סיבתיות

בסמסטר האחרון אני יושב בימי רביעי בבוקר בחדר הסמינרים של החוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, שומע חופשי בקורס, לא משנה איזה. על הקיר מימיני תמונה של כל חברי הסגל בחוג, לא מאד מעודכנת. בפינה הימנית התחתונה של התמונה, יש תמונה של פרופסור אמריטוס אחד של החוג, היום כבר לא בין החיים.

ביום רביעי האחרון הסתכלתי שוב בתמונה ולפתע נפל לי האסימון: זה האיש שהניע שרשרת סיבתית שהביאה אותי שבעים ושלוש שנים מאוחר יותר אל החדר ההוא, שרשרת שאני מתאר בקיצור כאן. אולי יש פה לקח מסויים על האופן בו מתגלגלים חיינו, אולי זה סתם מקרה אופייני לתקופה הזו של "שואה ותקומה", לבטח זו הדגמה של "מושלכות" היידגריאנית. ככה זה  הולך:

1945: מלחמת העולם נגמרה, אבי והוריו שבו לעיר מגוריהם ממקום המסתור שלהם בכפר נידח. אבי רוצה לחזור לבית הספר התיכון ממנו סולק כיהודי ארבע שנים קודם, להשלים תעודת בגרות כדי שיוכל ללמוד באוניברסיטה. מוכנים אפילו לקבל אותו לכיתה י"א, אף שסולק בכיתה ט. אמא שלו לימדה אותו בזמן הזה, במסתור, כך שמצבו סביר יחסית לתלמידים האחרים.

אבל אז מגיע העירה שליח מישראל, זה שיהיה לימים פרופסור, ומסביר לאבי, ציוני שרוף שכמותו, שבארץ ישראל החלוצים לא צריכים לא תעודת בגרות ולא תואר אוניברסיטאי ועדיף שיכשיר עצמו למקצוע שיכול להועיל בהקמת המדינה שבדרך. אבי משתכנע, והולך להיות שוליית חשמלאי. מגיע לארץ, עולה על הקרקע בקיבוץ בעמק בית שאן ומתפקד כחשמלאי הקיבוץ. השליח מהארץ לא קונה את הסחורה שהוא מוכר, ממשיך משם הלאה לוינה המעטירה, ומסיים לימודי דוקטורט בספרות. חוזר לארץ, מצטרף לקיבוץ כפר המכבי בפאתי חיפה, ומלמד באוניברסיטת חיפה עד פרישתו לגמלאות. פגשתי אותו שם בקיבוץ כבר אחרי, קצת לפני מותו.

1950: הקיבוץ (אבוקה) מתפרק, אבי ואמי עוברים לחיפה ואבי מתפרנס כל חייו, כחשמלאי, כמורה לחשמל בבית ספר מקצועי, כקבלן לעבודות חשמל בתעשיה. חשמל זורם בכפות ידיו.

1969: חשמל החל זורם גם בכפות ידי – לא היה זה מקרה שכאשר הועפתי אחר כבוד (למזלי) מהפנימיה הצבאית ומבית הספר הריאלי גם יחד (תהילת הניצחון של מלחמת ששת הימים איימה להסיט אותי מהשרשרת הסיבתית אותה אני מתאר כאן) הגעתי למגמת החשמל והאלקטרוניקה בבית ספר מקצועי. זה גם בית הספר היחיד שהיה מוכן לקבל אותי בנקודת הזמן ההיא, כך שלמרות שאף פעם לא הייתי "הטכנאי הצעיר", ותמיד חשבתי שנטיותיי "הומניות", שרשרת הסיבתיות הייתה חזקה מניסיונותיי לברוח ממנה, והסלילה אותי חשמַלַה…

1974: סיימתי את הלימודים, אחרי תהפוכות מה, כטכנאי אלקטרוניקה והתגייסתי לצבא כטכנאי בחיל הקשר. הציוד שבו טיפלתי בצבא היה ציוד רדיו בתדר גבוה, מיקרוגל בעצם, ובעקבות שיבוץ מקרי זה חשבתי שטוב יהיה להתמחות בתחום הזה גם בטכניון. למדתי הנדסת חשמל ואף עשיתי תואר שני בתחום. למזלי לא המשכתי ישר לתואר שלישי אלא הלכתי לבדוק קודם איך זה לעבוד בתחום.

1989: אחרי שלוש שנות עבודה מעשית בתחום המיקרוגל, (בחברה כושלת כלכלית במגדל העמק בשם אופטומיק) הבנתי שני דברים: שאני גם לא באמת נהנה מעבודה בתחום, וגם שאופק השכר שלי לא מתקרב לזה של חברי לספסל הלימודים שהחלו לעבוד באינטל (ושלא הפסקתי לשמוע על הבונוסים שלהם, ועל המניות שהם מקבלים ומכפילות את ערכן אחת לכמה שנים.) אז למרות שכבר "הייתי מושקע" בתחום התדר הגבוה, גם בתואר שני, "הלכתי אחרי הכסף" ושמתי את העניין המקצועי במקום השלישי. היה לי תואר שני בהנדסת חשמל, למדתי ולימדתי בטכניון מבנה מחשבים, וזה היה מספיק בשביל לשנות תחום ולהפוך ארכיטקט של מעבדים. אפילו היה לי מעניין לעבוד בתחום.

2011: עשרים ושתיים שנה אחרי ההחלטה הזו, שהחזירה אותי לשרשרת הסיבתית המקורית, גם מיציתי עניין וגם יכולתי להרשות לעצמי להפסיק לעבוד ולהתחיל ללמוד דברים שגם באמת מעניינים אותי, ושגם מאתגרים את מוחי המסתייד.

2018: היום, עשרים ותשע שנים אחרי ההחלטה דנן, שבעים ושלוש שנים אחרי ההחלטה ההיא, של אבי, אני לומד, מטייל, נהנה (מזה ששה שבועות) מהנכדה. טוב לי. וזה הכל הונע שם, ב 1945.