38-50, רחוב איינשטיין, חיפה


בלב לא קל עזבנו את דירתנו היפיפיה בהדר, ועלינו לכרמל. הרעש בקומה השלישית ברחוב ארלוזורוב הפך לנו מוגזם כך ששקט היה קריטריון מרכזי בבחירת מקום המגורים הבא. חיפשנו דירה בלי הרבה מדרגות, אבל בעיקר שקטה. לא עברנו כדי למצוא דירה יותר גדולה או עם יותר חדרים. גם לא כדי "לעלות בהר" אף שבחיפה יותר גבוה יותר נחשב. בנדודי מעלה-מטה במהלך השנים בחיפה, רחוב איינשטיין הוא עדיין הנקודה הגבוהה ביותר על ההר בה גרתי.

חיפשנו דירה בסביבות מרכז הכרמל הישן או בכרמל צרפתי, באחד מהרחובות היפים והוותיקים שיש שם, אבל בסופו של דבר נחתנו בבית אחורי ברחוב אינשטיין, באחוזה. לא אחד מאותם רחובות יפים שיש בחיפה כה רבים מהם. זהו רחוב ארוך, חדש יחסית ובו טורי ארוך של בתים חסרי כל יחוד ואופי. כשלמדתי בפנימיה הצבאית שליד בית בירם, וירדתי אל מרכז אחוזה ברגל לערב חפשי אחד בשבוע, רוב הרחוב הזה היה עדיין לא בנוי.

אבל בין רחוב אינשטיין ורחוב הנטקה שתחתיו מסתתרת רצועת ירק ארוכה שחלקה הנמוך יותר, זה שקרוב למרכז חורב היה גן ציבורי ירוק (עד שנשרף לאחרונה) ובו מגרשי משחקים, דשאים ועצים. לתוך הגן הזה, בלט הבניין במספר 33א, מוקף עצים מכל עבר ושקט כמו קבר.

זה בית אחורי שהירידה אליו לא תלולה מאד, כעשרים מדרגות המפוזרות על מרחק ניכר. בית בן שש דירות, שתיים בכל קומה. את צידה השמאלי של הקומה הראשונה, מעל קומת העמודים המפולשת, רכשנו. זו הייתה דירה בת שלושה חדרי שינה מסודרים לאורך פרוזדור ארוך, משעממת במובן הטוב של המילה, פרט לאותו יום לא משעמם במלחמת המפרץ הראשונה בו ישבנו בחדר הילדים במסיכות גז, סמרטוטים לחים על מפתני הדלתות, כאשר טיל עם ראש נפץ סטנדרטי לגמרי נפל כמה מאות מטרים מאיתנו.

כן, זו הייתה דירה בעלת תכנון חסר כל יחוד, בבית חסר כל יחוד, ברחוב חסר כל יחוד, בעיר לה דווקא יש לא מעט יחוד. מחדר המדרגות דלת הכניסה נפתחה ישירות לתוך חדר המגורים, שלו היה חלון מאד גדול הפונה צפונה אל נוף מרהיב של המפרץ והרי הגליל, עד שהעצים בגן מטה צמחו והפכו את הנוף לנוף של צמרות. כשנכנסנו שינינו טיפה את מבנה הדירה. בלי להתערב אי אפשר הרי. הסרנו את החלק העליון של הקיר בין המטבח לחדר המגורים אבל את המטבח המאד לא נוח השארנו ללא שינוי. (על החלק התחתון של קיר המטבח יושב בתמונה מטה בתנוחה אופיינית החתול דידי זחמ"ל  – זכר חתול מחונן לברכה). הפכנו, לכמה שנים, את אחד מחדרי הילדים לחדר משחקים והסרנו את הקיר שהפריד בינו לפרוזדור ובשני שיכנו את שני ילדינו, חיברנו את מרפסת חדר השינה לחדר השינה. חידשנו את חדר האמבטיה והסבנו מקלחון לשרותים נוספים. דברים קטנים כאלה. שיפוץ לא טראומטי.img_0540

