ספרים


הפוסט הזה נכתב בעקבות ההסתערות בפיד הפייסבוק שלי, של כמה סופרים ומשוררים על "הזנדברג", כפי שכינה אותה שם הסופר, הידוע (לא לטובה) ביחסו לנשים, יצחק לאור.

במה חטאה חברת הכנסת וראשת מפלגת מרץ תמר זנדברג, חוץ מאשר בשמאלנות לא מספיק רדיקלית לדעת אותם מגנים? על שבראיון לפני מספר שנים, שצץ בהקשר לאחד התרגומים האחרונים לעברית של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, אמרה שהיא מעדיפה לקרוא ספרי עיון, והיא פחות מתחברת לפרוזה, ספרות "יפה".

במאמר שכתב שאול סתר, מבקר האמנות של עיתון הארץ על התרגום החדש של "מקורו של מעשה האמנות", תחת הכותרת " היידגר בעברית: "מקורו של מעשה האמנות": היידגר משיב לתמר זנדברג", (מקורו של מעשה האמנות" נכלל בקובץ המאמרים "דרכי עצים" שעל שמו נקרא הבלוג הזה) מצוטטת חברת הכנסת זנדברג כאומרת: "פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב שמסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו".

זה הציטוט שקצפם של הסופרים בפיד שלי, וגם של שאול סתר, יצא עליו. אני מעריך שקלוגהפט היה מיעץ לזנדברג לא להגיד דברים שירגיזו את כל עשרת הסופרים והמשוררים שלא יצביעו בשבילה ממילא. מצד שני, אולי היה אומר לה להגיד משהו כזה כדי שלא להצטייר כאליטיסטית. כיוון שאני לא עומד לבחירה לשום דבר, אני יכול להרשות לעצמי לומר שגם אני, במידת מה, מזה זמן מה, מרגיש כמו זנדברג.

זה שינוי מאד גדול בעבורי. לבטח יחסית לתקופה בה כנער הייתי הולך וקורא, הלוך וחזור בין ביתי בשכונת כרמליה לבין הספריה העירונית ב"אורנים" (כבר לא קוראים לזה כך) אשר ברחוב קלר (בחיפה). רק שני ספרים יכולתי לשאול שם בכל פעם, אחד הייתי קורא בדרך הביתה והשני בדרך חזרה לספריה. קראתי מאד מהר אז, בצעירותי, ממש בקצב בו יכולתי להפוך את הדפים, וקראתי הכל. לא הייתי סלקטיבי, וקראתי גבוה ונמוך, קצר וארוך. עשרת הכרכים של "הדון השקט" (שולוחוב)? חמישה ביקורים בספריה, בערך (בלי נדר) במהלך שבוע אחד. וגם זכרתי כל מה שקראתי. אמא שלי אפילו בחנה את זה פעם ופעמיים.

אולי זה קשור לעובדה שהיום אני קורא הרבה הרבה יותר לאט, זה שהפכתי הרבה יותר סלקטיבי. בכל פעם שיש יריד ספרים בעשרים שקלים באוניברסיטת חיפה, בסופו של דבר אני יוצא משם עם ספרי עיון. ובכל פעם שאני מקדים להגיע כעשר דקות לפני יציאת הרכבת לתל אביב מתחנת חוף הכרמל, מה שקורה שלוש פעמים לפחות בשבוע, אני נעצר לפני ארון הספרים שבתחנה, בו יש ממש מבחר גדול של ספרים, אפילו של סופרים טובים ומחפש ספר לקרוא ברכבת. אני עובר ספר ספר, מציץ בכריכה האחורית להבין על מה הספר, פותח כמה עמודים באמצע ואת העמוד הראשון וקורא קצת. וכלום. כלום לא מזיז לי. לא בא לי לקרוא אף לא אחד מהספרים האלה. ברוב המקרים נושא הספר לא נראה לי מעניין, לא משנה איך הוא כתוב. לעתים, זו הצורה, האופן בו הסופר/ת מתנסח/ת, שדוחה אותי. בכל אופן, ברוב המקרים אני לא שואל משם ספר, אפילו שזה חינם.

