הדרך חזרה

הפוגרום בדרום קרה ביום השני לטיולנו ביפן. כבר באותו היום התחלתי לקבל תגובות נזפניות מחברים על הפוסטים שהעליתי מיפן לפני שקרה הדבר הזה, זה שאין לי שם טוב עבורו. כתבו שזה לא יאה, לשתף תכנים שכאלה כשאנשים נרצחים במאותיהם. והבנו שאין טעם להמשיך. לא בגלל שאין טעם לטייל בלי לצלם, ואין טעם לצלם אם אי אפשר מיד לשתף. אלא בגלל שפשוט לא יאה.

מצד שני, לא היה פשוט לחתוך ולחזור. זה היה טיול שעליו עמלתי הרבה, מסלול של חודש עם הרבה תזוזה ממקום למקום, כל מקומות הלינה, כניסה לאתרים, טיסות פנים, השכרת רכב, צלילה ועוד – הכל כבר הוזמן. וכמובן גם טיסת החזור עם אל-על לסוף החודש. אבל התחלתי מיד לנסות וליצור קשר עם אל-על, לראות אם יוכלו להקדים את חזרתנו. הם אפילו פתחו קו מיוחד בווטסאפ לאנשים שרוצים לחזור קודם, והבטיחו לא לעשוק את מי שמקדים את שובו. אלא שהפעם היחידה בה מישהו הפציע על הקו הזה מולי הייתה בשלוש לפנות בוקר שעון טוקיו, וכיוון שמיד לא הגבתי (כנראה בגלל שישנתי) – סגר את הקריאה ושלח לי סקר לבדוק את שביעות רצוני (שגם הוא לא עלה…).

בינתיים הגיע הזמן של הטיסה שהזמנו לאיי הדרום של יפן, לאי Ishigaki, אי טרופי מן הדרומיים באיי אוקינווה, ממש קרוב לטיוואן. החלטנו להמשיך בתכנית תוך שאנו מנסים ליצור קשר עם אל-על וגם בודקים עם עצמנו איך אנחנו מרגישים לטייל במצב כזה, כשאנו מוברגים לטלפון וצורכים חדשות רעות מאד מסביב לשעון. פה ושם הצלחנו קצת לשחרר, במיוחד במהלך שלושת הצלילות מסירה של מועדון Prime Scuba המצויין. כששתי מנטות ענק מקיפות אותך, קשה לא להתרגש. עברנו ליום אחד גם לאי Taketomi, שם נשמרה צורת חיים ובנייה מסורתית של הילידים תושבי Yaeyama – קבוצת האיים הזו, ושם עדיין נוסעים (נכון שכיום רק בקטע תייירותי) בעגלות רתומות לבאפלו. ומאל-על עדיין דממה.

ושוב הגיע הזמן לטוס, הפעם חזרה צפונה, לנמל התעופה Kensai הקרוב לאוסקה. ואחרי אוטובוס, טיסה, עוד אוטובוס, מונית, רכבת Shinkansen ורכבת מקומית, מצאנו את עצמנו במלון בנמל של העיר Uno, משם תכננו לבקר בשלושת איי האמנות אשר בים Seto, הים הפנימי של יפן, התחום בין הונשו, קיושו ושיקוקו. בנקודה זו כבר הבנו שמאל-על כבר לא ניוושע, והתחלנו לבדוק אופציות לחזור.

בשלב זה גם גיליתי שכל עניין מנהלת הטיול נעשה לי כבד, טורח. להגיע משדה התעופה למלון היה לי לפתע מאתגר – בנסיבות רגילות לא הייתי מתעכב על זה. כל האנרגיה הנדרשת לתפעול טיול שכזה, בארגון עצמי, התנדפה ואיננה. תחושה לא שכיחה עבורי, הרגשתי שרמת האנרגיה שלי ירדה אפילו מכדי לשמור אותי בריא במהלך הנסיעה. שילוב כנראה של הדיכאון מהמצב הקטסטרופלי בארץ שלו אני לא רואה פתרון וביטול הצורך באנרגיות החיוביות האלה הנדרשות בזמן טיול.

