מפרץ Kealakekua


ב 17.1.1779 נחתה משלחת בריטית ברשות הקפטן ג'ימס קוק במפרץ Kealakekua שבהוואי.
ב 11.2.1779, כשחזרו הבריטים לאי, אחרי שתורן אחת הספינות נשבר, נרצח הקפטן ג'ימס קוק על ידי אציל הוואי. עד כאן תיאור המקרה, כמעט בלי פרשנות.

ב 24.1.2010 "נחתתי" גם אני במפרץ Kealakekua שבהוואי. לא הגעתי בספינת מפרש מצד הים, אלא בטנדר ניסן, נהוג בידי ידידי Ken Love המתגורר מעל המפרץ, אבל מונע על ידי אותו הדחף שהניע את קפטן קוק – לגלות עולם, וגם פירות אקזוטיים. IMG_2091

כשביקרתי באותו מפרץ, לא הייתי מודע לכך שפרשת רציחתו של הקפטן קוק שם, והאופן ה"נכון" לתאר אותה, הם נושא לוהט בקהילת האנתרופולוגים, ויכוח שיש לו השלכות על תחומים רבים במדעי החברה והרוח. קראתי לאחרונה מאמר של אלעזר וינריב המסכם את הוויכוח ומסביר (היטב) את הרקע ואת ההשלכות של הנושאים שעל הפרק, המאמר התפרסם בכתב העת זמנים וזמין גם כפרק בספר של האוניברסיטה הפתוחה, הזמין לקריאה בחינם (לאחר הרשמה) אך לא להורדה,  ברשת.

וכך הוא אומר: " פחות חשוב להביך מה באמת קרה לקוק. חשובות יותר השאלות העקרוניות שמעלה הדיון בשאלה,….העניין במחלוקת נובע מכך שהיא משקפת בצורה יוצאת מן הכלל את המתרחש במחקר האתנוגרפי וההיסטורי דהיום", וגם "ספרות המחלוקת בשאלת גורלו של קוק מעוררת שאלות מרחיקות לכת, אף יותר, היינו, תהיות על מעמדם של מדעי הרוח והחברה דהיום, על רקע הרוחות המנשבות בתרבות ובחברה." 

מעבר לסוגיות מתודולוגיות בהיסטוריה ואנתרופולוגיה, ותהייה על "מעמדם" של תחומי ידע אלה, הייתי מרחיב ואומר, שדרך הדיון עולות שאלות הרבה יותר כלליות, על טיבן של יכולת ההבנה של העבר, הן הכללי והן זה הפרטי שלנו. על המידה האפשרית של הבנת ה"אחרים" – גם תרבויות אחרות, וגם את זה האחר שלידנו, על הבניית זיכרון פרטי וקולקטיבי, שאלות שרלוונטיות לא רק לאתנולוגיה והיסטוריה, אלא גם לפסיכולוגיה ופילוסופיה.

מהות הוויכוח, בקיצור נמרץ: אנתרופולוג אמריקאי, מומחה לאוקיאניה בכלל והוואי בפרט, פרופסור באוניברסיטה של שיקגו בשם Marshall Sahlins תיאר בספר את השתלשלות הענייניים שהובילה לרצח, והציע את הסברה שהביקור הראשון הגיע בדיוק בזמן בו ציפו תושבי האי לביקורו של האל לונו במפרץ הספציפי הזה, ולכן סברו שקפטו קוק היה התגלמות של אותו האל והתייחסו אליו בהתאם, לעומת זאת, כאשר חזר קוק לאי כעבור כמה שבועות עם תורן שבור, כבר לא ראו אותו כאל, ותוך כדי סכסוך על סירה שנגנבה מהאנייה שלו, דקרו אותו בפגיון שאותו רכשו מהבריטים בביקור הראשון.IMG_2098

על התאור הזה הגיב פרופסור מפרינסטון בשם Gananath Obeyesekere שמעולם לא התמחה באנתרופולוגיה של אוקיאניה עד ששמע הרצאה של Sahlins על האלהתו ומותו של קוק. [1] הוא טען שהתיאור של Sahlins  הוא לגמרי יורו-צנטרי, מתאר את תושבי הוואי כפראים שטופי אמונות תפלות בעוד שהם לא פחות רציונליים מהאירופאים,  לדעתו, קוק נקלע שלא בטובתו לסכסוך בין האצולה לכוהנים של האי ונדקר במהומה שנוצרה בעקבות סכסוך מסחרי במהותו.

הויכוח הזה נמשך ונמשך, וחוקרים רבים היו מעורבים בו, כולל אנתרופולוג היושב בהוואי בשם בורופסקי, שמאמר שלו המסכם את הוויכוח נמצא כאן.

