פרק רביעי – לאימא של אולריך אין מה לחדש לו


קישור לפרק הראשון

אולריך קם  מוקדם למחרת ונסע לאימא שלו. הוא היה חייב לדבר אתה, ואת סוג השיחה הזה הוא לא רצה לעשות בטלפון.

אימא שלו כבר לא שמעה כל כך טוב, אבל סירבה להודות בכך. הוא נאלץ תמיד לדבר אתה בקול רם כל כך שתמיד הייתה לו הרגשה שבכל שיחה טלפונית אתה הוא משתף את חצי לייסין. הקירות בבית הדירות "ברגהוף" בו גר, סנטוריום לחולי שחפת לשעבר, היו מאד דקים, ולא נראה לו ראוי לצעוק לאפרכסת בקולי קולות: "אמא, אני יהודי?"

הוא הסתפק בלומר לה שהוא מגיע מחר ורוצה לדבר אתה, והבטיח לה שהכול בסדר, ששום דבר רע לא קרה. הוא התכוון גם לעצור בדרך אצל וורה ולדבר אתה אבל ידידתה הצלמת עדיין הייתה אצלה, ולא התאים לו לשתף גם אותה בעניין. הוא התקשר לספר לה שהוא נוסע לאימא שלו מחר, שהכול בסדר, ושהוא יעצור אצלה בדרך חזרה.

וורה זיהתה ללא קושי את המתח בקולו. שנים של עבודה עם דוקומנטריסטים הכשירו אותה לברר עובדות מהר וביעילות, ואחרי חקירה קצרה, הצליחה לגרום לאולריך לספר לה בטלפון את עיקרי הדברים.

 "אם זה כמו שזה נשמע שזה, יש פה חומר לסרט תיעודי של לפחות שלושים דקות", אמרה. כן, אולריך נטה להסכים אתה, זה חומר טוב. גם לסיפור.

הם סיכמו שוורה תבוא אליו כאשר יחזור מברן, וממש בסופה של השיחה, כדרך אגב, פלטה וורה: "גם לי יש סבתא יהודית", והוסיפה: "שתדע, זה מעולם לא השפיע על חיי בכל צורה שהיא." טוב, אולריך עוד לא היה במקום הזה. סבתו שלו מצד אביו עוד לא הייתה יהודייה, לפחות לא מבחינתו.

בתשע בבוקר, על הרכבת לברן, אולריך ישב ליד השולחן בקרון המסעדה ורשם לעצמו עוד ועוד שאלות לאימא שלו. שאלות עליהן היה נחוש הפעם לקבל תשובה. לא שאימא שלו התחמקה מעבר משאלותיו בנושא עברו של אביו. בדיעבד, הבין שלא היו הרבה הזדמנויות בהן הוא ניסה באמת לחקור בנושא.

קלאודיה, אימא של אולריך, חיכתה לו בפיאט פנדה 4X4 החדשה שלה מחוץ לתחנת הרכבת. היא רזתה מעט מהפעם האחרונה שראה אותה, מה שהדגיש אף יותר את גובהה. היא הייתה תמיד רזה, גבוהה וקצת כפופה, אך בשנים האחרונות גזרה על עצמה משטר של תזונה ופעילות גופנית שגרמו לה לרזות אף יותר, אך להתחזק ולהראות יותר כבת שישים, מאשר מישהי בסוף שנות השבעים לחייה.

"רזית"

"טוב, אתה יודע איך זה. אישה בגילי יכולה לבחור להראות כמו פרה או כמו עז. אני מעדיפה את האופציה השנייה – תראה כמה קמטים יש לי"

"נו באמת, את נראית נפלא. יש לך חבר חדש?"

"הלוואי.."

 ויחד הם נסעו אליה, לבית הקטן אליו עברה מציריך לפני מספר שנים, בכפר קטן ליד ברן. בית המידות בו גדל אולריך היה על אחת הגבעות שליד ציריך. כיום גרה שם אחותו גרדה עם בעלה ושני ילדיה. לאולריך עדיין היה שם חדר, שם אחסן את רוב חפציו.

בדרך, התחיל אולריך סיפר לה את סיפור החבר מפייסבוק. קלאודיה בילתה בפייסבוק לא מעט מזמנה, כך שאולריך לא היה צריך להסביר לה איך זה עובד. באחד השלבים, הם אף עצרו לצד הדרך כדי שאולריך יוכל להראות לה במחשב הנייד שלו את התמונה. גם לקלאודיה לא היה ספק שהתמונה היא אכן של אביו, כנער.

הם התיישבו במטבח אצל  קלאודיה, שניהם די נסערים. אולריך שתה את כוס מיץ עשב החיטה שאמו הציעה לו, והתחיל לעבור אתה אחת לאחת על רשימת השאלות שהכין.

