לשבור חזק שמאלה, למסלול טיסה העובר מעל חוות שבעליהם התלוננו פחות או שהם כבדי שמיעה.
הבעיה עם מסלול המראה זה, בעיקר בחודשים שלפני חג המולד, הוא שעליך להזהר שלא להתנגש בהליקופטר של המשתלה הסמוכה, הנושא עץ אשוח לחג המולד, אותו הוא מעביר מהנקודה במשתלת העצים בה גדל העץ שהלקוח בחר, אל גב הטנדר של אותו לקוח. חשבתי גם ללמוד להטיס הליקופטר, אבל לא הגעתי לזה. טרוי מילר, מדריך הטיסה שלי, טען שזה הרבה יותר קשה ללמוד מהטסת מטוס חד מנועי קל.
ואכן, לא קשה ללמוד להטיס מטוס קל. אחרי מספר חד ספרתי של שיעורים, יכולתי כבר לטוס סולו, אבל אסור היה לי לקחת אתי אנשים. וכך, כשנתתי לבני להטיס את המטוס כמתנה ליום הולדתו העשירי, היה זה המדריך שישב לידו, אני ישבתי מאחור, ואת ההמראה והנחיתה עשה המדריך.
אם הייתי מסיים את הקורס ומקבל רשיון, זו הייתה יכולה להיות דרך מצויינת לטייל בחלקים היותר נידחים של האזור, בעיקר איידהו ומזרח אורגון. פשוט לשכור את אחד המטוסים החונים במנחת ההוא, לנחות לתדלוק במנחת באזור יעד הטיול, ושם, תמורת התדלוק לקבל בהשאלה מכונית בחינם למשך היום, או יומיים, לטיולים בסביבה.
אבל כן יכולתי לקחת מטוס ולצאת לטיולים בסביבה בעצמי. להציץ לתוך לוע הר הגעש של הר סנט הלן, או לצאת לטיסה אל חוף הים המאד יפה של אורגון, או לכמה אגמים בסביבה. וכך עשיתי גם בפעם האחרונה שבה הטסתי מטוס. אלא שבפעם הזו חזרתי קצת מאוחר מדי, הייתי מאד קצר בדלק, ולא מצאתי את המנחת שממנו יצאתי – בלילה הכל נראה מאד שונה. ולא, לא הייתה במטוס מערכת ניווט. כבר חשבתי לנחות על הדשא שליד אוטוסטרדה אחת (לומדים שם להמריא ולנחות מכרי דשא) אבל זיהיתי מהאוויר מרכז קניות מסויים שהכרתי, וכביש מסויים שזיהיתי, ומשם הצלחתי למצוא את הדרך חזרה אל המנחת "כפול האלונים", הלא מואר אגב, ולנחות ממש על אדי הדלק.
אחרי זה קצת התקררתי מהעניין, וכשנודע לי כמה מסובך וקשה להמיר את הרשיון האמריקאי לישראלי, וכמה מוגבלת התנועה האווירית בארץ, ויתרתי, לא בלב כבד, על הוצאת הרשיון. סך הכל, מיציתי את החוויה, וכמעט שלושים שנה אחרי, חי בי עדיין זכרון ה"עניין" הזה – לפחות במידה שמספיקה לרשומה שלמה פה בבלוג.
אף אם הייתי מוציא רשיון אמריקאי, סביר שהייתי מאבד אותו אם לא הייתי מצליח להגיע לארה"ב להטיס לפחות פעמיים בשנה, כפי שאכן עשו אנשים שהכרתי, אלא שמאז שפרשתי מ"הייטק", חברת אינטל, משום מה, הפסיקה להטיס אותי לארה"ב 7-8 פעמים בשנה, ומיוזמתי, אני לא שש לבקר שם, לבטח לא באמריקה של טראמפ והטראמפיזם.
התמונה מטה לא צולמה על ידי, לבטח שלא באיכות שהייתה זמינה לי ב 1994 כאשר הייתי בשיקגו. אם חושבים על התמונות שאנו מצלמים כמשהו שאמור להזכיר לנו איפה היינו, אז google timeline עושה את זה בהרבה פחות מאמץ ועם יותר מידע אמין. הוא מתעד בפרוטרוט וישירות את פרטי תנועתך בעולם. ואם רוצים בכל זאת דימוי למטרה כלשהי, כמו למשל כדי לשתף פה, ברשומה האלף (!) בבלוג, או סתם להזכר אין הדברים נראים, אין מחסור בתמונות שאפשר למצוא באיכות הרבה יותר טובה במרשתת.
מה שאי אפשר למצוא במרשתת זה איך אנחנו נראינו אז שם. אז אולי הנטיה של אנשים בעיקר לעשות סלפי לפני כל אתר ואתר בעצם עושה שכל. בשקופיות שאסרוק ממש בקרוב, עכשיו שיש לי סורק שקופיות, יש לי הרגשה שאסרוק בעיקר את אלה בה אני, חברי ובני משפחתי מופיעים. והם לא מופיעים מספיק, כי לא הבנתי למה אני מצלם ומה תהיה התכלית של זה עשרות שנים אחרי.
באפריל 1994 טסתי לפורטלנד אורגון לפגישות עבודה שתוזמנו כך שאחריהן נותר שבוע עד לכנס ISCA בשיקגו, שהיה כנראה הסיבה העיקרית להגעתי לארה"ב. את השבוע הזה ניצלתי לחופשה עם זוגתי שתחייה בעיר ניו יורק. כנראה שהיה כיף, אלא שאני ממש לא זוכר פרטים. זה היה ביקורי השני בעיר המופלאה הזו, הראשון שהיה שנתיים קודם רשום אצלי כנסיעת עבודה נטו אף שאני בטוח שגם אז יצאתי להסתובב קצת בעיר, אחרי שעות העבודה, וגם לשמוע מוזיקת ג'ז במועדון ה blue note. בכל מקרה, אפשר לבלות הרבה שבועות בעיר הזו, ברצף או בביקורים חוזרים, ואף פעם לא משעמם.
את השהות בשיקגו אני דווקא זוכר היטב. שנה וחצי קודם אובחנתי על ידי מנהלי בחברת אינטל כ"לוקה בטמפרמט מחקרי" ולפיכך ביקשו שאתחיל פעילות מחקרית, אני לבדי, במנותק מכל פעילות מחקרית אחרת. הכנס הזה בשיקגו, ה-כנס של "מדע" הארכיטקטורה של מחשבים, איפשר לי לראשונה להבין מה קורה, מה חזית המחקר, מה כדאי לחקור, מי נגד מי ולמה ואפשרו לי להמנע בהמשך מלנסות ולהמציא מחדש גלגלים שכבר הומצאו.
ובאחת מהפסקות הצהריים בכנס, שאז עוד לא הבנתי את חשיבות ה"מינגלינג" בהן, הצצתי החוצה וראיתי שהשמיים כחולים והשמש זורחת והחלטתי לצאת ולהסתובב קצת, לראות את העיר שמחוץ למלון בו היה הכנס. יצאתי והלכתי רק כמה מאות מטרים, עד למגדל John Hancock ומיד אחרי כן חזרתי בריצה למלון, להתלבש חם. בחודש אפריל בשיקגו הקור חודר לעצמות, השמש שקרנית והרוח מהאגם מקפיאה.
הייתי פעמיים בשיקגו, ועל הפעם השניה, בה זכיתי לראות את בית הזכוכית של מיז ון דה רוהכתבתי כאן. הפעם רק הלכתי לראות את lake shore drive שתכנן מיז והתאכזבתי – סתם קוביות זכוכית כהה לאורך הכביש החובק את האגם מהסוג שמשוכפל עד זרא כיום. עליתי על מגדל sears שפעם היה הגבוה בעולם, וביקרתי גם את הבתים ב oak park, פרבר של שיקגו שבו יש את המצבור הגדול ביותר של בתים שתכנן Frank Lloyd Wright – מחלקם הופתעתי לטובה (אני לא חסיד גדול של Wright) אבל מהרוב לא, למשל מביתו והסטודיו של הארכיטקט בתמונה מטה המקושקשים להחריד. וזהו בערך. לא חושב שאחזור לשיקגו בגלגול הנוכחי, קל וחומר כאשר כבר לא משלמים לי לטוס לארה"ב.
רוב מטוסי ה Airbus 380 שיוצרו אי פעם, נרכשו על ידי חברת התעופה Emirates. המטוס הזה לא זכה להצלחה גדולה כמו זה שהיה אמור להחליף, הבואינג 747, ויצורו הופסק. אבל כשחזרנו ארצה עם Emirates מיפן בעיצומה של מלחמת "שמחת תורה" דרך דובאי, נחתנו בטרמינל העתידני והענקי של Emirates, ושם אפשר היה לראות לא מעט מהמפלצות המעופפות האלה. בטרמינל הזה אפשר אפילו לחבר למטוס כזה שני שרוולים, בכדי לרוקן בזמן סביר את עד 800 הנוסעים שעליו.
נזכרתי שראיתי בזמנו את טיסת הבכורה של המטוס הזה בסלון האווירי ב Farnborough אשר באנגליה, שם הוא גימד במימדיו כל מטוס אחר. זכרתי שידידי אבי הכניס אותי כאורחו לסלון האווירי הזה המיועד לאנשי התעשיה, לא לקהל הרחב, אבל לא זכרתי מתי זה היה ובאילו נסיבות הגעתי לשם. וזה מסוג הדברים שמשגעים אותי. תמיד השתבחתי בזכרון טוב, וכל סימן של ירידה או כשל בכישור הזה מכניס אותי לחרדה. בשנים האחרונות התחלתי להפנים שזכרון צריך לפעמים עזרים.
יש לזה השלכות. הבנתי למשל שאני מעדיף לצלם בטלפון גם כשיש אתי מצלמה, כי הטלפון מטביע את התאריך וגם את מיקום המקום המצולם בתוך התמונה וכך אוכל לשחזר בעתיד איפה הייתי. פחות חשובה לי איכות התמונה או איכות הצילום, יותר חשוב לי התיעוד, והמידע המוכמן בתמונה. ולכן אני גם לא רץ להחליף טלפון אף שהמצלמה שלו לא מן המשובחות. ממילא אני מגבה את התמונות ברזולוציה מופחתת.
A380
בסלון האווירי ההוא לא צילמתי בטלפון כנראה ולכן לא יכולתי לחפש מתי זה היה על פי המיקום, כפי שאפשר לעשות ב google photos, לשם אני מגבה את כל התמונות והוא הישום בו אני נעזר רבות כתומך זיכרון. אבל בדקתי במרשתת וגיליתי שאותה טיסה הייתה כנראה בסלון האווירי של 2006, שנה אחרי שאב הטיפוס המריא לראשונה, וכאשר חיפשתי תמונות לפי תאריך זה, מצאתי שאכן שם הייתי, ב 17.7.2006. יכולתי גם לחפש לפי המילה airplanes, והייתי גם אז מוצא את זה. google photos הוא עזר זכרון פנטסטי. הוא גם מייצר מיוזמתו "זכרונות" כמו למשל "היום לפני 18 שנים".
עוד מצאתי בסמיכות לצילום מטוס ה A380, ששבוע קודם הייתי (וגם צילמתי) יומיים בניו יורק – בתוך ה MOMA, במוזיאון היהודי בתערוכה של אווה הסה, ובסנטרל פארק, ומצאתי ששלושה ימים קודם הייתי בפגישת עבודה באיזה מקום עלום וממנו השתמרו לי שני צילומי whiteboard שאין לי שמץ זכרון למה הם מתייחסים או מה נאמר בהם.
Eva Hesse – Jewish museum
ויום קודם צילמתי איזו עבודת אמנות שחיפוש במרשתת לפי תמונה העלה שהיא במוזיאון הלאומי לאדריכלות של צ'כיה, בפראג, שם יחד עם איזה ציטוט של מיס ון דה רוה, שהשד יודע איפה צולם.
בעזר זכרון אחר שלי – ברשימה (שפעם חשבתי שהיא דקדקנית) של תאריכים ומקומות בהם הייתי ואליהם נסעתי, אין לכל זה זכר. גם בדרכון של אותם שנים לא מצאתי חותמות בתאריכים אלה. אבל אני כבר לא מופתע – זו הפעם השלישית שזה קורה לי, שעזר הזיכרון הזה מכזיב, תמיד בעקבות גילוי צילומים שצילמתי, ואני זוכר שצילמתי. וסביר שיקרה עוד.
אני יכול להניח שכל מה שמצאתי בצילומים הפעם, בשל סמיכות התאריכים, צולם באותה נסיעה, שהייתה בוודאות נסיעת עבודה שאליה ניסיתי להוסיף ערך מוסף ולראות אומנות, או ארכיטטורה, או בוסתני עצים, או משהו. אבל אני כבר לא יכול לשחזר מה ולמה.