אין זה משנה בעצם מהן התיאוריות המתחרות פה, אבל אותו Obeyesekere טען גם, לכאורה כדרך אגב, שמוצאו מסרי-לנקה ועורו הכהה מקנים לו זכות לדבר בשם "אוכלוסיות מוכפפות" ויכולת טובה יותר להבין אותם ואת מניעיהם, יותר מפרופסור "לבנבן", יהודי אמריקאי כמו Sahlins, (טענה שממנה הוא נסוג מעט בהמשך), אלא שנשאלת השאלה, אם כולם רציונליים באותה מידה, מהי אותה תכונה חמקמקה שמקנה לבן לעם "מוכפף" את היכולת היותר טובה להבין את נפש עם מוכפף אחר, בצידו השני של הגלובוס.

"אוכלוסיות מוכפפות" הוא שם קוד פחות או יותר לכל מי שאינו בן המערב, בעיקר לבן אחת התרבויות שנרמסו וכמעט נמחקו במפגש עם תרבות המערב. עוד מונח מעניין ורלוונטי לעניין הוא Halfies, אנשים שהם בני בית הן בתרבות ה"ילידית" והן בתרבות המערבית, ובו בזמן אף לא באחת מהן, כפי שבעצם הוא אותו Obeyesekere.

הסוגיה הזו, של "מי יכול לדבר בשם מי", ו"מי יכול להבין את מי יותר טוב" היא סוגיה רלוונטית בעידן של מוּדעות פוסט קולוניאלית, ובמיוחד באנתרופולוגיה. מקצוע שהפך להיות יותר ויותר רפלקטיבי. כבר לא מעט שנים שאנתרופולוגים מערביים (ורובם מערביים) תוהים עד כמה התיאורים שהם מתארים תרבויות אחרות אכן משקפים נאמנה את הדברים כפי שבני התרבות הנחקרת רואים אותם הם. עד כמה הם בכלל מסוגלים לתרגם לעולם ההמשגות שלהם המשגות של תרבות אחרת.

זה, חוץ מהתהיות עד כמה השהות שלהם בקרב אותה תרבות משפיעה על התרבות הנצפית, ועל הדברים הנצפים, עד כמה מה שמספרים להם הוא למשל סוג של "הכנסת אורחים" שבו מנסים לקלוע לטעמו של האורח, ומתארים לו את הדברים כפי שהם חושבים שהוא רוצה לשמוע אותם, אולי קצת יותר "פראיים", יותר "אקזוטיים" אולי.

כל זה, כאשר בעצם אין כיום כבר יותר שום הזדמנות לפגוש תרבות שלא נחשפה, והושפעה כבר, על ידי תרבות המערב. אין יותר מפגשים עם תרבויות "טהורות" – כל תרבות "ילידית", או "מוכפפת" היא כבר כל כך "מזוהמת" בהשפעות מהחוץ, שכל ניסיון לשחזר אותה כפי שהייתה לפני המפגש עם תרבות המערב כבר כרוך בסוג של מחקר היסטורי. פה, המודעות שאנתרופולוגים פיתחו להשפעה ההדדית בין עושי המחקר ומושאי המחקר, של הפערים המושגיים ביניהם, היא משהו שההיסטוריונים רק מתחילים לפתח (אני חושב..) התובנה שהתרבות שלנו עצמנו לפני חמש מאות שנים היא זרה לנו לא פחות מתרבות ילידית של לפני 150 שנה, היא תובנה חשובה להיסטוריון. כשמדברים על "הבנת תרבות פרימיטיבית" ומתכוונים בעצם לתרבות בעלת "עולם" המשגות שונה מזה שלנו, צריך לזכור שגם הזחה זמנית, ולא רק הזחה מרחבית, יכולה לגרום לפערי המשגה שקשה אפילו לדמיין את גודלם האמתי. במקרה של רצח קפטן קוק, יש הזחה משמעותית בזמן וגם במרחב.

אפילו כשאני מנסה להיזכר בעברי שלי, אפילו במשהו שקרה לפני פחות מחמש שנים, כמו למשל  הביקור שלי באי הגדול של הוואי, אני לא חושב שאני יכול  לשחזר את מה שהיה שם "באמת". אפילו אם לא הייתי מעביר את רוב הזמן מאז בלימודי פילוסופיה, ה"אני" של היום שונה במידה כזו או אחרת מהאני של אז, (אז עבדתי עדיין כמהנדס, גידול פירות אקזוטיים הלהיב אותי הרבה יותר מהיום, ולא הייתי כנראה כותב משפטים כמו אלה האחרונים) כך שאני דהיום לא באמת יכול להבין לחלוטין את עצמי דאז, וגם לא יכול לשחזר את מה שחוויתי אז. אפילו הדברים ש"בחרתי" לזכור מאותו ביקור, היו שונים. אם האני של היום היה מבקר שם באי, יתכן שהיה זוכר דברים אחרים לגמרי, ולכן לאחר מעשה, זה היה ביקור שונה, גם אם הייתי עושה במהלך הביקור עצמו את אותם הדברים בדיוק. מבלבל? ככה זה. אפילו לא זכרתי את הביקור במפרץ הזה, עד שבדקתי במפה איפה המקום אחרי שקראתי את המאמר, ורק אז ראיתי שזה היה המפרץ בו הייתי. אם הייתי קורא את המאמר קודם, אין ספק שהייתי זוכר את המפרץ הספציפי הזה.

