אל מעבר לאופק, הטרופו


ב 1967 כבשנו את חצי האי סיני. ב 1969 הקים צה"ל עורק רדיו-טלפון אל שארם אל-שייך שסיפק 300 ערוצי טלפון דרך ערוץ תקשורת הפועל בשיטת ה Tropo-scatter. הערוץ התחיל בצריפין, עבר בתחנת ממסר על שפת מכתש רמון ליד מצפה רמון, ומשם התפצל לעורק ראשי אל שארם אל שייך, ליד "חוף השאפות" ועורק משני, אל בקעת הירח שליד אילת, מעל בסיס חיל האוויר "עציון" שכבר לא בידינו.

ב 1974 התגייסתי לצה"ל, הוכשרתי כ"טכנאי טרופו", ואת רוב שרותי הצבאי, ארבע שנים, עשיתי בתחנות ערוץ התקשורת הזה. ב 1981 קראו לי למילואים, כדי לפרק את הציוד לפני החזרת שארם אל שיך למצרים. ששת האנטנות בתחנת הממסר על שפת מכתש רמון עוד עמדו שם כמה שנים ללא שימוש עד שיום אחד עברתי שם, והן כבר לא היו.

הקשר בשיטת ה"זרוי הטרופוספרי" הוא טכנולוגיה המטרימה את עידן הלוויינים (אח, כמה רציתי להשתמש במילה בהקשר טכני…). היא מאפשרת קשר למרחקים גדולים, אל מעבר לקו האופק, במקומות שאין קו ראיה בין משדר לקולט. זה היה למשל אמצעי הקשר העיקרי בזמנו בין אוקינוואה ליפן.

בשיטה זו, "מפציצים" נפח מסוים של הטרופוספירה (שכבת האטמוספריה הנמוכה, עד גובה 12 ק"מ לערך) בקרינת רדיו בהספק גבוה מאד, ומהצד השני מכוונים אנטנות מאוד כיווניות לכיוון אותו נפח אויר, ובעזרת מגברים רגישים מאד קולטים את קרני הרדיו שחלקיקי האטמוספרה שבתוך הנפח הזה מפזרים לכל עבר. נדרשים מגברים רבי עוצמה בצד המשדר, 10KW במקרה של הערוץ ממצפה רמון לשארם, אנטנות שידור וקליטה ענקיות בעלות "שבח אנטנה" גדול מאוד, ומגברים בעלי ספרת רעש נמוכה מאד, המסוגלים להפריד את הסיגנל החלש הנקלט מרעש הרקע והרעש שלהם עצמם. בנוסף, השידור הוא בשני תדרים שונים במקביל (frequency diversity) ושתי אנטנות במקביל (spatial diversity). ארבעה מקלטים בצד הקולט קולטים שני תדרים שונים בשתי אנטנות הממוקמות זו ליד זו במרחק מה, ובכל רגע נתון נבחר האות מהמגבר הקולט טוב יותר.

זה ציוד יקר ומסובך עד מאד, שסופק על ידי חברת Philco האמריקאית, כן אותה חברה שייצרה את מקלט הטלויזיה הראשון של משפחתנו, עם מסך ה"black magic"  שבעצם היה סתם לוח פלסטיק שחור ושקוף לפני שפופרת המסך. אבל הציוד הזה, כל כך אמין שברוב מדינות העולם הוא עובד במתקנים לא מאוישים, במקומות מאד לא נגישים, ונדרש רק ביקור מפעם לפעם לטיפולים שוטפים. לא כך בצבאנו – שם כוח האדם הוא חינם, ולכן בנה הקבלן האמריקאי בכל מתקן "וילה" ממוזגת ומצוידת היטב למגורי הצוות: ארבעה טכנאים, איש גנרטורים ונהג. וב"וילות" האלה העברתי חלק גדול משרותי הצבאי.

אני יכול להעיד שהציוד היה אכן מאד אמין, ובאמת שלא היה מה לעשות שם. התקלות היחידות נגרמו כתוצאה מטיפולי סרק, שנהלים שנכתבו על ידי אנשים שלא היה להם מושג, כפו עלינו לעשות לציוד, עד שהבנו את זה, והתחלנו להתעלם מהנהלים.

לקח לי זמן להגיע אל המנוחה והנחלה של תחנות הטרופו הנייחות. את כל החיפאים שבמחזור שלי  ציוותו "קרוב לבית" בצריפין, לאייש את עורקי הטרופו הניידים, שאותם יצאנו מפעם לפעם להקים בראשי גבעות נישאות. להקים ערוץ כזה זה עבודה קשה, אך קלה לעומת תורנויות המטבח וחדר האוכל בגדוד פעמיים בשבוע – מצד החמה ועד צאת הנשמה. לא התלהבתי, ולאחר שהפגנתי את חוסר התלהבותי מספיק פעמים, והיו לי כבר פסקי מאסר על תנאי תלויים ועומדים כנגדי כמעט על כל סעיף בספר החוקים הצה"לי, הצלחתי לעבור לתחנה הצפונית של הטרופו, זו שהייתה בצריפין, ליד "שער ראשון". זה היה לא רע, אך עדיין קרוב מדי למפקדת הגדוד ועיניה הפקוחות, והמשכתי לחתור דרומה.