הרבה חברות הפסיקו כבר לטוס לישראל בשלב זה, אבל emirates עדיין המשיכו, והייתה להם טיסה ארצה דרך דובאי במחיר שפוי ועם זמן המתנה סביר, ורכשנו לשלושה ימים אחרי, טיסה ארצה אתם. למה לא מיד למחרת? כי כבר היינו בסביבה, ומאד רצינו לבקר באיי האמנות האלה, גם בלי להיות מסוגלים מיד לשתף את חוויותינו. אבל את שאר 18 הזמנות המלונות והרכב הצלחנו לבטל כמעט בלי נזק – רוב המלונות גילו הבנה לנסיבות הביטול וויתרו על דמי הביטול.

התחלנו במוזיאון הממש מפעים של האי Teshima, עברנו לאי Naoshima לעוד אמנות משובחת, במהלכו התבשרנו שחברת התעופה אתה אנו אמורים לחזור ארצה ביטלה לבן של חברים שרצה לחזור אתם מתאילנד את הקטע מדובאי ארצה. וכשנכנסתי בערב לאתר החברה להזמין ארוחה טבעונית לטיסה, התבשרתי שם שכל הכרטיס שלנו "באוויר" כי עד להודעה חדשה הטיסות לנתב"ג מוקפאות.

היה די צפוי. לא בחרנו לטוס דרך דובאי לפני שראינו שיש ארבע טיסות ביום של חברות ישראליות משם. בלית ברירה רכשנו טיסה באל על, ומהחברה האמירתית רק ביקשנו, בטלפון, לו הם כן עונים, שישנו את ההזמנה שלנו מאוסקה-תל אביב לאוסקה-דובאי. ננסה לבקש החזר על הקטע האחרון, ומאל על על כל הטיסה חזרה מטוקיו, אך הסיכויים קטנים.

ביום הטיסה עצמה, שיצאה ברבע לחצות, החלטנו, בלי הרבה ציפיות, רק כדי להרוג את הזמן, להפליג לאי זעיר בשם Inujima, שם יש מוזיאון הפתוח רק בסופי שבוע. רוב המבקרים באיי האמנות פוסחים על אי קטנטן זה, שגם רחוק יותר להפליג אליו. אבל זה ממש ממש שווה. המוזיאון שם מדהים כמו גם ששת "בתי האמנות" שתכננה שם Kazuyo Sejima. שעה וחצי בדרך אליו עם עצירת ביניים באי אחר, והאי כה קטן שאפשר בשעתיים וקצת לראות את כולו, ועדיין, ממליץ בחום לדאוג להגיע לאיזור ביום בו האי פתוח למבקרים.

בצהריים התחלנו את המסע חזרה ארצה. המחשבה על נכדותינו במקלט כשאנחנו מבלים לא נראתה משהו שאפשר לחיות אתו. נדרשו רק שתי מעבורות, שתי רכבות מקומיות, רכבת אולטרא-מהירה Shinkansen אחת, סתם רכבת מהירה, טיסה של עשר שעות, המטרו של דובאי (בתשלום) למעבר לטרמינל ממנו אל על טסים, עוד רכבת פנימית של השדה אל שער היציאה הנידח שממנו יוצאת טיסה לישראל, איחור של שעה וחצי, ,טיסה סבירה של שלוש שעות, רכבת ישראל, מונית ו 42 שעות ללא שינה. איכשהו, לזה מצאנו את האנרגיה…

#153#

יפן

בימים אלה אני משקיע לא מעט זמן בתכנון נסיעה של כחודש ליפן בסתיו. הרבה יותר תכנון מאשר קדם לביקור הקודם שלנו שם, חודשיים, כחלק מטיול של שנה מזרחה מכאן. יש לי דווקא זכרונות די מוחשיים מהביקור ההוא והביקור הנוכחי מנסה להיות מבחינה מסויימת תיקון לביקור ההוא.

