לפני שקולומבוס "גילה" את אמריקה, היו שם תרבויות מפותחות למדי. בדרום אמריקה היתה תרבות האינקה, במרכז אמריקה היו המאיה, האצטקים והטולטקים, ובצפון אמריקה היו האנאסאזי. היו לבטח עוד לא מעט תרבויות, אבל אלו היו התרבויות שבאתרים שהותירו אחריהם הצלחתי לבקר. והביקור באתרים אלה, מהלך עלי קסם. זה קשור חלקית לכך שתרבויות אלו לא השאירו אחריהן הרבה היסטוריה כתובה, ולכן יש הרבה מן הנעלם בהן, מעבר למה שידוע מפי הכובשים הספרדים שחיסלו תרבויות אלו.
כבר בפעם הראשונה שהגיעתי לארה"ב, לכנס פנימי של חברת אינטל בסקוטסדייל אריזונה, נסעתי בסוף השבוע שאחרי תום הכנס, עם עוד מהנדס ישראלי דרך פארק Sedona והעיר פלגסטף אל תצפית על הגרנד קניון, ובדרך עברנו ב Navajo National Monument. אני לא זוכר הרבה משם, ואין לי תצלומים מאז, אבל הביקור הזה, באיזור ההוא, כבר גירה את סקרנותי לתרבויות הפרה-קולומביאניות בכלל, ואלו בצפון אמריקה בכלל. על האינקה והמאיה ידעתי. על תרבות חומרית בצפון אמריקה לא ידעתי כלום. היכרתי רק את וינטו, מספריו של קרל מאי.
האיזור הזה ממש שווה ביקור נוסף. ב Sedona רק עברתי בזמנו בחטף, ואמור להיות מאד יפה שם, על Talyesin west, בית הספר לאדריכלות של פראנק ללויד רייט, בסקוטסדייל, אריזונה, לא ידעתי אז ולכן פסחתי עליו. פרט לכל אלה – מאז אותו ביקור באיזור התחיל אמן בשם James Turrell להפוך הר געש כבוי בשם Roden Crater שם באזור ליצירת "אמנות אדמה" מרהיבה שאני חייב לראות. וחוץ מכל הדברים האלה, הייתי מאד רוצה לבקר באתר האנאסאזי, מקום בשם Keet Seel Cliff Dwellings שכדי להגיע אליו צריך או לרכב על סוס או לישון לילה בשטח. ולשריין מקום.
בחופשת חג המולד של 1996, במהלך שליחות של שנה וחצי בארה"ב, טסנו ללאס ווגאס, ומשם למקסיקו סיטי בה העברנו את חג המולד עצמו ושם התוודעתי לתרבות הטולטקית, האצטקית ואחרות במוזיאון הלאומי המרהיב של מקסיקו. ביקרנו גם בפירמידות של Teotihuacan – פירמידת השמש ופירמידת הירח שלא מאד רחוקות מהעיר. פירמידות אלו קודמות לתרבות האצטקית אבל נמצאות בשטח האימפריה האצטקית שבאה אחריהן.
משם המשכנו בטיסת למרידה, לביקור באתרי המאיה אשר בחבל יוקטן. אתרי המאיה הבולטים שאני זוכר היו Chichén Itzá, Tulum ואולי גם היינו ב Uxmal. מקסיקו מדהימה, והייתי המום לשמוע שרוב האמריקאים שאתם עבדתי לא היו בה מעולם, ואלו שכן, הסתפקו במלונות הענק שעל החוף בקנקון. מוזר.
במאי 1997, עדיין במסגרת אותה שליחות, נסענו לטיול נהדר באיזור שנקרא four corners – מפגש של ארבע מדינות בדרום מערב ארה"ב ששרדו בהם כמה אתרים פרה-קולומביאנים. המיסתורי ביותר הוא בלי ספק Chaco Canyon בניו מקסיקו, מעין ספינת חלל שנחתה במדבר,
וחוץ ממנו ביקרנו ב Mesa Verde, כיום במדינת קולורדו, אך בו זמנית גם בשמורת הנבאחו.
עוד ביקרנו ב Canyon de Chelly National Monument אשר באריזונה, וגם באחד הפואבלוס, נדמה לי שהיה זה Taos Pueblo בניו מקסיקו, ובעוד כמה אתרים. היה טיול נהדר, שילדיי לא זוכרים ממנו כלום.
2007: יצאתי לשבתון של חמישה שבועות, אף שידעתי ש TM, הנושא שאותו ניסיתי לקדם בעבודה ימות מיתת נשיקה בהיעדרי. אני גאה בעצמי שמצאתי גם אז את האיזון הנכון, וסירבתי להתאבד על זה. אם נגזר על משהו למות, שימות. וכך הגעתי לראשונה, עם זוגתי ובני הצעיר, לדרום אמריקה – לפרו, בוליביה ואקוודור. בפרו, אמנם לא "עשינו" את שביל האינקה (דרש יותר זמן, יותר כושר, והיה צריך להזמין מקום שנה מראש, מה שאומר שיש שם עודף תיור רציני.) אבל היינו באתרים המרכזיים של האינקה, כשהשיא הוא כמובן Machu Pichu אבל גם Cuzco מדהימה. וגם כל אותם מקומות בעמק הקדוש של האינקה, כגון Pisac, ו Oyantaytambo. גם בפרברי קוסקו – המצודה ב Saqsaywaman.
ועוד לפני שהגיענו לאימפריית האינקה, טסנו במטוס קל מעל 700 הגיאו-גליפים ב Nazca שכנראה לא שייכים לתרבות האינקה, ולא ברור מי עשה אותם ואיך, כי בלי מבט מהאוויר לא ברור איך אפשר לעשות את זה.
עוד ב 1997, כשביקרתי באתרי המאיה במקסיקו, ידעתי שיש שתי ערים מאד חשובות של המאיה שנמצאות האחת בגונגלים של גואטמלה – Tikal והשניה בהונדורס – Copan. לקח לי רק 26 שנים להגשים את החלום וב 2023 – הגעתי אליהן. לא היה פשוט לארגן את זה, אבל הצלחתי אפילו לצרף צלילות בהונדורס, בליז, מקסיקו (ב Cenote!) וקובה. הייתה נסיעה מאד מוצלחת, לא מעט בזכות שותפי לנסיעה (הי אלכס…), ובמהלכה גיליתי שיש עוד לא מעט ערים נטושות של המאיה, בגואטמלה ובליז, מקסיקו והונדורס, אלא שבהן אני כבר לא אבקר, לא בגלגול הנוכחי.
דרכי עצים 