"תמר"

"לַמַה את מחכה?", צועקת סימה, בזמן שתמר אוחזת בכסא הגלגלים שלה בלובי של בית החולים והן מחכות למעלית שתחזיר את סימה למחלקה הפנימית בקומה השישית. המעלית  מגיעה, הן נכנסות, הדלת נסגרת, המעלית מתחילה לעלות ואז: "לַמַַה אנחנו פה?" סימה צועקת, "קחי אותי מפה, מיד". ומיד אחרי כן: "את חמודה".

כל הזמן ככה, לסירוגין:  "תפסיקי!","את חמודה", "את מפילה אותי!", "את חמודה". גערות וקללות מתחלפות בחנופה. תמר מנחשת שסימה מבינה איפה שהוא, בהכרתה המטושטשת, שהיא כל כך תלויה בה. שסימה אולי גם מצטערת ומנסה להתנצל, על התקפי הקללות והמכות.

בעצם קוראים לה בטי. אבל סימה, המעסיקה שלה, קוראת לה "תמר" בדיוק כמו שקראה לשלושת המטפלות הפיליפיניות שקדמו לה. סימה לא שמה לב שהמטפלות שלה מתחלפות, אף ש"תמר" הנוכחית, כלל לא דומה לקודמתה. הנוכחית נבחרה בגלל מבנה גופה החסון, עכשיו שסימה כבר לא מסוגלת יותר לעמוד וצריך להרים אותה ממיטתה אל כסא הגלגלים.

"תמר" מצידה, קוראת לסימה "אמא". לאמא שלה, לא יצא לה לקרוא כך. אמא שלה יצאה לעבוד במדינות המפרץ כשבטי הייתה בת שנה ואיש לא שמע ממנה יותר. אבל כך אולצה בעבר לקרוא לחמותה, וכך גם קראה לשתי המטופלות הקודמות שלה. כך לימדו אותה בקורס הסיעוד.  "אמא" הוא עדיין האופן שבו בנותיה של בטי פונות אליה, ובטי רוצה לקוות שהיא האמא הטובה ביותר שהיא יכולה היתה להיות להן, גם ממרחקים.

המטפלות הקודמות של סימה לא עמדו בשילוב הקשה לעיכול הזה של אלימות וחנופה, ועברו הלאה, למטופלות יותר נוחות. כך עשתה גם בטי עם המטופלת הראשונה שלה בישראל שהייתה דווקא קלה לטיפול, אלא שהעדיפה לא לראות שהנכד שלה, בכל פעם שבא כביכול לבקר את סבתו, תבע גם הוא טיפול מבטי, בכוח, מהסוג המיני.

אבל אין לבטי יותר את המותרות האלו, לבחור איפה היא עובדת. עכשיו שהיא כבר יותר משבע שנים בישראל, מעבר לחמשת השנים ושלושת החדשים המוקצבים בחוק למטפלים זרים. אין לה יותר אפשרות לעבור למטופלת אחרת. היא יכולה להשאר בישראל  רק כל עוד סימה חיה ומעסיקה אותה.

"תמר" יודעת ש"אמא" לא באמת שולטת באלימות הזו, כמו ש"אמא" לא באמת זוכרת ששמה בטי. "אמא" בקושי זוכרת מי היא עצמה.  "תמר" מבינה ויודעת שהכעס הזה, הנרגנות הזו, הם תופעת לוואי של המחלה. שהאלימות הזו היא לא אלימות שהייתה חבויה במטופלת שלה תמיד וכעת יוצאת החוצה בחסות התרופפות התודעה, אלא אלימות שכולה חיצונית למטופלת. היא גם יודעת מילדיה של סימה שהיא הייתה תמיד אשה קשה וביקורתית, אך אף פעם לא אלימה.

"אמא" לא שולטת באלימות שלה, מצד שני גם "תמר" לא שולטת בתמונות שעולות במוחה בכל פעם שהיא שוב הופכת שק החבטות של מישהו. בכל פעם ש"אמא", בחוסר שליטה, מכה בה באגרופיה כאשר היא מנסה להחליף לה חיתול, בטי רואה את  חמותה מכה אותה, מה שקרה כמעט כל יום, למשל כאשר האוכל שבטי הכינה והביאה אל מיטתה לא היה לטעמה.