הגענו ליפן מהפיליפינים, שם בילינו כחודשיים (חלקית בגלל שהרודן דאז פרדיננד מרקוס סירב להודות שהפסיד בבחירות והיה בלגן) בתקציב של בערך שני דולר ליום. הגענו ליעד בו פרוסת לחם עולה דולר ומההלם, הפסקנו פחות או יותר לאכול. כדי לשרוד בתקציב סביר שלא יקצר את הטיול שלנו לגמרי, ניזונו מה"נשיקות" של כיכרות הלחם אותם מקבלים במאפיות בחינם בכדי להאכיל ברווזים בפרק, עם מיונז משפופרת לחיצה (אז הייתי רק צמחוני). והתחלנו למכור בסופי שבוע בפארקים תמונות אלומיניום הזורחות לנצח (shine forever) שישראלי אחד היה שולח לנו, ולאחרים, לאיסוף במקומות בהם היינו מיועדים להיות.

אז ברור שהרבה דברים החמצנו, דברים שעכשיו נוכל להרשות לעצמנו. למשל אוכל. אבל גם זה לא בטוח, כי בשורת הטבעונות ממש לא הגיעה אל חופי יפן. יש אמנם מסעדות טבעוניות בטוקיו, אחת אפילו נחשבת, וכנראה גם בערים גדולות אחרות, אבל מחוץ לאלה – שממה.

גם את חווית המרחצאות שחשבנו שנוכל הפעם לחוות, לא בטוח שנוכל. ראשית, מסתבר שרוב המקומות לא מקבלים אנשים שיש להם קעקוע. ויש לי. שנית, העסקה שם תמיד כוללת לינה, ארוחת בוקר וערב במחיר ממש לא זול, ועם הצהרה מפורשת מצידם שלצמחונים אין מה לבוא לחפש אצלם. באסה.

סעיף הלינה בביקור ההוא שלנו, כצעירים, דווקא לא היווה בעיה. ישנו במה שאז נקרא ,Jaigin house, בתי זרים שעלו כ 10$ ללילה לחדר, ולא היה לנו בעיה כלשהי לישון על טאטאמי ולחלוק שרותים ומקלחת. הפעם, כשאני מחפש מלון באתר כמו booking, ומבקש לסנן ולהראות לי רק מלונות עם מיטה זוגית ושרותים צמודים (בכל זאת, עברו כמה שנים) , האתר מודיע שאין לו להציע כאלה, אף לא אחד. מדובר על מקומות מחוץ לטוקיו וקיוטו. ומדובר במקומות לינה ממש לא זולים, אלפי שקלים ללילה – עם שרותים משותפים. פער תרבותי?

יתכן שביפן אתרי מלונות אחרים יותר מועילים, אבל אני חושד שללא קשר למחיר, נצטרך לחזור להיות "צעירים" בפן הזה של הנסיעה.

בביקור ההוא נסענו רק פעם אחת ברכבת המהירה (המאד יקרה, גם במושגינו היום) ושאר הזמן תפסנו טרמפים, משהו שהיפנים אז לא ממש הבינו מהו, והחזקנו פשוט שלט שאמר ביפנית משהו כמו "אם אתם נוסעים למקום זה וזה, אנא קחו אותנו אתכם". הפעם התכנית היא לשכור רכב לחלק מתקופה, לטוס טיסות פנימיות, וגם קצת ברכבת.

