העדשה והעין


האישון המנתר שלנו, הקולט בכל פעם חלק אחר של זה הניצב לפנינו , הקופץ מחלק אחד של הפנים עליהם אנו מביטים לאחר, מעין אחת לעין השנייה ומשם לפה, לפעמים גם לחלקים אחרים של הפנים. פחות לחלקי גוף אחרים, מייצר במוחנו ייצוג של הניצב לפנינו שאינו הקפאה של רגע מסוים. להפך – מה שאנו רואים הוא היתוך של מבטים מזמנים שונים. מבטים אלו לא מהווים סריקה מסודרת של האובייקטים והסובייקטים הנראים לנו, אלא סריקה אקראית, אבל רק למחצה – יש משקלות די צפויים לכמות הזמן ההתבוננות שמוחנו מקדיש לכל סוג של דבר. אבל הסדר, שבו ניתן להבחין על ידי מעקב אחרי תנועות האישון, לא ניתן לניבוי.

כל זה, עוד לפני שהזיכרון נכנס לפעולה. כל זה הוא רק עיבוד תמונה בזמן אמיתי שמבצע מוחנו, על מידע שנרכש, ונמצא עדיין ב buffer, אך עדיין לא טופל ועובד, אותו המנגנון שמאפשר לנו לראות 24 תמונות בשנייה כתנועה רציפה, שמאפשר קולנוע וטלוויזיה.

אבל מוחנו אפילו יותר יעיל מזה. דברים שהוא כבר מכיר היטב, הוא כבר לא טורח לראות מחדש. וכך, מוחנו משלים חלקים מהתמונה במידע חזותי שנרכש זמן רב, אולי שנים, קודם לכם. לא תמיד אנו מבחינים שהדברים השתנו…

אולי זו הסיבה שתנועתם של גופים נעים, המוקפאת בצילום, תכופות לא נראית לנו אמתית. מוריס מרלו פונטי, בספרו/מאמרו "העין והרוח" (עמ 72) מצטט את רודין (הפסל) האומר כך: "מה שנותן את התנועה, הוא דימוי שבו הזרועות, הרגליים, מרכז הגוף, הראש, נלקחים כל אחד ואחד ברגע אחר, זהו דימוי המציג לפיכך את הגוף בעמדה שלא הייתה לו בשום רגע".

הצילום, הצילום "הרגיל", מראה את הגוף דווקא בעמדה שהייתה לו ברגע נתון, אחד ספציפי. ולכן, התנועה נראית לנו הרבה פעמים קפואה, מלאכותית, גם אחרי יותר ממאה שנים שבהם מראות העולם מתווכים לנו ברובם דרך צילומים.

אבל יתכן שזה מתחיל אולי להשתנות. יש לי חשד, שזה כבר נכון בחלק מהצילומים שאני מצלם בדור החדש של מצלמות איכות שבהן אין מראה המנתרת מעלה-מטה בכל צילום. כלומר, לא ב SIngle Lens Reflex. יותר ויותר מהצילומים שלי הם היתוך של מספר צילומים, ובחלק גדול מהמקרים, המצלמה עושה את ההיתוך הזה בעצמה, בלי לתת לי פתחון פה כלל. (יכולתי לדרוש פתחון פה זה, ולעשות את ההיתוך הזה בעצמי, אך אני עצלן).

מתי זה קורה? כאשר המצלמה מחליטה שבסצנה המצולמת יש טווח עוצמות אור הגדול מזה שהחיישן מסוגל להכיל, ולכן היא מבצעת מספר חשיפות עוקבות בערכי מהירות וצמצם שונים, ואז היא מתיכה יחדיו את התמונות השונות לדימוי אחד בעלת תחום רחב של ערכי תאורה. קוראים לזה HDR.

יש עוד נסיבות שבהן המצלמה מצלמת מספר פעמים ומייצרת תמונה אחת. בתנאי אור חלש, שבהם מהירות הצילום תהייה אטית מדי, כאשר נדרש תחום רחב של מרחקי מיקוד ("הכל בפוקוס"), צילום פנורמות  ועוד. המשמעותי הוא שהתמונה המופקת היא היתוך של דימויים שנלכדו בזמנים שונים, קצת כמו שפועלת הראייה שלנו. (זה שהדימויים נלכדו קרוב מאד בזמן זה לזה לא משנה את העובדה המשמעותית שיש פה דימוי שאין לו זמן אחד ידוע שבו היה במציאות מה שרואים בצילום). בדיוק כמו ציורים של גוף נע אמורים להיות, על פי רודין.

מה קורה כאשר ידו של האצן המצולם נעה בתוך המסגרת (frame) בין צילום אחד לשני מאלו המרכיבים את הדימוי הסופי? המצלמה מבצעת עיבוד תמונה, יודעת לבודד את החלק שזז, ולהכיל בדימוי הסופי את אחת הגרסאות המצולמות של היד. אבל יתכן בהחלט, שרגלו של האצן בדימוי הסופי היא מתמונה אחרת ברצף וצולמה כמה עשיריות השנייה קודם לכן או אחרי כן. כלומר, יש בעולם בכלל, ואצלי בפרט, הרבה מאד דימויים שבהם גוף האדם המצולם לא היה באמת בתנוחה הנראית בשום רגע שהוא.

רק שאין לאיש שליטה על זה. וכדי שתהייה שליטה, כל מה שנדרש הוא תוכנה שתיקח סדרת צילומים שצולמו ברצף מהיר, ותאפשר להתיכם יחד, אם בשליטה ידנית או באורח אוטומטי, כך שייווצר דימוי שבו התנועה היא מזוייפת אך אמיתית. לא משקפת את העולם אלא "רק" את האופן בו אנו רואים אותו.

רעיון מזעזע? בכלל לא. הצילום בכלל והצילום הדיגיטלי בפרט עושים את זה מאז ומתמיד. דוגמה? יש בכל חיישן פי שניים פיקסלים שמעליהם יש פילטר ירוק מאשר כאלה שעליהם פילטר אדום או כחול. למה? כי כך אנו רואים. 700px-Bayer_pattern_on_sensor.svg

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s