וחוץ מזה, יש לי חובות קריאה בקורסים שאני לוקח כסטודנט חפשי, במהלך הסמסטר. מישהו הרי צריך לקרוא את כל החומר העיוני הזה שהמרצים מעטירים על הסטודנטים. לסטודנטים אין זמן, לי יש. לפעמים אני לוקח קורסים בחוג לספרות אנגלית ואז אני קורא (באנגלית) את כל מה שכתבה טוני מוריסון (למשל) במהלך 14 שבועות של סמסטר אחד וחוזר לימים הטובים בהם גם קראתי הרבה וגם נהניתי.

בין סמסטר לסמסטר אני אומר לעצמי, עכשיו אקרא קצת פרוזה. ואני מתחיל לקרוא כמה ספרים במקביל, אבל זה לא "תופס" אותי, לא כמו פעם. בעקבות שירי ההלל לקארל אובה קנסאוסגורד רכשתי (היה מבצע….) ארבעה כרכים ראשונים של "המאבק שלי" ואני כרגע באמצע "מוות במשפחה". עוד לא גיליתי למה חושבים שזה כתוב כל כך טוב. התחלתי גם את "עם, מאכל מלכים" של לאור, שכתוב נפלא, אבל גם אותו הפסקתי לקרוא באמצע. סגנון הכתיבה לא מספיק לי, חסר לי יותר "ירקות" בעלילה. אולי, בהשפעת סדרות טלויזיה אמריקאיות התחלתי לצפות לעלילה גדושת התרחשויות ותפניות, וסתם רומן על (נניח) רומן בין סופר מבוגר לעלמה צעירה כבר לא נראה לי שווה את השקעת הזמן שלי.

קשור גם לזה שהעולם הזה, ה"אנלוגי", ה"הומני", של המחשבה ה"קונטיננטלית", חדש לי. יש לי הרבה חוסרים להשלים, ספרים לקרוא שאותם שמתנשאים על זנדברג קראו כשלמדו כסטודנטים צעירים בחוג לספרות או לפילוסופיה, באותם השנים שלא עלה על דעתי בכלל שאפשר ללמוד משהו שלא יבטיח לך פרנסה, והלכתי ללמוד הנדסת חשמל. יש לי הרבה חוסרים להשלים, והוצאת רסלינג לא מקלה עלי, בקצב שבו הם מוציאים ספרים חדשים (אם כי, אני חייב להגיד, הרף להוצאת ספר שם הפך להיות נמוך מאד).

קשור, אבל לא רק. ליבי באמת נעשה קצת גס בספרות "יפה". חבל? כן. כי אני גם בצד של היידגר,
כמוהו אני חושב שעבודת אמנות אכן בוראת עולם. אבל כמו היידגר, אני חושב שמעט מאד עבודות הן עבודות אמנות, במובן זה שהן אכן בוראות עולם. אצלו זה היה פחות או יותר הכתיבה של Hölderlin, אצלי הספקטרום קצת יותר רחב, אבל עם השנים, מצטמצם והולך.

מחרתיים אגב, אני נפרד מהמחשב הנייד שלי לכמעט חודש, והבלוג הולך לישון, לא שהיה עירני במיוחד בתקופה האחרונה. אבל גם זה קשור לנושא הפוסט הזה. יותר ויותר אני מבין שמי שאין לו מה להגיד, מוטב שגם לא יכתוב את זה. אני כבר די בטוח שאני לא הולך לכתוב ספר בחיי אלו – פשוט אין לי סיפור מעניין לספר. אבל גם פוסטים על כלום צריך אדם להמנע מלכתוב.

9 מחשבות על “ספרים

    • בהן צדקי שאני שמח לשמוע שמישהו שם לב שאין פוסטים חדשים פה! תודה ליאור. ואני גם שמח שאצלך אין בצורת כתיבה, אני מתרשם.

  1. גם אני חדלתי לקרוא ובילדותי זללתי ספרים. אבל אם לקרוא – אז את עמליה כהנא־כרמון! עמוס עוז, לעומתה, הוא סיבה להפסיק לקרוא וד"ל.