ועוד צילום שמצאתי מאותם תאריכים שאני סקרן לדעת מי האמן שמאחוריו (מיכל רובנר אולי?). אם מישהו יודע, אנא, בתגובות.
עדכון: מצאתי שכבר ביום השלישי לנסיעה ההיא (על פי התאריכים) פרצה מלחמת לבנון השניה, ויום למחרת כבר נחתו טילים בחיפה עירי, והמלחמה החלה כאשר בעזה מתרחש בו זמנית עוד "מבצע". מזכיר מאד את תזמון המלחמה הנוכחית, ביום השלישי של טיולנו ביפן, שאותו קיצצנו. אלא שאז היה מראש מדובר בנסיעה קצרה, ולא היה סיכוי לקצר אותה, קל וחומר שמאד היה חשוב לשדר לעמיתינו האמריקאים שהכלכלה הישראלית עומדת איתן ומרכז התכנון בחיפה יספק את הסחורה בזמן ולא משנה מה.
קצת מצפון לסן דייגו, קליפורניה, ב La Jolla, נמצא מכון סאלק למחקר ביולוגי, שתוכנן על ידי הארכיטקט Louis Kahn. כולו בטון חשוף ומעט תריסי עץ. להבנתי גם מחקר ביולוגי מאד רציני קורה שם, במכון הזה, אבל מה שהביא אותי לשם הוא ארכיטקטורת הקומפלקס כולו. פשוט מדהימה. שווה "עליה לרגל".
זכרתי שהייתי בסן דייגו, אפילו יותר מפעם אחת. ביקרתי שם גם עם המשפחה כשהיינו בארה"ב ב 1997 ב"רילוקיישן" ואפילו הלכנו ל sea world. אז עוד הלכתי למקומות כאלה בהם מתעללים בליוויתנים ודולפינים. זכרתי גם שהייתי, לא עם המשפחה, במכון סאלק, בעניין הארכיטקטורה שלו, ושנסעתי לעוד מקומות בסן דייגו לראות בתים יפים. אבל כשהסתכלתי בתמונות התברר לי שבתאריך בו צולמו התמונות, ביולי 2001, הייתי אמנם בארה"ב, אבל לפחות על פי רישומי, לא בסן דייגו או בכלל בדרום קליפורניה. רשום לי שהייתי בפורטלנד אורגון, בנסיעת עבודה שלא חשבתי שיש מה לספר עליה, שהייתה נסיעתי ה 45 בעולם (ואולי היא ה 46, או ה 44? לעולם לא אדע). על פי רישומי לא הייתי בסן דייגו – הייתי בפורטלנד, סנטה קלרה, שוב פורטלנד ובדרך חזרה בניו-יורק. וכן רשום לי, ומאומת בצילומים, שבניו-יורק בנסיעה זו ביקרתי בקוני איילנד, וגם באזור דרום מנהטן, באמפייר סטייט בילדינג.
אבל מצאתי שביוני 2007, בנסיעתי ה 87, כן רשום לי שהייתי בסן דייגו, בכנס ISCA, ומצאתי אצלי את התמונה מטה מתאריך זה של מכון סאלק. אז אולי זה הזכרון הנכון?
אז נסיעה שלא חשבתי שהיה בה עניין לא מקצועי. מסתבר שהיה. המידע המוכמן בצילומים שלי אמין יותר מהרישומים בגליון האלקטרוני שלי. ועם התגלית הזו, גיליתי שהיה עניין "נוסף" ביותר ממחצית מנסיעות העבודה שלי. לא רע.
יש עוד בניין מאד יפה של Louis Kahn שהייתי שמח לראות, הפרלמנט של בנגלדש. אולי הנירמול עם סעודיה יפתח לנו גם את המדינה הזו כמו את אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן. אבל בינתים נזכרתי בבנין אחר של Louis Kahn שראיתי בביקור אחר, בטקסס. מדובר ב Kimbell Art Museum, בניין יפיפה עם חללי תצוגה שופעי אור טבעי הממוקם ב Fort Worth – עיר הצמודה לדאלאס. הארכיטקט הודה בפה מלא שהוא הושפע מתכנון המשכן לאמנות על שם חיים אתר בעין חרוד, שתוכנן על ידי שמואל ביקלס.
הפעם היחידה בה הייתי, לפי מיטב זכרוני, בטקסס, אך שלא לאוסטין (שם יש לאינטל מרכז תכנון) הייתה בינואר 2010. רשום לי שביקרתי באוסף מניל ביוסטון, שם נמצא בין היתר אוסף גדול של Cy Twombly וגם הקפלה השחורה של מרק רותקו. לא רשום לי הביקור במוזיאון קימבל, וגם אין לי צילומים משם, אבל זכרוני ברור – הייתי שם. הדעת נותנת שזה היה באותו ביקור, כי זכור לי שהגעתי אל תוך שממון המחלפים של יוסטון בנהיגה. יום קודם הייתי בהוואי, באי הגדול, וסביר להניח שטסתי מ Hilo לדאלאס, שכרתי שם מכונית, ונהגתי אל מוזיאון קימבל, משם ליוסטון והלאה לאוסטין. מה שאומר שלא החזרתי את הרכב באותו המקום בו אספתי אותו, אבל בהרץ יש יחס טוב ללקוחות ה"זהב".
אז הנה תמונה, לא אני צילמתי, של מוזיאון קימבל, אם אתם בסביבה. (איך יכול להיות שלא צילמתי?)
קטע בסדרת הטלויזיה spy among us, שבו קים פילבי, הבריטי שריגל לטובת ברית המועצות, מצליח להמלט ומגיע לברית המועצות, ושם הוא מסתכל סביבו ונראה שאומר לעצמו: "בעליבות הזו נגזר גורלי לחיות מכאן ואילך?", קטע זה הזכיר לי את הטיסה שלי ב 2005 לנובוסיבירסק, במטוס נוסעים רוסי TU-154 מתוצרת טופולב, של אייר סיביר. או בטיסה ישירה מישראל, או דרך מוסקבה, אני כבר לא זוכר. ואז ירדתי מהמטוס, והלכתי ברגל בשלג אל הטרמינל הדי חשוך, ובזמן שחיכיתי למטען הלכתי לשירותים. זו הייתה טעות. הטינופת, העליבות, ההזנחה, כבר רמזו לי לאן היגעתי.
ואני באתי רק לכמה ימים, לא לשארית חיי, כמו פילבי. יחד עם עמית לעבודה (הי מוסטפה, זוכר?), לפגוש קבוצת מהנדסים רוסיים שעבדו בחברת מחשבים רוסית שאינטל קנתה כדי שתוכל לשלם פחות שכר למהנדסיה. שם הם יותר בזול. הרבה יותר זול. אולי אפילו זול מהודים בבנגלור. כפי שאמר מנהל אחד שהיכרתי לצוות שלו בקליפורניה, שכלל מהנדס אחד בשם סרגיי ממוצא רוסי: "למה אני צריך לשלם לאיזה סרגיי פה ככה וככה, כשאני יכול לקבל סרגיי שם בעשירית המחיר?"
קבוצת המהנדסים הזו ישבה ב Akademgorodok, קריית מחקר שפעם הייתה סגורה וסודית, קרובה לעיר הגדולה של סיביר, נובוסיבירסק. שם העליבות לא הייתה כל כך בולטת, בסך הכל היה בסדר, אבל היה ברור שזו מובלעת בים של סחי ורקבון מסביב. גם בנובוסיברסק אפשר היה לראות את בית האופרה הענקי המפואר מאד מצד אחד, ושיכונים מדכאים מצד שני. חנויות שאין בהן כמעט כלום, ומסעדות לא מלבבות כלל. וזה פוסט-קומוניזם.
אחרי ארבע ימים בסיביר טסנו למוסקבה, לפגישות עם הצוות של אינטל שם, כולל עם "אבי המיחשוב הרוסי" בוריס באבאיין. לא יצא הרבה מפגישות אלה, ולהערכתי לא יצא לאינטל הרבה מהרכישה הזו. רוב הצוות כבר כנראה מזמן לא ברוסיה. אבל יצא לי מהביקור של שלושה ימים במוסקבה הצצה בכיכר האדומה, מעבר בקבר של לנין, ביקור בגלריה Tretyakov והאוסף המדהים שלה, וארוחה במסעדת מנזר Danilovsky. כנראה שלא ממש מיציתי את מוסקבה, אבל לא נראה שבעתיד הנראה לעין אפשר יהיה לבקר שם.
מסיביר, דרך מוסקבה, המשכתי לחמישה ימים בפורטלנד, אורגון – מעבר של 15 איזורי זמן! ומשם חזרה מזרחה ל Pittsburgh אשר בפנסילבניה, עוד אחת מאותן המדינות שבדרך כלל אני רק עובר מעליהן בטיסה בדרך לחוף המערבי. בפיטבסבורג הייתה מעבדת מחקר של אינטל בקמפוס של אוניברסיטת Carnegie Mellon, שהיה לי כניראה על מה לדבר אתה מן הסתם (מי זוכר..). בקמפוס האוניברסיטה שם היה גם בניין Mellon למדעים, שתכנן Ludwig Mies van der Rohe.
אבל אם אני כבר בסביבה,נסעתי עם עמיתי אנדי ג. אל "הבית על המפל", שתכנן פרנק לויד רייט למשפחת קאופמן. בית איקוני, שווה ביקור.
Fallingwater – Frank Lloyd Wright
כשטסים מפיטסבורג לברצלונה עוברים בניו יורק , ושם ניצלנו כמה שעות של עצירת ביניים לסיבוב בכביש ההיקפי של שדה התעופה JFK, בו יש כמה מבנים איקוניים, כולל הטרמינל הנטוש כיום של חברת התעופה TWA ז"ל, יצירת מופת אדריכלית של Eero Saarinen. מבנה לשימור.
ואז עוד מזרחה, אל ברצלונה, שם היו לאינטל לא אחת אלא שתי קבוצות מחקר, שישבו באותה קומה בקמפוס של האוניברסיטה הטכנית של קטלוניה ולא דיברו אחת עם השניה. לא זוכר עם איזו קבוצה נפגשתי בשבוע ההוא. הייתי בברצלונה לא אחת קודם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לאזור הנמל לשיעבר, מופת של התחדשות אורבנית, עם לא מעט מבנים מרהיבים, ויש לי אפילו זיכרון עמום של טבילה בחוף הים שעבר ניקוי יסודי ועוצב, כמו שהספרדים יודעים, לתפארת.
בתמונה מטה, אחד המבנים שם, ה Edifici Forum, שתכננו Herzog & de Meuron, ויש שם עוד רבים וטובים. אדריכלות משובחת.
והביתה. אחרי נסיעת העבודה עם מספר שעות הטיסה הגדול ביותר שהיו לי, היחידה שחבקה שלוש יבשות, והביקור היחידי שלי ברוסיה, עד כה.
30-10-05 03-11-05 Akademgorodok, Novosibirsk 04-11-05 06-11-05 Moscow (red square, Kremlin, Lenin's tomb, Tretyakov Gallery, Danilovsky Monastery restaurant) 07-11-05 11-11-05 oregon 11-11-05 12-11-05 Pittsburgh, Falling water w andy glew 13-11-05 18-11-05 Barcelona
עם כניסתנו לבית החדש, לפני שני עשורים, פתאום הייתה לי גינה להתעסק בה, ובהתלהבות קצת מוגזמת התחלתי לעסוק בגננות, התלהבות שרובה פג מאז. הייתי מאד בעניין עצי פרי, כולל כאלו הנקראים "אקזוטיים", בעיקר כי האקלים פה לא מתאים להם. הצטרפתי לעמותה לפירות אקזוטיים (יש דבר כזה, באמת) והתחלתי לשתול עצים, בצפיפות מוגזמת מאד.
ובכל מקום אליו נסעתי, משתלות הפכו להיות אטרקציות תיירותיות של ממש. מחלקן אפילו הבאתי שתילים, ואפילו נקנסתי על זה בפעם האחת שנתפסתי. במיוחד בארה"ב מצאתי לא רק משתלות אלא גם מגדלים חובבים, חברים בעמותה הקליפורנית לפירות אקזוטיים, שאת העלון שלה התחלתי לקרוא באדיקות. מוגזם, אני מודה.