דירה שקטה, מוקפת ירוק, 3 דקות הליכה ממרכז חורב.  בעלת אקלים מאד נוח. אולי בגלל מיקומה על קו הרכס של הכרמל, או שאולי בגלל הרוח העוברת בקומת העמודים ומסיעה את החום מריצפת הדירה, הדירה הייתה קרירה בקיץ. הייתה בה מערכת הסקה דירתית מופעלת גז ומחליפי חום בכל הדירה, שלא הפעלנו בגלל עלות ההפעלה אבל אולי בגלל שתי הקומות שמעל, או בגלל שהיינו יותר צעירים, בחורף לא היה מאד קר בדירה. ברוב שנותינו שם לא היה לנו שם מזגן והוא גם לא היה חסר.img_0103

היה מאד נוח לגדל שני ילדים קטנים בדירה הזו. בניגוד לקודמת, הם יכלו לרדת ללא השגחה לחצר, לשחק על הדשא הגדול שבין הבית האחורי והקדמי או בגן הציבורי מאחורי הבית. בניגוד לשכונת הדר שבשנים ההן הייתה סביבה מאד זקנה, היו הרבה ילדים באזור. היו גני ילדים ובית ספר יסודי ברחוב עצמו. לא גני הילדים ולא בית הספר (אינשטיין) הצטיינו, אבל לפחות  חבריו לספסל הלימודים של בננו הבכור גם גרו קרוב. את בני הצעיר שלחנו דווקא רחוק – לבית אורן למסגרת אלטרנטיבית שאך נפתחה בשם מיתר, ולבית הספר הפתוח יותר מאוחר, אחרי ששבנו משנה וחצי בשליחות בארה"ב, שם הוא התנסה גם בחינוך על פי שיטת מונטסורי.

אבל גם את הדירה הזו עזבנו, אחרי 12 שנים (היא עדיין שלנו, למי שמחפש דירה…). זוגתי שתחייה החלה לעשות אמנות ולא היה לזה מרחב בדירה. גם אני חזרתי מארה"ב כולי מלא התלהבות מנגרות, משהו אותו למדתי שם ממורים מצויינים במקום מצויין וחשבתי שאעסוק בו הרבה יותר ממה שבפועל קרה. אחד מחדרי הילדים היה בעצם חצי חדר ומאד צפוף לנער מתבגר, והחניה ברחוב הפכה להיות סיוט עם השנים. הייתה לנו אמנם חניה למכונית אחת, שחלקנו עם עוד דירה. חודש כן חודש לא. אבל בשעות מסויימות היית צריך להיות מאד יצירתי בכדי למצוא חניה ברחוב.

בדיעבד, הסיבה העיקרית היא כנראה השנה וחצי במהלכן גרנו בבית פרטי במדינת אורגון אשר בארה"ב. פתאום הבנו את ההבדל בין בית משותף לבית פרטי צמוד קרקע, משהו שעד אותו זמן לא חלקנו עם חברינו, שכולם עד אחד עזבו את חיפה בחיפוש אחרי הצימוד לקרקע. חוץ מזה, חפצינו התרבו, חלק מזה בעקבות מה שחזר איתנו במכולה מארה"ב (במימון מקום העבודה). החפצים פשוט גירשו אותנו מהדירה. היה מקום או לחפצים או לנו, או לעבור לחלל יותר מרווח. כך שדי מהר אחרי החזרה מארה"ב התחלנו לחפש את פתרון הדיור הבא.
הפעם זה לקח כמה שנים.  ככה זה כשתעקשים לבנות לבד.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט תיעוד החללים בהם חייתי. כל שאר הפרוייקטים כאן.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “38-50, רחוב איינשטיין, חיפה

  1. פינגבק: 42-43: SW Bridletrail Ave., Beaverton, Oregon | דרכי עצים

  2. פינגבק: אל המנוחה ואל הנחלה | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s