Telepresence

הפילוסופיה המטריאליסטית שפיתח קרל מארקס העניקה קדימות לסביבה החומרית, זו המחוללת על ידי הטכנולוגיה. לדעתו זו היא, ההוויה החומרית (אמצעי הייצור) והיחסים החברתיים הנגזרים ממנה (יחסי היצור) שמעצבים את התודעה שלנו. לא התודעה שלנו היא שמעצבת את הסביבה החומרית והחברתית שלנו.

להבנתי, קרל מרקס, שבמשנתו אני מעיין בימים אלה במסגרת קבוצת הקריאה שלנו (עוד רשומות עליו כאן וכאן), ראה את הטכנולוגיה, מה שהוא קרא "אמצעי היצור" כמתפתחת באופן בלתי תלוי בחברה. מעין כוח טבע שמתקדם באורח אוטונומי, ומעצב את פני החברה כך שתתאים לו.

ניראה לי קצת מפוקפק, לא סביר אפילו שהתודעה האנושית, התרבות, לא מכוונת אף היא בתורה את ההתפתחות של "אמצעי היצור", ליתר דיוק את הטכנולוגיה שמגדירה את אמצעי היצור, במין ספירלה עולה שבה ההוויה משפיעה על התודעה וזו בתורה משפיעה בחזרה על ההוויה. אבל מארקס מדבר שוב ושוב רק על כיוון השפעה אחד: "בני אדם, מפתחים את הייצור החומרי שלהם ואת יחסיהם החומריים, משנים בד בבד את קיומם הממשי, את מחשבתם ואת התוצרים של מחשבתם. החיים אינם נקבעים על ידי התודעה, התודעה נקבעת על ידי החיים (החומריים)" (האידאולוגיה הגרמנית)

איך התודעה עשויה הייתה להשפיע? על ידי הכוונת הכיוון שאליו מתפתחת הטכנולוגיה שמאחורי אמצעי הייצור. כך חשבתי לי עד שהתחלתי לנסות ולבחון בעיניים ביקורתיות את הטכנולוגיה שיותר מעשרים שנה עמלתי על פיתוחה ושכלולה – מחשבים.

אין בכלל ויכוח שהמחשבים, וטכנולוגיות הנגזרות מהם, כמו התקשורת הדיגיטלית בכלל והאינטרנט בפרט, שינוי את פני החברה האנושית באופן עמוק ביותר. אפשר גם להבחין בהתחלה של שינויים לא רק בתודעה האנושית אלא אפילו באופי האנושי, למשל באורך הזמן שאנשים מסוגלים להקדיש זמן רצוף למשהו (נראה אותכם מגיעים לסוף הרשומה הזו…).

אבל לא זה הצד של הדברים שרציתי לבחון, אלא לבחון האם הייתה השפעה משמעותית בכיוון ההפוך. באיזו מידה הטכנולוגיה שפותחה בתחום שבו עסקתי – מחשבים, הושפעה מתודעת החברה האנושית, מרצונותיה ושאיפותיה.

הטכנולוגיה של מעבדים התקדמה בקצב מדהים. כבר כשלושים שנה שמספר הרכיבים במעבד מוכפל כל שנה. "אמצעי היצור" של הסיליקון, מה שבתעשייה נקרא FAB, משפרים עצמם בקצב כמעט קבוע, הרכיבים קטנים בקצב קבוע, וחוץ מבעיות פה ושם, למשל שצפיפות האנרגיה הופכת כה גדולה שאין כבר אפשרות לסלק את החום החוצה, נראה כאילו זו טכנולוגיה שצועדת קדימה באופן די אוטונומי. מתודלקת כמובן בכספים אדירים, שכל דור של טכנולוגיה מייצר כדי שאפשר יהיה לפתח את הדור הבא של הטכנולוגיה, שנתיים אחרי. פה, אני ממש לא רואה איך התודעה האנושית, של החברה  ושל פרטים, באים פה לידי ביטוי.

ומה לגבי שכבת הטכנולוגיה שמעל? האם בבחירה מה לעשות באותן מספר גדל והולך של טרנזיסטורים, המכפיל עצמו מדי שנתיים, בא לידי ביטוי התודעה של החברה? ובכן – יש 2 דרכים שבהן אפשר לשפר את הטכנולוגיה: להריץ יותר מהר יישומים קיימים, ולהריץ יותר מהר יישומים עתידיים.

