לצלול במרכז אמריקה – קובה

קובה, אליה טסנו מקנקון במקסיקו (על קטע הטיול במקסיקו), לעצירה קצרה בדרך למדריד ומשם חזרה ארצה, היא אופרה אחרת לגמרי, מכל בחינה. המדינה בפשיטת רגל כבר שנים, הכבישים ריקים כי אין להם דלק, ומאד יקר לתיירים להתנייד שם בשל כך. אם לא היינו פוגשים במלון באגם אטיטלן בגואטמלה סוכנת נסיעות קוריאנית, המכירה את אנג'לה – קוריאנית החיה בקובה (והייתה נשואה לקובני בעבר) וחיברה בינינו, כנראה שלא היינו מצליחים לצאת מהוואנה בחמשת הימים שהקצבנו לקובה. אבל אנג'לה הנהדרת סידרה לנו מקומות לינה מצויינים ומצאה לנו נהג שיש לו לא רק מכונית ($150 ליום) אלא גם הצליח להשיג מספיק דלק לסיבוב קצר של שלושה ימים באי שכלל את טרינידד היפה

ואת Playa Giron, שם יצאנו לשתי צלילות במפרץ החזירים. האחד בריף והשני ב Cenote סמוך, הצלילות בקובה זולות, $25 לאדם בים, $40 ב Cenote, אבל ליצור קשר עם מועדון צלילה שם כמעט לא אפשרי. סידר לנו את הצלילות בעל הקאסה בה לנו ב Playa Giron אצל מועדון הנקרא International Dive Center מועדון עם ציוד לא רע, יחסית לקובה, ומקצועי.

נשארו לנו יומיים בהוואנה, שבהחלט שווה יומיים, אבל יצאנו ליום אחד של סיור מאורגן במיניבוס למערב קובה, לאיזור Vinales, סיור שאליו נרשמנו עוד מהארץ. סיור די מוצלח חוץ מזה שכל הזמן מנסים למכור לך סיגרים, והאוטובוס חזר להוואנה בנסיעה איטית.על אדי הדלק האחרונים.

יש הרבה אתרי צלילה טובים בקובה, אבל כמעט בלתי אפשרי להגיע אליהם. לאחד היפים שבהם, Cayo Largo אפשר להגיע רק מקנדה, בטיסת שכר! אין טיסות מתוך האי, או אפילו מעבורת. ל Maria Gorda אין לאף אחד מספיק דלק בשביל לנסוע לשם. מהארץ יש המארגנים טיול צלילה של שבוע ל"גני המלכה" שם צוללים מספינה.

עזבנו את קובה ברגשות מעורבים, בלי לדגום את מקומות הבילוי לתיירים שהוואנה מציעה בימים רגילים – לא נראה מתאים, באווירת הדיכאון הכללית שנדמה ששורה על המדינה הזו. אפילו חגיגות האחד במאי בוטלו מחשש לזעם ההמונים. טסנו למדריד, אני לשבוע של קצת תרבות אירופאית עם זוגתי שתחייה לפני החזרה ארצה, (ולמדריד יש המון להציע) וידידי סשה הביתה, בחזרה לעבודה.

התפרסם גם באתר עיתון הארץ

לצלול במרכז אמריקה

במשך ששה שבועות נפקדתי מהפגנות מוצאי שבת בחיפה ותחת זאת נדדתי בין שש ארצות שונות, בערך שבוע בכל אחת. חמש מהן במרכז אמריקה, סוג של טיול תרמילאים מאוחר, יחד עם ידידי מזה ארבעים שנה ומעלה ס. ובסופו, בדרך חזרה, מפגש של שבוע עם זוגתי שתחייה, במדריד. מתוך חמשת הארצות האלו שבמרכז אמריקה, צללנו בארבע. בגואטמלה, שם קיוינו לצלול באגם אטיטלן, זה לא הסתייע.

מה זה בעצם טיול תרמילאים ומה המאפיינים שלו? הייתי אומר שהמשך, גיל המטיילים והתרמיל. המשך הוא לרוב ארוך בהרבה מזה של הנסיעה הזו שלנו וקצב התזוזה איטי בהרבה, הגיל נמוך משמעותית מזה שלנו, בדרך כלל אחרי צבא, והתרמיל? התרמיל בדרך כלל כבד וגדול בהרבה מזה שאתו יצאנו – שותפי הסתפק בתרמיל של 30 ליטר וזה שלי היה של 38 ליטרים. שניהם שקלו כשמונה קילו האחד.