פה מתוארת פרשה שלא תועדה על ידי תושבי הוואי – לאלו לא הייתה אז שפה כתובה. כל המקורות הם מערביים: או של חברי המשלחת, או של מיסיונרים אמריקאים שהגיעו להוואי ארבעים שנה לאחר האירוע ותעדו מה שההוואים זכרו, אבל גם זה, דרך הפריזמה ההכרתית שלהם, שלדוגמה, הייתה רווייה סנטימנט אנטי-בריטי. ממילא גם אותם הוואים שחיו ארבעים שנה מאוחר יותר, כנראה שלא תארו את הדברים כפי שהיו מתארים אותם תושבי הוואי מיד אחרי המפגש עם תרבות המערב, בטרם חלחלו השפעות התרבות הזרה פנימה, ואחרי שהם כבר היו מודעים ל"סיפור" כפי שסופר על ידי אנשי המשלחת, היום, יש בהוואי ממילא מעט מאד תושבים שהם צאצאי אותם "ילידים" שפגשו בקפטן קוק. כל חובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, היו לא רק "לבנים" אלא אפילו יהודים. אפילו בגרסה המחודשת של הוואי חמש-אפס, השחקן היחידי שהוא יליד הוואי הוא זה המגלם את  Kamekona. כל האחרים האמורים להיות ילידים, הם בעצם קוריאנים. לא ברור היום מי "רשאי" לדבר בשם אותם תושבי הוואי של אז, ועד כמה יש סיכוי לשחזר את התרבות ההיא, את עולם המושגים ההוא, במידה כלשהי של נאמנות.IMG_2357

משהו על הוואי: הייתי עשרות פעמים בחוף המערבי של ארה"ב, ואפילו חייתי שם שנה יחד עם משפחתי, ובכל הפעמים האלה לא חשבתי לטוס אל האיים האלה, גם כשכבר פחות או יותר ראיתי את רוב האתרים המשמעותיים האחרים של ארה"ב. הייתה לי תדמית שלילית על המקום, ודימיתי אותו תמיד כמו שנראית הונולולו בקולנוע, רצף אינסופי של מלונות חמישה כוכבים ותיירות המונית.

בשלב מסוים גילה מישהו את אזני שטיסה מתל אביב להוואי, כמעט באמצע האוקיינוס השקט, עולה בדיוק כמו טיסה מתל אביב לחוף המערבי של ארה"ב,  המקום שאליו שלח אותי המעסיק שלי דאז לא אחת בענייני עבודה. כך שאפשר לשלב את השניים ומבחינת חברת התעופה היעד המקורי בחוף המערבי יכול להפוך להיות חניית ביניים בהלוך או בחזור. אז החלטתי להעביר שם כמה ימי הסתגלות לאזור הזמן ההוא, לפני התחלת שבוע העבודה, במקום במלון סתמי וקניות בעמק הסיליקון.  בלי שום ציפיות, הגעתי פעם אחת לאי מאווי ופעם אחת לאי הגדול (זה שמו), והופתעתי.

יש לא מעט מקומות לא מקולקלים באיים האלה –  יש טבע פראי, הרי געש, תצורות לבה מוזרות, צמחיה טרופית, פירות אקזוטיים. בקיצור, ממש ממש שווה ביקור. יש גם חופים יפים, אבל זה יש לנו גם פה. מהתרבות המקורית של האיים לא נותר כמעט כלום, כמה שרידים מפוחלצים פה ושם.

Ken Love, אחד מחובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, הוא גם תועמלן של פירות אקזוטיים, ומפיק בין היתר פוסטרים כמו זה:

posterlarge2

יש באמת מבחר גדול של פירות מדהימים באי הזה. בצד השני, הגשום של האי (כ 5000 מ"מ בשנה), בצל הר געש פעיל, ישנה עוד משתלה של עצי פרי נדירים, אותה מפעיל יהודי ברזילאי, Oskar Jaitt, החי שם בבדידות מזהרת עם זוגתו הגרמניה, בבית מדהים הצופה אל הים. לפחות עד שהר הגעש שמעליו יתפרץ שוב והלבה תזרום – הפעם לכיוונו. בינתיים, עצי הפרי שלו גדלים נפלא על הקרקע הוולקנית של ההתפרצויות הקודמות. אבל הדרים, הוא לא מצליח לגדל. מבחינתו, הם הפירות האקזוטיים – פשוט לח שם מידי בעבורם.IMG_2279

לידיעת חובבי הפירות: ממש אי אפשר להוציא פירות או שתילים מהוואי בטיסה. יש הסגר חמור מאד ובשדה התעופה יש אפילו חיפוש על הגוף. אין סיכוי להוציא אפילו זרעים. הפתרון? FEDEX..

 [1] G. Obeyesekere, The Apotheosis of Captain Cook: European Mythmaking in the Pacific, Princeton 1992.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מפרץ Kealakekua

  1. פינגבק: אל תידחף לקיפוח שלי | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s