ב "יישומים קיימים" הכוונה לסט של אמות מידה (benchmark) שאמורים לייצג את היישומים שבהם הלקוחות, המייצגים את החלק הרלוונטי של החברה האנושית, משתמשים. כך שבמובן מסוים זה, השימוש שהחברה עושה בטכנולוגיה בפועל, שהוא לרוב לאו דווקא זה שמפתחי הטכנולוגיה חזו מראש, כן מניע את פיתוח הדור הבא של הטכנולוגיה.

אבל אם בוחנים את אמות המידה האלה לעומק, אזי רואים שרוב היישומים בהן הם או כאלה שכבר מזמן לא מייצגים שום דבר בעולם האמתי אך אי אפשר שלא להראות שמשתפרים בהם מדור לדור, או מייצגים יישומים שאין באמת צורך או משמעות לשיפורי מהירות בהם. כאלה שאיש לא יבחין בשיפור של ממש אם הדור הבא של המעבדים יבצע אותם 20% או אפילו 100% יותר מהר. כך ששיפורי טכנולוגיה ביישומים קיימים לא באמת נדחפים על ידי "משיכה" מצד החברה האנושית ותודעתה המתפתחת, אלא על ידי "דחיפה" מצד הטכנולוגיה, על ידי אותה הכמות הכפולה של טרנזיסטורים המחפשים תכלית לקיומם.

יתכן בהחלט שאותם השיפורים שנגזרו ממדידת יישומים הקיימים יתבטאו עם הזמן ביישומים חדשים ומסעירים, אבל זה מתברר רק לאחר מעשה, אחרי שהטכנולוגיה כבר בידי המשתמשים. לא התודעה של ציבור המשתמשים במחשבים היא זו שממנה הם נגזרו.

ומה לגבי יישומים חדשים, "עתידיים"? כאלה שדור המחשבים הנוכחי איטי מכדי לבצע, ורק קפיצה משמעותית בביצועים תגרום להם "לקרות" בעולם? לא פעם ניסינו לנבא את השימושים העתידיים במחשבים. היה לנו אפילו פעם "כוח משימה" לעניין, ונתנו לזה את השם DFU.

כמו שיש DFT, design for testing כך מכרנו למנהלינו את בשורת ה Design For User experience. ואף גייסנו לצורך העניין את צוות האנתרופולוגים המנתח את האופן בו המחשב משתלב בחברות שונות, בדרך כלל כאלה השונות מאד משלנו.

ובעזרת סט של טכניקות העשויות לדבר, ניתחנו את צרכי האנשים, שחלקם לא משתמש כלל במחשבים, וניסינו לראות איזה טכנולוגיה אנו יכולים להמציא כדי לעזור להם ולתרום לשיפור חייהם. שיפור שיהיה גדול דיו עד שהם ירוצו ויקנו את המחשב העתידי, שבקרביו יהיה מותקן המעבד העתידי, שבו נשלב את ה"טכנולוגיה" שנפתח, שבדרך כלל הייתה בסך הכל תוספת של כמה פקודות מכונה, וכמובן חומרה שתבצע אותן.

ברור שה"תודעה" שלנו, המהנדסים, שיחקה תפקיד לא קטן כאן, אולי יותר מהתודעה המדומיינת של אותם לקוחות פוטנציאליים: מוסטפה השרברב המרוקני, אניטה, הנערה מאיפנימה (טוב, סתם מברזיל…) ועוד כמה טיפוסים, שהאנתרופולוגים תיארו לנו יום טיפוסי בחייהם.

אז הנה אחד הדברים ש"מצאנו": כולנו שם בחדר, עובדים בחברה רב לאומית, היינו מנוסים כולנו בשיחות וועידה אל תוך הלילה, ומוקדם בבוקר, עם אזורי זמן שונים משלנו. ספרתי בעבר בישיבה אחת אנשים משבעה אזורי זמן שונים. רוב השיחות האלה היו בטלפון, ומיעוטן, בשיחות וועידה בווידאו. והיה ברור לכולנו שיש מרחק רב בטיב האינטראקציה בין פגישות שכאלה ופגישות פנים אל פנים, גם כאשר המשתתפים כבר מיומנים בניהול פגישות כאלה. שיפור התפקוד של שיחות וועידה היה ללא ספק יכול לתרום לנו, למהנדסים שהשתתפו בסיעור המוחות הזה.

אבל גם לאנשים אינספור ברחבי העולם. כמו למשל מרווין, המטפל של אבא שלי, שהותיר את ילדיו מאחור בכפר קטן בפיליפינים. הוא מדבר איתם בסקייפ, אבל זו חוויה שלא קרובה אפילו למפגש פנים אל פנים, גם כשיש חיבור טוב בשני צידי השיחה.