בתכנון המסלול הפעם, ננסה לראות את יפן קצת מזוית אחרת. בביקור ההוא היינו ביפן פעמיים. בפעם הראשונה היינו 35 ימים, במסלול זה:

27-03-8604-04-86Tokyo
05-04-8607-04-86Tokyo, Nagoya, Ise
08-04-8610-4-1986Ise, Toba, Nara, Kyoto
11-04-8621-04-86Kyoto
22-04-8623-04-86Kyoto, Osaka
24-04-8627-04-86Osaka, Himeji, Kurashiki, Miyajima, Hiroshima

ואז עברנו במעבורת מ Shimonoseki שבקצה הדרומי של הונשו (האי המרכזי) אל Busan בדרום קוריאה, טיילנו 29 ימים בקוריאה (הו הימים בהם יכולנו לטייל בניחותא…) וחזרנו שוב במעבורת לעוד 17 ימים ביפן

28-05-8631-05-86Inuyama, Gifu
01-06-8603-06-86Gifu, Takayama, cormorant fishing
04-06-8607-06-86Takayama, Tokyo, Nikko
08-06-8610-06-86Nikko, Kamakura
11-06-86Kamakura, Yokohama, Tokyo
12-06-8613-06-86Tokyo

היינו אז לא מעט ימים בטוקיו, כמעט שבועיים והפעם אני מתלבט כמה ימים להשקיע בעיר הגדולה הזו, אף שבלי ספק השתנתה מ 1986. או שלתעדף ולנסות לראות חלקים של יפן שלא ראינו כלל בפעם ההיא, בה לא יצאנו כלל מהאי המרכזי Honshu. הפעם ננסה לדגום את שיקוקו וקיושו, כנראה שלא את הוקאידו, ואולי גם אי קטן או שניים ליד אוקינווה בהם טוענים שהשתמרה תרבות מקורית של האיים. גם מצפון מערב לטוקיו, בהרים, ביקרנו אך מעט, בגלל קשיי התחבורה אז. והפעם, ברכב שכור, יהיה יותר קל להגיע אל מקומות בהרים.

בתמונה מטה, המקדש הגדול ב ISE בו ביקרנו אז, זה שאחת לכמה עשרות שנים נהרס ונבנה מחדש מעצי ארז המגודלים במיוחד לכך באיזור הסמוך.

ביקורנו הקודם היה באביב, ואכן ראינו בטוקיו את פריחת הדובדבן, כמובטח. הפעם העונה תהיה סתיו, שאמור להיות גם הוא יפה, עם שלכת צבעונית, אלא שקשה לתזמן את השלכת, בניו-אינגלנד כשלנו. בביקור הקודם גם די מיצינו את עניין הטירות והמקדשים, הפעם ננסה לראות דברים אחרים, אמנות עכשווית, נופים, חופים, צלילה, הליכות, כפרים ועיירות, ציוריים כמובן, כפרים בהם השתמרו מלאכות יד שונות ועוד.

אני מאמין שלא מיצינו בביקור הקודם את הדברים היותר יפים ומעניינים שיש ליפן להציע, אבל כן כיסינו לא מעט מהדברים שאנשים רואים בביקור ביפן. אבל עדיין – הייתי ביפן כבר חודשיים, בסין רק שלושה ימים, וסין גדולה בהרבה מיפן ויש בסין במפות גוגל שלי עשרות רבות של סימוני מקומות ברשימה בשם "want to go". אלא שאני לא מטייל לבד, והעדפות זוגתי שתחייה מקובלות עלי מאד.
מקווה שעוד בגלגול הנוכחי יצא לי לבקר במקומות כמו זה מטה, בחבל guilin אשר בסין.

הבריחה מאסיה

בסמינר למחשבה קונטיננטלית השבוע, למדתי הרבה דברים מעניינים על התקופה בה יפן החליטה "להפתח" אל המערב ולסיים את שלטון הסמוראים בן שבע מאות השנים. זאת אחרי שספינות התותחים האמריקאיות של  Commodore Matthew C. Perry שביקרו בנמלם, עם דרישה לאפשר למלחים אמריקאים לעגון בנמלי יפן בלי להשחט בחרבות הסמוראים, הבהירו להם שאפילו חרב הקטאנה האגדית ביותר לא מהווה משקל נגד לתותחים.

