אל המנוחה ואל הנחלה


בהדרגה, עם השנים, עזבה רוב חבורת הידידים הקטנה שלנו את חיפה בחיפושם אחרי תנאי דיור משופרים, אולי אחרי הצמידות הנכספת לקרקע המולדת. מי לזכרון יעקב, מי למצפים בגליל, ומי לעמק יזרעאל, כולם הגשימו את החלום הכה ישראלי הזה, רק אנחנו נשארנו בחיפה, בדירה נעימה, נחמדה, אבל התחיל להיות לנו קצת צפוף בה. במיוחד אחרי שחזרנו משהות זמנית בארה"ב, בבית פרטי גדול יחסית (לארץ), שהות ממנה חזרנו עם שפע חפצים מיותרים שכמעט בפועל דחקו אותנו החוצה מדירתנו.

התחלנו לחפש משהו טיפה יותר גדול.  לא היו לנו הרבה דרישות: לא הרבה מדרגות, חניה וזהו בערך. היה נחמד אם היינו מוצאים משהו במרחק הליכה, אולי בנעלי בית, מהסינמטק החיפאי. איזור מרכז הכרמל. השקענו בזה בערך חצי שנה של חיפושים, במהלכם הבנו שזה לא לפי כיסנו. לא בלי להכנס לחובות רציניים. וכך הגענו אל מעוננו הנוכחי, צמוד הקרקע, עדיין בחיפה – חלל המגורים האחרון עליו אני כנראה אכתוב בסדרת הרשומות הזו על החללים בהם גרתי.
על החלל הבא בו ישכון גופי, או האפר של גופי, כבר לא אכתוב. סביר שלא יהיה שם חיבור לאינטרנט. (אבל מי יודע? אולי יתגלו מודלים חדשים של שימוש במרשתת)

החלל הנוכחי, החל מחלל גדול עוד יותר, בור בעצם, באדמה. בור שחפרנו בכדי להניח את היסודות לבית שהחלטנו לבנות מהיסוד על המגרש שרכשנו בשכונה היותר דרומית-מערבית של חיפה. מגרש שעליו קיויתי להגשים את האספירציות האדריכליות שלי, ולבנות בנין שהוא מופת של אדריכלות מודרניסטית. כמו אלו שבנו מיס-ואן דה רוה ופיליפ ג'ונסון, על מגרשים של עשרות דונמים בלב יער עבות. תיבות זכוכית אבסטרקטיות טהורות צורה.למשל משהו כזה:

Farnsworth House – Ludwig Mies van der Rohe

הייתה רק בעיה אחת קטנה: המגרש שרכשנו לא היה בלב יער עבות. לא רק זה, הוא היה חצי ממגרש דו-משפחתי של פחות מדונם, שבנין מכוער בן כעשרים שנה כבר היה בנוי על חציו, ואליו היה הבניין שנבנה חייב להצמד. מגרש בצורת גיזרה משולשת פחות או יותר, ארבע מאות וכמה מטרים רבועים, שאפשר היה לבנות רק על 32 אחוזים מהם. צד אחד מהמשולש היה קיר בית השכנים, צד שני הכביש וצד שלישי ואדי. לא מגרש שאפשר למקם עליו בנין טהור צורה כלשהו. בניגוד לבית מעלה, בית נופש של אישה בודדה ומאד עשירה, הבית שנבנה היה גם אמור להכיל שלושה חדרי שינה, סלון ומטבח ולשמש למגורינו יום-יום, שנה-שנה.

כבר הארכיטקטית הראשונה שהבאנו אל המגרש, אחת שמביתה הפרטי בעתלית התלהבנו, שפכה מיד מים קרים על חלומותינו, והציעה חד וחלק שנמכור את המגרש מיד. יש בשכונה מגרשים הרבה יותר אטרקטיביים, אמרה. אני לא חושב שהיא התעמקה בקשיים של צורת המגרש וצמידותו לבית הסמוך. יותר הטריד אותה, נראה לי, מראה הבית המכוער מעבר לוואדי, בית שכבר כמה שנים מוסתר על ידי הצמחיה שגדלה באופן טבעי לגמרי. לא מכרנו את המגרש, אבל גם לא המשכנו עם אותה ארכיטקטית.

כן, היו מגרשים הרבה יותר גדולים בסביבה, ולא הרבה יותר יקרים. אבל הרבה יותר תלולים, מה שהיה מתבטא בעלות הבניה וגם הופך את הבית מנותק מהקרקע עליה הוא יושב. היו גם מגרשים עם נוף הרבה יותר רחב וצופה למרחוק אבל דווקא מצא חן בעינינו, או שאולי זה כך רק כיום בדיעבד שזה מוצא חן בעיני, מיקום המגרש בתוך מעין כיס באפיק הנחל, כשהנוף ממנו הוא נוף קרוב של עצים ולא רחוק של ים (וטירת הכרמל). והיה בזמנו גם נוף של ים, בזוית מסויימת, אבל העצים במורד הוואדי גדלו ומראה הים כבר נעלם. אחת מהשריפות התקופתיות שקורות פה בכרמל כנראה שתחזיר את מראה הים, אבל אני מוכן לוותר.

התחלנו דווקא עם תקוות גדולות – ראינו פה ושם בחיפה בתים פרטיים שמאד מצאו חן בעינינו, בסגנון שנהוג לכנותו mid-century modern. בתים שאפשר אולי היה לחשוב שתוכננו על ידי האדריכל (המפורסם) Marcel Breuer אבל בפועל תוכננו על ידי אדריכל חיפאי בשם פרנק, שאני לא בטוח שכיום הוא עדיין בחיים.

