14 עד 24: חדר משלי, סוף סוף

המעבר מדירת שיכון קטנה וצפופה בת שלושה חדרים בקריית אליעזר, לדירה מרווחת על הכרמל (הקומה האמצעית בבניין מטה), שבה יש לי חדר משלי, בשכונת כרמליה, היה אמור להיות שדרוג משמעותי ברמת חיי. בפועל, זה היה "שינמוך" (ביטוי מימי חלונות ויסטה, הבטחה שתוכל לחזור אחורה למערכת הפעלה פונקציונלית…)

עם המעבר השארתי מאחור את כל חברי מבית הספר היסודי ומהשכונה, ועברתי לשכונה בה לא גר איש. מ"שיכון" שהיה בית מורחב, מוקף מדשאות רחבות, עברתי לדירה שהשקיפה אמנם מלמעלה על נוף ירוק, תפסה את כל הקומה בבנין, והייתה לה כניסה נפרדת – במקום חדר המדרגות הצפוף והדחוס של השיכון. 

אבל חדר המדרגות היה מקום בו פגשת אנשים, וחברים, והלכת אליהם הביתה. בדירה החדשה הכפלנו אמנם את מספר כיווני הרוח, משניים לארבעה, אבל בכניסה הנפרדת, פגשתי רק דורבנים, שהתמקמו לפני הדלת בלילות, מסתתרים מהרוח. באחת, נותקתי מכל מי שהכרתי. זה היה כמעט כמו להגר לארץ אחרת.

כרמליה היום היא שכונה גדולה, מאוכלסת מאד ומבוקשת מאד בחיפה. מקום של אנשים סולידיים מהמעמד הבינוני. כשהגענו אליה, רוב רחובות השכונה היו דרכי עפר, ותחבורה ציבורית עוד לא הגיעה אליה,

אלו הימים שלפני העידן בו ההורים משמשים כנהגי ההסעות של ילדיהם. את הדרך לבית הספר הריאלי עשיתי ברגל, בעליה אל רחוב מוריה, ומשם באוטובוס – משהו שילדיי היום היו רואים כבלתי נתפס. מטעמי חיסכון המשכתי לעלות ברגל גם כאשר כבר היו אוטובוסים שהגיעו לשכונה, שלוש פעמים ביום. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לטכנאים שבמחנה דוד, התחלתי לרדת ברגל דרך נחל שיח והבוסתן שבו, ולחזור בטרמפים במעלה דרך הים אל מרכז הכרמל ומשם ברגל הביתה.  לא היו אוטובוסים שחיברו בין הכרמל למחנה דוד ישירות, אלא דרך הדר הכרמל.

את מלחמת שש הימים, העברנו עדיין במקלט הבניין של הדירה בקריית אליעזר. בסוף 1967 עברנו לדירה זו, ברחוב אלכסנדר ינאי שבשכונת כרמליה. קצת בגלל המלחמה ההיא, האופוריה שלוותה אותה, והשפעתם של כל אותם אלבומי ניצחון ו"צה"ל על הגובה", אך לא מעט בשל מערכת היחסים העכורה בבית, ביני לאשתו השנייה של אבי, העדפתי לחלוק חדר עם עוד ארבעה חניכים, בפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הראלי, במקום לעבור אל החדר הגדול והמרווח שהיה לי בדירה החדשה. בעצם, עברתי לפנימיה בבית בירם במקביל למעבר שאר בני הבית לדירה החדשה. אבל רק לחצי שנה, עד שאני והפנימייה גם יחד התפכחנו מהשטות הזו, ואז עברתי גם אני לדירה החדשה.

בדירה הזו גם שמענו את המטוסים טסים לפתע ביום כיפור, מלחמה שאותה, הודות למעקף שעשיתי דרך הפנימייה הצבאית, פספסתי לשמחתי.

כך יצא שפורמלית גרתי בדירה הזו כעשר שנים – מסיום בית הספר היסודי בגיל 14 (אז 8 כיתות) ועד השחרור מהצבא בגיל 24. אבל בפועל, זה היה יותר קרוב לחמש שנים. כמעט שנה בפנימיה הצבאית, חמש שנים שבהן למדתי בתיכון, וארבע שנים בצבא, בבסיסים מרוחקים, מבחירה. מהצבא, כבר לא חזרתי הביתה. היה ברור שזו לא אופציה. גם לא מבחינתי.

מה שאפשר לאבא שלי את הקפיצה הנחשונית הזו, מקריית אליעזר לכרמליה, הייתה העובדה שבימים ההם, קריית אליעזר הייתה עדיין שכונה "בסדר". וכרמליה פשוט עוד לא הייתה. הפרשי המחירים, ו"הסטטוס" בין השכונות היו קטנים ביותר. היו רק שני בתים בשכונה שנבנו לפני ביתנו, והם נבנו בשנות הארבעים. הבית שלנו היה הראשון שנבנה בשכונה אחרי קום המדינה, והקבלן שבנה את הבית, שני בתים בעצם זה אחרי זה, שש דירות בסך הכל, לא הצליח למכור את הדירות. אף אחד לא רצה לבוא לגור שם, על שלוחה שוממה ושכוחת אל. וכך הצליח אבא שלי לקנות את הדירה מהקבלן, אחד בשם פורמן, שעמד לפני פשיטת רגל, במחיר נמוך מאד של 42000 לירות.

אבא שלי עדיין גר בדירה הזו, כבר בלי אשתו. זו, מתגוררת היום מתה-חיה בבית אבות סיעודי. כמו בדירות האחרות שבהן גרתי בעבר ושעליהן כתבתי פה, גם בזו גר לו אדם בודד, (אני לא מבקר את אבא שלי מספיק) שמבלה את ימיו מנמנם בכורסת הטלוויזיה שלו. חברת מרווין, המטפל הפיליפיני הצמוד, הגר בחדר שהיה שלי היא לא ממש תחליף הולם, לא רק בגלל מחסום השפה. אין להם פשוט על מה לדבר.

מהדירה הזו, אבא שלי כבר כמעט ולא יוצא. ישנו גרם המדרגות, כ 35 מדרגות מהבית האחורי אל הרחוב, שאל ראשן הוא מגיע ללא נשימה.

אבל בעיקר בגלל שאין לו באמת לאן ללכת, אין לו חשק, ואין לו אנרגיה.

הדירות שמעליו ומתחתיו שופצו לתפארת, אבל הדירה של אבא שלי היא "בטעם של פעם", מתוחזקת במצב סביר, אבל זו דירה בת 47 שנים שמעולם לא שופצה. הזקנה, הזקנה, ניכרת בה בכל פינה, ואבא שלי – משתבלל בתוכה.