גם האופן בו הבריטים הכניעו את סין במלחמת האופיום, הבהיר ליפנים שכדאי להם לאמץ לפחות את הטכנולוגיה המערבית, תוך כדי נסיון לשמור על זהות לאומית יפנית עצמאית. אלא שגם המושג הזה, "זהות לאומית", גם הוא מושג שחדר לצורת החשיבה היפנית יחד עם אימוץ ה"מודרנה" המערבית. לפני תקופה הזו, שבה הורד השוגון מהשלטון והוחזר הקיסר (Meiji Restoration) כדמות המאחדת את כל היפנים, אנשים לא הזדהו כ"יפנים" אלא יותר על פי הכפר או השבט. הסינים הם אלו שהשתמשו במונח "יפנים" כדי לתאר את אלו, שראו נחותים מהם, שם באיים.

מה שעוד חדר לצורת המחשבה היפנית, יחד עם ה"קידמה" המערבית היה תודעה של גזע. היפנים הפכו גזענים בעקבות ההשפעה המערבית, מסתבר. המערביים ראו את עצמם בראש פירמידת הגזעים, עובדה, הם היו כל כך מוצלחים ופתחו כלי נשק יותר מתקדמים. היפנים בתורם, ניסו להתמקם כמה שיותר גבוה בהיררכית הגזעים, והדרך לעשות זאת הייתה לפתח תחושה של עליונות מעל כל העמים האחרים של אסיה. במובן מנטלי, האיים היפנים הרימו עוגן והחלו להפליג מזרחה באוקינוס השקט. מנטלית, הם ראו עצמם יותר קרובים לחופי ארה"ב מאשר לסין. כמו שישראל רואה עצמה לא חלק מאסיה, אלא מאירופה, כך גם יפן. התנתקה מאסיה.

גם תודעת הגוף היפני השתנתה, למדתי. ביפן שלפני, הגוף העירום לא היה מקושר למין. נשים בכפרים עבדו כשפלג גופן העליון עירום. גברים ונשים התרחצו יחד בעירום. עם הטכנולוגיה, הגיעה אליהם גם הבושה בגופם העירום. והם גם התחילו להתבייש בנומך קומתם. הקיסר נאלץ לכפות על עצמו לאכול בשר, בפרהסיה, כי המחשבה הייתה שתזונתם הצמחית ברובה, היא אחראית לכך שהגבר היפני דאז, קומתו הייתה 153 ס"מ בממוצע. הם פשוט הרגישו שעליונות האדם הלבן מושתתת חלקית לפחות על קומתו הגבוהה יותר. זה לא כל כך עזר להם, ורק בשנות השישים של המאה העשרים החלו היפנים לגבוה, והוסיפו לגבהם הממוצע 13 ס"מ. כנראה פשוט עקב תזונה יותר עשירה ומגוונת, לא בהכרח רק בשר.

מה שהיפנים עוד "רכשו" מהמערב הוא את האפשרות והצורך להיות קולוניאליסטים. היפנים רכשו את היכולת לבנות ספינות ברזל עם מנועי קיטור תוך זמן קצר, וארבעים שנה בלבד מהיום שהם החליטו לאמץ את מה שיש למערב להציע, החלו כבר לייצא ספינות כאלה. וכיוון שכך, ראו עצמם זכאים להיות שותפים ב"משא האדם הלבן", קרי: ה"חובה" לכבוש עמים אחרים, "נחשלים" יותר ולהביא גם אליהם את כל הטוב הזה. הם יצאו למסע כיבושים רחב ידיים וכבשו את רוב סין, קוריאה והודו סין, ועד לסינגפור הגיעו.

אלא שמתי שהוא ב 1941, ברוב היבריס, הם החליטו לתקוף את ארצות הברית וזה היה סוף האימפריה שלהם. הייתה להם עליונות צבאית מוחצת בנושאות מטוסים שאפשרה להם לתקוף בהוואי, בפרל הרבור. לא ברור מה הם תכננו הלאה. לכבוש את ארצות הברית עצמה?

