24-26: ברחוב בר גיורא 7

הדירה הראשונה שבה גרתי מחוץ לבית אבי (שלא בצבא), היית דירת חדר (ומרפסת סגורה) בקומת הקרקע של בית די מוזנח בן שש דירות, ברחוב בר גיורא מספר 7 בשכונת הדר הכרמל בחיפה, 4 בתים בלבד במעלה רחוב בר גיורא מהבית בו ביליתי את שנותי הראשונות, ושבקומתו העליונה עדיין גר סבי, בדירה אליה נעבור לגור כמה שנים מאוחר יותר.

בדיעבד, זו הייתה אחת מהדירות היותר משמעותיות בחיי. בגיל 24, אחרי שנתיים של דחיית שירות וארבע שנות שרות צבאי, זו הייתה הפעם הראשונה בה גרתי לבד (לא להרבה זמן..), זו הדירה הראשונה אותה חלקתי עם זוגתי שתחייה, הדירה הראשונה (והאחרונה) שעיצבתי לגמרי לטעמי. ציוניי דרך משמעותיים.

את קירות הדירה צבעתי בירוק עז, את המבואה ציפיתי במחצלת "מיקאדו", והצירוף של שני אלה כמעט וגרם לזוגתי שתחייה להתפלץ, להסתובב ולחזור על עקבותיה, בפעם הראשונה שהיא באה אלי לשם – לא הרבה שבועות אחרי שגמרתי לשפץ ונכנסתי לדירה. דווקא הייתי גאה בתוצאה…

למזלי היא נשארה, ועוד יותר למזלי, היא אפילו עברה אלי לדירה כעבור כמה חדשים, מהחדר בדירה אותה חלקה עם עוד שני סטודנטים בנווה שאנן. השתכנענו די מהר שאין טעם שנחזיק שתי דירות, ומאז לא השתכנענו אחרת.

אף שנשארתי ללמוד בחיפה, עיר הולדתי, לא באמת שקלתי, ולו לרגע, לחזור לגור בחדר שבו גרתי עד הצבא בבית אבי, למרות היתרונות הלוגיסטיים המובהקים. אשתו השניה של אבי גרה בדירה ההיא, והשהות אתה באותה הדירה לא הייתה משהו שהייתי מוכן לחזור אליו. חוסר החשק הזה היה הדדי, וכך יצא ששכרו עבורי את דירת החדר הזו, וכדי לוודא שלא אתפתה לחזור, נשלחו אלי אחת לכמה ימים סירים של אוכל מבושל שאשתו של אבי בישלה, וסלים של מצרכים. (אני לא בטוח בדבר הזה – הייתי כבר אז צמחוני, ויכולות הבישול שלה התמצו בעיקר בקציצות).

בעל הבית שלנו, והבעלים של כל הדירות בבניין, היה עורך דין חיפאי שמתמחה בייצוג ב"נאמנות" של קשישים עריריים, ואחרי מותם, כדי לכסות את "שכר טרחתו", רכושם עובר אליו, כולל בעיקר דירותיהם. המנוול הזה, ששמו "שמור במערכת" היה אפילו עורך הדין של אבי בעניין מסוים בתקופה מסוימת, לפני הרבה שנים, ונזכר באבי לאחרונה, כשהוא כבר מאד זקן וכבר לא לגמרי "פה", להציע גם לאבי שירות דומה. מספיק שהוא מצליח להחתים מישהו על יפוי כח מתאים, והוא מכוסה חוקית.

כל שכנינו אז היו בני שבעים ומעלה, וכולם בלי יוצא מן הכלל, עסקו בנו, מנסים להציץ אל חדרנו דרך החלון שמעל הספה ששימשה גם כמיטתנו, מדווחים לאבא שלי שהם חושבים שהם ראו גביע של אשל בשקית הזבל שזרקנו, היה משעשע.

היה יותר מביך ממשעשע כאשר אבא שלי, בדרכו מוקדם בבוקר לעבודה, עבר אצלי להביא הספקה ונכנס דרך דלת הכניסה בעזרת המפתח שהיה לו, בלי לדפוק. טוב, אז הוא תפס אותנו In Flagrante Delicto, איך שאומרים במקומותינו. אני לא בטוח כמה הוא הספיק לראות לפני שנסוג בבהלה אל מחוץ לדירה.