  2. הפסקה האחרונה שכתבת היא קצת אניגמטית, אבל מעבר לזה, אני מכירה עוד אנשים שהפסיקו להתעניין בסיפורת ומתעניינים יותר בספרות עיון. לי זה עוד לא קרה, אבל אולי זה שלב בחיים. אני לא חושבת שזה טוב או רע – זה פשוט שינויים בטעם ובתחומי העניין. לגמרי לגיטימי.

    הנימוק של תמר זנדברג מוזר במקצת, אבל, באמת, זכותה לקרוא (או לא לקרוא) מה שהיא רוצה. אם אין לאנשים האלה ביקורת אחרת עליה מלבד טעמה הספרותי, הם יכולים להצביע בעדה בלב שקט.

    • הפסקה האחרונה? כתבתי על זה קודם, על זה שיש יותר מדי. יותר מדי ספרים בעולם, ואם להוסיף עוד, אז ממש רק אם באמת זה חשוב, לא כי החלטת שאתה סופר ויושב לכתוב כל יום משמונה עד חמש. כנ"ל אגב גם לפורמטים אחרים, מטוויטר, פייסבוק ובלוגים. יש פשוט יותר מדי "רעש" לבן בעולם. כך אני מתחיל להרגיש.

  3. "פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב שמסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו". אלה, כמובן, דברי הבל מצד תמר זנדברג. הלא, דווקא בספרות את מוצאת אותם דברים שאת רואה מחדש. ואילוליי זאת אין טעם לקרוא. אך מי שלא מוצאת… חסמה חלון חשוב בלבבה וחיה בחלונות מוגפים. לא בגלל שהיא לא קוראת. גם אני כמעט ולא קוראת, אלא בגלל הצהרתה שהיא סוגרת חלון. והלא בכל דבר עשוי להיות משהו שאת רואה מחדש. ועמליה כהנא־כרמון (חבל על דאבדין ואסור שתישכח) מצטיינת במיוחד בכך.

    • אולי כך צריך לבחור ספרים, המלצות של אנשים שאתה סומך עליהם. מה היית ממליצה לקרוא משל כהנא-כרמון?
      לגבי זנדברג, אני מניח שזה לא באמת כה חד וחלק אצלה ושהיא אולי ממעיטה אבל לא באמת נמנעת לחלוטין.

      • להתחיל עם קובץ הסיפורים הראשון והמשובח שלה "בכפיפה אחת". להתפעם. להמשיך לפי סדר הפרסום עם "וירח בעמק איילון". הדמויות מהסיפורים חוזרות בהמשך ואחד הסיפורים נכנס לרומן זה. לימים הסתבר שזה סיפור חייה, אותו כתבה לפני שהבינה זאת. והוא גם סיפור חיי. הקסם אינו כלה עד הרומן האחרון "ליויתי אותה בדרך הביתה". שני ספריה האחרונים הם אסופות של דברים שהתפרסמו קודם לכן. אם אתה נמצא בספרייה של אוניברסיטה, חפש את מאמריה על מקומה של האישה הכותבת.
        בכלל לא חשוב לי עם זנדברג קוראת או לא. הקפיצה אותי הקביעה האובסקורנטית שלה.

  4. אנחנו קוראים כדי ללמוד על עולמות של אחרים אבל כשאנשים שופכים את המעיים שלהם בפייסבוק וזה מספק מן עולם רגשי אלטרנטיבי, ואני מוצאת את עצמי מתעסקת בזה על חשבון הזמן שפעם ישבתי וקראתי, אין לי כוח לעולם האיטי של פעם וקשה לי לאתר ספר שיסחוף אותי אז בינתיים אני קוראת עיון כמו תמר וכמוך בתקווה שמשהו יזניק אותי שוב אל העולם הקסום והאיטי של רוב חיי ויוציא אותי מהפייסבוק..
    ואולי זה כי אין לי ספרים בעברית כי אני בבולגריה ובאנגלית אני קוראת מאוד לאט.
    מאוד אהבתי את הפוסט הזה עכשיו ונחכה לך חודש שתחזור. לפחות בלוגים אני קוראת 🙂

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s