הסיפור היפני משיק בהרבה נקודות לסיפור הציוני. שניהם מבוססים על עירוב אתוסים של קידמה ולאומנות. הגזענות היפנית כלפי עמי מזרח אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפיהם מקבילה לחלוטין לגזענות הישראלית כלפי עמי מערב אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפי היהודים. הדחף הקולוניאלי של היפנים המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היפני, מקביל לדחף הקולוניאלי של היהודים הישראלים (יש גם לא-יהודים ישראלים, והם לא חולקים את הדחף הזה) המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היהודי. גזע, לא לאום – חוק השבות הוא חוק מבוסס גזע.

תחושתם של היפנים, שהם אי (הם באמת אי) שלא באמת שייך לאסיה מקבילה לגמרי לתחושת ה"וילה בג'ונגל" של הישראלים, הרואים את מדינתם כאי בתוך ים של ברברים אסיאתים, שהיו שמחים גם הם להרים עוגן, ולשוט מערבה, אל אירופה, כמו שיפנים רבים מחפשים את מדינתם במפה קרוב לחופי ארה"ב. עד היום. לא לשכוח גם שאומת הסטארט-אפ הישראלית, לפחות בדימוי שלה, הוא חיקוי חיוור לאופן בו יפן הפכה מובילה טכנולוגית בכל כך הרבה תחומים, בזמן כל כך קצר, במיקום גיאוגרפי אפילו יותר מנותק ממרכזי הקידמה הטכנולוגיים.

רשומה לסוכות

הייתי הערב בהרצאה של האדריכלית וורד פלוק על המבנים הזמניים של Shigeru Ban, האדריכל היפני שהשנה זכה בפרס פריצקר (הפרס היותר יוקרתי של עולם האדריכלות). ההרצאה הייתה היחידה שלקחה את עצמה ברצינות, במסגרת ערב "רב תחומי"  בשם "קול קורא לנדוד" שהיה בסוכה הגדולה של "בית תפילה ישראלי" בנמל תל אביב. המבנים שלו (רובם מגלילי קרטון,) שמיתוכם ראיתי במו עיני רק את ה"מוזיאון הנודד" שלו, בניו-יורק ב 2005, הבנוי מכולות משומשות שיוחזרו לאחר מכן לשימוש, ואיך לא – גלילי נייר, גם מרהיבים ביופיים וגם אחראים לעילא מבחינה סביבתית.Nomadic_Museum_NY-1024x786

בנוסף הנכונות שלו להתנדב ולבנות מחסות זמניים לנפגעי מלחמות ואסונות טבע ראויה לכל שבח. בעזה, יש בהחלט מקום כרגע לבנות את סוג המבנים הזמניים ממכולות משומשות וגלילי קרטון שהוא מתכנן. החורף מתקרב ויש שם עשרות אלפי אנשים שצה"ל הרס את בתיהם.20-Shigeru-Ban-Paper-Shelter-Haiti-02

כל המבנים האלה, המשותף להם ולסוכות של חג סוכות הוא שהם מבנים זמניים, שנועדו מראש לפרק זמן מוגבל, גם אם לא ידוע מראש. מנחת הערב, שהרה בלאו, סיפרה שאחת הסברות על נדודי ישראל במדבר, ועל מגוריהם בסוכות, היא שהם לא באמת נדדו כל אותם ארבעים שנה, אלא שנאמר להם שהם צריכים לחיות (כעונש על פרשת עגל הזהב) כך שהם יצטרכו לעזוב בכל רגע, בהתראה קצרה, מצב שנפשית אולי יותר קשה מנדודים של ממש, כמו למשל מסע תרמילאים במזרח (כמו שאני עושה, לא מהסוג שבו מתנחלים במנלי ומעשנים סמים חצי שנה).

