Keith

ישבתי היום ושמתי לעצמי רשימת השמעה של קטעים שבהם מנגן Keith Jarrett, פסנתרן ומלחין ג'אז, וכמו תמיד, הנגינה שלו מרגשת אותי עד היסוד. האיש פשוט גאון. חיפשתי לראות אם יש בקרוב הופעות שלו, וגוגל מצא לי הופעה בעוד שלושה ימים, בעיר בוכום בגרמניה. כבר התחלתי לחפש כרטיסי טיסה לאמסטרדם או פרנקפורט אבל בינתיים גיליתי שמדובר בהשמעה של הקלטת הקונצרט שלו בקולון מ 1975, בפלנטריום של העיר בוכום. לא סיבה לקום מהספה. וחיפוש במרשתת גילה לי שאחרי שני מקרי שבץ הוא הודיע שכבר לא יחזור לנגן.

וזה אחרי שנים לא מעטות שמחלת עייפות כרונית השביתה אותו. וכשחזר להופיע ב 2010, בפסטיבל הג'אז של מונטריי בשוויץ, זו הייתה סיבה טובה מבחינתי לנסוע לשם, ועם כבר לנסוע, אז לנסוע. וכך הגענו, זוגתי שתחייה ואני להופעה שלו אחרי 12 ימי טיול מוצלחים קצת בפורטוגל וקצת ספרד, ועוד שבוע בגרמניה ושוויץ עם המון מוזיאונים שווים.

וכשחיכינו בשקיקה להתחלת ההופעה בגן הפסטיבל, על שפת אגם ג'נבה, התקשר אלי אבא שלי ובישר לי שתוך כמה חודשים הוא הולך למות. גילו אצלו סרטן, לימפומה, סיפר. אמנם הוא לא קיבל עדיין פרוגנוזה, אבל הוא כבר יודע, כך אמר. כדי להקדים את המאוחר, אומר שהוא חי עוד כשמונה שנים אחרי, עד כמעט גיל 90, שבחודשים אחרי השיחה הזו עבר ששה טיפולים בתרופה ביולוגית כלשהי, לא היו לו תופעות לוואי כלשהן, והוא נרפא לחלוטין, אף שסרב בנחישות להודות בכך. אבל תופעת לוואי אחת של מחלת אבי היתה שלא מאד הצלחתי להתרכז בהופעה, היחידה בה שמעתי את Keith אהובי מנגן בהופעה חיה.

בדרך מפרנקפורט (לשם טסנו מפורטו, פורטוגל) לשוויץ עצרנו ליום בשטוטגרט. כמו כמעט כל עיר בגרמניה הכה עשירה, גם בעיר הזו, המרכזת את תעשיית הרכב הגרמנית, יש ה מ ו ן מה לראות. יש את המוזיאון היפיפה של מכוניות Porsche,

יש את זה של מרצדס שאליו הגענו באיחור ולכן יכולנו רק להתרשם מהארכיטקטורה, יש את ה Stats Gallery ויש את ה Kunstmuseum, מוזיאון האמנות. הפעם לא הלכנו לראות את השיכון לדוגמה שבנו שם טובי האדריכלים, ה Weissenhofsiedlung אותו ראיתי שלוש שנים קודם. יומיים בשטוטגרט זה לא מוגזם.

התמקמנו לכמה ימים בעיירה Lorrach ליד הגבול הגרמני-צרפתי-שווייצרי שבשל היותה בצד הגרמני היותר זול מזה השוויצרי, היא בסיס טוב גם למוזיאון העיצוב של חברת הרהיטים Vitra – אוסף מבנים של טובי אדריכלי העל, גם ל Beyeler Foundation (בתמונה מטה) בו ראינו תערוכות מרהיבות ומושקעות של Basquiat וגם של Gonzals Torres,

גם ליום שלם בבזל ב"מחסן" האמנות ה Schaulager בעל האדריכלות המרהיבה (herzog and de meuron) והאוסף שכלל את Matthew Barney, Robert Gober, Katerina Fritsch.

לעוד יום בבזל במוזיאון ה Statsgallery ולעוד יום בבזל במוזיאון של Tinguely. עיר לא משעממת כלל, בזל, גם לא בזמן יריד ארט בזל.

ועוד באותו יום עברנו בציריך, בביקור בפביליון של Heidi Weber שתכנן עבורה לה קורבוזיה והמשכנו ללינה ב Bern, הבירה השוויצרית. בטעות כנראה, פסחנו בציריך על קברט וולטייר, שם הפציעה תנועת הדאדא. פעם הבאה. ב 2010 עוד אי אפשר היה כנראה למצוא מקומות במפות גוגל תוך כדי נסיעה.

Bern מתהדרת במרכז Paul Klee שתכנן רנצו פיאנו. האוסף, של אחד הציירים הכי אהובים עלי, מגוון ומקסים (כרגיל אצל Klee) והארכיטקטורה שווה ביקור בלי קשר לאוסף.