את ארבעת בנותיה בטי לא ראתה כבר שבע שנים רצופות פנים אל פנים, ובכל זאת היא לא רוצה לחזור. המכות והגערות שהיא מקבלת פוגעות בה הרבה פחות מהמכות שהיא הייתה רגילה לקבל יום יום מחמותה, שבביתה התגוררה יחד עם בעלה ובנותיה. היא גם לא שוכחת שהאלימות של חמותה הייתה משהו שעדיף היה לה שלא להתלונן עליו. כשהתלוננה, בעלה תמיד דאג להדגים לה שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך גם הגיעה לעבודה בסיעוד – בעקבות אשפוז  בבית החולים עם לסת שבורה, שאמורה הייתה ללמד אותה שלא לפתוח את הפה. היא אכן לא פתחה את פיה במשך חודשיים, בהם לסתה הייתה מחוברת בחוט ברזל. גם היום נותרה לה צלקת מכוערת ופניה לא לגמרי סימטריות, אבל בהזדמנות ההיא היא לפחות קיבלה מהאחות שטיפלה בה את הנימוקים שעזרו לה לשכנע את חמותה ובעלה שכדאי להם לאפשר לה לעבוד בסיעוד בבית החולים. ההכנסה לא הייתה משהו, אבל לפחות הייתה קבועה, בניגוד להכנסת בעלה, שהגיעה למשק הבית רק על פי גחמותיו המתחלפות והתחלקה בינה ובין בנות זוגו האחרות שהתחלפו תדיר.

כך יצא שבטי למדה לימודי סיעוד תוך כדי עבודה בבית חולים בעיר סֶבּוּ, והמשיכה גם לעבוד שם עם תום הלימודים. שם מצא אותה קבלן כוח אדם והציע לה לממן בריבית של 7 אחוזים, לחודש לא לשנה, את הסכום שנדרש לאישורים שיאפשרו לה להגיע, כ care giver, עובדת סיעודית לנכים, לישראל. כמקובל, שלמות איברי בנותיה היו הבטחונות היחידים, אך המספיקים, להחזר ההלוואה, שאותה לקח לה כמעט חמש שנים להחזיר.

לכן "תמר" בולעת, שותקת, ומנסה להתייחס בשוויון נפש גם לאלימות וגם לליבובים של "אמא". היא מסתפקת בביקור וירטואלי של בנותיה מדי יום חמישי, כאשר הבן של סימה מגיע, ומאפשר לה גישה לאינטרנט דרך המחשב שלו. עם בעלה, היא לא דיברה כבר כשנתיים. גם בנותיה לא ראו אותו מאותו היום בו בתה הבכורה הגיעה לגיל שמונה עשרה, ופתחה חשבון בנק דרכו בטי יכולה להעביר את הכסף ישירות לבנותיה, בלי שבעלה או חמותה יוכלו לגעת בו.

עכשיו, אחרי שההלוואה הוחזרה, רוב הכסף ש"תמר" שולחת מממן את לימודי התיירות של שלושת בנותיה הגדולות. מקצוע שהיא מקווה שיאפשר להן, אולי, לצאת מהפיליפינים אל העולם, שלא על מנת להחליף חיתולים לנשים מערביות. חמותה מנועה כעת מלהמשיך ולהשקיע את הכסף שבטי מרוויחה ברכישת עוד ועוד חלקות לשתילת אורז. בעלה כבר לא יכול לבזבז אותו על בנות זוגו וילדיהן. הוא נעלם מחיי בטי ומחיי בנותיו, אבל בטי ממילא לא תוכל לעולם להתגרש ממנו. בפיליפינים, מדינה קתולית, אין גירושין. זה לא מאד מטריד אותה כעת, כאשר היא צמודה ל"אמא" עשרים וארבע שעות ביממה, 30 יום בחודש.

כרגע, היא מתרכזת במשימה אחת בלבד: להחזיק את "אמא" בחיים, ובבית. "אמא" של "תמר" אמנם כבר לא הולכת, וכבר לא אוכלת בכוחות עצמה, אבל בנותיה של סימה ורופאת המשפחה שבאה לבקר אותה אחת לכמה שבועות, מעידות שגופה חזק ושחוץ מאלצהיימר, אין אף מחלה המסכנת את חייה. "תמר" יודעת ש"אמא" ניצולת שואה ששרדה במחנה השמדה כנגד כל הסיכויים. בניגוד למחנות ההשמדה, אין צבא שיבוא לשחרר את המחנה. הסוף ידוע.