בנסיעה אחת, בסוף מאי – תחילת יוני 2009 הזדמנו לי כמה ימים חופשיים בין ענייני עבודה, ובמהלך ימים אלה נסעתי מרחקים לא מבוטלים לבקר בוסתנים של אנשים שהכרתי דרך העמותה הקליפורנית. יצרתי אתם קשר מראש וכולם מאד שמחו שאבקר אצלם. רוב הבוסתנים האלה נמצאים במקומות שכוחי אל שבהם לאנשים פרטיים יש אפשרות לרכוש מספיק קרקע ולהקים עליה בוסתן של ממש, ואלו גם מקומות שחוץ מגינון באמת שאין עוד הרבה מה לעשות שם.
התחלתי את הנסיעה באוניברסיטת ברקלי, אצל אנשים שאתם יכולתי להתייעץ בנושא בו עסקתי אז. עליתי צפונה ל Redmond אשר במדינת וושינגטון ליומיים של פגישות בחברת מיקרוסופט, בעיקר עם קבוצת המחקר שלהם. ואז הגיע סוף השבוע, ואחריו הייתי צריך להיות בסנטה קרוז, קליפורניה, לכנס הקיץ של המעבדה לחישוב מקבילי (ParLab באמריקאית), מעבדה שהייתי איש הקשר של חברת אינטל (שמימנה חלק מהפעילות) אליה. כל שנה היה גם כנס קיץ , תמיד על שפת הים, וגם כנס חורף, תמיד באתר סקי, שבהם החוקרים דיווחו על מצב המחקר. בדרך כלל מעניין, לפעמים אף רלוונטי לאינטל. יש לאוניברסטאות היוקרה האמריקאיות צופרים שהטכניון יכול רק לחלום עליהם. יצא לי להיות רק פעמיים או שלוש בכנסים האלה.
חזרתי לקליפורניה ונסעתי למקום מאד נידח בעמק המרכזי (central valley) של קליפורניה בשם Tulok לבוסתן של אד, המטפח זנים רבים של אוכמניות. ואחרי כן חציתי בנסיעה איטית ונופית את שמורת יוסמיטי ממערב למזרח, אל אתר הסקי והאגמים של Mammoth. אנשים עוד גלשו במדרונות שם, והיה שם מאד יפה,
אבל לא היה לי זמן, כי הייתי עוד צריך להגיע ל Iselton, נסיעה מאד ארוכה, אל הבוסתן של הארווי, המטפח זנים רבים ומעניינים של ערמונים. לא משנה שאין סיכוי לגדל ערמונים בחיפה. ובדרך חזרה לציבילזציה, עצירה פוטוגנית מאד באגם Mono.
המפגשים האלה מאד מעניינים לא רק מהבחינה החקלאית אלא גם האנושית, וגם דרך ההיחשפות לחלקים של ארה"ב שאין סיכוי להכיר אחרת, לפגוש ולהכיר אנשים מסוג אחר, שרק התשוקה לפירות וגינון מחברת בינינו. ולהכיר הווי ותרבות אחרים מאלו של הערים הגדולות או עמק הסיליקון.
נגמר סוף השבוע המאד עמוס ועתיר הקילומטרים (בעצם מילים). טעמתי הרבה פירות טעימים, אבל הפרי בעצם שולי. לגננים-אספנים כמוני. הבוסתן הוא העיקר. על חוף הים התחיל כנס המעבדה לחישוב מקבילי כשברקע שאגות אריות הים על המזח הסמוך, שם יש שילוב כל כך אמריקאי של מסעדות וחנויות קיטשיות עם "טבע", אותם המשטחים עליהם רובצים אריות הים החמודים לנוחות התיירים.
הכנס ארך יומיים ואחרי כן היו לי יום וחצי חופשיים עד ל IMAC, הכנס הפנימי של אינטל שהיה באותה שנה בפורטלנד, אורגון (מקום סימפטי – שם חייתי שנה וחצי עשור קודם). ניצלתי אותם בכדי לנסוע ל Morgan hill לביקור בבוסתן של אנדי מריאני, ולמחרת, שיא השיאים, הצלחתי להגיע ליום של טעימות מישמשים ב Zaiger's Genetics שם Floyd Zaiger (האגדי, בתמונה מטה, עם הכתפיות…) משמר כבר עשרות שנים מאות זנים נכחדים של עצי מישמש (ואולי גם פירות אחרים) בפאתי העיר מודסטו. זנים מדהימים בטעמם אך כאלה שקשה לשווק בגלל חיי מדף קצרים. האיש בכל אופן ממש קדוש, ועמל לשכנע חקלאים לאמץ את הזנים שהוא מפתח, שהם גם טעימים וגם ידידותיים למשווקים.
מפוצץ במשמשים נטשתי את קליפורניה הכה פוריה וטסתי לפורטלנד ליומיים של כנס, ואחרי כן עוד נסעתי שעה וחצי לכל כוון בכדי להצטייד בשתילים מזנים נדירים באחת מהמשתלות המשובחות מאד שיש שם באיזור, לפני ששבתי הביתה מנסיעה עתירת פירות, גם של ידע, וגם של עצים.
המקום הצפוני ביותר בו הייתי הוא ישוב בשם Barrow, או Utqiaġvik בשפת הילידים, באלסקה. במאי 2002 אפשר היה ללכת משם על הקרח מחוף הישוב עד לקוטב הצפוני! נחתנו שם במסגרת ה "אם כבר אני בסביבה" של הכנס הבינלאומי לארכיטקטורה של מחשבים, או בקיצור ISCA, שהיה באותה השנה ב Anchorage, העיר הגדולה (לא הבירה) של אלסקה, אליו הגעתי עם עוד כמה מעמיתי בכדי להתעדכן בתחום.
עולה כמה מאות דולרים לטוס מ Anchorage ל Barrow, טיסה של שלוש שעות. אבל למי שטס מישראל, זה חינם. כרטיס טיסה מפה ל Anchorage או מפה ל Barrow עולה בדיוק אותו סכום. יש רווחים מחפירה אובססיבית באתרי טיסות…(כך גם הגעתי פעמיים לאיי הוואי כשהייתי צריך לטוס לקליפורניה.) אז עם סיום הכנס עלינו על טיסת אלסקה איירלינס וטסנו צפונה. אל המקום הצפוני ביותר ביבשת אמריקה אליו יש טיסות סדירות. יש מקומות ישוב יותר צפוניים, בקנדה, גם בארה"ב, אבל בלי טיסות סדירות.
היה מדהים. הכל היה לבן, כולל מסלולי הנחיתה. השמש זרחה בחצות הלילה במרכז השמיים, האינואיטים (אסקימוסים כבר לא מתאים) צדו ליוויתן בדיוק כשהיינו שם, חתכו אותו לחתיכות גדולות וחילקו בחלקים שווים לכל התושבים, גם אלו שלא השתתפו בציד. אי אפשר להיות צמחוני במקום הזה. אין שם צמחים.
שכרנו מיניבוס עם שרשראות שלג שהסיע אותה הנה ושמה לכל מיני מקומות והסביר לנו על חיי התושבים. למשל שאספקה חיונית (למשל פחיות קוקה קולה) מגיעה אליהם באסדה נגררת פעם בשנה, כשהים מפשיר מספיק בשיא הקיץ בכדי לפלס דרך לגוררת האסדה אל החוף. יתכן שהיום כבר יש יותר ימים בשנה בה אפשר לגרור אסדת אספקה לשם. ואני תוהה אם זה המקום בו אנשים כן שמחים לקצת התחממות.
גם מטעם הכנס עצמו תמיד יש סיור בסביבה. הפעם זו הייתה הפלגה בספינה ב Prince William Sound, שם יכולנו לצפות בקרחון משיר פיסה ממנו את תוך הים ברעש גדול (קוראים לזה calving, כמו לידת עגל. כמו העגל הרך הנולד, גם לקטע הקרחון שנפל לים יש תוחלת חיים מאד קצרה). נופים מדהימים יש שם.
ואם כבר בסביבה, יצאנו להליכה על קרחון, עם כל הציוד: קסדות, crampoons, מקלות הליכה והכל. אני תוהה אם הקרחון הזה עדיין קיים, והאם אפשר עדיין לעבור בניתור מעל החריצים הכה עמוקים וכה כחולים שבו. נראינו מגוחכים עם כל הציוד, אז אין תמונה.
ואם כבר בסביבה, יצאנו לטיול (כולל שיט) בשמורת הטבע Denali ואף שכרנו מטוס קל וטסנו מעל הר מקינלי, ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה. נחתנו, על מגלשיים, על קרחון שעל צלע ההר. הו, האדרנלין. לא חוויה שכיחה.
ואם כבר בסביבה, ביקרתי ב Chugach State Park באתר סקי שאך נסגר. שבוע-שבועיים קודם יכול הייתי לגלוש שם משיא ההר עד ממש אל סוף המסלול שהיה על פני הים הקפואים. גלישה בגובה אפס מטרים מעל פני הים. חבל שפיספסתי. היום אני לא בטוח שזה עדיין אפשרי.
ואם כבר בסביבה, הפלגנו גם לעיר Kenai מעבר למפרץ שלחופו גם העיר Anchorage, דרך טובה לצפות בבעלי חיים לאורך החופים.
עוד באותה נסיעה: בדרך לאלסקה נחתתי בלוס אנגלס, סוף שבוע אצל בן דודי שם ואולי לראות קצת אדריכלות, הצפנתי ליום בסנטה קלרה, בעניני עבודה, עוד צפונה לכנס פנימי של אינטל בשם IMAC (תמיד בצמוד ל ISCA) שהתקיים בפונדק ב Welches, למרגלות mount Hood אשר במדינת אורגון ומשם עוד צפונה לאלסקה, ובתוך אלסקה, הכי צפונה שאפשר. רשום לי שבדרך חזרה עצרתי שוב ליום בסנטה קלרה קליפורניה, אני מניח שמסיבה טובה, כי למעט רשת המסעדות הטבעוניות ההודיות Udupi Palace אין במקום הזה אטרקציות שאני יכול לחשוב עליהן. מבחינתי.
הייתי כמה שנים לפני הנסיעה הזו עם משפחתי שנה וחצי בשליחות העבודה בחוף המערבי של ארה"ב, במדינת אורגון, ובכל הזמן הזה לא יצא לנו להגיע לא לאלסקה ולא להוואי. הנסיעה הזו הייתה "תיקון" לגבי אלסקה. חמשושמונה שנים אחרי יגיע גם ה"תיקון" לגבי הוואי.
בשנת 2009 עסקתי בחיפוש ישומים חדשים ומגניבים למחשבים, שיגרמו לאנשים לשדרג את המחשב בכדי לאפשר אותם. מחשב חדש עם מעבד חדש ומהיר יותר, שמקום העבודה שלי, אינטל, התפרנס ממכירתם. התפרנס לא רע, בימים לפני שהתברר שהישומים החדשים והמגניבים מופיעים כמעט כולם בטלפונים חכמים. אחד הישומים שעליהם חשבתי הוא מה שהקורונה הביאה לחיינו עשור יותר מאוחר – ה zoom, אלא שאז קראנו לזה telepresence וחשבנו על חווית משתמש יותר איכותית.
כתבתי כבר שני פוסטים על הנושא הזה, כאן וגם כאן, אבל באותו עניין, בינואר 2009, ניצלתי נסיעת עבודה למפגש של ARL – קבוצת המחקר אליה השתייכתי אז, בסנטה קלרה קליפורניה, לביקור מעברו השני של המפרץ, באוניברסיטת ברקלי, להתייעץ בפרופסור אחד ש telepresence היה ממש התחום שלו, וביקרתי גם במעבדה שם בה היה מודל תלת מימדי של telepresence שממש איפשר לאנשים לרקוד אחד עם השני ממרחק. מרתק.
עוד חשבתי, שאם אני מחפש ישומים חדשים ומגניבים, כדאי שאסע ללאס וגאס לכנס CES, ה Consumer Electronics Show שרצה המקרה והתקיים ממש עם תום סבב פגישות העבודה שלי בעמק הסיליקון. המנהל שלי באותו זמן עשה פרצוף על העניין הזה, אבל הודעתי לו שלדעתי זה חשוב, חשוב עד כדי שאם יש לו בעיה עם הצורך בזה, אעשה זאת על חשבוני. לא היה על חשבוני, אבל גרם לי להבין שהמשימה הזו בה עסקתי, לא באמת מעניינת מישהו בחברה.
אני מודה שהיו לי גם שיקולים זרים. נכון שבאמת חשבתי שחייבים להרחיב אופקים קצת, למה שקורה בחזית מוצרי האלקטרוניקה בכדי לנסות ולזהות כמה שנים קדימה איזה סוג כוח חישוב יהיה רלוונטי לחיי הצרכנים, ושממקום מושבי בחיפה לא באמת אפשר לראות רחוק בנושאים אלה. אבל – CES נראה לי מעניין בפני עצמו, וחוץ מזה, לאס וגאס היא אולי מקום מגעיל, אבל יש בסביבתו, במרחק נסיעה לא ארוכה, לא מעט אתרים שווים.