על ראש האנטנה ה"קטנה". השידור, בהספק 1KW, מכובה..

בסופו של דבר, העברתי את רוב שרותי הצבאי בתחנת מצפה רמון, פרט לעשרה חודשים בתחנת שארם אל-שיך (רובם מתחת למים, בריף האלמוגים שליד המתקן, ולאורך החוץ מדהב ועד חמאם מוסא), וכשמונה חדשים בתחנה שבבקעת הירח (בעיקר בלילות, בימים בעיקר בנואייבה. אח, נואייבה..).

במצפה רמון, לא היו חופים, אך היה "קומנדקר", (שנקרא גם נ.נ. משום מה), רכב בעל עבירות לא רעה, אם כי לא בקליבר של ההאמר. לא היה מחסור בתלושי דלק, והיו כל הנופים המדהימים של הנגב וסיני לטייל בהם. מה שהיה עוד יותר מדהים, שאת רוב אנשי הצוות שם, זה לא עניין. הם העדיפו לבלות את ימיהם בשינה. בחיי לא ראיתי אנשים שישנים כל כך הרבה שעות. קמים, אוכלים, חוזרים לישון. מדהים. ממש לא היה לי עם מי לטייל, עד שגיליתי את החיילות ששרתו במתקן חיל האוויר הסמוך והתגוררו במצפה רמון.

ובין טיול לטיול, היה לי זמן לקרוא בערך את כל הספרים בספריה הציבורית המצוינת של מצפה רמון, ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לשמוע קורסים כשומע חפשי באוניברסיטת באר שבע, לצאת לשטח עם פקח רשות שמורות הטבע, למצוא את הצוערים מבה"ד 1 שהלכו לאיבוד במסעי נווט (ידעתי כבר בדיוק איפה הם הולכים ללכת לאיבוד), לעשות עוד מליון דברים אחרים, וגם להיות שבוע בחודש בבית. זה היה בית הבראה ממש לא רע, ובשנה האחרונה והרביעית זה אפילו היה בשכר – במשכורת לא רעה כלל של צבא קבע.

די הצטערתי כשזה נגמר והייתי צריך להשתחרר, אבל הרגשתי שאני צריך להמשיך הלאה, לחיים האמתיים. לא הייתי בטוח שאצליח לשמור על רמה סבירה של פעילות לאורך זמן. פחדתי לשקוע בשינה כמו רוב חברי הצוות שלי. ויצאתי. היה טוב, וטוב שהיה. היום אין דברים כאלה – אני מקווה, אלה ככלות הכל כספי המסים שלי (ושל משלם המסים האמריקאי) שמממנים את זה. 

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “אל מעבר לאופק, הטרופו

  1. מעניין אותי מאוד אם אתה מדבר על הבסיס שממוקם קרוב מאוד לשפת המכתש שיש בו כיום שתי אנטנות גבוהות מאוד, שאחת מהן עבה יותר מהשנייה. אני פשוט רואה את הבסיס מהבית שלי והוא מסקרן מאוד, במיוחד האיזור המאוד מבודד בו הוא נמצא. עד לא מזמן חשבנו שמדובר בבסיס לא מאויש, משום שמעולם לא ראינו חיילים נכנסים לשם או יוצאים משם. אתה יכול לתת עוד מידע על המקום ?

  2. נהנתי לקרוא. הייתי מפקד הטרופו בשרם-א-שייך בשנת 1969-1970 והטלפון הראשון ממרש"ל לעולם היה בחדרי.

  3. פינגבק: 14 עד 24 | דרכי עצים

  4. אחרי שהטרופו נפגע ממטוסים מצריים ביום הראשון למלחמה, חלק מהקווים נותק, אחד הקווים שעבד היה הטלפון במלון משה, שהייתי מנהלו, הצבא ביקש שניתן לו להתקשר, ואכן רוב השיחות למרש",ל לשיריון לבסיס מודיעין נערכו במלון משה, אני גוייסתי באותו יום בערב, אחת השיחות שנכנסו שאני זוכר, היו לחיילת מחיל הים שמשפחתה הודיע לה כי הפכה לדודה. לפני גיוסי, נקראתי למפקד מרש"ל ואישרתי לו לגייס את המלון. במלון התמקמה חטיבת צנחנים
    איציק פרידמן

  5. פינגבק: דייסה | דרכי עצים

  6. פינגבק: 20-24: וילה במדבר | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s