די מהר למד שלאמו לא היה באמת מושג בן איזה דת היה אביו. מה שהיא כן ידעה, מפי אביו, היה שהוריו היו פולנים, קומוניסטים אדוקים, חברי המפלגה הקומוניסטית הפולנית שסלדו מכל סממן דתי וכך גם גידלו את אלכסנדר.

אולריך  למד שהוריו נפגשו בכפר קטן ליד הגבול האוסטרי בשם Martina, שם חצה אלכסנדר, אז בן 18, את הגבול בגניבה, חלק מקבוצה שהובלה על ידי מבריח. את הסיפור הזה הוא כבר שמע בעבר, אבל בהקשר הנוכחי, הסיפור ההוא הפך לפתע רמז בפתרון החידה שאבא שלו הפך לפתע.

סבו וסבתו היו  שם כדי להסיע כמה מהפליטים מאזור הגבול אל מרכז המדינה, כמחאה על מדיניות ההגירה של הממשלה. אלכסנדר, אבא של אולריך, היה אחד מאלה שהם הסיעו לציריך. השנה הייתה 1942 ואלכסנדר סיפר שהוריו נרצחו עקב היותם קומוניסטים, והוא, יחד עם עוד כמה בנים ובנות של פעילי המפלגה, הוברח לאוסטריה, ומשם לשוויץ.

בציריך, כבר חיכו לו מסמכים מזויפים, ששימרו את שמו הפרטי אך החליפו את שם משפחתו לזה של בעל המסמכים המקורי, אחיין של קלאודיה שנפטר בגיל שנתיים. את המסמכים הכין ארגון אנרכיסטי שוויצרי, ארגון שהוריה של קלאודיה נמנו עליו ותרמו לו מזמנם וכספם.

מה עוד זכרה קלאודיה? שעם הזמן הפך אלכסנדר לבן בית אצל ההורים שלה – היחידים שהכיר בשוויץ. כל שאר הפליטים שהגיעו אתו קיבלו מסמכים חדשים, וניתקו מגע אחד עם השני. אולריך ידע שסבא שלו הוגו, אבא שלה, היה חובב אמנות מושבע ובתחילת שנות העשרים היה משתתף פעיל בערבי הדאדא בקברט וולטר שבציריך. הוא ידע  שדרכו הכיר אלכסנדר עם הזמן את האמנים שאותם התחיל לייצג בגלריה שפתח עם תום המלחמה תחילה בפרבר של ציריך ואחר כך, ברחוב הראשי לא רחוק מתחנת הרכבת המרכזית. אותה הגלריה שהפכה לבית מכירות פומביות, שעם הזמן הפך גם לנציג של בית המכירות סותבי בשוויץ.

סיפור האהבה בין קלאודיה ואלכסנדר היה כמעט מובן מאליו. היא העריצה אותו מיום שראתה אותו לראשונה. הוא עקב אחריה גדלה, תחילה כאח גדול, אחרי כן כידיד, ובהמשך, כמעט בלי שנתנו לעצמם דין וחשבון על זה, השתנה אופי הקשר ביניהם. הם נישאו בטקס אזרחי ביום בו מלאו לקלאודיה 18 שנים. שם משפחתם היה זהה כבר לפני הנישואין. אולריך נולד ארבע שנים יותר מאוחר, ואחותו גרדה, חמש שנים אחריו.

טוב, עד כאן הוא לא למד הרבה דברים חדשים, והוא השתכנע שמאימא שלו הוא לא יצליח לחלץ יותר מידע. אבל אולי ימצא משהו בניירות אביו?

"אמא, איפה המסמכים של אבא"?

"יש בבית בציריך, בחדר שהיה המשרד שלו, ארון עם כל המסמכים והתכתובות שלו, אתה יכול לנסות ולחפש שם עוד פרטים. אני באמת שלא יודעת יותר".

אולריך לא ממש ידע מה לעשות הלאה. הוא היה יכול להמשיך הלאה לציריך, ולחפש שם, אבל אחותו לא הייתה מאלו שאפשר לקפוץ אליהם בלי הכנה.

הוא גם לא היה בטוח שהוא באמת רוצה להמשיך ולברר. הוא לא היה בטוח שהוא צריך את זה כרגע בחייו. די התאים לו המקום בו הוא מיקם את עצמו בעולם. הוא לא רצה לשנות שום דבר בחייו  – למעט כמובן בצורת הכתיבה שתקפה אותו בחדשים האחרונים. הוא אהב את ביתו בלייסין, יחסיו עם וורה היו בערך בתדירות ובאופי שהתאים לשניהם. ואמנם קצת יותר חברה בלייסין הייתה משפרת את המצב, אבל זה היה עניין עונתי. בחורף הייתה לו המון חברה, והמון שלג, וחברים שבאו להתנחל אצלו, ולא הזיק שמביתו אפשר לגלוש מטה אל רכבל אחד, ולחזור בגלישה כל הדרך מראש ההר. בחורף, הוא לא היה שם אף סוף שבוע לבד.

