לפעמים זה מצליח


"I love it when a plan comes together" היה המשפט החביב על "חניבעל" סמית, מפקד ה A-team, אותה סדרת טלויזיה משנות השמונים שאהבתי. כמובן ששם זה היה תמיד אחרי שתכנוניו נפלו/קרסו/נכשלו ובעזרת אלתורים ומזל רב בכל זאת נחלץ הצוות מצרה וביצע את משימתו.

לא כך היו פני הדברים בנסיעתנו האחרונה, ממנה חזרנו אתמול. התכנית בגדול, כן התממשה, על פי התכנון שהיה פחות הדוק מהרגיל. עכשיו שאנחנו בחזרה בבית, אנחנו מופתעים כמו תמיד שהדברים קרו פחות או יותר על פי המצופה, ויצאנו בשלום, וחזרנו בשלום, וטוב להיות בבית.

ה"תכנון" החל די מזמן, לפני חצי שנה לערך, אז סיפר לי בני גיא הצופה תמיד קדימה שהחגים יצאו השנה מאד טוב, ונדרשים רק יומיים וחצי ימי חופשה עבור נסיעה ארוכה למדי – מערב ראש השנה ועד סוף סוכות, ואי לכך ובהתאם לזאת הוא רכש כרטיסי טיסה, שאז לפני חצי שנה עדיין אפשר היה לרכוש ממש בזול, לוינה. לו, לזוגתו ולשתי בנותיו, נכדותי בנות השנה והארבע. ושאל אם נרצה להצטרף אליהם לחלק מהתקופה, בה הם תכננו לשהות באיזו חווה במקום ירוק וציורי, אחת מאלו שאוסטריה משופעת בהן, עם גדיים, סוסי פוני, וטרמפולינות.

כך זה החל. כמה שבועות אחריו רכשתי גם אני כרטיסי טיסה לזוגתי שתחייה ולי, לוונציה, בכוון אחד. המחירים כבר החלו לטפס, אבל עדיין היו סבירים. למה וונציה? כי בוונציה יש כעת ביאנלה לאמנות וזה אירוע חשוב ושווה. (גם וונציה שווה, אבל היינו בה כבר 5-6 פעמים). ומוונציה לא ארוכה הנסיעה אל האיזורים הכפריים של אוסטריה, בטירול.

ויש גם מה לראות בדרך, מוונציה אל אותה חווה, שמיקומה התחוור לנו רק כשבוע לפני שיצאנו בדרך. אני נוהג לסמן במפות גוגל מקומות בהם ארצה לבקר בעתיד כלשהו, והיו לא מעט סימונים כאלה בין וונציה לטירול. אז הקצבנו שלושה ימים לדרך צפונה (5-6 שעות בנסיעה רצופה) אל אותה חווה, ארבעה ימים שם, בהם נעשה מה שיגידו לנו לעשות, ובעיקר נבלה עם הנכדות המתוקות מדבש, בני וזוגתו המאממים, נתמסר (לשם שינוי) לאופי הטיול שמתאים להם, בלי מוזיאונים/עתיקות/אמנות/ערים/עיירות ציוריות.

ושלושה ימים חזרה לוונציה בהם נעשה משהו שעליו נחליט מתישהו. אבל למה לחזור לוונציה אם קנינו רק כרטיס בכוון אחד? כי צריך להחזיר את המכונית למקום שממנו לקחת אותה, או לשלם ביוקר על דמי החזרה. וכי מוונציה רכשתי לנו כרטיס בכוון אחד לאיסטנבול, כי גם באיסטנבול יש ביאנלה לאמנות. פחות ידועה ופחות מושקעת מזו שבוונציה, אבל שמענו טובות על גרסאותיה הקודמות, ואיסטנבול עיר מהממת (גם בה היינו כבר 4-5 פעמים בעבר). ומה אחרי כן? כרטיס בכוון אחד חזרה הביתה, אחרי 5 ימים באיסטנבול.

