4-14: המעפילים 18 / החותרים 4, קרית אליעזר, חיפה


את שכונת קריית אליעזר בנו בשנות החמישים כגרסה לעניים של "העיר הקורנת" מפרי מוחו של לה-קורבוזיה. שיכונים בני 4 קומות, עם 4 דירות בכל קומה, 2 כניסות ומרחבי דשא גדולים בין בנין לבנין. כך נראתה השכונה בשנת 1955קרית אליעזר

אל ה"אוטופיה המודרניסטית" הזו עברנו בשנת 1957 מדירה זעירה בהדר הכרמל, עם השלמת הבניה. הייתי אז בן ארבע. בתמונה מעלה נראה הבניין אז.

כך הוא נראה כיום:עשר שנים עברו עלי בדירה הזו. לפני כשבוע הצלחתי לשוב ולבקר בה כדי לנסות, בעזרת הקירות, החללים וחלוקתם לשחזר פרק מאד משמעותי בחיי.

לא היה פשוט לבקר שם. רוב הדירות בהן גרתי בעבר מושכרות, וחלקן הגדול בשכונות שנשארו מאחור כאשר חיפה טיפסה עם השנים יותר ויותר גבוה על ההר. אנשים בדירות מושכרות, לפחות אלו היותר דלות, לא נוטים לשים את שמם על דלת הכניסה לדירה או על תיבת הדואר, כך שלא ממש אפשר לדעת מי גר שם ולנסות למצוא את מספר הטלפון שלו ולתאם ביקור. וגם אם יש שם, למודיעין חברת הטלפון אין אף אחד עם שם זה בכתובת הזו. ולכן נדרשים ביקורים חוזרים ונשנים, בנסיון לתפוס מישהו בבית.

בדירה הזו, ברחוב המעפילים 18, נדרשו כשמונה ביקורים, עד שתפסתי בבית את הדייר הנוכחי, ימאי בחופשת חוף. הוא גר שם לבדו, כנראה גרוש, אך הדירה מלאה וגדושה במיטות. יתכן ועוד כמה ימאים שוכרים יחד את הדירה, או שהמיטות מיועדות לילדיו הבאים לביקור. הוא פתח את הדלת בחשדנות, לא ממש שש לתת לי ולבני להיכנס, והיה מוכן רק לתת את מספר הטלפון של בעלת הדירה. אבל בסופו של דבר התרצה, ונכנסנו לביקור חטוף, עם מצלמה.

בשלושת הדירות הראשונות בהן גרתי, אלו שבהן ביקרתי עד היום, אין כיום יותר מדי אושר. בכולן גרים וגרות אנשים מאד בודדים, שלא נראה שהחיים האירו להם פנים. אבל גם לי אין הרבה זיכרונות מאושרים מהדירה הזו. פחות משלוש שנים אחרי שעברנו לשם, נפרדו הוריי במריבה גדולה, שממנה יש לי זיכרון חזותי מוצק, הממוקם בחדר המגורים וביציאה לחדר המדרגות. זה היה מן הסתם רק אקורד הסיום לתהליך פרידה כעוס של כשנה, אך אני זוכר רק את הסצנה הזו, שאחריה, הורי כבר לא גרו יחד יותר. וגם כמעט ולא דיברו איש עם רעהו יותר, עד יום מותה של אמי, כחמישים שנה מאוחר יותר.

השנתיים שאחרי כן, היו סבירות. נשארתי במשמורתו של אבי, ואמו, סבתי, תפקדה בפועל כאימי ופינקה אותי בלי גבול. את אחותי, שעברה למשמורת אמי, ואת אמי ראיתי פעמיים בשבוע. מאוחר יותר, הורעו התנאים. אבי נישא שנית לאשה שלא היה שום אספקט של סטראוטיפ האם החורגת שהיא לא מימשה. וכמה שנים אחרי כן, אחותי ואמי עם בעלה השני עברו לאזור תל אביב והקשר נחלש עם ירידת תדירות הביקורים. לא היה תענוג.

