פרק שלישי – שבו אולריך מרגיז ספרית ומוצא בן דוד

קישור לפרק הראשון

אולריך נרגע וכמעט שנרדם בכיסא בדיוק כשהטלפון שלו השמיע צרצור של קבלת הודעה. צליל ההודעה הנכנסת גרם לאולריך, באופן מאד לא אופייני, לבקש את סליחת הספרית ולהוציא את הטלפון. ההודעה הייתה מחיפה, והייתה תמציתית: "אני חושב שאבא שלך היה אח של אבא שלי".

אולריך קרא את ההודעה עוד פעם, ועוד פעם. ואז החזיר את הטלפון לכיס.

'לאבא שלי יש אח?' אולריך שמח על האפשרות שמשפחתו לא כה מצומצמת כפי שחשב. 'בן דוד בישראל…'. אם יש לו כזה, חלק ממשפחתו, הקרובה אפילו, יהודית כנראה. בהתחשב בכמה מעט שידע על עברו של אבא שלו, האם באמת לא יתכן שיש לו שורשים יהודיים?

אביו תמיד נראה לו סלבי משהו, לא "יהודי" במראהו, אבל לא באמת היה לאולריך מושג איך בדיוק אמור יהודי להראות. היחידים שאולריך ידע לזהות על פי המראה כיהודים היו אותם היהודים האורתודוקסים לבושי השחורים שראה בציריך. לא היה לאולריך משהו נגד יהודים, ממש לא. הוא אפילו די הופתע שזה היה משהו שעליו חשב.

אביו היה אתאיסט גמור ולא דיבר מעולם על דת, אבל אולריך תמיד הניח שאביו נולד נוצרי. אמו, ידע בוודאות, נולדה נוצרייה להורים שעדיין התמידו ללכת לכנסיה מידי יום ראשון. אולריך עצמו לא היה אדם דתי, אבל ראה את עצמו נוצרי כברירת מחדל.

דקה אחרי כן, באה הודעה נוספת, שוב דרך פייסבוק. בשלב זה  פקעה סבלנותה של הספרית  והיא החלה מצקצקת עם המספריים ליד אוזניו של אולריך בקצב גובר והולך, וביקשה / דרשה, בנימוס אך בתקיפות מאולריך  לתת לה לגמור את התספורת: "אדון, אנשים מחכים.."

אכן, לא מעט אנשים, רובם תיירים, חיכו בתור במיוחד לכיסא הספציפי הזה במספרה, "הכיסא של נאבוקוב". הסופר וולדמיר נבוקוב חי בשעתו במלון הזה, ונהג מדי בוקר לרדת למספרה שבמלון לתגלחת, תמיד בכיסא הספציפי הזה, הפונה אל נוף אגם ז'נבה. הכיסא הזה הפך עם השנים כמעט תחנה קבועה במסלול "בעקבות נאבוקוב" ששווקה סוכנות נסיעות מקומית. אולריך לא היה תייר, אבל העדיף תמיד להסתפר בכיסא הזה, אולי בתקווה שמשהו מכישרון הכתיבה של נאבוקוב ידבק גם בו.

אולריך התנצל וכיבה את הטלפון. הוא היה צריך זמן להרהר על ההתרחשויות האחרונות. מישהו שמכיר את אבא שלו? שייתן לו הזדמנות לפצח את החידה שהייתה אבא שלו? יש את עניין שם המשפחה המשותף ההוא, זה שגם אביו וגם חברו בחיפה נולדו עמו והחליפו. שם כה נדיר עד שקשה להניח שזה מקרי.

אולריך ניסה בעבר, בימים הראשונים של האינטרנט, עוד לפני עידן הרשתות החברתיות, למצוא קרובי משפחה אפשריים, אנשים שנשאו את אותו שם משפחה של אביו. כל מה שמצא עד כה הייתה משפחה קתולית מניו-ג'רזי, בעלי חברה שיצרה תנורי שרפת גופות. ולא היה ברור לו איך או אם הוא מקורב אליהם. לגבי מקור שם משפחתו, פלט אביו פעם אחת שמקור המשפחה מנאפולי, וששם משפחתם היה במקור "אספרנסה"  אך השתבש עם השנים לזה שעמו נולד אולריך. אולריך שמע סיפור כמעט זהה מאותה משפחה מניו-ג'רזי, שהיו משוכנעים שגם הם, שלושה דורות אחורה, מנאפולי. כנראה יותר מסתם צרוף מקרים, אך אלו בניו-גרזי לא הביעו עניין לחקור ולמצוא באם יש קרבת משפחה.

ללא קשר לתשוקתו של אולריך לגלות את שאר משפחתו, הסופר שבו לא יכול היה להימנע מהמחשבה שגם אם אין פה באמת קרבת דם, לבטח יש פה חומר גלם מעניין לעלילה, מהסוג שאולריך נהג לאגור ולמחזר.