למשל – כמה חודשים קודם ראיתי סיפור באחד האתרים על מצפור שרצפתו זכוכית התלוי מעל הגראנד קניון (הסתבר שבעצם מעל קניון המתחבר לגראנד קניון) וממוקם בשמורת אינדיאנים די נידחת באיזור – אז לקחתי את עצמי לשם. אין לי צילום מהמצפור עצמו – אסור היה לקחת מצלמה אל המצפור כי הם חששו שאם מישהו יפיל מצלמה, תסדק רצפת הזכוכית וכולם יפלו לתהום. המקום עצמו אמור להיות אתר תיירות, עם מלון ומסעדות, אבל אז היה עדיין בבניה. לא מקום לבעלי פחד גבהים.
ובדרך חזרה ללאס וגאס, גיליתי שאפשר לנסוע ברכב שכור ממש עד שפת המים של נהר הקולורדו הזורם בגראנד קניון. בביקור הראשון שלי בארצות הברית ראיתי את הגראנד קניון ממצפור אחר, במדינת אריזונה, ומשם, מגובה של כקילומטר, בקושי אפשר היה להבחין בזרם המים שם למטה בנהר. אני חושב שאז הייתי באותו מקום בערך בו "תלמה ולואיז" (בסרט) התאבדו בדהירה אל מעבר לשפת התהום במכונית פתוחה.
מהמקום ההוא, קשה היה להאמין שאפשר להגיע ברכב למטה, אבל מסתבר שיש מקום על גדת הנהר שבו האנשים היורדים בנהר בסירות גומי (צריך לזה הרבה אומץ, הרבה כסף, ולהרשם כמה שנים מראש) על פני כמה ימים, עוצרים לחניית לילה ולהצטיידות ולשם נסעתי. דרך עפר קצת קשה, אבל לרכב שכור יש עבירות כמעט כמו ל"רכב חברה", אז הגעתי. לשפת המים.
grand canyon
עוד הספקתי לבקר ב Adult Entertainment Expo, הכנס השנתי של "תעשיית" הפורנו המתקיים כל שנה בלאס וגאס במקביל ל CES. היתה חוויה אנתרופולוגית מרתקת, למשל לראות את המעריצים עומדים בתור חצי שעה בכדי לקבל חתימה מכוכבת סרטי פורנו מקועקעת אחת, ואפילו לא יפה (לדעתי), אבל לא הצלחתי לצאת משם עם מסקנות כלשהם לגבי ישומים חדשים ומגניבים למחשבי אינטל, למרות שאני בטוח שיש. היו טענות בזמנו שחלק לא מבוטל מהתעבורה באינטרנט היא פורנו, אם כי אני לא חושב שזה כך היום, אבל אם אפשר היה לעשות את הפורנו יותר immersive בלי ספק היה לזה שוק. אולי telepresence בעצם רלוונטי ליחסי מין מרחוק…
בזה תם החלק הממומן של הנסיעה שלי, והחל החלק השני, בו הגשמתי חלום רב שנים וטסתי לאי הפסחא. אפשר לטעון שגם חלק זה היה במידה מסויימת ממומן, כי הטיסה מאטלנטה לסנטיאגו בירת צ'ילה עלתה לי ב 75,000 מיילים של נוסע מתמיד בחברת דלתא, והטיסה מסנטיאגו לאי הפסחא עלתה עוד 75,000 מיילים של נוסע מתמיד בחברת יונייטד, ושני אלו התאפשרו רק כי הייתי כבר ממילא ביבשת אמריקה וטסתי דרך אטלנטה, בנסיעת עבודה. סך הכל מאה וחמישים אלפי מיילים, שהצטברו בכשבעים נסיעות עבודה, רובן לחוף המערבי של ארה"ב, שלצערי רק בפחות ממחצית מהן הצלחתי לשלב איזשהו אלמנט של פאן. אבל על הנסיעה הספציפית הזו – אין לי סיבה להתלונן.
לא הרבה פעמים יצא לי לבקר במדינות האמצע של ארה"ב, אלו ה"אדומות", בהן יש רוב לטראמפ ודומיו, בהן ילדה לא מאד עשירה, אם נאנסה על ידי קרוב משפחה לא תוכל לסיים חוקית את ההריון אליו נכנסה מהאונס. אלו המדינות הנקראות ה fly-over states – מדינות שכל תפקידן בחיים הוא להאריך את זמן הטיסה מישראל לעמק הסיליקון, לשם הייתי ברוב נסיעותי מכוון את פעמי.
אחת מהמדינות האלה, ויסקונסין, היא מדינה מאד שמרנית, אבל יש בה, בעיר מדיסון, אוניברסיטה שבה הייתה מחלקה מצויינת למחקר בארכיטקטורה של מחשבים, בראשות גורינדר "גורי" סוהי והיא אירחה את הכנס הבינלאומי לארכיטקטורה של מחשבים – ISCA. ביוני 2005. לפני כן הייתי בכנס פנימי של אינטל בשם IMAC, שהתמקד במיקרו-ארכיטקטורה של מחשבים (מה שהתוכנה לא רואה) שהתקיים בעמק נהר הקולומביה המפריד בין מדינות אורגון ווושינגטון, שלושה ימים בפונדק מאד מפנק בשם Skamania lodge שהיה טבול כולו בירק ובמראות של הרים ונהר.
ואם כבר בויסקונסין, בדקתי מה יש לראות שם בסביבה ומצאתי שלא רחוק ממדיסון נמצא אחד משני בתי הספר לאדריכלות (לא של מחשבים, זו האמיתית….) של Frank Lloyd Wright הנקרא Taliesin east. יש גם Taliesin west באריזונה בו לא הייתי (משום מה). אני לא חסיד גדול של FLR, וחוץ מהבית שלו על המפל שחשבתי ששווה עליה לרגל, לא חיפשתי לרוב בתים שלו, אבל אם אני כבר בסביבה, לא אלך לראות? הלכתי והיה שווה.
ובעיר הסמוכה, Milwaukee יש מוזיאון לאמנות שתכנן סנטיאגו קלטראווה (זה מגשר המיתרים), עוד קצת נסיעה, אז ברור שאסור להחמיץ – וכי מתי אגיע בגלגול הנוכחי עוד פעם למילווקי? לא קרה מאז.
זה מה שאני זוכר מנסיעת העבודה ההיא. את עיניני העבודה מחקתי מזכרוני. בכל מקרה, לא הייתי יכול לכתוב עליהם כאן. לפחות נשארו זכרונות כלשהם.
01-06-05
03-06-05
Portland – Colombia river – Skamania lodge
04-06-05
07-06-05
Madison WI
04-06-05
Calatrava Milwaukee museum, Taliesin east, 1st unitarian church
אני מעריך שהפספוס היה בסדר גודל של שבועיים, אולי שלושה. הערכתי שספטמבר הוא זמן טוב לבקר את בני הלומד לו בקנדה. לראות את צבעי השלכת, לבקר בכמה תערוכות טובות, ולחזור.
טוב, זה קצת פחות מינורי מכפי שאני מתאר את זה. הדרך לפגישה עם בננו בניו יורק עברה בליסבון, איי קייפ וורדה (איים באוקיאנוס האטלנטי, מדינה אפריקאית) , בוסטון (בטיסה ישירה מקייפ וורדה), קייפ קוד (בה גרים רבים מיוצאי קייפ וורדה, אגב), המוזיאון הנפלא של אוניברסיטת ייל ושבועיים בניו יורק. ואחרי כן, אמורים היו להיות צבעי השלכת המפורסמים, כאשר נעשה את דרכנו יחד במכונית במעלה נהר ההדסון אל מונטריאול, שם הוא לומד.
מסתבר שעדיף לעשות את זה באוקטובר.
לא זו בלבד שהאדום-אדום של השלכת היה רק עץ פה עץ שם, אלא שגם במוזיאונים רבים וגלריות לא מעטות התערוכות היו בהקמה, אחרי העונה המתה של הקיץ ולקראת עונת האמנות האמיתית, המתחילה באוקטובר. גם בפריז, בה עצרנו לכמה ימים בדרך חזרה ארצה, יפתחו המון תערוכות נהדרות, באוקטובר. חוץ מזה, גלריות פרטיות רבות משכירות את חלליהן במשך שבוע האופנה שחל בסוף ספטמבר ל show room של מעצבים מכל העולם, והכניסה בהזמנה בלבד.
כבר שנים מתנגן לי בראש מין שיר כזה, שאני זוכר ממנו רק את שתי המילים: "צימבורזו, וקוטופקסי" ואני לא מצליח לזכור מאיפה השיר הזה מגיע. וחיפשתי בגוגל, ושאלתי אנשים, ואפילו מפייסבוק לא באה ישועתי. והיום נזכרתי! את השיר מהמהם לעצמו Mallory, מטפס ההרים בן דמותו של אדמונד הילרי, האדם השני על האוורסט (אחרי השֵרפה שלו, טנצינג נורגיי), בספר "תותחי נוורון" של אליסטר מקלין. "רכשתי" היום את הספר ומצאתי, והנה הקטע:
Kheros and Navarone, Kheros and Navarone. What was that poem again, that little jingle that he'd learnt all these long years ago in that little upland village in the sheeplands outside Queenstown? Chimborazo — that was it. «Chimborazo and Cotopaxi, you have stolen my heart away.»
אין לכם מושג כמה רווח לי שנזכרתי, כמו מלורי בספר, מה מקור השיר הזה, שבעצם, לא שמעתי אותו אף פעם, רק קראתי עליו בספר, לפני כחמישים שנה.
נזכרתי בשני ההרים האלה כשביקרנו לפני כמה שנים באקוודור, באיי גלפגוס. שם גיליתי ששני ההרים האלה הם הגבוהים ביותר בעולם – תלוי איך מודדים.
אם מודדים על פי המרחק ממרכז כדור הארץ, אז האוורסט הוא לא ההר הגבוה ביותר ובניין בורג' חליפא שבדובאי הוא לא הבניין הגבוה ביותר. ואם מודדים מרחק מהבסיס עד לראש, גם אז לא.
באקוודור, מדינה ששמה נגזר ממקומה על קו המשווה (Equator), יש שני הרים: צימבורזו, וקוטופקסי שפסגותיהם רחוקות יותר ממרכז כדור הארץ מכל הרי ההימליה. זה גובהם מעל פני הים (מויקיפדיה):
שני ההרים האלה גבוהים מהאוורסט, אם מודדים את גובהם לא מגובה פני הים, אלא ממרכז כדור הארץ, כי קוטר כדור הארץ גדול יותר בקו המשווה. למי שמחפש שיאים,. פסגת Chimborazo היא המקום הרחוק ביותר ממרכז כדור הארץ על פני האדמה, שם תהיו 2,168 מטרים יותר רחוקים ממרכז כדור הארץ מאשר לו הייתם על פסגת האוורסט. ולהגיע אל הפסגה הזו קל הרבה יותר מאשר להגיע לפסגת האוורסט.
מצד שני, אפשר להגיע בנסיעה במכונית אל פסגת הר יותר גבוה משני אלה.
הרי הגעש של הוואי, כמו Mauna Loa שבאי הגדול של הוואי (The Big Island), שאל פסגתו ממש לא הגעתי, אלא רק אל מצפה הכוכבים שקרוב לפסגתו (חסתי על הרכב השכור, בטעות) הוא ההר הגבוה ביותר בעולם על פי שני מדדים: פסגתו היא 4170 מטרים מעל פני הים, אבל הוא יוצא מקרקעית הים שמקיף אותו, ומקרקעית הים גובהו הוא כ 9200 מטרים, גבוה מהאוורסט. אבל מעבר לזה, משקלו האדיר של ההר (יש לו את המשקל והמסה הגדולים ביותר בעולם) ומיקומו באזור בו קרום כדור הארץ דק ויושב על לבה, גרמו לו למחוץ את הקרקע סביבו, כך שהא יצר שקע בקרקעית הים שעומקו כ 8000 מטרים. המרחק מבסיס השקע הזה, שממנו מתחיל ההר לעלות, ועד לפסגתו, הוא כ 17,170 מטרים. כפול מהאוורסט!
ויכולתי אפילו להשקיף על ההר הזה מלמעלה, מפסגת mauna kea הסמוך, שפסגתו גבוהה יותר ב 37 מטרים, ואליה כן אפשר להגיע ברכב. שם יש אוסף מרהיב של טלסקופים הממוקמים על קונוס של לבה.