יש לי זיכרון חזק גם של מבנה וצורת חדר הילדים, עם מיטת קומתיים מימין, אני בקומה מעלה, וארון בנוי המפריד בינו לבין חדר השינה של הורי. וחלון.

ותנור חימום על נפט, כזה שנקרא "פיירסיד", שהתלקח והצית את החדר בזמן שישנו, אבל אני כבר לא זוכר אם את התנור זרק אבי דרך חלון החדר, בקומה הראשונה, אל הדשא שלמטה, או אותנו. אני רק זוכר שמישהו, או משהו, עף דרך החלון. ואולי זה היה רק חלום? אבי אגב, לא זוכר את האירוע כלל.

ויש לי זיכרון של ה"שיכון" כולו כמשפחה אחת מורכבת, בה הדלתות לא נעולות ואנשים נכנסים ויוצאים האחד לדירת שכנו, לכל היותר עם דפיקה קטנה בדלת. באותו הבניין גרו עוד שני ילדים שלמדו איתי בכיתה, בבית הספר היסודי "דרור", שהיה ממש צמוד לבית – הלכתי לבית הספר מרחק של כעשרים מטרים, דרך חור בגדר שהפרידה בין השיכון לחצר בית הספר.בית הספר דרור עדיין שם, משופץ למדי, אבל החור בגדר כבר לא שם. חצרות בתי ספר היום הן מתחם מבוצר, עם גדר תיל בגובה שלושה מטרים ושומר חמוש בכניסה. לא ממש אהבתי את בית הספר דרור, וגם צוות בית הספר לא ממש התלהב ממני. הייתי תלמיד מצוין, אבל מפריע גדול, ה"ליצן" של הכיתה, זה שכל הכיתה מתפוצצת מצחוק ממעשיו, אבל הוא לא צוחק כל הדרך אל חצר המנהל. הייתה גם אלימות לא מעטה בבית הספר. רמי כהן – אני זוכר לך את זה עד היום! והיה אוסף של כדורגלנים שקיבלו שכר כמורים להתעמלות ובתמורה היו מוכנים לגלגל לכווננו כדור מתוך חדר המורים. ראובן "רובי" יאנג, אהרון גרשגורן ואחרים. בית הספר היה במרחק של פחות מקילומטר מאצטדיון הכדורגל של קריית אליעזר, כך שאני מניח שזה היה להם נוח "ללמד" שם. החזון המודרניסטי של קריות השיכונים הוכיח את עצמו לפחות לגבי הילדים. היו מרחבים גדולים בין הבתים והילדים היו בחוץ הרבה יותר מאשר בפנים. בפנים היה צפוף, בחוץ היו עוד ילדים, היה האצטדיון, שפת הים הייתה קרובה, והייתה צלע הר הכרמל, אז לא בנויה, שבה היו מערות, וחורש טבעי לסייר בו.

הבתים עצמם, נבנו תוך חסכון קיצוני בחומרים. רק בביקור הנוכחי הבחנתי עד כמה חדר המדרגות קטן, צר ודחוס, עד כמה המסדרון אל חדר המדרגות נמוך, פחות משני מטרים גובהו, ועד כמה החדרים זערוריים. חדר השינה של הורי דאז, היה בערך ברוחב של מיטה זוגית.

אבל דירות השיכון האלה, צנועות וספרטניות ככל שהיו, היו ארמונות לעומת הפחונים במעברה שמצדו השני, העליון, של רחוב אלנבי. אני זוכר אמנם בעיקר את החנויות שהיו במעברה, גם הן בפחונים, ושנשארו שם גם אחרי שאף אחד כבר לא גר במעברה, מנסים לקבל תמורה לחזקה שתפסו. לא היכרתי אף אחד שגר במעברה, ואני גם לא זוכר ילדים מהמעברה בבית הספר, אבל אני זוכר אנשים יושבים בגשם עם מטריות, בתוך הפחון שלהם.

