פרק שמיני ואולי אחרון – לאבא של אולריך היה עוד סוד אחד


קישור לפרק הראשון

שלמה משך קלות בכתפיו: "יש לי עוד משהו לספר לך, משהו שאני לא בטוח עד רגע זה אם כדאי שאספר."

"אנא ספר, היו סביב אבא שלי גם כך הרבה יותר מדי סודות"

"הייתי לפני כעשר שנים עם אבא שלי בסלובקיה, בסוג של  מסע שורשים." המשיך שלמה, קצת במבוכה. "ביקרנו בבית שבו הם גרו בדירה אחת לפני המלחמה, ודירה אחרת אחרי המלחמה. דיברנו שם עם אלו מהשכנים שנשארו שם מתקופת המלחמה, ושניים מהם סיפרו שמישהו, שהזדהה כאלכסנדר , בא לבקר בבניין ושאל על משפחתנו. הוא לא אמר בשום שלב שהוא אותו שלמה-אלכסנדר שגר בזמנו בבית אבל הם היו די בטוחים שזה אכן היה הוא"

"מתי זה היה?" שאל אולריך

"הם חושבים שזה היה כנראה ב 1968, בתקופת האביב של פראג, כאשר אפשר היה להיכנס למה שאז היה צ'כוסלובקיה."

"עד כמה הם היו בטחים שזה היה שלמה-אלכסנדר?"

"די בטוחים. הוא אפילו שאל על אחד השכנים שגר אז בזמן המלחמה בבית, בשמו."

"ומה הוא שאל?"

"הוא שאל אם הם יודעים משהו על אותה משפחה יהודית גרה בבניין. הם סיפרו לנו שהם מסרו לאותו מבקר שהמשפחה עליה הוא שואל שרדה את המלחמה, ואפילו חזרה לגור בבית אחרי המלחמה. שהיא היגרה משם אחרי עליית הקומוניסטים ב 1949. אחד מהם סיפר שאפילו נתן לו מעטפה של מכתב שקיבל מסבא שלי מישראל, ועליה הכתובת שבה גר אז בחיפה".

"זה היה מן הסתם מרגש אבל מטריד לאבא שלך"

"גם לי. אבל אבא שלי לא היה יכול להירגע מאז אותו היום. המחשבה שאחיו חי, נמצא אי שם בעולם ולא יוצר אתו קשר, אולי מבחירה, כאבה לו מאד. זה הוציא אותו מדעתו, והוא הוציא אותי מדעתי. הוא זה שביקש ממני לחפש את אלכסנדר, ועד שמצאתי אותך וגיליתי שאביך כבר לא חי, הוא תחקר אותי כל שבוע איך החיפושים מתקדמים ומה עשיתי השבוע בעניין".

"איך הוא הגיב כאשר מצאת שאבא שלי כבר לא בחיים?"

שלמה חשב על זה קצת: "אני חושב שבמידה מסוימת קצת רווח לו שלא יוכל לשמוע את אלכסנדר מנסה להסביר איך ולמה הוא נעלם מחייהם. היו שנים שבהן הוא נהג לדמיין איך יתעמת עם אח שלו אחרי שימצא אותו, איך יסביר לו עד כמה זה היה משמח את אבא ואמא שלהם אם הם היו יודעים ששני ילדיהם בחיים. איך היה מתאר לו עד כמה הם דיברו עליו, והזכירו אותו, וציינו מדי חמש עשרה לפברואר את יום הולדתו"

ולאחר הרהור קצר, הוסיף: "אם זה אכן היה אבא שלך אז, לא בטוח שהוא היה מאושר מזה שיצרתי אתך קשר"

אולריך בדיוק תהה גם הוא באותו עניין. מה יכול היה לגרום לאבא שלו, החם, איש המשפחה, זה שחשב שהכיר, פשוט להעלים מאתנו את קיום חלק גדול ממשפחתו? איך יכול אדם לנתק בהחלטיות כל קשר עם הוריו, עם אחיו, עם עמו, עם זהותו?