עד כאן, על הרים.
אבל מה שגרם לי לכתוב את הרשומה הזו, היו דווקא בנינים. באחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שעסקה בפיתוח המרחב העירוני של העיר יוסטון (we have a problem), טקסס, נטען שהבניינים הגבוהים ביותר בעולם, מעשה ידי אדם, נמצאים רובם מתחת לפני הים. כמו למשל אסדת קידוח הנפט URSA שבמפרץ מקסיקו ליד חופי טקסס, גובהה מבסיסה בקרקעית הים הוא 1306 מטרים – כמעט כפול מגובהו של בורג' חליפה, בדובאי, 830 מטרים גבהו, הנחשב בדרך כלל הבניין הגבוה בעולם, עד שיבנה אחד יותר גבוה.
על פי ספר השיאים של גינס, נכון לתחילת 2013 אסדת הקידוח בתמונה מטה היא המבנה מעשה ידי אדם הגבוה ביותר. גובהה הוא 1432 מטרים.
אבל תלוי איך נראה המבנה המשתרך אל קרקעית הים. המגדל בתמונה מעלה, הוא דגם מספר 4 בתמונה מטה ולמעשה מחובר אל קרקעית הים על ידי כבלים המעוגנים שם. סוג 3 או 2 נראים יותר מבנים שבהם יש רצף מבני לכל גובהם. אפשר לטעון שאם הגובה כולל כבלי עגינה, כדור פורח המעוגן לקרקע גם הוא מבנה מעשה ידי אדם, וסביר להניח שיש ספינות אויר או כדורים פורחים העגונים לקרקע בגובה של יותר מקילומטר וחצי, למשל כאלו המשמשים למטרות מודיעין.
אפשר היה גם לטעון (ויש הטוענים) שגובה אסדת הקידוח הוא הגובה מתחתית המקדח עד לראש המגדל שעל האסדה. האסדה בתצלום מעלה קדחה לעומק של 5314 מטרים, כך שגובה ה"מבנה" כולל המקדח הוא 6706 מטרים, גבוה מכל הר בכל יבשת פרט לאסיה.
ויש עוד קריטריון אפשרי לגובהם של בניינים. גג כל אחד מבניני המשרדים בלה-פז, בירת בוליביה (3,650 מטרים מעל פני הים, בתמונה מטה), גבוה יותר (מעל פני הים) יותר מאותו בורג' חליפה, שעל שפת הים של דובאי.
אבל כדי שלא יראה שאני מזלזל בבורג' חליפה, אזכיר שאם הוא היה ממוקם פה בחיפה, נאמר בבת גלים, גגו (830 מטרים) היה גבוה ב 350 מטרים מגג המנזר שבמוחרקה 474 מטרים מעל פני הים.
אם הבניין הגבוה ביותר בישראל, בנין משה אביב (244 מטרים) היה מועתק מרמת גן אל הנקודה הגבוהה ביותר של הכרמל, "רום כרמל", 546 מטרים מעל פני הים, גג בורג' חליפה היה עדיין גבוה ממנו ב 40 מטרים! תתארו לכם.
בורג' חליפא זה עליו אני מדבר, הוא השמאלי בטבלת ההשוואה מטה של הבניינים הגבוהים בעולם, אלו העומדים על היבשה, הנמדדים מגובה גגם, לא מגובה פני הים, אלא מבסיסם.
היה לי ויכוח עם מישהו לא מזמן. אני טענתי שמבנה הסינמטק שבקייברידג מסציוסטס Carpenter Center for the Visual Arts הוא המבנה היחיד של לה קורבוזיה בעולם החדש.
בר הפלוגתה שלי חלק עלי וטען שמבנה האומות המאוחדות בניו יורק תוכנן על ידו. מסתבר ששנינו טעינו.
מבנה האו"ם בניו יורק הוא של מישהו בשם Wallace K. Harisson. לה-קורבוזיה רק תרם לו כמה רעיונות, כמ גם האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. על כך למדתי בביתן של ברזיל בביאנלה לאדריכלות בוונציה.
אוסקר נימאייר גם "תרם רעיונות" ללא מעט בניינים בישראל, כמו למשל קמפוס אוניברסיטת חיפה, שבניגוד לאופן בו מציגים את זה, לא נבנתה בדיוק על פי התכנון שלו. אני תוהה מי אשם באפלוליות של קומות ה 600 וה 700 שם, כשמיקום הבניין מתחנן לפתיחה אל הנוף המדהים מולו הוא ניצב. האם זה נימאייר או מי שסירס את תכניותיו.
אבל גם אני טעיתי. בביתן של ארגנטינה בביאנלה, גיליתי שיש ב La Plata שליד בואנוס איירס בית שתכנן לה קורבוזיה, casa Curutchet שמו. בתצלום מטה הוא מחזיק דגם של הבניין
ככה נראה הבניין היום. צריך לזכור את זה אם אי פעם אגיע לארגנטינה.
ב 17.1.1779 נחתה משלחת בריטית ברשות הקפטן ג'ימס קוק במפרץ Kealakekua שבהוואי.
ב 11.2.1779, כשחזרו הבריטים לאי, אחרי שתורן אחת הספינות נשבר, נרצח הקפטן ג'ימס קוק על ידי אציל הוואי. עד כאן תיאור המקרה, כמעט בלי פרשנות.
ב 24.1.2010 "נחתתי" גם אני במפרץ Kealakekua שבהוואי. לא הגעתי בספינת מפרש מצד הים, אלא בטנדר ניסן, נהוג בידי ידידי Ken Love המתגורר מעל המפרץ, אבל מונע על ידי אותו הדחף שהניע את קפטן קוק – לגלות עולם, וגם פירות אקזוטיים.
כשביקרתי באותו מפרץ, לא הייתי מודע לכך שפרשת רציחתו של הקפטן קוק שם, והאופן ה"נכון" לתאר אותה, הם נושא לוהט בקהילת האנתרופולוגים, ויכוח שיש לו השלכות על תחומים רבים במדעי החברה והרוח. קראתי לאחרונה מאמר של אלעזר וינריב המסכם את הוויכוח ומסביר (היטב) את הרקע ואת ההשלכות של הנושאים שעל הפרק, המאמר התפרסם בכתב העת זמנים וזמין גם כפרק בספר של האוניברסיטה הפתוחה, הזמין לקריאה בחינם (לאחר הרשמה) אך לא להורדה, ברשת.
וכך הוא אומר: " פחות חשוב להביך מה באמת קרה לקוק. חשובות יותר השאלות העקרוניות שמעלה הדיון בשאלה,….העניין במחלוקת נובע מכך שהיא משקפת בצורה יוצאת מן הכלל את המתרחש במחקר האתנוגרפי וההיסטורי דהיום", וגם "ספרות המחלוקת בשאלת גורלו של קוק מעוררת שאלות מרחיקות לכת, אף יותר, היינו, תהיות על מעמדם של מדעי הרוח והחברה דהיום, על רקע הרוחות המנשבות בתרבות ובחברה."
מעבר לסוגיות מתודולוגיות בהיסטוריה ואנתרופולוגיה, ותהייה על "מעמדם" של תחומי ידע אלה, הייתי מרחיב ואומר, שדרך הדיון עולות שאלות הרבה יותר כלליות, על טיבן של יכולת ההבנה של העבר, הן הכללי והן זה הפרטי שלנו. על המידה האפשרית של הבנת ה"אחרים" – גם תרבויות אחרות, וגם את זה האחר שלידנו, על הבניית זיכרון פרטי וקולקטיבי, שאלות שרלוונטיות לא רק לאתנולוגיה והיסטוריה, אלא גם לפסיכולוגיה ופילוסופיה.
מהות הוויכוח, בקיצור נמרץ: אנתרופולוג אמריקאי, מומחה לאוקיאניה בכלל והוואי בפרט, פרופסור באוניברסיטה של שיקגו בשם Marshall Sahlins תיאר בספר את השתלשלות הענייניים שהובילה לרצח, והציע את הסברה שהביקור הראשון הגיע בדיוק בזמן בו ציפו תושבי האי לביקורו של האל לונו במפרץ הספציפי הזה, ולכן סברו שקפטו קוק היה התגלמות של אותו האל והתייחסו אליו בהתאם, לעומת זאת, כאשר חזר קוק לאי כעבור כמה שבועות עם תורן שבור, כבר לא ראו אותו כאל, ותוך כדי סכסוך על סירה שנגנבה מהאנייה שלו, דקרו אותו בפגיון שאותו רכשו מהבריטים בביקור הראשון.
על התאור הזה הגיב פרופסור מפרינסטון בשם Gananath Obeyesekere שמעולם לא התמחה באנתרופולוגיה של אוקיאניה עד ששמע הרצאה של Sahlins על האלהתו ומותו של קוק. [1] הוא טען שהתיאור של Sahlins הוא לגמרי יורו-צנטרי, מתאר את תושבי הוואי כפראים שטופי אמונות תפלות בעוד שהם לא פחות רציונליים מהאירופאים, לדעתו, קוק נקלע שלא בטובתו לסכסוך בין האצולה לכוהנים של האי ונדקר במהומה שנוצרה בעקבות סכסוך מסחרי במהותו.
אין זה משנה בעצם מהן התיאוריות המתחרות פה, אבל אותו Obeyesekere טען גם, לכאורה כדרך אגב, שמוצאו מסרי-לנקה ועורו הכהה מקנים לו זכות לדבר בשם "אוכלוסיות מוכפפות" ויכולת טובה יותר להבין אותם ואת מניעיהם, יותר מפרופסור "לבנבן", יהודי אמריקאי כמו Sahlins, (טענה שממנה הוא נסוג מעט בהמשך), אלא שנשאלת השאלה, אם כולם רציונליים באותה מידה, מהי אותה תכונה חמקמקה שמקנה לבן לעם "מוכפף" את היכולת היותר טובה להבין את נפש עם מוכפף אחר, בצידו השני של הגלובוס.
"אוכלוסיות מוכפפות" הוא שם קוד פחות או יותר לכל מי שאינו בן המערב, בעיקר לבן אחת התרבויות שנרמסו וכמעט נמחקו במפגש עם תרבות המערב. עוד מונח מעניין ורלוונטי לעניין הוא Halfies, אנשים שהם בני בית הן בתרבות ה"ילידית" והן בתרבות המערבית, ובו בזמן אף לא באחת מהן, כפי שבעצם הוא אותו Obeyesekere.
הסוגיה הזו, של "מי יכול לדבר בשם מי", ו"מי יכול להבין את מי יותר טוב" היא סוגיה רלוונטית בעידן של מוּדעות פוסט קולוניאלית, ובמיוחד באנתרופולוגיה. מקצוע שהפך להיות יותר ויותר רפלקטיבי. כבר לא מעט שנים שאנתרופולוגים מערביים (ורובם מערביים) תוהים עד כמה התיאורים שהם מתארים תרבויות אחרות אכן משקפים נאמנה את הדברים כפי שבני התרבות הנחקרת רואים אותם הם. עד כמה הם בכלל מסוגלים לתרגם לעולם ההמשגות שלהם המשגות של תרבות אחרת.
זה, חוץ מהתהיות עד כמה השהות שלהם בקרב אותה תרבות משפיעה על התרבות הנצפית, ועל הדברים הנצפים, עד כמה מה שמספרים להם הוא למשל סוג של "הכנסת אורחים" שבו מנסים לקלוע לטעמו של האורח, ומתארים לו את הדברים כפי שהם חושבים שהוא רוצה לשמוע אותם, אולי קצת יותר "פראיים", יותר "אקזוטיים" אולי.
כל זה, כאשר בעצם אין כיום כבר יותר שום הזדמנות לפגוש תרבות שלא נחשפה, והושפעה כבר, על ידי תרבות המערב. אין יותר מפגשים עם תרבויות "טהורות" – כל תרבות "ילידית", או "מוכפפת" היא כבר כל כך "מזוהמת" בהשפעות מהחוץ, שכל ניסיון לשחזר אותה כפי שהייתה לפני המפגש עם תרבות המערב כבר כרוך בסוג של מחקר היסטורי. פה, המודעות שאנתרופולוגים פיתחו להשפעה ההדדית בין עושי המחקר ומושאי המחקר, של הפערים המושגיים ביניהם, היא משהו שההיסטוריונים רק מתחילים לפתח (אני חושב..) התובנה שהתרבות שלנו עצמנו לפני חמש מאות שנים היא זרה לנו לא פחות מתרבות ילידית של לפני 150 שנה, היא תובנה חשובה להיסטוריון. כשמדברים על "הבנת תרבות פרימיטיבית" ומתכוונים בעצם לתרבות בעלת "עולם" המשגות שונה מזה שלנו, צריך לזכור שגם הזחה זמנית, ולא רק הזחה מרחבית, יכולה לגרום לפערי המשגה שקשה אפילו לדמיין את גודלם האמתי. במקרה של רצח קפטן קוק, יש הזחה משמעותית בזמן וגם במרחב.