בנוסף, הייתה לכל דירה בשיכון מרפסת, ובתקופה בה אנשים לא הסתגרו בדירותיהם (הלא ממוזגות) זה היה חלק חיוני בכל דירה, כשכל השכנים יושבים במרפסת הדירה, נושמים קצת אוויר, מנהלים שיחות ממרפסת למרפסת ומנהלים את הילדים שעל הדשא בשלט רחוק. קשה להאמין, אבל הייתה תקופה שלילדים לא היו טלפונים ניידים, וכדי לקרוא להם לארוחת ערב, היה צריך לקרוא להם בצעקות מהמרפסת. כל כך לו-טק, הא?

המרפסות נעלמו מאז כולן, וצורפו לחדר המגורים, שהיה סביר יחסית בגודלו. מה שאני זוכר מחדר זה הוא שלושה מדפי ספרים נמוכים מתחת לחלון שעל הקיר הפונה לחצר ועליהן י"ג הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה העברית, ושולחן אוכל הצמוד לקיר חדר המדרגות, משמאל לדלת הכניסה, בערך היכן שעומד השולחן בתמונה מטה. אני מניח שהיו גם ספות ושולחן סלוני נמוך, אך אני לא רואה אותן בעיני רוחי.  כך נראה החדר היום, הכולל היום גם את שטח המרפסת בפינה השמאלית הרחוקה. החלונות בכל הקומות, מכוסים היום סורגים, יש מסתורי כביסה, ובחלק מהדירות יש מזגנים. ההתקנה של אלו נעשתה אחרת בכל דירה ודירה, הדגמה של מאה אפשרויות של שילוב בין חובבנות וכיעור. היום מדברים על פינוי-בינוי של שכונת ילדותי זו, בת 55 שנים היום. היא לא נבנתה עם אופק כזה, והיא כבר לא באמת ראויה יותר למגורים. היא מאוכלסת על ידי אוכלוסיות חלשות שלא ממש יכולות לתחזק את הבתים, וגרות שם רובן בשכירות אצל אנשים שקנו את הדירות להשקעה. הבתים גם לא ממש ראוי שישמרו אותם. עם כל אהבתי לאדריכלות מודרניסטית, לא  אלו הדוגמאות שכדאי לשמר ממנה.

עברנו משם אחרי שסיימתי שמונה כתות בית ספר יסודי (לפני עידן חטיבת הביניים), מעט אחרי מלחמת ששת הימים, במהלכה ממש ישבנו במקלט הבית פעם או פעמיים. אופוריית הניצחון במלחמה, יחד עם יחסי העכורים במיוחד עם אמי החורגת, הביאו אותי להירשם לפנימיה הצבאית שעל יד בית הספר הריאלי בחיפה, בניסיון (שלא צלח) להעביר שם את ארבעת השנים עד הגיוס לצבא. מעט על זה, כאן.

Advertisements

17 מחשבות על “4-14: המעפילים 18 / החותרים 4, קרית אליעזר, חיפה

  1. פיסת נוסטלגיה… כמה תיקונים/הערות/שאלות: (1) הכתובת לא היתה גם "החותרים 4"? (2) אמנו החורגת נכנסה לחיינו מוקדם מהמתואר, כמה שנים טובות לפני שעברנו לת"א (3) יש לי זכרון עמום לקיר אלכסוני בסלון, שהפריד בין דלת היציאה למרפסת לבין הפינה הרחוקה של הסלון עם כוננית הספרים – או שאולי הכוננית היתה על הקיר האלכסוני? (4) מהמטבח אני זוכרת את דלפק האוכל צמוד הקיר שבו התחרינו "למי נשאר ה"דודה" אחרי שלאחרים נגמר (אתה מוזמן לכתוב על זה בפוסט כלשהו…).(5) כן, גם לי יש זכרון חזק מהאירוע בחדר המדרגות…

    • אתקן את ציר הזמן. לגבי הקיר האלכסוני – גם אני זוכר אותו, אבל הוא נעלם כאשר המרפסת אוחדה עם הסלון. את הדודה אני לא זוכר, תזכירי לי בהזדמנות? אני זוכר את דייסת הסולת בבוקר.

