פרק שביעי – אולריך פוגש את שלמה, ויש גם חיבוק

קישור לפרק הראשון

אולריך לא הצליח לפגוש את שלמה לפני ההופעה. הטיסה שלו אחרה והוא הגיע להופעה מתנשף ממש עם כיבוי האורות, כך שהם נפגשו רק אחרי ההופעה, בבית הקפה על שפת האגם שמתחת לאולם הפסטיבל.

כבר במהלך ההופעה, אולריך הגניב כמה פעמים מבט לאחור אל הכיסא שבו ידע שיושב שלמה, אך האולם היה די חשוך. כעת, שניהם ישבו ובחנו איש את רעהו, אבל ההופעה הייתה עבור שניהם חוויה כה חזקה עד שהקרח נשבר מיד. הם היו פשוט שני חובבי ג'אז נרגשים, מחליפים רשמים.

וורה התבוננה בשניהם, המסרטה הקטנה שלה פועלת בשקט. שניהם יושבים על קצה המושב, מדברים באנגלית, שוטפת ורהוטה אך בעלת מבטא, נרגשים בעליל. הדמיון ביניהם ברור. היו ההבדלים השטחיים, אולריך במקטורן וחולצת סריג בעלת צווארון גולף היה לבוש הרבה יותר פורמלי משלמה, שהגיע בחולצת טריקו שחורה של "ג'אז בים האדום". גם תסרוקתו המוקפדת של אולריך, ושערו הצבוע חום בהיר הגובל בבלונד היו בנגוד בולט לשערו המאפיר והקצוץ, צמוד לעור הגולגולת, של שלמה. אבל מעבר להבדלים האלה, הם היו בערך בני אותו גיל, בערך באותו גובה, בערך באותו משקל. פני אולריך היו יותר מוארכים ויותר שזופים, אך גם שם ניכר דמיון לא מבוטל. היה להם אף מעט שונה, אך גבות מאד דומות, כמעט מחוברות. כמעט ואפשר היה לחשוב שהם אחים.

לאח של אבא שלו, שעל שמו הוא נקרא, סיפר שלמה, היו כמנהג היהודים שם באותם הימים, שני שמות. קראו לו אלכסנדר, והיה לו גם שם עברי – שלמה. גם לאביו, סיפר שלמה, היה שם נוסף – בסלובקיה קראו לו אוסקר, אבל בישראל הוא משתמש בעיקר בשמו העברי.

"עד עכשיו ידעתי שאני נקרא אולריך, על שם גיבור ספרו של רוברט מוסיל, האיש ללא מאפיינים. מסתבר שכנראה שכמוך, גם אני נקרא על שם אחי אבי, שאבי חשב שנספה בשואה, כלומר – אביך" אמר אולריך, "שמי האמצעי הוא אוסקר. אני לא משתמש בו, אבל בתעודת הלידה שלי, ואפילו בדרכון, אני רשום כאולריך – אוסקר. אבי לא אמר כלום אף פעם לגבי שמי השני. כעת אני חושב שזה ברור.

אולריך אגב, כי אבא שלי מאד אהב את ספרו של מוסיל, ותמיד ראה סמליות בכך שגם רוברט מוסיל, כמוהו, עבר מאוסטריה לשוויץ כדי להימלט מהנאצים, בדיוק ארבע שנים לפני אבא שלי. וגם – מוסיל נפטר ממש באותו היום שבו אלכסנדר הגיע לשוויץ –ב 15 לאפריל 1942. מוסיל לא היה יהודי, אבל אשתו כן.

"וחוץ מזה, גם אני," הוסיף אולריך, "הייתי רוצה להיות מסוגל לכתוב כמו מוסיל." והתנצל על ההפרעה. "אנא המשך..".

אלכסנדר, המשיך שלמה, נולד במה שהיום סלובקיה ב 1924, והיה הבכור למשפחה יהודית חילונית וציונית. הוא הלך לתנועת הנוער "מכבי הצעיר – גורדוניה" ובדיוק היה אתם במקום בו היו ב"הכשרה" לעליה לישראל כאשר הגרמנים באו לשם ועצרו את כל חניכי התנועה. הוא הצליח לברוח מהמקום, אך את חבריו שלחו למחנה מאידנק. הוא הסתתר מאז אותו היום בחדרו בדירת הוריו, בלי להיות מסוגל לצאת, כששאר בני משפחתו עדיין בחופש יחסי הודות לאותה תעודה שבזכותה הורדו מהרכבת.