אפילו כשאני מנסה להיזכר בעברי שלי, אפילו במשהו שקרה לפני פחות מחמש שנים, כמו למשל הביקור שלי באי הגדול של הוואי, אני לא חושב שאני יכול לשחזר את מה שהיה שם "באמת". אפילו אם לא הייתי מעביר את רוב הזמן מאז בלימודי פילוסופיה, ה"אני" של היום שונה במידה כזו או אחרת מהאני של אז, (אז עבדתי עדיין כמהנדס, גידול פירות אקזוטיים הלהיב אותי הרבה יותר מהיום, ולא הייתי כנראה כותב משפטים כמו אלה האחרונים) כך שאני דהיום לא באמת יכול להבין לחלוטין את עצמי דאז, וגם לא יכול לשחזר את מה שחוויתי אז. אפילו הדברים ש"בחרתי" לזכור מאותו ביקור, היו שונים. אם האני של היום היה מבקר שם באי, יתכן שהיה זוכר דברים אחרים לגמרי, ולכן לאחר מעשה, זה היה ביקור שונה, גם אם הייתי עושה במהלך הביקור עצמו את אותם הדברים בדיוק. מבלבל? ככה זה. אפילו לא זכרתי את הביקור במפרץ הזה, עד שבדקתי במפה איפה המקום אחרי שקראתי את המאמר, ורק אז ראיתי שזה היה המפרץ בו הייתי. אם הייתי קורא את המאמר קודם, אין ספק שהייתי זוכר את המפרץ הספציפי הזה.
פה מתוארת פרשה שלא תועדה על ידי תושבי הוואי – לאלו לא הייתה אז שפה כתובה. כל המקורות הם מערביים: או של חברי המשלחת, או של מיסיונרים אמריקאים שהגיעו להוואי ארבעים שנה לאחר האירוע ותעדו מה שההוואים זכרו, אבל גם זה, דרך הפריזמה ההכרתית שלהם, שלדוגמה, הייתה רווייה סנטימנט אנטי-בריטי. ממילא גם אותם הוואים שחיו ארבעים שנה מאוחר יותר, כנראה שלא תארו את הדברים כפי שהיו מתארים אותם תושבי הוואי מיד אחרי המפגש עם תרבות המערב, בטרם חלחלו השפעות התרבות הזרה פנימה, ואחרי שהם כבר היו מודעים ל"סיפור" כפי שסופר על ידי אנשי המשלחת, היום, יש בהוואי ממילא מעט מאד תושבים שהם צאצאי אותם "ילידים" שפגשו בקפטן קוק. כל חובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, היו לא רק "לבנים" אלא אפילו יהודים. אפילו בגרסה המחודשת של הוואי חמש-אפס, השחקן היחידי שהוא יליד הוואי הוא זה המגלם את Kamekona. כל האחרים האמורים להיות ילידים, הם בעצם קוריאנים. לא ברור היום מי "רשאי" לדבר בשם אותם תושבי הוואי של אז, ועד כמה יש סיכוי לשחזר את התרבות ההיא, את עולם המושגים ההוא, במידה כלשהי של נאמנות.
משהו על הוואי: הייתי עשרות פעמים בחוף המערבי של ארה"ב, ואפילו חייתי שם שנה יחד עם משפחתי, ובכל הפעמים האלה לא חשבתי לטוס אל האיים האלה, גם כשכבר פחות או יותר ראיתי את רוב האתרים המשמעותיים האחרים של ארה"ב. הייתה לי תדמית שלילית על המקום, ודימיתי אותו תמיד כמו שנראית הונולולו בקולנוע, רצף אינסופי של מלונות חמישה כוכבים ותיירות המונית.
בשלב מסוים גילה מישהו את אזני שטיסה מתל אביב להוואי, כמעט באמצע האוקיינוס השקט, עולה בדיוק כמו טיסה מתל אביב לחוף המערבי של ארה"ב, המקום שאליו שלח אותי המעסיק שלי דאז לא אחת בענייני עבודה. כך שאפשר לשלב את השניים ומבחינת חברת התעופה היעד המקורי בחוף המערבי יכול להפוך להיות חניית ביניים בהלוך או בחזור. אז החלטתי להעביר שם כמה ימי הסתגלות לאזור הזמן ההוא, לפני התחלת שבוע העבודה, במקום במלון סתמי וקניות בעמק הסיליקון. בלי שום ציפיות, הגעתי פעם אחת לאי מאווי ופעם אחת לאי הגדול (זה שמו), והופתעתי.
יש לא מעט מקומות לא מקולקלים באיים האלה – יש טבע פראי, הרי געש, תצורות לבה מוזרות, צמחיה טרופית, פירות אקזוטיים. בקיצור, ממש ממש שווה ביקור. יש גם חופים יפים, אבל זה יש לנו גם פה. מהתרבות המקורית של האיים לא נותר כמעט כלום, כמה שרידים מפוחלצים פה ושם.
Ken Love, אחד מחובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, הוא גם תועמלן של פירות אקזוטיים, ומפיק בין היתר פוסטרים כמו זה:
יש באמת מבחר גדול של פירות מדהימים באי הזה. בצד השני, הגשום של האי (כ 5000 מ"מ בשנה), בצל הר געש פעיל, ישנה עוד משתלה של עצי פרי נדירים, אותה מפעיל יהודי ברזילאי, Oskar Jaitt, החי שם בבדידות מזהרת עם זוגתו הגרמניה, בבית מדהים הצופה אל הים. לפחות עד שהר הגעש שמעליו יתפרץ שוב והלבה תזרום – הפעם לכיוונו. בינתיים, עצי הפרי שלו גדלים נפלא על הקרקע הוולקנית של ההתפרצויות הקודמות. אבל הדרים, הוא לא מצליח לגדל. מבחינתו, הם הפירות האקזוטיים – פשוט לח שם מידי בעבורם.
לידיעת חובבי הפירות: ממש אי אפשר להוציא פירות או שתילים מהוואי בטיסה. יש הסגר חמור מאד ובשדה התעופה יש אפילו חיפוש על הגוף. אין סיכוי להוציא אפילו זרעים. הפתרון? FEDEX..
[1] G. Obeyesekere, The Apotheosis of Captain Cook: European Mythmaking in the Pacific, Princeton 1992.
תמיד מרגיז אותי שבסרטים האמריקאים, הנבלים תמיד גרים ביצירות מופת מודרניסטיות בעוד הטובים גרים בבית עם כרכובים ועליית גג, בסגנון נאו-אדורדיאני או נאו-גאורגיאני או נאו-משהו-אחר. יש פה אידאולוגיה הוליוודית אופיינית, שטיפת מוח נחושה נגד חדשנות ובעד שמרנות, שעד כמה היא מודעת לשימוש שהיא עושה בארכיטקטורה, אני לא יודע.
לשיא של עוינות כלפי האדריכלות מודרניסטית, מגיעה אותה הסצנה ב"נשק קטלני 2" שבה מל גיבסון, האנטישמי המנוול הזה, קושר את הטנדר שלו, טנדר מנופח שרירים ומצ'ואיסטי כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות, אל הבסיס של בית גרסיה, יצירת מופת מ 1962 של אחד האדריכלים האהובים עלי ביותר – John Lautner. ובחמת זעם, ממוטט את הבית אל המדרון שמעליו נבנה על גבי כלונסאות. נכון, דיירי הבית בסרט היו פושעים דרום אפריקאים גזענים שנהנו מחסינות דיפלומטית, מה שלא אפשר למל גיבסון, להיכנס אליהם הביתה ולירות להם בראש. אבל להרוס כזה בית? אנטישמי..
מוזר שמפיק הסרט, Joel SIlver, יהודי וחובב ידוע של אדריכלות מודרנית, אפשר את זה. הוא עצמו שיפץ ביד אוהבת שני בתים של Wright ש Lautner היה תלמידו. אבל כנראה שגם הוא נעדר את הנחרצות לעמוד בפני האידאולוגיה השלטת.
אבל אל דאגה, מה שנהרס בסרט הוא דגם בקנה מידה מלא של הבית שנבנה ונהרס לצורך הצילומים. הבית עדיין עומד, ואפילו במצב לא רע.
ביקרתי בבית יחד עם דודני סטיב, הגר בלוס אנג'לס. בחוצפה מסוימת, עברנו שם ב Mulholland drive, עצרנו ודפקנו בדלת.
לא משהו המקובל בסביבה כל כך עשירה. אבל מי שקונה בית כזה, עושה זאת כי הוא עצמו חובב אדריכלות מודרנית, ויש לו מלכתחילה שפה משותפת עם חובבי אדריכלות אחרים. ועוזר גם שמספרים לבעל הבית שהגעתי כל הדרך מהקצה השני של העולם, מישראל. טוב, כמעט אמת, אכן הגעתי מישראל, אבל במיוחד הגעתי רק מעמק הסיליקון, שעה טיסה צפונה משם.
איך התרשמתי מהבית? הוא מדהים, אבל לא הבית הכי מדהים של Lautner, יש יותר מדהימים. ובנוסף היה לפני שיפוץ, כך שהוא נראה קצת פחות טוב מאשר בתמונות שאתם רואים כאן. אבל עדיין בית עוצר נשימה, וקצת אקסצנטרי, בעיקר בעיצוב הפנים. הנוף הנשקף מחלונותיו מכיל לא רק טבע אלא גם לא מעט מהבתים המכוערים ש"האמריקאים הטובים" שבסרטים מעדיפים לגור בהם. והוא מחולק משום מה לשני חלקים, משני צידי הכניסה כך שצריך "לצאת" מהבית אל המבואה בכדי לעבור לחצי השני. אבל יתכן שהוא פוצל בשלב מסוים, שלא כך הייתה התכנית המקורית.
לא מעט מבתיו המדהימים של Lautner מככבים בסרטים. רשימה שלמה אפשר למצוא כאן. וכאמור ברבים מהסרטים, זהו משכנם של הרעים. ככה זה יושב בתודעה של אלו בהוליווד שמפיקים סרטים, למרות שחלקם גרים בעצמם בבתים שכאלה. או שאולי הם חושבים שכך קהל הצופים שלהם רואה את העולם. או שההגמוניה הקפיטליסטית רוצה לשכנע את האמריקאים שעדיף להם לגור בבתים שנראים כולם כאילו עשו "גזור והדבק", cut and paste, מתוך קטלוג מצומצם ביותר של דגמי בתים, שתכונתו המובהקת ביותר היא העדר מוחלט של אינדיבידואליות ודמיון, במדינה האמורה לקדש את האינדיבידואליות. תהיה אינדיבידואליסט, רק בדיוק כמו כולם.
במכון וולקני השבוע שמעתי הרצאה על השבחת זני פרות, בה הסבירו עד כמה התהליך הוא ארוך שנים ומורכב. לוקח כ 17-20 שנה מהתחלתו ועד תחילת גידול מסחרי על ידי המגדלים, מה שמחייב לדעתם שזה יעשה על ידי המדינה, ולא אפשרי שיעשה על ידי הסקטור הפרטי. ומיד נזכרתי שב-2009 (ב 3.6.9 ליתר דיוק), בין ביקור עבודה אצל מחלקת המחקר של Microsoft והכנס הפנימי של Intel למיקרו-ארכיטקטורה (IMAC), הייתי ביום של טעימות פרי לחקלאים אצל Zaiger's Genetics אשר ב Modesto, קליפורניה – בדיוק הדוגמה ההפוכה, המדגימה את יתרון המגזר הפרטי על הממשלתי בפיתוח זנים.
יש כמה דרכים להשביח זנים, ובכולן, אין באמת דרך ישירה לכוון את הפרי לכוון מסוים. כולן בעצם מנסות להאיץ את תהליך האבולוציה על ידי בחירה של מוטציות יותר מוצלחות וריבוין. דרך אחת להרבות מוטציות היא לייצר שתילים מזרעים ("זריעים") שכן זריעים נוטים להיות שונים גנטית מעץ האב (אם?), לעומת ריבוי וגטטיבי (השרשת ענפים, הברכת אויר, הרכבה) שבהם השתיל זהה גנטית לאב.
אפשר להאיץ את המוטציות אפילו יותר על ידי הקרנה רדיואקטיבית של הזריעים. בכל מקרה, לוקח לזריע כמה שנים עד שהוא מתחיל לתת פרי, ועוד כמה שנים עד שאפשר להרבות את הפרי המוצלח יותר ולבדוק את איכותו במטע ניסיוני.