כיף שאפשר לקנות כרטיסי טיסה לכוון אחד ולא כמו בעבר (ואולי עדיין באל-על) שכרטיס בכוון אחד היה יקר מכרטיס הלוך ושוב. מאפשר טיולים יותר מגוונים. חבל שבמכונית שכורה אין אפשרות כזו.

ונסיעתנו זו אכן הייתה מגוונת:
– שתי ביאנלות לאמנות, והמון אמנות עכשווית מסביבן ולידן.
– ביקרנו בשתי ערים יפיפיות בהן התחבורה הציבורית מתבססת כולה או חלקה על שייט. הפלגנו 4 פעמים בוונציה (כולל מ ואל שדה התעופה) ו 4 פעמים באיסטנבול (כולל הפלגה בין-יבשתית מאירופה לאסיה וחזרה)
– היינו בארבע ארצות שונות, כי בדרך דרומה מטירול לוונציה, חיפשנו מלון מבודד בהרים, אולי ביקתה, ומצאנו משהו מקסים ונהדר דווקא בסלובניה, בשמורת Triglav, בפיסה של סלובניה הבולטת אל תוך חיבור הגבולות בין אוסטריה לאיטליה.
– ובזכות סלובניה, יצאנו לנו גם קצת לטפס ברגל, ועלינו אל פסגת Slemenova.
– כן, הכנו שיעורי בית. אספנו רשמים של אנשים מביקורים בביאנלה בוונציה, וגם קצת באיסטנבול, ובדקנו מה פתוח באיזה ימים ובאיזה שעות, כך שלמרות שהחלטנו מיום ליום מה עושים, יצא פחות או יותר בסדר. בטוח שפה ושם פיספסנו דברים (למשל הביתן היווני בוונציה), ןבטוח שאם היינו באים לוונציה לעשרה ימים ולא לחמישה, עדיין לא היינו ממצים את תערוכות הלווין וביתני המדינות הפזורים בעיר.
– בננו הכין שיעורי בית גם הוא, ביסודיות, על המקומות בהם טיילנו יחד, תוך הסתמכות על מקורות מידע שאני בדרך כלל לא בונה עליהם: למשל "מטיילים באוסטריה עם ילדים" בפייסבוק. ולכן יצא לנו לעלות במיניבוס לראש מפלי קרימל ולרדת ברגל כל הדרך (לא קל עם ילדה בת שנה ורבע שלא אוהבת להיות במנשא), לנסוע במגוון של סוגי רכבלים, לגלוש בשלג על פסגת Kitzsteinhorn, לעלות ברכבלים של העיירה בה התאכסנו, (דווקא בשתי דירות נופש צמודות ולא בחווה בסופו של דבר), שהעליה בהם חינם למתארחים בעיירה (עסק יקר הרכבלים האלה), ולצלוח עם נכדתי בת הארבע (שש פעמים רצופות!) מסלול נינגה לילדים בין עצי היער על אחד הפסגות שם, ושתינו שוקו חם בחצר מלון מאד מפואר וקלאסי על שפת אגם ב zell am see, ועוד ועוד. היה ממש כיף, לא שהן תזכורנה משהו מכל זה כשתגדלנה.
– חוץ מהכיף של לבלות עם המשפחה, את הדברים שעשינו אתם/ן, כנראה שלא היינו עושים אחרת. וזה טפשי. כי המפלים יפים, והאגמים בראש הסכרים מעל Kaprun יפים מאד גם הם, וכו'. אז זה רעיון טוב לזרום עם התכנונים של מישהו אחר (עם לקח זהה חזרתי גם מטיול מאורגן של שבוע לאמירויות).
– כן השכלתי להזמין באינטרנט מספיק מוקדם כניסה ל Cappella degli Scrovegni בפדובה, ליום שאחרי וונציה, קפלה שצייר ב 1303 ג'וטו ושלא הצלחתי לראות בביקורים קודמים ומאד רציתי לראות (היה שווה)
– כן הצלחנו לבקר בשני מוזיאונים המוקדשים להרים והטיפוס עליהם (MMM), בראש שני הרים בדולומיטים, שבשני ביקורים קודמים בדולומיטים לא הצלחתי "להשחיל" למסלול. הפעם יצא. אפשר למחוק מה bucket list… מתוודה שברוב בטלנותנו, אל פסגה אחת עלינו במיניבוס ואל השניה ברכבל (ולא ברגל).
– יצא גם שאת רכס האלפים בכוון צפון חצינו במעבר הרים מאד גבוה, ה Großglockner-Hochalpenstraße, שעות של נסיעה בתוך ארץ-קסם מושלגת. ובכוון דרום – עם המכונית על רכבת במנהרה, קצת מדרום ל Bad Gastein. יצאנו מדרום לרכס, אפילו בלי לשלם – כי הגענו רק 5 דקות לפני יציאת הרכבת, והפקיד האוסטרי בכניסה העדיף לוותר לנו על התשלום כדי שלא נצטרך לחכות שעה לרכבת הבאה.
– מפה ושם יצא שגם ביקרנו בארבעה מבנים שתכנן הארכיטקט קרלו סקרפה, שאת עבודתו אני מאד אוהב, שניים בוונציה, אחד בבית הקברות brion, וגן ב treviso. האיש היה גאון.
– היה כל כך ירוק בעיניים, בדולומיטים ובטירול. האפרים המוריקים האלה, אין כצבע הירוק הבוהק הזה במקומותינו.
– וצבעי השלכת. לא היה הפעם בתכנון, אבל בכל זאת, באוקטובר יש שלכת. ואת צבעיה המרהיבים חווינו גם באיטליה, גם באוסטריה וגם בסלובניה. העצים האלה, הנראים כשלהבת בוערת – כל כך יפה. וכשכן מתכננים על נסיעה בצבעי השלכת, כמו בנסיעה קודמת בנוי-אינגלנד המפורסמת בצבעי השלכת שלה, דווקא לא יצא – כי התזמון לא היה מושלם..