תוך כדי הליכה נמרצת אל תחנת הרכבת, מסופר, מגולח וריחני, שלף אולריך את הטאבלט ורשם לעצמו כמה נקודות, ורשימה של שאלות ל"מכרו" החדש, ולאמא שלו. הוא הספיק לחזור הביתה, לצאת למרפסת ולהתמקם בכיסא בדיוק בזמן לשקיעה, שהייתה הפעם באמת עוצרת נשימה – קומות על קומות של עננים בגווני שחור וורוד. פסגת ההר ממול, עדייו מושלגת, הוארה באור אדום מהשמש שכבר ירדה מעבר לקו האופק. את זה הוא היה מוכרח לצלם, תוספת ראויה לאוסף צילומי השקיעות שלו.

כשנכנס לפייסבוק כדי להעלות את התמונות ראה שהוא תויג בתמונה, משהו שלא קרה לו כבר הרבה זמן. בעצם מאז שהתחיל להתבודד פה. "בן הדוד" מחיפה תייג אותו, בצילום סטודיו שחור-לבן. שם ראה גרסה צעירה יותר של עצמו, יושב על כיסא גבוה, פניו בחצי פרופיל אל המצלמה.

משהו בלבוש, באופן הישיבה ובתאורה הסגיר שזהו תצלום סטודיו. אבל היה גם ברור מהעיצוב ומהבגדים שהצילום צולם בתקופה אחרת. אולריך תפס שהוא כנראה רואה תצלום של אבא שלו כנער, בגיל שבין שש עשרה לשמונה עשרה.

לא היה לו ספק בכך. הגבות המחוברות, צורת האוזניים, נקודת החן ליד קו הלסת, כולם היו חלק מתווי הפנים המאוד ייחודיים של אביו, שאת רובם, אולריך חלק אתו. אם זו אכן הייתה תמונה של אבא שלו ולא תעלול פוטושופ, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא רואה תמונה של אביו לפני גיל 25 לערך.

תמונות ילדות ונעורים נעדרו באורח בולט מאלבומי התמונות בביתו של אולריך, ולא בגלל שאביו לא אהב להצטלם. אלכסנדר כן אהב להצטלם, ואם הוא נעדר מהרבה תמונות משפחתיות זה היה רק בגלל שהוא אהב לצלם. היו לא מעט תמונות שלו באלבומים, אבל אף לא אחת מוקדמת מהיום בו הוא עבר את ההרים לשוויץ בידיים ריקות.

אל התמונה צירף החבר החיפאי שלו כיתוב: "מצאתי באלבום התמונות של אבא שלי תמונה של אח שלו. על גב התמונה כתוב שהיא צולמה ב 1941. מה דעתך? יתכן זו תמונה של אבא שלך?"

"כן, אין ספק, זה אבא שלי" אולריך הגיב לתמונה, הוסיף: "אנחנו ממש חייבים להיפגש ולדבר – איך נעשה את זה?" ונשאר לשבת יד המחשב, בוהה במסך, המחשבות דוהרות בראשו.

לקח כמעט שעה עד ש"בן דודו" חזר והתחבר: "אני שמח לשמוע את זה. גם אני מאד רוצה להיפגש אתך. אני מגיע לשוויץ להופעה בפסטיבל ג'אז במונטריי בשביעי ליוני . אני מבין שאתה גר בציריך. אם אטוס דרך ציריך, אוכל לפגוש אותך שם?"

התאריך היה מוכר לאולריך. כמה שעות קודם הוא קנה זוג כרטיסים להופעה באותו התאריך. הוא הוציא את הכרטיסים לוודא והשיב:  "אני לא גר בציריך כרגע. אולי נפגש במונטריי? אם אתה במקרה הולך להופעה של  Keith Jarrett בתאריך הזה, תוכל למצוא גם אותי שם, בהופעה של 7:15 בערב. קניתי בדיוק היום כרטיסים. שורה 7, כסאות 34-35."

התשובה הגיע תוך דקות הפעם: "זו בדיוק הסיבה בגללה אני מגיע, אני מעריץ שלו ומחכה כבר שנים שיחזור להופיע. אם לא נפגש קודם תוכל למצוא אותי באותה ההופעה, שורה אחת מאחוריך, כיסא 55".

בן דוד המופיע מן האין, שהוא גם חובב של Keith Jarrett? טוב, לפחות בדבר אחד תהיה להם שפה משותפת. אבא של אולריך היה גם הוא חובב של Jarrett, ואפילו תיאר את ההופעה החיה מ-1975 שבה שמע אותו מנגן סולו פסנתר בעיר קלן כאחת החוויות החזקות בחייו. "כמו לראות ציור של מרק רותקו בפעם הראשונה" תיאר את זה. אלבום ההופעה ההיא, The Köln Concert, היה האלבום המועדף גם על אולריך.

קישור לפרק הבא, הרביעי מתוך שמונה