Floyd Zaiger עושה את זה כבר הרבה שנים. ועושה את זה מדהים. הנה למשל הרכבות עין של ארבעה זנים ניסיוניים שונים על ענף יחיד של עץ אב, מה שמאפשר לו לעשות מספר אדיר של ניסיונות (מתועדות בקפידה, ברצף, מזה כחמישים שנה) בשטח קטן יחסית.
הם נוטעים כל שנה כמה עשרות אלפי שתילים כדי לברור מתוכם את המוצלחים ביותר. מה שבמכון וולקני עושים בקנה מידה קטן בהרבה, למרות שהם חוסים תחת כנפיה של "שרת החקלאות ופיתוח הכפר" אורית נוקד. הם אף הצליחו לפתח זני פירות מסחריים שהם הכלאות של משמש ושזיף על ידי האבקה הדדית בין מיני הפירות. היברידים כאלה קורים באופן טבעי גם בטבע, כאשר שזיפים ומשמשים גדלים בסמיכות, והגרסאות הטבעיות נקראות Plumcots או Apriplums (שמות שניתנו להם על ידי הבוטנאי לותר בורבאנק). Floyd Zaiger פיתח זנים כמו ה Aprium, הכלאה הדומה יותר למשמש וה Pluot, הכלאה הנוטה יותר לשזיף, והם טעימים, מאד. אפשר למצוא אותם בחנויות טובות בארה"ב. כשביקרתי שם, היה פלויד (בכובע מצחיה, משמאל) בן 83, ועדיין חקלאי פעיל.
הוא מפתח גם זנים מדהימים של דובדבנים, פירות יער ועוד ועוד, על שטח של כמה מאות דונם בלב ה central valley של קליפורניה, מקום בו אפשר לנסוע כשבע שעות רצוף בין מטעים של פירות מאופק לאופק. מדהים.
עד כמה שאנו אוהבים להתבשם מתפארת החקלאות בארצנו, אנחנו די בטלים בשישים לעומת קליפורניה, ולא רק בכמות. ראו למשל את פירות ה Aprium האלה:
וכך, פעמיים בשנה, מתייצבים החקלאים אצל Floyd Zaiger וטועמים את הפירות המופלאים שלו, ואף לוקחים הביתה בשקיות נייר מיוחדות. טעמתי שם פרות שלא מן העולם הזה. מדהימים. טעמם בפי עד היום.אחרי כן, מזמינים החקלאים שתילים בכמות מסחרית (עשרות ומאות אלפי שתילים) מהפירות שהיו להם טעימים, אצל משתלת Dave Wilson. המייצרת אותם בזיכיון עבור Zaiger's Genetics.
זו משתלה מדהימה שגם כמוה אין בארצנו שום דבר שמתקרב אליה בגודל ומקצוענות. בארץ, יש כמה משתלות פרטיות המתמחות בפיתוח זנים חדשים פטנטיים ואף הכלאות בין מינים, כמו למשל משתלת בן-דור, שיש לי מספר עצים עם זנים משלה.
ובהערת אגב – אני תמיד תוהה אלו תכונות אובדות בתהליך השבחת הזנים רב השנים הזה. כל פרי, ירק, קטנית או דגן שאנו אוכלים היום, יש הרי מעט מאד דמיון בינם לבין אבותיהם כפי שהיו בטבע. אמנם דברים רבים השתפרו בתהליך ההשבחה הזה, בעיקר היעילות לחקלאי היכול לגדל יותר עם פחות משאבים, מה שחשוב כדי שנוכל להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה. אבל למפתחי הזנים יש פונקציית מטרה מסוימת המכוונת את מאמציהם, המשקללת את: כמות היבול, גודל הפרי, חיי המדף שלו, כמה קל לשנע אותו, האם אפשר לגרום לו להבשיל במועד הרצוי ולפעמים, גם את הטעם.
אבל מה לגבי דברים כמו תכולת חומרים המסייעת לבריאות הצרכנים? דברים שרק היום מתחילים לגלות ויתכן שכבר נעלמו מלא מעט זנים מלאכותיים. לבטח לא דברים שמפתחי הזנים שיקללו כאשר באו לבחור את המוטציה המנצחת. מה לגבי עמידות למחלות ומזיקים של הצמח עצמו, שיכולה למנוע הכחדת אזורים שלמים הנטועים בצמחים שכמעט זהים גנטית? יתכן שאנחנו מכחידים חלקים ב DNA של הצמחים שאנחנו כלל לא מודעים לחיוניותם, וכשנגלה את זה, נקווה שנותרו פה ושם כמה צמחים בתצורתם היותר טבעית כדי שנוכל להתחיל מחדש בעזרתם.
בית Stahl הוא הבית ב 22 שנבנה במסגרת פרוייקט ה case study. תכנן אותו Pierre Koenig, והבית הזה היה המודל לחיקוי שלי כשבנינו את ביתנו – אלא שלצערי החיקוי יצא רחוק מאד מהמקור.
את הבית הזה צילם בזמנו צלם האדריכלות יוליוס שולמן,(Julius Shulman) בסדרת תצלומים שהצליחו ללכוד את רוח הזמן ה"מודרנית" בצורה מושלמת כמעט. בזכות הצילומים האלה הפך הבית לאיקונה אדריכלית, למחוז חפץ, כשהוא מרחף מעל מרבד האורות האינסופי של לוס אנגלס המשתרע עד לאופק.
הבית, שנבנה ב 1960, נמצא על שורת גבעות המשקיפה על לוס אנגלס מעל. הטופוגרפיה שם באמת מאתגרת, וכאשר נבנה הבית, לא היו שם בתים רבים, מה שאפשר לבעלי הבית לרכוש את המגרש במחיר זול, וגם הבית עצמו שנבנה מחלקי פלדה מוכנים נבנה בעלות זולה ובזמן קצר. כמו תמיד, שיפוץ הבית בשנים מאוחרות יותר עולה פי כמה ונמשך יותר זמן מהבניה המקורית.
ביקרתי בבית בינואר 2007, באותו הביקור שבו ביקרתי גם בבית מספר 8 ובעוד כמה מבתי "מקרה המבחן". הבית לא היה פתוח לביקור, ויכולתי רק להציץ דרך הגדר, ולהתפעל מהאלגנטיות המינימליסטית. בשלב זה כבר הייתי אחרי בניית ביתנו, ויכולתי רק להעריך את הקנאות הקיצונית לפשטות המגולמת בבית, ולהבין שזהו מודל רעיוני לשאוף אליו, אך לא ממש לממש כפשוטו.
כן יכולתי לבקר בתוך בית מס 21, של אותו אדריכל שעמד למכירה באותו זמן, ואיש לא גר בו. אין גדר סביבו, ויכולנו לחקור כל פינה בבית הזערורי וה"זני" הזה, שמיקומו פחות מרהיב עין, אך חלוקת הנפחים שלו פשוט מושלמת. לדעתי, יכולתי אפילו להרשות לעצמי לקנות אותו – משום מה אין הערכה מספקת ל Pierre Koenig (שנפטר לא מזמן). אבל מה אני צריך בית ב"קרית מלאכי"?
בינואר 2007, בביקורי הלא יודע כמה בלוס אנגלס, נזכרתי שבעצם לא ביקרתי עדיין ב case study house מספר 8, הידוע גם בבית Eames, ובמאמץ לא מבוטל הצלחתי אפילו לגרור את דודני סטיב לשכונת Pacific Palisades של לוס אנגלס, לראות את הבית, אחד הבתים האיקוניים של אמצע המאה העשרים.
הסיפור של ה case study houses, שתרגמתי כ "מקרי מבחן" באורח די מילולי, הוא סיפור מרתק. מגזין בשם Arts & Architectureפנה למספר ארכיטקטים מעולים, ביניהם Richard Neutra, Raphael Soriano,Craig Ellwood, Charles and Ray Eames, Pierre Koenig, Eero Saarinen, כדי שיתכננו בתים פשוטים וזולים לבניה מהירה, ואף יבנו אותם, כך שיהוו "מקרה מבחן" לבתים אחרים. בתוצאה מפרוייקט זה נבנתה סדרה של בתים מדהימים באזור לוס אנגלס, שבחלקם הגדול אף ביקרתי. בין 1945 ו 1966 תוכננו 39 בתים, מתוכם נבנו 25 שתועדו במגזין במהלך שלבי התכנון, הבניה, והמגורים בבתים לאחר מכן. הבתים משכו מאות אלפי מבקרים שאחרי כן חזרו הביתה והמשיכו לחלום על ולקנות בתים נאו-גורגיאניים ונאו-אדוארדיניים, שכמו מקביליהם המודרניים, נבנים גם הם מחלקים סטנדרטיים, אף כי מעץ, דיקט וגבס במקום בטון, פלדה וזכוכית כמו רוב בתי המבחן.
על בית המדבר של קאופמן, של Richard Neutra, שלא נבנה כחלק מפרוייקט זה, כבר כתבתי כאן. ועל בית של Pierre Koenig , מספר 22 בפרוייקט הזה, אני מתכוון עוד לכתוב ולהכניס כאןקישור. הבית של Charles ו Ray Eames היה השמיני שנבנה במסגרת פרויקט בתי המבחן, ומתכנניו, שהיו לא רק אדריכלים אלא גם מעצבים ואמנים, גרו בו וריהטו אותו ברהיטים פרי עיצובם, כמו למשל כיסא איימס הידועהבית עצמו, קליל וצבעוני, עומד בתוך חורשת עצי אקליפטוס ענקיים וצופה מראש הגבעה אל האוקיינוס השקט.
מיקום לא רע בכלל. הבית נבנה מחלקי מתכת סטנדרטיים שנבחרו מקטלוגים של יצרני מתכת, אך כשתוכנן מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, ב 1945, כקובייה חד קומתית הבולטת מתוך הצוק אל הנוף, היה מחסור בפלדה והחלקים המוזמנים הגיעו שלוש שנים אחרי כן. בזמן זה נמלכו מתכנני הבית, זוג מעצבים צעיר שתכנן לגור ולעבוד בבית, בדעתם, והחליטו לבנות מאותם החלקים ממש בית דו קומתי כפול בנפחו, בעומק החלקה ולא מעל הצוק. וזה הבית שעומד שם היום
אל הבית הגענו בשעת אחר צהריים די מאוחרת, אחרי שפיזרנו בדרך את ילדיו של דודני בבתי חבריהם. וכשאני אומר "בתי", אני מדבר על אחוזות, שבישראל המגרש שלהם לבדו היה יכול להיחשב רשות מקומית. נו, מילא. בית איימס עצמו הוא שיא הצניעות בהשוואה לבתים הנבנים שם היום, והוא פשוט מקסים. אפשר לבקר בתוך הבית בתאום מוקדם, שכן איש לא גר שם היום. לא תאמנו, אבל אפשר לראות את כל מה שקורה בתוך הבית מבחוץ ממילא.
ב 12 לנובמבר 2005 ביקרתי בבית שעל המפל, ב Bear run אשר בפנסילבניה. לקח לי הרבה שנים להגיע אליו, כי הוא תקוע אי שם באמצע ארה"ב, ורק כאשר הצלחתי למצוא סוף סוף סיבה להגיע לאזור, למעבדת המחקר שהייתה לאינטל בפיטסבורג, בצמוד לאוניברסיטת Carnegie Mellon, לקחתי את ידידי אנדי ונסענו אל הבית שעל המפל.
את תכנון הבית הזה הזמין אדגר קאופמן, איש עסקים יהודי-אמריקאי מ Frank Lloyd Wright עשר שנים לפני שהזמין מ Richard Neutra את ביתו שבמדבר עליו סיפרתי כאן. Wright בנה לו בנין מדהים, היושב ישר על המפל, שנכנס מיד לקאנון של האדריכלות המודרנית. בניגוד לבית המדבר של קאופמן, בית הנהר של קאופמן, הידוע בכינויי fallingwater פתוח לקהל, לאחר שנכדו של קאופמן תרם אותו לטובת הכלל.
אני חייב לציין ש Wright הוא לא מהאדריכלים המועדפים עלי. אני לא אוהב את בתיו בדרך כלל, וגם הוא עצמו כאדם היה טיפוס נפוח ולא סימפתי במיוחד. ראיתי לראשונה בתים שלו בשיקגו וחשבתי שהם עשירים מדי בפרטים, יותר arts and crafts מאשר מודרניים. ראיתי את בתי הספר לאדריכלות שהקים, taliesin west בויסקונסין ו taliesin east באריזונה וגם שם לא התרשמתי. למעשה הבניין היחידי שלו ממנו אני ממש מחזיק הוא מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק.