אז מגוון או לא?

גם וונציה וגם איסטנבול היו צפופות במידה בלתי נסבלת. באיסטנבול הכבישים פקוקים ללא תקנה, אבל גם המדרחובים. אולי בגלל שאנשים חזרו לטייל במשנה מרץ אחרי הקורונה, או שהעולם קורס תחת משקל המין האנושי בכלל וחלקו המטייל בפרט. איך אפשר לתכנן נסיעה שלוקחת את זה בחשבון? לא יודע. ברור שלא הביאנלות לאמנות הן שהביאו את הקהל הרב לשתי הערים האלה אבל הן כן די מכתיבות את מועד הנסיעה. שמעתי מאנשים שהיה תענוג בוונציה בזמן הקורונה, אבל לא הייתה ביאנלה.

ובעניין האוכל: אלמלא הייתי טבעוני, הנסיעה הייתה יכולה להיות מאד מגוונת גם מבחינה קולינארית. אני מודע שיש פה פספוס, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם. פה ושם חטאתי בצמחונות, רק בקינוחים. כי לבקר באוסטריה ולא לאכול פעם אחת אפילו kaiserschmarrn יהיה סוג של בגידה בזכרון בית אבא. אז החלטתי שפעם אחת, פעם אחת לכל מאכל, כן? זו בגידה בעקרונותי שהחלטתי שאני יכול לשאת, רק הפעם.

יש אנשים שמוקד הנסיעה עבורם, והתכנון שלה בהתאם, הוא האוכל. לא שזה נראה לי לא ראוי. זה פשוט לא רלוונטי לטבעונים, אפילו לא לצמחונים.

אבל לקח אחד בנושא יש לי מהנסיעה הזו: בדרך כלל עדיף (לי) למצוא משהו טבעוני במסעדה "רגילה", אולי עם שינויים והתאמות. עדיף על חיפוש מסעדה טבעונית גרידא, בה האוכל ברוב המקרים פשוט צחיח, עם היא בלל עדיין קיימת כשאתה כבר מגיע אליה. לקח שבהחלט נכון לאיסטנבול.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s