13-14: הפנימיה הצבאית לפיקוד, חיפה


סיפור עקירתה האכזרית של משפחת נתניהו מבית ראש הממשלה, ב 1999 עם הפסדו בבחירות, שאותו חלק עם מתנחלי עמונה, הזכיר לי שגם לי יש סיפור עקירה משלי.

שלושים שנה בדיוק לפני שמשפחת נתניהו וילדיה הרכים נעקרה מרחוב בלפור, נעקרתי גם אני על ידי כוחות הבטחון, ממש כמו מתנחלי עמונה (ו"ילדיהם הרכים" שיובאו מישובים אחרים במיוחד ליום הפינוי), ואני רק בן 14, מצריף עץ בראש גבעה אותו חלקתי עם עוד כעשרים "נוער גבעות" בני גילי.

ממש כמו תושבי עמונה וממש כמו משפחת נתניהו, נעקרתי ממקום בו לא הייתי מלכתחילה אמור להיות. לצריף העץ הזה, בראש גבעת דאונס, בחיפה הגעתי בזכות מסירותי היתרה למדינת ישראל של אז, שהייתה לא פחותה ממסירות נוער הגבעות של היום לחזון המשיחי שלהם. עובדה – בגיל 13 בלבד, אולי בהשפעת אלבומי הניצחון של ששת הימים, חתמתי על התחייבות לשרת בצה"ל לעשר השנים הבאות, ארבעת הראשונות מתוכם כצוער בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה.

בניגוד למשפחת נתניהו, לא נזקקתי לקבלן עמדי ולששה שבועות בכדי לארוז את חפצי, ובניגוד תושבי עמונה שסירבו לארוז את חפציהם במו ידיהם גם לא הייתי צריך שחיילים יבואו לארוז את חפצי בעבורי. את כל חפצי האישיים עד האחרון שבהם החזרתי אחר כבוד הביתה כבר ב"אפטר" הראשון שלי מהפנימיה. זה היה ההלם הראשון שלי: העובדה שהיה יעוד מדוקדק לכל סנטימטר בארונית החפצים מפח שהייתה לי בחדר, אבל חפצים אישיים לא נכללו ביעוד הזה. צוערים היו נעדרי ציוד אישי לחלוטין. אפילו לא צימידן עם כמה דברים מתחת למיטה. שום פריט שלא נופק על ידי צה"ל.

החדר בו מצאתי את עצמי, ובו ארבע מיטות, שתיים מכל צד של המחיצה שחילקה את החדר חלקית לשתיים, היה אחד מארבעה חדרים זהים בתוך צריף עץ, יתכן מנדטורי, ששכן בתוך מתחם הפנימיה הצבאית ועומד שם גם כיום, 40 שנה מאוחר יותר. למעשה על רחוב זמנהוף, אך גדר גבוהה הפרידה בין בתי התושבים שמעבר לכביש לביני. אל מחוץ לגדר יכולתי לצאת רק באפטר, בימי שלישי בערב, או בהסעה מאורגנת אל בית הספר הריאלי באחוזה. או בריצות שדה, על הגבעות שכיום עומדות עליהן שכונות רמת אלמוגי, בגין, גולדה והוד הכרמל.

החדר היה מאד ספרטני, ובו רק ארבע מיטות וארון פלדה שהיה מחולק לארבעה תאים. שולחנות ללמוד עליהם היו בחדרים אחרים, שם עשינו שיעורי בית בליווי של חונכים, שעזרו לנו להשלים את החומר שהפסדנו כאשר ישנו שנת ישרים בכיתה. מצד שני, גם לא בילינו הרבה בחדר הזה, בערך שלוש שעות – מסיום ריצת הלילה הרבה אחרי חצות ועד ההשכמה לפני הזריחה למסדר בוקר, אחרי כמה עשרות שכיבות שמיכה בבוץ שלפני הצריפים.

הגעתי אל החדר הצפוף הזה דווקא אחרי שסוף סוף היה לי חדר משלי. עד גיל ארבע, גרתי במרפסת מקורה. מגיל ארבע עד שלוש עשרה, במיטת קומתיים בחדר אותו חלקתי עם אחותי, ואז, ב 1968, עברנו לגבעה השוממת שעליה עומדת היום שכונת כרמליה, והיה לי שם חדר גדול, כולו רק שלי. ובכל זאת, העדפתי את הפנימיה.

אבל לא להרבה זמן. ששה חדשים שרדתי שם. מחזור רגיל בפנימיה הצבאית היה שלושים צוערים, אבל במחזור שלי, אולי באמת בעקבות מלחמת ששת הימים, היו כ 4000 מועמדים והם נאלצו לקלוט ששים, מחציתם בנים של קצינים בכירים שאותם היו חייבים לקבל. ובמחצית השניה, לגמרי בטעות, נכללתי אני. כבר באמצע השנה, צה"ל פינה אותי אחר כבוד מהצריף ההוא בראש הגבעה, וחזרתי לחדרי, ולשלל חפצי, שאותם, אחרי חסך של ששה החודשים, אגרתי בשקיקה.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט "החללים בהם חייתי", בה אני כולל כל מקום בו גרתי רצוף לפחות חצי שנה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “13-14: הפנימיה הצבאית לפיקוד, חיפה

  1. נחמד, בעקבות הקריאה ובעקבות הקביעה שב 1968 הגבעה שעליה עומדת היום שכונת כרמליה היתה שוממה, קראתי גם את הבלוג על החלל בכרמליה. היו לך הרבה חללי מגורים בילדותך. לי היה בשנים הללו רק חלל אחד, ברח' אבן גבירול בת"א, שבו גרתי מלידתי ועד הצבא וגם חזרתי אליו בחופשות מהצבא ומהטכניון. אבי, בן 95, מתגורר שם עד היום. ברבות השנים צברתי גם אני חללים רבים ומאוד יתכן שהמספר קרוב ואולי עובר את שלך, אבל לדעתי, מעברי הילדות חשובים ומשפעים על האישיות שלנו יותר.
    בבלוג על החלל בכרמליה כתבת "היו רק שני בתים בשכונה שנבנו לפני ביתנו, והם נבנו בשנות הארבעים". באיזה כתובת היו 2 הבתים – האם הם עדיין קיימים? להבנתי היה לפחות בניין אחד שנבנה קצת קודם, ב 1938 (ברח' נגה 8) שתוכנן ע"י האדריכל לאופולד קרקואר (תיכנן למשל גם את מלון טלטש שידוע היום כמלון הר הכרמל), וחלק מתושבי חיפה מנסים עדיין לשמור עליו מפני יזמי התמ"א 38 החמדנים והעירייה שלא משכילה לשמור על המבנים ההיסטוריים של העיר.
    בתמונות היסטוריות של חיפה אני רואה בתים עומדים גם ברח' לוטוס וצפרירים וגם בתחתית רח' נעמי של היום. אני עדיין מנסה לברר את שנות הצילומים הללו. אכן מירב תנופת הבניה בכרמליה התחילה בשנות השישים, אבל מהיכן המספר "שני בתים" בלבד שנקבת בו?

  2. פינגבק: 38-50, רחוב אינשטיין, חיפה | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s