ללון ב Montreux ביחוד בזמן הפסטיבל לא היה אופציה, אבל מצאנו ביקתה מקסימה ללון בה על ההר שמעל, בכפר בשם Leysin, משם יש רכבל היורד אל חוף האגם, וגם רכבלים אל הפסגות הסמוכות. ובו ביום בו היינו במוזיאון פאול קליי, גם התמקמנו בבקתה דנן וגם ירדנו אל חוף האגם לשמוע את Keith (וגם את בשורות האיוב של אבא שלי).

ולמחרת עלינו בבוקר ברכבל אל ראש הר Berneuse (עצלנים…) וירדנו ברגל חזרה לכפר לארוחת צהריים לצלילי דינדון פעמוני הפרות באפרים המוריקים סביב סביב, וגם שמענו בערב ארוך ומהנה בפסטיבל את: Julian Lang band ואת (Yaron Herman (piano Solo ואת
Freedom Band": Chick Corea, Roy Hanes, Christian McBride and Kenny Garrett".

וביום השלישי לפסטיבל, אחרי סיבוב ארוך ויפה (איפה לא יפה בשוויץ?) בנהיגה בין הרי האלפים, בו הגענו עד Gstadd, חזרנו לפסטיבל להופעה של Diana Krall יחד עם Elvis Costelo. פסטיבל משובח, אין מה לומר.

למחרת (14.7.2010) התחלנו לחזור לפרנקפורט והביתה. הפעם פלשנו ליום לצרפת בדרך צפונה, לעיירה הציורית Colmar אשר בחבל אלזס. וביום האחרון בהחלט למסע המופלא הזה בן שלושת השבועות, עוד עצרנו ב Baden Baden במוזיאון Frieder Burda לרטרוספקטיבה (מושקעת כרגיל) של חואן מירו ולתערוכה לא גדולה של Sigmar Polke שרצה המקרה ונפטר ממש באותו היום.

וחזרה הביתה. הנה קטע מההופעה ההיא:

Keith Jarrett – Live at Montreux


Keith Jarrett – Live at Montreux

#108# תמונות

======================================================================

05-07-10Porto, flight to Frankfurt, drive to Stuttgart
06-07-10Stuttgart: Porsche museum, Stats Gallery, Kunstmuseum, Mercedes museum (from outside), drive to Lorrach
07-07-10Vitra, Beyeler (Basquiat, Gonzals Torres)
08-07-10Basel: Schaulager (Matthew Barney, Robert Gober, Katerian Fritsch)
09-07-10Basel Statsgallery
10-07-10Basel Tinguely museum, Zurich Heidi Weber pavillion, Bern
11-07-10Paul Klee center in Bern, Drive to Leysin, Keith Jarrett, Jack DeJohnette and Gary Peacock in Montreux.
12-07-10To the top of the Berneuse mountain in Leysin, and down by foot. Julian Lang band, Yaron Herman piano Solo, "Freedom Band": Chick Corea, Roy Hanes, Christian McBride and Kenny Garrett. In Montreux
13-07-10Loop in the alps including Gstadd, Diana Krall and Elvis Costelo in the evening.
14-07-10Colmar,
14-07-10Miro retrospective at the Frieder Burda museum – Baden Baden, drive to FRA

Valbella-Lenzerheide

הגיל האידאלי להתחיל ללמוד סקי הוא 4, אולי אפילו 3. פשוט מרחיב את הלב לראות את הזאטוטים האלה יורדים בלי פחד במדרון בבגדיהם הססגוניים, יוצרים ראש חץ במגלשיהם. פחות אידאלי להתחיל ללמוד בגיל 38, אבל זה מה שעשיתי. ב 1992 (כנראה) נרשמתי עם חבר לשבוע של סקי בקלאב-מד בשוויץ, במקום בשם Valbella-Lenzerheide שאמור היה להיות אתר טוב למתחילים, עם מסלולים רבים בצבע תכלת.

ידידי בני הקדים לנסוע בכמה ימים ובילה סוף שבוע בציריך בזמן שאני יצאתי בבוקר יוםר ראשון באוטובוס מאסף (לא הייתה רכבת) לשדה התעופה. היו פקקים של יום ראשון, ואיחרתי לטיסה, די מבאס, וזו הייתה בסך הכל יציאתי השביעית מהארץ, והראשונה בחיים לסקי. כבר חשבתי שאולי יש פה מסר מלמעלה, שאולי סקי זה לא בשבילי? כי נסיונותי הספורים לגלוש בחרמון היו חרבון גמור. טוב, לא למדתי. אבל גם רוב הגולשים האחרים בחרמון לא למדו (אז) מה שלא הפריע להם לצאת ולהתפרע על המסלולים.

