פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

קישור לפרק הראשון

פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

מנהלת מוזיאון פול קלי תמיד קיבלה אותו ואת קלאודיה בכבוד מופגן. אולי כי היה להם עוד ציור אחד של קלי שהיה תלוי בחדר השינה של קלאודיה, שהמנהלת ניסתה לשכנע אותה להוריש למוזיאון.

"אמא, שנלך לשם יחד?"

"הייתי שם רק אתמול, ואני רוצה לצאת להליכה. אולי תיסע ותחזור לארוחת ערב? תישן כאן הלילה, ותארח לי לחברה קצת"

קלאודיה, מודה שהיא בודדה, היה אירוע די נדיר. אולריך ממש לא היה יכול לסרב, ולא באמת היו לו אילוצים כלשהם, חוץ מהספר הזה שלו, התקוע. בכלל, הייתה לו תחושה עמומה בשלב זה שהוא בפועל כן עובד על הספר, הוא כבר התחיל לראות איך הוא מצליח, אולי, לשלב את אירועי היומיים האחרונים אל תוך העלילה.

במוזיאון הוא עבר על פני אגף התערוכות, ניגש ישר למשרדים ותוך כמה דקות כבר היה בדרכו לארכיון, עוקב אחרי טפיפות עקבי הלק השחורים של מריקה המחויטת והנמרצת.

"איך אני יכולה לעזור?"

"אני מחפש את החומר על התערוכה מ 1974, זו שאבי אצר. ספציפית, התכתבות בנושא השאלת תמונות לתערוכה"

"המוזיאון היה אז בבניין הישן, אבל העברנו את כל החומר הנה. לא צריכה להיות בעיה למצוא אותו".

אכן לא הייתה. אולריך קיבל שולחן, כיסא ומנורת שולחן ותוך רבע שעה נחתו על שולחנו שתי  קופסאות קרטון שהכילו את כל המסמכים. רבע שעה אחרי כן, הוא מצא את המכתבים אותם חיפש.

מסתבר שלפרופסור הירושלמי, פרופסור למיסטיקה יהודית בשם גרשם שולם, היה ציור של פול קלי בשם Angelus Novus שהיה מושא התכתובת. חיפוש קצר של אולריך באינטרנט העלה שזה ציור די מפורסם. בויקיפדיה הוא מצא שהציור נרכש בשנת 1921 על ידי פילוסוף התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין, וזכה לאזכורים ומחקרים רבים בתולדות התרבות המודרנית.

לאחר מותו של בנימין עבר הציור מעזבונו של בנימין אל ידידו, גרשם שלום. ולטר בנימין אף כתב תזה נודעת, בשנת 1940, זמן קצר לפני מותו: "תזות על מושג ההיסטוריה"  בהשראת תמונתו של ה"אנגלוס נובוס". הוא ראה בו מעין "מלאך ההיסטוריה", הזוכר את העבר וחרד מעתידו של הגזע האנושי. הוא גם ראה בו מלאך, העומד לעזוב את ההווה האנושי הנורא, ולעוף אל עבר העתיד.

וולטר בנימין היה דמות שאולריך הכיר והעריך. חוץ מהגותו, אהב גם את הכתיבה היותר ספרותית שלו, במיוחד את הזיכרונות על ילדותו בברלין. הוא חשב לא אחת על מותו הטרגי של בנימין, שהתאבד אחרי שניסה, בדיוק כמו אלכסנדר, לברוח משטחי הכיבוש הגרמני, בלילה, דרך ההרים, בלוויית מבריח. אלא שבנימין, שניסה לברוח מצרפת הכבושה לספרד, בדרך לארה"ב, נתפס והוחזר חזרה. ובנימין, בניגוד לאלכסנדר, היה מבוגר, חולה, כנראה דיכאוני, והתעקש לסחוב אתו מזוודה מלאה בכתבי יד דרך ההרים. אולריך אפילו נסע פעם עם אבא שלו, לכפר הספרדי Portbou, לשם ניסה בנימין להגיע, ושאליו הגיעה שאר הקבוצה עם המבריח, בלילה שלמחרת, והפעם, אולי בעקבות הטרגדיה של התאבדות בנימין, לא נשלחו חזרה על ידי הספרדים. יחד הם עמדו כמה דקות בדומיה, ליד הציון שהקים שם הפסל דני קרוון, צופה על הים.

הסמליות בציור הזה, מושא ההתכתבות של אביו, הייתה כמעט בוטה מדי עבור אולריך. הוא ניגש על החלון ובהה בתנועה הדוהרת על ששת מסלולי כביש הטבעת העובר מתחת למוזיאון. בעצם, הוא נאלץ להודות לעצמו, לא העתיד הוא שמפחיד אותו, כמו את אותו המלאך שבציור, אלא דווקא העבר. ליתר דיוק  – מה שהוא לא ידע, ואולי גם לא רצה לדעת, על אותו עבר של אביו.

"טוב, מה כבר אפשר לגלות מתכתובת על השאלת תמונה?" אמר לעצמו, וחזר לקרוא, מנסה לפענח את כתב היד העקלקל של שולם.

קישור לפרק הבא, השישי מתוך שמונה