נזכרתי בחג סוכות לפני 16 שנים, בו ביקרתי בעוד מקום בו חוגגים את חג סוכות – אפילו באותם הימים שבהם חל חג סוכות – בשלושת הימים שבהם הירח מלא בחודש אוקטובר. המקום הזה נמצא (כיום) במקום שממנו יצאו בני ישראל למדבר וגרו בסוכות – במצרים. ליתר דיוק, על גבול מצרים – לוב, עמוק בלב המדבר, בנאת המדבר Siwa.Travel-to-Siwa-Oasis-5-Days-Adventure-Tour-From-Cairo

תושבי המקום לא בדיוק מצרים, יותר בֶּרברים, ובזכות המרחק והבידוד (כביש לשם נסלל רק לראשונה רק בשנות השמונים)  משמרים מספר מסורות פרה-אסלמיות, כמו פסטיבל ה Siyah, זה שבגללו נסעתי לשםבמסגרתו הם יוצאים באוקטובר, בדיוק באותם הימים כמו חג הסוכות אצלנו, מנאת המדבר אל השטח המדברי למרגלות Jabal Dakrour הסמוך, שם הם מקימים סוכות ואוכלים ושותים במשך שלושה ימים (עם ההכנות – שבוע). בזמנו, זה הוצג כמסורת בֶרבֶרית החוגגת את גדיד התמרים, היבול העיקרי שם בשמורה.

היום, כדי להראות יותר מוסלמיים כנראה, פחות אנימיסטים, הם מציגים את זה יותר כחגיגות למלאך הפטרון של המקום, Sidi Sulayman. בכל מקרה, זהו חג הנחגג רק ב Siwa ולא בשום מקום אחר במצרים.

Siwa Siyaha Festival 2010 from dana smillie on Vimeo.

כשהייתי שם, בסוכות 1998 (הנסיעה ה 29 שלי לחו"ל), לא הפגינו לתושבי המקום יחס מיוחד, כזה או אחר, לישראלים. אבל כמה שנים אחרי כן, גילו את המקום כמה חברות תיירות מישראל והחלו להוציא לשם קבוצות, שלהם שווקו את החג הזה כ"המקור לחג סוכות" ואת תושבי המקום אולי כצאצאי העברים הקדמונים שלא יצאו ממצרים. אין בזה שמץ של דיוק הסטורי, אבל זו הייתה דרך טובה לשווק את הטיולים. מצד שני, זה הקפיץ את הפראנויה של המצרים, שהיו בטוחים שישראל מתכוונת לתקוע יתד שם, בגבולה המערבי, אזור מאד רגיש בטחונית באותם ימים שמצרים ולוב היו על סכינים. והם החלו לחשוב שתושבי SIwa, דוברי שפת ה Siwi, ניב ברברי שיש שמצאו בו כמה מילים המזכירות עברית, הולכים להיות גייס ישראלי חמישי. או שישראל, ש"נגמר לה מאגר העולים" על פי המצרים ולכן  אחרי שנגמר מלאי הפלאשים באתיופיה , היא לוטשת עין אל תושבי השמורה.

siwa_oasis4354

תושבי המקום החלו לנסות ולהוכיח ש"אין להם אחות" על ידי הכחשת האפשרות שיש יהודים כל שהם בנווה, או שיש שם השקעות של יהודים (כלומר – ישראלים). יש סרטון שתרגמו ב MEMRI שמספר את סיפור הפרשה ההזויה הזו. עצוב.

למזלי הספקתי לבקר שם לפני כל הבלגן,  – המקום פשוט מדהים. התמונות שיש לי משם הן עדיין בשקופיות שטרם הגעתי לסרוק. אז הנה כמה תמונות שמצאתי ברשת.Siwaoasis

זהו אחד מעותקי העיר, שנמסו בגשם. בכל שבעים שנה בערך יורד שם גשם, ובתי הבוץ של העיר פשוט נמסים להם. אז נוטשים התושבים את בתיהם המומסים, עוברים לאוהלים, ובונים עותק חדש של העיר ליד. אפשר היה לראות שם ארבעה עותקים של הישוב, מסודרים בריבוע. כך נראה ה"עותק" הנוכחי.1339858_orig

#29#