הפוגרום בדרום קרה ביום השני לטיולנו ביפן. כבר באותו היום התחלתי לקבל תגובות נזפניות מחברים על הפוסטים שהעליתי מיפן לפני שקרה הדבר הזה, זה שאין לי שם טוב עבורו. כתבו שזה לא יאה, לשתף תכנים שכאלה כשאנשים נרצחים במאותיהם. והבנו שאין טעם להמשיך. לא בגלל שאין טעם לטייל בלי לצלם, ואין טעם לצלם אם אי אפשר מיד לשתף. אלא בגלל שפשוט לא יאה.
מצד שני, לא היה פשוט לחתוך ולחזור. זה היה טיול שעליו עמלתי הרבה, מסלול של חודש עם הרבה תזוזה ממקום למקום, כל מקומות הלינה, כניסה לאתרים, טיסות פנים, השכרת רכב, צלילה ועוד – הכל כבר הוזמן. וכמובן גם טיסת החזור עם אל-על לסוף החודש. אבל התחלתי מיד לנסות וליצור קשר עם אל-על, לראות אם יוכלו להקדים את חזרתנו. הם אפילו פתחו קו מיוחד בווטסאפ לאנשים שרוצים לחזור קודם, והבטיחו לא לעשוק את מי שמקדים את שובו. אלא שהפעם היחידה בה מישהו הפציע על הקו הזה מולי הייתה בשלוש לפנות בוקר שעון טוקיו, וכיוון שמיד לא הגבתי (כנראה בגלל שישנתי) – סגר את הקריאה ושלח לי סקר לבדוק את שביעות רצוני (שגם הוא לא עלה…).
בינתיים הגיע הזמן של הטיסה שהזמנו לאיי הדרום של יפן, לאי Ishigaki, אי טרופי מן הדרומיים באיי אוקינווה, ממש קרוב לטיוואן. החלטנו להמשיך בתכנית תוך שאנו מנסים ליצור קשר עם אל-על וגם בודקים עם עצמנו איך אנחנו מרגישים לטייל במצב כזה, כשאנו מוברגים לטלפון וצורכים חדשות רעות מאד מסביב לשעון. פה ושם הצלחנו קצת לשחרר, במיוחד במהלך שלושת הצלילות מסירה של מועדון Prime Scuba המצויין. כששתי מנטות ענק מקיפות אותך, קשה לא להתרגש. עברנו ליום אחד גם לאי Taketomi, שם נשמרה צורת חיים ובנייה מסורתית של הילידים תושבי Yaeyama – קבוצת האיים הזו, ושם עדיין נוסעים (נכון שכיום רק בקטע תייירותי) בעגלות רתומות לבאפלו. ומאל-על עדיין דממה.
ושוב הגיע הזמן לטוס, הפעם חזרה צפונה, לנמל התעופה Kensai הקרוב לאוסקה. ואחרי אוטובוס, טיסה, עוד אוטובוס, מונית, רכבת Shinkansen ורכבת מקומית, מצאנו את עצמנו במלון בנמל של העיר Uno, משם תכננו לבקר בשלושת איי האמנות אשר בים Seto, הים הפנימי של יפן, התחום בין הונשו, קיושו ושיקוקו. בנקודה זו כבר הבנו שמאל-על כבר לא ניוושע, והתחלנו לבדוק אופציות לחזור.
בשלב זה גם גיליתי שכל עניין מנהלת הטיול נעשה לי כבד, טורח. להגיע משדה התעופה למלון היה לי לפתע מאתגר – בנסיבות רגילות לא הייתי מתעכב על זה. כל האנרגיה הנדרשת לתפעול טיול שכזה, בארגון עצמי, התנדפה ואיננה. תחושה לא שכיחה עבורי, הרגשתי שרמת האנרגיה שלי ירדה אפילו מכדי לשמור אותי בריא במהלך הנסיעה. שילוב כנראה של הדיכאון מהמצב הקטסטרופלי בארץ שלו אני לא רואה פתרון וביטול הצורך באנרגיות החיוביות האלה הנדרשות בזמן טיול.
הרבה חברות הפסיקו כבר לטוס לישראל בשלב זה, אבל emirates עדיין המשיכו, והייתה להם טיסה ארצה דרך דובאי במחיר שפוי ועם זמן המתנה סביר, ורכשנו לשלושה ימים אחרי, טיסה ארצה אתם. למה לא מיד למחרת? כי כבר היינו בסביבה, ומאד רצינו לבקר באיי האמנות האלה, גם בלי להיות מסוגלים מיד לשתף את חוויותינו. אבל את שאר 18 הזמנות המלונות והרכב הצלחנו לבטל כמעט בלי נזק – רוב המלונות גילו הבנה לנסיבות הביטול וויתרו על דמי הביטול.
התחלנו במוזיאון הממש מפעים של האי Teshima, עברנו לאי Naoshima לעוד אמנות משובחת, במהלכו התבשרנו שחברת התעופה אתה אנו אמורים לחזור ארצה ביטלה לבן של חברים שרצה לחזור אתם מתאילנד את הקטע מדובאי ארצה. וכשנכנסתי בערב לאתר החברה להזמין ארוחה טבעונית לטיסה, התבשרתי שם שכל הכרטיס שלנו "באוויר" כי עד להודעה חדשה הטיסות לנתב"ג מוקפאות.
היה די צפוי. לא בחרנו לטוס דרך דובאי לפני שראינו שיש ארבע טיסות ביום של חברות ישראליות משם. בלית ברירה רכשנו טיסה באל על, ומהחברה האמירתית רק ביקשנו, בטלפון, לו הם כן עונים, שישנו את ההזמנה שלנו מאוסקה-תל אביב לאוסקה-דובאי. ננסה לבקש החזר על הקטע האחרון, ומאל על על כל הטיסה חזרה מטוקיו, אך הסיכויים קטנים.
ביום הטיסה עצמה, שיצאה ברבע לחצות, החלטנו, בלי הרבה ציפיות, רק כדי להרוג את הזמן, להפליג לאי זעיר בשם Inujima, שם יש מוזיאון הפתוח רק בסופי שבוע. רוב המבקרים באיי האמנות פוסחים על אי קטנטן זה, שגם רחוק יותר להפליג אליו. אבל זה ממש ממש שווה. המוזיאון שם מדהים כמו גם ששת "בתי האמנות" שתכננה שם Kazuyo Sejima. שעה וחצי בדרך אליו עם עצירת ביניים באי אחר, והאי כה קטן שאפשר בשעתיים וקצת לראות את כולו, ועדיין, ממליץ בחום לדאוג להגיע לאיזור ביום בו האי פתוח למבקרים.
בצהריים התחלנו את המסע חזרה ארצה. המחשבה על נכדותינו במקלט כשאנחנו מבלים לא נראתה משהו שאפשר לחיות אתו. נדרשו רק שתי מעבורות, שתי רכבות מקומיות, רכבת אולטרא-מהירה Shinkansen אחת, סתם רכבת מהירה, טיסה של עשר שעות, המטרו של דובאי (בתשלום) למעבר לטרמינל ממנו אל על טסים, עוד רכבת פנימית של השדה אל שער היציאה הנידח שממנו יוצאת טיסה לישראל, איחור של שעה וחצי, ,טיסה סבירה של שלוש שעות, רכבת ישראל, מונית ו 42 שעות ללא שינה. איכשהו, לזה מצאנו את האנרגיה…
#153#
דרכי עצים 