רצח בעיניים

בצד הצפוני-מזרחי של רחוב מוריה, בצומת הכניסה לרחוב קדימה, התגודדו כמה אלפים, מניפים דגלי ישראל ושרים את ההמנון. ממול הצטופפו כמה עשרות ליד המקלט הציבורי ששם, מניפים דגלים אדומים ודגלי פלסטין. שם עמדתי, נושא שלט: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים".

השלט היה שימושי, בין היתר בכדי ליירט את בקבוקי המים המלאים שהומטרו מהצד השני, הכחול-לבן. לא כל הבקבוקים היו מפלסטיק.

היו למעשה שתי הפגנות בכחול מול האחת באדום. הראשונה הייתה בצומת הכניסה לכרמליה, במקום בו הייתה אמורה להתקיים הפגנת "השמאל". השנייה, מול המקום אליו הועברה ההפגנה ברגע האחרון, בצומת הכניסה לכבביר. שוטרים השתדלו לא לאפשר לאנשים לעבור מהמיקום הראשון לשני, ודי הצליחו, כי רוב המפגינים לא היו מודעים לאפשרות לעבור דרך רחוב היינה. אבל היו די ויותר אנשים לאייש את שני המיקומים בקהל רוגש, אלים בצורה קיצונית, ומשולהב מאד. כהנא היה מאד חי, בצד הזה של הכביש.  וגם ארגון להב"ה לא נפקד.

בצומת בו עמדתי, שתי שרשרות של שוטרים הפרידו בין המחנות. אלו בצד שבו עמדתי, עמדו מחוסרי מעש ורק השתדלו לא לחטוף בקבוק בראש מאלו שהועפו מהצד השני. אלו שבצד השני, נאבקו קשות לעצור את ההמון שיותר משבא להפגין, בא להכות. אט אט זחלה חזית המפגינים בכחול אל מרכז הכביש, ונעשה שם די מאיים. בכמה קטעי זמן נראה שהעניינים הולכים לצאת מכלל שליטה, בצד הכחול. למרבה המזל השוטרים הרכובים על סוסים מאד אפקטיביים בדחיקת ההמון, זה שרצח בעיניו, אחורה. הסוסים הענקיים האלה, השחורים, עושים את העבודה. לא היית רוצה להרמס בפרסותיהם.

בין לבין, זה היה מחזה סוריאליסטי לראות את פרשי המשטרה דוהרים  בשדרות מוריה בין אתר הפגנת ימין אחת לשניה, ארבעת פרשי האפוקליפסה, זה בצד זה, אורות  לד כחולים-אדומים מהבהבים על אפודי הרוכבים.

ממול, לא רק שרו את התקווה. קראו גם "מוות לערבים", גידפו את חנין זועבי ושרו שירי גידוף כנגד שמאלנים וערבים. בצד שלנו, לא הייתה ססמה אחת שלא הייתה פציפיסטית למהדרין. באמת. לא הייתה מסר אחד שלא יכולתי לעמוד מאחוריו. אבל מה שצער אותי בצד שבו עמדתי, היה העדר מוחלט של דגלי ישראל.

אם הייתי מגיע עם דגל ישראל, המשטרה לא הייתה כנראה נותנת לי לעבור אל צד הכביש הזה – הם עצרו אותי כשניסיתי לעבור, ושאלו אותי לאן. הצבעתי. ואז הם אמרו: "אה, לערבים" ונתנו לי לעבור. ניסיתי לתקן אותם, אבל הם לא היו פנויים לניואנסים שכאלה.

היו יהודים בצד האדום של ההפגנה. היכרתי שם לא מעטים. אבל עדיין, מעטים. גם ערבים לא היו הרבה, אפילו אחרי שהגיעו שני אוטובוסים, כנראה מהגליל. היה ברור שלימין יש רוב מוחץ. מוחץ לא רק במובן המטפורי. אלמלא המספר הגדול מאוד של השוטרים, הפרשים, המשאית להתזת מים שהתמקמה מול הצד הכחול, וההערכות המאד יעילה של המשטרה, האירוע היה נגמר ברצח של לא מעט אנשים.

ואז נגמרה ההפגנה באדום, והמפגינים החלו לסגת לאחור לכוון רחוב קדימה, כשגל של אנשים מנופפי דגלי ישראל דוהר משני צידי רחוב מוריה ומנסה בכוח לחצות את הרחוב כדי לעשות בהם שפטים. בשלב זה כבר לא הייתי בצד ההוא, אלא ראיתי את זה מהצד, הצד "היהודי". וגם שמעתי מה אומרים שם. אנשים שם באו כדי לרצוח, לא להפגין. את החלק הכי מפחיד של ההפגנה, את ציד האדם שערכו פורעי הימין במפגיני השמאל המתפזרים, לא חוויתי. אבל אפשר לקרוא על זה בלא מעט מקומות, למשל באתר העוקץ:  הם לא היו כהניסטים. הם היו סתם אנשים

הפעם, זה נגמר כנראה ללא נפגעים, חוץ מאותו אידיוט שעבר בריצה אל הצד האדום, חטף למישהו דגל פלסטין והחל לרוץ אתו בחזרה לצד הכחול. לאחרים שבאותו צד לא היה ברור מה קורה שם, הם רק ראו מישהו רץ בצד שלהם עם דגל פלסטין.  תוך שניות הוא היה קבור תחת ערימה של אנשים שנאבקו על מיקום שיאפשר להם לבעוט בו ולהכות אותו. המשטרה חילצה אותו די מהר, כך שאני מניח שהוא שרד.

היה מפחיד, אבל אני שמח שבאתי, ועמדתי בצד הנכון – עם הצד המותקף, עם המיעוט המדוכא שלא עוד הרבה זמן יוכל להביע כאן בגלוי את דעותיו. חזרתי משם רק עכשיו, מאד מודאג. אין לי ספק –  זה יגמר בדם. וזה לא יהיה איזה יונה אברושמי אחד. אלו יהיו אלפים, שיתפסו מישהו ויקרעו אותו לגזרים. והם יעשו את זה כשהם עטופים, כבטלית, בדגל ישראל, ושירת התקווה בגרונם.

אני מקווה שאתבדה, אבל אני מתחיל לאבד את התקווה, וכנראה שגם את הדגל –  אני פשוט לא רואה את עצמי שם, חלק מהאספסוף שנופף בדגל המדינה שלי.

————————–

מסתבר שעזבתי מוקדם מדי. כך אני קורא כרגע באתר הארץ: " בחיפה מקיפים מאות מפגיני ימין את מפגיני השמאל – והמשטרה מנסה לחלץ אותם לאוטובוסים. השוטרים בחיפה אף משתמשים ברימוני הלם וזרנוקי מים, וחמישה מפגינים שסבלו מחבלות פונו לבתי חולים." – זה כנראה מה שקורה ברחוב קדימה, לשם נסוגו מפגיני השמאל.