"האיש בלא תכונות, שבו מדובר כאן, שמו אולריך – אין זה נעים לקרוא בשם פרטי אדם שזה עתה הכרת אותו, אך מתוך התחשבות באביו לא יוזכר שם משפחתו" (רוברט מוסיל, האיש בלא תכונות)
פרק ראשון – במצב של חולשה מסתבך אולריך עם ידיד חדש
אולריך זה, ששם משפחתו לא יוזכר, התרווח בכיסא, הקשיב לדינדון פעמוני הפרות באפרים המוריקים על ההר ממול, והושיט יד אל ספל הקפה. הקפה יצא חזק הבוקר, והוא גחן קדימה להוסיף לו מעט חלב שקדים. מהזווית הזו, כשהוא רוכן מעט קדימה, הוא יכול היה לראות את פינת אגם ז'נבה מציצה אל תוך העמק שלמטה, וגם את שתי קרוניות רכבת ההרים מטפסות ועולות אל התחנה שמשמאלו.
הרכבת של 7:45 מVilleneuve הייתה הסימן שלו שהגיע הזמן להפסיק לשוטט באתרי החדשות ולראות מה בעצם לא השתנה בעולם, ולהמשיך לכתוב. להמשיך לקדם את הספר השני שלו, אותו התחיל לכתוב לפני יותר משנה. זה ממש לא התקדם על פי לוח הזמנים שהוא, והמוציא לאור שלו, הציבו. הייתה לו עלילה, אבל חלק מהדמויות סירבו לקבל פנים ונפח, והוא לא ידע איך לגרום להן להופיע לפניו.
אבל לפני זה, אמר לעצמו, רק עוד הצצה קלה בפייסבוק – לבדוק אם במקרה מישהו התייחס אליו מאז אתמול בערב. הוא הרגיש די בודד ועזוב פה ב Leysin מאז שעבר הנה מציריך והשאיר מאחור את כל מכריו וחבריו, (לא שהבידוד הועיל לכתיבה שלו כפי שקיווה) ,ולכן עדיין בדק ועדכן פעמיים ביום את דף הפייסבוק שלו, כמעט ערוץ הקשר היחידי שלו עם האנושות.
אף אחד ממש לא התייחס לסטטוסים שלו מהימים האחרונים, כנראה שנמאס לאנשים לראות עוד ועוד צילומי שקיעות, מדהימות ככל שיהיו, מהמרפסת שלו. אבל הוא שמח לראות בקשת חברות חדשה, שהוא מיד אישר. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, אמר לעצמו. ומיד עבר אל דף הבית של המבקש לראות במי מדובר. הוא ראה שהוא מישראל, ושמו לא אמר לו כלום.
לאולריך היה מושג שטחי על ישראל, בעיקר מהחדשות. לא היה לו שום קשר למקום – הוא לא הכיר שם אף אחד ולא ביקר שם מעולם. כמו רוב חבריו ומכריו, הוא אפילו לא חיבב את המדינה במיוחד, בעקבות מה שהוא ראה במהדורות החדשות, שתיארו תכופות ובצורה גרפית את יחסה המחפיר לעם הפלסטיני.
לא היו לו ולחברו החדש שום חברי פייסבוק משותפים, אבל תמונתו של זה נראתה מוכרת איכשהו. הוא היה מעיר בשם חיפה, ושם העיר צלצל מוכר לאולריך, אבל הוא לא זכר מאיפה. הוא סגר את דף הפייסבוק, בכוונה לחזור ולברר את עניין החבר המסתורי הזה יותר מאוחר, אחרי שיכתוב לפחות עשרה עמודים.
'קצת משמעת', חשב לעצמו אולריך, 'ככה לא נתקדם'. הוא פתח את מעבד התמלילים, קרא את סוף שלושת העמודים שכתב אתמול בערב, כדי להיזכר איפה עצר, ואז נזכר איפה הוא שמע על חיפה.