מפעם לפעם "אמא" מתאשפזת לכמה ימים, כמו למשל כעת במחלקה הפנימית, הפעם עקב הצטברות נוזלים בריאותיה. "תמר" די מרוצה מהאשפוזים האלה. אמנם את הלילות היא מעבירה בכורסה שליד מיטת המטופלת שלה, אבל לפחות יוצא לה לצאת קצת מהדירה המאד מדכאת של סימה, דירה מוזנחת בה לא השתנה דבר בחמישים השנה האחרונות, ויוצא לה גם לראות אנשים אחרים חוץ מסימה. חוץ מזה, אחיות המחלקה חולקות אתה את נטל הטיפול ב"אמא".

עוד יותר משמעותי לבטי: בכל יום שבו היא שוהה בבית החולים, יום העבודה הפורמלי שלה מתקצר מעשרים וארבע שעות ביממה לעשר. התשלום לכל שעה מעבר לעשר השעות האלה, ברוב הימים 14 שעות נוספות, יותר ממכפיל את שכרה, מה שמאד משמח אותה, ביחוד כעת שעליה לממן את לימודי שלוש בנותיה הגדולות..

בטי מקפידה לדאוג שהאשפוזים לא יעברו באורכם את שלושת השבועות, שאחריהן כבר לא משלמות הרשויות את שכר המטפלת. אשפוז ארוך עלול לשכנע את בני משפחתה של סימה להעביר אותה למוסד סיעודי, וזה יגרום למעשה לסיום עבודתה של בטי. אשפוז ארוך גם חושף את סימה לזיהומים העלולים לסכן את חייה.

בסתירה לרצון הדי מפורש של הבנים והבנות של סימה, בטי נחושה לדחות ככל האפשר את הסוף הזה. ילדיה של "אמא" רמזו ל"תמר" יותר מפעם אחת, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם היו רוצים לחסוך מאמם את השלבים הסופיים, הגרועים יותר של מחלת האלצהיימר. השלבים בהם נעלם תחילה אינסטינקט הבליעה ובהמשך אינסטינקט הנשימה.

אבל אלו רמיזות ש"תמר" לא מוכנה לשמוע. בשביל השלב הבא בתכנית הגדולה שלה, "תמר" צריכה ש"אמא" תשרוד לפחות עוד שנתיים, ושבשנתיים האלה לא יעבירו אותה למוסד סיעודי. בעוד שנתיים צעירת בנותיה תהיה בת שבע עשרה ותוכל לעזוב את בית חמותה. שנתיים הם גם פרק הזמן שידרש לה לחסוך את הסכום הנדרש לממן לעצמה אשרת עבודה בסיעוד בקנדה.

ידידה מנואל, שאותו פגשה בגן הציבורי אליו היו הוא והיא מסיעים בכסאות  גלגלים את מטופליהם מידי יום שישי, כבר הצליח לעשות את המעבר. את רוב סופי השבוע העדיפה תמר לא לקחת ולקבל את התשלום הנוסף בעבורם. כך שעם מנואל היא הייתה נפגשת רק אחת לחודש או חדשיים, לסוף שבוע נדיר ב"דירת סוף השבוע" ששכרה בשכונת הדר עם עוד 18 עובדים זרים אחרים. לפני ששה חדשים, אחרי שהמטופל שלו עבר למוסד סיעודי, מנואל עבר לעבוד בקלגרי, קנדה. בינתיים הוא עדיין משדל את בטי לחבור אליו ומספר לה נפלאות על קנדה, אבל בטי לא באמת בונה על המשך הקשר הזה. ההיסטוריה שלה עם גברים בכלל וגברים פיליפינים בפרט, השאירה אותה מאד סקפטית.

זו התכנית עליה בטי חולמת: לעבור לקנדה, להצליח להביא לשם את בנותיה, למצוא זוגיות, אולי עם מנואל, אולי עם מישהו אחר, ולנסות להשאר שם. בשביל זה, "תמר" תהיה מוכנה לעשות כל מה שידרש. בשביל זה, "אמא" חייבת להשאר בחיים.

אחות המחלקה ניערה את כתפה. "תמר בואי, תחליפי לה אַת אֶת הפיז'אמה הרטובה. היא מושכת לי בשיער, ה"אמא" שלך".