לקח ללודוויג, אבא של אלכסנדר, סבא של שלמה ושל אולריך, כמה שבועות, אך הוא הצליח למצוא מבריח שיבריח את אלכסנדר דרך אוסטריה לשוויץ. זה היה יקר, זה היה מסוכן, אך לא הייתה אופציה אחרת. אלכסנדר היה מבוקש על ידי הגרמנים, וסיכן את שאר המשפחה בכך שהוא הסתתר בדירתם, בבית דירות עם שכנים לא מעטים שלא כולם היו צדיקים גדולים.

וכך, הם נפרדו מאלכסנדר, ובשעות הקטנות של אחד הלילות הוא יצא לדרך עם המבריח ומאז הם לא שמעו ממנו יותר.

שנים אחרי המלחמה הם ניסו לחפש אותו. היו הרבה אנשים שנעלמו בזמן המלחמה, והיה ברדיו הישראלי "מדור לחיפוש קרובים" שאליו הם פנו שוב ושוב, בבקשה שישדרו את שמו בתקווה שישמע וידע שהם בחיים ומחפשים אותו."

"ומה לגבי הרישום שעל פיו הם היו ברכבת לאושוויץ?" שאל אולריך. "גם לאבי כנראה הייתה סיבה טובה לחשוב שהם לא שרדו".

"המעביד של סבי, אבי אלכסנדר הצליח להוריד אותם ברגע האחרון מהרכבת", סיפר שלמה, "אחרי שכבר נכתבה רשימת הנוסעים ואחרי שכבר נחתמו הקרונות, בעזרת אישור שנקנה בשוחד, שמאשר שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית"".

"ואחרי זה?" שאל אולריך

"הם נשארו בדירתם עוד כמה חדשים, ואז עברו להסתתר באיזה כפר נידח. אחרי המלחמה הם חזרו לדירה בה גרו לפני שנלקחו למשלוח לאושוויץ, וגרו שם עוד כארבע שנים, עד שהיגרו לישראל.
ובכל השנים האלה קיוו שאלכסנדר יחזור.

סבא שלי, שלנו, כתב כל שבוע מכתבים, עם תמונות, לקהילה יהודית כזו או אחרת, במסגרת החיפושים אחרי בנו האבוד, אביך. תחילה לקהילות בשוויץ ואחרי כן הרחיב את החיפוש לאוסטריה, גרמניה, סלובקיה, צרפת אפילו. כך כמעט עשור עד שהתייאש והפסיק."

"אבי דאג שלא יהיה לו שום קשר עם שום קהילה יהודית" אמר אולריך "וגם שינה את שם משפחתו. לא היה לחיפוש הזה שום סיכוי"

כמעט שבעים שנה אחרי, סיפר שלמה, הוא נתקל בחנות הספרים באינטרנט Amazon בספרו הראשון של אולריך, זה שאותו פרסם תחת שם הנעורים של אביו, והוא חידש את החיפושים. הוא שמח לגלות עוד מישהו הנושא את שם נעוריו הוא, ואחרי חיפוש קצר ברשת מצא את אולריך. "תמונת הפרופיל שלך בפייסבוק גרמה לי להבין שאני בכיוון הנכון."

שלמה עצר ובחן את פני אולריך. "אז מה שלומך, בן דוד?" שאל.

אולריך החניק דמעה: "אני שמח שמצאת אותי. אין לך מושג כמה." הוא קם, אחז קצרות בכתפה של וורה, מחפש נקודת משען, עבר אל צדו השני של השולחן והושיט את ידו אל שלמה. זה, הסיט את היד, התקרב, וחיבק את אולריך. אצל אולריך במשפחה לא התחבקו. הוא ניסה לא להירתע, ואחרי היסוס קל התמסר לחיבוק הדובי של שלמה.

שעתיים מאוחר יותר, אחרי שלוש או ארבע בירות, ואחרי שהתעדכנו עדכון שטחי משהו האחד בחיי השני, כשוורה מתעדת מן הצד, שלמה עצר לרגע, והיסס. הוא בחן את אולריך שישב וכתב לעצמו את עיקרי הדברים ששמע במחברת ירוקה קטנה. אולריך הרים את עיניו, והסתכל בו במבט שואל.

קישור לפרק הבא, השמיני וכנראה אחרון…