אביו באמת חשב שזה אך לטובת ילדיו, הבוגרים כבר, גם כל כך הרבה שנים אחרי המלחמה? יתכן. כך לפחות כתב לגרשום שולם. אבל יתכן גם שאביו פשוט נלכד בתוך הדמות שהוא המציא, בסיפור שהוא עצמו וההיסטוריה כתבו יחד. אולריך נטה לחשוב ששני הדברים גם יחד היו נכונים. שבמהלך המלחמה הנוראה ההיא זה נראה הדבר הנכון לעשות, וכשהשתנו הזמנים, אביו כבר לא מצא הזדמנות נאותה לחלץ את עצמו מהדמות הזו שהמציא וממסכת השקרים והשתיקות שבנתה אותה.

אי אפשר היה להימנע מהשוואה בין עלילת הספר עליו עבד אולריך בחודשים האחרונים, לעלילת הסיפור שנגלה לפניו בשבועות האחרונים. עלילת ספרו שלו נראתה לו לפתע אנמית וחסרת עניין. 'הסיפור לבטח שווה יותר משמונה רשומות עוקבות באיזה בלוג עלום', חשב אולריך. אבל אם יצליח לשלב את העלילות, אם יצליח ליצוק את מה שלמד על אביו לאותה דמות אב שסירבה להתגבש בעלילת ספרו, יתכן שיוכל להציל את הספר אותו הוא כותב. או שאולי הוא פשוט צריך להתחיל מחדש.

 ————————————————

הסיפור הזה מוקדש לזכרו של "שָנִי", שלמה אלכסנדר, אחיו הבכור של אבי. שמי האמצעי, זה שבו איני משתמש, מנציח את זכרו. שָנִי "בחר בגלולה האדומה"; הוא שמע למדריך תנועת הנוער שלו ונשאר עם הקבוצה, במקום לחצות את הגבול לשווייץ עם המבריח שסבי ארגן בעבורו. הקבוצה כולה נשלחה למחנה מיידנק, ואלכסנדר, כנראה שמת שם בתאריך לא ידוע. המדריך, שהבטיח לשלטונות (אמנם תחת איומים) להביא לנקודת המוצא של המשלוחים את כל חברי הקבוצה שלו, וגם קיים, שרד.
"שָנִי" נולד ב 15.2.1924 בפזינוק, סלובקיה, ומת בתאריך לא ידוע, כנראה במיידנק, פולין.

והיה גם האדריכל אביר האימפריה הבריטית, סר ברטולד לובטקין, שרק אחרי מותו מצאו שלושת ילדיו את חליפת המכתבים שלו עם שלמה לובטקין, אחי אם זוגתי שתחייה, וגילו שהוא שיקר להם כל חייו. שהוא לא באמת היה בן אצולה רוסי שקנה תעודות מזויפות של יהודי כדי שיוכל ללמוד אדריכלות בווינה, אלא סתם איזה יהודי אחד, לא אציל ולא בן אציל, שנולד בגרוזיה, למד אדריכלות בווינה והגר לאנגליה לפני מלחמת העולם השנייה, שם תכנן את כלוב הפינגווינים (זה בתמונת הכותרת) בגן החיות הלונדוני.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “פרק שמיני ואולי אחרון – לאבא של אולריך היה עוד סוד אחד

  1. פינגבק: פרק שביעי – אולריך פוגש את שלמה, ויש גם חיבוק | דרכי עצים

  2. מרגש ומקסים ביותר. קראתי בשקיקה כל פרק וחיכיתי במתח בכל בוקר לפרק הבא. .

  3. ואני זוכרת שהרב בחופתכם קרא לך בשני שמות, ורק עכשיו פתאום מסתדר לי בראש השם השני!

    נהניתי מ'שמונה הרשומות העוקבות בבלוג העלום', על כל נפתוליהן. והקטע ההוא של אלכסנדר שביקר בבית נעוריו ב-1968 הזכיר לי פתאום את "לזכור ולשכוח" של דן בן אמוץ. נסיבות הסיפור שונות לחלוטין, אבל גם שם סיפרו הדיירים על האח (מרטין) שחזר ושאל שאלות ואחר כך נעלם כלעומת שבא.

  4. גם אני נהניתי מ'שמונה הרשומות העוקבות בבלוג העלום', אשר בעיני אינן רשומות אלא 8 פרקים של סיפור קצר. במיוחד נהניתי מכך שרקחת סיפור המשיק לארועים אמיתיים. לדעתי, זה מה שמרבית הסופרים עושים.
    את ההסבר שכתבת בסוף נהוג לכתוב תחת הכותרת: אפילוג.
    מאחלת לך שתחבר עוד סיפורים כאלה. אולי גם מבוססים על חייך שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s