זה היה אחרי מלחמת המפרץ השנייה, כשנסע עם זוגתו וורה לירדן, במסגרת סרט דוקומנטרי שהפיקה על הפליטים מעירק. הוא קשר שם שיחה עם ירדני משכיל, פקיד במשרד החינוך המלכותי של ירדן, באותה הטירה השחורה הבנויה אבני הבזלת ממנה כה התרשם, בעיר אזרק, זה סיפר לו שהוא מחיפה. זה הייתה בעיני אולריך הגדרה קצת מוזרה, כי אותו פקיד מעולם לא היה בחיפה, אבל אימא שלו נולדה שם, אמר, הוא אפילו יודע לזהות את בית מגוריה שם בGoogle earth-. אימא שלו, סיפר הפקיד, שומרת עדיין את מפתח הבית, ובבוא היום הוא בתורו יקבל את המפתח וישמור אותו עד שיגיע היום בו יוכל לשוב לבית, או שיעביר את המתח הלאה, לדור הבא. אולריך זכר שהסיפור נגע ללבו, ושהוא באמת התכוון לברר את הדברים, וללמוד קצת יותר על הנושא, אלה שעם שובו הביתה שכח מכל העניין.
ונזכר שגם בבאזל, בתערוכה של האמנית מונה חאטום, שבה ביקר שנה קודם יחד עם אימא שלו, קרא שהאמנית נולדה בביירות וחיה בלונדון אבל מגדירה את עצמה כחיפאית. הוא תהה אם אותו חבר פייסבוק חדש שלו אכן גר פיסית בחיפה או שהוא מחיפה שבלב, כמו מונה חאטום ואותו פקיד ירדני.
במקום להמשיך בכתיבה, כפי שהיה אמור לעשות, אולריך שב ופתח את הדפדפן כדי לבדוק מיהו אותו האחד שיצר אתו קשר. חיפוש בגוגל אחרי שם המשפחה שלו העלה בעיקר אתרים הקשורים ליצרן העטים האמריקאי שנשא את אותו השם. הוא בחן בסקרנות את אלבומי הצילומים שאותו חבר חדש העלה לפייסבוק, ושם לב שגם הוא חובב לא קטן של שקיעות, וגם זריחות, אלא שאלו שלו היו מעל הים, ולא מעל ההרים, כמו רוב אלו של אולריך.
את עדכוני הסטטוס שלו לא הצליח לקרוא. הם היו בשפה אותה לא הכיר, השפה בה משתמשים מן הסתם בישראל. אבל כיוון שכבר התחיל לחפש, ניסה לחפש ברשתות חברתיות אחרות, וב LinkedIn גילה, לתדהמתו, ששם הנעורים של אביו, אותו נהג להוסיף בסוגריים ליד שם משפחתו הוא, מופיע שם בסוגריים גם ליד שם משפחתו של אותו חבר.
זה היה שם נדיר. כה נדיר עד שלא היה לו ספק שאין זה מקרי. זה היה השם שאביו נשא עד שהבריח את הגבול לשוויץ וקיבל מסמכים חדשים ושם משפחה חדש. אולריך החליט לאחר מות אביו להוסיף את שם נעוריו לשם משפחתו הוא – לא ממש באופן פורמלי במרשם התושבים, אבל בסוגריים בחלק מהרשתות החברתיות ובחתימת המייל שלו. הוא אף פרסם את ספרו הראשון תחת שם זה.
הוא שלח הודעה לחיפה: "מה משמעות השם המופיע ליד שמך בסוגריים ב LinkedIn ?" וכרבע שעה מאוחר יותר, קיבל תשובה: "אני רואה שגם אתה מיומן בחיפוש…. זהו שם נעורי. שיניתי אותו לשם עברי כי פה אף אחד לא מצליח לכתוב אותו בלי שגיאות או לבטא אותו נכון. ומה משמעות השם שבסוגריים ליד שמך?"