קראנו לזה Telepresence, נוכחות מרחוק. יש כמה חברות שמספקות כבר היום מערכות כאלה, הדורשות חיבור נתונים ישיר בקצב גבוה, חדר מיוחד בכל צד של השיחה ומערכת יקרה של מצלמות ומסכים, בעיקר לחברות גדולות הפרוסות על פני העולם, השוכרות אנשים בכל מקום בו "יחסי הייצור" עובדים לטובתן. רצינו לפתח טכנולוגיה שתאפשר לכל אחד עם מחשב נייד  לקיים מפגש איכותי, קרוב ככל האפשר למפגש פנים אל פנים, עם כל אדם אחר בעולם. אבל כמובן שצריך שיהיה זה מחשב נייד שבו יהיה מותקן המעבד שאותו תכננו. היו לנו כל מיני בעיות במצב הקיים שאיתרנו ושרצינו לפתור, שחלקן כן קשורות לתודעה האנושית.

למשל: מפריע לאנשים אם אתה מדבר אתם, אבל לא מסתכל להם בעיניים. והטכנולוגיה הנוכחית של שיחות וועידה סובלת מהבעיה הזו. כי המצלמה מותקנת בראש המסך, אבל המשתתף בשיחה, מסתכל על המסך, לא על המצלמה. המצלמה מצלמת את ראשו כאילו מלמעלה. התוצאה – בן השיח שלך נראה כאילו הוא בוחן את מבושיך. לא בדיוק מבנה אמון בין אנשים. לא פעם מתחשק לך להגיד:"'סתכל לי בעיניים, ראבק!"

איך פתרנו את הבעיה? אלו פרטים שאני לא יכול למסור בלי להסגיר סודות מסחריים של מעסיקי דאז, מה שאני לא מעוניין לעשות. אבל אני חושב שזה היה ניסיון מעניין בכל מקרה, לפתח טכנולוגיה הנדחפת על ידי צרכי החברה. לבטל את "קדימות הטכנולוגיה", ההוויה החומרית, על התודעה.

אבל אם נודה על האמת, רוב השינויים מדור אחד של מעבד לדור הבא הם עדיין מהסוג המובן מאליו, זה המוגדר כמעט לחלוטין על ידי הטכנולוגיה, כמו:

• מספר גדל והולך של ליבות בכל מעבד
• מספר גדל והולך של פריטי מידע המעובדים אל ידי כל פקודה (פקודות ווקטוריות ההולכות ומתרחבות באופן, לדעתי, בלתי נשלט כמעט)
• מספר גדל והולך של פקודות המבוצעות יחד בכל מחזור שעון
• מספר גדל והולך של מחזורי שעון בשניה (תדר המעבד)
• הגדלה מתמדת של פונקציות במעבד, כמו למשל זיכרון מטמון.

המצעד הזה של הטכנולוגיה ייעצר בסופו של דבר, כי הוא כבר לא באמת מביא ערך לחברה. לאנשים חשובים יותר דברים אחרים, כגון ניידות וצריכת הפסק מאד נמוכה, ולכן הם קונים טלפונים חכמים, וטאבלטים, והשיפורים במחשבים ניידים כבר לא מאד מזיזים להם. השיפורים במחשבים הנייחים, שם ב"ענן", לא נראים בעין לרוב החברה, ואף כי יש שם עדיין שוק גדול למעבדים, זה כבר לא זה. יש האטה, וההאטה תהפוך לזחילה. בדיוק כמו ששיפורים בבניית חומות הפסיקו להיות משמעותיים עם המצאת אבק השריפה. כמו שאף אחד גם לא רושם יותר פטנטים על שיפורים במנועי קיטור. ולא בגלל שאין מה לשפר ולשכלל שם.

אני חושב שמרקס טעה רק קצת. כי 95% מהטכנולוגיות אכן מתפתחות עצמאית, במין תהליך של אבולוציה המתגלגל מעצמו (בעזרת כמה אלפי מהנדסים ומיליארדי דולרים) ולא כתוצר של התודעה האנושית. 5%, הייתי רוצה לקוות, אולי כן.

או שאולי צריך לראות את זה הפוך: התודעה האנושית לא מניעה פיתוח טכנולוגיות. זה קורה לבד, משיקולים כלכליים ועל גבי האגו של מהנדסים. אבל התודעה האנושית היא כן זו שבולמת ולבסוף עוצרת את ההתקדמות האוטומטית הזו. היא זו שמבחינה שההתקדמות לא תורמת יותר, מאבדת עניין, אומרת "זה מספיק טוב כבר עכשיו" ושומטת את הקרקע, ואת הבסיס הכלכלי, מהמשך ההתקדמות בכיוון הנוכחי.