להגנתו: הוא לא רצה להעיר אותי, והיה בטוח כנראה שאני לבד שם – הרי סיימתי מערכת יחסים (לא מאד ארוכה) ממש לפני תחילת הלימודים, כי אמרתי לעצמי, הפעם לשם שינוי אני הולך ללמוד ברצינות. הטכניון הילך עלי אימים, והחלטתי שהגיע הזמן שאתמסר כולי ללימודים, בלי בילויים, בלי כלום. הייתי משוכנע שאצטרך ללמוד יומם ולילה בכדי לעמוד בזה.

הסתבר לי חיש מהר שלא כצעקתה, שאפשר ללמוד תוך כדי מערכת יחסים, ביחוד כשמערכת היחסים לומדת יחד אתך. ואפשר גם לעשות את זה גם בניחותא, ועדיין לסיים בהצטיינות (לא מנסה להשוויץ, למי בכלל אכפת. אני רק מנסה להרגיע אחרים שפוחדים מלימודי הנדסה למשל.)

גרנו שנתיים בדירה הזו, לפני שעברנו לדירה בת שני חדרים, שאותה זוגתי כבר לא נתנה לי לעצב על פי (חוסר) טעמי. היו אלו שנתיים טובות, עם עליות וירידות, אבל היי, אלו החיים.

בדירה הזו בניתי את הרהיט הראשון שלי, טבילת העץ הראשונה שלי, אם אפשר לקרוא ל"סיבית" עץ. בניתי ספריית ענק בת ארבע עמודות, 2.44 מטרים גובהה ו 2.44 מטרים רוחבה (זה אורך של פלטות סיבית) שכיסתה קיר שלם בחדר היחיד שהיה בדירה, והתמלאה כולה בספרים שכבר היו לי. הדבקתי בקפידה "קנטים" מפורניר "גבון" ירוד לקצות המדפים והתומכים , וצבעתי את כל השטח הניכר של המדפים והתומכים בלכה בגוון פוליסנדר, וקדחתי בשקידה כל 2 ס"מ חורים שבהם אפשר למקם פינים עליהם ישבו המדפים. ואבא שלי ייצר במסגריה שלו פירמידות פח צבועות חום להחזיק את הגג והדפנות יחדיו… נגרות בסיסית, אבל פרוייקט גדול. הספרייה כבר לא משמשת אותי, התבלתה במעברים מדירה לדירה וכיום מרכיביה הם מדפים אצלי במחסן. אבל אני עדיין גאה בפרויקט הראשון הזה שלי..

לצערי, אין לי שום צילומים מהדירה מהתקופה בה גרנו בה, מי בכלל חושב על סוג תיעוד שכזה.. אבל הצלחתי לקבל את רשות הדיירים הנוכחיים, זוג עולים מחבר העמים, ללא ילדים, לצלם כמה צילומים. אף אחד מהדיירים האחרים שגרו אז בבניין כבר לא חי כנראה, אלא אם כן הוא בן 105 שנים לפחות.

הספה עליה ישנו, שאותה מצאתי בדירה כשנכנסתי, כולה הרים וגבעות, הייתה ממש מתחת לחלון, לאורך הקיר שבו החלון, אבל לי לא הפריעו אז דברים מסוג זה. התריס היה תמיד מורד גם אז, כי מעברו השני נמצאות מדרגות הירידה מהרחוב לבית, עליהן ירדו ועלו הנשים הקשישות שאכלסו את שאר הבניין, שאפילו לא ניסו להעמיד פנים שהן לא מנסות להציץ פנימה.מבנה הדירה לא השתנה, אלא שהמרפסת הסגורה שבה היה השולחן שלידו למדנו משמשת גם היא כיום כחדר שינה שני. הדיירים הנוכחיים לא ישנים יחד כנראה. ההפסד כולו שלהם. המטבח הרבה יותר מאובזר – להם אין מי שיביא להם אוכל מבושל בסלים.