אולריך חקר את אביו לא פעם על מקור השם, אבל אביו היה תמיד מאד שתוק בקשר לעברו. כל מה שאולריך ידע היה שאביו נולד בפולין, עבר לשוויץ בגיל שמונה עשרה, ואחרי זמן קצר פגש את אמו. אביו אף פעם לא דיבר על התקופה שלפני הגיעו לשוויץ. היו תקופות שזה הטריד את אולריך אבל לא מספיק כנראה – הוא באמת היה צריך להשתדל יותר לדובב את אבא שלו, חשב, אבל מי היה מעלה בדעתו שאביו יחטוף התקף לב בגיל 68, כשהוא משייט לבדו במפרשית בלב אגם קונסטנץ?
כבר כשכתב את ספרו הראשון הרגיש אולריך שהערפל האופף חלקים מעברו של אביו הפריע לו לאפיין את אבי הדמות הראשית בספר. לא היה לו הרבה מה לעשות בעניין והוא התמודד עם זה על ידי צמצום נוכחות הדמות בספר, עד כמה שזה היה אפשרי. בספר הנוכחי, הקושי הזה כבר היה הרבה יותר מטריד. דמות האב התעקשה לפלס את דרכה אל מרכז העלילה שכתב, והיה לו קשה לבנות אותה כדמות בעלת נפח וממשות.
אולריך משך בכתפיו, סגר את המחשב הנייד, אסף את קערת המיזלי ואת ספל הקפה ונכנס הביתה. הוא התיישב ליד שולחן העבודה שלו, פתח את המחשב, ושלח הודעה אל ההוא מחיפה המסביר את עניין שם המשפחה אצלו. ואז מישש את עורפו והחליט שהגיע הזמן ללכת להסתפר. הוא החליט ללכת ולהסתפר אצל הספרית במונטריי. אם ימהר, יספיק לתפוס את הרכבת שעלתה לפני כמה דקות, בדרכה חזרה למטה. הוא לא הצליח ממילא להתרכז בכתיבה – סיפור שם המשפחה היה מטריד. חוץ מזה, היו כמה סידורים שהוא דחה כבר כמה ימים.
אולריך העדיף מספרות של נשים – שם קיבל תמיד יחס מועדף והריחות היו נעימים יותר. המספרה המועדפת עליו ביותר הייתה זו הממוקמת בלובי של מלון Montreux Palace , בה נהג להסתפר וולדימיר נבוקוב בשנים שבהן המלון היווה את ביתו הקבוע. רק שם ידעה הספרית להחזיר לשערו של אולריך את גוון החום-בלונד המדויק של ימי נעוריו. הוא רץ לרכבת, והספיק לקפוץ עליה ממש ברגע בו נסגרו הדלתות.
—————————-
זהו עדכון, ואני מקווה גם שיפור, לחלק הראשון של הסיפור שפרסמתי בעבר והורדתי.
קישור לפרק השני, מתוך שמונה .
פינגבק: פרק שני – לאולריך יש סידורים, וקצת על שפות | דרכי עצים
פינגבק: פרק שלישי – שבו אולריך מרגיז ספרית ומוצא בן דוד | דרכי עצים
גד,
כתוב טוב מאוד. מצא חן בעיני.
הפתיחה מצוינת, כי יש בה גם תאור האווירה בה שרוי הגיבור.
אחד הדברים שלמדתי בסדנאות בהן משתתפת: סיפור טוב צריך לכלול גם דיאלוג (נוסף על הסיפר, כלומר- דברי המחבר, והתאור). טוב שנתת אותו כשכתבת על הקשר הפייסבוקי עם החבר החיפאי. לי לא הפריע שלא היו עוד דיאלוגים, כי זהו פרק רקע לסיפור והוא כתוב יפה גם בלעדיהם.
השם של הפרק ארוך ומסורבל מדי בעיני.
פינגבק: פרק רביעי – לאימא של אולריך אין מה לחדש לו | דרכי עצים
פינגבק: פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה | דרכי עצים
פינגבק: פרק שישי – אולריך עובר על חרם דרבנו גרשום וקורא את מכתבי גרשום | דרכי עצים
פינגבק: פרק שביעי – אולריך פוגש את שלמה, ויש גם חיבוק | דרכי עצים
פינגבק: פרק שמיני ואולי אחרון – לאבא של אולריך היה עוד סוד אחד | דרכי עצים