למזלי הייתה טיסה אחרת לשוויץ, הפעם לגינבה, שלוש שעות מאוחר יותר וחברת התעופה (השוויצרית?) הסכימה להטיס אותי בה ללא עלות. זה היה לפני עידן הסלולרי, והדרך היחידה להודיע לבני שאיחרתי ואגיע מאוחר יותר הייתה לשלוח מסר במברק דרך חברת התעופה לדלפק החברה בשדה התעופה של ציריך, בתקווה שבני יגש אליהם. עד כמה שאני זוכר את הפרטים הוא לא ניגש לבדוק, אבל השאיר לי פתק בדלפק אחר בו הוא מוסר שיחכה לי במקום מסויים בעיר. נחתתי בג'נבה, לקחתי רכבת לשדה התעופה של ציריך (זה קל בשוויץ), מצאתי את הפתק שהשאיר לי ויצאתי לעיר, שם מצאתי עוד פתק (או שאולי לא – לא יאומן כמה מסובכים היו הדברים לפני עידן הסלולר) ויתרתי על הנסיון להפגש בעיר ויצאתי גם אני אל המועדון, שם סוף סוף אולי נפגש, קיוויתי. נפגשנו.

האתר הזה אולי טוב למתחילים, אבל לי הלך קשה. הלכנו שנינו לגלוש בלי ביגוד מתאים, במכנסי ג'ינס שכבר כעבור שעה היו רטובים מכל הנפילות. לעלות במה שנקרא T-bar הלך לי קשה ונפלתי תכופות בצורה מבישה למדי, כשכל הבאים אחרי מנסים לא לרמוס אותי בזמן שאני מפרכס הצידה. המסלולים נראו לי אז כל כך תלולים וקשים, והייתי ממש מופתע לראות אותם שוב תשע שנים מאוחר יותר, כאשר חלפתי באותם קטעים כמעט בלי לשים לב.

גם חווית הסקי הייתה חדשה לי, גם עניין מועדון הים התיכון, עם הצוות שמנסה בכל כוחו לשעשע אותך, עם ריקודי ה א-ג-דודו, עם גודש האוכל, שבשבילו אפילו מפסיקים לגלוש לשעתיים. במקרה שלנו אז, היינו כה תשושים מהנפילות התכופות, הורדת המגלשיים, הקימה והתקנת המגלשיים עד שהיינו ממש זקוקים למנוחה הזו. נדמה לי שאפילו, במסגרת ההתמסרות למועדון אפילו רקדתי שם בדיסקוטק.

מה עוד היה חדש? הבוקר בו התעוררתי, הסתכלתי מהחלון וראיתי שכל המכוניות נעלמו ממגרש החניה הסמוך והוחלפו בערימות לבנבנות של שלג שירד שם בלילה וכיסה אותן לחלוטין. למי שנולד וגדל במקום כמו ישראל, מראה השלג היורד תמיד ימשיך להלך קסמים.

הנסיעה הזו לסקי, אף שמטבע הדברים היא חרוטה בזכרוני יותר מרוב חופשות הסקי (הלא רבות) שבאו אחריה, אין לי ממש ידיעה מוצקה מתי בדיוק היא הייתה. לא מצאתי בדרכונים הישנים חותמות כניסה ויציאה מהארץ ומשוויץ שאני יכול לייחס לנסיעה זו. כנראה שזה היה בפברואר 1992 ואם אכן כך, זו הייתה נסיעתי השביעית לחו"ל. ידידי בני גם הוא לא הצליח לשחזר את התאריך. אבל זה פחות משנה,למעט התאריך, והאופן המדוייק שבו לא מצאנו איש את רעהו בשדה התעופה או בעיר ציריך, שאר הזכרונות מאז צלולים וברורים, במיוחד מהגלישה במדרונות המיוערים שמעברו השני של העמק, זה המנוגד לזה בו המועדון, מהאופן הכה נעדר סטייל בו ירדתי בקטעים התלולים יחסית (על הישבן), מהפחד.

כשחזרנו ארצה ונחתנו בנתב"ג, הופתענו לשמוע במערכת הכריזה את שמו של בני, מודיעים לו להתקשר הביתה. למה כל כך דחוף שיתקשר הביתה (מטלפון ציבורי)? כדי שידע שכל הכבישים למשגב חסומים בשל השלג הכבד שירד יום קודם בארץ. זה השלג של שנת 1992 – הפעם השניה מאז 1950 שירד שלג בחיפה למשל. בני בא לישון אצלי, בחיפה, אליה הכבישים פונו מהשלג, אך ביתינו אשר בכרמל היה טבול כולו בשלג. למחרת השלג נמס או שהדרכים פונו, ובני יכול היה לחזור הביתה ולבנות איש שלג בחצר ביתו.

בזמן שטסנו אל השלג, השלג בא אלינו הביתה. מה ההסתברות ששני ארועים חריגים כאלה יקרו בו זמנית?