אז, הוא היה בשנות השבעים לחייו, ועדיין פעל ממשרד קטן בהדר הכרמל. הוא אפילו עבר לתכנן בעזרת מחשב – מה שכנראה גרם לכך שהתוכנית הראשונית אותה הוא הציג לפנינו הייתה רחוקה מאד מהפשטות האלגנטית של הבתים הבנויים שלו שראינו, שכנראה תוכננו בשרטוט ידני. תכנית מבולבלת, המפנה את עורפה לצד הנוף, מבוך של חדרים, מפוזרים על פני שיפוע המגרש ומחוברים ביניהם בקטעי מדרגות קצרים. בכאב לב הסתכלנו זה על זו, זוגתי שתחייה ואני, והבנו שעם האדריכל הזה הגענו אל סוף הדרך.

אחרי כן הייתה תקופה על כמה שבועות שבמהלכם ניסיתי לתכנן בעצמי את הבניין. לא ממש לתכנן, יותר למצוא קונספט. גזרתי פיסות נייר בגודל המשוער של כל חדר, בקנה מידה, וניסיתי לסדר אותן בצורה הגיונית כלשהי. מה כבר יכול להיות פה מסובך? כמה פתרונות כבר יכולים להיות למשוואה הזו? בדיעבד, מסתבר שלא מעט. אלא שלא הצלחתי למצוא בכוחותי עצמי למצוא, אף לא אחד מהם.

אני לא יודע אם זה אומר שלו הייתי הולך ללמוד ארכיטקטורה הייתי נכשל כארכיטקט. כנראה שלא הייתי ארכיטקט טוב מדי. אבל אולי מה שהיה חסר לי בנסיון התכנון הבודד הזה שלי הוא משהו שלומדים בלימודי האדריכלות. או שרוכשים בתרגול מעשי. בגלגול הנוכחי, כבר לא אדע את התשובה לזה.

אחרי הנסיון הלא מוצלח עם האדריכל ה"בשל", שאולי כבר הבשיל מדי, ניסינו את מזלנו עם אדריכל צעיר, שבנה עד אז בית אחד. אדריכל שבפרוש "היה לו את זה", ב"זה" אני מתכוון למשהו שאני חושד שבאים אתו ללימודי הארכיטקטורה ולא רוכשים שם. ותוך זמן קצר קיבלנו סקיצה מרהיבה, מצויירת ביד אמן, לא במחשב ששבתה מיד את ליבנו. מעין כנף מטוס, בניין בצורת האות L, שחלקו צף מעל המדרון. חלום.

חלום שעל פני ששת החדשים שאחרי כן, נאלצנו אט אט להתפכח ממנו.זה התחיל בזה שההתכנות של הרעיון המרהיב ההוא התבססה על זה שהוא לא היה משורטט בקנה מידה נכון, ולא לקח בחשבון דברים פרוזאיים כמו "קו בניין" – המרחק המינימלי שהתקנות דורשות בין הבניין לקצה המגרש. אחרי שקנה המידה הפך נכון ואילוצי החוק הופנמו את תוך התכנית היא נראתה כבר פחות נקיה, צורתה פחות טהורה.

שישה חדשים אחרי, נפרדנו גם מהארכיטקט הזה, בצער וגם קצת ברוגז. הבנו שבאותו שלב בקריירה שלו, הוא היה עדיין לא בשל מספיק, ואני מודה שגם אנחנו לא היינו לקוחות קלים. אבל כשנפרדנו היו כמה דברים שהיינו תקועים בהם אתו, בלי אופק של פתרון. דברים פעוטים כמו למשל איך נכנסים לבית (שהתברר שעליו להיות מתחת מפלס הרחוב). וגם דברים כמו איפה תולים כביסה, משהו שהארכיטקט לא חשב שמתפקידו לפתור (בדיעבד – אנחנו כמעט שלא תולים כביסה – את רובה אנו מייבשים במייבש…). גם חדרי הילדים לא הצליחו להכנס שניהם לתוך מעטפת הצורה הטהורה של כנף המטוס שממנה סירב ארכיטקט מספר שתיים לסטות.

סאגה. כמעט היה לנו בניין טהור צורה, "מרחף", אבל משיקולים פונקציונליים, מסמסנו את האפשרות הזו.

שוב חזרנו לחפש ארכיטקט. וגילינו שיש אמנם בחיפה לא מעט משרדי ארכיטקטים, אבל רובם סירבו אפילו להסתכל על הרעיון שאתו סיימנו את העבודה עם הארכיטקט הקודם. יש לארכיטקטים אגו, בניגוד למהנדסים, שהיו קופצים בשמחה על פתרון שרק צריך לשכלל. בסופו של חיפוש לא ארוך, מצאנו את האחד, שלקח את הקונספט שאהבנו, ובמחי עכבר, פתר את כל מה שדרש פתרון.

נדרשו פשרות מסויימות בטוהר הצורני של הבניין, אבל בשלב זה כבר הפנמנו שאנו לא הולכים לבנות את בית הזכוכית של מיז שבתמונה מעלה. ויצאנו לדרך, עם הארכיטקט השלישי, זה שלא היה צעיר מדי ולא היה מבוגר מדי. אל הפרוייקט הגדול ביותר שהרמתי בימי חיי, הבית בו אנו גרים כיום. המשך יבוא.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אל המנוחה ואל הנחלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s