היו יחד אתי עוד כמה ישראלים שנשלחו לסניף חברת אינטל במדינת אורגון, לסייע בפיתוח מה שהפך בהמשך למעבד הפנטיום 4, שתוכנן לעבודה בתדר מאד גבוה, והיווה פריצת דרך טכנולוגית, אך צריכת האנרגיה הגבוהה שלו הביאה אותו כעבור שלושה דורות בלבד אל סוף דרכו. היה לי מעניין לעבוד בפרוייקט הזה, אבל אם כבר אני שם, חיפשתי גם מקורות עניין נוספים, וכך, כשסיפר לי איתן שנשלח גם הוא לשם שהוא לומד להטיס מטוס, אמרתי לעצמי – איך לא חשבתי על זה?
מאיתן למדתי שבארה"ב להטיס מטוס קל זה לא עניין גדול. המרחב האווירי פתוח לגמרי ולא מפוקח, ואם אתה לא נכנס לנפח האוויר מעל שדות תעופה גדולים, אף אחד לא אומר לך לאן לטוס, אין בקרה אווירית, ואתה בכלל לא צריך לדווח לאף אחד לאן אתה טס ולמה. גם מספר מהנדסים שעבדו אתי בקבוצת הארכיטקטורה של הפרוייקט, באו לעבודה במטוסם הפרטי, מהמנחת הפרטי שליד ביתם הפרטי שלחוף האגם הפרטי שלהם, רחוק מהעיר, נחתו בשדה התעופה הקטן של הילסבורו שהיה מצידו השני של הכביש שהוביל למפעל של אינטל ב johns farm, ופשוט חצו את הכביש ונכנסו לעבודה. אמריקה.
קיבלתי מאיתן את שם המדריך, התקשרתי אליו וממש מיד התחלתי ללמוד להטיס מטוס חד מנועי בשדה התעופה Twin oaks (זוג אלונים) שהיה לא יותר ממנחת של מסלול אחד בחווה של מישהו, בדרך עוקפת הפקקים שבין הבית השכור בו גרנו בעיירה Tigard ומקום העבודה בהילסבורו . המסלול מוקף בעוד חוות קטנות שמה שבעיקר גדל שם זו החלודה על פגרי המכוניות הזרועות בין ומאחורי הבתים. האנשים שגרים בחוות אלו כנראה שלא מתלהבים מרעש המטוסים היוצאים מהחווה הסמוכה, וולכן מיד ברגע שגלגלי המטוס עוזבים את המסלול, יש עליך לשבור חזק שמאלה, למסלול טיסה העובר מעל חוות שבעליהם התלוננו פחות או שהם כבדי שמיעה.
הבעיה עם מסלול המראה זה, בעיקר בחודשים שלפני חג המולד, הוא שעליך להזהר שלא להתנגש בהליקופטר של המשתלה הסמוכה, הנושא עץ אשוח לחג המולד, אותו הוא מעביר מהנקודה במשתלת העצים בה גדל העץ שהלקוח בחר, אל גב הטנדר של אותו לקוח. חשבתי גם ללמוד להטיס הליקופטר, אבל לא הגעתי לזה. טרוי מילר, מדריך הטיסה שלי, טען שזה הרבה יותר קשה ללמוד מהטסת מטוס חד מנועי קל.
ואכן, לא קשה ללמוד להטיס מטוס קל. אחרי מספר חד ספרתי של שיעורים, יכולתי כבר לטוס סולו, אבל אסור היה לי לקחת אתי אנשים. וכך, כשנתתי לבני להטיס את המטוס כמתנה ליום הולדתו העשירי, היה זה המדריך שישב לידו, אני ישבתי מאחור, ואת ההמראה והנחיתה עשה המדריך.
אם הייתי מסיים את הקורס ומקבל רשיון, זו הייתה יכולה להיות דרך מצויינת לטייל בחלקים היותר נידחים של האזור, בעיקר איידהו ומזרח אורגון. פשוט לשכור את אחד המטוסים החונים במנחת ההוא, לנחות לתדלוק במנחת באזור יעד הטיול, ושם, תמורת התדלוק לקבל בהשאלה מכונית בחינם למשך היום, או יומיים, לטיולים בסביבה.
אבל כן יכולתי לקחת מטוס ולצאת לטיולים בסביבה בעצמי. להציץ לתוך לוע הר הגעש של הר סנט הלן, או לצאת לטיסה אל חוף הים המאד יפה של אורגון, או לכמה אגמים בסביבה. וכך עשיתי גם בפעם האחרונה שבה הטסתי מטוס. אלא שבפעם הזו חזרתי קצת מאוחר מדי, הייתי מאד קצר בדלק, ולא מצאתי את המנחת שממנו יצאתי – בלילה הכל נראה מאד שונה. ולא, לא הייתה במטוס מערכת ניווט. כבר חשבתי לנחות על הדשא שליד אוטוסטרדה אחת (לומדים שם להמריא ולנחות מכרי דשא) אבל זיהיתי מהאוויר מרכז קניות מסויים שהכרתי, וכביש מסויים שזיהיתי, ומשם הצלחתי למצוא את הדרך חזרה אל המנחת "כפול האלונים", הלא מואר אגב, ולנחות ממש על אדי הדלק.
אחרי זה קצת התקררתי מהעניין, וכשנודע לי כמה מסובך וקשה להמיר את הרשיון האמריקאי לישראלי, וכמה מוגבלת התנועה האווירית בארץ, ויתרתי, לא בלב כבד, על הוצאת הרשיון. סך הכל, מיציתי את החוויה, וכמעט שלושים שנה אחרי, חי בי עדיין זכרון ה"עניין" הזה – לפחות במידה שמספיקה לרשומה שלמה פה בבלוג.
אף אם הייתי מוציא רשיון אמריקאי, סביר שהייתי מאבד אותו אם לא הייתי מצליח להגיע לארה"ב להטיס לפחות פעמיים בשנה, כפי שאכן עשו אנשים שהכרתי, אלא שמאז שפרשתי מ"הייטק", חברת אינטל, משום מה, הפסיקה להטיס אותי לארה"ב 7-8 פעמים בשנה, ומיוזמתי, אני לא שש לבקר שם, לבטח לא באמריקה של טראמפ והטראמפיזם.
דרכי עצים 