לסוג של נסיעה שכזו תרמיל יעיל בהרבה ממזוודונת עם גלגלים ותרמיל כבד היה ממרר לנו את החיים. כי מה כבר צריך בטיול כזה? עוד זוג מכנסיים? שתי חולצות? בגד ים? במקרה שלנו, גם מסיכת צלילה ומחשב צלילה כי המוקד של הטיול היה צלילה בריף המרכז אמריקאי, השני בגודלו בעולם אחרי זה שבאוסטרליה.

אז טסנו לסן פדרו סולה אשר בהונדורס ומשם בטיסת המשך לאי Roatan ליומיים של צלילות, המשכנו לאי הסמוך, Utila לעוד יומיים של צלילות ואחרי כן עברנו אל היבשה ונסענו לעיר המאיה ההרוסה Copan שמזה שנים הייתה ברשימת "האתרים לבקר בהם לפני שאתפגר". עד כאן שמונה ימים בהונדורס.
עוד על הביקור בהונדורס, עם המלצות.

עברנו לגואטמלה, בה טיילנו שבעה ימים תמימים בלי לצלול ולו פעם אחת, אבל היינו באנטיגואה, אגם אטיטלן, פלורס, טיקל, וציציקסטננגו. (עוד על גואטמלה כאן)

משם עברנו לשני איים בבליז לחמישה ימים, מתוכם ארבעה של צלילות (עוד על בליז כאן).

עברנו למקסיקו לעוד ששה ימים שבהם גם נחנו, גם צללנו במערות הנקראות cenote (כיף גדול), גם צללנו בים, ליד האי קוזומל וגם אכלנו טוב לשם שינוי (עוד על הקטע של מקסיקו כאן).

קינחנו בחמישה ימים בקובה (כולל צלילות – עוד על הסיפור של קובה כאן) בדרך למדריד בה נפרדתי מס. ונפגשתי (אחרי תלאות רבות באדיבות ארקיע, המתחרה המובילה בתחרות חברת התעופה הגרועה בעולם) עם זוגתי שתחייה לשבוע של טיול מסוג אחר לגמרי. ראינו הרבה אמנות. חלקה אפילו טובה.

רשומה הזו היא על היציאה ה 150 שלי מהארץ. אם לדייק, היציאה ה 150 שלי מהארץ שלא במדים ועם הצגת דרכון. כי במדינה חסרת גבולות מוכרים גם נסיעה ברכבת הקלה בירושלים יכולה להחשב חציית גבול, כלומר הגבול המוכר על ידי שאר העולם.

איך אני יודע שזו הנסיעה ה 150 במספר? אני מנהל רישום דקדקני של כל הנסיעות לחו"ל דרך ביקורת הגבולות, וכך אני יכול להזכר איפה הייתי ומה עשיתי. כשאני סורק לאחור ברישום הנ"ל אני מתרשם שהנסיעה הנוכחית, ה 150, לא הייתה דווקא הסבוכה והמפותלת ביותר, אבל בכל זאת אני מאושר שהיא יצאה לפועל פחות או יותר על פי התכנון (בו הושקע לא מעט זמן), שהכל נגמר בשלום והיה כיף. עניין התחבורה במרכז אמריקה למשל היה חדש מבחינתי – שאטלים משותפים אליהם אנשים נרשמים בכל מיני מקומות ובסופו של דבר המיניבוס מגיע, שמך ברשימה, הוא לוקח אותך עד לגבול, מעבר לגבול מחכה אמצעי תחבורה אחר, וגם הוא יודע עליך ולאן לקחת אותך, ולא כל הנוסעים יוצאים מאותו המקום ומגיעים לאותו המקום. האמת – התרשמתי. גם היה מאתגר קצת עניין הספרדית, למעט בליז שם מדברים אנגלית. אבל גוגל טרנסלייט עוזר.

גרם לי קצת להרגיש צעיר הטיול הזה, עם התרמיל והנדודים. לו הייתי חמישים שנה יותר צעיר הוא היה כנראה יותר ספרטני ויוצא יותר זול, אבל מותר שיהיו לגיל גם פריבילגיות, לא?

גם בעתון הארץ, במדור "כך טיילנו" התפרסם משהו על הטיול הזה, שבעצם אני כתבתי (למנויים בלבד לצערי), אבל יש עותק של זה ללא מנויים כאן. ויש הרבה תמונות