הוא נטה לתת לכל העניין לנוח לשבוע שבועיים, עד שאותו החיפאי יגיע למונטריי והם יוכלו להיפגש. מצד שני, הוא כבר ידע בוודאות שיש פה סיפור מרתק, גם אם לא בטוח שאבא שלו הוא הגיבור הראשי, וחשב לעצמו שאולי בצורת הכתיבה שלו קשורה להעדר הגירויים בחייו, מאז החל מתבודד לו בלייסין, ושאולי יהיה זה רעיון טוב קצת לצאת מאזור הנוחות שלו.

"אמא, אולי את יודעת אם היה לאבא קשר עם מישהו בישראל?"

קלאודיה חשבה כמה דקות. "היו לו קשרים מסחריים פה ושם, בעיקר עם גלריות בתל אביב אבל גם עם כמה אספנים. והוא המשיך התכתבות רבת שנים שהייתה לחבר של אבא שלי מימי תנועת הדאדא בקברט וולטייר, אמן יהודי-רומני שהיגר לישראל וחי שם באיזה כפר אומנים, אני חושבת שקראו לו מרסל ינקו."

"אה, והייתה לו גם התכתבות ארוכה מאד עם מישהו בירושלים. פרופסור באוניברסיטה שם"

"בקשר למה?"

"לפרופסור הזה היה ציור של פול קלי שאלכסנדר מאד רצה להשאיל לתערוכה במוזיאון קלי פה בברן. אתה זוכר את התערוכה המיוחדת שעשו פה? זה היה בתחילת 1974, אחרי שתרמנו להם את שני הציורים של קלי שלנו"

"ו…?"

"אותו פרופסור לא הסכים להיפרד מהציור הזה, אפילו לא ליום. "מלאך ההיסטוריה שלי" הוא קרא לו"

"ואיפה המכתבים האלה?"

"רוב התכתובת של אלכסנדר היא בבית שלנו בציריך, לא זרקתי כלום. אבל ההתכתבות בקשר לציור ההוא, אמורה להיות פה במוזיאון, במשרדים של קרן פול קלי"

לאולריך לא התאים לנסוע עד לציריך לפשפש במסמכי אביו. אבל פה בברן? נראה לו סביר להשקיע בזה כמה שעות. את המשכן החדש של המוזיאון, בנין מדהים של Renzo Piano הוא ממש אהב.

קישור לפרק החמישי, מתוך שמונה

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “פרק רביעי – לאימא של אולריך אין מה לחדש לו

  1. פינגבק: פרק שלישי – שבו אולריך מרגיז ספרית ומוצא בן דוד | דרכי עצים

  2. למה אין אולריך שואל את אמו אם אביו היה נימול? באותם ימים היהודים, גם הקומוניסטים שבהם, נימולו והנוצרים לא. היום יש נוצרים שנימולים, מסיבות של בריאות ואסתטיקה, ויש יהודים שאינם נימולים, מסיבות שונות שחלקן ראויות ביותר, ואין המילה סימן מובהק.

  3. לי ברור שיש קשר בין הישראלי לשוויצרי ואולי גם לאלו שבדרום אמריקה.
    איך נבנה הקשר – זאת מחבר הסיפור עושה ולא הקורא. רק כדאי שהמחבר ידאג שמה שהוא כותב יישמע אמין לקורא.
    גד, נראה לי שקצת הארכת מדי בכתיבה על היצירה האמנותית. יש טעם להכניס קטע כזה רק אם הוא רלוונטי לעלילה. ממה שכתבת בפרק זה הקשר לעלילה הוא רק כדי להדגיש שהעתיד לא כל כך מטריד את אולריך, אלא העבר של משפחתו. אם בהמשך יתברר שיש לציור, או לפרופסור מירושלים קשר לגיבור הסיפור, אזי כן היה טעם להאריך בתאור.(זוהי רק הערה שמטרתה להפנות תשומת לבך לעניין.)
    למרות מה שכתבתי לעיל, אני אוהבת שסופרים מכניסים לסיפוריהם גם "פילוסופיות" שלהם, באמצעות גיבורי הסיפור. כלומר, בדרך סיפורית ולא ב"הרצאה". עשית זאת יפה.
    האם בכוונה כתבת פעמיים שולם במקום שלום, או שזוהי טעות?

    • שם הפרופסור הוא גרשם (או גרשום) שולם, (Sholem) לא גרשון שלום למשל.

      לגבי השאלה למה להאריך בדיבור, שאלה טובה…

  4. גד, גיליתי שכתבתי תגובה לפרק ה' בטעות כאן.
    הכוונה לכל מה שכתבתי החל מ – קצת הארכת בכתיבה על התמונה. זה מכוון למה שכתבת בפרק ה'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s