  2. אני מקוה שהבלוג שלך מעכל משפט כמו "העולם כל כך השתנה".
    גם אנחנו עברנו לדירת 2.5 חדרים חדשה בשיכון עממי שלב א'. כעבור שנים, כשהגעתי לפולין, גיליתי שבעיירת הולדתה של אימי הסמוכה לוורשה, נבנו לאחר מלחה"ע ה 2 אותם שיכונים בדיוק.- בלוקים בני 4 כניסות ושלוש קומות. עם אותו חדר מדרגות וחלוקה פנימית. כנראה שאלה ואלה תוכננו על ידי אותם ארכיטקטים..

  3. בתור בוגר קרית אליעזר שמחתי והתרגשתי לקרוא את הבלוג הזה. גרתי בקריה מעל 30 שנה (כתינוק, ילד, נער ואפילו שנות נישואי הראשונות) – רובן בדירת 3 חדרים בקומה רביעית ברחוב עמל. כל התאור ה"פיזי" דומה כמעט לגמרי – הכניסות, המרפסות, שטחי הדשא והמשחק, ההורים הקוראים לילדים, תנור הנפט, לגור אם אחי באותו חדר. לא הרגשנו צפוף כי לא היו הרבה דברים בבית וגם כי לא ידענו אחרת. הכל נראה מצוין כיון שכולם גרו ככה ובסך הכל היו לי זכרונות טובים. הורי המשיכו לגור בדירתם עוד מספר שנים (עד מותה של אימי).רק שעברתי לבי"ס ריאלי (כיתה ט) ובקרתי אצל תלמידים מהכרמל ודניה – הבנתי שיש גם דירות הרבה יותר גדולות ואפילו "וילות" בעיר.

    מדי פעם אני עובר בקרית אליעזר ומסתכל על בית ילדותי – ואכן, זה עלוב ומעציב. כמו ההבדל בין אדם בגיל 10 לגיל 60…

  4. זה נראה לי תמיד עצוב כל כך לחזור למקום שבו גרנו פעם. הזכרונות שנצברו שם, גם הזכרונות הטובים, מעיקים עליי. אני אפילו מתחמקת מביקור בדירה הקודמת שלנו, למרות שיש לי אפשרות לעשות את זה. אני כל הזמן דוחה. והבתים שבהם גדלתי – אף אחד מהם כבר אינו קיים.

    זה אולי אתה שם, בתמונה? באמצע? אני לא מצליחה לזהות אף אחד, אבל הילד האמצעי מזכיר לי מישהו…

  5. שמעתי על מעברות. אני יודע על קיומם. אין לי שום זכרונות אישיים מהן. אני מניח שבגיל 5-6 שכבר הייתי בהכרה הן לא היו בסביבה…

  6. פינגבק: אפס עד שלוש | דרכי עצים

  7. פינגבק: שימור השיכון הציבורי | דרכי עצים

  8. פינגבק: שבע עד שלוש עשרה | דרכי עצים

  9. פינגבק: 14 עד 24 | דרכי עצים

  10. פינגבק: Unité d'Habitation – Berlin | דרכי עצים

  11. פינגבק: צומת קָמָץ | דרכי עצים

  12. פינגבק: 27-37: ארלוזורוב 87 / בר גיורא 1, הדר הכרמל, חיפה | דרכי עצים

  13. פינגבק: 13-14: הפנימיה הצבאית לפיקוד, חיפה | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s