בבית שעל המפל, שנראה מרשים מאד בצילומים מזווית מסוימת מעבר לנהר, כמו זה שכאן, לא הייתי רוצה לגור. קודם כל, הבית הוא המקום היחידי בסביבה שממנו לא רואים את המפל. אבל חוץ מזה, רוחב הפרוזדורים וגובה התקרות, שתוכנן למה שהאדריכל קרא "קנה המידה האנושי", ממש לא מתאים לי. Wright היה אדם נמוך, שנא אנשים גבוהים ממנו, ואמר במספר הזדמנויות ש"אנשים גבוהים הם מטען עודף". "קנה המידה האנושי" היה לדעתו הוא עצמו, ולכן תכנן תקרות בגובה של 1.90 מטרים בחלק מהחדרים. בפרוזדורים ובחדרי המבואה אפשר לטעון שהדבר נועד ליצור הרגשת רווחה במעבר לתוך החדר, שתקרתו גבוהה יותר, כמו חדר המגורים שבתמונה מטה – דמוי מערה, למרות חלונותיו הגדולים. אבל ללכת בפרוזדורים החשוכים, כשראשך מתחכך בתקרה וכתפיך בקירות זו לא חוויה נעימה כלל, ואפילו קלאוסרופובית. כנראה נקמתו של Wright באנשים היכולים להסתכל עליו מלמעלה.
Wright גם החזיק בדעה המאד מוטעה שהוא מבין בקונסטרוקציה, ובבית על המפל התרגז על שהבנאי הכניס פי שניים פלדה ממה שהוא ציין, ולמרות זאת, כל המרפסות התלויות שוקעות. למעשה בכל הבניינים שלו בהם יש אלמנטים של cantilever ("שלוחה" בעברית), האלמנטים האלה מלאי סדקים ושוקעים. וחוץ מזה, כל הבניינים שלו דולפים בגשם, קרים בחורף וחמים בקיץ.
ועדיין, הבית על המפל, למרות חסרונותיו הוא בניין יפה ומרשים. הוא לא מסוג הבתים הפורצים את הדרך לאיזו שהיא אדריכלות חדשה, ופונקציונלית הוא יותר אנדרטה לאגו המנופח של Wright עצמו מאשר בית נופש ללקוח שלו, אך בסך הכל מקומו בקנון האדריכלי מובטח, והוא מהווה אתר עליה לרגל לאמריקאים, ש Wright הוא פחות או יותר הכישרון האדריכלי היחידי שלהם מהתקופה ההיא, ולדורון רוזנבלום מעיתון הארץ שגם כתב על ביקורו שם ביתר אריכות ממני, תחת השם וילה בג'ונגל.
ב 1922 נערכה תחרות אדריכלית לתכנון מרכז מסחרי בעיר התחתית בחיפה. ההצעה הזוכה הייתה זו של משרדו של אריך מנדלסון מברלין, והוכנה על ידי אדריכל יהודי צעיר, יליד וינה, בשם Richard Neutra שעבד במשרדו של מנדלסון. הפרוייקט לא יצא לפועל, ושנה מאוחר יותר היגר Neutra מגרמניה לארה"ב, שם בנה מקץ כמה שנים את הבית הפרטי "היפה ביותר בעולם", נשוא רשומה זו.
התיעוד שיש לי על הפרוייקט בחיפה לקוח מתוך הספר Richard Neutra and the search for modern architecture, שלא במקרה יש לי בבית. הטקסט על הפרויקט מספר:
והנה סקיצה של חזית הבניין המוצע:
לא נראה לי אסון שהתכנון לא יצא לפועל. התכנון הסופי לחזית רחוב העצמאות בחיפה, שבוצע לבסוף, יפה ממנו בהרבה וגם חוזר לאט לאט להראות כפי שנראה פעם עם שיקום העיר התחתית. (וכל הכבוד ליונה יהב על כך). כדוגמה נגדית, יש את הבניין הישן של בית החולים רמב"ם, תכנון משובח של אריך מנדלסון, שהיום כבר ממש קשה לזהות ככזה במצבו הנוכחי הירוד. לא היה רע אם מנדלסון כן היה נשאר בארץ ולא מהגר לארה"ב ב 1941. אולי היו אז על הכרמל בתים כמו אלה שהוא תכנן
אבל בחזרה ל Neutra. בדיוק היום לפני 12 שנים הייתי בכנס בשם Intel Developers Forum בעיירה Palm Springs, בה יש ריכוז גדול של בתים מודרניסטיים מאמצע המאה העשרים. שלושה מהם של Neutra, וביניהם "בית המדבר של קאופמן", הבית הפרטי באמת הכי יפה שראיתי בחיי.
לגמרי במקרה הבית היה באותו הרחוב של המלון שלי, ממש במרחק הליכה. לקח לי כמה שעות ביום הראשון לברר איפה נמצא כל אחד מהבתים שרציתי לראות, ובבוקר היום השני כבר התייצבתי מחוץ לבית המדבר שך קאופמן. בבית גרים, דיירים עשירים (מאד) ובעלי טעם משובח שהשקיעו מליונים בקניית הבית ועוד יותר בשיקומו והחזרתו למצבו המקורי.
שיקום הבית על ידי משרד Marmol Radziner + Associates זכה בפרס פריצקר לאדריכלות, פרס ה"נובל" של עולם האדריכלות, פרס שניתן בפעם הראשונה אי פעם לשיפוץ. שיקום הבית היה כה יסודי, שפתחו לכבודו מחדש את המחצבה ביוטה ממנה נחצבו ב 1946 אבני הציפוי המקוריות כדי שאפשר להשלים את האבנים החסרות באבנים זהות למקור. בנוסף אותרה המכונה המקורית שרידדה את פסי האלומיניום המקיפים את הגג כדי שאפשר יהיה ליצר עוד כאלה, עם אותו המרקם. נקנו כל הבתים הסמוכים, שנבנו אחרי בית קאופמן, ונהרסו, כדי שלבית יהיה את המרחב הנדרש סביבו, כפי שהיה ביום שהושלם. ושוחזרה צמחיית מדבר המקורית במדויק, לפי צילומיו (המפורסמים) מ 1947 של צלם האדריכלות יוליוס שולמן (היהודי השלישי בסיפור הזה) כדי לשחזר את אותו הנוף המדברי בדיוק שראו בעלי הבית המקוריים. קצת קיצוני, מאד יקר, אך התוצאה עוצרת נשימה.
הבית ראוי לזה.הבית אגב, הוזמן על ידי Edgar J. Kaufmann, איש עסקים יהודי-אמריקאי שעשה את הונו מחנויות כלבו בפיטסבורג. לקוח שכל אדריכל יכול רק לחלום עליו, שילוב נדיר של כסף וטעם טוב, זהו ממש אותו קאופמן שהזמין מ Frank Lloyd Wright עשר שנים קודם את הבית על המפל, עוד בית איקוני שגם בו ביקרתי, אבל על כך ברשומה אחרת.
את בית המדבר של קאופמן, ראיתי הרבה יותר בתמונות מאשר במציאות. למרות מאמצי הניכרים לא הצלחתי להזמין את עצמי לתוך הבית, וגם לחצר הצלחתי רק להגניב רק כמה הצצות חטופות. חבל.
באותה נסיעת עבודה ממש, בה ביקרתי בכנען החדשה, בבית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון, אך בדרך חזרה ארצה ארבעה ימים מאוחר יותר, השלמתי Home run אדריכלי של ממש, ועצרתי לחניית ביניים בשיקגו כדי לבקר בבית הזכוכית האיקוני השני, והיותר משמעותי לתולדות האדריכלות: Farnsworth House של Mies van der Rohe.
שנבנה באותם השנים (1945-51), על גדות נהר ה Fox ב Plano, Illinois. הבית מרחף מעל פני השטח, בגלל ההצפות העונתיות בהן עולה הנהר על גדותיו. אל הבית עולים בשני גרמי מדרגות מרחפים, גרמי המדרגות היותר יפים שראיתי. בכלל, מדרגות הם אלמנט שיכול להיות משמעותי מאד באדריכלות.
אבל הבניה באזור בו נמצא הבית, והקטנת מספר העצים כתוצאה מכך, הביאו להגברת ההצפות עם השנים, ותכנון הבית לא צפה זאת מראש. וכך נראה הבית אחרי שנה בה ירד יותר גשם מהממוצע הרב שנתי.
בשנה בה ביקרתי בבית, הבית בדיוק החליף בעלים. בעליו הקודם, הלורד Peter Palumbo מכר אותו לרשות ציבורית שהתעתדה לשמר אותו ולפתוח אותו לציבור, אך עדיין לא הגיעה לכך, והבית היה סגור לביקורים. הלורד פלומבו עצמו שכר ב 1972 את משרד האדריכלים של נכדו של Mies van der Rohe כדי לשקם את הבית ולהחזיר אותו למצבו המדויק מ 1951, ומאז שמר אותו במצב מעולה.
לא ידעתי אם אצליח באמת לראות את הבית, אבל נסעתי משיקגו, מהלך כ4-5 שעות עם תקווה בלב. הבית יושב בתוך חלקת אדמה גדולה מאד ומגודרת השייכת לו, אך קרבתו לנהר שיחקה לידי. היה חורף, הנהר היה קפוא חלקית. ויכולתי ללכת על הקרח, שלא נשבר לשמחתי, ולעקוף את הגדר שהגיעה עד כמטר אל תוך המים.
השלג היה עמוק, והיה שקט מסוג שלא מוכר במקומותינו. הוילונות היו מוגפים ולא יכולתי ממש לראות את פנים הבניין, אלא מבעד לחריץ קטן פה ושם. אבל החוויה הייתה אדירה. משהו בפרופורציות המושלמות של הבית, השאולות, כך קראתי, מאלו של מקדשים יווניים מדבר אל רובד עמוק בנפש. כמו לא מעט בניינים של לודויג מיז (שאת ה"ואן דה רו" הוסיף הוא לעצמו)..
שני בתי הזכוכית האלה, שכל קירותיהם סביב זכוכית, "טאפט יקר של נוף" כהגדרת האדריכל, הם כביכול אקט אנטי-בורגני. בניגוד לבתים הוויקטוריאניים הבורגנים של תחילת המאה העשרים, קן חשוך וחמים האוגר את אוצרות המשפחה, את החפצים שאגרו המעידים על הצלחתם, שני בתי הזכוכית מכילים מעט מאד חפצים. בשני הבתים אלו רהיטים שעיצב מיז. ולא רק זה, גם מבחוץ רואים את מיעוט החפצים האלה. גם הבית אינו מסתגר בדלת אמותיו, אלא "יוצא החוצה" ומתחבר ברצף בלתי מופרע עם סביבתו. אין לבעלי הבית צורך להסתגר בביתם, ואין להם (כביכול) מה להסתיר.
כביכול. שכן שני הבתים השקופים האלה מוקפים ביער משלשה עברים, יער שהוא כולו בבעלות בעלי הבית. 120 דונם של יער במקרה של פיליפ ג'ונסון. שום בית אחר או מעשה ידי אדם כלשהו לא נשקף משלשה עברים אלו. אצל ג'ונסון, הצד הרביעי פונה אל חצר מוקפת חומה ובה אוסף מבנים אחרים, גם הם כולם שלו. בבית Farnsworth הצד הרביעי הוא הנהר, ועוד יער לא מיושב מצידו השני. אין להם מה להסתיר, אך הם גם דואגים שלא יהיה מי שיראה.
שלושה חדשים אחרי הביקור הזה נכנסנו לביתנו החדש. בלי ספק בהשפעת הבתים האלה, ובהתעקשותי, יש גם לו קיר זכוכית מרצפה עד תקרה, אך כפשרה עם הסביבה העירונית הצפופה, הוא מהווה רק מחצית מצלע אחת של הבית. כמותם, גם לו אין חומה המקיפה אותו, אבל כתחליף ליערות עד האופק שיש להם, נטעתי שורה של 4 צפצפות שאמנם גדלו יפה אך כרגע הן בשלכת, ורק הן המפרידות בינינו לבתי השכנים שממול. אני מקווה שהם לא סובלים מדי לראות אותי מסתובב בתחתונים…
והנה עבודה של יאיר ברק, מתוך תערוכת "מחיקות" במוזיאון תל אביב לאמנות
– Colombia river – Skamania lodge
הבית עצמו, קליל וצבעוני, עומד בתוך חורשת עצי אקליפטוס ענקיים וצופה מראש הגבעה אל האוקיינוס השקט.
דרכי עצים 