קסם הדגים


האיש ללא תכונות, ספרו של רוברט מוסיל, מספק לי שוב ושוב תובנות ורעיונות, ומבחינה זו הוא מצדיק את המשך הקריאה גם מעבר לחלק בו הפן הספרותי מאזן את הפן ההגותי. למשל, בעמוד 493 בחלק הראשון (אני עדיין בחלק הראשון, מודה) אני מוצא את הקטע הזה:

%d7%93%d7%92%d7%99%d7%9d-001הקטע מעלה הוא ממוחו של וולטר, דמות שולית בספר, הרואה את עצמו כאמן, לא ממש עם סיבה, ומהרהר  שלכל אדם יש זיקה לבעל חיים מסויים. בעניין זה, לפחות לגבי, הוא צודק. אפילו כתבתי על זה, מבחינתי זה עז. אבל אצל וולטר אלו דגים, אותם הוא נהנה הנאה פרברטית לשלוף מהמים בחכה, להטיל על הדשא ואחרי כן הוא שוכב לידם, מתבונן בהם גוססים. הוא לא עושה את זה כדי לאכול אותם, אבל לדוג למטרות מאכל לא פחות מפלצתי בעיני.

מה שהוא מספר לעצמו, על מקור המשיכה שלו לדגים, הוא יותר אבסטרקטי ו"גבוה" מסתם סדיזם. זה מאפיין של לא מעט מהדמויות בספר. הן מספרות לעצמן שמה שמניע אותן הם רעיונות גבוהים ולא צרכים "נמוכים".  הרעיון של וולטר הוא, שהדגים מושכים אותו כי הם חיים כל חייהם בתוך תווך אחיד, לעומתו, שאר בני האדם ושאר חיות היבשה (למעט הציפורים), החיים על התפר בין שני תווכים. רגליהם על הקרקע וגופם באוויר. לדגים, אין קרקע. הם נעים באלמנט המניע אותם, בו הם אוכלים, נעים ומתים.

אפשר לומר שהדגים לא יצאו מהרחם. הם עדיין צפים בנוזל בו הם נוצרו, וממשים בכך את ערגת האדם, שאינה יכולה להיות ממומשת, לחזור אל הרחם. אבל מה שוולטר כמו גם הסופר שיצר את דמותו לא מעלים בדעתם, הוא שיש אפשרות לא רעה לשחזר את החוויה. מה שוולטר מתאר כ"חוויה שהאדם מתנסה בה רק בחלום", התחושה של ציפה חסרת משקל בתווך נוזלי, היא בדיוק אחת משמונת הסיבות שבגללם כדאי להתנסות בצלילה. הספר נכתב לפני שז'אק קוסטו המציא את המערכת לנשימה מתחת למים שאנו מכנים scuba.

בסוף הקטע המצוטט מעלה, תוהה המספר ממוחו של וולטר: "אם כך, על שום מה הוא מוציא אותם מהמים והורגם?" ומנמק:"משום שזה גרם לו תענוג קדוש שאין לבטאו במילים, והוא מאן לדעת מדוע". זו גם התהייה שלי, כאשר אני רואה אנשים עומדים עם חכה על המזח, בים התיכון בו הדגה כל כך מדולדלת, ובהשקעה של שעות מצליחים להוציא דגיג עלוב אחד או שניים. גם אני חטאתי בטמטום הזה בילדותי, והדגים שהייתי דג בנמל חיפה היו כל כך מסריחים מנפט שברור שאי אפשר היה לאכול אותם. בכל מקרה, מעולם לא אכלתי דגים, גם כשעדיין אכלתי בשר. תמיד שנאתי את הריח.

הדייגים בחכה של היום, וגם אני בזמנו, לא עושים את זה בכדי שיהיה להם מה לאכול. אם כך, על שום מה הם מוציאים אותם מהמים והורגים אותם? בשביל ההנאה הסדיסטית? בגלל הקנאה ביכולת הדגים "לחזור אל הרחם" אותו הם לא עזבו מלכתחילה?

היחס של בני האדם אל הדגים הוא בכל מקרה ביזארי. הרבה חושבים למשל שזה בסדר לאכול דגים גם אם הם נמנעים מאכילת בעלי חיים יבשתיים. קוראים לסוּגַנים שכאלה "פסקטוריאנים". משום מה, לדגים יש בעיניהם פחות "חיים", פחות "נשמה". הם כביכול לא סובלים. אבל גם אם נאמר שקל יותר להתעלם מכאבם של דגים, קשה יותר להתעלם מהשואה האקולוגית שהדייג התעשייתי ממיט על האוקיאנוסים. רוב הדגים המגיעים למאכל אדם נדוגו במכמורות ענק הנגררות על קרקעית הים ומוחקות את כל החי והצומח שבו, משאירות אחריהן מדבר.maxresdefault

יש היום בים פחות מעשרה אחוזים מכמות החיים שהייתה בו לפני חמישים שנה, אבל מצד שני יש בו פי מאה פלסטיק. the great pacific garbage patch, איי ענק של פסולת פלסטיק באמצע האוקינוס השקט – כמעט יבשות של זבל אנושי. מצד שני, אנשים מוכנים לטוס לקצה השני של העולם (ואני ביניהם), לאיים נידחים שבהם עדיין שרדה הדגה, בכדי לראות את השרידים האחרונים של שיפעת בעלי החיים שפעם כל הימים כולם הכילו. זה כבר כמעט כמו הגורילות באפריקה, שהפכו מצרך כל כך נדיר וקשה לראייה.

אפילו לא צריך ללכת לצלול בכדי לראות את השואה שהמטנו על הים. אני עדיין זוכר את חוף הכרמל בחיפה לפני ארבעים וחמישים שנה. בכל אחת מהפעמים בהן הסתלקתי מבית הספר וחציתי את הכביש אל שפת הים. ברכות הגאות לאורך החוף שפעו אז תמנונים, סרטנים, קיפודי ים ודגים. היום זו שממה מוחלטת.

Advertisements

2 מחשבות על “קסם הדגים

  1. פינגבק: בעור | דרכי עצים

  2. פינגבק: בעור | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s